¹

השיר “איגרת” זוהה זה מכבר כאחד “הסתומים” בין שירי “כוכבים בחוץ” (1938), ומשום כך לא זכה שיר זה לפירושים רבים כמו שירים אחרים בקובץ זה. מסה זו, המתפרסמת כשבעים שנה אחרי ההדפסה הראשונה של השיר ב“כוכבים בחוץ”, תנסה להציע לו פירוש שטרם הוצע לו עד כה.

1

לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם.

אֵלִי שֶׁלִּי,

אֲנִי תָּמִים.

אֲנִי זוֹכֵר, בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַמַּיִם,

נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים.

2

עַכְשָׁו עַרְבִּית. עַכְשָׁו הַחַלּוֹנוֹת הֵעַבְתָּ.

כִּבִּיתָ הַמְּנוֹרָה וְהַמַּרְאוֹת תַּדְהֶה.

כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ, הַבֵּן אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

אֲשֶׁר יָדִי הָיְתָה בּוֹ בַּשָּׂדֶה.

3

אֲנִי תָּמִים אֵלִי. לְאַט לְאַט הִכִּיתִי.

גְּרַרְתִּיו אֶל הַמִּמְכָּר מִבַּיִת וּמֵאֵם.

פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתּוֹ. לְדִמְעוֹתָיו חִכִּיתִי.

כָּבַלְתִּי זְרוֹעוֹתָיו וְהוּא חִיֵּךְ אִלֵּם.

4

הֲלֹא תָּמִיד יָדַעְתִּי –

הוּא יָקָר מִמֶּנִּי.

וְהוּא רַק הוּא לְךָ הַטּוֹב וְהַיָּחִיד.

עַל עֶרֶשׂ מַכְאוֹבָיו גָּהַרְתִּי כְּאוֹמֶנֶת,

הִנְעַמְתִּי לוֹ שִׁירִים עַל מַפּוּחִית.

5

וּבְהִפָּתַח לֵילְךָ הַזָּר לִקְרֹא לִי – בּוֹאָה!

וּבְהִמָּלְטִי אֵלָיו, בְּנִגּוּנוֹ עֲדוּי – –

אָחִי הַמִּתְאַבֵּק, אָחִי הַתָּם לִגְווֹעַ,

נוֹתַר בְּלִי מַיִם וּוִדּוּי.

6

נַפְשִׁי בְּךָ הַיּוֹם רוֹצָה לִשְׁכֹּן נִשְׁכַּחַת…

אַתָּה לִי יַעַר עָב, כְּבַד־כֹּחַ וְעָצוּב.

לוּ רַק רָאִיתָ אֵיךְ, בֵּין לַיְלָה וּבֵין שַׁחַר,

הִתְחַנְּנוּ יָדַי עַל דַּלְתְּךָ – לָשׁוּב!

7

לוּ רַק רָאִיתָ אֵיךְ יָמַי הַמְפֹאִָרִים

הִרְקִידוּ דֹּב בַּשּׁוּק, עַל אַהֲבָה וָלֶחֶם – –

לְרַגְלֵיהֶם, אֵלִי, יִפְּלוּ הַשּׁוֹעֲרִים,

בַּהֲבִיאִי אוֹתָם לְהֵרָאוֹת אֵלֶיךָ.

8

לַדֶּרֶךְ הַשּׁוֹקַעַת הַמַּסָּע אָכִינָה.

בַּאֲוִירָה הַקַּר וְהֶעָרֵב לַחֵךְ

לְאַדְמָתִי אֹמַר –

אֶת מַגָּעִי זִכְרי־נָא,

אֲנִי הַיָּד אֲשֶׁר הוּשְׁטָה אֶל לִילָכֵךְ.

9

וְטוֹב שֶׁלֹּא רָחַקְתִּי עִם בְּדִידוּת צוֹנֶנֶת

וַהֲמֻלּוֹת נֵכָר קִבְּלוּנִי אֶל חֵיקָן.

לוּ סְלַח־נָא גַם לִמְלֶאכֶת הַשִּׁירִים וְּרְצֶנָּה

כִּצְחוֹק אֶחָד פָּשׁוּט, אֲשֶׁר צָחַקְתִּי כָּאן.

10

אֶל עֵץ כָּבֵד, אֵלִי, תָּבוֹא נַפְשִׁי חִגֶּרֶת.

תָּסִיר אֶת תַּרְמִילָהּ הַדַּל וְתִתְמוֹטֵט – –

– – רָצִיתִי לְחַבֵּר לְךָ הַיּוֹם אִגֶּרֶת,

אֲבָל אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט.

ב“צילום” עשרת בתיו של השיר, במבט המאפשר לקלוט אותו חזותית, נחשפים שלושה בתים (הראשון, הרביעי והשמיני) כבתים חריגים, כי הינם בני חמישה טורים, בעוד ששבעת הבתים האחרים הם בני ארבעה טורים. בדיקת המשקל בטורי השיר מגלה, כי החריגות של שלושת הבתים האלה הושגה על־ידי שבירת אחד הטורים לשתי שורות. איחוד שתי השורות הללו מניב מספר זהה של יחידות־משקל בטור המפורק למספר יחידות־המשקל בטורים האחרים: ארבעה אנפסטים, עם שינויים בטורים שונים. על־ידי הפיכת שלושה מבתי־השיר מבתים בני ארבעה טורים לבתים בני חמישה טורים, הצליח אלתרמן לסמן את קיומם של שלושה חלקים בתוכן של השיר, בלי לקטוע את רציפות אופיו כשיר נמען – כ“נאום” של “אני” המפנה את דבריו אל אלוהיו.

על אופיו הרטורי של השיר “איגרת” מעידים כינויי־הגוף הפֶּרְסוֹנליים־אינטימיים שבהם משתמש הדובר בפנייה שלו לאלוהים: “אלי” (בבית הראשון, השלישי, השביעי והעשירי), ו“לך” ו“שלך” (בכל הבתים האחרים). העובדה, שהדובר מגדיר את “הנאום” שלו כ“איגרת”, בכותרת השיר ובבית האחרון, מצדיקה פנייה אישית כזו. כותב האיגרת שלט היטב ברוחו כמעט עד סוף ניסוחה, אך כפי שהוא מודה בשני הטורים האחרונים, לא הצליח להשלים אותה, כי בשלב הזה של כתיבת האיגרת “אל לב הזמר נשברה העט”.

התעמקות בתוכנם של בתי־השיר מבססת את המסקנה, ששלושת הבתים החריגים אכן מחלקים את “הנאום” של הבן באוזני אביו לשלוש החלקים. בשלושת בתיו של החלק הראשון מכריז הדובר על חפותו מהחטא שיוחס לו, הרצח של אחיו, ומנמק את בקשתו, שהאשמה החמורה הזו תיבחן מחדש. בארבעה הבתים של החלק השני הוא מציג את גירסתו על הנסיבות שבהן מת אחיו וטוען כי עונש הנידוי ממשפחת האדם אשר נגזר עלי והיה שגוי וקיצוני בחומרתו, בהשוואה לחלקו באסון מותו של האח. ובשלושת הבתים של החלק השלישי הוא מתאר את מסע השיבה הדמיוני שלו לחיק המשפחה, אחרי שיזוכה מחטא הרצח שיוחס לו.

 

שכיחות ציוני־הזמן    🔗

קבוצת מילים משדה־סמנטי אחד מייחדת את “הנאום” של הדובר, ובה־בעת היא גם מלכדת את שלושת חלקי השיר זה לזה. כל המילים בקבוצה זו הן מילים המציינות זמן: “לך עיני היום פקוחות כפתאומיים” בבית הראשון, “עכשיו ערבית” בבית השני, ובהיפתח לילך הזר לקרוא לי" בבית החמישי ו“נפשי בך היום רוצה לשכון נשכחת” ו“בין לילה ובין שחר” בבית השישי. לציטוטים אלה צריך להוסיף שתי התבטאויות ב“נאום” שציון־הזמן מובלע בהן באופן עקיף ומרומז: “ברעות השמש על המים” בבית הראשון ו“לדרך השוקעת המסע אכינה” בבית השמיני. באמצעות ריבוי ציוני־הזמן מדגיש הדובר את הדחיפות העכשווית של פנייתו אל האב, שהיה שופטו ומענישו, ואת שעת הדמדומים כשעה שבחר לבצע בה את הפנייה הזו אליו.

בשעת דמדומים נולד (“ברעות השמש על המים”) ובשעת דמדומים “)עכשיו ערְבית”) בחר ללחום על חייו, על הצלתו מהגלות. שעת הדמדומים, שלא ברור אם היא מציינת את שקיעת היום שהגיע לסיומו או את הלידה של יום חדש, היא גם השעה שבה נולד וגם השעה שבה בחר לפנות אל אביו. ההקבלה בין שעת לידתו לשעת הפנייה באיגרת אל אביו מבססת את זכותו לפנות אל האֵל – האב, שבכעסו ייחס לו את החמור בחטאים וגם גזר עליו את הקשה בעונשים, ולתבוע ממנו לעיין מחדש במקרה שלו.

וכזה הוא בקירוב טיעונו: כיוון שאתה בראת אות כפי שהנני (“נולדתי לפניך תאומים” – התאוֹמוּת שתבואר בהמשך), אני זכאי שתאזין “היום” ו“עכשיו” לפנייתי. יתר על כן: ציוני־זמן אלה השולטים בשיר משקפים את השליטה העצמית של הבן־הדובר ברגשותיו במועד הנוכחי, כאשר הוא פונה

באיגרת אל בוראו ושופטו, כדי לשכנע אות לגאול אותו מייסורי הגלות – העונש שנגזר עליו שלא בצדק. את דבריו באיגרת הוא מבטא בנמיכות־רוח המכבדת את הנמען וברצינות כבדת־ראש המכבדת את עצמו.

לטענת החפות רומז הבן כבר במשפט הראשון של השיר: “לְך עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאוֹמַיִם”. במילה “פתאומיים” צורפו המילים “פתאום” ו“פעמיים”, והיא מושכת אליה תשומת־לב בגלל חריגותה והחידוש שבה. בצירוף הזה חיבר אלתרמן שתי מילים סותרות בתוכנן. איל השתמש רק במילה “פתאום” היה מייחס לכתיבת האיגרת מניע קפריזי, גחמני, כאילו נכתבה כהתפרצות ספונטנית מלב רוגש וללא שיקול־דעת. ואילו השתמש רק במילה “פעמיים” היה מציג את כתיבת האיגרת כפעולה מתוכננת, שניתן לחשוד בטוהר כוונותיה.

חיבור שתי המילים המנוגדות כל־כך במילה “פתאומיים” מדגיש הן את דחיפות פנייתו אל אלוהים והן את ביצועה בעיניים פקוחות, כי רק מי שמשוכנע בחפותו זכאי לפקוח את עיניו במידה כפולה בהתייצבו מול הסמכות שהאשימה והענישה אותו. ומשום ש“היום” הסתיימו היסוסיו, הוא מתייצב בפני שופטו, מישיר אליו מבט ותובע ממנו לדון מחדש בעניינו. ומיד, במשפט השני של השיר, עובר הדובר מהדיבור הרומז לאמירה מפורשת שבה הוא קובע: “אלי שלי, אני תמים” על קביעה זו יחזור גם בתחילת הבית השלישי.

 

המחלוקת בין הפרשנים    🔗

בנוסף למילה החריגה “פתאומיים”, העסיקה את המפרשים של השיר “איגרת” גם האמירה שבה נחתם הבית הראשון: “נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים”. בצדק הניחו המפרשים שמדובר בהודאת הדובר, כי מלידה קיימת בו כפילות, אך הם שגו בהגדרתה. אברהם בלבן פירש באופן הבא את הכפילות במשפט “נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים”: “השיר מתמקד במאבק הפנימי שבלב הדובר – ־ – במתח שבין היסוד הפשוט, האיכרי, שבדובר, לבין האמן שבו”. הדובר מכיר בהכרח להמית את היסוד האיכרי, “כי אינו יכול עוד לשאת את הכפילות שבמצבו”, והוא מצדיק את המעשה באומרו ש“השירה חשובה דיה על מנת להצדיק את מות האח”².

גם זיוה שמיר הבליטה את התאומות באופן דומה, ככפילות בין “חיי המעשה וחיי הרוח”, אך הציעה הסבר שונה למטרת ההבלטה של הכפילות הזו: מוטיב רצח האח ומוטיב רצח הבן משמשים לאלתרמן כמטאפורה ל“כורח לרצוח חלק מן האישיות, להכחיד חלק מן הטבע – יקר ואהוב ככל שיהא ־כדי לתת לחלק השני זכות ואפשרות לחיות ולהתפתח”³.

גם הלל ברזל קבע בפירושו לשיר הזה, כי המוטיב המרכזי בשיר הוא מוטיב ההינתקות מהתאומים שבאלתרמן: האדם והמשורר, אך הציע הסבר משלו להפרדת התאומות הזו: רצונו של אלתרמן להפריד בין הפיזי והמטאפיזי בשירתו: בין שירי המולדת והשירים הפשוטים, שבהם עסק בתחילת כתיבתו, שהיוו את השלב הפיזי בשירתו, לשירים שכתב אחריהם, שירי הכמיהה של הנפש אל המטאפיזי" ⁴

לאחרונה הוסיף דן מירון פירוש אשר שונה רק במעט מפירושיהם של זיוה שמיר והלל ברזל: “כך, למשל, סיפור רצח האח התאום ב’איגרת‘, סיפור מטושטש במכוון (לא ברור אם הדובר אכן רצח את אחיו או נטש אותו בחוליו), שאיננו אלא סיפור מטפורי, משל על אודות דיכוי שדיכא המשורר את החלק ה’תמים’ והילדותי שבו על מנת שהחלק הבוגר והערמומי יוכל לצאת למסעו בנתיב השירה והיצירה” ⁵

פרשני השיר טעו בהגדרת הכפילות משום שרצו ליישב את “הסתירה” בין שמונת הבתים הראשונים, בתי “המשל”, שבהם מזדהה הבן המנודה מבית אביו כמחבר האיגרת, לשני הבתים האחרונים, בתי “הנמשל”, שבהם מזדהה המשורר אלתרמן עצמו כמחבר האיגרת. אך בעשותם כך שגו פעמיים, פעם בהגדרת התאוֹמוּת שייחסו לאלתרמן, שכלל איננו עוסק בשיר “איגרת” בכפילות הקיימת אצלו בין האדם והמשורר או בין השירה לחיים, ופעם בזיהוי התפנית שחולל אלתרמן בשני הבתים האחרונים של השיר על־ידי חשיפת עצמו בהם.

מן הכישלון הזה היו הפרשנים נמנעים איל הקפידו לקרוא את השיר לאורכו ואילו נצמדו בקריאת שמונת הבתים של “המשל” לתוכנו האפולוגטי. הקפדה על שני הכללים היתה פוטרת אותם מההנחה שקיימת בשיר “סתירה” וגם מהרגשת הצורך לחפש פירוש לבתי “המשל” שיישב את “הסתירה” המדומה הזו ביניהם ובין בתי “הנמשל”.

השקידה של הבן־הדובר, לרכז ציוני־זמן הצובעים בצבעי הדמדומים את הרקע לתוכן האפולוגטי של “הנאום” שהוא מפנה לאלוהים, מסייעת לפירוש פשוט ונאמן יותר לביטויי הכפילות “פתאומיים” ו“נולדתי לפניך תאומים” בבית הראשון. להצדקת חלקו באסון מותו של אחיו, מגייס הדובר את העובדה הפסיכולוגית־אוניברסלית, שאלוהים עצמו נטע באדם את הטוב ואת הרע ככפילות הרובצת לפתחו, כי כבר בימי בראשית “בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַמַּיִם” ברא את האדם “תאומים”, עם הפוטנציאל לבצע גם חטאים וגם מעשים מוסריים. פירוש זה נסמך לא רק על ההמשך, אלא גם על ההכרזה של הדובר בפתיחת האיגרת “אלי שלי, / אני תמים”, שעליה הוא חוזר בשינוי סדר המילים גם בתחילת הבית השלישי.

המובן של שם־התואר “תמים” בפי הדובר זהה למשמעות המילה בפסוק ששיבח את נוח כ“איש צדיק, תמים היה בדורותיו” (בראשית ו’־9), כלומר: נקי מעוון בדורות שבהם “מלאה הארץ חמס”. באופן זה צריך להבין גם את דבריו של הדובר על אחיו בבית החמישי: “אָחִי הַתָּם לִגְווֹעַ”. אין לבאר כאן “תם” כפועל, במשמעות “המסיים לגווע”, כאילו הניקוד של המילה “תם” היא בפתח, אלא כשם־תואר, כפי שמעיד ניקוד המילה בקמץ. וגם צורה זו שאולה מפסוק המוסב על יעקב: “ויעקב איש תם יושב אוהלים” (בראשית כ"ח־27). מובן שני שמות־התואר זהה: חף מעוון ומזדון. מכאן, שהדובר מדגיש, שהוא ואחיו נקלעו לאירוע שהתפתח ביניהם בהיותם בשדה בלי שלאיש מהם היתה כוונה לרצוח את הזולת. לכן לא היתה שום הצדקה להאשימו ברצח אחיו, אף שהאירוע הסתיים במותו.

 

רצח או הריגה    🔗

יתר על כן: אביו מתנכר אליו ומתעלם מקיומו, כי שקע באבל־עַד על בנו המת: “עַכְשָׁו עַרְבִית. עַכְשָׁו הַחַלּוֹנוֹת הֵעַבְתָּ. / כִּבִּיתָ הַמְּנוֹרָה וְהַמַּרְאוֹת תַּדְהֶה”. כמנהג האבלים להקיף את עצמם באפלה מצער על אובדן יקירם על־ידי חיפוי החלון בוילונות, כיבוי המנורות וכיסוי המראות, כך מציין גם אלוהים את אבלו על המת בהאפלת העולם מדי ערב. בכך הנציח באופן קוסמי את האבל על מות הבן אשר אהב ואינו נותן כלל את דעתו על הבן האחר, הוא הבן־הדובר שנותר בחיים.

אלמלא שקע באבל על המת, היה אלוהים אולי מתפנה לבחון פעם נוספת את סבירות האשמה שהאשים בה את הבן ששרד בחיים ואת התאמת העונש החמור שהשית עליו בגין מעשה שהבן השורד כלל לא ביצע. לעומת זאת, עקב ההתעלמות ממנו, הבן שנותר בחיים והוגלה מבית המשפחה, אין הוא, אלוהים, יודע, שלא רק הוא אבֵל על המת. “כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ” – גם אני, מבהיר כותב האיגרת, שלמזלי הרע נקלעתי לאותו אירוע ונטלתי בו חלק, ממשיך להתאבל על מותו של אחי, מוות שלא רציתי בו ושלא העליתי בדעתי שיתרחש כאשר עזבתיו בזירת האירוע.

הכינוי “יחידך, הבן אשר אהבת”, המיוחס לאח האהוב יותר, זה שנפטר, שאול מסיפור העקדה, שבו מצווה אלוהים על אברהם: “קח־נא את בנך, את יחידך אשר אהבת” (בראשית כ"ב־2). כזכור, רק יצחק נתכנה בכינויי החיבה האלה, ואילו אל אחיו, ישמעאל, בנה של האמה הגר, היה יחסו של אברהם שונה לחלוטין. ללא ויכוח נכנע אברהם לדרישת שרה ממנו (שם, כ"א־10) והפקיר את ישמעאל למותו במדבר “בלי מים”. לפרשה זו רומז הבית החמישי ב“איגרת”.

הדובר איננו מסתפק בדוגמא הקודמת מסיפורי האבות, אלא מפנה בטור האחרון של הבית השני (“אֲשֶׁר יָדִי הָיְתָה בּוֹ בַּשָּׂדֶה”) אל מקרה קדום יותר וגם חמור יותר בתוצאותיו, שבו הקנאה שליבה האב בין האחים, על־ידי מתן יחס מועדף לאחד מבניו, גרם לרצח הראשון בתולדות האנושות. הסיפור המקראי מדגיש, שמקנאה על כך שאלוהים שעה אל אחיו ואל מנחתו, בעוד שאליו “ואל מנחתו לא שעה”, רצח קין את הבל בהיותם בשדה (בראשית ד’־8(. איזכור דוגמא זו מתמיה, שהרי מסופר בה, שמקנאה רצח הבן המקנא את אחיו, ואילו הדובר מתאמץ להוכיח את ההיפך, שלא רצח את אחיו והיתה זו טעות להאשימו במעשה נורא כזה.

השוואת הניסוח בפרק לניסוח בשיר פותר את הקושי. בבראשית כתוב: “ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו”. כלומר: שם מסופר במפורש שקַין רצח את הֶבל, אבל בשיר הניסוח הוא שונה: “אשר ידי היתה בו בשדה”. בין שני הניסוחים קיימת זהות רק בציון השדה כזירת האירוע, אך

אסור בגלל זהות זו לייחס לניסוח בשיר את המשמעות של רצח, הוא הרצח שמשתמע מהניסוח בפסוק מספר בראשית. הבן־הדובר מספר רק על קטטה שפרצה בינו ובין אחיו בשדה, והניסוח שלו אכן מתבסס על דברי דוד לשאול אחרי האירוע במערה: “ואומר: לא אשלח ידי באדוני – ־ – וידי לא תהיה בך” (שמואל א' כ"ד 14־10).

משום כך מכריז הדובר שנית, בפתח הבית השלישי, על חפותו: “אֲנִי תָּמִים אֵלִי”. ואכן, מתיאורו בהמשך משתמע, שהקטטה בינו ובין אחיו גם לא היתה אלימה: “לְאַט לְאַט הִכִּיתִי”, ולא בכל הכוח שאצור בשרירי ידי, מכות שאמורות היו להספיק למטרה שהגדיר לעצמו: לגרור את אחיו “אל המִּמְכָּר מִבַּיִת וּמֵאֵם”. ההפניה לסיפור מכירתו של יוסף על־ידי אחיו לישמעאלים )בראשית ל"ז) שוללת אף היא את האפשרות לפרש את “ידי היתה בו בשדה” כהודאה של הדובר בביצוע הרצח של אחיו. ואכן, בהמשך התיאור של האירוע מבליט הדובר, שמחשבת הרצח כלל לא עלתה במוחו, וכי מעשיו אחרי

שגבר על אחיו נועדו רק להשפילו: “פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתּוֹ” – אותה כתונת הפסים שסימלה בפרשת יוסף ואחיו את יחסו המפלה של יעקב בין הבנים שנולדו לו. “לְדִמְעוֹתָיו חִכִּיתִי”, אך הוא לא בכה אחרי שהופשט מכותנתו, לכן “כָּבַלְתִּי זְרוֹעוֹתָיו”', ואילו “הוּא חִיֵּךְ אִלֵּם”.

מאחר שגם הכבילה לא גרמה לשבירת רוחו של אחיו, ממשיך הבן־הדובר לספר, לכן פסק מניסיונותיו להשפילו והורידו אל בור־כלאו. ומודה הדובר, שגם אחרי שאחיו כבר היה כבול בידיו וכלוא בבור, לא באה עדיין קנאתו באחיו לסיפוקה, ולכן חידש את מאמציו להשפיל את אחיו ולמוטט את רוחו: "עַל עֶרֶשׂ מַכְאוֹבָיו גָהַרְתִּי כְּאוֹמֶנֶת, / הִנְעַמְתִּי לוֹ שִׁירִים

עַל מַפּוּחִית“. מטרת ההודאה במעשי קינטור מתגרים אלה באחיו המובס היא כפולה: להבהיר את ההשפעה ההרסנית של הקנאה עליו ולהדגיש בה־בעת שלא מעשיו המתגרים המיתו את אחיו. כיצד, אם כן, מת אחיו? בהסבר תעלומה זו עוסק הבית החמישי ב”איגרת".

 

שלושה מוטיבים מקראיים    🔗

לפני שהדובר מגיע לפיענוח התעלומה בבית החמישי, הוא מתעכב ומבהיר את עוצמת הקנאה שבערה בו כלפי אחיו. האב עצמו היה אשם בליבוי הקנאה בין בניו. טענה זו כבר הובלעה בבית השני, במילים “יחידך, הבן אשר אהבת”. כעת בתחילת הבית הרביעי, מרחיב הדובר את הדיבור על חלקו העקיף של האב באסון שאירע, כאשר הבליט את אהבתו לאחיו והתעלם מהקנאה שיחס זה עורר בו: “הֲלֹא תָּמִיד יָדַעְתִּי – / הוּא יָקָר מִמֶּנִי. / וְהוּא רַק הוּא לְךָ הַטּוֹב וְהַיָּחִיד”. האהבה המופגנת של האב לאחיו הפרה אצל הבן־הדובר את האיזון בין “התאומים”, שעל־פי הבית הראשון שוכנים בכל בן־אנוש. הקנאה באחיו החלישה בו את “התאום” המוסרי ושיחררה מתוכו את “התאום” השׂשׂ לעשות רע. ואכן, ל“תאום” הרע מבין “התאומים” שבו, מתייחס הדובר בשני הטורים הראשונים של הבית החמישי. לרוע, ליסוד הלילי והזר הזה, יש כוח פיתוי רב־קסם, ואי־אפשר שלא להימשך אליו כאשר הוא קורא־מצווה “בּוֹאָה!”.

שבוי בקסם הרוע הותיר הדובר את אחי ובכלא הבור ושב אל ביתו. לא היתה לו שום סיבה להניח שלמחרת, כאשר יחזור לשדה כדי למכור את אחיו לישמעאלים, ימצא אותו שם ללא רוח־חיים. אני לא רצחתי את אחי, מבהיר הדובר, אלא הוא גווע מצמא אחר־כך, במהלך הלילה השרבי, אחרי שעזבתיו

בשדה “בְּלִי מַיִם וּוִדּוּי”. השרב נרמז במילים “אחי המתאבק”. אין לבאר “מתאבק” כשם־תואר המגדיר אדם שמתעסק בהתאבקות, אלא כ“הפעלה” של שם־העצם “אָבָק” בזמן הווה בבנין התפעל. בעזרת ה“הפעלה” של שם־העצם “אבק” מחזק הדובר את טענת חפותו מרצח אחיו: אחי נעזב על־ידי בשדה כשהוא עוטה אבק, אבל חי ונושם.

צריך לשים־לב שהדובר איננו נצמד לסיפור מקראי אחד, כי אם לשלושה, כדי שלא ניתן יהיה לזהותו באופן מלא ובלעדי אף לא עם אחד מהאחים הדחויים שמופיעים בהם. יתר על כן: מכל סיפור שאל מוטיב אחד. מסיפור היחסים בין יצחק ובין ישמעאל שאל את מוטיב ההעדפה של אח אחד על האחר על־ידי האב. מסיפור היחסים בין קין ובין הבל שאל את מוטיב הקנאה של איש באחיו. וליתר דיוק: רק את מוטיב הקנאה. אף שהקנאה בין האחים בסיפור זה הולידה את הרצח הראשון בתולדות האנושות, עימעם הדובר מתוכו את מעשה הרצח בעזרת הניסוח “אשר ידי היתה בו בשדה”, ניסוח המצמצם את האירוע שהיה בין האחים בשדה לקטטה בלבד. ומסיפור היחסים בין יוסף ובין אחיו שאל את מוטיב הנקמה.

ואכן, האריך הדובר לשזור פרטים דווקא מסיפור זה, שכידוע לא הסתיים במות יוסף, כדי לבסס את חפותו מאשמת הרצח של אחיו. כזכור, ביטאו האחים של יוסף הרבה רוע־לב בתוכנית נקמתם בו, אך בשום שלב לא שקלו לבצע בו רצח. אם כן, אלתרמן צייד את הדובר במוטיבים משלושה סיפורים

שבמקרא כדי לספר את גירסתו, משום שגירסה זו סייעה לו בזמן פירסום “איגרת”, אחרי אמצע שנות השלושים במאה העשרים, לממש את המטרה האקטואלית שהועיד לשיר הזה.

בשני הבתים הבאים בחלק זה, בתים שש ושבע, מפרט הדובר, שעונש קיצוני בחומרתו הושת עליו אחרי שמצאו למחרת את אחיו ללא רוח־חיים בשדה. הוא נודה מהמשפחה, הוגלה לניכר וחי שם חיים בזויים: “לוּ רַק רָאִיתָ אֵיך יָמַי הַמְפֹאָרִים / הִרְקִידו דֹב בַּשׁוּק, עַל אַהֲבָה וָלֶחֶם”.

במיטב שנותיו (“ימי המפוארים”) עברו עליו חייו הרחק מבית אביו, כשהוא נודד כצועני בשווקים ומרקיד בהם דֹּב מאולף למען לחם ואהבה. יכולים להעיד על כך השוערים של אותן ערים. השוערים האלה “לְרַגְלֵיהֶם, אֵלִי, יִפְּלוּ – ־ – בַּהֲבִיאִי אוֹתָם לְהֵרָאוֹת אֵלֶיךָ”, להעיד בפניך, כי הם זוכרים היטב ממה התפרנסתי באותן שנים, אך רק אני אוכל להעיד, שבה־בעת הופנו תחינותי רק אליך: “לוּא רַק רָאִיתָ אֵיךְ, בֵּין לַיְלָה וּבֵין שַׁחַר, / הִתְחַנְּנוּ יָדַי עַל דַּלְתְּךָ – לָשׁוּב!”.

בבתים אלה הובלט הניגוד בין הדלת האחת, הדלת של המשפחה, שהדובר ייחל שתיפתח בפניו, לשערים הרבים שפתחו לפניו שוערי הערים ששיחד, כדי שיתירו לו להרקיד דֹּב בשווקים שלהן. ריבוי השערים מלמד על קללת הגלות: להיות נע ונד בניכר. ואכן, החלק השני ב“איגרת” מדגיש את הבקשה האחת שלו מהאל־האב, שיתיר לו לחזור אל חיק המשפחה: "נַפְשִׁי בְּךָ

הַיּוֹם רוֹצָה לִשְׁכֹּן נִשְׁכַּחַת", להיות עץ נשכח ביערך העב. כלומר, עיקרה של בקשתו: לא עוד חיי נוודות תלושים בגלות, אלא חיים הנטועים חזק באדמת המולדת.

 

התקווה לשוב אל המולדת    🔗

אחרי הבתים של שני החלקים הקודמים, האפולוגטיים, שבהם סיפר הדובר על נסיבות מותו של אחיו, על עונש הגלות שהוטל עליו, על חייו הבזויים הרחק מהמשפחה ועל כיסופיו בהווה לסליחת האב ולהשבתו הביתה, בולטים בתוכנם החריג בתי החלק השלישי. בשלושת הבתים של חלק זה מצייר הדובר בדמיונו את מסעו בעתיד חזרה אל נחלת המשפחה במולדת, שאליה כה התגעגע בשנות נדודיו בגלות.

השיבה הזו הביתה מוכרחה להצליח, כי גם כשהיה בודד בניכר ואפוף בהמולתן המפתה של הערים הנוכריות, לא נטש (“לֹא רָחַקְתִּי”) את התקווה לשוב למולדת (תחילת הבית התשיעי). ידיו, שהתחננו להיפתחות הדלת (הטור האחרון בבית השישי), הן אלה שהושטו אל ריח הלילך המשכר של אדמת המולדת. בדיוק כפי שכיסופיו לשוב היו טוטאליים, כך צריכה גם השיבה שלו הביתה להיות מושלמת, והיא תהיה כזו רק אם יטוהר מכל הזוהמה שנדבקה אליו בגלות. לכ הוא מבקש מהאל־ האב: “לוּ סְלַח־נָא גַם לִמְלֶאכֶת הַשִּׁירִים וּרְצֶנָּה / כִּצְחוֹק אֶחָד פָּשׁוּט, אֲשֶׁר צָחַקְתִּי כָּאן”. המשמעות הביוגרפית של טורים אלה תתבאר בהמשך.

מסע השיבה הביתה מתואר בשני הטורים הראשונים של הבית העשירי. מעוּדד מהחנינה שיעניק לו האל־האב, נערך הדובר בדמיונו למסע השיבה אל המולדת. אמנם מהגלות יצא למסע הזה עם נפש חיגרת, נכה וצולעת, אך הוא ישלים אותו ויגיע אל היער, בית גידולו הטבעי, ושם ליד “עֵץ כָּבֵד”, קדום ולכן חזק (שתיאורו כ“יַעַר עָב, כְּבַד־כֹח” הובא כבר קודם, בבית השישי), יסיר את תרמיל הנדודים, דל התכולה, ויתמוטט מעוצמת ההתרגשות.

כה עזה התרגשותו של הדובר מתמונת הדמיון שצייר במוחו על שובו למולדת, שהוא קוטע כאן את התיאור ומתנצל: "רָצִיתִי לְחַבֵּר לְךָ אִגֶרֶּת, / אֲבלָ אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה

הָעֵט“. בהגיע האיגרת לתיאור הדמיוני של התמוטטותו בסיום המסע ביער הקדום של המשפחה, “נשברה העט” באמצע (“לב”) כתיבת הזמר, כי אין בכוח “זמר” הנכתב ב”מלאכת שירים" מיומנת, לבטא את החוויה הגדולה של הגאולה מהגלות. לביטוייה של חוויה זו נחוצה שירה מסוג אחר.

החלק השליש של “איגרת” איננו שונה משני חלקיו הקודמים רק בתוכנו, החוזה תמונת־עתיד דמיונית של הגאולה מהגלות, אלא גם בגילויים שנחשפים בו על הדובר. מתברר שרק באופן מֶטָפוֹרִי הרקיד “דב בשוק” והתרפס בפני “השוערים”, כי בממשות עסק ב“המולת ניכר” ב“מלאכת השירים” וכתב שירי זמר. הביוגרפיה הזו של הדובר היא של אלתרמן עצמו, שהיה בשנות השלושים משורר בתחילת דרכו.

ואכן, בשני הבתים האחרונים של השיר תרם אלתרמן את ניסיונו כ“גולה” בצרפת כדי לבטא את ההרגשה של אדם שהורחק מ“המשפחה” הלאומית שלו בתקופה שהיא חוותה את “המאורעות” – פרעות הערבים שגבו חיי יהודים ברחבי ארץ־ישראל. הזדהותו בבתים אלה כדובר של השיר, פתחה בפני אלתרמן את האפשרות לבטא לראשונה את ההחלטה שגמלה אצלו בתקופת “גלות” זו לבצע תפנית בשירתו, מהשירה האישית־אוניברסלית לשירה המגיבה על המאבק הלאומי של “היישוב” על זכותו של העם היהודי להיאחז מחדש במולדת ולכונן בה את ריבונותו.

 

הנמשל הביוגרפי־אקטואלי    🔗

בהיפתח העשור של שנות השלושים כבר השלים אלתרמן שנתיים בצרפת ונותרו לו עוד שנתיים לסיום לימודיו כאגרונום במכון העליון לחקלאות בננסי. משם שלח את שיריו המוקדמים לפרסום בארץ. שירו הראשון “בשטף עיר” נדפס בשבועון “כתובים” בעריכת אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי. ומאז התפרסמו שיריו ב“גזית” של גבריאל טַלְפיר. שובו לארץ ב־1932 מדומה בעיניו, על־פי “איגרת”, לשיבה מהגלות, כי אף שהוסמך כאגרונום לא עסק אלתרמן בשובו לארץ במקצוע זה, אלא התפרנס רק מהכתיבה, תחילה ב“דואר היום” (1932 (ואחר־כך ביומון “דבר” של תנועת הפועלים ובשבועון הספרותי “טורים” של חבורת הסופרים “יחדיו” (1933) וכעבור שנה, ב־ 1934, גם ביומון “הארץ”.

בשנות שהותו בצרפת היה אלתרמן קשוב לא רק לאירועים הקשים שהתרחשו בארץ בין היהודים לערבים, אלא גם ליריבות שהעמיקה בין היהודים עצמם. דווקא בשנים האלה, בשנות שהותו בצרפת, תכפו פעולות הטרור של הערבים כלפי יהודים בארץ־ישראל. באוגוסט 1929 התרחשו מאורעות תרפ“ט ברחבי הארץ. בירושלים תקפו הערבים שכונות יהודיות שונות ואת קיבוץ רמת רחל הסמוך לעיר. הפורעים אמנם נהדפו מהשכונות בעיר, אך הצליחו להשתלט על רמת רחל, העלו באש את צריפי הקיבוץ ועקרו את מטעיו. בחברון נרצחו 66 יהודים והוחרב הרובע היהודי. בתל־אביב נהרגו ארבעה מחברי ה”הגנה" שנשלחו להציל מידי הפורעים פועלים יהודים שהותקפו בשכונת אבו־כביר. בצפת ובחיפה ובהרבה ישובים קטנים היו פרעות, באחדות מהן (בבאר־טוביה ובחולדה) היו גם קורבנות בנפש. באפריל 1931 נרצחו שלושה מחברי קיבוץ יגור על־ידי חברי האירגון הטרוריסטי של השייח' עז א־דין אל־קאסם, שביצעו גם רצח יהודים בבלפוריה, בכפר חסידים, בכפר יחזקאל ובנהלל⁶

ואם לא די בכך, שאבו הערבים עידוד מפירסום “הספר הלבן” באוקטובר1930, שהשמיט את הישגי הצהרת בלפור וביטל את ההסכמה של בריטניה משנת 1921 להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. ב־19 באפריל 1936 התחילו המאורעות שפשטו מיפו לרחבי הארץ ונמשכו שלוש שנים וחצי. לערבים היו שלוש דרישות: הפסקת העלייה של יהודים לארץ, איסור מכירת קרקעות ליהודים והנחת היסודות למדינה ערבית בפלשתינה. אי־שם במהלך מאורעות תרצ"ו כתב אלתרמן את השיר “איגרת” וכלל אותו בין שירי “כוכבים בחוץ”, אף שבנושאו ובעמדה הרעיונית המבוטאת בו הוא שונה מהשירים האחרים בקובץ, ואף שהחלק הלירי־ביוגרפי שבו צץ רק בשני בתיו האחרונים.

ניתן לשער כמה קשה היה לאלתרמן בן העשרים מארץ־ישראל לשבת בננס ולשקוד על לימודי האגרונומיה בזמן שאירועים קשים וחמורים אלה התרחשו במולדת. אך אין ספק שהיריבות בין האחים בארץ הציקה לו אף יותר. עוד בהיותו בצרפת, כאב את פרישת הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית ב־1931, אחרי שזאב ז’בוטינסקי דרש לדחות את מדיניותו הפשרנית של ד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות, ולהצהיר באופן גלוי ופומבי, שמטרת הציונות היא “יצירת רוב יהודי באוכלוסיית ארץ־ישראל משני עברי הירדן”. אך לאירוע הבא שאירע ב־16 ביוני 1933 – רצח חיים ארלוזורוב – שנה אחרי שחזר כבר לארץ, כבר היה שותף כאן.

האירועים הפנים יהודיים האלה החרידו אותו והם הציפו במוחו את המקבילה מההיסטוריה של העם היהודי, כיצד בגלל ריב בין אחים, בין קמצא ובר־קמצא, חרבה ירושלים, קרס היישוב היהודי של בית שני בפני הצבא הרומי והחלה הגלות בת אלפיים השנים. את החרדה הזו ביטא אלתרמן בשיר “איגרת”, אשר צריך להבינו כקריאה של המשורר לפיוס לאומי בין המחנות היריבים בארץ, בין השמאל הפועלי (“היישוב”) לימין הרוויזיוניסטי) “הפורשים”), כדי להציל את המפעל הציוני מקריסה וכדי למנוע את הישנות הגלות בעטייה של מחלוקת ב“משפחה”.

באופן מרומז הציע אלתרמן בשיר “איגרת” לגלות הבנה כלפי “הפורשים”. אין לפקפק באהבתם למולדת ואין לייחס להם אשמת רוצחים וטרוריסטים. היריבות האידיאולוגית גולשת לפעמים בין אחים למעשים שהתוצאות שלהם הן טראגיות. ברוח העמדה הזו, עמדת הפיוס הלאומי, שאלתרמן האמין כי תצמח ממנה רק תועלת למפעל הציוני בארץ, העניק בשיר “איגרת” פתחון־פה לנציג “הפורשים”, ודווקא בפיו נטע את האזהרה, שהריב ב“משפחה” עלול להמיט עליה את אסון הגלות פעם נוספת.

למטרה זו גייס אלתרמן את הדוגמאות מספר בראשית, המלמדות שמחלוקת בין אחים עלולה להתפתח בכיוונים שלא שוערו – להכשלת מאמציה של הציונות לכונן חיים יהודיים ריבוניים בארץ־ישראל. בהתאם למטרה הרעיונית שהציב לעצמו בשיר זה, לש אלתרמן את סיפורי המקרא על ריבים בין אחים. סיפורו של קין הוא הדוגמא היותר בולטת לחופש שהתיר לעצמו לשנות את הסיפור המקורי. אין ספק שהצגת הרצח כהתכתשות בסיפור הזה סותרת את המסופר במקור, אך אלתרמן היה זקוק לשינוי העובדות שבמקור בשביל הנמשל האקטואלי: היריבות שהעמיקה בין המחנות הפוליטיים בשנות השלושים אחרי רצח ארלוזורוב.

בכל מקרה, השיר “איגרת” מסמן תמרור חשוב בהתפתחות יצירתו של אלתרמן כשיר המגשר בין השירה האישית העל־זמנית שכתב בהיותו בצרפת לבין השירה הלאומית־אקטואלית שאליה הסב את כתיבתו אחרי ששב לארץ. רצונו ל“הגביה” את שירתו נרמז בזיהוי “מלאכת השירים” שכתב בצרפת כ“צחוק אחד פשוט”, מלאכה שהיה מתאים לבצע אותה כאשר היה רחוק מהמולדת ורחוק מהבעיות הלאומיות־קיומיות ש“היישוב” עסק בהן אז בארץ־ישראל. אפילו השיר “איגרת”, כיוון שנכתב מתוך נקודת־מבט של דובר שטרם שב מהגלות למולדת, מוגדר בבית האחרון כ“זמר”, כדי להבהיר ששירה העוסקת בשאלות של האומה, השירים שאליהם הוא מבקש ל“הגביה” את שירתו, לא אמורים להיכתב “כצחוק אחד פשוט”, אלא בכובד־ראש הגותי.

אלתרמן הבליט בשני הבתים האחרונים של “איגרת” את ההתנצלות שלו על “מלאכת השירים”, שהניבה את שיריו המוקדמים, כי חשוב היה לו להבהיר כבר בתחילת דרכו בשירה, שבכוונתו לזנוח את שירי הזמר למען שירה חזונית־אקטואלית. באמצעות שינוי כזה בשירתו התכוון לתרום את חלקו להסרת אבני־הנגף שעיכבו בשנות השלושים את ההתקדמות של החזון הציוני להשגת יעדיו הגדולים – לחלץ את העם היהודי מהגלות ולהגשים את גאולתו בארץ־ישראל. כידוע, התמיד נתן אלתרמן עד יום מותו בנאמנותו למטרה הזו שהציב לשירתו לראשונה בשיר “איגרת”. והוא אכן הוכיח זאת בפואמות השיריות שכתב בשנות הארבעים וב“שירי הטור השביעי” ובכל פעילותו הספרותית ממלחמת ששת־הימים ואילך כסופר היותר מזוהה עם תנועת “ארץ־ישראל השלמה”.