התרגילים בפרק מתודי זה מעידים על מוקד חדש שהתפתח בשירה העברית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. במסגרתו נעשה מאמץ להשיב נכסי־לשון ממקורות השפה בעבר לשפת השירה העברית בהווה, כגון: צירופי־מילים, מטבעות־לשון, ניבים, דימויים ומטפורות.
המאמץ הזה התבקש משום שבתחילת המאה העשרים התגלה פער בין “שפת הלימודים”, שהיא שפת המקורות הספרותיים של העם היהודי (התנ"ך, המשנה, התלמודים, מדרשי האגדה, כתבי הפרשנים, סידור התפילה, וספרות הקודש הענפה שנאספה בארון הספרים היהודי במשך דורות) שבה כתבו סופרי העליות הראשונות, אשר רכשו את בקיאותם בשפה העברית בבית ההורים ובקהילה הדתית או המשכילה שאליה השתייכו בארצות מזרח אירופה, לבין “שפת החיים” – העברית שהתפתחה בפי בניהם שנולדו בארץ.
בני־הארץ העדיפו את “שפת החיים” שלהם על “שפת הלימודים” של הסבים וההורים הן משום שהיתה גלותית והן משום שהיתה מליצית בעיניהם. כדי להבליט את הסתייגותם מהעברית של הדורות הקודמים, נהגו “הצברים” לבצע חיקוי פארודי של “שפת הלימודים” הגלותית־מליצית ודיברו עברית “תנ”כית" ועברית “ציונית” (וגם כל מדרג של השפה העברית ביניהן) בכל מסגרת שלהם (בשכונה, בתנועת הנוער, בפלמ“ח ובצה”ל).
נגד האבדה הזו של נכסי הלשון של העברית מן המקורות במערכות החיים בדורם לחמו דווקא הסופרים הצברים של הספרות העברית, כי הבינו, שאם לא יתאמצו להחזיר לספרות הדור את נכסי הלשון מהמקורות, תתרחש בעתיד התרוששות של השפה העברית מכל העושר הלשוני שצברה במשך דורות.
ואכן, אמני הלשון המובהקים מבין סופרי המשמרת הראשונה של הספרות בשנות המדינה (ובראשם ס. יזהר ומשה שמיר( שקדו על יצירת סינתזה בין “שפת החיים” ל“שפת הלימודים”. זו היתה אחת המהפכות החשובות שהשלימה המשמרת הזו בחמישה העשורים הראשונים לקיומה של המדינה.
המהפכה הזו התבטאה בשירה העברית בשתי מגמות שונות. מגמה אחת הוליך יהודה עמיחי, ששילב בשיריו נכסי לשון מהמקורות בשימוש אירוני (למשל, בשיר “אל מלא רחמים” ובשירים נוספים של הקובץ המוקדם “במרחק שתי תקוות”, שהופיע ב־1958). את המגמה האחרת הובילה דליה רביקוביץ, שארגה במשפטי השירים שלה נכסי לשון כאלה במסורת השיבוץ התמים (שיבוצים כאלהבלטו במיוחד בספר השירה הראשון שלה, “אהבת תפוח הזהב”, שהופיע ב־1963).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.