רקע
יצחק קצנלסון
במת המישחק

הרי אנו יושבים ומסיחים לתומנו ונתקלים בה בבמת־המישחק, בתיאטרון. העירותם בנוגע לו משהו, השיבותי לכם משהו שלא כהלכתכם, ואולם גם אני וגם אתם, מן המעט שאמרנו, הכרנו בו בתיאטרון שאינו אלא תורה שלמה קדושה — ואם כי לא אלוהים מדבר בה למראית־עין, רק האדם.

כי הנה ביום שברא אלוהים את האדם נברא גם התיאטרון. נברא האדם — נברא אותו הלֵץ בעל העינים העגומות עם בת־הצחוק המרחפת על שפתיו.

יקום נא האדם וישׂחק לפנַי.

וכשאנו מדברים בו בלֵץ שנברא בערב־שבת, כלום אין אנו מתחילים קצת מרתתים? זה הלץ… זה הלץ, אולי לא אדם הוא, רק אלוהים הוא ששיחק עם גוש־עפר ונבלע בו בלושו אותו, על־מנת לצאת מתוכו ולהיעלות. ניצוד הקב״ה לתוך פח־לבו של האדם, נכלא בו ואינו יכול לחרוג ממסגרות זה הלב ולהיחלץ ממנו.

ועתה, כשאנו רואים את הלץ עם מסווה־הסיד שעל פניו בשעה שמכים אותו בבתי הקרקסאות — יש אשר אנו דובבים: הנה הם מכים את האלוהים!

זה הלץ, זה הלץ — לא שוטה הוא, הוא רק משתטה. הוי, האלוהים המשתטים!

זה הלץ, זה הלץ אשר בבית־המישחק, — יש אשר אנו רוצים להתנפל עליו בחמת־רצח, לדבוק אל סגוֹר־לבו ולתקוע בו את כל שינינו: הן גדולים, גדולים מכאוביך, הלץ, ולמה תצחק?

כי הנה יש אשר אנו צוחקים במכאובנו, על־פי־רוב אנחנו צועקים מתוך כאֵב, אך יש אשר אנחנו צוחקים. מי יודע מתי מכאובינו יותר גדולים?

לא בשמים ולא על האולימפוס משׂחקים האלוהים, רק בקרב לבו של האדם, בלץ האדם, זה החכם המיתמם, זה התופס את הכול מתוך אפיסת־כוחות נוראה, זה המשחק על הבמה, על האדמה.

במת־חזיון נחמדה! האף אין זאת? מה טוב ומה נעים, הנני ואעמוד להנאתכם על ראשי — אומר הלץ ומתנועע על כפות־הידים כאותו קוף, ויקרב נא אחד מכם ויכני נא אחת ושתים על הלחי, על המסווה, פני המסווה ייחָצו לשנַים, מצד זה אבכה ומצד זה אצחק, ואולם את ארֶשת־פני מתחת למסווה לא תדעו עד עולם.

ואתם — אומר הלץ — אתם, הרי אתם בטוחים שפנַי מגוּלים הם? אין אתם רואים את האפֵר אשר על עינַי. אשריכם שאינכם רואים. זה עושה־הקפלטים שמאחורי הקלעים הוא פירכס אותי יפה מבפנים, שלא יכירו בי את המוקיון. תלמידי־חכמים שבכם, בעלי טביעת־העין, מאמינים אמנם לראות בי את בן־האדם המתחפש למוקיון, ואולם מוקיון אנוכי המתחפש לבךאדם.

מוקיון או אלוהים — אחת הוא!

כי הנה זה עתה — אומר הנואם אל קהל שומעיו לפני פָתחוֹ את נאומו: זה־עתה, לפני צאתי אליכם, נכבדי, והנה נפתחה דלת חדרי ואיש אחד לבוש פראק וצילינדר בראשו נכנס אלי, השתחווה לי מתוך קידה נימוסית, התייצב לפנַי והתוודע אלי: אתכבד נא… אני השד — הוא נימנם כמעט… כמו שכל אחד מנמנם בשעה שהוא קורא בשמו, אך אוזני הבחינה היטב וקראתי: נעים לי עד מאוד… ואם כי אצתי, אצתי אליכם ביותר, הגשתי לו בכל־זאת כיסא לשבת עליו. ישבתי למולו כעל גחלים לוחשות… הוא דיבר עמדי על רבות ועל שונות, כמנהג השדים. נשא מדברותיו על הפוליטיקה של היום, על מצבם של עמים וארצות. מעט חלקתי על דבריו, מעט הסכמתי לו, הכול לפי הנימוס, ובשעה שחייכתי עליו הייתי מהרהר בלבי: הוי, שד משחת, דווקא עתה הואיל לבקרני, בה בשעה שנתאספתם כאן לשמוע נאומי. ואולם מה שהיה קצת משונה בעיני — פני אורחי הלכו הלוך והידמוֹת לפנַי אני. וכאשר העיפותי עיני על מורה־השעות, ובעל־הדבר נעלם ואיננו. פניתי כה וכה והנה הוא התחיל צוחק מקרבי. אז קמתי ואקח את הצילינדר שלי שנשאר על גבי השולחן הקטן, את בתי־הידים הלבנים ואת בגדי השחור, שׂמתי את כל אלה עלי ובאתי אליכם הנה. ואתם, נכבדי, אלמלא גליתי את אוזניכם, לא הייתם חושדים בי ששד מדבר אליכם מתוך גרוני.

יראים אתם קצת, הנכם יראים אותי, אם כך — הרי חשבונותינו שווים. גם אני ירא קצת מפניכם.

שלושה הם, לכאורה: הלֵץ, השֵד והאלוהים — ואולי אך אחד הם.

התיאטרון — תורה היא, מלאה כוונות ורמזים, ואולם הבסיס נכון הוא, לא בשמים הוא, על עפר יסודו. יש לה לתורה זו ים־התלמוד שלה וכל אחד מאתנו שוחה בו כפי יכולתו הוא. הצמאון הגדול לאדם הרחיבוֹ והעמיקוֹ.

צָמאנו לאדם. אנחנו המשׂחקים, המתחפשים, באים לראות על הבימה את האדם, האדם — התכלית הכי־עליונה, הנקודה הכי־עילאית בתיאטרון.

אמנם לא כל אחד מאתנו מתכוון לו. רבים מאתנו מסתפקים במועט, במועט נורא. רבים מאתנו מוצאים את עולמם ב״קינוֹ״1 . מדי שבוע בשבוע הם באים אל הקינוֹ ויוצאים ידי־חובת תיאטרון. חברם בעל עולם־הזה, מן המין הבלתי־משובח, אם כי עולה הוא בטעמו על הראשון, הוא בוחר לו אופיריטה או פארסה זולה וחסרת־טעם. השלישי, אם כי גם הוא המוני, מבקש לו מחזה קורע־לב־ונפש, רוצה להזיל מזמן לזמן דמעה, להקיז מעט מדמי לבו. ״דראמה עם חללים״ הבו לנו!

כמה רחוקים הם כל אלה מן התיאטרון! לא בני־תורה הם אלה. גם אם יפלו במקרה כאותו איש־החיל לתוך הסוכּה, אל היכל־מקדשו של התיאטרון — לא יחולו ולא יזועו. לא להדיוטים אלה בית־המדרש! לא לצים הם, ודבר אין להם עם השדים, אין אלוהים בקרבם!

רעים ומגוחכים מהם — הם הלֵצים המזויפים, אלה השׂמים את פניהם בפיח של כבשן — שׂטָנִים אנו! מדביקים להם כנפיים מנייר לבן, נעשים עדינים־עדינים ורכים־רכים, מדברים במתיקות מעוררת גועל־נפש — מלאכים אנו! הולכים על בהונות הרגלים, פורשים זרועות ארוכות־ארוכות בין יריעות כהות, לוטשים מתוך העוויות משונות עינים, לוחשים מתוך סֶלֶד וָרֶמז, מפילים פחד — הרי מיסתוריה!

לאלה הזייפנים אין כל תקוָה, למגוחך אין כל תקוָה. מנוּולים אלה, אם תפגעו בהם — אל תמשכום לבית־המדרש.

אל התיאטרון אשר ירד פלאים פרצה הרוח הרעה, זו הריקניוּת הנוראה וההוללה, העושה בו מעשֶׂיה, זר מעשֶׂיה.

המסתוריה — ימות העולם ימיה. המסתוריה לחשה בלחש עלֵה העץ הראשון על אדמות וצעקה מגרון האדם הראשון בהיוולדו. בכדי שיפול הפחד על האדם, אין האדם צריך לשעה של בין־השמשות. גם בצהריים אנו מגששים לאובדים דרך.

הצל כשהוא לעצמו — אינו ולא כלום. מה שמבהיל ביותר על הארץ, מה שנורא בחיים יותר, מה שגולל אבנים מעל־פי תהומות — הרי זה דבר וצלו של דבר.

מעשה ברבי של חסידים ידוע שהיו מרננים אחריו בחשאי שראוהו בבית־התיאטרון בהיותו בדאנציג, וראה שם בנשים מקושטות בשמלות לבנות כשהן שרות וסובבות במחול ואלפי הנרות בתוך מנורות ונברשות דולקות ומפיצות אור.

כיוָן שהגיעו הדברים לאוזניו של הרבי, לא כיחש והודה: ״אף אמנם, הייתי שם בתיאטרון בדאנציג, אלא מאי? לא ראו שם אלה שהיו שם אתי באותו לילה את אשר ראיתי אנוכי… אלה השמלות הלבנות שעל הנשים — לא שמלות היו אלא תכריכים; אלה הנרות הדולקים — נרות־נשמה היו, נרות יום־הכיפורים, והקולות — קולותיהן של נשמות תועות, עוטיות ושוממות המבקשות את תיקונן בעולם־תוהו זה״.—

מדרגה זו שהגיע אליה איש קדוש זה — מן המדרגות העליונות היא בתיאטרון. הוא השיג את התיאטרון, הוא ראה דבר וצלו של דבר.



  1. קינוֹ — בית־קולנוע.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47934 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!