רקע
יצחק קצנלסון
עד גמירא

לאחר שראיתי את ״הדיבוק״ ב״הבימה״ אמרתי משהו על ההצגה, אך לא אמרתי עד גמירא. מוטב לפעמים שלא לומר עד הסוף. רבים אוהבים לקצץ דבריהם באמצע ולא לסיים… הפעם יש רצון לומר הכול עד גמירא.

״הדיבוק״ ביידיש לא מצא חן בעיני. מאוד לא מצא חן בעיני. כמובן, לא מחמת הלשון. אכן, איש לא יאמר, כי ״הדיבוק״ העברי כבש אותי רק בגלל הלשון. נשימה חיה ורווּחה נתנשמה העברית ב״חלום יעקב״ — מאת ריכארד בר־הופמן. ואילו ב״הדיבוק״ היינו אדישים לעברית שבה, אף־על־פי שאיננו אדישים לעברית בכלל; כאילו לא הרגשנו, באיזו מן הלשונות הוצג ״הדיבוק״. האיש המשכיל שהוא בעד העברית, והמתנגד המוכן להשמיד ולהרוג, שניהם כאחד, כל עוד יש להם יחס כלשהו לתיאטרון, כל עוד יש להם עינים לראות ולחזות בו, הסיחו דעתם הפעם משאלת הלשון. שוחר העברית שכח לשמוח, והיריב — להצטער. המישחק האמנותי הנהדר כבש את לבם. נשאלת השאלה, מהו הכובש, השובה־לב ב״הדיבוק״ של ״הבימה״? — כובש אותנו האדם.

— טוב לך! — אמרה ידידתי, שישבתי לידה בהצגת ״הדיבוק״, והוספתי לשבת מרותק לאחר המערכה השלישית. — טוב לך, שאתה יודע עברית!

— מה? — חזרתי ושאלתי את ידידתי, כאילו לא קלטתי דבריה.

— שפיר לך, הבנת הכול, אתה שומע עברית.

— וכי שיחקו בעברית?

ידידתי נעצה בי זוג עינים. שלוש מערכות של ״הדיבוק״ הוואכטאנגובי לא קרעו עיניה לרווחה. אני לא נתתי דעתי על דבר מועט כגון הלשון, והיא תלתה בי מבט של תמיהה. ולא חשתי בזה ונתחייכתי. וזה הרגיע את ידידתי. החזירה לי חיוך רחב, ודרך לגלוג שאלה:

— לא שמעת, וכי ראית משהו?

— משהו ראיתי.

— מהו שראית?

פטרתי את ידידתי בדבר־הלצה, אך לא סיפרתי לה, מהו המיוחד שראיתי. ידידתי, אשה הגונה מאוד, המבינה מעט בתיאטרון, סבורה כי זוהי אשמת העברית! היא בטוחה, שאילו שיחקו ביידיש… אַשלָיָה. מילא!

ראיתי… ראיתי… ראיתי אדם.

ברוך־השם, זה שנים הרבה שאני מבקר בתיאטרון, ורק לעתים נדירות מראים לי את האדם, כפי שהופיע בהצגת ״הבימה״. לרוב מעלים לעינינו טיפוסים, טיפוסים, טיפוסים… משונים. כאן מופיע האדם בלי תוספת, אדם במערומיו, אדם בכל שברונו — זהו מעשה־ידי ואכטאנגוב להתפאר.

״הדיבוק״ מבליט זאת יותר מכל הצגה אחרת. המחזה ״היהודי הנצחי״ של דויד פינסקי אינו אופייני לרעיון הזה. אכן, ש. אנסקי לא הצליח בהמחָזת העלילה, לא הרים אותה לשיאים, אף־על־פי־כן נשארה העלילה בעיבודו בכל יפעתה. ואילו דויד פינסקי הפך אגדת־מסתורין על המשיח לסיפור של חולין. כל מאמצי הבימוי הטוב, כל חן התפאורה, נשקפת להם סכנה בגלל הטכסט של המחבר, ולפיכך השחקנים מצטיינים כל־כך, מעוררים פליאה כפולה.

בהצגת ״הגולם״ מאת ה. לייויק גמענו גמיעה רק מכמה תמונות יפות. ב״הגולם״ אין הבימוי עיקר, כי אם הרעיון המופשט. ה״מבול״ — הוא המלווה־מלכה של ״הבימה״. אך נהדר מכול בתיאטרון ״הבימה״ הוא ״חלום יעקב״ לריכארד בר־הופמן. במחזה נשמעה בת־קול של שירה, דקלוּם מוקצב, הנאה לעין ולאוזן בביצוע האמנותי ובחרוז היפה.

אך דווקא ב״הדיבוק״ מצאתי מעשה־פלא, שגילה לנו ואכטאנגוב. רגיל אני אצל שקספיר, סרוואנטס, לעתים קרובות אצל איבּסֶן, לראות אדם חי על הבמה, וכאן — הבמאי דווקא! בעשר אצבעותיו בלבד יצר את האדם.

ערב אחד נָכחתי בחזרה של ״הַמלֶט״. לאחר החזרה הייתי מלא הערצה לבמאי. כה היטיב להבין לרוחו של הנסיך הדני. ואילו הבמאי, כמסתבר, לא היה מרוצה. מחה את הזיעה ממצחו ובחיוך על פניו אמר:

— כן, כן, אני ושקספיר — שנינו ביחד יכולים להתקין משהו. שקספיר בלעדַי — גם כן… ואילו אני בלי שקספיר — לא־יוצלח, לא עליך…

הבמאי של אותה הצגת ״המלט״ היה איש מוכשר מאוד. אך הוא לא היה ואכטאנגוב. ולפי שוואכטאנגוב יכול גם בלעדי שקספיר, גם בלי סיועו של המחזאי, הוא יכול להעלות את האדם על הבמה.

מוזר לשבת בתיאטרון, בין קהל רב באולם גדול ומואר, מגודר ומסוגר מכל צדדיו, להביט סביבך ולהרהר: היכן יוצג הדבר? באיזו פינה נראה את ההצגה? דומני שאני מרבה לבקר בתיאטרון, וחייב אני לזכור, שתמיד עולה המסך. אמנם אני זוכר זאת, אך קשה להאמין… כל פעם עולה המסך, אך הפעם לא יעלה… אמנם תָלוי המסך הכבד לעינַי… אך קודם יתמוטט קיר, התקרה תתבקע, ואז יתגלה לעינינו — ואילו המסך רחוק מרחק אין־סופי מן הקהל היושב באולם… תהום עמוקה מפרידה בינינו, תהום שבין שני עולמות.

אך הנה האולם מחשיך. אילו נכנעתי לריגושי, הייתי פורץ בזעקה מפחד ומציפיָה… הפלא התחולל: המסך עלה ביד־פלאים. נפתחו השערים ל״עולם אחר״ ושם, במרחקים, בריחוק הגדול רואים — את האדם.

תיאטרון! מה רב כוחך, חכמים וכסילים דנו בך, וכמה פירושי רש״י! והכול — אמת היא… ואילו הדבר הגדול והפשוט הוא, שאתה תולש איש אחד מרבים, ומציג אותו לפנינו מתוך הפרספקטיבה, כאדם שירד מעולמות אחרים.

תיאטרון! משוּל אתה ליצור חי. הבמה שלך, ככף־יד רחבה. ועל־כף היד הזאת אתה מראה לנו את הדל, הזעיר, הצומח למימד ענק, המרקד ומקפץ, הרי הוא — האדם.

לעתים קרובות אנו צופים בתיאטרון ואיננו רואים עוד את הפלא המתאר לפני ההתחלה את כל ההצגה. הטכס שלפני המשׂחק אינו מרהיב פחות. הטכס שלפני העלאת המסך — בבית־האמנות המקודש, וגם באוהל־המוקיונים המשוקץ — הוא טכס נהדר. אלו היינו ערים והולכים אחר רגשותינו העמוקים, הכמוסים בתוכנו — היינו לפני כל התחלת הצגה רועדים.

לא השחקן, כמקובל, עשוי להזדעזע לפני ההופעה, אלא הצופה, שלפניו עומדים לשחק. קל וחומר, הצופה וחוויותיו, כשהוא רואה על הבמה את האדם.


ב

דבר מעין זה מתרחש פעם בשמיטה… דהיינו, שחקנים, בלי־עין־הרע, אינם חסרים. מדי ערב רואים אותם על הבמה. הם הופכים עולמות. יוֹרים זה בזה, דוקרים זה את זה, בוגדים, מקנאים. את האדם רואים לעתים נדירות. קודם התרסתי כנגד ״הטיפוסים״, שמחזאים ובמאים מציגים לפנינו על הבמה. על־פי־רוב מראים לנו אנשים שלא הגיעו גם למעלת טיפוס: כוונתי לאדם שעבר את תחומי הטיפוס. ״הקמצן״ של מולייר הוא טיפוס נפלא, אלא מה? גיבורו של שקספיר טוב ממנו, הוא נתבקע מקליפת הטיפוס, ונעשה אדם.

מה דל ונלעג הוא המלך בשעת טיולו במשעולים המרוצפים ומקושטי הפרחים שבגן המלכותי המגודר, ומה גדול הוא האביון התועה בדרכי העולם.

״הבימה״ לא באה אל ואכטאנגוב, כפי שמספרים אנשי ״הבימה״. הבמאי בא אליהם. הוא היה זקוק להם, יותר משהיו הם זקוקים לו. הוא נצרך לחומר־אנושי. בסטודיה הרוסית שלו לא היה יוצר את ״הדיבוק״. זקוק היה לבעלי־רצון צעירים ומחפשים, מדוכאים במקצת, מוזנחים. ואכטאנגוב זקוק היה ליתומים… ילדים ללא אבא־אמא. עם ילדים מפונקים אין אתה יכול לעשות מאומה. בן־עשירים מעוּדן אינו יכול להיות עֵר לילות על לילות, הוא לא יתמיד בלימודיו כמו האביון שנפשו חשקה בתורה. וּואכטאנגוב התאזר למען ״הבימה״, שינס את מותניו לכבודה, עיסה ראויה לשמה!

אדם! מה האדם? ואכטאנגוב, ככל אמן גדול, נטל את היצור המורכב והחזירוֹ אל ממדוֹ ההיולי: אדם הוא גוף ונשמה, ונוסף לכך הוא לובש קפּוֹטה. עם נשמה זו, אומר המכשף של ״הבימה״, כבר אמצא לי עצה: אבל מה עושים עם האדם? הרי יש לו ידים ורגלים? איך להראותם כך שיַבחינוּ בהם? כל־כך נתרגלו הצופים לרגליהם וידיהם של הבריות, עד ששוב אין מבחינים בהן עוד. עינינו לָקוּ כביכול, איננו מבחינים באפוֹ של האדם המֵשׂיח עמנו. עוד גוגול יצא להגן על אפו של האדם, ששוכחים אותו ואין משגיחים בו בפני האדם. מה עשה? הראה לנו את החוטם כעין כיכר־לחם. הביטו! כך נראה האף, ודווקא של שׂר־הפלך! בדומה לכך נהג ואכטאנגוב עם כל חוטמיהם של שחקני ״הבימה״, ידים ורגלים, גוף ואיברים — צָבע אותם בצורה משונה, על־מנת שיַשגיחו בהם: עיקם אותם, כדי שיָחושו בהם עד כמה ישרים הם. לאיברים אילמים־חרשים נתן פה וציוָה עליהם לזעוק: אנחנו פּה!

ואכטאנגוב, תלמידו הנאמן של סטאניסלאבסקי, הוא גם תלמידו של גוגול הגאוני ושל כל אנשי־הסגולה. הוא הראה על הבמה פני אדם, וידים — ידים מתנועעות, פושטות, מתקפלות. ידים — ידי־אדם. ידים ונשמות. וכמו הידים, כן הקאפּוֹטוֹת היהודיות. כל־כך השכיל לצבוע את הקאפוטה, לאפר את הקאפוטה היהודית — על־מנת שישגיחו בה.

עלילת ״הדיבוק״ אינה יצירה טיפוסית, המותחמת בזמן ובמקום. היא אוניברסלית, ועל־כן לא נהג ואכטאנגוב בדחילו ורחימו עם המחבר ש. אנ־סקי, ובמחילה מכבודו — פסח על קטעים ממחזהו. חשוב היה לו להראות את האוצר האנושי בכללו — והשמיט פרטים, קרא דרור לנשמה מן ״התוכן״ שלה, בשביל שהנשמה תהיה ערטילאית, עירומה.

חשבונו של ואכטאנגוב היה חשבון־צדק: הנשמה עירומה מלכתחילה. אך היא ממאנת להיות עירומה ויוצאת לחַפּש משהו… מאחורי הפרגוד יוצאת הנשמה, ומשמצאה דבר־מה, אוי ואבוי לה. כיוָן שמצאה דבר־מה, הריהי באה על סיפוקה, נרגעת קימעה, ושוב אין לה רצון לקום, והיא מסתפקת במה שמצאה. על־כן שמחים אנו יותר עם האביונים הבאים לחתונתם של זרים, מאשר עם המחותנות העדויות משי וקטיפה.

סֶנדר מבריניץ חיפש חתן ללאה שלו, וכל־כך הירבָּה לחפש — עד שמצא תחת חנן הקרוב מין קוּנִי־לֶמֶל ממרחקים. המחותן סנדר, המוֹצא, מעורר סלידה. הנשמה שלו תקועה בעורפו התָפוּח, ושוב אינו שומע ואינו רואה מה מתרחש עם לאה בתו. ואילו החתן, הזָר לחלוטין, שמצא ללאה שלו, חש שהוא מפסיע אל הכלה על גבי ברמינן החי עדיין, שלא נח מזעפו. והמורא נופל על החתן, והוא בורח, מיטלטל, נתלה על קיר שצבעוהו במתכוון בצבע ירוק, על־מנת שיראו שאדם מטפס מפַּחד על הקירות. על קיר ככל הקירות, הבין ואכטאנגוב, אך שמא הקהל לא יבחין בכך, קם וצבע את הקיר בירוק (ייתכן כי זה מעשה־ידיו של נתן אלטמן הצייר, וּואכטאנגוב רק נתן אישורו על־כך, ודיינו בזה!).

סנדר מבריניץ נשמתו בשׂרית, מלכוּתו בד׳ אמות, ובתוכן נעים ונדים, כבעולם התוהו, כמה מנתיניו המעוררים רגשי סלידה. על־כן כל־כך ישמח לבנו למראה הקבצנים. עמהם אנו נכווים ומצטננים כאחד, מידת החום משתנה והולכת… הללו, אין להם כלום ואינם חדלים לחפש.

חַפשׂוּ, מִשכוּ בחוטמיכם המזדקרים, מַשׁשׁוּ בידיכם כַּלוֹת צחורות, ובלבד שתוסיפו לחפש! מי יודע, קבצנים, מחשבותיכם? כלום מתכוונים אתם לבגדי־הכלולות העשויים משי? ואפשר נמשכתם ללִבּהּ של הכּלה, הכָּמֵהַּ, הנכסף, המתעטף ביגונו, היוצא לארוסה המת? כה משונה העליצות־העצובה שלכם, אתם המחפשים! מי יודע — אתם הבולעים את בת־המלכה, את הכלה, בעיניכם, אילו מסרוה לידיכם — מי יודע, כלום הייתם נוטלים אותה?.. אתם מציצים אל חלונו של סנדר הגביר, ומיד אתם נסוגים בפחד כלשהו… אתם ממששים את הכלה, סובבים עמה בריקוד, אך ליטול אותה מאהובה המת, לא!


ג

בעד פרצוף־פנים יתן ואכטאנגוב הכול! למען קלסתר־פניו של המירופולאי יצווה לקצץ את שתי כרעיו הקדמיות של השולחן. אין דבר, שולחן יכול לעמוד גם עמידה עקומה, ובלבד שהצופים יראו את פני המירופולאי, יביטו ישר בפניו — ולא רק בפניו הזוהרות, אלא גם בפניהם של חסידיו, היושבים סביב שולחנו ומתמוגגים לשמע דברי התורה היוצאים מפיו — הוי המירופולאי, ר׳ עזריאל׳קה, צדיק־קדוש, הרי יודעים אנו שלא על הבתולה העדינה אתה מרחם, רחמיך נכמרו על הדומה לך, על חנן, על הדיבוק: על המקובל הגדול והצעיר אתה מרחם, שהיה מסוגל לדפוק על שערי העולמות העליונים, וכל ־כך ירד פלאים: נכנס לבתולה, זנח מרחקי־אי־סוף! צא! צא, דיבוק, חבר צעיר שלי, חזוֹר וּפרוש כנפיך האדירות, רַחף וָעוּף אל האין־סוף… לעולם שכולו אורה!

הוא רצוץ, המירופולאי הזקן: חנן עקשן הוא — דיבוק שכמותו, זוהר, רזיאל שכמוֹתו, אדם! יש דברים בגו… אך לא! איני רוצה לדעת מאומה, אני אגרש אותו ממנה, ביד חזקה, בכוח ובחרם! הוא חייב לצאת, הוא חייב להציל עצמו…

חנן מתחנן: לאן, המירופולאי, רוצה אתה שאלך, כשכל העולמות נעולים בפנַי, ורק היכל־האהבה… הבה ואתחמם בו קימעה…

— אהבה? ״מה זאת אהבה?״, הצדיק המירופולאי אמנם יודע הכול, אך הוא זקן מאוד, הצדיק, ואחד ההיכלות נשכח מלבו — ושוב אינו יכול להיזכר בו, וסופו שהוא מגרש את ידידו הצעיר, את הדיבוק, מן ההיכל היחיד שאליו חָדר…


ד

הצדיק המירופולאי מכיר אותו, את חנן, הוא הכירו ליד שולחנו העקום, אף־על־פי שאין הוא רואהו. אמנם כבר כהו עיניו של הישיש, ועל־כן אינו יודע מי היא לאה… אך אילו היה המירופולאי משגיח בה, בלאה! אכן, את לאה צריך לראות. לשמוע אותה בלבד לא סגי. צלו של סנדר אביה נופל עליה. לגבי הצדיק אין לאה אלא אשה בלבד. ואשה אסור שתחרוג מד׳ אמותיה. והוא גודרה במַטה, חוסם את דרכה: עד כאן! את הדיבוק שיחרר הצדיק מכלובו: עופי, ציפור, עופי לכל העולמות, הלוואי ויכולתי להשיגך… ואילו אַתּ, הבתולה, הישארי פה, אין אַתּ זקוקה למרוֹמים, ראשך עלול להסתחרר. ואם אַתּ, בת סנדר, מסוגלת לעוף, אין זה אלא כוחו של הסטרא־אחרא…

לאה נכנעת. אם המירופולאי גודר בעדה במקלו — חייבת היא להישאר… אולם חנן, שלמעשה לא שוחרר — כי אם גורש, קורא לה. שיר־השירים שלו מגיע מכוכבים רחוקים, שבשדותיהם הוא תועה. חנן שר מתוך געגועי־האין־סוף: בואי, כלה, בואי! שובי שובי השולמית!

אור־השחר מגיה את הבמה עם רנן שיר־השירים. האור הגנוז כל־כך אנושי לנגד עינינו, אלא שהדיבוקים כמהים לחדור לתוכנו. אנשים — פּתחו לבבכם! ראו את לאה, המחפשת הגדולה, המבקשת לחרוג מד׳ אמותיה, ממעגל־הקסמים, ועשו כמוה! היא כל־כך קלילה, צפרירית, כלילת־הנשמה, כמוה כמוהו, הקורא ממרחקים… אך משהו עדיין מחזיק בה, משהו ארצי, נשמת־אפה הארצית. היא תתגבר על כך… עוד ניע, עוד אחד — רוחות־שמים חזקים יותר… הם גוברים — הנה זה בא! היא יצאה, היא עפה…

צומח ועולה המשוּלח עם התרמיל על כתפו. הוא מוציא מן התרמיל חוט, וענן שחור עוטף את העולם ומלואו — את לאה.

רעד עובר בלב… יוצא המשוּלח, ממשיך להלך על אדמתנו — מי יודע כמה עולמות קודרים יש לו באמתחתו, ולמי נועדו?

תירגם מיידיש מ. פלג


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!