(לתערוכת תמונותיו הקרובה בא״י)

א

לפני שש־עשרה שנה, בערך, הכַּרתי את הצייר הצעיר בֱּארצ׳ינסקי, את היניך (חנוך) בארצ׳ינסקי. כבן

עשרים היה אז. היינו בלודז. זה היה בחורף שלפני כלות המלחמה. חורף של משתות צנועים, של ״סעודות־מצוה״ היה לנו החורף ההוא. לודז כמעט שסגורה היתה בפני העולם הרחב, ככל הערים הגדולות שהתבצרו בה¹ הגרמנים: ואולם עיר סגורה ומסוגרת זו — היה בה מכל טוב: יודעי נגן, ציירים, סופרים, משחקים די־טובים, כלומר לא־טובים ביותר אלא ישרים, משחקים שיש להם יחס ל״מקצוע״, הלא הם הווילנאים הראשונים.

האריות שבחבורה היו הציירים, אנשים צעירים לפי ערך, בני־חורין, גלויי־לב ופקוחי־עין, עם יידיש עממית בפה, עם שמות־עצם יהודאים הולכים לפניהם, הענעך, איטשל, יאנקל… אותו חורף היינו מוזמנים ומזדמנים בכל שבוע ושבועיים לביתו של אחד מאתנו לכוס קוניאק ולחריף מזה, למזונות שאינם טעונים נטילת ידים, ועל כוּלם — היה תה, התה — כיד המלך!

באחד מאלה ״הנשפים״ הכרתי את בארצ׳ינסקי. את ציוּריו עוד טרם ראיתי, ואולם — עוד באותו ערב ראשון משך אליו את כל תשומת־לבי. יחס חבריו אליו, גם אלה חבריו הגדולים ממנו בשנים, עורר בי תשומת־לב זו. הם כמעט שלא היללוּהו באותו ערב, לא בפניו ולא בחדר הסמוּך שהיוּ מסלסלים שם בגרון ומרקדים קמעא ולוגמים לגימה כל־שהיא מן הקהוה השחורה שעל הדלפקים שבזוויות החדר. זו יראת־הכבוד שרחשו לו חבריו כולם, לו, להניך בּארצ׳ינסקי ניכרת היתה, כי היתה אילמת ובלי כל סימני־הבעה חיצוניים.

חברה זו, כטוב לבה ביין ובתה, התחילה לחרוז זה על זה כל מיני אֶַכּספּרומפטים, ״ציפּּ־צאפּּ’יקלים״ מוּצלחים ולפוצץ זה את זה בעפרוני פחם עבה על גבי מפיות של נייר דק.

כל צורה צורה שלנו, שיצאה מתחת עט־העופרת, נחטפה מיד ליד ונדונה ברותחין של עינים קמות ובגלגל של צחוק מתוך פּּה מלא.

אל קריקטוּרותיו של בּארצ׳ינסקי התבוננוּ בשים לב ואם כי היו די מגוחכות וקולעות אל זה שרצה לגלוֹת בפני “קָרבָּנוֹ”, לא פרצו עליהן בצחוק. הפּרצוּפים שיצאו מתחת ידו — היה להם ערך… אלה קוויו ותוויו המעטים שמתחם על דוק המפּית היה להם ערך, והיה בהם כדי לפכּחַ את אלה שהוריקוּ אל קרבם כדת… טבע הדברים שיש להם ערך — שהם מפכחים אותנו מכל שכרון שהוא. גם הוּמוֹר שיש לו ערך — מפכּח. כשאָנו קוראים את סרוונטס, את גוֹגוֹל ולפעמים גם את שלום עליכם, אין אָנו פורצים בצחוק פרוע. יחד עם חדווה זו הממלאָה אז את הלב נכנסת עמה רצינוּת זו שהיתה מפעמת בו, בשעת יצירה, ביוצר, בהומוריסטן הגדול.

בּארצ׳ינסקי לא מסך בנוּ, בציורי־העופרת שלו, רוח של מרה שחורה, חס וחלילה; להיפך, למרות שנתפּכּחנו מתוך טיפּה זו של כובד־ראש שיצק בנוּ, למראה ציוריו נעשינו צוהלים ושמחים יותר ועם זה גם רצינים יותר. המשתה חדל להיות משתה־סתם, משהוּ נוסף לו, הוּא כאילו קיבל צוּרה אחרת, הוּא נעשה למשתה עם תוכן: ציוּריו הקטנים, ילידי רגע, רגעים, העירו ועוררוּ את המוסיקאי אשר בתוכנוּ, את הפּייטן ואת המשחק, נשמע זמר, צללה נגינה, נידקלם שיר קטן, שיר כמשמעו. בּארצ׳ינסקי שכוּלו אמן, הוא שהמריצנוּ, מבלי שנתכוון לזה, למשתה עם פרוגרמה. ומשתה כזה של בוהמיונים עם פּרוגרמה שלא התקדשוּ לה לכתחילה, פרוגרמה שנולדה מאליה, משתה כזה אינו מתרחש יום־יום, וכשהוּא מתרחש הוּא נשאר בזכרון שנים שש־עשרה ויותר.

עוד אני מסתכל בפיסת־הנייר הדקה שמשך עליה בּארצ׳ינסקי בעפרונו והנה הגבוה, משה בּרוֹדרזון², עובר עלי, לא שתה הרבה, אך רגליו לא תישרנה, בעברוֹ כאילו נתפּכח וסח לי: קח את זה ושים בארגז!

— לאַו דווקא! לא בארגז! ־— התקומם לו למשה משה אחר, יחזקאל משה ניימאן, —תננו במסגרת ויהא זה נוסס על הקיר!

שמעתי בקול ניימאן וקבעתי את הציוּר הקטן במסגרת. זה שש־עשרה שנה שזה תלוּי על הקיר, זאת פיסת־הנייר עם ציורו של בארצ׳ינסקי ועם עקבות היין בתוך המסגרת הקטנה.

ב

הזכרתי את בארצ׳ינסקי בעודו רך ומשוח, את בארצ׳ינסקי הנער שהתיחסו אליו גם אָז באותה יראת־הכבוד המיוּחדה שמתייחסים אל אמן מלידה… עוד בעלוּמיו משך אליו עיני כל נבון־דבר ובר־סמכא, העריצוהו גם אז.

חבריו למכחול, בקנאת הציירים שלהם לא אָמרו אוּלי, בדברם בו, הכל, לא מנו את כל מעלותיו, אלא שלא זילזלוּ בו מעולם, אף מלה מחפירה אחת לא השמיעו עליו, מתוך הכרה שלא תשאיר כל הד בלב השומע.

תווים אחדים בעט־עופרת על גבי פיסת־נייר משל הצעיר הרודם הזה כבר נתנו אותותיהם, היו נושמים מתוך כוח, ״אָמרו״ משהוּ, ואולם יותר משאָמרוּ — בישרוּ… ״לעת עתה נתתי כאן סימנים, ההמשך יבוא…״ בכל אחד מציוּריו הטובים של בּארצ׳ינסקי, אם כי היתה בו מן השלמות, נכללה בו גם ההתחלה של יצירתו הבאָה. עניו הוא בארצ׳ינסקי ונחבא אל הכלים כשאוּל, ואולם כל דף במחברת ציוריו, כל חתיכת בד שעבר עליה האָמן במכחולו, קופצת בראש ותופסת מקום במזרחו של היכל. האָמן עצמו אינו נדחק אל יושבי קרנות, אינו משתמש במרפקיו לפנות לו דרך למעלה, יצירותיו — שאני, הן מגביהות עוף.

הוּא, השתקן בין הציירים המעוּלים דהאידנא, ואולם מעשי ידיו של האָמן הזה אינם שותקים כלל, הם מדברים אלינו מעל בדיו ומתוך המסגרות. הם מדברים בצבעיו העדינים, אצילוּת זו של גווניו וגווני גווניו — לא מתחת מכחולו באה, מנפשו העמוּקה הועלתה: לא שָשר הם — הרגשה היא, בת־צבעונין שנתגבשה והיתה ליֵש, לממש.

עשיר הוא בצבעים, ואולי העשיר בהם, אלא שאינו משתמש בכל נכסיו. כולו הוּא בּארצ׳ינסקי מטבעו. צרוּת־עין אצל בן־אדם מן השוּק, הרי היא מידה מגוּנה. האָמן — אם הוא מקמץ בשפע עושרו, אם הוּא ״עוצר ברוחו״ — הרי זו מידה לשבח. ״יש לי, אָמנם, רב!״ אומֵר בלי אומֶר האמן — כל צבעי־הקשת ברשוּתי הם, גם תכלתו של רקיע, גם אָרגמן השמש בשקיעתו, גם אדמימותם של בקרים, אלא, שאין אני פותח את אוצרי הבלוּם. אני מוציא מתוכו רק את הנחוּץ לי ביותר… מעט מן האפור ומעט מזער מן הירוק וחסל! אלה אם יבואו אצלי מהולים ובלוּלים יחד ״ויצא״ מזה משהו…

אף אָמנם, משהוּ יצא, יצא מזה.. משהו נשגב! על מעט האפור והירוק נח ברק רחוק מכל הגנוז באוצרו, כל גנזיו יצאו חוצה, אף על פי שסגָרם על שבעה מנעוּלים.

האָמן שאינו מוציא כאותו פאַקיר מפּיהו את לשונות־האש הבוערות, לכאורה, בקרבו, האָמן שנעשה כילַי, כלומר: העושה סייג לעצמו, אם כי כל האָרץ לפניו, העג עוּגה סביבו כחוני המעגל — הגיע בזה אל גובה שאין למעלה הימנו… לא מן המוגבלים הם אלה שמגבילים את עצמם.

צבע מאוצר צבעיו של בארצ׳ינסקי קולע אל הנקוּדה ולא יחטיא, ולא יפיוֹ של הצבע עיקר, עיקר שבחו הוּא הצל המלווה את צבעו, כאילן הוא, כאָדם המטיל צל.

בּארצ׳ינסקי אם צר צוּרה — אפשר לתלותה בין נופים מצוּירים. צורה זו שצר על פני הבד, אין זו צורתו של פלוני, לא קלסתר־פניה של אלמונית, זה נוף. בארצ׳ינסקי, אם צייר פני אָדם, כאילו פתח פתח, מבוא אל נפשנו פנימה ואל כל המתרחש שם. זה הזר אשר תיאר בשרד לא זר לי, יש בו בזר זה יותר משלי מאשר משל עצמו. אני הוּא! אָמנם לא עיני הם, לא חוטמי… אוּלם במעשה מחשבת המגלה מעמקי לב בא פחות מכל בחשבון החוטם… תווי הפנים, אמת, לא שלי הם, אך תוּגת־נפש זו המבצבצת מתוך עינים נכריות, זאת המחשבה, זה הכאב המרחף על הפנים הזרים — שלי הם. נופו של בארצ׳ינסקי היינו הך! זה רגב האדמה, גוש העפר הלזה, אמת־המים — בעלי־חיים בודדים הם, וצער בעלי־חיים ושׂשׂונם עטפום.

מי שראה את יצירותיו של בארצ׳ינסקי פעם ושתיים — דבק בהן ואוהבן אהבת־נפש. זו הקומפוזיציה הקלאסית בציוריו, קומפוזיציה של הצבעים והציור שהצטיינו בה יוצרי הרנסאנס הגדולים, זה הקצב האקדימאי ובה בשעה זאת ההבעה המודרנית, כמה הם מפליאים אצל אמן זה! אחד מאתנו, מכיון שראה את דברי היצירה הללו, מכיון שהכירם — הוא נזקק להם בחייו היום־יומיים. באמת אין מקומם במוזיאון, שלשם באים לשעה ויוצאים. היצירות הגדולות שבציור — לא די לנו להעיף עליהן עין. חיות הן ולגור אתנו הן צריכות, בבתי אנשים, כדי לאצול להם מאצילוּתן יום־יום.

אחד מאלה המצויים אצל מוזיאונים, מבין־דבר ומתאווה, אם ישלח ידו ויקנה במשיכה אחת מתמונותיו של בארצ׳ינסקי, אין להעניש אותו, לפי דעתי, קשה… הוא חשק בה, רצה להביאנה אל משכנו אשר יגור בו, בו יישן, יחלום, וייקץ בו…

ציורי בארצ׳ינסקי שבכתלי מעוני יקרו לי עד מאוד, זה שנים שאנו נושאים זה אל זה עינינו… וכשביקשני דוד פרישמאן שאתן לו במתנה את המוסיקאי של בארצ׳ינסקי, השיבותי בעונג רב את פניו ריקם. מאוד התענגתי על זה שהוא חפץ בו, במנגן, ואולם לא עלה על דעתי לתתו לו. דבר חי, דבר שבאמנוּת שנתקשרנו לו במשך ימים ושנים, אינו ניתן במתנה.

ג

לפני כשש־עשרה שנה יצא האָמן הצעיר לדרֶזְדֶן. אחד היחידים, אולי היחידי שפנה מדרך־המלך שהוליכה את הרבים לפאריס, וסר אל זו היושבת מן הצד, אל המתונה, אל השקטה, אל דרזדֶן. כלום נפקא־מיניה היא איפה אדם שוקד ויושב על האָבנַים.

לדעתי, לא הכל תלוּי במקום… כי אם בו בבארצ׳ינסקי, ולדעתו של בארצ׳ינסקי — הכל תלוּי בעבודה שוקדת, בעבודה בלתי־פוסקת. בדרזדֶן זו, שמן הצד, אפשר לעבוד.

גם לא בדרזדֶן דווקא! הוּא היה זוכה בו בפרס הראשון בקונקוּרס העולמי בפאריס, לוּ היה שולח להתם את הפּלקט שלו לצלב־האָדום גם מאיישישוק הקטנה.

מזמן לזמן הוא סר אמנם למקומות של תורה, הוא מבקר אמנם איזה חודשים במוזיאונים הגדולים שבכרכים. המתים הגדולים וּגאוני־הרוּח החיים עוד אתנו מדברים אליו מעל הכתלים… ואולם אין הוּא מתמהמה בכפיפתם. המוזיאון היותר עשיר אינו אלא עול כבד על נפש האָמן, עול מכניע, מדכּא: אָמן עם נופך גדול משלו יודע להשתחרר ממנוּ בזמנו.

לאחד³ שעשה חודשים מספר ב״נכר״, בהיכלי האָמנות שבערים הגדולות, משתחרר בארצ׳ינסקי בכל פעם וחוזר לדרזדן, אחר־כך לברלין, כלומר אל עבודתו הוּא חוזר. בהתעוררוּת ובחשק נמרץ יעבוד, ייצור, ישתחרר. כל עבודת היצירה של בארצ׳ינסקי אינה אלא נסיון להשתחרר מכל אשר ראָה ואשר ספג אל קרבו. בארצ׳ינסקי, עד כמה שידוע לי, לא העתיק מעולם דברי יצירה גדולים משל אחרים, לא משום שזה מזיק לאָמן שבאָדם. הוּא לא רק מרשה לתלמידיו, אלא מצוום במפגיע להעתיק. הוּא עצמו — קשה לו… הוּא הצנוע באמת, הנוח והשקט, המקמץ בדברים וּבעיקר בדברים על־אודות עצמו, ביצירותיו אָנו מוצאים רק אותו, אותו, אותו…

בארצ׳ינסקי אינו מעתיק ואינו תלוי בשום מהלך ובשום בית־מדרש לאמנות, לא נשבע לנאמנות ול״אהבה ניצחת״ לאחד הזרמים שנסתחפו בה רבים וכן גדולים. בארצ׳ינסקי לא נארס אף לא לאחת מן הכלות הנאות, חופשי הוּא לנפשו, בן־חורין, ידיו אמנם לא תחב לתוך כיסי המכנסיים, אלא לצפצף קצת לרצונו ולהנאָתו אוהב הוא, הבלתי־נשוּי הזה.

לא אחת ולא שתים האמנו במקומותינו בדברנו בו מרחוק ועל־פי השמוּעה ש״נגרף״ עם הזרם, הנה נפל בזרועות האֶכֶּספרסיוניזם… הנהו, האֶכּספּרסיוניסטן להלל! ואולם כל זה לא היה אלא כיוון חן, מצמוּץ של עין, כי הערם הערים, שעשוע של רווק ולא יותר.

האמנו כי נמשך למערבולת ומרצונו בחר ללכת אחרי זו, אלא לאחר זמן־מה, כשמעבירים לפנינו את ילדי רוחו, אָנו נוכחים לדעת: לא נתעה בארצ׳ינסקי! רק הוּא, הוּא התעה אחרים, הוליך קצת שולל… זה הזרם לא גרף אותו אל תוך המערבולת, במקום המסוּכן ביותר, נכנס לשם ויצא בשלום.

בארצ׳ינסקי עם אלוהיו שבלבבו, איננו בורח מפני אלוהים אחרים, הוּא הולך לקראתם בלי כל מורך, יקוד להם לפעמים, אך לא יעבוד להם. אֵל זר — לא בכור־שטן הוא בשבילו. גם בשעה שהוּא נתקל בו, במשעוליה הצרים של האמנות, בשטן, לא ייבהל ברוחו, לא יָרֵעַ לו השטן, הוא תוקע לו, מעשה־חבר, חמישיה, ופונה לדרכו.

אין מתעים אותו, את בארצ׳ינסקי, ואולם גם הוא אינו מרמה. איננו משתעשע עם ״כל אחת״ עד כדי לשכוח… יותר מדי הוּא אמיתי, מקורי, יותר מדי שלם מבוא ביחסים מאוד קרובים עם אלה שנקעה נפשו מהם… בת־צחוקו הקלה של האָמן הזה, אם היא עולה על דל שפתיו, יש בה יותר מן הרצינות, — דברי קוֹקוֹשקה הם: ״לאַט לכם עם בּארצ׳ינסקי, העוסק באמנות לשמה״.

ד

פרומיתיאוס אינו קשור, בעצם, לסלע. מתוך מאמצי כוחות להשתחרר מלהיות עבדו — הוא משקיע עצמו ביסוּריו הגדולים בסלע ונראה כאילו הוא אסור אליו.

פרומיתיאוס — סמל כל אָמן ויוצר על אדמות.

האמן בחסד עליון, האמן עם האור הגנוז שבתוכו — כמה הם קשים לו, זה החסד וזה האור, לשאתם בחוּבּו אתו, הם צורבים בתוך־תוכו. משא כבד זה מבפנים, זה העול הקשה טוב לשאתו, אך טוב יותר להיפטר ממנו, להשליכוֹ מתוכנו אל מחנה אנשים, כדי שימשכו גם המה בעול חסדי־אלוהים ואורותיו.

אולי אין לו בהכרתו של האמן זו המגמה בשלמותה, ואולם מתחת ההכרה היא מהבהבת, זאת המגמה, היא שואפת להריק הזרע, להפרות את כל הנפש אשר על פני האדמה.

ברצותו להשתחרר, להוציא החוצה ירושת גורל — מחפש בּארצ׳ינסקי את דרכו, דרך־חתחתים היא לו. חיפּוש דרכים — כלוּם אין זה פרפוּר מתוך חבלים, מעין צמרמורת האוחזת באדם שבין תהום ותהום?

נסיגה זו שבארצ׳ינסקי נסוג לאחור אינה אלא תשובתו אל עצמו. לא היתה זאת הרתעה וצעד לאחור כדי להכעיס, אין הוא מן המומרים להכעיס. הוא מושיט, אמנם, ידו לזר, אלָא שהיא נתקלת בכל פעם בלוח לבו. כאותו צ׳ארלי צ׳אפלין לפני המראות הנתקל באלפיו, באלפי צ׳ארלי צ׳אפלין.

מידה זו אצל בן חלוף לא תמיד היא נדרשת לשבח. האמן הגדול ובעל־היכולת הכביר — אשריהו שבבואתו ונפשו נשקפות אליו מכל תהום.

מעשה באדם אחד שבא אצל פרופיסור ידוע והתאונן באוזניו על חולשתו לשוחח לפעמים עם עצמו. הפרופיסור הרגיעהו: אין בכך כלום, גם אני, יש שאני מסיח לפי תומי עם עצמי… בר־נש זה, לשמע דברי החכם, נתן בו עיניו מתוך תמיהה: איזה דמיון! אתה, אדוני, כשאתה מסיח עם עצמך, הרי אתה מסיח עם פרופיסור!…

אולי לא צדק האיש התמים ההוא בנוגע לאותו הפרופיסור, אך האמן, כשהוא בא בדברים עם עצמו — הרי זה ענין לענות בו.

הטובה והמצוינת בתמונותיו של בארצ׳ינסקי — הם אותם המקומות שהתאמץ בם, אמנם, להבליט מהותו של בית־מדרש זה או אחר, אך עיקר ערכם הוא הנופך משלו אשר יצק בם, הדברים אשר ״דיבר״ בם עם עצמו.

ה

יש שהצייר, מן הטובים בהם, בציירוֹ תמונתו של מישהו, איננו מתאמץ ביותר שתהא הצורה על הבד דומה בכל תוויה ותגיה לבעליה (אל נפשו הוא חותר…), ויש, יש שאין הפנים דומים לפני המצויר, אעפ״י שהצייר רצה בזה עד מאוד, התאמץ בכל אשר יכול — ולא עלה בידו.

בעל הפנים אינו רוצה בה בתמונתו שהיא ״זרה״ וזרים לא יקנוה מידי הצייר משום שהם מאמינים אשר היא דומה למישהו, לזה… ואין את נפשם להביא את הזר אל ביתם, לתלוֹתו שם על הקיר. תמונת איש זר בבית באין כל יחס אליו, כאילו לא תמונה, רק איזה בעל חי לא־ידוע מתמול שלשום נמצא בידיהם.

הצורות אשר צר בארצ׳ינסקי, צורות אנשים ידועות לנו, לא ראינום מעולם — קרובות לנו ולנפשנו עד מאוד, כנופי מרחקיו הם הבלתי־ידועים לנו אשר יצייר. כלום יש הבדל בין הדברים היוצאים מתחת מכחולו של האמן, אם זאת גבעה נישאה, אם זה נהר בחיק עמק או זוג עינים מתחת למצח של בן־אדם? אלה הם צבעיו אשר אנחנו שׂשׂים לקראתם. סבך תוויו ורשמיו בציורו שאנו נאחזים בו. אמנם, הפעם רק צורה היא, צורת פלוני, אך גם הוא, גם האמן שם. הוא מציץ מתוך צורה נכריה זו אשר לפנינו, וכדאית היא להדביקה אל קיר הבית אשר אנחנו גרים בו.

כשהראה לי פעם הצייר, אחרי ״ישיבה״ קצרה, את קלסתר־פני, העירותי בשמחה: הנה גם אתה אתי על התמונה, מה טוב! בארצ׳ינסקי התבונן רגע בתמונה והעיר אף הוא מתוך בת־צחוק קלה: בפניך אתה הנני במידה יותר מרובה…

לא ירדתי בו ברגע לסופה של אמת זו שבדבריו, גם הוא אולי לא נתכוון לה אז. ואולם במשך הזמן אחרי הסתכלות ועיון רב ביצירות האמן הכביר הזה, באתי לידי הכרה: בארצ׳ינסקי — לא רק שהוא מלַוה כצל את כל אחת מיצירותיו אלא שהוא גם חי בה.

— הוא, בארצ׳ינסקי, אלה התמונות שלו שעל קירותי עשוני ליושב אוהל! — אמר לי פעם אחד ממכירי.

לא הגזים. האמנתי לו שכך הוא, כשם שאני מאמין בו באמרי לא־אחת בשעה שבין הערביים: כדאי ללכת ולהתייחד עם תמונותיו של בארצ׳ינסקי.

רגשות אלה שאני ועוד רבים כמוני הוגים לוֹ ולכמוֹתו — הם שבחם היותר גדול, הם פוקחים עינינו לראות (בציור) מה שהיה קודם סמוי מן העין — הנה ראינוהו! הם אוצלים לנו מאצילותם, הם מתקנים בנו משהו, מכשירים אותנו לעונג רוחני, הם שפותחים לנו לא ספר, רק עולם חתום, ואנחנו רצים בו לכל אוות־נפשנו.

לא למדתי לצייר ולתפוש מכחול, אך אוהב אני לעמוד זמן רב לפני תמונה טובה ולהביט, להביט…

תענוגים מעין אלה לא רבים הם על אדמות. אחד המעטים שלימדני הנאה זו הוא בארצ׳ינסקי. הוא גם חברי הצעיר וגם מורי. גם לולא הכרתיו פנים אל פנים, היה מלמדני ״ראות״. יש מלמדים ומתלמדים על־ידי מכתבים; ללמד משהו על־ידי ציורים טובים — דבר זה יצויר עוד יותר. ציוריו ותמונותיו של בארצ׳ינסקי מורים ומראים לנו משהו שאינו נשכח, שבא בדם. פשטוּתו של האמן המבורך הזה ביצירתו מושכת אליו את הציירים ואת שאינם ציירים לאהבה אותו ולהתייחס אליו ביראת־הכבוד שאין למעלה הימנה. פשטות זו אינה הפרימיטיביוּת של כל נברא בצלם, אלא מתנת אלוהים ליחידי־סגולה שהגיעו אליה אחרי מלחמות רבות שבנפש, ועלו בשלבו העליון בסולם ההתפתחות, פשטוּת שבאה להם אחרי נסיונות קשים ואחרי התאמצויות שהן למעלה מכוח אנוש.

פּשטות זו — מנת יחידים היא אחרי שנות עמל ביצירה. לאו כל אמן זוכה לה.