¹

נבחר הדמוקרטים הביע באספת הנבחרים את דעתו, שאין צורך בעבודה התרבותית המיוחדת של הסתדרות העובדים. לדעתו אין חינוך מיוחד לילדי הפועלים. בדעת הנבחר הזה מחזיק גם מנהל מחלקת החינוך, י. עזריהו, אשר במשא ומתן עם ועדת התרבות הודיע לא פעם, כי הוא נלחם על אחדות החינוך, הנחוצה לשם אחדות העם.

מניח אני מראש, כי רצויה היא כוָנתם של האנשים האלה, ושל כל אותו החוג המאוחד בדעה אתם. אולם רעיון אחדות העם (ככל רעיון כשלעצמו) אינו צריך להעביר על דעתם את האנשים הנאמנים לו והעובדים לו. אין הם צריכים לאבד בגללו את היכולת להעריך נכונה שורת מפעלי חינוך ותרבות של העובד העברי בארץ, הקיימים כבר במציאותנו, ולהבין שרק הודות לחופשתו הפנימית, הודות לעמידתו הגמורה ברשות עצמו בלי אפוטרופסים, הצליח העובד העברי להקים את היצירה התרבותית הגדולה שלו. וגם אין הם צריכים לאבד את היכולת להסתכל בפני עצמם הם, ולראות מה דמות שיותה להם מלחמתם זו, אשר אסרו באספת הנבחרים קבל כל הישוב, דוקא נגד חופש היצירה התרבותית העברית, והלאומית ביסודה, של הפועל העברי בארץ.

בעצם דואגים הם לאחדותו של העם. אולם כבר נשאלה השאלה: האם אחדותנו אנו, אחדות העובדים, לא היתה להתחלה של אחדות העם? האם העובדה, שחלק חשוב מן הישוב כבר מאוחד כיום בהסתדרות אחת יסודית, מוצקה, בעלת כשרון פעולה מתמיד ורבגוני, אינה מעידה על התגלות כוח האחדות שבעם? חייבים אנו תמיד להבחין בין דברים טובים, הנאמרים בעל פה ובכתב על הרעיון המופשט של אחדות העם, ובין הפחד של בעלי הדברים מפני אותה התאחדות הקיימת כבר במציאות אצל חלק מן העם, אצל החלק העובד והמנוצל; ורשאים אנו להעריך את הרצונות הנולדים מתוך הפחד הזה כרצונות נפסדים בעצם, כרצונות שאין בהם חיוב. ומה גם שמגמת השפעתו של העובד העברי, ככל אשר הוא הולך ומתרבה במספרו ובכוחו בישוב, היא היא מגמת השלום והעבודה. זאת היא מגמה להגביר את תנועת הגאולה בארץ־ישראל מן הגלות, לאסוף כוחות אשר יאפשרו את התגברות הגאולה הזאת בעם כולו! זאת היא מגמה ליצור אפשרויות של עבודה בשביל כל עמנו בארץ־ישראל ולהרים את חיי הרוח שלו ואת תרבותו המאוחדת בשפתנו ובלאומיותנו. 

זה כמה שנים שהפועל העברי חורש את שדה התרבות בארץ בהתמסרותו לתחיית הדיבור העברי וליצירת ספרות עבודה ועיתונות עבודה בארץ. בראשונה היו מבקרים בשיעורי הערב של ועדת התרבות עשרות פועלים. ועתה, השנה, לומדים בהם כחמשת אלפים איש ערב־ערב בערים ובנקודות שונות בארץ. והרבה אלפים ספרים, ברובם הגדול ספרים עברים, מחולקים כמעט בכל נקודות הישוב בין המוני העובדים בעיר ובכפר. מה היא איפוא טיבה של העבודה הזאת? היש בה משום חיזוק האחדות שבעם, היש בה משום הכשרת האפשרויות של התפתחות רגש האחדות שבעם על ידי אחדות השפה, או – להפך? והאם הוכיחו המתנגדים לפעולתנו העצמית התרבותית שאמנם על ידי עבודתנו זאת מפלגים אנו את העם? האם חטאנו לאחדות שפתנו? אולי חוטא מי שהוא בישוב לשפתנו, אולי יש בישוב חוגים רחבים, שאינם שומרים על אחדות השפה ושמהפכים את הישובים החדשים, וגם הישנים, לישובי בבל – אולי חוטא מי שהוא בזה, אבל לא הפועל המאורגן ברובו, לא ההסתדרות בשאיפותיה ובעבודתה התרבותית.

בבתי הספר וגני הילדים שלנו, אשר נוצרו על ידינו, ואשר התפתחו והגיעו לרשת של שלושים וחמישה מוסדות אשר עשרות חברים שלנו, מורים ומורות וגננות, עובדים בתוכם בכל מאודם ונפשם, מתחנכים כאלף ילדים בתוך סביבתם הטבעית, סביבת העובד העברי. דואגים אנו להקנות לדורנו הצעיר את הערכים המוסריים של עמנו, להוריש לו את שפתנו וספרותנו, לנטוע בלבו יחסים עֵרים לעבודה, וגם לחנך בו הרגלים לעבודה על ידי העבודה יום יום. יבואו נא ויוכיחו לנו, שביסודו של החינוך שלנו מוטלת התכחשות לעברנו ההיסטורי והתנכרות לעתידו של העם בארץ. לא, לא יוכיחו. וכל המתנקשים בזכותו של הפועל העברי לשאת בעצמו באחריות לחינוך דורו הצעיר – דור עובדים השני – עושים זאת בלי כל יסוד וללא כל הצדקה.

היש באמת בישובנו חינוך מאוחד? האם ילדי הפועלים במושבה (והתימנים בכללם) וילדי האיכרים מתחנכים באופן אחיד? והאם ילדי המוני הפועלים בעיר וילדי השכבות העניות שם מקבלים בדיוק אותו חינוך, שמקבלים ילדי הגימנסיה? חינוך הדור הצעיר שלנו מצטרף משני גורמים: מבית־הספר שהוא הגורם האחד; ומהבית והסביבה, שהם הגורם השני. בתנאי המציאות שלנו הגורם השני כוחו יותר יפה מהגורם הראשון, וידו על העליונה. אותו החינוך שילדי החוגים והמעמדות השונים מקבלים בבתי־הספר שלנו (גם הם אינם מאוחדים בצביון הוי אחד), אין בכוחו להתגבר על כל התנאים המבדילים בין בני המעמדות השונים ומפרידים ביניהם. וכה גדל הדור העברי בארץ מחולק ומפורד על־פי מצבו הכלכלי ועל־פי כל תנאי חייו. אמנם יש אמצעי אחד להגברת אחדות החינוך בישוב, והוא הגברת אחדותו הכלכלית של הישוב. את הדאגה הזאת נושא בלבו הפועל העברי. הוא מקוה, שאם כל העם יחיה חיים של עבודה, ויחיה בתנאי דירה שוים, בתנאי הזנה והלבשה שוים, אז תגבר אחדותו. והפועל העברי שואף על־ידי עבודתו להגיע לכך, שבארץ־ישראל יוָצרו באמת תנאים כאלה לעמנו.

ד"ר מ. ג. כותב (ב“הארץ” מכ"א טבת): “עצם ההנהלה (של החינוך) צריכה להיות מאוחדת; שלא תיקרע עבודת החינוך הלאומית קרעים, קרעים. אין לנו שני עמים, ואין לנו שתי תורות”. יוצא שעבודת החינוך של הסתדרות העובדים צריכה להתנהל בתוך עבודת החינוך הכללית, מפני שאין לנו שני עמים, ולא שתי תורות. כדאית היא הארגומנטציה הזאת של שני עמים שנתעכב עליה. מה הם הסימנים המעידים כיום, שישובנו בארץ יכול להיות מוגדר כישוב של שני עמים, או – נכון יותר – כישוב של הרבה עמים? קודם כל – ההבדלים שבעדות. אם נחפוץ עתה להשתמש בהגדרה החריפה של שני עמים, נוכל להגיד, שאמנם עמים רבים ישנם בתוכנו; עם אשכנזי, עם ספרדי, עם תימני; וגם בין האשכנזים עצמם – עם יהודי־גרמני, עם יהודי־פולני, עם יהודי־אוקראיני. יש בתוכנו ניגודים והבדלים רבים: הן אתניים (אבל, כמובן, לא גזעיים), הן מעמדיים, והן תרבותיים ודתיים. עם כל הניגודים האלה מכריזים אנו על עצמנו כעל עם אחד. ואין אנו שואלים, אם עם אחד אנחנו או שנים, לא בשעה שהניגודים הקשים מתגלים וצפים על שטח חיינו, ואפילו – לא בשעה שחלק אחד מהישוב הולך באמת לעם זר ומלשין לפניו ומשתמש בכוחו, למען התגבר על חלק שני מתוכנו. מפני שאין לגרד בפצע החי. ודאי, שעם אחד אנחנו, ולא שני עמים, אבל בעם האחד הזה אוכלת כעש המחלוקת הפנימית, זו שמקורה בעברנו ההיסטורי, בחיי השעבוד שבגלות, וזו שמקורה באינטרסים מעמדיים או אפילו באמביציות מעמדיות.

ד“ר ג. אינו מודיע, שאין לנו שני עמים, למראה החזיון של ריבוי השפות במושבות הישנות. העובדה, שבתי־הספר של הסתדרות העובדים – אשר בהם שולטת השפה העברית ושולט היחס החיובי אל הספר העברי – מתנהלים על ידי ההסתדרות באופן אבטונומי ולא על ידי מחלקת החינוך, מעוררת אצל ד”ר ג. וחבריו לדעה דאגה רבה מאוד, יותר מאשר העובדה, שחלק ניכר מהעליה החדשה הנכנסת לארץ לא קלט עדיין את השפה העברית ועלול באמת לפרוץ פרץ באחדותנו הלשונית בארץ. לא ראינו את הדמוקרטים באספת הנבחרים נלחמים בעזוז אישם נגד ההופעה הזאת.

גדולה היא דאגתו של ד"ר ג. לאחדותנו הלאומית. אולם החיים עושים את שלהם, ועם כל גל וגל של עליה חדשה מתבלטת יותר ויותר המעמדיות בתוך המציאות שבחיינו הכלכליים והציבוריים שבארץ. ומאיזה צד? האם מצדו של העובד, המחזק את מחנהו, המגביר את הסתדרותה המרבה את מספרו והעובד את עבודתו וחי בארץ באותם התנאים הדלים, הקשורים לעת עתה עם חיי העבודה בארץ? או אולי מתגברים ההבדלים המעמדיים דוקא מהצד השני, מהצד המביא אתו את הרכוש והמשתמש בו קודם לכל ליצור לעצמו תנאי חיים משובחים, ואשר בנצלו את העובד להשיג רוָחים גדולים יותר הוא מגביר ממילא את ההבדלים בינו לבין העובד? אמנם בפיו מרבה גם צד זה דברים על אחדות העם, ולפעמים גם על אחדות החינוך; אבל במציאות מגביר הוא את ההבדלים המעמדיים, אותם ההבדלים, הדוקרים את לבו של העובד למראה חייו שלו ושל בני משפחתו, העובדים משנה לשנה ומדור לדור בעמל ומחסור. לא שני עמים אנחנו, כי אם דוקא עם אחד, אבל עם, אשר המיעוט שבו אינו מכיר בצורך של שויון כלכלי עם הרוב. זוהי המציאות. ואם חינוך ילדינו יהיה מסור לא לרשותו של העובד עצמו אלא לרשות אחרת, וזו תנסה לכסות את אמת המציאות מעיני הדור הצעיר שלנו, אז תשלוט בחינוך הזה אתמוספירה מזויפת, והילדים יכירו את מצב הדברים הנכון מתוך האמת הזועקת מקירות בתי אבותיהם. אולם, כשבתי־הספר של ההסתדרות יתנהלו על־ידי ההסתדרות עצמה, על־ידי הכוח המאורגן של הפועל – תשלוט בהם אותה הכרת אמת החיים, אשר העובד העברי יטע אותה בלבות הדור הצעיר שלו בכוח השפעתו הישרה ובכוח חייו ועבודתו.

ד“ר ג. מדי כתבו על עבודת התרבות של העובדים, אינו שוכח לרמוז על “הפרוליטקולט” ולהזהיר מפני הדוגמה הבלתי רצויה הזאת. באופן דומה לזה יכול אדם מדי דברו על הדמוקרטים שלנו להזהיר מפני ה”דמוקרטים העממיים" שבפולין, כי לשם השואה של גנאי בעלמא אפשר על נקלה להשתמש בכל משל שעולה על הדעת, מבלי כל חובה להוכיח, שישנה באמת מציאות המחייבת את ההשואה. ד“ר ג. אינו מבאר היטב, במה ובמה עבודתה של ועדת התרבות של ההסתדרות כהרי ה”פרוליטקולט" דוקא, ולא כהרי עבודה תרבותית של סתם הסתדרות פועלים, באירופה, למשל, או באמריקה. אולם הלא האופי המיוחד הבלתי רצוי של ה“פרוליטקולט” והליקויים הגדולים היסודיים שבעבודה התרבותית הנעשית ברוסיה על ידי המפלגה והממשלה כרוכים בעקבותם של הגורמים המיוחדים שבחיי רוסיה עכשיו, הלא הם: שלטון המיעוט על המעמד ועל העם, והכבלים הקשים, שהושמו על ידו על המחשבה החפשית ועל הביקורת החפשית. ומכיון שגורמים כאלה אינם קיימים לגמרי במציאות ציבוריותנו אנו בארץ־ישראל, ברור, שאין יסוד של ממש להשואה בין עבודת התרבות של ההסתדרות לבין ה“פרוליטקולט”, באותו מובן שמתכוון לו ד"ר ג.: תנועתנו מקיפה את הרוב הגדול של פועלי ארץ־ישראל, ומתוך הכרה עצמית ברורה וגם מתוך האינסטינקט הלאומי העמיסה על עצמה את נטל העבודה התרבותית, את העבודה לתחיית השפה, להתפתחות ספרותנו ולחינוך הדור הצעיר שלנו; וכך שואפת היא להגביר את כוחותיו הפנימיים של הפועל על־ידי עבודת הרוח שלו יד ביד עם עבודת הגוף שלו. ואם יש מקום לבקשת סמוכין אפשר לבקש אותם בינינו ובין תנועת הפועלים הכללית שבאירופה. בועידה האינטרנציונלית לתרבות הפועלים, אשר נקראה לפני שנתים באוקספורד על ידי האינטרנציונל המקצועי שבאמשטרדם (גם ההסתדרות השתתפה שם על ידי שני צירים), נגלתה תמונה של פעולת תרבות עצמית, פעולה בעלת שאיפות רציניות מאוד, הנעשית על ידי ההסתדרויות השונות של הפועלים בארצות אירופה וגם באמריקה. ומטעם מוסדות הארגון האינטרנציונליים הוטלה כחובה על מיליוני הפועלים המאורגנים הפעולה התרבותית העצמית, הן בכיווּן הרמת המצב הרוחני של ההמונים והן בחינוך הדור הצעיר של העובדים. בזאת יש לראות את התאמצותו של הפועל לפתח בשדרותיו עכשיו, ובתוך הדורות הבאים שלו בעתיד, כוחות מוסריים ותרבותיים גדולים, כוחות אשר יבלמו את יצר האינסטינקטים הרעים שׁבנו, כוחות אשׁר יְיַשׁרו את הדרכים, אשׁר בהם ילך העובד המאוחד והמאורגן להגשמת שאיפות שחרורו ושחרור עמו, כוחות אשׁר יָבֵרוּ את הלבבות ויעלו את ערךְ האדם שׁבנו.

הרגש הלאומי – ולא הפראזה הלאומית – יכול להתפתח ולהתגבר רק בדור שגדל משחר ילדותו בתוך סביבה בעלת קנינים ציבוריים ומוסריים (דור כזה יבקר אחר כך בכוח מחשבת הביקורת שלו את קניני הרוח של סביבתו, של דור יוֹלדו, ויקבל אותם או ישַׁנה אותם לפי תפיסתו שׁלו את החיים בהיקפם ואת חובותיו להם). מצד זה יש יתרון גדול לסביבת העובד העברי על כל סביבה אחרת בתוך הישוב העברי בארץ. בבתי־הספר של ההסתדרות לא לשנאת האדם מתחנך הדור הצעיר. דיברת האחוה, אחוַת העובדים, ארגון העובדים, היא הדיברה המונחלת לילדינו בבתי־הספר של ההסתדרות. והיסוד החיובי הזה שבחינוכנו – האחדות והארגון – הוא בעצם הדבר יסוד של אהבת האדם. בבתי־הספר של ההסתדרות שוררת התאמצות לפתח חיים חברתיים בין הילדים מקטנותם, לאמור, לסדר את חייהם הפנימיים על יסודות האחדות והשיתוף. כלכלה משותפת נהוגה בבתי־הספר והגנים שלנו. דעת קהל ציבורית נוצרת בחברתם ומשפיעה עליהם. ביחוד גברה החברתיות בחינוך המשותף, הנהוג בקיבוצים ובקבוצות: בבתי הילדים שנוצרו שם חיים וגדלים הילדים מערש ילדותם כבני משפחה אחת גדולה, כחברה אחת גדולה ומאוחדת. וההתאמצות הזאת מקבלת ערך של אמת, של ממשות.

נבחר הדמוקרטים דרש באספת הנבחרים, באותו נאום אשר בו הביע את יחסו השלילי לעבודת החינוך המיוחדת של ההסתדרות, תשומת לב מיוחדת לחינוך חקלאי בכלל. והנה דוקא בבית־הספר של ההסתדרות הונח למעשה היסוד לאותו החינוך החקלאי, אשר הנבחר הזה דורש אותו בתורת דרישה כללית.

כי הנה במושבה הקיימת על עבודת הזולת (הזר ברובו) לא יכול הילד לגדול עם יחס של חיוב ושל כבוד לעבודה. ולא אחת כבר דובר על אודות זה. צאו ושאלו את זקני המורים שלנו במושבות, אשר גידלו דור של צעירים במושבה, ואשר במשך שנים דיברו אתם השכם והערב על העבודה וגם עבדו אתם במקצת במשקים הקטנים אשר ליד בתי־הספר במושבות. המורים האלה יספרו לכם עד כמה עלו בתוהו כל מאמצי המורה לעומת כוחה של המציאות הנוראה של חיי הניצול במושבה. אבל, כאמור, בבתי־הספר של ההסתדרות שולטת השאיפה הברורה לנטוע את היחס לעבודה בלבות הדור הצעיר שלנו, משום שחיי העבודה הם מנת חלקו של העובד העברי בארץ, בהם בחר. אין החינוך החקלאי של בניו נחשב כדרישה מופשטת או כסעיף בפרוגרמה פוליטית, שחוברה לרגל הבחירות. לא: זוהי שאלת ההמשך של חייו הוא ושל תעודתו בחייו, אשר הוא מוסר עליה את כוחותיו. וכה גדֵלים ילדינו בתוך אתמוספירה של עבודה, של דאגות העבודה ושאלותיה. ויש כבר אצלנו מקומות, אשר בהם מחולק יומם של הילדים מהכיתות הגבוהות שבבתי הספר, באופן אשר מחציתו עובדים הם במשק (המשותף – בקיבוץ – או במשק הפרטי של ההורים במושב), ומחציתו ממשיכים בלימודיהם בבית־הספר. ובמובן זה בית־הספר שלנו הוא גם בית־הספר הלאומי. כי הוא מכין לעם העברי, אשר ניתק מחיי עבודה ומחיי השדה, דור עובדים חדש, אשר יבנה לעם את היסוד לחייו העצמיים והחדשים בארצנו.

תרפ"ו