¹

המורה העברי המאורגן בהסתדרותו חוגג עכשיו את חצי יובלו, אולם המורה העברי, חלוץ בית־הספר העברי בארץ ויוצרו, יחוג בעוד שנים מועטות את יובל החמישים שלו.

אפשר לציין כמה תחנות בהתפתחות מפעל החינוך בארץ: דור ראשון – יוצרי בית־הספר העברי, לוחמי הדיבור העברי, החורשים הראשונים: יודילוביץ, יצחק אפשטין, גרזובסקי, ילין ואחרים. זאת היתה תקופת היוָסד המושבות הראשונות והשניות. דור שני – אלה, העומדים רובם כיום בעבודתם (ואלה שנעדרו ־ וילקומיץ ואחרים), זרעו את השדה החרוש, העלו את המחשבה החינוכית העברית, פיתחו את בית־הספר העממי, הרחיבו והעמיקו את לימוד המדעים בעברית. גימנסיה עברית היתה לעובדה. זאת היתה עובדה צנועה בדירה ערבית בת חדרים אחדים בסמטה בקצה נוה־שלום. אולם בעובדה הזאת מוכרח היה הרואה לראות עליה על שלבים אחדים בהתפתחות מפעלי החינוך העברי. זאת היתה הקדמה לתנועה מהפכנית אשר התכוונה להפוך את היהודי לבעל יכולת ליצור בלשונו את תרבותו המיוחדת, עברית וגם כללית־מדעית: תרבותו הצופה על מרחבי שדה היצירה והמחשבה של האנושות. דור מורים זה נלחם אחר כך, כעבור שנים, את המלחמה ב“עזרה”, זו שהיתה ביסודה מלחמת “להיות או לחדול” בשביל שפתנו בתור שפת הוראה של מדעים כלליים; והוא גם זכה לראות התפתחות של רשת בתי־ספר תיכונים עברים בארץ וגם בגולה. אפשר להגיד, כי יובל הסתדרות המורים, אשר אותו חוגגים כיום – הוא יובלו של הדור השני הזה, דור יוצרי החבר, מניחי היסוד להסתדרות המורים על המרכז שלה, על סניפיה ועל כלי־מבטאה הספרותיים.

ובאותה תקופה נטוו יחסים בין המורה ובין תנועת העבודה. זכורה לטובה ראשיתה של התקופה הזאת, ימי החברוּת והרעוּת בין המורה והפועל. בית המורה במושבה היה לפעמים מעין קלוב של הפועלים (רבים מביניהם היו בעצמם מורים בגולה). בראשון־לציון – וקודם במסחה – ניצח על חזון הימים ההם, על עצב ההווה ההוא, המורה י. ויתקין ז"ל. מאתו, המורה, יצאה הקריאה הנואשה והנלהבה כאחד אל דור שלם של נוער בגולה לעלות לארץ ולעבוד. ודוקא לעבוד; לא להורות, אלא לעבוד. לעלות כמיואשים, ללא תקוה לנצח, אבל לעלות ולעבוד. ומה היו הפועלים הראשונים בשביל ויתקין וחבריו? – אחים לאח רוה־יגון. ברחובות, בגדרה, בזכרון, בגליל התחתון היו שמות המורים בשבילנו, הפועלים, לשמות של ידידים ורעים, מדריכים בהליכות המושבה, מתוכים בינינו לבין האיכרים, ושותפים אתנו בצערנו ובשמחתנו. וגם למורים היתה חברת הפועלים לנקודת אורה בתוך החיים הקשים והעצובים במושבות בימים ההם – ימי אוגנדיוּת,ימי השנים האחרונות של שלטון פקידות הברון, ימי עזיבת נוער את המושבה והארץ, ימי השאלות המחרידות על עתידות הקיום הכלכלי של המושבות, עם המשבר אשר עבר על עסקי היין בארץ ועל גורל הכרמים.

המורה קידש והעריץ את הערכים אשר הפועל העברי התאמץ להגשים בחייו ובעבודתו; אולם המורה נמצא בסביבה אשר לא קלטה את הערכים האלה. קשה היה לפעמים למורה לחיות בתוך אותה סביבה, בשעה שהוא לא היה שלם אתה בלבו. ומוכרחים היו המורים האלה להגיד לעצמם, כי התאמצות של יחיד או של קבוצת יחידים אין בכוחה לשנות פני הווי מקולקל, תוצאה של השפעת גורמים מרובים (מן הגולה ומן הארץ) על הישוב.

אפשר להגיד, כי בית־הספר בתקופת הדור השני המשיך את המפעל של הדור הראשון, גם הרחיב אותו והעמיקו, העלה אותו למדרגה גבוהה; אולם כיוון חדש ונטיה חדשה קיבל בית־הספר העממי בארץ עם הדור השלישי, כשהופיע על הבמה המורה הצעיר החדש. אפשר לראות את ראשיתו של הדור השלישי עם התפתחות מצב הענינים בחינוך מיד לאחר המלחמה. יחד עם המשכו של מפעל החינוך הכללי נסתמנו לצדו שני כיוונים מיוחדים. מצד אחד נצטרף בית־הספר של “המזרחי” עם המורה “המזרחי” (בית־ספר זה ימצא בודאי את הערכתו על־ידי העובדים הקרובים לו ברוח), ומצד שני נוצר בתקופה הזאת בית־הספר של הפועל העברי המאורגן. וכאן נעשתה התחלה לא להמשך המפעל בלבד, כי אם לשינוי דמותו, שינוי יסודי, ולדיפרנציאציה חדשה במהותו ובשאיפותיו. הופיע על הבמה המורה, אשר לא הסתפק בקשרי ידידות אישיים בלבד עם חוגים קרובים לו מתוך ציבור הפועלים, כי אם ראה את עצמו שותף ממשי במפעלו של הפועל העברי ונושא אחריות לו בפניו ובפני הדור הצעיר שלו. המורה שלנו והגננת – אשר לה חלק גדול במפעל החינוך של ועדת התרבות – באו אלינו מתוך הכנה נפשית, בדחילו ורחימו. חלק מהתנועה החלוצית, אשר הקימה את תנועת הפועלים בארץ, יצרה את המפעל הישובי העצמי של הפועל העברי כאן, הביאה לעולם את ההסתדרות וקיבלה על עצמה אחריות בהגשמת הציונות בארץ – חלק מהתנועה הזאת היו המורה והגננת שלנו. מי שפנה אלינו לעבוד

במוסדות החינוך של ועדת התרבות, ידע כי פנה אל אהלו של הפועל לנטות לצדו גם את אהלו שלו, על מנת לחנך את ילדיו של הפועל; ומי שעבד בתוכנו והתמיד בעבודתו משנה לשנה נשא על כתפיו משא כבד בעבודה ובחיים קשים.

החלק האחד מעובדי החינוך שלנו, שבא מן הגולה, היה מושפע מתנועות החינוך החדשות וגם מהתאמצות תנועת הפועלים בעולם לקבל על עצמה אחריות מסוימת לחינוך הדור הצעיר של הפועל; והחלק אשר קיבל את חינוכו בארץ ינק מתנועת העבודה שלנו ומנכסיה הרוחניים. כולם יjד ביקשו כאן את השלמות, את ההרמוניה בין השאיפה, הנובעת ממעמקי הנפש, ובין הסביבה, סביבת חברים, אחים ורעים. אולם בגשתם לעבודה עמדו בפני התחלה, בפני יצירת יש מאין, ונפגשו בתנאים חמריים קשים מאוד. מוסדותינו הראשונים נכונו באהלים, אשר יתדותיהם לא חוזקו למדי, וגם כיום רובם שוכנים כבוד בצריפים. במובן החיצוני הסיכום עדיין אינו מניח את הדעת. אולם דמות מיוחדת ניתנה במשך עשר השנים למפעל החינוך שלנו. כל היקף היצירה החינוכית הזאת, על החטיבה של חבר המורים, על יחסי חירות וחברות בין המורים והתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם, על עיקרי העבודה וההספקה העצמית באחדים מבתי־הספר פה ושם, ויחד עם המגמה הכללית שבכולם, מגמת הנאמנות למפעל תקומת עמנו בארץ ולמפעלו של הפועל העברי בארץ, – כל אלה מהווים תופעה מיוחדת חדשה במפעל החינוך הכללי; תופעה שיש עמה חתירה נועזה לשבילי יצירה חדשים בחינוך, תופעה אשר נתגלתה כבת־לוָי לפעולתו של דור עובדים שהטביע את רוחו על המציאות הארץ־ישראלית והעלה אותה אל מוצאות לחיים חדשים ולשאיפות חדשות. בית־הספר הזה, אף־על־פי שהוא במובן ידוע המשך של בית־הספר העממי הכללי, אינו משמש לו הרחבה בחיצוניותו ובפנימיותו, אלא הוא האנטיתיזה שלו, אות של מחאה, תביעה להתחדשות מיסודו ומבפנים, קריאה להכנסת ערכים חדשים בחייו ובחינוכו של הדור הצעיר של העובד, הנועד להיות נושא התחיה בעם, ממשיך תנועת העבודה העברית בארץ ומנוף לכוחות העם בגולה, העתידים להתרכז בארץ.

תרפ"ט