שמואל יבנאלי
עם זרם העובדים בחינוך
בתוך: כתבים

1

נבחר הדמוקרטים הביע באספת הנבחרים את דעתו, שאין צורך בעבודה התרבותית המיוחדת של הסתדרות העובדים. לדעתו אין חינוך מיוחד לילדי הפועלים. בדעת הנבחר הזה מחזיק גם מנהל מחלקת החינוך, י. עזריהו, אשר במשא ומתן עם ועדת התרבות הודיע לא פעם, כי הוא נלחם על אחדות החינוך, הנחוצה לשם אחדות העם.

מניח אני מראש, כי רצויה היא כוָנתם של האנשים האלה, ושל כל אותו החוג המאוחד בדעה אתם. אולם רעיון אחדות העם (ככל רעיון כשלעצמו) אינו צריך להעביר על דעתם את האנשים הנאמנים לו והעובדים לו. אין הם צריכים לאבד בגללו את היכולת להעריך נכונה שורת מפעלי חינוך ותרבות של העובד העברי בארץ, הקיימים כבר במציאותנו, ולהבין שרק הודות לחופשתו הפנימית, הודות לעמידתו הגמורה ברשות עצמו בלי אפוטרופסים, הצליח העובד העברי להקים את היצירה התרבותית הגדולה שלו. וגם אין הם צריכים לאבד את היכולת להסתכל בפני עצמם הם, ולראות מה דמות שיותה להם מלחמתם זו, אשר אסרו באספת הנבחרים קבל כל הישוב, דוקא נגד חופש היצירה התרבותית העברית, והלאומית ביסודה, של הפועל העברי בארץ.

בעצם דואגים הם לאחדותו של העם. אולם כבר נשאלה השאלה: האם אחדותנו אנו, אחדות העובדים, לא היתה להתחלה של אחדות העם? האם העובדה, שחלק חשוב מן הישוב כבר מאוחד כיום בהסתדרות אחת יסודית, מוצקה, בעלת כשרון פעולה מתמיד ורבגוני, אינה מעידה על התגלות כוח האחדות שבעם? חייבים אנו תמיד להבחין בין דברים טובים, הנאמרים בעל פה ובכתב על הרעיון המופשט של אחדות העם, ובין הפחד של בעלי הדברים מפני אותה התאחדות הקיימת כבר במציאות אצל חלק מן העם, אצל החלק העובד והמנוצל; ורשאים אנו להעריך את הרצונות הנולדים מתוך הפחד הזה כרצונות נפסדים בעצם, כרצונות שאין בהם חיוב. ומה גם שמגמת השפעתו של העובד העברי, ככל אשר הוא הולך ומתרבה במספרו ובכוחו בישוב, היא היא מגמת השלום והעבודה. זאת היא מגמה להגביר את תנועת הגאולה בארץ־ישראל מן הגלות, לאסוף כוחות אשר יאפשרו את התגברות הגאולה הזאת בעם כולו! זאת היא מגמה ליצור אפשרויות של עבודה בשביל כל עמנו בארץ־ישראל ולהרים את חיי הרוח שלו ואת תרבותו המאוחדת בשפתנו ובלאומיותנו. 

זה כמה שנים שהפועל העברי חורש את שדה התרבות בארץ בהתמסרותו לתחיית הדיבור העברי וליצירת ספרות עבודה ועיתונות עבודה בארץ. בראשונה היו מבקרים בשיעורי הערב של ועדת התרבות עשרות פועלים. ועתה, השנה, לומדים בהם כחמשת אלפים איש ערב־ערב בערים ובנקודות שונות בארץ. והרבה אלפים ספרים, ברובם הגדול ספרים עברים, מחולקים כמעט בכל נקודות הישוב בין המוני העובדים בעיר ובכפר. מה היא איפוא טיבה של העבודה הזאת? היש בה משום חיזוק האחדות שבעם, היש בה משום הכשרת האפשרויות של התפתחות רגש האחדות שבעם על ידי אחדות השפה, או – להפך? והאם הוכיחו המתנגדים לפעולתנו העצמית התרבותית שאמנם על ידי עבודתנו זאת מפלגים אנו את העם? האם חטאנו לאחדות שפתנו? אולי חוטא מי שהוא בישוב לשפתנו, אולי יש בישוב חוגים רחבים, שאינם שומרים על אחדות השפה ושמהפכים את הישובים החדשים, וגם הישנים, לישובי בבל – אולי חוטא מי שהוא בזה, אבל לא הפועל המאורגן ברובו, לא ההסתדרות בשאיפותיה ובעבודתה התרבותית.

בבתי הספר וגני הילדים שלנו, אשר נוצרו על ידינו, ואשר התפתחו והגיעו לרשת של שלושים וחמישה מוסדות אשר עשרות חברים שלנו, מורים ומורות וגננות, עובדים בתוכם בכל מאודם ונפשם, מתחנכים כאלף ילדים בתוך סביבתם הטבעית, סביבת העובד העברי. דואגים אנו להקנות לדורנו הצעיר את הערכים המוסריים של עמנו, להוריש לו את שפתנו וספרותנו, לנטוע בלבו יחסים עֵרים לעבודה, וגם לחנך בו הרגלים לעבודה על ידי העבודה יום יום. יבואו נא ויוכיחו לנו, שביסודו של החינוך שלנו מוטלת התכחשות לעברנו ההיסטורי והתנכרות לעתידו של העם בארץ. לא, לא יוכיחו. וכל המתנקשים בזכותו של הפועל העברי לשאת בעצמו באחריות לחינוך דורו הצעיר – דור עובדים השני – עושים זאת בלי כל יסוד וללא כל הצדקה.

היש באמת בישובנו חינוך מאוחד? האם ילדי הפועלים במושבה (והתימנים בכללם) וילדי האיכרים מתחנכים באופן אחיד? והאם ילדי המוני הפועלים בעיר וילדי השכבות העניות שם מקבלים בדיוק אותו חינוך, שמקבלים ילדי הגימנסיה? חינוך הדור הצעיר שלנו מצטרף משני גורמים: מבית־הספר שהוא הגורם האחד; ומהבית והסביבה, שהם הגורם השני. בתנאי המציאות שלנו הגורם השני כוחו יותר יפה מהגורם הראשון, וידו על העליונה. אותו החינוך שילדי החוגים והמעמדות השונים מקבלים בבתי־הספר שלנו (גם הם אינם מאוחדים בצביון הוי אחד), אין בכוחו להתגבר על כל התנאים המבדילים בין בני המעמדות השונים ומפרידים ביניהם. וכה גדל הדור העברי בארץ מחולק ומפורד על־פי מצבו הכלכלי ועל־פי כל תנאי חייו. אמנם יש אמצעי אחד להגברת אחדות החינוך בישוב, והוא הגברת אחדותו הכלכלית של הישוב. את הדאגה הזאת נושא בלבו הפועל העברי. הוא מקוה, שאם כל העם יחיה חיים של עבודה, ויחיה בתנאי דירה שוים, בתנאי הזנה והלבשה שוים, אז תגבר אחדותו. והפועל העברי שואף על־ידי עבודתו להגיע לכך, שבארץ־ישראל יוָצרו באמת תנאים כאלה לעמנו.

ד"ר מ. ג. כותב (ב“הארץ” מכ"א טבת): “עצם ההנהלה (של החינוך) צריכה להיות מאוחדת; שלא תיקרע עבודת החינוך הלאומית קרעים, קרעים. אין לנו שני עמים, ואין לנו שתי תורות”. יוצא שעבודת החינוך של הסתדרות העובדים צריכה להתנהל בתוך עבודת החינוך הכללית, מפני שאין לנו שני עמים, ולא שתי תורות. כדאית היא הארגומנטציה הזאת של שני עמים שנתעכב עליה. מה הם הסימנים המעידים כיום, שישובנו בארץ יכול להיות מוגדר כישוב של שני עמים, או – נכון יותר – כישוב של הרבה עמים? קודם כל – ההבדלים שבעדות. אם נחפוץ עתה להשתמש בהגדרה החריפה של שני עמים, נוכל להגיד, שאמנם עמים רבים ישנם בתוכנו; עם אשכנזי, עם ספרדי, עם תימני; וגם בין האשכנזים עצמם – עם יהודי־גרמני, עם יהודי־פולני, עם יהודי־אוקראיני. יש בתוכנו ניגודים והבדלים רבים: הן אתניים (אבל, כמובן, לא גזעיים), הן מעמדיים, והן תרבותיים ודתיים. עם כל הניגודים האלה מכריזים אנו על עצמנו כעל עם אחד. ואין אנו שואלים, אם עם אחד אנחנו או שנים, לא בשעה שהניגודים הקשים מתגלים וצפים על שטח חיינו, ואפילו – לא בשעה שחלק אחד מהישוב הולך באמת לעם זר ומלשין לפניו ומשתמש בכוחו, למען התגבר על חלק שני מתוכנו. מפני שאין לגרד בפצע החי. ודאי, שעם אחד אנחנו, ולא שני עמים, אבל בעם האחד הזה אוכלת כעש המחלוקת הפנימית, זו שמקורה בעברנו ההיסטורי, בחיי השעבוד שבגלות, וזו שמקורה באינטרסים מעמדיים או אפילו באמביציות מעמדיות.

ד“ר ג. אינו מודיע, שאין לנו שני עמים, למראה החזיון של ריבוי השפות במושבות הישנות. העובדה, שבתי־הספר של הסתדרות העובדים – אשר בהם שולטת השפה העברית ושולט היחס החיובי אל הספר העברי – מתנהלים על ידי ההסתדרות באופן אבטונומי ולא על ידי מחלקת החינוך, מעוררת אצל ד”ר ג. וחבריו לדעה דאגה רבה מאוד, יותר מאשר העובדה, שחלק ניכר מהעליה החדשה הנכנסת לארץ לא קלט עדיין את השפה העברית ועלול באמת לפרוץ פרץ באחדותנו הלשונית בארץ. לא ראינו את הדמוקרטים באספת הנבחרים נלחמים בעזוז אישם נגד ההופעה הזאת.

גדולה היא דאגתו של ד"ר ג. לאחדותנו הלאומית. אולם החיים עושים את שלהם, ועם כל גל וגל של עליה חדשה מתבלטת יותר ויותר המעמדיות בתוך המציאות שבחיינו הכלכליים והציבוריים שבארץ. ומאיזה צד? האם מצדו של העובד, המחזק את מחנהו, המגביר את הסתדרותה המרבה את מספרו והעובד את עבודתו וחי בארץ באותם התנאים הדלים, הקשורים לעת עתה עם חיי העבודה בארץ? או אולי מתגברים ההבדלים המעמדיים דוקא מהצד השני, מהצד המביא אתו את הרכוש והמשתמש בו קודם לכל ליצור לעצמו תנאי חיים משובחים, ואשר בנצלו את העובד להשיג רוָחים גדולים יותר הוא מגביר ממילא את ההבדלים בינו לבין העובד? אמנם בפיו מרבה גם צד זה דברים על אחדות העם, ולפעמים גם על אחדות החינוך; אבל במציאות מגביר הוא את ההבדלים המעמדיים, אותם ההבדלים, הדוקרים את לבו של העובד למראה חייו שלו ושל בני משפחתו, העובדים משנה לשנה ומדור לדור בעמל ומחסור. לא שני עמים אנחנו, כי אם דוקא עם אחד, אבל עם, אשר המיעוט שבו אינו מכיר בצורך של שויון כלכלי עם הרוב. זוהי המציאות. ואם חינוך ילדינו יהיה מסור לא לרשותו של העובד עצמו אלא לרשות אחרת, וזו תנסה לכסות את אמת המציאות מעיני הדור הצעיר שלנו, אז תשלוט בחינוך הזה אתמוספירה מזויפת, והילדים יכירו את מצב הדברים הנכון מתוך האמת הזועקת מקירות בתי אבותיהם. אולם, כשבתי־הספר של ההסתדרות יתנהלו על־ידי ההסתדרות עצמה, על־ידי הכוח המאורגן של הפועל – תשלוט בהם אותה הכרת אמת החיים, אשר העובד העברי יטע אותה בלבות הדור הצעיר שלו בכוח השפעתו הישרה ובכוח חייו ועבודתו.

ד“ר ג. מדי כתבו על עבודת התרבות של העובדים, אינו שוכח לרמוז על “הפרוליטקולט” ולהזהיר מפני הדוגמה הבלתי רצויה הזאת. באופן דומה לזה יכול אדם מדי דברו על הדמוקרטים שלנו להזהיר מפני ה”דמוקרטים העממיים" שבפולין, כי לשם השואה של גנאי בעלמא אפשר על נקלה להשתמש בכל משל שעולה על הדעת, מבלי כל חובה להוכיח, שישנה באמת מציאות המחייבת את ההשואה. ד“ר ג. אינו מבאר היטב, במה ובמה עבודתה של ועדת התרבות של ההסתדרות כהרי ה”פרוליטקולט" דוקא, ולא כהרי עבודה תרבותית של סתם הסתדרות פועלים, באירופה, למשל, או באמריקה. אולם הלא האופי המיוחד הבלתי רצוי של ה“פרוליטקולט” והליקויים הגדולים היסודיים שבעבודה התרבותית הנעשית ברוסיה על ידי המפלגה והממשלה כרוכים בעקבותם של הגורמים המיוחדים שבחיי רוסיה עכשיו, הלא הם: שלטון המיעוט על המעמד ועל העם, והכבלים הקשים, שהושמו על ידו על המחשבה החפשית ועל הביקורת החפשית. ומכיון שגורמים כאלה אינם קיימים לגמרי במציאות ציבוריותנו אנו בארץ־ישראל, ברור, שאין יסוד של ממש להשואה בין עבודת התרבות של ההסתדרות לבין ה“פרוליטקולט”, באותו מובן שמתכוון לו ד"ר ג.: תנועתנו מקיפה את הרוב הגדול של פועלי ארץ־ישראל, ומתוך הכרה עצמית ברורה וגם מתוך האינסטינקט הלאומי העמיסה על עצמה את נטל העבודה התרבותית, את העבודה לתחיית השפה, להתפתחות ספרותנו ולחינוך הדור הצעיר שלנו; וכך שואפת היא להגביר את כוחותיו הפנימיים של הפועל על־ידי עבודת הרוח שלו יד ביד עם עבודת הגוף שלו. ואם יש מקום לבקשת סמוכין אפשר לבקש אותם בינינו ובין תנועת הפועלים הכללית שבאירופה. בועידה האינטרנציונלית לתרבות הפועלים, אשר נקראה לפני שנתים באוקספורד על ידי האינטרנציונל המקצועי שבאמשטרדם (גם ההסתדרות השתתפה שם על ידי שני צירים), נגלתה תמונה של פעולת תרבות עצמית, פעולה בעלת שאיפות רציניות מאוד, הנעשית על ידי ההסתדרויות השונות של הפועלים בארצות אירופה וגם באמריקה. ומטעם מוסדות הארגון האינטרנציונליים הוטלה כחובה על מיליוני הפועלים המאורגנים הפעולה התרבותית העצמית, הן בכיווּן הרמת המצב הרוחני של ההמונים והן בחינוך הדור הצעיר של העובדים. בזאת יש לראות את התאמצותו של הפועל לפתח בשדרותיו עכשיו, ובתוך הדורות הבאים שלו בעתיד, כוחות מוסריים ותרבותיים גדולים, כוחות אשר יבלמו את יצר האינסטינקטים הרעים שׁבנו, כוחות אשׁר יְיַשׁרו את הדרכים, אשׁר בהם ילך העובד המאוחד והמאורגן להגשמת שאיפות שחרורו ושחרור עמו, כוחות אשׁר יָבֵרוּ את הלבבות ויעלו את ערךְ האדם שׁבנו.

הרגש הלאומי – ולא הפראזה הלאומית – יכול להתפתח ולהתגבר רק בדור שגדל משחר ילדותו בתוך סביבה בעלת קנינים ציבוריים ומוסריים (דור כזה יבקר אחר כך בכוח מחשבת הביקורת שלו את קניני הרוח של סביבתו, של דור יוֹלדו, ויקבל אותם או ישַׁנה אותם לפי תפיסתו שׁלו את החיים בהיקפם ואת חובותיו להם). מצד זה יש יתרון גדול לסביבת העובד העברי על כל סביבה אחרת בתוך הישוב העברי בארץ. בבתי־הספר של ההסתדרות לא לשנאת האדם מתחנך הדור הצעיר. דיברת האחוה, אחוַת העובדים, ארגון העובדים, היא הדיברה המונחלת לילדינו בבתי־הספר של ההסתדרות. והיסוד החיובי הזה שבחינוכנו – האחדות והארגון – הוא בעצם הדבר יסוד של אהבת האדם. בבתי־הספר של ההסתדרות שוררת התאמצות לפתח חיים חברתיים בין הילדים מקטנותם, לאמור, לסדר את חייהם הפנימיים על יסודות האחדות והשיתוף. כלכלה משותפת נהוגה בבתי־הספר והגנים שלנו. דעת קהל ציבורית נוצרת בחברתם ומשפיעה עליהם. ביחוד גברה החברתיות בחינוך המשותף, הנהוג בקיבוצים ובקבוצות: בבתי הילדים שנוצרו שם חיים וגדלים הילדים מערש ילדותם כבני משפחה אחת גדולה, כחברה אחת גדולה ומאוחדת. וההתאמצות הזאת מקבלת ערך של אמת, של ממשות.

נבחר הדמוקרטים דרש באספת הנבחרים, באותו נאום אשר בו הביע את יחסו השלילי לעבודת החינוך המיוחדת של ההסתדרות, תשומת לב מיוחדת לחינוך חקלאי בכלל. והנה דוקא בבית־הספר של ההסתדרות הונח למעשה היסוד לאותו החינוך החקלאי, אשר הנבחר הזה דורש אותו בתורת דרישה כללית.

כי הנה במושבה הקיימת על עבודת הזולת (הזר ברובו) לא יכול הילד לגדול עם יחס של חיוב ושל כבוד לעבודה. ולא אחת כבר דובר על אודות זה. צאו ושאלו את זקני המורים שלנו במושבות, אשר גידלו דור של צעירים במושבה, ואשר במשך שנים דיברו אתם השכם והערב על העבודה וגם עבדו אתם במקצת במשקים הקטנים אשר ליד בתי־הספר במושבות. המורים האלה יספרו לכם עד כמה עלו בתוהו כל מאמצי המורה לעומת כוחה של המציאות הנוראה של חיי הניצול במושבה. אבל, כאמור, בבתי־הספר של ההסתדרות שולטת השאיפה הברורה לנטוע את היחס לעבודה בלבות הדור הצעיר שלנו, משום שחיי העבודה הם מנת חלקו של העובד העברי בארץ, בהם בחר. אין החינוך החקלאי של בניו נחשב כדרישה מופשטת או כסעיף בפרוגרמה פוליטית, שחוברה לרגל הבחירות. לא: זוהי שאלת ההמשך של חייו הוא ושל תעודתו בחייו, אשר הוא מוסר עליה את כוחותיו. וכה גדֵלים ילדינו בתוך אתמוספירה של עבודה, של דאגות העבודה ושאלותיה. ויש כבר אצלנו מקומות, אשר בהם מחולק יומם של הילדים מהכיתות הגבוהות שבבתי הספר, באופן אשר מחציתו עובדים הם במשק (המשותף – בקיבוץ – או במשק הפרטי של ההורים במושב), ומחציתו ממשיכים בלימודיהם בבית־הספר. ובמובן זה בית־הספר שלנו הוא גם בית־הספר הלאומי. כי הוא מכין לעם העברי, אשר ניתק מחיי עבודה ומחיי השדה, דור עובדים חדש, אשר יבנה לעם את היסוד לחייו העצמיים והחדשים בארצנו.

תרפ"ו 




  1. בהיוָסד ההסתדרות נוסדו בתי־הספר הראשונים של תנועת־העבודה, קודם בישובי העובדים ואחר־כך בשכונות־העובדים ובערים. מספר המוסדות, המורים והתלמידים גדל משנה לשנה. בקונגרס הציוני ה־14 ב־1925, נדונה שאלת החוקה לארגון החינוך העברי בארץ־ישראל. אגף־העבודה בקונגרס דרש להכיר בזרם העובדים בחינוך כשווה זכויות לשני הזרמים האחרים – “הכללי” ושל “המזרחי”, ובהתאם לכך – להכיר גם את זכות הזרם לאוטונומיה מנהלית. “ועדת העשרים”, שנבחרה לבדיקת חוקת החינוך ושאלת הזרמים, הגישה לקונגרס את סיכומה: “מערכת החינוך תתנהל על יסודות של איחוד החינוך תחת הנהלה מרוכזת ושל אוטונומיה פנימית לכל זרם המוכר בחינוך בהתאם לחוקה… שלושה זרמים אלה מוצאים את ביטויים בשלושה סוגי בתי־ספר: בתי־ספר כלליים, בתי־ספר של ”המזרחי“ ובתי־ספר של העובדים. ההקצבות הכספיות של הרשות המרכזית, המנהלת את מערכת החינוך, תינתנה לבתי־הספר מכל הזרמים שהצטרפו להנהלה המרוכזת, לפי מפתח אחד השווה לכולם. לבתי־ספר אלה תהיינה זכויות שוות לגבי מספר שעות הלימוד לכל מחלקה ולמספר התלמידים לכל מורה. ולגבי כל ענין אחר, הקובע את סדרי בית־הספר והליכותיו”.

    מבחינה חוקית הוכר איפוא הזרם (לרבות האוטונומיה המנהלית). אך מבחינה מעשית דרושה היתה האבקות קשה על תקציב החינוך לבתי־ספר אלה. ב־1932 הועבר החינוך העברי בארץ־ישראל מרשותה של הסוכנות היהודית לרשותו של הועד הלאומי. באסיפות הועד הלאומי אושרו זכויות כל שלושת הזרמים. אך העיריות והמועצות המקומיות בהן שלטו נציגי המפלגות האזרחיות שללו זכויות תנועת־העבודה לקיום מוסדות־חינוך משלה. ב־1937, משנתבסס החינוך ברשות הנעד הלאומי, ויתרה ההסתדרות על האוטונומיה המנהלית של המרכז לחינוך של ההסתדרות לגבי בתי־הספר המוכרים והמוחזקים ונשארו ברשותו התקציבית המיוחדת רק המורים הנוספים (מעל לנוֹרמה המקובלת בוַעד הלאומי לכל הזרמים), הגננוֹת, מורי מוסדות ההמשך ובתי־הספר החקלאיים והמקצועיים. מגמת זרם העובדים היתה: לא רק בית־ספר לרכישת ידיעות, אלא אסכולה הרואה את המשימה העיקרית בחינוך ובגיבוש אופיו של החניך במובן האישי והציבורי; חינוך לעבודה, במשק החקלאי, או בסדנא ובמלאכה; חינוך הדור הבא שיהיה מוכשר לרשת את ירושת דור האבות: עבודה ובנין המשק. מגמה זו הותקפה לא מעט על־ידי עסקנים ממחנה האזרחים וסופרים שתמכו בהם, אשר טענו שזרם העובדים מחנך להתבדלות מעמדית מכלל ישראל. לפי “בשנת השלושים”.  ↩

1

המורה העברי המאורגן בהסתדרותו חוגג עכשיו את חצי יובלו, אולם המורה העברי, חלוץ בית־הספר העברי בארץ ויוצרו, יחוג בעוד שנים מועטות את יובל החמישים שלו.

אפשר לציין כמה תחנות בהתפתחות מפעל החינוך בארץ: דור ראשון – יוצרי בית־הספר העברי, לוחמי הדיבור העברי, החורשים הראשונים: יודילוביץ, יצחק אפשטין, גרזובסקי, ילין ואחרים. זאת היתה תקופת היוָסד המושבות הראשונות והשניות. דור שני – אלה, העומדים רובם כיום בעבודתם (ואלה שנעדרו ־ וילקומיץ ואחרים), זרעו את השדה החרוש, העלו את המחשבה החינוכית העברית, פיתחו את בית־הספר העממי, הרחיבו והעמיקו את לימוד המדעים בעברית. גימנסיה עברית היתה לעובדה. זאת היתה עובדה צנועה בדירה ערבית בת חדרים אחדים בסמטה בקצה נוה־שלום. אולם בעובדה הזאת מוכרח היה הרואה לראות עליה על שלבים אחדים בהתפתחות מפעלי החינוך העברי. זאת היתה הקדמה לתנועה מהפכנית אשר התכוונה להפוך את היהודי לבעל יכולת ליצור בלשונו את תרבותו המיוחדת, עברית וגם כללית־מדעית: תרבותו הצופה על מרחבי שדה היצירה והמחשבה של האנושות. דור מורים זה נלחם אחר כך, כעבור שנים, את המלחמה ב“עזרה”, זו שהיתה ביסודה מלחמת “להיות או לחדול” בשביל שפתנו בתור שפת הוראה של מדעים כלליים; והוא גם זכה לראות התפתחות של רשת בתי־ספר תיכונים עברים בארץ וגם בגולה. אפשר להגיד, כי יובל הסתדרות המורים, אשר אותו חוגגים כיום – הוא יובלו של הדור השני הזה, דור יוצרי החבר, מניחי היסוד להסתדרות המורים על המרכז שלה, על סניפיה ועל כלי־מבטאה הספרותיים.

ובאותה תקופה נטוו יחסים בין המורה ובין תנועת העבודה. זכורה לטובה ראשיתה של התקופה הזאת, ימי החברוּת והרעוּת בין המורה והפועל. בית המורה במושבה היה לפעמים מעין קלוב של הפועלים (רבים מביניהם היו בעצמם מורים בגולה). בראשון־לציון – וקודם במסחה – ניצח על חזון הימים ההם, על עצב ההווה ההוא, המורה י. ויתקין ז"ל. מאתו, המורה, יצאה הקריאה הנואשה והנלהבה כאחד אל דור שלם של נוער בגולה לעלות לארץ ולעבוד. ודוקא לעבוד; לא להורות, אלא לעבוד. לעלות כמיואשים, ללא תקוה לנצח, אבל לעלות ולעבוד. ומה היו הפועלים הראשונים בשביל ויתקין וחבריו? – אחים לאח רוה־יגון. ברחובות, בגדרה, בזכרון, בגליל התחתון היו שמות המורים בשבילנו, הפועלים, לשמות של ידידים ורעים, מדריכים בהליכות המושבה, מתוכים בינינו לבין האיכרים, ושותפים אתנו בצערנו ובשמחתנו. וגם למורים היתה חברת הפועלים לנקודת אורה בתוך החיים הקשים והעצובים במושבות בימים ההם – ימי אוגנדיוּת,ימי השנים האחרונות של שלטון פקידות הברון, ימי עזיבת נוער את המושבה והארץ, ימי השאלות המחרידות על עתידות הקיום הכלכלי של המושבות, עם המשבר אשר עבר על עסקי היין בארץ ועל גורל הכרמים.

המורה קידש והעריץ את הערכים אשר הפועל העברי התאמץ להגשים בחייו ובעבודתו; אולם המורה נמצא בסביבה אשר לא קלטה את הערכים האלה. קשה היה לפעמים למורה לחיות בתוך אותה סביבה, בשעה שהוא לא היה שלם אתה בלבו. ומוכרחים היו המורים האלה להגיד לעצמם, כי התאמצות של יחיד או של קבוצת יחידים אין בכוחה לשנות פני הווי מקולקל, תוצאה של השפעת גורמים מרובים (מן הגולה ומן הארץ) על הישוב.

אפשר להגיד, כי בית־הספר בתקופת הדור השני המשיך את המפעל של הדור הראשון, גם הרחיב אותו והעמיקו, העלה אותו למדרגה גבוהה; אולם כיוון חדש ונטיה חדשה קיבל בית־הספר העממי בארץ עם הדור השלישי, כשהופיע על הבמה המורה הצעיר החדש. אפשר לראות את ראשיתו של הדור השלישי עם התפתחות מצב הענינים בחינוך מיד לאחר המלחמה. יחד עם המשכו של מפעל החינוך הכללי נסתמנו לצדו שני כיוונים מיוחדים. מצד אחד נצטרף בית־הספר של “המזרחי” עם המורה “המזרחי” (בית־ספר זה ימצא בודאי את הערכתו על־ידי העובדים הקרובים לו ברוח), ומצד שני נוצר בתקופה הזאת בית־הספר של הפועל העברי המאורגן. וכאן נעשתה התחלה לא להמשך המפעל בלבד, כי אם לשינוי דמותו, שינוי יסודי, ולדיפרנציאציה חדשה במהותו ובשאיפותיו. הופיע על הבמה המורה, אשר לא הסתפק בקשרי ידידות אישיים בלבד עם חוגים קרובים לו מתוך ציבור הפועלים, כי אם ראה את עצמו שותף ממשי במפעלו של הפועל העברי ונושא אחריות לו בפניו ובפני הדור הצעיר שלו. המורה שלנו והגננת – אשר לה חלק גדול במפעל החינוך של ועדת התרבות – באו אלינו מתוך הכנה נפשית, בדחילו ורחימו. חלק מהתנועה החלוצית, אשר הקימה את תנועת הפועלים בארץ, יצרה את המפעל הישובי העצמי של הפועל העברי כאן, הביאה לעולם את ההסתדרות וקיבלה על עצמה אחריות בהגשמת הציונות בארץ – חלק מהתנועה הזאת היו המורה והגננת שלנו. מי שפנה אלינו לעבוד

במוסדות החינוך של ועדת התרבות, ידע כי פנה אל אהלו של הפועל לנטות לצדו גם את אהלו שלו, על מנת לחנך את ילדיו של הפועל; ומי שעבד בתוכנו והתמיד בעבודתו משנה לשנה נשא על כתפיו משא כבד בעבודה ובחיים קשים.

החלק האחד מעובדי החינוך שלנו, שבא מן הגולה, היה מושפע מתנועות החינוך החדשות וגם מהתאמצות תנועת הפועלים בעולם לקבל על עצמה אחריות מסוימת לחינוך הדור הצעיר של הפועל; והחלק אשר קיבל את חינוכו בארץ ינק מתנועת העבודה שלנו ומנכסיה הרוחניים. כולם יjד ביקשו כאן את השלמות, את ההרמוניה בין השאיפה, הנובעת ממעמקי הנפש, ובין הסביבה, סביבת חברים, אחים ורעים. אולם בגשתם לעבודה עמדו בפני התחלה, בפני יצירת יש מאין, ונפגשו בתנאים חמריים קשים מאוד. מוסדותינו הראשונים נכונו באהלים, אשר יתדותיהם לא חוזקו למדי, וגם כיום רובם שוכנים כבוד בצריפים. במובן החיצוני הסיכום עדיין אינו מניח את הדעת. אולם דמות מיוחדת ניתנה במשך עשר השנים למפעל החינוך שלנו. כל היקף היצירה החינוכית הזאת, על החטיבה של חבר המורים, על יחסי חירות וחברות בין המורים והתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם, על עיקרי העבודה וההספקה העצמית באחדים מבתי־הספר פה ושם, ויחד עם המגמה הכללית שבכולם, מגמת הנאמנות למפעל תקומת עמנו בארץ ולמפעלו של הפועל העברי בארץ, – כל אלה מהווים תופעה מיוחדת חדשה במפעל החינוך הכללי; תופעה שיש עמה חתירה נועזה לשבילי יצירה חדשים בחינוך, תופעה אשר נתגלתה כבת־לוָי לפעולתו של דור עובדים שהטביע את רוחו על המציאות הארץ־ישראלית והעלה אותה אל מוצאות לחיים חדשים ולשאיפות חדשות. בית־הספר הזה, אף־על־פי שהוא במובן ידוע המשך של בית־הספר העממי הכללי, אינו משמש לו הרחבה בחיצוניותו ובפנימיותו, אלא הוא האנטיתיזה שלו, אות של מחאה, תביעה להתחדשות מיסודו ומבפנים, קריאה להכנסת ערכים חדשים בחייו ובחינוכו של הדור הצעיר של העובד, הנועד להיות נושא התחיה בעם, ממשיך תנועת העבודה העברית בארץ ומנוף לכוחות העם בגולה, העתידים להתרכז בארץ.

תרפ"ט 




  1. ליובל 25 שנה להסתדרות המורים.  ↩

בראשונה לא ענינה אותנו ביותר השאלה הזאת. לכאורה היתה כאן רק שאלת השתתפותם של באי־כוח הממשלה בבחינות הגמר של בתי־הספר התיכונים, ונמצאו בתוכנו חוגים, אשר לתומם חשבו, כי אין רע בהשתתפות זו, ואדרבה, היא מועילה לתגבורת המשמעת ומעלה את ערך הבחינות. אולם “הוו זהירין ברשות”, אמרו לנו למודי הנסיון המר שקדמונו. ואמנם, לכשנתבררה השנה השאלה הזאת בועד החינוך, נודע שלפנינו עכשיו שאלת השתתפותה של הממשלה לא בבחינות בלבד, אלא בתכניתו של בית־הספר התיכון שלנו, או – נכון יותר – לפנינו שאלת שינוי התכנית. פרטי הדברים סופרו כבר בציבור.1 וכבר סופר, שמחלקת החינוך של הממשלה אינה מרשה עוד לבתי־הספר התיכוניים שלנו להדפיס על תעודות הגמר שלהם את נוסח האישור, אשר ניתן לבתי ספר אלה בשנת 1923, אלא בתנאי שהתלמידים הגומרים ייבחנו לא על־פי תכנית הלימודים הנהוגה בבתי־הספר, כי אם על־פי תכנית אחרת לגמרי, אשר עובדה על־ידי “המועצה ללימודים גבוהים”. אין הממשלה דורשת את השינויים בתכנית, ואין היא דורשת לה זכות להתערב בתכנית בתי־הספר התיכונים. היא רק נמנעת מתת את אישורה.

אולם הנה גם בין חבר המורים וגם בציבור נשמעה דעה, שאין כלל צורך הכרחי באישורה של הממשלה. ועד החינוך, אחרי שורה של ישיבות, קיבל החלטה (אשר גם ההנהלה הציונית הצטרפה אליה לבסוף) במובן זה, שחובה לאומית מוטלת על האוניברסיטה העברית לערוך סדרת בחינות־גמר בבתי־הספר התיכונים שלנו, למען תת לבוגריהם את האפשרות להתקבל אליה. והוברר, שבחוגי המורים והמנהלים של בתי־הספר התיכונים שוררת הדעה, כי תעודת האוניברסיטה העברית מספקת את הדרישות היכולות לבוא מצד בית־ספר תיכון לגבי זכות התלמידים להתקבל לבית־ספר גבוה באירופה. על כן, אם האוניברסיטה העברית תיענה עכשיו לדרישת הציבור ותקבל על עצמה את התפקיד הזה שהוא חדש לה, תמצא שאלת בחינות־הגמר את פתרונה. והתלמידים שיגמרו את בית־הספר התיכון העברי ויקבלו תעודות בגרות יהיו מובטחים שיתקבלו באוניברסיטה העברית בירושלים ובבתי־ספר גבוהים שונים באירופה.

כבר נאמר, שהתכנית אשר לפיה צריכות להיערך בחינות הגמר הוכנה על־ידי ה“מועצה ללימודים גבוהים” בהסכמת הממשלה. והנה, עומדים אנו בפני משא־ומתן עם הממשלה בדבר תכנית לימודים.

אין הממשלה מודיעה רשמית, שיש לה ענין מיוחד להתערב בתכנית הלימודים שלנו, אולם למעשה הנה עשתה נסיון של התערבות. ומה, איפוא, הנסיון הזה? לאן פניו מועדות? גם זה כבר צוין, שבתכנית המוצעת ניכרת מגמה ידועה: קודם כל – להגביר את ידיעת השפה האנגלית, ושנית – לכלול את הידיעות על דברי ימי ישראל וגיאוגרפיה של ארץ־ישראל בתוך הלימודים הכלליים. במחלקה השמינית שבגימנסיה צריכה השפה האנגלית להיות נלמדת 10 שעות בשבוע, במקום 4 לפי התכנית הקודמת. וכך יתפוס הלימוד הזה בלבד במחלקה הזאת מספר שעות שקול כנגד עברית, תנ"ך ותלמוד ביחד (עברית 4 שעות, תנ"ך 3, תלמוד 2) בהוספת שעה אחת. זה יהיה, איפוא, הלימוד העיקרי והראשי במחלקה, הן לגבי התלמידים הן לגבי המורים. ולימוד אינטנסיבי זה של אנגלית יבוא על חשבון טבע, גיאוגרפיה, פיזיקה ומתימטיקה. אשר ללימוד דברי הימים וגיאוגרפיה – יש בתכנית הדגשת הכלליות וישנה מגמה להפחית את הביטוי המיוחד, הלאומי, שבחינוכנו, לטשטש את דמותו הלאומית של הדור הצעיר שלנו. הכיווּן הזה הוא כה פרימיטיבי ובולט, עד שאי אפשר לא לראות בו את הרצון לחנך את בני הארץ הזאת, כדוגמת בני ארצות קולוניאליות אחרות, להצטרף דרך כלי שני ושלישי אל תרבות המערב הכללית בעזרת השפה האנגלית.

אולם גם מצד חוגים שמתוכנו יש הסכמה, אם לא לתכנית הזאת לפרטיה, הרי בכל אופן לכיוונה הכללי; וכאן מתחיל הויכוח העצוב בינינו לבין עצמנו בשטח החינוך, ויכוח הדומה במקצת לויכוח הפוליטי שבתוכנו. יש מי שרואה צורך בתכנית משותפת כללית בשביל בני הארץ: צריך להעלות את הרמה הכללית של ההשכלה בארץ (כללית – קרי ערבית), אשר על כן רצוי שתהיינה בחינות ממשלתיות לפי דוגמה אחת. זאת היא נקודת ההשקפה המפורסמת מימים ימימה, שלפנינו היהודים קיימות קודם כל מטרות נעלות כלפי מישהו, והן העיקר המחייב אותנו. וכדי לקיים אותן יש ללוש את עצמיותנו, את אפיינו, את מהותנו ואת חינוכנו, ולגבש מהם צורה מתאימה למטרה ההיא. עיקר וטפל. העיקר הוא העלאת הרמה הכללית של החינוך הערבי בארץ, הטפל – חינוכנו שלנו. אותו, את הטפל, יש להתאים למטרה, לעיקר; ולשם כך רצוי ואפשר להשאיר פחות זמן לנושאים היהודיים.

המשא־ומתן בשאלה זו הוא פרט מהויכוח בתוכנו על שאלותינו היסודיות: מה רוצים אנו בארץ? הרוצים אנו לקיים עם ארץ־ישראלי, תערובת־להלכה של יהודים, ערבים ונוצרים מן המערב, מין לאומיות חדשה, כעין כּוֹי? ופירוש הדבר למעשה, חנופה והכנעה לערבים בפוליטיקה, והסתגלות וחיקוי בחינוך ובהוָי. או רוצים אנו לברוא כאן ישוב עברי מבוסס במובן הכלכלי, ועצמי במובן הלאומי? המכבדים אנו את עצמנו ואת שכנינו, בני הארץ, כבני־אדם מן הישוב התרבותי, וכבני לאומים שונים, כשני עמים, כל אחד בפני עצמו? המכירים אנו בזכותנו להיות יהודים ובזכות האחרים להיות מה שהם? הרוצים אנו לחדול מתעודות הבאי של התבטלות בפני אחרים על מנת להשפיע על אחרים?

ושוב, מה רוצים אנו בארץ? הרוצים אנו להיות מיעוט בעל השפעה רוחנית, השופך מרוחו על רוב לא לו, כדוגמת המיעוטים האנגליים והאירופיים בהודו או בארצות קולוניאליות אחרות – או רוצים אנו כאן בישוב עברי איתן מבוסס, ברוב עברי, אשר יבטיח לעצמו קודם־כל קיום בטוח ויגיע לידי אמנסיפציה במובן הבטחון ובמובן הכלכלי? “כי את רגלים רצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים”: לא לנו להיגרר אחרי עמי אירופה בנידון זה, ולהידמות להם ביחסיהם כלפי עמים וארצות. אלה הם עמים היושבים לבטח בארצותיהם, אשר במשך 200 השנה האחרונות הועידה להם ההיסטוריה את הגורל לשלוט על עמים נחשלים במזרח, והם זורעים את תרבותם לא בלי עמל וקרבנות מצד מחנות נושאי הרוח והתרבות בארצות רחוקות, אולם יחד עם זה גם בעזרת כוחות צבא ושליחי אלהי הממון; ברבות הימים נסללו על ידיהם מסילות לכיבוש, הן במלחמה והן בשלום, ושליחיהם דורכים בהן, במסילות כיבוש אלה, גם בארץ־ישראל. לאנגלים בודאי אין לא תקוה, לא צורך, ולא רצון להיות רוב בארץ־ישראל. הם יודעים בכל מושבותיהם את תורת שלטון המיעוט על הרוב, אשר יסודה בכוחות הצבא והכיבוש, אבל אדניה ועמודיה – גם ברוח ובתרבות, במדע. אולם אנו, אשר הננו רק מיעוטים בכל העולם, ולא מיעוטים השולטים בכוח על המרובים מהם, כי אם להפך, מיעוט אשר סביבו נמצא תמיד ישוב גדול פי כמה וכמה המתגבר עליו בכוחו וברוחו; אנו, אשר כגיהנום העולם הזה לנו, אשר מלבד שכבות דקות מאוד פה ושם, הננו בכל מקום סוף־סוף מושפעים, מורדפים, מיוגעים מיגיעת בשר ורוח, ואשר כל תקותנו היא פעם אחת ובמקום אחד, במקום הזה, ליצור לנו פינה עצמית, פינה לעם, בה יחיה את חייו כמו שהם מברכת עמלו, עמל הדורות אשר יטוו כאן את חוט חייהם – היש לנו צורך ואפשרות כמיעוט להשפיע על רוב, להידחק לחייהם של אחרים עוד פעם אחת, בפעם המאה ואחת? היש לנו עוד פעם רצון, שוב ומחדש, להיעשות אפוטרופוס לעם אחר, אפוטרופוס בלתי מבוקש?

לא, יותר מדי קשה תעודתנו כאן, התעודה לבנות מחדש עם וארץ; ויותר מדי הכרחית היא לעמנו כולו, כי ניטה ימינה או שמאלה מפקודותיה שלה, הן בכל השטחים של עבודתנו, והן בחינוכו של דורנו הצעיר. חינוך זה יסודותיו צריכים להיות המשך המפעל שלנו כאן, הידוק הקשרים עם הגולה, בין היונק הצעיר אשר כאן ובין השרשים, הגזע והגוף אשר רובם נשארו שם, וקבלת ירושת נכסי התרבות שלנו מדורי דורות, בצירוף הזיקה לתרבות הכללית והמדע הכללי. בדיוק להפךְ מהמגמה הכוללת, המיַשרת, נראית לפנינו מגמה של העמקת הלאומיות היוצרת של עם עובד, הלאומיות הנלחמת על קיומה בתוך העם המשולל חיים לאומיים ואשר רבים מבניו מתכחשים לו.

נשמח לציין, שבהגיע הדברים לרבים מן הציבור היתה מצדם הגבה ערה של הגנה על עצמיותנו בחינוך. אשר לציבור הפועלים, הנה אמנם תכנית בית־הספר התיכון לא נדונה בתוכו למדי ולא בוקרה למדי, אולם כחלק כללי מהישוב העברי המאורגן והאחראי –עליו לעמוד לימין הלוחמים את מלחמת האבטונומיה הפנימית בחינוך. הנה היו גם אספות הורים של בתי־ספר תיכונים, אשר בהן נתקבלו החלטות ברורות בנידון זה, מתוך הסכמה גמורה עם ועד החינוך. ואם אמנם הכרת החובה להילחם על האבטונומיה בחינוך לא הקיפה עדיין את כל הציבור, הרי עכשיו הגיעה שעה של חשבון הנפש לציבור כולו, כי יתעורר ויעורר את כל החלקים הרחוקים והאדישים. לאחר תקופה בת חמישים שנה לחינוך העברי בארץ, לאחר שבית־הספר העברי בכללו מקיף לא רק מאות מורים ומחנכים, אלא אלפים ורבבות מתחנכים אשר גדלו מתוכו ונספגו בישוב העברי בארץ ומשתתפים בבנינו איש על־פי דרכו; ולאחר שהוא מתנוסס עכשיו כבנין תפארת מגן הילדים ועד האוניברסיטה – יימצאו לו בודאי כוחות מבפנים להגנה על דמותו ויסודותיו העצמיים.

גם באוניברסיטה העברית, שהיא שלב כולל ועליון במפעל החינוך העברי בארץ, נדונה במשך החורף הזה שאלת בחינת הגמר, כאחת השאלות של האבטונומיה שלנו. אחדים מהפרופסורים נפגשו עם חברים מועד החינוך, וגם במועצת האוניברסיטה טיפלו בזה; ויש לקוות שהאוניברסיטה תדע לאחד את עצמה עם הציבור הרחב ולהקשיב לחרדה שנתעוררה בלב המורים וההורים ובועד החינוך.

תר"ץ




  1. לפי הסכם בין מנהלי בתי הספר העברים התיכונים ובין מחלקת החינוך הממשלתית צריכות בחינות הגמר של בתי הספר העברים התיכונים להיערך מסוף שנת הלימודים תר“ץ בשיתוף עם ”המועצה ללימודים עליונים" ועם האוניברסיטה העברית. הבחינות היו צריכות להקנות לעומדים בבחינה תעודת בגרות מאושרת על־ידי ממשלת ארץ־ישראל.

    השיתוף עם “המועצה ללימודים עליונים” לא בא בלי מחיר. הועד־הפועל של המועצה, שבראשו עומד פרופסור דנבי ובאי־כוח הממשלה משתתפים בו, קבע תכנית לבחינות העלולה להביא שינוי גדול ברוח הלימודים בבתי–הספר התיכונים העברים. התכנית דורשת ידיעה ממדרגה א' בשפה האנגלית, בדומה לשפה העברית. כמו כן הובאו שינויים גם בלימודים אחרים. עד בוא האנגלים לארץ היתה הגימנסיה “הרצליה” מוכרה על־ידי הממשלה העותומנית. האוניברסיטה התורכית בקושטא היתה מקבלת את גומרי הגימנסיה שלנו בלי בחינות. זכות זו ניתנה להם כמו לגומרי כל גימנסיה בכל ארץ אחרת, גם ברוב ארצות אירופה ואמריקה לפני המלחמה וגם לאחריה עד היום. הממשלה הארץ־ישראלית מצדה הודיעה בשעתה לגימנסיה כי אינה מתערבת בעניני הבחינות, כיון שאין לה אוניברסיטה. בשנים האחרונות חדלה האוניברסיטה בבירות לקבל את גומרי בתי־הספר התיכונים בארץ־ישראל בלי בחינת בגרות על־ידי “המועצה ללימודים עליונים”. המועצה נוסדה בשנים האחרונות ואין לה מעמד חוקי בארץ, אבל מחלקת החינוך הממשלתית תומכת בה, פקידי המחלקה ופקידים ממשלתיים אחרים משתתפים בה. והממשלה מכירה רק בתעודות הבגרות מטעם “המועצה” ולא בתעודות הבגרות של בית־הספר בארץ. ב“מועצה” משתתפים מצד היהודים מרת סולד, ה“ה דוד ילין, ד”ר לוריה, ד“ר בירם וד”ר ברקסון. יתר חברי המועצה הם אנגלים – ממנהלי בתי־הספר התיכונים של המיסיונים השונים – ערבים, באי־כוח מוסדות חינוך תיכון, ובאי־כוח הממשלה. מובן, שהרוב ב“מועצה” הם החברים הלא יהודים. לפי ההסכם שסודר בסוף הקיץ האחרון צריכה ועדת הבוחנים בבתי־הספר התיכונים העברים להיות מורכבת מחציתה מבאי־כוח “המועצה” ומחציתה מבאי־כוח האוניברסיטה העברית. כשהובא ההסכם לישיבת ועד החינוך שעל יד ההנהלה הציונית כדבר עשוי, החליט ועד החינוך לקבלהו רק לשנת תר"ץ, ומסר לועדה לעיין בדבר ולבוא במשא־ומתן בענין זה עם האוניברסיטה. ובינתים נתעוררה בחוגים המתענינים בחינוך העברי תסיסה גדולה נגד ההסכם הפוגם בשלמות החינוך הלאומי. (“דבר” 15.1.1930).  ↩

אין לנו ולא כלום נגד בית־הספר הכללי כטיפוס ידוע של בית־ספר בשביל חוגים ידועים בישוב. כמו שאין לנו ולא כלום נגד בית־הספר של “המזרחי” בשביל חרדים, אם הוא באמת בית־ספר ממדרגה רצויה, ואם אין בו צביעות במקום דתיות. אולם הרשאים אנו לשאוף לבית־ספר של העובדים בעיר ובמושבה, לבית־ספר שלנו במובן השלם?

לפנים היה בית־הספר הכללי בית־הספר היחידי בישוב החדש (מלבד, כמובן, מוסדות חינוך דתיים לא מטיפוס “המזרחי”, שהתקיימו תמיד גם בישוב החדש). והנה העובדה הזאת מתעה כיום רבים במובן זה, שאם בית־הספר הכללי היה אז יחידי, צריך הוא תמיד להישאר יחידי. 

אמנם לפנים התאים באמת בית־הספר הכללי לרוח הישוב החדש בכלל וביחוד במושבה, אשר היתה במידה ידועה הומוגנית ובעלת אופי סוציאלי ידוע. אולם האם המושבה של היום דומה לזו שמלפני 30 שנה? כיום אלה שנקראים, על־פי לעג הגורל, “איכרים” הם במיעוט; ויחסם לערכים הלאומיים והציוניים (כגון לעבודה עברית, לעבודה עצמית, לארגון לאומי, לקונגרס ולשקל) ידוע. לעומת זאת נוצר במושבה ציבור עובד בן אלפים, ציבור עובד ציוני, לאומי וסוציאליסטי (וכן בעיר). ועתה, היוגד לנו, למשל, כי בפתח־תקוה על 12 אלף תושביה, מוכרח הפועל העברי לחנך את ילדיו אך ורק או בבית־הספר “נצח ישראל” או בבית־הספר הכללי, פיק"א (אשר נוסד לפני כארבעים שנה), על חבר עובדיו, על מושגיהם הסוציאליים והישוביים? וכי אסור לחלוטין לפועל העברי לשאוף לבית־ספר שלו במושבה?

ייתכן, שיש להעביר תחת שבט הביקורת את בית־הספר העממי מכל שלושת הזרמים ולציין את התיקונים הדרושים בהם, הן מנקודת ראות כללית והן מנקודת ראות ספציאלית, היינו, של כל זרם וזרם. אולי יש למנות ועדה מיוחדת מנבחרים מכל הסוגים, אשר עכשיו, כעבור תקופה ידועה לחינוכנו הלאומי יבחנו יחד את בית־הספר העממי לכל סוגיו. יש להזכיר, כי במשך שנים רבות נמצאה עבודת החינוך תחת לחץ של צורך בקימוצים, בגלל ההפחתות בתקציב החינוך מצד ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית. ידועה הקטנת דמות החינוך וצמצום המוסדות, אשר נעשו במשך השנים האחרונות החל מסגירת כיתות בסמינרים ועד סגירת גני הילדים. כל זה השפיע מאוד על הנהלת החינוך ועל הציבור כולו ומנע כל מחשבת ביקורת וריפורמה. עתה יש להשתחרר לאט לאט מהלך־הרוח הזה. כי יש עכשיו נושא אחראי לחינוכנו – הוא הישוב, אשר יכלתו גדולה פי כמה מאשר מלפני שנים אחדות. על כן הגיעה השעה לביקורת לשם תיקונים, ואני רוצה להניח, כי זו יכולה להיות כללית ואוביאֶקטיבית. וזה צריך להיות אחד מן התפקידים הקונסטרוקטיביים המוטל על הרשות המאוחדת של מחלקת החינוך של כנסת ישראל.

אבל זה אפשרי רק בתנאי אחד: מתוך יחס חיובי לכל רשת החינוך על שלושת זרמיה. מי שירצה להחזיק בקרנות המזבח של בית־הספר הכללי, כבית־הספר האידיאלי, וירצה להשליט את הטיפוס הזה על אחרים, וירצה להתנגד ביחוד לגידולו והתפתחותו של בית־הספר של העובדים, רק יזיק למפעל החינוך העברי. 

יש דעה שבית־הספר הכללי הוא בית־הספר הרצוי בארץ, משום שהגיע לידי הסינתיזה, כביכול, כלומר לידי פשרה של כל הזרמים: יש בו יחס לדתיות, יחס לעבודה ויחס לערכי העם והציונות.

והנה בית־הספר של הפשרה טוב למי שמסתפק בפשרה. לא שעד כה היה בית־הספר הכללי רצוי לעובד ועכשיו חדל, אלא שהעובד לא הופיע בשדה פעולות החינוך; אותו הדבר לגבי “המזרחי”: כל זמן ש“המזרחי” לא הופיע בשדה החינוך, יכול היה מישהו להסתפק בפשרות דתיות בבית־הספר, כי כזאת היתה השקפתו. אבל כשהופיע “המזרחי” – לא יכלה הסינתיזה לספקו.

בית־הספר של פשרות טוב למי שיכול לקבל אותו, אבל אין הוא טוב לציבור הפועלים, משום שאין הוא יכול לקבל אותו. אביא דוגמא. הנה פרצה שביתה, והלא ברור, שגם בבית־הספר של העובדים אין מוליכים את כל ילדינו מבית־הספר ומגן הילדים ביום הראשון של השביתה אל מקום המערכה, כדי להראות להם את השובתים, ואת המשמרת, ואת המשטרה, כדי לתת להם דוגמה מוחשית מתורת מלחמת המעמדות. יבוא עלי, אם עשה מי שהוא מהמורים שלנו כך, ואם זה נדרש מהם. אולם מה לעשות, אם הענין מסתבך – ואבי אחד התלמידים שב הביתה מוכה על־ידי שוטרים בפקודת נותן העבודה, ואבי התלמיד השני נלקח לבית־האסורים, ואבי השלישי מתבטל ימים רבים, והמחסור גובר בבית; ואם הענין פורץ את כל הגדרים, ממלא את העיתונות, נעשה לשיחת הרחוב, זועק מעל מודעות הקיר –וילדינו נמצאו נסחפים בתוך הזרם הזה, והם באים אל בית־הספר ומביאים כבר את יחסם שלהם? היוכל המורה לאחוז באמת מידה של פשרה: קודם כל של הסתר דבר, ואחר־כך של גמגום? וכאן צריכה לבוא תשובת ההסברה על־ידי המורה ברוח רצויה להורי הילדים, כי אם במקרים כאלה אין מגע במובן הרוחני בין בית־הספר ובין הבית – אין בית־הספר יכול להיות המוסד המחנך את ילדי העובדים. ואולם, רוצים אנו שבית־הספר, דוקא בית־הספר, יהיה המוסד המחנך את ילדינו, ושבו תינתן בצורה הגונה, רצינית ואחראית ההסברה המתאימה, והמקבילה לאותה ההסברה הניתנת על־ידי ההסתדרות ב“דבר” או באסיפות פומביות שהיא עורכת.

כיוצא בזה – עבודה עברית ועבודה עצמית. היכולה תנועת פועלים, הבונה את הארץ, תנועה בת רבבות, החיים חיי עבודה לא רק משום שזה גורלם, אלא גם משום שזה רצונם, כדרך להתחדשות חיי עמנו בארץ, היכולה תנועה זו להסתפק בפשרה לגבי יסודות של עבודה עברית ועבודה עצמית בבית־הספר? כיוצא בזה חג אחד במאי. כשחג זה היה נושא לעשרות אחדות פועלים בקלוב הפועלים ביפו לפני כמה שנים, יכול היה בית־הספר לעבור עליו בשתיקה, אבל עכשיו, כאשר רבבות חוגגים את החג בארץ ברוב פאר, היכול בית־הספר לפסוח עליו כבימים ההם? אולם איננו דורשים שבבית־הספר הכללי ידובר עליו, דורשים אנו בית־ספר שלנו, שבו ידובר על האחד במאי ברוחנו, ושבית־הספר ובית המשפחה יחוגו אותו יחד.

אמנם לפני 30 שנה, כשתנועתנו היתה בראשיתה, יכול היה להתקיים בישוב רק בית־ספר כללי מיוסד על פשרות ולספק את אלה שהסתפקו בו. אולם גם האנשים העומדים על משמר החינוך הכללי בארץ זה 30 שנה, חייבים להתבונן בעינים פקוחות על סביבותיהם. ומותר להם להבין, כי מאמצי תנועת העבודה בארץ ליצור את בית־הספר של העבודה הם חלק מעבודת היצירה והבנין של העובד העברי.

תרצ"ג




א

רצוי שילדינו יקבלו בעודם בבית־הספר מושגים ממהותה של תנועת העבודה בארץ. אני מתכוון לנושא הזה בהיקפו המלא: א) ערכו הכמותי של ציבור הפועלים בארץ כיום; כל שטח הפעולה והמציאות שלנו בעיר ובכפר, בעבודה שכירה, בקואופרציה ובהתישבות עצמית. ב) הרוח המחיה והמהוללת את תנועת העבודה. ג) תולדות התנועה, עברה והתפתחותה; 30 שנות התפתחות כתנועה בהוספת 20 שנה שקדמו להן, העשירות גם הן בהקדמות והכנות. תולדות התנועה, ז. א. שורה ארוכה של מפעלים, מאורעות ואישים מצד אחד, ובנין שלם של סיכומים, הגדרות והישגים מצד שני.

אמנם גם עד כה לא היו נושאים אלה זרים לילדינו בתוך בתי־הספר שלנו: המורים נוגעים בהם אגב הזדמנויות שונות. אולם עתה, כשיש לנו ברשת מוסדות החינוך של ההסתדרות למעלה מ־40 בתי־ספר ההולכים ומתפתחים, וכשמספר הילדים בהם מתקרב ל־3000, יש צורך להקדיש זמן מסוים וקבוע בבית־הספר להארת תנועתנו ומפעלנו לפני ילדינו באופן שיטתי. ונראה לי, שיש צורך בשעות מיוחדות לכך בתוך הכיתות ח’־ט‘. אמנם אין ט’ אצלנו כיתה רשמית וקבועה, אך במקומות רבים קיימת היא במציאות. והנה, בגבולות הזמן המצומצם, אשר אפשר לקבוע ללימוד תנועת העבודה בבית־הספר, אנסה לשרטט בקוים כוללים את מהותם של הנושאים והחומר הדרוש (אף כי ידעתי מראש, כי אקיף רק חלק מכל הענינים ומכל המקורות הנחוצים למטרה זו), כדי להביא את ילדינו למדרגה מסוימת של הכרת עצמנו.

אמרתי, הכרת עצמנו – משום שזוהי, לדעתי, מטרת הטיפול בנושאי תנועת העבודה בבית־הספר. בית־הספר של ההסתדרות קיים כבר כ־15 שנה; ובמשך השנים הללו התחיל להוציא מחזורים. והנה, אם רובם הגדול נקלטו בעבודה ובמשקים, אין זאת זכותו של בית־הספר בלבד, אלא, אולי בעיקר, זכותם של ההורים, של הסביבה ושל התנועה. אם רואים אנו את ילדי כפר־גלעדי בתוך המשק ובעבודה, את ילדי עין־חרוד בתוך המשק ובעבודה, את רובם של גומרי בית החינוך בתל־אביב בכפר ובעבודה, את ילדי נהלל במשק ובעבודה – הרי שדורנו הצעיר ממשיך יחד עם ההורים את קו התנועה, הרי שהוא נושא בקרבו את הערכת המפעל והוקרתו. אולם, עם כל זה, התוכן של מפעלנו מוכר לו רק באופן כללי, ואולי מעורפל. ויש צורך להעמיק ולבאר את יסודות התנועה, למען ייחרת כל תכנה הלאומי, האנושי והתרבותי של תנועתנו על לבות ילדינו כגירסא דינקותא, כצומת ערכין של החברה, שהם בנים לה, גדֵלים בתוכה, מתגאים בה ומוכנים להתמסר לה בכל נאמנותם ובכל מאודם. ומכיון שכל המשא־ומתן עם הילדים בבית־הספר בנידון זה מוכרח להיות מצומצם ומרוכז מאוד, על כן לפנינו עבודה רצינית מאוד של ציוּן ובחירה. ניגש נא לנסיון ראשון, ואחר־כך יבוא ההמשך מתוך העבודה גופא.


ב

מה חשוב בשיחות כאלה בבית־הספר? – חשוב להאיר את ערכי התנועה כקרובים ללבם של הילדים וכמובנים להם בקלות ובפשטות. רגש הצדק הפשוט, המקנן בלבות ילדים, המובן להם והנדרש על ידיהם – זהו הבסיס להסברת ערכי תנועתנו, אשר הראשון שבהם הוא שאיפתנו לחיי עבודה בכלל, לחיים של התחדשות האומה ולחיים צודקים בעבודה. כמו כן חשובה ההדגשה של ההגשמה: כזאת הצלחנו לעשות. זאת רצינו. וזאת באמת השגנו. זהו מה שיכול למלא אומץ וגאון את לבות ילדינו ולהמריץ גם אותם להמשכה. ולא זו אף זו. כאן נחלנו מפלה, וכאן התרגשו עלינו פורענויות, משברים – אבל עמדנו על עמדותינו בסבלנות. ידענו לסבול, לחכות עד יעבור זעם, ובינתיים לאמץ איש את ידי אחיו – בעזרה הדדית! זו היתה אחד התכנים העיקריים של התנועה מראשיתה ועד היום. הילדים יכולים להבין עיקר זה ולרצות לקיימו בחייהם שלהם. דגל זה ייקר גם להם. סייגנו לנו סייגי יושר, ולפיהם השתדלנו ללכת בדרך חיינו בארץ. כאן קבענו גדרים צודקים במגמה של התקרבות לחיים של שויון, וכאן נלחמנו לאחדותנו: לאחדות האומה, לאחדות הישוב, ותמיד – לאחדות התנועה. ובזאת הצלחנו אמנם אחרי שנים רבות, ועתה מאוחדים אנו בינינו יותר מאחרים! אצלנו – אחדות, ואנו מאורגנים. ואפילו היו לה לתנועתנו רק שאיפות בלבד לגבי בנין הארץ ותקומת העם ולגבי יצירת חברה צודקת – גם אז היה מוטל עלינו להנחיל אותן לילדינו, אשר כצמאים לדבר אנוש, לביטוי רוח האדם העולה למעלה, מיחלים תמיד לשמוע מאתנו על שאיפותינו. על אחת כמה וכמה כשבגורלה של תנועתנו עלו גם הגשמה, מעשים והתקדמות בדרך למטרותיה.

אם נניח שבכיתה ח' יש להקדיש שעה אחת בשבוע לנושאי תנועת העבודה, הרי שבמשך אותה שנת לימודים אפשר להקדיש להם בערך 35 שעות (מלבד כיתה ט'). על כן יש לחלק את החומר לנושאים, לפי תכנית ידועה. נושא אחד – העבודה: רעיון העבודה, כיבוש העבודה. אפשר בשיעורים אחדים להתעכב על נושא זה. ואף־על־פי שאין המורה עומד כאן עדיין בפרק על השתלשלות התנועה, בכל זאת רצוי להזכיר, כי הפועל העברי התחיל את מלחמתו על העבודה העברית לפני שנים רבות. וצריך להקנות לילדינו מושג על תנועתנו כעל תנועה ציבורית, כעל תנועה של רבים, של כלל, המורכב אמנם מיחידים, אבל שפעלו יחד, שרצו לפעול יחד ושהצליחו הודות לכך. הנה, כיצד התחילו ראשונים – הם נתארגנו. הם נתחברו לאגודות־אגודות בשאיפה אחת – לעבוד ולהגדיל את מספר העובדים בארץ. יש לקרוא קטעים אחדים ממקורות. למשל, מכרוזה של מפלגת “הפועל הצעיר” לגולה בשנת תרס"ח1 – אשר ספק, אם מספר חבריה בארץ הגיע אז למאה אחת – הקורא לעלות לארץ לעבוד. והנה הכרוז השני של אותה מפלגה, האומר להכריז מעל במת הקונגרס הציוני על הנחת יסוד למעמד עובדים יהודים בארץ “ולא – אבדנו!”2 ככה אפשר באופן מוחשי לבאר לילדים את שאיפות התנועה מלפני 25 שנה. גם קבוצת הפועלים, אשר יסדה את מפלגת “פועלי־ציון” בארץ, קבעה, כי הפועל העברי הוא היסוד הבריא ביותר בישוב הארץ ישראלי.3 אפשר להביא עוד שני קטעים: אחד מאת א. ד. גורדון, הקובע, כי הדרך היחידה לתחייתנו היא דרך העבודה ממש, וכי עבודתנו היא גם הרכוש הלאומי היחידי שלנו;4 ואחד מאת סופר אחר המאיר את ערך העבודה מהצד הישובי בשבילנו.5 והנה מאז ועד היום נלחם ציבור הפועלים על העבודה העברית, זה שלוש עשרות שנים במושבה ובעיר. לא ילא לבוא בדברים עם נותני העבודה היהודים, הציבוריים והפרטיים, בעלי הפרדסים, בעלי הבתים, בעלי בתי החרושת, מחלקות הממשלה, על מתן עבודה לעובד העברי, על יצירת מעמד עובדים עברים, על הדבר אשר חסר לנו בגולה, אשר בגללו אין אנו חיים חיי עם, ואשר בלעדיו לא ייתכן קיומו של עם עומד ברשות עצמו. אולם, לפי שעה, עם ראשיתו של הנושא, יש להתעכב יותר על מצב הדברים כיום.

בנידון זה ניתן אשתקד בבהירות מפליאה סיכום מצוין על־ידי ה. פרומקין בהרצאתו בועידה הרביעית, בקבעו כי במשק העברי והממשלתי יש היום עבודה עוד לאלפי פועלים יהודים עד כדי 40,000 נפש (עם המשפחות), אשר היו יכולים על נקלה להיקלט בארץ, אילו רק הסכימו נותן העבודה היהודי והממשלה להעסיקם בעבודות שישנן. בספר הדין־וחשבון של הועידה הרביעית נדפסה ההרצאה הזאת, אשר יש, לדעתי, להוציא ממנה כמה קטעים מרוכזים מתאימים לקריאה בפני הילדים בכיתה ולשיחה עמהם. לדוגמא אביא כאן קטע אחד:

התגברות יכולת קליטתה של הארץ היא כיום התופעה החשובה ביותר בציונות, כי העליה לא רק שהיא מצילה נפשות יהודים מניוון ומכליה כלכלית ותרבותית, אלא היא גם מבטיחה חיים וצמיחה לישוב העברי ולכוח הציוני ביהדות. אולם הארץ יכלה לקלוט הרבה יותר, אלמלא המעצורים אשר שמה הממשלה על דרך העליה, ואלמלא ההתנכרות האיומה של חלק מהישוב העברי לעבודה עברית. אם נסכם את מספר הפועלים היהודים שיכלו לחיות ולעבוד בארץ אלמלא המכשולים הללו, נקבל את החשבון דלקמן:

במושבות 5000–6000

במקצועות הבניה בירושלים 500

בעבודות שרות בירושלים וחיפה 300

בהספקת זיפזיף, חצץ וסיד 500

בסבלות וספנות בנמלי יפו וחיפה

בסחורות השייכות לסוחרים יהודים 800

7100–8100

כל זה מלבד מפעל ים המלח, שמצב העבודה העברית בו אינו משביע רצון. אם נצרף לחשבון את חלקנו המקופח בעבודות משק המדינה, שלפי ההבטחות שניתנו באיגרת מקדונלד, חייבים להוסיף בהן למעלה מאלפיים פועלים עברים, יוצא, שאילו עבד הפועל העברי את העבודה הנעשית באמצעים עברים יש עוד מקום קליטה ל־10 אלפים פועלים עברים, בערך, כלומר, ל־25 אלף נפש נוספות. וגם חשבון זה אינו ממצה, כי כל משפחה עובדת בארץ יוצרת אפשרות עבודה לעוד חצי משפחה בענפי מלאכה, תעשיה, שירות ופקידות. הפועל מוציא פחות מאחר את אמצעיו לחוץ־לארץ. אין הוא משתמש בתלבושת ובצרכי הספקה יקרים המובאים מחוץ־לארץ. הוא הצרכן העיקרי של תוצרת הארץ. חלק גדול מרןָחיו חוזר למעגל הכלכלה העברי, מרחיב את הישוב, מקים ערכי משק חדשים. ולא נגזים אם נגיד, כי עבודה עברית מלאה במשק עברי והשבת זכויותינו במשק המדינה מבטיחות לנו קליטתם של עוד 40 אלף נפש יהודים בארץ־ישראל.

היודעים המתנכרים למה הם גורמים במעשיהם? היודעים מצדיקי ההתנכרות, כי מפקירים הם רבבות נפשות עבריות לתופת הגולה ונועלים בפניהן את שערי ההצלה? היכול להיות פשע לאומי ואנושי כבד מזה?

ויהא זה לנו אות ומופת לקדושת מלחמתנו לעבודה עברית מלאה במשק העברי המתהווה, מלחמה שאנו מצוּוים, בגזרת גורלנו על אדמת מולדת זו, ללחום בכל קשיות העורף אשר לחפץ הקיום.


ג

נושא שני משורת הנושאים הוא הארגון. גם בשבילו נמצא חומר רב בספר הועידה וכן בספר הדין־וחשבון של הועד־הפועל, אשר הוגש לועידה הרביעית. גם הוא פרי עבודת סיכום מקיפה ורצינית, מצד חברים מהועד־הפועל של ההסתדרות ומוסדותיה. הספר הזה וספר הועידה, על ההרצאות והבירורים עשירי התוכן שנשמעו בה, צריכים להיות ספרי שולחן לכל חברי ההסתדרות, ובייחוד לכל מורה ומורה מחברינו, המחנכים את ילדי העובדים.

מהי הדרך הטובה לחברת בני אדם: דרך המלחמה או דרך השלום? הפירוד או האחדות? תנועת הפועלים הכללית בעולם ותנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל דוגלות באחדות. ולא אחדות סתם, אלא ארגון, שהוא למעלה מאחדות, משום שהוא כולל גם עזרה הדדית, גם הגנה משותפת בפני מתנגדים, גם פעולות משותפות בחיים ובעבודה, גם מוסדות משותפים. הדין־וחשבון בועידה הרביעית נותן את האפשרות להסביר, מהי האחדות שבתוכנו: “להסתדרות יש 133 סניפים בארץ: 10 בערים ובנקודות עבודה חרושתיות (כגון נהרים, ים המלח, עתלית), 53 במושבות, 70 במשקי פועלים. בתוכם 3 שכונות עובדים על־יד הערים, 36 משקים ישנים, 24 משקים בתחומי המושבות ועל ידן, 10 משקי פועלות. מספר החברים בכל הסניפים הוא 35,389, בתוכם 18,839 פועלים, 6,303 פועלות, 8,733 נשי חברים, 1,514 נוער עובד”. (“הועידה הרביעית” עמ' 25). כל הציבור העובד הזה מרובה גונים מאוד, והוא מתחלק קודם כל לעירוני ולחקלאי. בערים מגיע מספר חברינו ל־21,080, במושבות – ל־10,502, ובמשקים ל־3,807 איש. ולפי ספר הדין־וחשבון של הועד־הפועל לועידה הרביעית מתחלקים חברי ההסתדרות בעיר לפי מקצועותיהם כדלקמן: פועלי בנין 1,528, פועלי חמרי בנין 41, פועלי עץ 615, מתכת וחשמל 1,021, צבעות 229, חיצוב 62, סיתות 68, אריג 537, מחט 286, עור 173, אפיה 256, בשר 59, דפוס וקרטונז' 435, בתי־חרושת שונים 1,192, בתי אוכל ומלון 435, משק בית 340, פקידים 1,741, עובדי האוניברסיטה, עובדי הראינוע וסדרנים, שמשים, טכנאים ומהנדסים, מורים וגננות, עובדי אמנות, עובדי רפואה, טכנאי שינים, עגלונים, נהגים, סבלים ופועלי נמל, מובילי נפט, פועלי רכבת, דואר וטלגרף, פועלי העיריה, ספּרים, פועלים

פשוטים, נשי פועלים, נוער עובד. הנה, כמה שונה הרכב החברים זה מזה – ובכל זאת מאוחדים הם!

האחדות הזאת הוקמה, משום שהיא הכרח לעובד העברי, ומשום שהיא היתה אחת השאיפות של התנועה. אכן לא ביום אחד מגיעים למדרגה כזאת של אחדות. 15 שנה עברו על התנועה עד אשר הגיעה להסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל. בראשונה נתארגנו המפלגות: “פועלי־ציון”, “הפועל הצעיר”, אחר־כך “השומר”, “החורש”, אגודות פועלים שונות ביפו ובירושלים; אחר־כך נתכוננו ועדי פועלים חקלאים בגליל, ביהודה; הועדים הפכו למרכזים: מרכז פועלי יהודה, מרכז פועלי הגליל, (ובימי המלחמה העולמית – גם מרכז פועלי השומרון). גם נעשו נסיונות לאיחוד כללי של כל פועלי ארץ־ישראל בצורות שונות (בצורת הועד המאוחד, הועד העליון, ועדת הכנה של פועלי ארץ־ישראל), ואחר־כך נוסדה ההסתדרות הכללית. וכעבור שנים הגיעו לאיחוד גם המפלגות “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” ויצרו יחד את מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

והנה כיצד נוסחה מהות החברות בהסתדרות הכללית עכשיו:

“כל פועל ופועלת מבן שבע עשרה ומעלה, החיים על יגיעם, מבלי נצל עבודת זולתם, המקבלים על עצמם את משמעת ההסתדרות, יכולים להיות חברים בהסתדרות ובסניפיה המקומיים והמקצועיים”.

זהו התוכן המכיל שני יסודות בחברות להסתדרות: יסוד העבודה ויסוד אי־הניצול של הזולת. בדומה לזה כדאי לציין את הגדרת תפקידי ההסתדרות הכללית, כפי שהן מנוסחות בחוקת ההסתדרות:

“חוג פעולתה של ההסתדרות הכללית: א) איגוד הסתדרויות מקצועיות המקיפות את כל הפועלים למקצועותיהם. ב) סידור ופיתוח משקי חקלאות וחרושת וכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, הקמת מוסדות לאשראי, קרנות להתישבות ושאר ענפי הפעולה המשקית; קבלת עבודה, סידורה והרמת פריונה; סידור הספקה קואופרטיבית וענפי תוצרת שונים לשם כלכלה עצמית של ציבור העובדים. ג) הנהלת מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי והשבחת תנאי העבודה. ד) הנחלת הלשון העברית לעובדים; הוצאת עיתונות וספרות עבודה מקצועית, שימושית וכללית. ה) סידור והגברת העליה של העובדים מחוץ־לארץ; קבלת העולים, איגודם וסידורם בעבודה; קשר לתנועת ‘החלוץ’ בחוץ־לארץ. ו) קשירת יחסי חברים עם הפועלים הערבים בארץ וטיפוח הקשרים עם תנועת הפועלים היהודית והבין־לאומית בעולם. ז) סידור מוסדות לעזרה הדדית (קופת חולים, אחריות החיים, קופת מלוה, הבטחת מחוסרי עבודה וכו')” 

ההסתדרות מהוה חברה המיוסדת על עבודת הכל ועל הנאת הכל. הילדים' כשיגדלו, יהיו חברים לחברה הזאת, השואפת להקמת סדר כזה בעולם, והמקיימת בעצמה בגבולותיה שלה את הסדר הזה לפי האפשרויות שישנן; באשר כל הציבור הגדול בן רבבות העובדים, חברי ההסתדרות, חיים על פי יסודות חיי עבודה ללא ניצול אחרים.


ד

אכן, בדרך לחברת העבודה לעתיד לבוא אנו חיים לעת עתה בתוך החברה הקפיטליסטית בארץ ובתוך משטר של התחרות. ובעל כרחנו חיים אנו ופועלים בתוך הסידורים הקיימים ונכנעים להם בכמה וכמה שטחים. וכאן שואפת תנועת העבודה לגדור גדרים צודקים לעצמה, כדי לקרב את חבריה להגשמת האחדות והשויון וכדי להרחיקם מניצול. מצד אחד מאמצת ההסתדרות את ידי העובד בארץ במלחמתו על תנאי עבודה יותר טובים, מצד שני היא מחנכת את חבריה לחיים צודקים יותר ביחסים בינם לבין עצמם.

בשער ההסתדרות עומדים קודם כל עניני העבודה של החברים. כשאין העבודה מספיקה לכולם, מתעוררת השאלה של התור בעבודה: דין קדימה למי? חלוקה צודקת של העבודה בין החברים כיצד? שאלות אלה נתבררו בועדות של חברים ובמועצת ההסתדרות. ויש להתעכב עם הילדים על מקצת מהתקנות, שנקבעו בהסתדרות בנידון זה, ואשר על פיהן צריכים להתנהג המוסדות לחלוקת העבודה; יש לשוחח עם הילדים על הכללים והמושגים של עבודה קבועה, מצב משפחתי, ותק וכו'; ויש לברר עמהם כמה ממידת הצדק טבוע בכללים אלה, או מהרצון להגן על החלש; ואפשר גם יחד עם הילדים לבקר אותם ולקבוע צורך בשינויים ותיקונים. הנה לדוגמא הקטע מתוך חוקת העבודה אשר אפשר לקרוא אותו ולעשותו נושא לדיון.

“חוקת עבודה קבועה. 1) עבודה קבועה פירושה עבודה בבתי חרושת, מוסדות ציבוריים, במפעלים קבועים אחרים, או מפעלים שהעבודה בהם נמשכת לכל הפחות שנה, ואין בה חילופים הקשורים בחוסר עבודה. 2) בתור יסוד לסידור התור לעבודה קבועה יש לקחת בחשבון: את הותק בעבודה בארץ, המצב המשפחתי, הותק בהסתדרות, הותק במקום, ההכשרה המקצועית וההתאמה הגופנית; 3) מקומו של חבר בתור לעבודה קבועה, ייקבע באמצעות שיטת הנקודות: לכל שנת עבודה בארץ ־ נקודה אחת; לכל נפש במשפחה – נקודה אחת; לכל שנת ותק בהסתדרות – רבע נקודה; לכל שנת ותק במקום – רבע נקודה. בני העליה השניה קודמים בתור לעבודה קבועה לבני העליה השלישית. – – חוסר עבודה במשך שנה תמימה נותן זכות קדימה לעבודה קבועה. בנוגע לחברים שבאו מהגולה מרוסיה יש להביא בחשבון לגבי סידורם בעבודה קבועה את שנות שבתם במאסר ובגולה בשל פעולה או השתייכות לתנועת ארץ־ישראל העובדת. זכות קדימה לגבי עבודות קלות – לחברים חולים כרוניים וחלשים. – – זכות קדימה לפועלת באותן העבודות המתאימות בעיקר לפועלת. על לשכות העבודה ועל ועדי האגודות המקצועיות לדאוג באופן מתמיד לסידור נערים עובדים במפעלי החרושת. – – הקבוצות והקיבוצים מקבלים עבודה כיחידות שלמות לפי מספר חבריהם. דין חברה לגבי קבלת עבודה (בקיבוצים וקבוצות) כדין חבר. בעד ילד מוסיפים 25%”.

במלחמתה של ההסתדרות על הטבת תנאי העבודה היא נכנסת במשא־ומתן עם נותני העבודה. יש להביא דוגמאות של הסכמים עם נותני העבודה שהושגו בדרך של משא־ומתן עמהם בלי שביתה או לאחר שביתה. יש לבאר לילדים שאין ההסתדרות רודפת אחרי שביתות, שהיא מעונינת לבוא לידי הסכם עם נותני העבודה בדרך של משא־ומתן בשלום, ושבמקרים רבים מאוד נעשו הסכמים כאלה ונחתמו. כאן חשוב להבליט את העיקר החיובי, אשר שני הצדדים באים לעמק השוה מתוך רצון טוב. יחד עם זאת יש להסביר לילדים את מהותה של שביתה, כצורה של אחדות, של סולידריות כלל העובדים עם החלק השובת. מכאן כוחה של ההסתדרות.

יש גם לעמוד על הנימוקים והסיבות של הכרזת שביתות, וכמו כן על התוצאות שלהן: נצחון הפועלים, פשרה או מפלה.6 גם כאן אפשר להתעכב עם הילדים על עצם הענין באחד המקרים: הצדקו הפועלים בדרישותיהם, הצדקו נותני העבודה בסירובם למלאותן; אם היתה בוררות – אפשר להעריך את נקודת השקפתם של הבוררים בזַכּוֹתם או בחייבם את הצדדים. טוב לקחת במקרים כאלה דוגמאות מעבר רחוק יותר, כדי שהדיון ישא אופי עיוני להלכה.

בספר הדין־וחשבון של הועד־הפועל לועידה הרביעית נתפרסם, בין השאר, הסכם פרדס־חנה בין נותני העבודה שם והפועלים על לשכת עבודה משותפת. זוהי אחת התעודות – שאינן מרובות כל כך בהוי שלנו, לצערנו – המעידות על אפשרויות של הבנה הדדית ויחסי שלום בין נותני עבודה לפועלים. לדעתי, זהו חומר מתאים לשיחה עם הילדים בשטח זה של ארגון שאנו עומדים בו, משום שהוא מתעכב על כמה וכמה מומנטים מחיי העבודה והפועלים במושבה ומעלה אותם לאור המציאות. בו נקבע, ש“כל נותני עבודה המוציאים לפועל את עבודתם בתחומי גבולות פרדס־חנה מוכרחים למסרה רק ללשכה המשותפת; וכן גם הפועלים חייבים לקבל את העבודה רק דרך הלשכה הזאת, לפי הסדר והתור של הלשכה”; ונאמר, שהלשכה דואגת להשגת עבודה, לחלוקה צודקת, לטיב העבודה. בו נקבעו שעות עבודה (8 ליום רגיל, 7 בערבי שבתות); נקבעו תנאי פיטורים, פיצויים, וכו'. אפשר להתעכב עם הילדים על הצדדים שבהסכם הזה, שנקבעו לטובת נותני העבודה ועל אלה, שהם לטובת הפועלים.

תרצ"ד




  1. “חברים! מארץ־ישראל הננו קוראים אליכם: בואו הנה! ותהא נא קריאתנו זו חודרת אל לבכם והכרתכם, כי באה עכשיו השעה לכם לעלות הנה לעבודה! הננו קוראים לכם להפסיק את העבודה הסיזיפית בגלות, לחדול מהוציא את כוחותיכם הרעננים להבל – – ולבוא הנה לעבוד עבודה ממשית” (“הפועל הצעיר”, טבת, תרס"ח).  ↩

  2. “צריכים לבאר ולברר לעם מבמת הקונגרס, כי ארץ־ישראל רק אז תהא לנו, אם אנחנו נמציא לה את הרכוש והעבודה הנחוצים לה להתפתחותה. – – דרישותינו העיקריות תהיינה שההסתדרות הציונית ומוסדותיה ידאגו לזה, שכל העבודה בארץ־ישראל תיעשה בידי פועלים עברים” (כרוז “הפועל הצעיר” לב' תמוז, תרס"ח).  ↩

  3. בשים לב שהבסיס הטבעי הראשון בארץ־ישראל צריך להיות אותו הישוב העברי הנמצא כבר בארץ, וכי הרוב הגדול של ישוב זה (דמתקרי “ישוב ישן”) הוא עד היום מפורר, פרודוקטיבי במידה מועטה ונחשל מאוד בהתפתחותו; ואיחודו, וסידורו והבראתו של ישוב זה צריכים משום כך להיות התעודה החשובה ביותר של הציונות, וכי מתוך הישוב הזה הפועל הוא היסוד היותר בריא והפרודוקטיבי והיותר מוכשר להסתדר ולהתאחד; ובשים אל לב שהגדלת הישוב והמשכת עבודת הקולוניזציה צריכות להתבסס על העבודה העברית, וכי ברגע זה מתנגשת עבודת ההתישבות בחסרון פועלים מתאימים, וכי תנאי החיים והעבודה הולכים ומשתבחים בהדרגה – מוצאה הועידה שאלה הן תעודותינו: לאחד, לבצר ולסדר בכל המובנים את הפועלים העברים בארץ־ישראל; לסייע להטבת תנאי חייהם ועבודתם וחינוכם התרבותי, חברתי ומדיני; ולמשוך לארץ־ישראל את הפועלים הנחוצים והמתאימים" (“האחדות”, תרע"א, מס' 43).  ↩

  4. “הדרך המובילה אותנו אל תחייתנו היא דרך העבודה, עבודת ידים ממש, דרך של מסירות נפש לרעיוננו ולעבודתנו. אלפי קושנים לא יתנו לנו רכוש לאומי, כשם שלא נתנו לנו אותו כל הקושנים, או כמעט כל הקושנים, שיש לנו עד עכשיו. על־פי האמת אין לנו רכוש לאומי עד היום, כמעט לא כלום, כי העם לא זכה ברכוש. אין עם זוכה באדמתו אלא על־ידי עבודת עצמו ועל–ידי השקעת הכוחות הגופניים והרוחניים בה. העם קודם לארץ, ועם פרזיטי אינו עם חי. כאשר יברא כל אחד מאתנו את עצמו בריאה חדשה בעבודה ובחיים טבעיים, אז יקום העם לתחיה”. (“מעט התבוננות”, כתבי א. ד. גורדון, כרך א').  ↩

  5. “העבודה בארץ־ישראל צריכה לעבור לידי אחינו לא רק בשביל שימצאו פועלינו עבודה ויחיו פה, אלא – וזהו העיקר – כדי לברוא בסיס בריא להתישבותנו פה בארץ. סוד גלוי הוא עתה לכל, כי ההתישבות העברית בארץ־ישראל יותר ממה שהיא עברית, הרי היא ערבית. העבודה העברית במושבות העבריות בטלה בששים בתוך העבודה הערבית. ואין סוד גם זה שבמושבות אחדות הולך וגדול משנה לשנה היסוד הערבי הקבוע. ישנן מושבות, שמספר המשפחות הערביות היושבות בהן ישיבת קבע עולה על מספר המשפחות העבריות! והנה, אם כל הישוב הקרקעי שלנו מפרנס יד אחת יהודים ותשע ידות ערבים, אם כל מושבה חדשה שאנו בונים וכל כברת אדמה שאנו קונים מעשירות אך משפחות ערביות, כל עבודתנו למה היא באה?” (“הפועל הצעיר”, תרס“ח, ניסן־אייר, במאמר ”הפועל הגלילי").  ↩

  6. “351 שביתות והשבתות שקרו במשך 1921–1931 נגרמו בגלל הסיבות האלה: מלחמה נגד הורדת השכר; נגד פיטורין מתוך שרירות לב; נגד אי־תשלום משכורת; נגד העלבת פועלים וארגונם והחרמת חברי ההסתדרות בעבודה; נגד הפרת חוזה מצד המעביד; מלחמה להעלאת שכר העבודה; על חלוקת עבודה צודקת, הבטחת עבודה עברית וקבלת פועלים מאורגנים; מלחמה לקיצור שעות העבודה ולחופשה שנתית. 264 שביתות נגרמו בעקב סיבות כלכליות, 64 – בעקב סיבות ארגוניות. מלחמות הפועל לא היו לשוא, כפי שמראים המספרים הבאים: מתוך 351 שביתות והשבתות במשך 10 שנים (1921–1931) נסתיימו בהצלחת הפועלים 237 שביתות והשבתות, בכשלון 47, בפשרה 67. הנה ברור, כי כוח ארגונו החזק ומלחמתו האמיצה, ביחד עם פעולתו המשקית היצירתית המסועפת, הם שהבטיחו לפועל העברי במקצועות רבים מינימום ידוע של תנאי עבודה הוגנים, המאפשרים – אם גם בצמצום – לפרנס משפחת עובד עברי בארץ, לבצר ולהרחיב את שטח העבודה העברית, לקלוט ולהשריש בכלכלת הארץ עולה חדש יליד אירופא”. (מ. נימירובסקי, הוא מ. נמיר כיום, “שביתות והשבתות בארץ־ישראל”).  ↩

יותר מאשר בכל תקופה אחרת רב ערך וכבד־אחריות הוא תפקידו של בית־הספר שלנו עכשיו, כי חיים אנו בתקופת מפנה ביסודות חיינו בישוב. גידול העליה מתעה רבים – וביחוד עלול הוא להתעות את הדור הצעיר – מן המטרה היסודית שלנו בעבודתנו בבנין הארץ. הוקמה עיר גדולה בישראל, ובה אצור כוח לאומי רב. אבל פרזות יושבת היא במובן הלאומי ובמובן הכלכלי. והשאלה היא: לאן? הלהמשיך בבנין של כאוס, או לחתור לקראת צורת התישבות שיטתית וצודקת? שאלת העיר והכפר בשבילנו קשורה לא רק בצורה, כי אם גם בתוכן: האם גיבוב המונים בקלחת רותחת אחת, בה איש לבצעו, או בנין הארץ על יסודות חיי אנוש צודקים בחברה חדשה?

אחרי שהגענו בארץ לתקופה של התפתחות ניכרת, גוברות בישוב הנטיות ההרסניות ודוחקות אותו אחורנית בכל כוחותיהן: בפשוע אח לאח בפשטו את עורו בעד צל קורה מעל לראשו, ובפשוע בן לעם בהזילו תועפות זהב לידי שכניו בעבור הקרקע שמתחת לרגלינו במחירים כפולים ומכופלים, כדי למלא גם את כיסו שלו על־ידי כך. כנטולי חוש ההגנה העצמית הלאומית מעבירים אנו יום־יום במושבות מיטב הוננו היהודי לידי מחנות עובדים שלא מבני עמנו. ובשעה שנוער עברי בליטה, פולין, גרמניה וארצות מזרח אחרות אובד ללא דרך בעניו ובטלתו – הנה כאן, בעקשנות העיורת שלנו, נמסרת העבודה שברשותנו ובמושבותינו לידי הרבה־הרבה אלפים זרים, וכוחנו הלאומי נחלש על־ידי כך. ובאיזו עקשנות, קוצר־ראות והתרברבות מטומטמת שומרים חלקים שונים בתוכנו על שפת גלותם! מגדלים את ילדיהם בכתלי הבית בשפות זרות, מכריזים על תוצרתם, זו המוגשת לישוב העברי, בשפות זרות (וכל חרשתן הגדול מחברו, התנכרותו לשפתנו גדולה הימנו) וממלאים את חלל האויר קולי קולות בבליל לשונות, מבלי לשקוד על גיבוש לשוננו, היחידה המסוגלת לאחד את כולנו. במקומות אשר הגיעו לישוב גדול עצמי – מה רבים יצרי השלטון והפירודים בינינו! הנהלות תל־אביב והמושבות הגדולות בוטחות בכוחותיהן ושוכחות יום רע מאתמול (ואולי גם מחר?) ואת הימים הרעים לתפוצות עמנו בגולה השסויה והדוויה, בשאפן להשתרר על המוני העובדים, בקפחן את זכויותיהם האלימנטריות ובהתנגדן בגלוי לארגוננו הלאומי בכנסת־ישראל לעיני כל הישוב ולעיני השכנים והמושלים.

בבית־הספר שלנו חייבים אנו לנטוע בלבות ילדינו מחאה נגד משטר הניצול ונגד סדרי הישוב בערים ובמושבות הגדולות (ההופכות ערים), ושאיפה לחיים חדשים, המבוססים על היסודות, אשר כוננה תנועת העבודה במשקי העובדים שלה. לא יום ולא יומים, אלא שלושים שנה עברו מאז נזרק בעם רעיון העבודה כדרך לחיים. ולא יחידים אלא אלפים רבים הלכו לאורו. והוכח כי היצירות אשר יצרנו, הנתיב אשר הותווה, הדגל אשר הורם מתאימים לחיי עם ולתחייתו כאן. איזו הדרך? האם הפעולה המתחרית, המפרידה אנשים, או הפעולה המשותפת, המאחדת אנשים? – תנועתנו נתנה תשובה על השאלה הזאת. יש לנו איפוא מטרה ברורה מאוד בחינוך ילדינו. לאורה עלינו להוליך אותם בבית־הספר שלנו. בכפר שלנו, במשקי העובדים, בית־הספר הוא ראי החיים. אין סתירה בין הסביבה לבין בית־הספר. לא כן בערים. כאן עומדים אנו בפני שאלות קשות בחינוך ילדינו. 5,500 ילדים מתחנכים עתה בבתי־הספר וגני הילדים של ההסתדרות (המרכז לחינוך): כל ילדי משקי העובדים, ילדי השכונות ליד הערים, חלק גדול מילדי העובדים במושבות, ורק אחוז נמוך מכל ילדי העובדים בערים. וכאן הנקודה החלשה בעבודתנו החינוכית, כי השאר מתחנכים בבתי־הספר הכלליים ו“המזרחי”. אמנם, חלק מהמורים שם הם חברים בהסתדרות; אולם הנהלת בתי־הספר נמצאת ברשותם של הפיקוח הכללי ו“המזרחי”, ואין בידי המורים האלה אפשרויות רבות להבליט את מגמותיה של תנועת העבודה בפני ילדינו.

המכשולים הקשים ביותר על דרכו של בית־הספר של ההסתדרות הונחו על־ידי עירית תל־אביב. קובלים על מידות סדום מצד אנשים פרטיים, מצד סוחרים ובעלי מלון מפקיעי שערים, העושקים את העולים החדשים ואת התיירים, קובלים על הספסרות ועל ניצול הדיירים על־ידי בעלי הבתים. אלה הם מעשים של יחידים, המצטרפים אמנם להמונים, הממיטים קלון על העיר העברית הראשונה. אולם מה גדול עוונה של הנהלת העיר, האחראית בפני כל תושביה וגם בפני ציבור הפועלים בתוכה! שלושה בתי חינוך לילדי העובדים לנו בעיר, ובהם מתחנכים 600 ילדים, ואין הנהלת העיר מסכימה לכלכל אותם כדוגמת שאר בתי־הספר. בממוצע עולה החזקת ילד בבית־ספר עממי שש לא“י לשנה בערך, מלבד ההשקעות לבנינים ולרהיטים. הרי שהעיריה היתה חייבת להוציא על בתי החינוך שלנו 3600 לא”י לשנה, אולם היא אינה מוציאה עליהם ולא כלום. טענתה של העיריה היא, שבתי החינוך האלה נמצאים בהנהלת המרכז לחינוך של הסתדרות העובדים. אולם מה היא הממשות שבטענה זו? המרכז לחינוך הוא גוף ציבורי מאורגן והוא בא־כוחו של ציבור הפועלים בתל־אביב, ורק מוסיף גון מיוחד לחינוך העממי בעיר בהבליטו בו את עיקרי ההסתדרות, שהם עיקרים דימוקרטיים, סוציאליסטיים, ציוניים ולאומיים. למה, איפוא, לא תכיר הנהלת העיר (או הנהלות המושבות הגדולות) בזכותם של חלק מתושביה, של מעמד העובדים, לארגן את חינוך ילדיהם ברוחם? אמרתי: מעמד העובדים, באשר אם יש בבתי החינוך של ההסתדרות בתל־אביב רק 600 ילד, הרי זה רק מחוסר מקום. ומדי שנה בשנה דופקים על דלתותיהם הורים עובדים רבים. ואילו ניתנה לנו האפשרות היינו מרחיבים את רשת בתי החינוך שלנו בשביל הרוב המכריע של ילדי העובדים בעיר. כאן, איפוא, הולך ונכתב לעינינו דף אחד ממלחמת האחים בתוכנו, מלחמת התקיפים עם החלשים, מלחמת המעטים עם המרובים. זו המלחמה – יָמֶיהָ מי ימנם, אשר השחיתה כל חלקה טובה בעמנו מדור דור, והמלַוָה גם את עבודת הבנין שלנו – להרוס ללא רחמים וללא אחריות בפני ההווה ובפני הבאות. בחוקת ארגון החינוך ברשותה של כנסת ישראל מוכרת זכותו של העובד העברי, הבונה את הארץ, לחנך את ילדיו לפי מיטב שאיפותיו הציבוריות. והעיריה והמועצות במושבות הגדולות גם הן צריכות לעמוד על בסיס זה. כיצד נצדק בעיני העולם בדרשנו זכויות המיעוט בגולה וזכויות מולדת לעמנו בארצנו, אם בינינו לבין עצמנו לא נדע לכבד האחד את זכויותיו של השני, ונתנגד לזכויות המיעוט ולזכויות האדם העובד בתוכנו?

במלחמתנו נגד נגעי העיר בדברים לא נתקדם הרבה. אף הזעקה העמוקה ביותר, היוצאת מלב כואב – כקול ענות חלושה היא לאזנים אטומות. מאידך גיסא, במידה שתנועת העבודה התיצבה על דרך המעשים, המשמשים מחאה ומלחמה נגד הקיים, אין ערכה והופעתה בישוב צריכים להיות דומים להופעתם של בני יונדב בן רכב, להופעת קבוצה קטנה של אורחים ישרי לב מן המדבר בתוך העיר ההומיה, למען שוב הימנה מחר אליו. לא! יכולה היא להופיע ככוח מוסרי רב ותקיף בישוב בכלל ובעיר בפרט, ככוח העשוי לדרוך עוז ולצאת בראש העם כעמוד אור לפניו ולהוליכו במשך התקופה הקרובה. אמנם, לא מכל ההופעות השליליות של המשטר הקפיטליסטי השתחררה תנועת הפועלים בארץ ביצירותיה המשקיות בישוב, אבל מרבות מהן השתחררה. הושג שויון ידוע, אם לא מוחלט, בחיים הכלכליים והחברתיים במושבי עובדים ובקיבוצים. אות כבוד לציבורנו הם הקבוצות והמושבים. מעין־חרוד ונהלל ועד עמק חפר, ומכפר גלעדי ועד באר טוביה ונען, ציונים הם לעם בדרך לחברה החדשה, אשר היא חרותה על דגל הציונות. לא רק לגבי ישוב כפרי חקלאי, כי אם גם לגבי ישוב עירוני או חרשתי חותרת תנועת העבודה במאמצים רבים לחיי חברה חדשים. וכאיים בודדים ליד הערים הן שכונת בורוכוב וקרית־חיים, אשר התנועה הצליחה להקים ולשמור בתוכן שורת יסודות חיים צודקים. אמנם, יצירות חברתיות אלו שהיו צריכות להיות מלוות רחשים טובים ומאמצי עזר, מוקעות ומורדפות לעיני הישוב ולעיני העליה החדשה. אולם לילדינו ולנוער גם הן תשמשנה דגלים, ציונים, בדרך להבא, בדרך המלחמה עם שחיתות העיר, עם עולם ההתחרות וניצול עובדים. בדוגמאות אלו, במעשים אלה נבליט לפני הדור הצעיר את מחאתנו נגד העולם הישן ונוליכהו לקראת בנין הארץ והעם על יסודות חדשים. בבית־הספר של ציבור העובדים יתחנך הדור הצעיר של העובדים על ברכי תנועת העבודה לאור המעשים, שהם גם סמלים, ויצטרף אחר־כך מדי שנה בשנה לחלוצי התנועה בפועל. זוהי אחת הדרכים הנאמנות להוליך את התפתחות ההתישבות של עמנו כאן בדרך היחידה לתחייתו. עדיין רק חלק קטן מעמנו הגיע לארץ. עוד יש ויש אפשרות לחרוץ חריצים חדשים בנתיבות התישבותנו, בהם תתנהל עגלת ההיסטוריה של עמנו בארץ. עוד אפשר בכוח רב של עליית נוער מחוץ לארץ ושל הדור הצעיר בארץ לנהל את ההתישבות הכפרית והעירונית אשר לפנינו בדרכי שיתוף ועזרה הדדית בישובים גדולים חקלאיים או חרשתיים, בהם ישוה עובד לעובד, אדם לאדם.

תרצ"ה



תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.