יותר מאשר בכל תקופה אחרת רב ערך וכבד־אחריות הוא תפקידו של בית־הספר שלנו עכשיו, כי חיים אנו בתקופת מפנה ביסודות חיינו בישוב. גידול העליה מתעה רבים – וביחוד עלול הוא להתעות את הדור הצעיר – מן המטרה היסודית שלנו בעבודתנו בבנין הארץ. הוקמה עיר גדולה בישראל, ובה אצור כוח לאומי רב. אבל פרזות יושבת היא במובן הלאומי ובמובן הכלכלי. והשאלה היא: לאן? הלהמשיך בבנין של כאוס, או לחתור לקראת צורת התישבות שיטתית וצודקת? שאלת העיר והכפר בשבילנו קשורה לא רק בצורה, כי אם גם בתוכן: האם גיבוב המונים בקלחת רותחת אחת, בה איש לבצעו, או בנין הארץ על יסודות חיי אנוש צודקים בחברה חדשה?

אחרי שהגענו בארץ לתקופה של התפתחות ניכרת, גוברות בישוב הנטיות ההרסניות ודוחקות אותו אחורנית בכל כוחותיהן: בפשוע אח לאח בפשטו את עורו בעד צל קורה מעל לראשו, ובפשוע בן לעם בהזילו תועפות זהב לידי שכניו בעבור הקרקע שמתחת לרגלינו במחירים כפולים ומכופלים, כדי למלא גם את כיסו שלו על־ידי כך. כנטולי חוש ההגנה העצמית הלאומית מעבירים אנו יום־יום במושבות מיטב הוננו היהודי לידי מחנות עובדים שלא מבני עמנו. ובשעה שנוער עברי בליטה, פולין, גרמניה וארצות מזרח אחרות אובד ללא דרך בעניו ובטלתו – הנה כאן, בעקשנות העיורת שלנו, נמסרת העבודה שברשותנו ובמושבותינו לידי הרבה־הרבה אלפים זרים, וכוחנו הלאומי נחלש על־ידי כך. ובאיזו עקשנות, קוצר־ראות והתרברבות מטומטמת שומרים חלקים שונים בתוכנו על שפת גלותם! מגדלים את ילדיהם בכתלי הבית בשפות זרות, מכריזים על תוצרתם, זו המוגשת לישוב העברי, בשפות זרות (וכל חרשתן הגדול מחברו, התנכרותו לשפתנו גדולה הימנו) וממלאים את חלל האויר קולי קולות בבליל לשונות, מבלי לשקוד על גיבוש לשוננו, היחידה המסוגלת לאחד את כולנו. במקומות אשר הגיעו לישוב גדול עצמי – מה רבים יצרי השלטון והפירודים בינינו! הנהלות תל־אביב והמושבות הגדולות בוטחות בכוחותיהן ושוכחות יום רע מאתמול (ואולי גם מחר?) ואת הימים הרעים לתפוצות עמנו בגולה השסויה והדוויה, בשאפן להשתרר על המוני העובדים, בקפחן את זכויותיהם האלימנטריות ובהתנגדן בגלוי לארגוננו הלאומי בכנסת־ישראל לעיני כל הישוב ולעיני השכנים והמושלים.

בבית־הספר שלנו חייבים אנו לנטוע בלבות ילדינו מחאה נגד משטר הניצול ונגד סדרי הישוב בערים ובמושבות הגדולות (ההופכות ערים), ושאיפה לחיים חדשים, המבוססים על היסודות, אשר כוננה תנועת העבודה במשקי העובדים שלה. לא יום ולא יומים, אלא שלושים שנה עברו מאז נזרק בעם רעיון העבודה כדרך לחיים. ולא יחידים אלא אלפים רבים הלכו לאורו. והוכח כי היצירות אשר יצרנו, הנתיב אשר הותווה, הדגל אשר הורם מתאימים לחיי עם ולתחייתו כאן. איזו הדרך? האם הפעולה המתחרית, המפרידה אנשים, או הפעולה המשותפת, המאחדת אנשים? – תנועתנו נתנה תשובה על השאלה הזאת. יש לנו איפוא מטרה ברורה מאוד בחינוך ילדינו. לאורה עלינו להוליך אותם בבית־הספר שלנו. בכפר שלנו, במשקי העובדים, בית־הספר הוא ראי החיים. אין סתירה בין הסביבה לבין בית־הספר. לא כן בערים. כאן עומדים אנו בפני שאלות קשות בחינוך ילדינו. 5,500 ילדים מתחנכים עתה בבתי־הספר וגני הילדים של ההסתדרות (המרכז לחינוך): כל ילדי משקי העובדים, ילדי השכונות ליד הערים, חלק גדול מילדי העובדים במושבות, ורק אחוז נמוך מכל ילדי העובדים בערים. וכאן הנקודה החלשה בעבודתנו החינוכית, כי השאר מתחנכים בבתי־הספר הכלליים ו“המזרחי”. אמנם, חלק מהמורים שם הם חברים בהסתדרות; אולם הנהלת בתי־הספר נמצאת ברשותם של הפיקוח הכללי ו“המזרחי”, ואין בידי המורים האלה אפשרויות רבות להבליט את מגמותיה של תנועת העבודה בפני ילדינו.

המכשולים הקשים ביותר על דרכו של בית־הספר של ההסתדרות הונחו על־ידי עירית תל־אביב. קובלים על מידות סדום מצד אנשים פרטיים, מצד סוחרים ובעלי מלון מפקיעי שערים, העושקים את העולים החדשים ואת התיירים, קובלים על הספסרות ועל ניצול הדיירים על־ידי בעלי הבתים. אלה הם מעשים של יחידים, המצטרפים אמנם להמונים, הממיטים קלון על העיר העברית הראשונה. אולם מה גדול עוונה של הנהלת העיר, האחראית בפני כל תושביה וגם בפני ציבור הפועלים בתוכה! שלושה בתי חינוך לילדי העובדים לנו בעיר, ובהם מתחנכים 600 ילדים, ואין הנהלת העיר מסכימה לכלכל אותם כדוגמת שאר בתי־הספר. בממוצע עולה החזקת ילד בבית־ספר עממי שש לא“י לשנה בערך, מלבד ההשקעות לבנינים ולרהיטים. הרי שהעיריה היתה חייבת להוציא על בתי החינוך שלנו 3600 לא”י לשנה, אולם היא אינה מוציאה עליהם ולא כלום. טענתה של העיריה היא, שבתי החינוך האלה נמצאים בהנהלת המרכז לחינוך של הסתדרות העובדים. אולם מה היא הממשות שבטענה זו? המרכז לחינוך הוא גוף ציבורי מאורגן והוא בא־כוחו של ציבור הפועלים בתל־אביב, ורק מוסיף גון מיוחד לחינוך העממי בעיר בהבליטו בו את עיקרי ההסתדרות, שהם עיקרים דימוקרטיים, סוציאליסטיים, ציוניים ולאומיים. למה, איפוא, לא תכיר הנהלת העיר (או הנהלות המושבות הגדולות) בזכותם של חלק מתושביה, של מעמד העובדים, לארגן את חינוך ילדיהם ברוחם? אמרתי: מעמד העובדים, באשר אם יש בבתי החינוך של ההסתדרות בתל־אביב רק 600 ילד, הרי זה רק מחוסר מקום. ומדי שנה בשנה דופקים על דלתותיהם הורים עובדים רבים. ואילו ניתנה לנו האפשרות היינו מרחיבים את רשת בתי החינוך שלנו בשביל הרוב המכריע של ילדי העובדים בעיר. כאן, איפוא, הולך ונכתב לעינינו דף אחד ממלחמת האחים בתוכנו, מלחמת התקיפים עם החלשים, מלחמת המעטים עם המרובים. זו המלחמה – יָמֶיהָ מי ימנם, אשר השחיתה כל חלקה טובה בעמנו מדור דור, והמלַוָה גם את עבודת הבנין שלנו – להרוס ללא רחמים וללא אחריות בפני ההווה ובפני הבאות. בחוקת ארגון החינוך ברשותה של כנסת ישראל מוכרת זכותו של העובד העברי, הבונה את הארץ, לחנך את ילדיו לפי מיטב שאיפותיו הציבוריות. והעיריה והמועצות במושבות הגדולות גם הן צריכות לעמוד על בסיס זה. כיצד נצדק בעיני העולם בדרשנו זכויות המיעוט בגולה וזכויות מולדת לעמנו בארצנו, אם בינינו לבין עצמנו לא נדע לכבד האחד את זכויותיו של השני, ונתנגד לזכויות המיעוט ולזכויות האדם העובד בתוכנו?

במלחמתנו נגד נגעי העיר בדברים לא נתקדם הרבה. אף הזעקה העמוקה ביותר, היוצאת מלב כואב – כקול ענות חלושה היא לאזנים אטומות. מאידך גיסא, במידה שתנועת העבודה התיצבה על דרך המעשים, המשמשים מחאה ומלחמה נגד הקיים, אין ערכה והופעתה בישוב צריכים להיות דומים להופעתם של בני יונדב בן רכב, להופעת קבוצה קטנה של אורחים ישרי לב מן המדבר בתוך העיר ההומיה, למען שוב הימנה מחר אליו. לא! יכולה היא להופיע ככוח מוסרי רב ותקיף בישוב בכלל ובעיר בפרט, ככוח העשוי לדרוך עוז ולצאת בראש העם כעמוד אור לפניו ולהוליכו במשך התקופה הקרובה. אמנם, לא מכל ההופעות השליליות של המשטר הקפיטליסטי השתחררה תנועת הפועלים בארץ ביצירותיה המשקיות בישוב, אבל מרבות מהן השתחררה. הושג שויון ידוע, אם לא מוחלט, בחיים הכלכליים והחברתיים במושבי עובדים ובקיבוצים. אות כבוד לציבורנו הם הקבוצות והמושבים. מעין־חרוד ונהלל ועד עמק חפר, ומכפר גלעדי ועד באר טוביה ונען, ציונים הם לעם בדרך לחברה החדשה, אשר היא חרותה על דגל הציונות. לא רק לגבי ישוב כפרי חקלאי, כי אם גם לגבי ישוב עירוני או חרשתי חותרת תנועת העבודה במאמצים רבים לחיי חברה חדשים. וכאיים בודדים ליד הערים הן שכונת בורוכוב וקרית־חיים, אשר התנועה הצליחה להקים ולשמור בתוכן שורת יסודות חיים צודקים. אמנם, יצירות חברתיות אלו שהיו צריכות להיות מלוות רחשים טובים ומאמצי עזר, מוקעות ומורדפות לעיני הישוב ולעיני העליה החדשה. אולם לילדינו ולנוער גם הן תשמשנה דגלים, ציונים, בדרך להבא, בדרך המלחמה עם שחיתות העיר, עם עולם ההתחרות וניצול עובדים. בדוגמאות אלו, במעשים אלה נבליט לפני הדור הצעיר את מחאתנו נגד העולם הישן ונוליכהו לקראת בנין הארץ והעם על יסודות חדשים. בבית־הספר של ציבור העובדים יתחנך הדור הצעיר של העובדים על ברכי תנועת העבודה לאור המעשים, שהם גם סמלים, ויצטרף אחר־כך מדי שנה בשנה לחלוצי התנועה בפועל. זוהי אחת הדרכים הנאמנות להוליך את התפתחות ההתישבות של עמנו כאן בדרך היחידה לתחייתו. עדיין רק חלק קטן מעמנו הגיע לארץ. עוד יש ויש אפשרות לחרוץ חריצים חדשים בנתיבות התישבותנו, בהם תתנהל עגלת ההיסטוריה של עמנו בארץ. עוד אפשר בכוח רב של עליית נוער מחוץ לארץ ושל הדור הצעיר בארץ לנהל את ההתישבות הכפרית והעירונית אשר לפנינו בדרכי שיתוף ועזרה הדדית בישובים גדולים חקלאיים או חרשתיים, בהם ישוה עובד לעובד, אדם לאדם.

תרצ"ה