א

רצוי שילדינו יקבלו בעודם בבית־הספר מושגים ממהותה של תנועת העבודה בארץ. אני מתכוון לנושא הזה בהיקפו המלא: א) ערכו הכמותי של ציבור הפועלים בארץ כיום; כל שטח הפעולה והמציאות שלנו בעיר ובכפר, בעבודה שכירה, בקואופרציה ובהתישבות עצמית. ב) הרוח המחיה והמהוללת את תנועת העבודה. ג) תולדות התנועה, עברה והתפתחותה; 30 שנות התפתחות כתנועה בהוספת 20 שנה שקדמו להן, העשירות גם הן בהקדמות והכנות. תולדות התנועה, ז. א. שורה ארוכה של מפעלים, מאורעות ואישים מצד אחד, ובנין שלם של סיכומים, הגדרות והישגים מצד שני.

אמנם גם עד כה לא היו נושאים אלה זרים לילדינו בתוך בתי־הספר שלנו: המורים נוגעים בהם אגב הזדמנויות שונות. אולם עתה, כשיש לנו ברשת מוסדות החינוך של ההסתדרות למעלה מ־40 בתי־ספר ההולכים ומתפתחים, וכשמספר הילדים בהם מתקרב ל־3000, יש צורך להקדיש זמן מסוים וקבוע בבית־הספר להארת תנועתנו ומפעלנו לפני ילדינו באופן שיטתי. ונראה לי, שיש צורך בשעות מיוחדות לכך בתוך הכיתות ח’־ט‘. אמנם אין ט’ אצלנו כיתה רשמית וקבועה, אך במקומות רבים קיימת היא במציאות. והנה, בגבולות הזמן המצומצם, אשר אפשר לקבוע ללימוד תנועת העבודה בבית־הספר, אנסה לשרטט בקוים כוללים את מהותם של הנושאים והחומר הדרוש (אף כי ידעתי מראש, כי אקיף רק חלק מכל הענינים ומכל המקורות הנחוצים למטרה זו), כדי להביא את ילדינו למדרגה מסוימת של הכרת עצמנו.

אמרתי, הכרת עצמנו – משום שזוהי, לדעתי, מטרת הטיפול בנושאי תנועת העבודה בבית־הספר. בית־הספר של ההסתדרות קיים כבר כ־15 שנה; ובמשך השנים הללו התחיל להוציא מחזורים. והנה, אם רובם הגדול נקלטו בעבודה ובמשקים, אין זאת זכותו של בית־הספר בלבד, אלא, אולי בעיקר, זכותם של ההורים, של הסביבה ושל התנועה. אם רואים אנו את ילדי כפר־גלעדי בתוך המשק ובעבודה, את ילדי עין־חרוד בתוך המשק ובעבודה, את רובם של גומרי בית החינוך בתל־אביב בכפר ובעבודה, את ילדי נהלל במשק ובעבודה – הרי שדורנו הצעיר ממשיך יחד עם ההורים את קו התנועה, הרי שהוא נושא בקרבו את הערכת המפעל והוקרתו. אולם, עם כל זה, התוכן של מפעלנו מוכר לו רק באופן כללי, ואולי מעורפל. ויש צורך להעמיק ולבאר את יסודות התנועה, למען ייחרת כל תכנה הלאומי, האנושי והתרבותי של תנועתנו על לבות ילדינו כגירסא דינקותא, כצומת ערכין של החברה, שהם בנים לה, גדֵלים בתוכה, מתגאים בה ומוכנים להתמסר לה בכל נאמנותם ובכל מאודם. ומכיון שכל המשא־ומתן עם הילדים בבית־הספר בנידון זה מוכרח להיות מצומצם ומרוכז מאוד, על כן לפנינו עבודה רצינית מאוד של ציוּן ובחירה. ניגש נא לנסיון ראשון, ואחר־כך יבוא ההמשך מתוך העבודה גופא.

ב

מה חשוב בשיחות כאלה בבית־הספר? – חשוב להאיר את ערכי התנועה כקרובים ללבם של הילדים וכמובנים להם בקלות ובפשטות. רגש הצדק הפשוט, המקנן בלבות ילדים, המובן להם והנדרש על ידיהם – זהו הבסיס להסברת ערכי תנועתנו, אשר הראשון שבהם הוא שאיפתנו לחיי עבודה בכלל, לחיים של התחדשות האומה ולחיים צודקים בעבודה. כמו כן חשובה ההדגשה של ההגשמה: כזאת הצלחנו לעשות. זאת רצינו. וזאת באמת השגנו. זהו מה שיכול למלא אומץ וגאון את לבות ילדינו ולהמריץ גם אותם להמשכה. ולא זו אף זו. כאן נחלנו מפלה, וכאן התרגשו עלינו פורענויות, משברים – אבל עמדנו על עמדותינו בסבלנות. ידענו לסבול, לחכות עד יעבור זעם, ובינתיים לאמץ איש את ידי אחיו – בעזרה הדדית! זו היתה אחד התכנים העיקריים של התנועה מראשיתה ועד היום. הילדים יכולים להבין עיקר זה ולרצות לקיימו בחייהם שלהם. דגל זה ייקר גם להם. סייגנו לנו סייגי יושר, ולפיהם השתדלנו ללכת בדרך חיינו בארץ. כאן קבענו גדרים צודקים במגמה של התקרבות לחיים של שויון, וכאן נלחמנו לאחדותנו: לאחדות האומה, לאחדות הישוב, ותמיד – לאחדות התנועה. ובזאת הצלחנו אמנם אחרי שנים רבות, ועתה מאוחדים אנו בינינו יותר מאחרים! אצלנו – אחדות, ואנו מאורגנים. ואפילו היו לה לתנועתנו רק שאיפות בלבד לגבי בנין הארץ ותקומת העם ולגבי יצירת חברה צודקת – גם אז היה מוטל עלינו להנחיל אותן לילדינו, אשר כצמאים לדבר אנוש, לביטוי רוח האדם העולה למעלה, מיחלים תמיד לשמוע מאתנו על שאיפותינו. על אחת כמה וכמה כשבגורלה של תנועתנו עלו גם הגשמה, מעשים והתקדמות בדרך למטרותיה.

אם נניח שבכיתה ח' יש להקדיש שעה אחת בשבוע לנושאי תנועת העבודה, הרי שבמשך אותה שנת לימודים אפשר להקדיש להם בערך 35 שעות (מלבד כיתה ט'). על כן יש לחלק את החומר לנושאים, לפי תכנית ידועה. נושא אחד – העבודה: רעיון העבודה, כיבוש העבודה. אפשר בשיעורים אחדים להתעכב על נושא זה. ואף־על־פי שאין המורה עומד כאן עדיין בפרק על השתלשלות התנועה, בכל זאת רצוי להזכיר, כי הפועל העברי התחיל את מלחמתו על העבודה העברית לפני שנים רבות. וצריך להקנות לילדינו מושג על תנועתנו כעל תנועה ציבורית, כעל תנועה של רבים, של כלל, המורכב אמנם מיחידים, אבל שפעלו יחד, שרצו לפעול יחד ושהצליחו הודות לכך. הנה, כיצד התחילו ראשונים – הם נתארגנו. הם נתחברו לאגודות־אגודות בשאיפה אחת – לעבוד ולהגדיל את מספר העובדים בארץ. יש לקרוא קטעים אחדים ממקורות. למשל, מכרוזה של מפלגת “הפועל הצעיר” לגולה בשנת תרס"ח¹ – אשר ספק, אם מספר חבריה בארץ הגיע אז למאה אחת – הקורא לעלות לארץ לעבוד. והנה הכרוז השני של אותה מפלגה, האומר להכריז מעל במת הקונגרס הציוני על הנחת יסוד למעמד עובדים יהודים בארץ “ולא – אבדנו!”² ככה אפשר באופן מוחשי לבאר לילדים את שאיפות התנועה מלפני 25 שנה. גם קבוצת הפועלים, אשר יסדה את מפלגת “פועלי־ציון” בארץ, קבעה, כי הפועל העברי הוא היסוד הבריא ביותר בישוב הארץ ישראלי.³ אפשר להביא עוד שני קטעים: אחד מאת א. ד. גורדון, הקובע, כי הדרך היחידה לתחייתנו היא דרך העבודה ממש, וכי עבודתנו היא גם הרכוש הלאומי היחידי שלנו;⁴ ואחד מאת סופר אחר המאיר את ערך העבודה מהצד הישובי בשבילנו.⁵ והנה מאז ועד היום נלחם ציבור הפועלים על העבודה העברית, זה שלוש עשרות שנים במושבה ובעיר. לא ילא לבוא בדברים עם נותני העבודה היהודים, הציבוריים והפרטיים, בעלי הפרדסים, בעלי הבתים, בעלי בתי החרושת, מחלקות הממשלה, על מתן עבודה לעובד העברי, על יצירת מעמד עובדים עברים, על הדבר אשר חסר לנו בגולה, אשר בגללו אין אנו חיים חיי עם, ואשר בלעדיו לא ייתכן קיומו של עם עומד ברשות עצמו. אולם, לפי שעה, עם ראשיתו של הנושא, יש להתעכב יותר על מצב הדברים כיום.

בנידון זה ניתן אשתקד בבהירות מפליאה סיכום מצוין על־ידי ה. פרומקין בהרצאתו בועידה הרביעית, בקבעו כי במשק העברי והממשלתי יש היום עבודה עוד לאלפי פועלים יהודים עד כדי 40,000 נפש (עם המשפחות), אשר היו יכולים על נקלה להיקלט בארץ, אילו רק הסכימו נותן העבודה היהודי והממשלה להעסיקם בעבודות שישנן. בספר הדין־וחשבון של הועידה הרביעית נדפסה ההרצאה הזאת, אשר יש, לדעתי, להוציא ממנה כמה קטעים מרוכזים מתאימים לקריאה בפני הילדים בכיתה ולשיחה עמהם. לדוגמא אביא כאן קטע אחד:

התגברות יכולת קליטתה של הארץ היא כיום התופעה החשובה ביותר בציונות, כי העליה לא רק שהיא מצילה נפשות יהודים מניוון ומכליה כלכלית ותרבותית, אלא היא גם מבטיחה חיים וצמיחה לישוב העברי ולכוח הציוני ביהדות. אולם הארץ יכלה לקלוט הרבה יותר, אלמלא המעצורים אשר שמה הממשלה על דרך העליה, ואלמלא ההתנכרות האיומה של חלק מהישוב העברי לעבודה עברית. אם נסכם את מספר הפועלים היהודים שיכלו לחיות ולעבוד בארץ אלמלא המכשולים הללו, נקבל את החשבון דלקמן:

במושבות 5000–6000

במקצועות הבניה בירושלים 500

בעבודות שרות בירושלים וחיפה 300

בהספקת זיפזיף, חצץ וסיד 500

בסבלות וספנות בנמלי יפו וחיפה

בסחורות השייכות לסוחרים יהודים 800

7100–8100

כל זה מלבד מפעל ים המלח, שמצב העבודה העברית בו אינו משביע רצון. אם נצרף לחשבון את חלקנו המקופח בעבודות משק המדינה, שלפי ההבטחות שניתנו באיגרת מקדונלד, חייבים להוסיף בהן למעלה מאלפיים פועלים עברים, יוצא, שאילו עבד הפועל העברי את העבודה הנעשית באמצעים עברים יש עוד מקום קליטה ל־10 אלפים פועלים עברים, בערך, כלומר, ל־25 אלף נפש נוספות. וגם חשבון זה אינו ממצה, כי כל משפחה עובדת בארץ יוצרת אפשרות עבודה לעוד חצי משפחה בענפי מלאכה, תעשיה, שירות ופקידות. הפועל מוציא פחות מאחר את אמצעיו לחוץ־לארץ. אין הוא משתמש בתלבושת ובצרכי הספקה יקרים המובאים מחוץ־לארץ. הוא הצרכן העיקרי של תוצרת הארץ. חלק גדול מרןָחיו חוזר למעגל הכלכלה העברי, מרחיב את הישוב, מקים ערכי משק חדשים. ולא נגזים אם נגיד, כי עבודה עברית מלאה במשק עברי והשבת זכויותינו במשק המדינה מבטיחות לנו קליטתם של עוד 40 אלף נפש יהודים בארץ־ישראל.

היודעים המתנכרים למה הם גורמים במעשיהם? היודעים מצדיקי ההתנכרות, כי מפקירים הם רבבות נפשות עבריות לתופת הגולה ונועלים בפניהן את שערי ההצלה? היכול להיות פשע לאומי ואנושי כבד מזה?

ויהא זה לנו אות ומופת לקדושת מלחמתנו לעבודה עברית מלאה במשק העברי המתהווה, מלחמה שאנו מצוּוים, בגזרת גורלנו על אדמת מולדת זו, ללחום בכל קשיות העורף אשר לחפץ הקיום.

ג

נושא שני משורת הנושאים הוא הארגון. גם בשבילו נמצא חומר רב בספר הועידה וכן בספר הדין־וחשבון של הועד־הפועל, אשר הוגש לועידה הרביעית. גם הוא פרי עבודת סיכום מקיפה ורצינית, מצד חברים מהועד־הפועל של ההסתדרות ומוסדותיה. הספר הזה וספר הועידה, על ההרצאות והבירורים עשירי התוכן שנשמעו בה, צריכים להיות ספרי שולחן לכל חברי ההסתדרות, ובייחוד לכל מורה ומורה מחברינו, המחנכים את ילדי העובדים.

מהי הדרך הטובה לחברת בני אדם: דרך המלחמה או דרך השלום? הפירוד או האחדות? תנועת הפועלים הכללית בעולם ותנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל דוגלות באחדות. ולא אחדות סתם, אלא ארגון, שהוא למעלה מאחדות, משום שהוא כולל גם עזרה הדדית, גם הגנה משותפת בפני מתנגדים, גם פעולות משותפות בחיים ובעבודה, גם מוסדות משותפים. הדין־וחשבון בועידה הרביעית נותן את האפשרות להסביר, מהי האחדות שבתוכנו: “להסתדרות יש 133 סניפים בארץ: 10 בערים ובנקודות עבודה חרושתיות (כגון נהרים, ים המלח, עתלית), 53 במושבות, 70 במשקי פועלים. בתוכם 3 שכונות עובדים על־יד הערים, 36 משקים ישנים, 24 משקים בתחומי המושבות ועל ידן, 10 משקי פועלות. מספר החברים בכל הסניפים הוא 35,389, בתוכם 18,839 פועלים, 6,303 פועלות, 8,733 נשי חברים, 1,514 נוער עובד”. (“הועידה הרביעית” עמ' 25). כל הציבור העובד הזה מרובה גונים מאוד, והוא מתחלק קודם כל לעירוני ולחקלאי. בערים מגיע מספר חברינו ל־21,080, במושבות – ל־10,502, ובמשקים ל־3,807 איש. ולפי ספר הדין־וחשבון של הועד־הפועל לועידה הרביעית מתחלקים חברי ההסתדרות בעיר לפי מקצועותיהם כדלקמן: פועלי בנין 1,528, פועלי חמרי בנין 41, פועלי עץ 615, מתכת וחשמל 1,021, צבעות 229, חיצוב 62, סיתות 68, אריג 537, מחט 286, עור 173, אפיה 256, בשר 59, דפוס וקרטונז' 435, בתי־חרושת שונים 1,192, בתי אוכל ומלון 435, משק בית 340, פקידים 1,741, עובדי האוניברסיטה, עובדי הראינוע וסדרנים, שמשים, טכנאים ומהנדסים, מורים וגננות, עובדי אמנות, עובדי רפואה, טכנאי שינים, עגלונים, נהגים, סבלים ופועלי נמל, מובילי נפט, פועלי רכבת, דואר וטלגרף, פועלי העיריה, ספּרים, פועלים

פשוטים, נשי פועלים, נוער עובד. הנה, כמה שונה הרכב החברים זה מזה – ובכל זאת מאוחדים הם!

האחדות הזאת הוקמה, משום שהיא הכרח לעובד העברי, ומשום שהיא היתה אחת השאיפות של התנועה. אכן לא ביום אחד מגיעים למדרגה כזאת של אחדות. 15 שנה עברו על התנועה עד אשר הגיעה להסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל. בראשונה נתארגנו המפלגות: “פועלי־ציון”, “הפועל הצעיר”, אחר־כך “השומר”, “החורש”, אגודות פועלים שונות ביפו ובירושלים; אחר־כך נתכוננו ועדי פועלים חקלאים בגליל, ביהודה; הועדים הפכו למרכזים: מרכז פועלי יהודה, מרכז פועלי הגליל, (ובימי המלחמה העולמית – גם מרכז פועלי השומרון). גם נעשו נסיונות לאיחוד כללי של כל פועלי ארץ־ישראל בצורות שונות (בצורת הועד המאוחד, הועד העליון, ועדת הכנה של פועלי ארץ־ישראל), ואחר־כך נוסדה ההסתדרות הכללית. וכעבור שנים הגיעו לאיחוד גם המפלגות “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” ויצרו יחד את מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

והנה כיצד נוסחה מהות החברות בהסתדרות הכללית עכשיו:

“כל פועל ופועלת מבן שבע עשרה ומעלה, החיים על יגיעם, מבלי נצל עבודת זולתם, המקבלים על עצמם את משמעת ההסתדרות, יכולים להיות חברים בהסתדרות ובסניפיה המקומיים והמקצועיים”.

זהו התוכן המכיל שני יסודות בחברות להסתדרות: יסוד העבודה ויסוד אי־הניצול של הזולת. בדומה לזה כדאי לציין את הגדרת תפקידי ההסתדרות הכללית, כפי שהן מנוסחות בחוקת ההסתדרות:

“חוג פעולתה של ההסתדרות הכללית: א) איגוד הסתדרויות מקצועיות המקיפות את כל הפועלים למקצועותיהם. ב) סידור ופיתוח משקי חקלאות וחרושת וכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, הקמת מוסדות לאשראי, קרנות להתישבות ושאר ענפי הפעולה המשקית; קבלת עבודה, סידורה והרמת פריונה; סידור הספקה קואופרטיבית וענפי תוצרת שונים לשם כלכלה עצמית של ציבור העובדים. ג) הנהלת מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי והשבחת תנאי העבודה. ד) הנחלת הלשון העברית לעובדים; הוצאת עיתונות וספרות עבודה מקצועית, שימושית וכללית. ה) סידור והגברת העליה של העובדים מחוץ־לארץ; קבלת העולים, איגודם וסידורם בעבודה; קשר לתנועת ‘החלוץ’ בחוץ־לארץ. ו) קשירת יחסי חברים עם הפועלים הערבים בארץ וטיפוח הקשרים עם תנועת הפועלים היהודית והבין־לאומית בעולם. ז) סידור מוסדות לעזרה הדדית (קופת חולים, אחריות החיים, קופת מלוה, הבטחת מחוסרי עבודה וכו')” 

ההסתדרות מהוה חברה המיוסדת על עבודת הכל ועל הנאת הכל. הילדים' כשיגדלו, יהיו חברים לחברה הזאת, השואפת להקמת סדר כזה בעולם, והמקיימת בעצמה בגבולותיה שלה את הסדר הזה לפי האפשרויות שישנן; באשר כל הציבור הגדול בן רבבות העובדים, חברי ההסתדרות, חיים על פי יסודות חיי עבודה ללא ניצול אחרים.

ד

אכן, בדרך לחברת העבודה לעתיד לבוא אנו חיים לעת עתה בתוך החברה הקפיטליסטית בארץ ובתוך משטר של התחרות. ובעל כרחנו חיים אנו ופועלים בתוך הסידורים הקיימים ונכנעים להם בכמה וכמה שטחים. וכאן שואפת תנועת העבודה לגדור גדרים צודקים לעצמה, כדי לקרב את חבריה להגשמת האחדות והשויון וכדי להרחיקם מניצול. מצד אחד מאמצת ההסתדרות את ידי העובד בארץ במלחמתו על תנאי עבודה יותר טובים, מצד שני היא מחנכת את חבריה לחיים צודקים יותר ביחסים בינם לבין עצמם.

בשער ההסתדרות עומדים קודם כל עניני העבודה של החברים. כשאין העבודה מספיקה לכולם, מתעוררת השאלה של התור בעבודה: דין קדימה למי? חלוקה צודקת של העבודה בין החברים כיצד? שאלות אלה נתבררו בועדות של חברים ובמועצת ההסתדרות. ויש להתעכב עם הילדים על מקצת מהתקנות, שנקבעו בהסתדרות בנידון זה, ואשר על פיהן צריכים להתנהג המוסדות לחלוקת העבודה; יש לשוחח עם הילדים על הכללים והמושגים של עבודה קבועה, מצב משפחתי, ותק וכו'; ויש לברר עמהם כמה ממידת הצדק טבוע בכללים אלה, או מהרצון להגן על החלש; ואפשר גם יחד עם הילדים לבקר אותם ולקבוע צורך בשינויים ותיקונים. הנה לדוגמא הקטע מתוך חוקת העבודה אשר אפשר לקרוא אותו ולעשותו נושא לדיון.

“חוקת עבודה קבועה. 1) עבודה קבועה פירושה עבודה בבתי חרושת, מוסדות ציבוריים, במפעלים קבועים אחרים, או מפעלים שהעבודה בהם נמשכת לכל הפחות שנה, ואין בה חילופים הקשורים בחוסר עבודה. 2) בתור יסוד לסידור התור לעבודה קבועה יש לקחת בחשבון: את הותק בעבודה בארץ, המצב המשפחתי, הותק בהסתדרות, הותק במקום, ההכשרה המקצועית וההתאמה הגופנית; 3) מקומו של חבר בתור לעבודה קבועה, ייקבע באמצעות שיטת הנקודות: לכל שנת עבודה בארץ ־ נקודה אחת; לכל נפש במשפחה – נקודה אחת; לכל שנת ותק בהסתדרות – רבע נקודה; לכל שנת ותק במקום – רבע נקודה. בני העליה השניה קודמים בתור לעבודה קבועה לבני העליה השלישית. – – חוסר עבודה במשך שנה תמימה נותן זכות קדימה לעבודה קבועה. בנוגע לחברים שבאו מהגולה מרוסיה יש להביא בחשבון לגבי סידורם בעבודה קבועה את שנות שבתם במאסר ובגולה בשל פעולה או השתייכות לתנועת ארץ־ישראל העובדת. זכות קדימה לגבי עבודות קלות – לחברים חולים כרוניים וחלשים. – – זכות קדימה לפועלת באותן העבודות המתאימות בעיקר לפועלת. על לשכות העבודה ועל ועדי האגודות המקצועיות לדאוג באופן מתמיד לסידור נערים עובדים במפעלי החרושת. – – הקבוצות והקיבוצים מקבלים עבודה כיחידות שלמות לפי מספר חבריהם. דין חברה לגבי קבלת עבודה (בקיבוצים וקבוצות) כדין חבר. בעד ילד מוסיפים 25%”.

במלחמתה של ההסתדרות על הטבת תנאי העבודה היא נכנסת במשא־ומתן עם נותני העבודה. יש להביא דוגמאות של הסכמים עם נותני העבודה שהושגו בדרך של משא־ומתן עמהם בלי שביתה או לאחר שביתה. יש לבאר לילדים שאין ההסתדרות רודפת אחרי שביתות, שהיא מעונינת לבוא לידי הסכם עם נותני העבודה בדרך של משא־ומתן בשלום, ושבמקרים רבים מאוד נעשו הסכמים כאלה ונחתמו. כאן חשוב להבליט את העיקר החיובי, אשר שני הצדדים באים לעמק השוה מתוך רצון טוב. יחד עם זאת יש להסביר לילדים את מהותה של שביתה, כצורה של אחדות, של סולידריות כלל העובדים עם החלק השובת. מכאן כוחה של ההסתדרות.

יש גם לעמוד על הנימוקים והסיבות של הכרזת שביתות, וכמו כן על התוצאות שלהן: נצחון הפועלים, פשרה או מפלה.⁶ גם כאן אפשר להתעכב עם הילדים על עצם הענין באחד המקרים: הצדקו הפועלים בדרישותיהם, הצדקו נותני העבודה בסירובם למלאותן; אם היתה בוררות – אפשר להעריך את נקודת השקפתם של הבוררים בזַכּוֹתם או בחייבם את הצדדים. טוב לקחת במקרים כאלה דוגמאות מעבר רחוק יותר, כדי שהדיון ישא אופי עיוני להלכה.

בספר הדין־וחשבון של הועד־הפועל לועידה הרביעית נתפרסם, בין השאר, הסכם פרדס־חנה בין נותני העבודה שם והפועלים על לשכת עבודה משותפת. זוהי אחת התעודות – שאינן מרובות כל כך בהוי שלנו, לצערנו – המעידות על אפשרויות של הבנה הדדית ויחסי שלום בין נותני עבודה לפועלים. לדעתי, זהו חומר מתאים לשיחה עם הילדים בשטח זה של ארגון שאנו עומדים בו, משום שהוא מתעכב על כמה וכמה מומנטים מחיי העבודה והפועלים במושבה ומעלה אותם לאור המציאות. בו נקבע, ש“כל נותני עבודה המוציאים לפועל את עבודתם בתחומי גבולות פרדס־חנה מוכרחים למסרה רק ללשכה המשותפת; וכן גם הפועלים חייבים לקבל את העבודה רק דרך הלשכה הזאת, לפי הסדר והתור של הלשכה”; ונאמר, שהלשכה דואגת להשגת עבודה, לחלוקה צודקת, לטיב העבודה. בו נקבעו שעות עבודה (8 ליום רגיל, 7 בערבי שבתות); נקבעו תנאי פיטורים, פיצויים, וכו'. אפשר להתעכב עם הילדים על הצדדים שבהסכם הזה, שנקבעו לטובת נותני העבודה ועל אלה, שהם לטובת הפועלים.

תרצ"ד