“בהולד ילד” אומר לותר, “רואה אני את אלוהים בעשותו מעשה בראשית”. יפה הוא הפלא המתחולל. בחיק האם נתהוה אדם קטן ומאפלת המערה בה הבשיל, הוא גח ויוצא לאור העולם. בהתפלאות מתבוננת האם ביצור הרך, מאושרת היא וחרדה גם יחד. הנה מונח לפניה צלם־דמותה הקט עם קוי־הפנים ברורים ואברים נעים. אך האם רואות העינים הכהות־הנוצצות, המביטות ללא מטרה וכוון? האם הוא מפנה ראשו לקול־רעש? האם אזניו שומעות? האם האיברים של הגופיף הנאה פועלות? הן לא ההורים עשוהו ועצבוהו, כי־אם ממעיהם יצא; מתת הוא מידי אחד, היכול לחולל פלאות.

האדם הער מימים קדומים לא נעלם ממנו, ששנה בשנה מתרחש פלא מעין זה בטבע: מגרגרי־זרע זערערים הנטמנים באדמה צומחים ועולים קנים, שיחים ועצים עושי־פרי הנותנים מזון לעמי־תבל. הזרעונים טומנים־שפונים בחיקה האפל של האדמה כעובר בחיק האם. השמים שולחים אור־שמש, טל ומטר, למען יצמח הצמח ויפרח. אב ואם הם שמים וארץ, אל ואלה. אורחונוס וגיאה נחשבו כזוג הראשון אצל היונאם ולכן התפללו אליהם בעניני נישואין. בקרב כל העמים העתיקים מקובלים היו מנהגי־חתונה קשורים בפריון שבטבע ומיועדים לרמז לאשה הצעירה, שאך זה יצאה מתחת לחופה, על ברכת הילדים, בה תבורך גם היא.

אור־יקרות של תקוה מלוה את פלא הלידה. עתה מבורכת היא הברית הכרותה בין האיש ובין האשה. חתומה היא בחותמו של אלוהים, שהעניק להם את תשורתו. משפחה הם. כאשר נשאו הם את עיניהם אל הוריהם באמון ובהערצה, כן גם ישאו בניהם את עיניהם אליהם, ואחרי מותם יטפלו בניהם בקבורתם, יקריבו להם מנחת דבש, מאכל בני אל־מות וילוום בדרכם אל העולם האחר, הבלתי־ידוע. אכן, האחד הכל־יכול הוא שחולל את פלא הלידה והוא גם עושה פלא אחר, פלא מזויע ומחריד, פלא־המות: ד' נותן וד' לוקח. האדם מת כמות הקנים, הפרחים והעצים. מחזה נורא: הדמות שזה עתה אצה־רצה במרץ ובהתלהטה הפך צבעה חום – הנה היא מוטלת כאבן דומם; היד המלטפת והעוזרת קפאה, הפנים האהובים הפכו לזרים בשגבה הנורא של מנוחת־עולמים.

גילגמש, הגבור של אפוס בבלי, הקדום ביותר בעולם, מרגיש בפלא המות בפעם הראשונה במות ידיד. פחדו ויאושו פורצים בקולות־יללה: ידידו וחברו נתק ממנו לנצח; בן־חלוף הוא האדם; החיים מסורים בידי האלים. ולמען החלץ מגורל־אנוש אכזרי זה חותר הוא למצוא את סם־האלמות.

ברם, למרות הפחד, המתעורר למראה המיתה, ואם־כי הרקבותו של הגוף מראה בעליל לעיני הנותרים בחיים את הסתלקותו של המת – בכל זאת מעולם לא האמינו בני־האדם במות. אינם יכולים להאמין בו, כי הרגש היסודי וההכרה היסודית של אישיות האדם מתנגדים לו. אם גם הרבה גסיסות ומיתות תראינה עיניו של אדם – בכל־זאת תעמוד בו תחושת־הנצחיות כנגד כל הראיות של הנסיון והתבונה. בהפרד המת מארץ־החיים יוכל להמשיך בחיים בארץ־המתים, פשט את הצורה, בה נראה בעודו בחיים, ויכול לבוש צורה אחרת. אמנם הוא עצמו, נשמתו, אות משהו שכונה בשמו, יכול להחטף ולהנתק ממעגל־חייו הקודם, אך אינו נתן לכליון.

בימים שלפני ההיסטוריה ובזמן העתיק היו מושגיהם של אנשים ושל העמים הטבעיים על מצבם של המתים בלתי־שיטתיים ובלתי מכוונים לא פחות ממושגיהם על האלים. הדמיון ונסבות־הזמן המשתהות השפיעו על דעותיהם, אך כולם כאחד האמינו בהשארת הנפש. ברם, הקדמונים תיארו לעצמם את חיי המתים כהמשך החיים שקדמו להם. לתוך הקבר שמו להם חפצים שהיו להם לרצון ולתועלת לפני־כן, והאמינו שישתמשו בהם גם שם בעולם הבא. ילד שמת נתנו לו לקבר כלב, שילוהו בדרכים הארוכות של הארץ הבלתי־נודעת כשם שהוליכוהו פה עלי־אדמות. לגבר נתלוו הסוסים, המשרתים והאשה. על קברו של אכילס הוקרבה כקורבן פוליכסנה Polyxena מי נועדה להיות לו לאשה. מהמאה ה־9 נשמר תאור קבורתו של נסיך רוסי על כל ההוד וההדר שבה. אחת מנשיו התנדבה להקבר יחד אתו כדי להמשיך ולחיות שם חיי־תענוגות לצדו. יש לשער, כי בו ברגע שעמדו לחנקה אחזוה חיל ורעדה ואף פקפוק והיסוס, אבל המנהג הנושן קוים ללא רחם. באיליאס מתוארת קבורתו של פטרוקלוס על כל פרטיה וכן קבורתו של אכילס באודיסיאה. שניהם נשרפו ומסביב למדורה עמדו כדים מלאים שמן ודבש. עמהם יחד נשרפו סוסים והוקרבו צאן ובקר. היו אלה מנהגים שאסור היה לעבור עליהם, אך בימי הומירוס כבר נשכח טעמם הנכון. בימים קדומים תארו לעצמם את המת ממש עד כדי כך ששמו לו מאכלים על קברו, ערכו שם סעודות והאמינו, שגם הנפטר משתתף בהן ולכן העמידו כסא בשבילו. דעה עתיקה זו נשתמרה לאורך־ימים במנהגים שונים ומשונים: במות נזיר במנזר במונטה־קסינו נשאר מקומו בחדר האוכל פנוי במשך שלושים יום. הרוסים הלבנים, הליטאים והפרוסים היו מלבישים את המת ומושיבים אותו על כסא ושותים אתו “לחיים”. לזמן רב נשמר גם המנהג לשים מטבע בפי המת, למען ישלם לעגלון שיעבירו את נהר־המתים או כפצוי לרכושו, שלא נתן לו לקברו. היו גם כאלה שצוו לקברם מתחת לסף ביתם, למען יוכלו להמשיך בהשגחתם על כל הנעשה בבית.

ברם לא ארכו הימים ונוכחו לדעת אל נכון, כי פור יתפורר הגוף בכלות נשימותיו ובהעצר בו מרוץ הדם, עו"כ לא יכלו עוד להאמין בהמשכת חיי־אנוש בצורתם הגופנית ללא שינוי. אנשם דמו בנפשם את המתים בצורה מיוחדת להם, אבל במעורפל, כשם שמאמינים שאפשרות הגלותם של רוחות מתארים להם את אלה גם היום כיצורי־צל מחוסרי גון וצבע, שחומות ודלתות נעולות לא יעצרום מעבור, חרבות וכדורים לא יפגעו בהם לרעה; יצירים, שיד לא תגע בהם. אודיסאוס קובל בשאול לאמור: “אמי מדוע את מתחמקת מחבוק זרועותי? האם לא נחבק זה את זו במעמקי־האדמה ולא נחבש בדמעות לעצבות לבנו?”, והיא עונה לו ואומרת: שהאש מכלה את הבשר ואת הלשד (המוח) ורק הנשמה חומקת אל צללי המות. כן גם מבקש אכילס מפטרוקלוס הנגלה אליו בחלומו, שיתקרב אליו, למען יחבקו איש את רעהו, אך לשוא מושיט הוא את זרועותיו ומצפה, נשמת הרע מרפרפת־מאושת וכעשן מהביל מתנדפת ושוקעת לתוך האדמה. נשמות המחזרים אחרי אשתו, שנרצחו בידי אודיסיאוס, משיחות על גופותיהם המוטלות באולם כעל מטלטלים שהשאירו אחריהם ואין להם עוד כל חפץ וענין בהם. ובכל־זאת שערו להם אנשים, שהמתים עוד קשורים באיזה אופן לגוף.

אם בר־מינן הושלך כטרף, לכלבים והעיטים – היתה זו חרפה גדולה ביותר ואסון גדול ביותר. “הנה פה טורפים אותך הנשרים”, קורא הקטור בחוכא לפטרוקלוס הפצוע פצעי־מות. בשל החלל מתלקח קרב אכזרי ורבים חלליו. עד כדי כך חשוב היה לקבור את הגופה בכבוד הראוי לה. תתיס האלה, סכה בכבודה ובעצמה את גופתו של בן ידידה למען לא ירקב. כן טרחו־יגעו אפרודיטי ואפולו בהקטור המת, גרשו את הכלבים, הרחיקו ממנו את קרני־השמש המיבשות (עצמות) ורחצוהו באמברוזיה. סכסוכי־קבורה מהוים את עיקר העלילה במספר טרגדיות יוניות. שם שאנטיגונה מקריבה את חייה למען קבורת אחיה המת, כך גם שם טוביה היהודי החסיד את נפשו בכפו ונוטל עליו לעשות חסד של אמת זה עם כל המוטלים ברחוב ללא קבורה. בימי ההיסטוריה עוד קרו מקרים שאתונאים דנו מצביאים למיתה, רבי נצחונות, על כי לא דאגו לקבורת החללים בעוד מועד. במצרים נהגו טפול מסובך בבר־מינן כדי לשמרו (שין פתוחה). הארץ שבשביל כבר היתה עתיקת־יומין, נערצה ומושכת בשל מסורות מוזרות – תמוהות – עליה ספרו נוסעים, כי בתיהם של החיים בה קלים היו ואלו בתי־הקברות היו חזקים ומפוארים, שכן אלה האחרונים מיועדים היו להתקים לנצח בעוד שהראשונים לא נועדו לעמוד אלא פרק־זמן קצר. ואמנם כן, ערי־מצרים הקדושות והעתיקות הנודעות לתהלה, נעלמו וכלא היו בעוד שמעונות מתיהם קימים עומדים עד ימינו. בכתובות־החרטומים שעל מצבות וקברים בפיראמידות ישנם שירים המדברים בודאות על תחית־המתים:

"עורה, עורה, קומה, מעפר התנערה!

הנה עולה הוא לשמים כפרס

מרקיע שחקים כעגור, מנתר לרקיע כארבה!

איננו עוד על־פני האדמה,

השמים הוא בקרב אחיו – האלים"

לפי התפיסה העממית מרכז החיים בדם הוא או בעצמות. בזהירות לקט האפריקאי את עצמות הפיל המומת, כדי לא להעליב פילים אחרים. במתוס ובאגדות שבים בעלי־חיים מומתים לחייהם באמצעות חבור עצם אל עצם כסדרם. באגדה גרמנית אוספת האחות את עצמות הנער הנרצח וקוברתו תחת ערער. “אחותי, מרלן, מחפשת כל עצמותי, צוררתן במטפחת משי ושמתן תחת עץ”. הרועה מוצא עצם ומגלף, לו חליל, ההופך לגואל־דם:

"הו רועי, הו רועי,

הנך מחלל על עצם מגופתי,

אחי ביער הרג אותי"

כששריפת המתים היתה למנהג היו כורכים את העצמות הבלתי־שרופות בשמן ומשמרים אותן. מתוך הנחה, שהחיות היא בעצמות, נפוץ היה בקרב היונים לאסוף את עצמות הגבורים ולשמור עליהן בהערצה, והמשכו של הדבר היה פולחן־השרידים בימי הנצרות. עצמותיו של הנוצריות על עצמות הקדושים.

רק באמצע המאה ה־16 התיר האפיפיור בדיקה אנטומית של גופות בני־אדם לתועלת המדע. בארצות המערב הנוצריות נתקימה זמן רב כל־כך ההנחה, כי השארות הנפש בעולם־הבא קשורה בהמשך קיומו של הגוף. עד היום עומדת הכנסיה בהתנגדותה לשריפת־מתים.

כמקום משכנם של הנפטרים נחשבה קודם האדמה, שבה הם נטמנים והיא אוספת לחיקה את כל החי והצומח בהכמשם ובהרקבם. מן האדמה עולה רוחו של שמואל בהדרשו ע“י שאול. “הפתחי, ארץ”, קורא השר (שין ימנית) ההודי בקבורת מת “אל תעשי לו כל רע; קדמי פניו בנועם, עטפיהו כעטוף אם את עוללה בכסותה”. טבעי הוא, כי קרובים וידידים מחפשים את מתם בקברו או בקרבת הקבר. אורסט ואלקטרה הולכים אל קבר אביהם, כדי להקריב לו קרבן ולהתחנן אליו, שיתעורר ויקום לעזרתם. סוויפדאגר, הגבור הצפוני הולך אל קבר אמו ומבקש ממנה להגיש לו חרב ומגן. הרפור משביעה את אביה המת, כי ימסור לה, לבתו יחידתו, את חרבו. סיגרון מבקרת את בעלה המת בקברו ומבלה אתו שם שלושה לילות. כאשר עברו הארגונבטים במסעם ליד קברו של טנטלוס נגלה שם לעיניהם הגבור חבוש קובעו בעל נוצות־ארגמן כשהוא מתרעם ומלוה במבטיו את בני־שבטו, הם עגנו שם והקריבו לו קרבנות ואחר־כך ירד למעמקים ונעלם. יש סוברים, כי המתים שוכנים בעיקר בתוך ההרים, הרחק־הרחק. אגדה מספרת על רועה, שראה את האיש, שמת זה מקרוב, בתוך הר שנפתח והלך, והנה ישבו אבותיו ואבות־אבותיו אל שולחנות ארוכים וערכו לו קבלת־פנים חגיגית. הגרמנים סבורים כי קרל הגדול ואח”כ גם פרידריך השני ישנים שנתם בתוך הר וקוה קוו, שלעתות מצוקה שוב יופיעו ויושיעו את עמם. לפי אמונה אחרת שוכנים המתים באיי־האושר, הנמצאים, לפי השערה, בפאתי־מערב, מקום שם השמש שוקעת. פרוטיאוס, רוח־הים, מנבא למנלאוס, כי אי־מתי יובילוהו האלים לקצוי־ארץ, אל רחבת גן־העדן, בו אנשים מתענגים על חיי־אושר. “שם אין שלג, אין סופת־חורף, אין גשם שוטף, תמיד נשמעת המית משבו החרישי של הווסטס, הנשלח ע”י האוקינוס לרענן את האנשים בקרירותו הרכה־הנעימה". אי בריטניה נחשב בימי־קדם כארץ־הרפאים. על סמך ההשערה כי המתים מוסיפים לחיות מעבר לים היו נוהגים באי־אלו אזור־ים לשים את המתים בספינות ולשלחם על פני המים למרחקים לא־נודעים. בשודיה נמצאו קברים עתיקים דמויי ספינות. רווחת היתה ההשערה, כי נהר מפריד בין ארץ־המתים לבין ארצות־החיים. ברם, גם קרה, שלא נודע מקום קבורתו של מת, כן מסופר בספר בראשית על חנוך, כי “התהלך את אלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים”; הנביא אליהו עלה ברכב־אש השמימה.

בדרך אחרת לגמרי נפתרה חידת־המות ע"י האמונה בגלגול נשמות. נשמות־המתים עוברות לבעלי־חיים או לצמחים. אצל העמים הטבעיים הקדומים מקובלת היתה ההנחה, כי קימת קרבה הדוקה בין האדם לבין בעלי־החיים, ואלה האחרונים מביטים לפעמים רבות באדם כיודעי־תעלומות, מתוך התמרמרות וקטרוג. היו בעלי־חיים, שנחשבו כאלוהים, ומהם נחשבו כרעים, אבל כולם מצורפים היו לחיי־אנוש; כולם נדמו, כפי שהם עדין מופיעים באגדה, בעלי־יכולת, מוכנים לעזרה, ערמומיים ומחוכמים. אם לאחר מותו של בן־הבית או של שכן התקרב ובא בבטחון ובאמון איזה בעל־חיים, שלא ראוהו מקודם, האם לא יתכן שהיה זה הנפטר, שרצה להראות את עצמו בצורתו המוחלפת? ואולי מרחפת נשמת המת כצפור־דרור מסביב לביתנו, שמה קן מתחת לגגו או חגה כשחף על־פני הים? באגדה על עץ־הערער נגלה הנער שנרצח בידי אמו החורגת, כצפור יפה. “קוית, קוית, איזה צפור יפה אנוכי”. הרי בדרך־כלל קימת הנטיה לתאר את עצמנו את הנשמה בצורת צפור המרחפת באויר. וכן גם נפוצה היתה האמונה, שהמתים חוזרים בתור־נחשים. בעל־חיים דימוני זה נחשב גם כשטני וגם כקדוש. תנועתו החרישית, התגוררותו באדמה גרמו לזה, שמצאו קשר בינו לבין אלי־השאול והמתים. בראות אניאס נחש על קבר אביו התעורר בו הספק, אם זה אביו או שומר קברו, שכן נחשים נחשבו גם כשומרי קברות ובתי־ מקדש. עוד בתקופה קרובה אלינו יותר נחשבו נחשים כאורחים רצויים בחצרות־אכרים. וטופחו באהבה כרוחות טובות של אבות. שבטים אמריקניים האמינו, כי הרשעים נהפכים לדובים אפורים; בארצות שיש בהן נמרים ממשיכים אישים גבורים ומפורסמים לחיות אחר מותם כנמרים. גם בפרחים וביחוד בעצים סברו למצוא קרבה אל האדם. בעיני אמפידוקלס מאושרים היו המתים, שזכו להמשיך ולחיות כאריות או כעצי־דפנה. משירי־עם יודעים אנו על חבצלות ושושנים הצצים ועולים מתוך קברותיהם של אוהבים. מלבד השערות־דמיוניות אלה קימים היו בימי־קדם בטויים וניבים המציינים את הבלתי־ידוע במצבם של המתים, כגון שהיו אומרים על נפטרים, שעברו אל האור האחר או כדברי משורר הוידות אל המת: “לכה, איפה, מפה באותם השבילים הישנים, בהם הלכו ונסתלקו האבות הקדומים.”

בכתובות על מצבות יוניות מאחלים למתים, שתהא מנוחתם בשמים או מעל לכוכבים או באויר־המרומים המזהיר. מצבות אלה נעשו בזמן בו התחילה התערערותן של ההשגות המסתוריות.

אצל היונים, הרומאים והסלאוים נקבעו ימים מסוימים לשובם של המתים. אצל היונים חלו ימי־הנשמות באביב וסימו את ה־Anthisterian אחר הימים האלה נדרשו הנשמות לשוב לאזוריהן. “הסתלקו, האבות, אוהבי הגוף, במשעוליכם העמוקים הישנים”, קראו ההודים, והפרוסים הקדומים קראו: “אכלתן ושתיתן, נשמות אהובות, עכשיו הגיעה שעתכן להסתלק”. גם היפנים מקבלים את פני מתיהם בחגיגות־פנסים וכעבור שלושה ימים מגרשים אותם. גם בתקופה יותר מאוחרת היו האכרים בברטן מעמידים בימים מסוימים מאכלות בשביל המתים, למען יסעדו את לבם. בימים קדומים לא יכלו לתאר לעצמם משהו רוחני בלי גשמיות ולכן הגישו אוכל גם לאלים. אמנם אלה נהנו רק מריח הניחוח של הקרבנות ונזונו בנקטאר ובאמברוזיה, מאכל מיוחד, טעים, בעוד שהאלים הגרמניים פרט לאודין הצטיינו בזוללנות גדולה ובכוח־קבול גדול. על הלך־מחשבה בתקופה יותר מאוחרת ועל רוחניות ישראלית יעידו דברי המלאך רפאל אל טוביה: “דומה לך שאני אוכל ושותה, אך אני צריך למזון בלתי־נראה לעין־אדם”. המלאכים שבאו אל אברהם לבקרו (ס' בראשית) אוכלים בשר ולחם יחד עם מארחם. בקום הנוצרי לתחיה מכירים אותו תלמידיו באופן בציעתו את הלחם, ובנפול עליהם פחד בחשבם שרוח־רפאים לפניהם מצוה הוא עליהם להגיש לו דבר־מה, ואכל לעיניהם. אוכל הוא דג צלוי ונופת־צופים. עם התקדמות התרבות, כאשר המושגים הקדומים אבדו את תומם, התאחדו ביון הרבה אנשים לשם קיום מנהגי־פולחן מסוימים, שהיה בהם כדי לחזק ולאמץ את המאמינים בכסופיהם לחיי־אושר לאחר מותם. רק יודעי־ח“ן ידעו את המתרחש באסיפות, לאחרים נשאר הדבר כמוס, וכאן השם מסתורין. כל המסתורין, בין האליוזיניים ובין האורפיים או דיאוניסיים ואחרים, נודעו להבטיח למאמינים את האלמות ע”י קשירת קשר בינם לבין האלים. באלוזיניות קשורה היתה התקוה באלות דמטר ופרספונה. האחרונה הנשואה להדס נתן לה לחזור לעולם העליון, כדי להיות מחצית השנה יחד עם אמה. שבולת־הדגן המוקדשת לאשה, שלמדה את בן־האדמה את עבודת האדמה, היתה סמל האלמות. במסתורין המזרחיים במקורם, של אתיס ושל אדוניס, של העלם אשר האלה אהבתו ובמותו התאבלה עליו ומאנה להנחם הומחש האבל על המת באמצעות המימיקה, “לילה־לילה בהגיע גלויי־הכאב לשיאם הפציע ועלה אור־פתאום והכוהן לחש ואמר: " אל נא תתאבלו, אתם המאמינים, כי ישועה לו למת”. ובכן גם במסתורין של אוזיריס – לאבל ולמספד על האל ההרוג נצטרפה הצהלה־התרועה על הגלותו שוב והתאחדותו של בעל־המסתורין אתו. “השאר עמדי, בנשמתי פנימה”, אמר יודע הח“ן אל האל במסתורין של מיטראס, נפח בי את נשימתך הקדושה, אתה אני ואני אתה.” הוא הורד לאולם תת־קרקעי, שסמל את הקבר, ונשטף בדם בלשד־החיים שהועבר לשם בצינורות. ואח"כ הועלה שוב לאור העולם וקול קרא ואמר: “המאושר, המבורך ברוב ברכות בן־תמותה היית ולאל נהיית”. בקברו נמצאו טבלאות־זהב, ששמשו כרטיסי־כניסה לעולם הבא ועליהן הוראות התמצאות. הכונה היא בכל אופן, שהאדם בן משפחת האלים, יזכה בחיים הנצחיים באמצעות התדבקות באלוהות בהצרפו קודם מן הסיגים הארציים. על המנהגים, שכולם אומרים סוד ורז, נמנית גם סעודת־הקודש (סעודתא דקדושה) של לחם ויין תחת בשר ודם. בראשית ימי הנצרות נקרא הכוס של סעודת־הערב כוס־האלמות –

ודאי האמינו רבים כי השותה מכוס זו יזכה בדרך מגית (הקסמים) לחיי־נצח. דבר זה מזכיר א האמונה העתיקה של כל העמים שבאמצעות אכילת בשרו או שתית דמו של איזה בעל־חיים או של איזה בן־אדם נתן לסגל לעצמו את הכוחות הפועלים בקרבו של זה. גם בקרב עמים טבעיים קימים מנהגים הרומזים על ירידה לשחת והתעוררות לתחיה. הזרם העז של כסופי־אנוש להתאחדות עם האלוהות נתאשד והשתפך בנצרות לתוך אישיותו של האל שקרם עור ובשר, לראשון לישני־עפר הקמים לתחיה. “אם הנוצרי לא קם לתחיה”, אומר פאולוס, או־אז הבל ואפע היא אמונתנו". מאז ומקדם ובכל אתר ואתר יחסו למתים כוח העולה על כוחם של החיים עדנה. ומפליא הדבר, שהרי חוסר־האונים הגלוי של המתים עלול היה לעורר דעה הפוכה מן המקובלת. ברם, אדרבא, לדעתם של הנותרים בחיים רבו ועלו חכמתו ויכלתו של המת. לפי הסיודוס מתי תור־הזהב הם “המצילים מכל צרה וצוקה, הם מגיניהם של בני־התמותה; להם המשפט, ומהם גמול על רעה”. אחרי מותם של אגממנון פונים אליו בניו ומבקשים את חסותו בפנותם בעת ובעונה אחת גם אל האלים. המת יכול לעזור לנשארים; אך יכול הוא גם להמיט עליהם שואה, אם לא יצאו ידי חובתם כלפיו. המתים רואים את הנולד, ולכן מעלה שאול את שמואל מקברו, למען יגיד לו עתידות. אכן שמואל נביא היה, אבל גם פטרוקלוס מנבא לאכילס, כי יפול חלל לפני שערי טרויה. האם ראית המתים באור נאצל כזה קשורה ברוממות העל־אנושית הנשקפת לרוב מן הפנים הסמויים ומשוה להם ארשת שלא מעלמא הדין? או שמא נובע הדבר מן העובדה שמעתה בטלות ההפרעות הקטנות והגדולות, הפוגמות במגע היומיומי שבין איש לרעהו, ואפילו בין אנשים טובים והאוהבים זה את זה – ובזכרון נשמרים רק הצדדים היפים של הנפטר? ידוע כי גם היום רואים בנים את אבותיהם באור כזה, אבל גם הורים רואים את בניהם באור־צחצחות ולפרקים קדושים הם בעיניהם ומהם ילמדו וכן יעשו. ברם גם הסודיות הגדולה שבמות עצמו, המעביר את בן־החלוף מספירת־הנראה אל ספירת הבלתי־נראה, אל יסוד האלוהי – גם פּה יכול להיות המעורר את הנטיה לאלוהם של נפטרים.

על סף המות נתנו היונים המאמינים בטוי לאמונתם בנצחיות החיים האישיים בעטרם ארונות־מתים ומצבות בסמלים, שבציורים רמזו להתגברות על המות. כן נראה הרקלס בעלותו כמנצח מן השאול והצרברוס בידו, וגם ההירואים אודיסאוס ואורפיאוס נראו בצאתם מן השאול, והרי בזה הפר את חוקי המות. פרספונה עצמה, החוזרת לארץ למרות היותה נשואה להאדס, מצוירת בהחזיקה אבוקה בידה או במרכבה מעוטרת בורדים לבנים. הרקלס, שנצרף באש והועלה אל האלים, היה כשלעצמו מבשר של תחית־המתים. וכן ארידאנה, שבהעזבה על ידי תיזיאוס התעצבה אל לבה ונפלה עליה תרדמה, ובהקיצה משנתה ראתה את האל האוהבה, שהתעתד להוליכה השמימה לחופה. רבות התמונות המראות את הליוס המקושט בורדים לבנים והוא עולה לרקיע במרכבה רתומה לסוסים לבנים, ולעומת זאת צוירה סילינה במשכה מטה־מטה מרכבה רתומה לסוסים שחורים – סוסי המות והכונה היתה בזה להראות את המעבר מן החיים אל המות ומן המות על החיים. סמלים מקובלים ומובנים לכל היו הטוס, שבשרו נחשב כבלתי עשוי להרקב; הפרפר, המתפתח מן הזחל המזדחל, אמור ופסיכה בהיותם חבוקים ודבוקים ובכלל חתונה כחג האהבה. ברם גם מחולות של אומריטות (אלות־אהבה קטנות) ומקלעות פרחים עטרו את האפר כאות נאה ליעוד.

“מצבות־מתים וכדי־אפרם עוטרו ע”י עובדי־האלילים בציורי־חיים" – זהו אחד הפתגמים הונציאניים של גתה והוא מצלצל כהטפת מוסר לנוצרים. אכן בניגוד גמור לגלויים אלה של אמונה נאצלה עומדת הפקודה של הקיסר יוסף השני, לשים את המתים בשקים מכולבים ולהשליכם לבורות־סיד. אמנם העם נזדעזע והתנגד לפקודה גסה זו של תבונה השקועה כל־כולה בתועלתי, אך אין להכחיש, כי המחשבה קצוצת הכנפים של האדם המודרני כרסמה ושחקה בהרבה את אמונת האדם באלמות ובעטיה משתלטים בבתי־הקברות ובמנהגי הקבורה הפכחון ועמעום הרגש. בחפץ־לב היו עכשיו מסלקים את המות הצדה, לבל יראה. חולה מת בבתי־החולים, לרוב מבלי דעת כי קרוב קצו; ואם מישהו מת בביתו – או־אז ממהרים לבוא ולקחתו. לא עוד מובילים את הנפטר אט־אט ובחגיגיות דרך הרחובות, אותם עבר בחייו פעמים כה רבות ולא עוד מצלצלים הפעמונים, למען יפסקו לשעה זו כל משא ומתן ויפנו האנשים לרוח הנושבת מן העולם האחר.

מבין הוגי־הדעות היונים היה דמוקריט הראשון שכפר בהשארות הנפש לאחר המות. הוא הניח, שגופו של המת מתפרד לאטומים ובזה תם ואפס גם הרוחני שפעם בנפשו. Vixi et ultra vitam nil credide. Quo vadam nescio invitus morior – Valete posteri.

זוהי כתובת על קברו של כופר. היא נשמעת יבשה וענינית, בלי נעימת הנכאים המזעזעת כה בדברי־הספקנות של שלמה בקוהלת: “כי מקרה בני־האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם: כמות זה כמות זה ורוח אחד לכל – – – הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר”.

הנצרות חזקה את האמונה העתיקה בתחית הבשר, אבל בשבילנו יש בכל־זאת איזו עצבות קלילה בדבריו של הגואל המפריך את שאלתו של הצדוקי באמרו, כי “בני־האדם מחזרים אמנם אחרי נשים ורוצים שהן תחזרנה אחריהם, אבל לא כן אלה שקמו לתחיה, כי הם דומים למלאכים”. במחי יד אחד הוא שם כאלו לאל את כל השערותינו הגשמיות ביותר על החיים שלאחרי המיתה; שהרי האושר האנושי בשלל צבעיו וגוניו הארציים הוא הוא שאין אנו יכולים לותר עליו; שבלי התוך (ההגיון) – החליפות שלו אין אנחנו יכולים לתאר לנו כל קיום.

המאמין די לו בהבטחת החיים שלאחרי המות; אין הוא שואל, איזו צורה ילבשו. חיה יחיה, יען־כי האלוהים הוא אלוהי־החיים ולא אלוהי־המתים; בוטח האדם המאמין בחזונות לבו ונפשו.