רקע
ריקרדה הוּך
אלוהים

לדעתי, טעות בידי אלה שבהרהורים על ראשית הכרת־אלהים תיזיאוס או של אורסט גרמו למריבות בין ערי־יון כמריבת הכנסיות הם סוברים, כי אלוהים הוא משהו בלתי־מצוי, שהיה צורך להמציאו, ולא היא, שכן אלוהים הוא משהו קים אם־כי בלתי נתפס, משהו שמהיותו נסתר צריך היה להמצא. אלוהים מסתתר בחביון חזיונות־בראשית לפי דורו של גתה ועם זה אפשר היה לנחשו ולהרגישו בדרכים רבות והכרחי היה סו"ס למצאו. היה אפשר שהאהבה בין הורים ובין בנים עם חוית המות גם־יחד היתה אחת הדרכים הרבות האלה.

נראה לי, שלמען יוכלו לדבר על אל או על אלים נחוץ היה להשיג את רעיון האלוהות כמשהו השונה לחלוטין מכל אנושי ובכלל מכל גשמי. כל עוד ואין המושג של רוחניות מדברים במקום זה על הבלתי־נראה. בפרשת הקרבן, במיסה חוזר הבטוי Visibila et invisibila נראה והבלתי־נראי, במובן חמרי ורוחני. הקומפוזיטורים הגדולים שלנו לוו בלחנים נטופי־רזים ומסמרי שיער את המיסה invisibila המצינת את הספירה הרחוקה במהותה מן האדם עד שאין הוא יכול להגיע עדיה. ברם, אין הבלתי־נראה צריך להיות מוסח ומסולק לגמרי מן החושים. יכול שהוא יהא נתן להקלט בשמיעה, להשמע במשב הרוח ובמשק האילנות. כלום בהיותנו ילדים לא נסתמרו שערותינו כאשר אותם ראשים כבירים התכופפו מפני הסערה והתחילו שרים, כאילו התכונו לבשרנו דבר־פלא או כאילו רצו להרעיף דבר־תנחומין על לבנו, בשקשוק האלון הדודוני נשמעו ליונים דברי זבס, מעצים אחרים דברי אלים אחרים. נראה כי העצים עצמם נחשבו לפנים כאלים. ביון שיך היה עץ או חורש לכל מקדש. את העצים נהגו לקשט בכל מני מגדנות, בסרטים ובנרות, כפי שאנו עושים את זה גם כיום בעץ־המולד. מסופר על אי־אלו שבטים אמריקאיים כי בתפלתם מחקים הם את רשרוש האילנות, הואיל ולדעתם תכונת האל כתכונת האילנות. כעדות מענינת של הערצת העצים הנפוצה בכל מקום ומקום, ואף בימינו, אזכיר את השיר העממי הרוסי על עצי הסמבוק המרפאים את האנשים מן המחלות המהרסות את חייהם:" מסביב ליורה הרותחת, שבה יוקדת האש המשחיתה אשר לא תכבה עומדים הסמבוקים העתיקים שרים, הם שרים על החיים הם שרים על המות! הם שרים על כל המין האנושי – הסמבוקים העתיקים מעניקים חיים ארוכים לכל העולם".

גם הגרמנים העריצו עצים. “מקדשים הם יערות וחורשות” מודיע טקיטוס בהבחנתו של איש טבע הוגה, וקוראים בשמות־אלים את המשהו הלוט ברזי־רזים, שרק הפחד התמים בכנויים יכנהו". המיסיונרים הנוצרים הרסו את העצים הקדושים אבל הכנסיה התחשבה ברגשות האשכנזים והקימה לרוב את פסל הצלוב תחת עצים ובזה היא קדשתם. ברוב השפות העתיקות יש רק מלה אחת או מלים קרובות מאד למושגים רוח, נשיבה, נישמה, הבל־־פה, עשן, נשמה, נפש ורוח – מזה ראיה, כי מושגים ותופעות אלה הורגשו־נראו כשוים במהותם.

ברם, לא רק משב הרוח ואושת העצים הביאו את האנשים הקמאים ואת העמים הטבעיים לידי זה, שידמו בנפשם כאילו שומעים הם קולות על־אנושיים, כי־אם גם הרעם. פרץ צלילים נשגבים הבוקעים ויורדים לארץ מתוך העננים נחשב בכל מקום כגלוי־דעת אלוהי. האל העליון נדמה תמיד כמרעים בקול גדול. “שמוע שמוע – ברגז קולו והגה מפיו יצא” – אומר איוב1. ולעומת זה נגלה ד' אל אליהו הנביא לא ברוח לא ברעש ולא באש כי אם בקול דממה דקה. ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו2 כי ידע כי ד' נגלה אליו בקול זה. כן, לא רק קול רוח חרישי עלול לעורר בנו את תחושת העל־ארצי, כי־אם גם השקט ללא אומר וללא הגה. דממה השקופה של צהרי יום־קיץ, בשממת־המדבר בדומית הרקיע בלילה נתן לנו לכולנו לחוש בנוכחותו ומציאותו של כוח עליון, עצום ורב מכל מה שאנו רואים בעינינו וממששים בידינו. נוכחות זאת עשויה לעורר כסופים ואימה, יראת כבוד וסלידה, אותה חרדת־קודש, שעליה מדבר טקיטוס. זהו אותו דבר שאבגוסטוס קורא לו Dissimile שאין דומה לו ולא ישוה לו דבר, אותו משהו מעיד על קיומו של כוח, שאין ערוך לו בעולם־החושים, שהוא מעבר לישות.

כעצים כן גם החיות נחשבו בראשיתו של הזמן הקדום ובקרב העמים הטבעיים כצורת התגלות של אלוהות (כחזיונות אלוהיים). מן העם הזה שאין הדבר בפיו ורק עיניו מדברות, מאותם הכל־יכולים, מאותם הפראים שחייהם ביערות ובמאורות אינם כדרך חיי בני־אדם, אך עם זה אין ערוך למשמעותם הרבה – מהם נושבת רוח של מופלאות, ביחד עם כוחם הבלתי־מנוצח מעוררת היא את הרושם של היותם על־אנושיים. העריצום כאבות קדומים או כאלים – ושני המושגים האלה קשורים זה בזה.

התגלות האלוהי עלי אדמות, האפיפניה – ניתן לראותה מתוך התפעלות בפני הטבע, ברוממותם של אנשים גדולים וטובים ביצירות־אמנות, אולם אנשי־טבע ואנשי תרבות עלולים גם לנחשה ברטט וברתת בהגעש בהם הרוחיי, הנעלם שאין להשיגו שאין לו שעור ומדה3. בתאור הנהדר של הבהמות שבכוחו ובגבורתו של חי רוצה ד' להראות לאיוב את העל־אנושי של מי שעשה את הענק הזה – בתאור זה מורגשות ההתפלאות ויראת־הכבוד של האדם לנוכח מפלצת4. “יחשוב לתבן ברזל, לעץ רקבון נחושה – ירתיח כסיר מצולה ים ישים כמרקחה – – את כל גבוה יראה, הוא מלך על כל בני שחץ” באבירותו, בתשוקתו ובכוחו להוליד משמש הפר סמל לצורת־התגלותות של האל לעליון, וכן מסמלת הפרה, בגלל תכונות תואמות, את האלה־האם. בווידות ההודיות נחשב הרעם כגעיתה של הפרה האלוהית והגשם המפרה כחלבה. הסוס היפה הלוהט, הנוח לרגוז נחשב כעצם קדוש אצל כל העמים האריים, כשותפים של האלוהות לידיעה נערצים, לפי טאקיטוס, הסוסים אצל הגרמנים. לסוסים ולכלבים יחסו את הסגולה לראות רוחות. בהגלות אתונה אל אודיסאוס לא הרגיש אדם בנוכחותה של האלה מלבד הכלבים שהסתתרו מתוך יללות ויבבות. סנטוס, סוסו של אכילס, מבשר לו את מותו הקרוב. ברם, לא נחוש עתידות אלא סגולתם של האלים בלבד או של אלה שאלוהים ממלאם בכל ישותם. אך לכל לראש חיים כאן בחשבון הצפורים, שבגלל יכלתם לעוף וריחופם באויר נדמה שיש בהם משהו רוחני אתונה המעופפת בתור סנונית, לוקותיאה החגה בתור שחף – אפשר שמתחלה היו באמת סנונית ושחף. והנשר המסמל אצל רוב העמים טבעיים את האל העליון על כל עליון – אפשר שגם בזמן העתיק הוא היה אל רודה. הוא היה הצפור המלוה את זבס שמן האולימפוס.

במצרים נתקיים פולחן־החיות לרוב שנים, ועד לתקופה של תרבות גבוהה צוירו אלים שונים בדמות חיות או לפחות עם ראש־חיה. ביון הביא אנושם של האלים לידי זה שהם צוירו בדמותם של אנשים יפים בתכלית היופי וציורי האלים הקודמם נדחו לקרן זוית ונשכחו מלב. אך בכל־זאת ידעו בתקופה מאוחרת יותר, כי היתה אלה בשם דמתר וראש־סוס לה, והאגדה מספרת, כי פוסידון חיבקה בזרועותיו וכתוצאה מזה ילדה סוס בשם אריון. על סוס אלוהי זה מדובר באיליאס. בתמונה מאוחרת יותר נראית דמתר, כשהיא נוהגת בסוס במושכותיו. כמו העצים, הוקדשו גם בעלי־החיים לאלים כבני לויה קדושים בזמן שהאלים אונשו והם עצמם לא נחשבו עוד כאלים. היונה קודש היתה לאפרודיטי, הסוס הלבן – להליוס והדלפין לדיוניסוס.

למרות הערצת העצים והחיות מאז ומעולם אין זה מן הנמנע כי מתחלה נתפס אלוהים כמשהו בלתי־אישי, שהרי לא את החיה כשלעצמה ולא את העץ כשלעצמו ראו כאל כי־אם האמינו שהאלוהי פועל בקרבם. יש שבטים אמריקאיים המאמינים באיזה כוח שהוא שונה מן הכוח הגופני והוא לממים קדומים הבחינו בזה שאנשים בודדים שפר חלקם בכשרונותיהם שאין כדוגמתם. העין עשויה להפיץ משהו מזיק דימוני: מאד עתיקה ונפוצה היא האמונה בכוחה המשחית של עין רעה, שאינה תלויה ברצונו של בעל־המעשה, כי אם נתונה לו מבטן ומלידה. יתר עוז ותוקף יש לדבור, למלה הנשאת ברוח הפה שהוא סימן־חיים, הנוצרת על ידי הנשימה. הקול הדומה לרשרוש העצים או לרעם המפגיע וקודם־כל ע“י רצון, העשוי להבטיח אמון וקשב למלה המאלפת או המצוה. ההכרה כי האלוהי פועל בקרב האדם מולידה השגות דתיות מוסריות. דברנו על האלוהי עלינו לדעת, כי הוא תובע ורשאי (זכאי) לתבוע כך שהאנשים יענו לתביעתו. הצו לא לרצוח, לא לגנוב, למשא הוא על האיש הטבעי, כי הוא מגבילו ובכל זאת יודע הוא, כי עליו להשמע לו. כשם שעין האדם משהו שמשי בה כדי שתוכל להבחין בשמש, כך אין זאת כי־אם יש בו באדם משהו הקרוב לאלוהות, המוכשר לקליטת האלוהות, והוא המאפשר לו להרגיש בפעולתה. בימי־קדם דובר על סנסוס נומיניס Sensus Nominis חוש לאלוהות. אמנם אין מושג זה חופף את מה שקוראים הקול הפנימי או המצפון, הרי על־כל־פנים גם המצפון סנסוס נומיניס הוא. רשרוש האילנות וקול הרעם בהתגלגלו לא היו מחרידים כ”כ את האדם הפרימיטיבי לא היה מיחס להם משמעות רבה כ"כ, אלמלא רעד עמהם גם יחד והמה משהו בנפשו פנימה כרעוד מיתר ביחד עם צלילים דומים. המיתר המתנפנף יחד עם הקולות שבטבע מענה הוא לפניה הנשגבה, עלה מכוח־אנוש ומהם קוראים לו מנא, אחרים – אורנדה, ועוד אחרים קוראים לו בשם וואקנדה. כוח זה מאוה (שם בחשבון) לו למושב בני־אדם, בעלי־חיים, מעינות, אילנות ויכול שיגור בחפצים והעצם או החפץ בו הוא שוכן, נעשה מסוכן, בדומה לכוח חשמלי, ועל־ידי זה גם קדוש ובדול. לא רק אצל העמים הטבעיים, כי־אם גם אצל היונים היו אבני־קודש, אבל חרוטית נערצת היתה בימים קדמונים בתור אפרודיטי מפאפוס. עוד בישהוא מבינה רק לחצאין אך עם זה הוא תיכף מכירה כמצווה.

במקום שיש צווי שם יש רצון, שם יש אני, שם אל אישי, יש להניח כי עם ההתעוררות והכרת־עצמות קשורה גם הכרת־אלוהים. כי האדם שיכול היה לבטא את המלה אנוכי (אני) חי את החויה של הכרת האלוהים, שממנו ובו מוצאו וקיומו של האני. נפלאה ועמוקת־יסוד היא העובדה, שהאדם תופס את עצמו בתור אני, כשם שפליאה נשגבה היא שהוא משיג את אלוהים; שתיהן קשורות זו בזו, שתיהן חזיונות־בראשית הן ברוח־האדם, שאפשר גם לצינן כהתגלות־בראשית של אלוהים. להתגלות זאת באמצעות האני מתכון אריסטו באמרו, כי הכרת־אלוהים נובעת מן העובדה, שנשמת־אנוש יש בה מן הדומה לאלוהים. במיתולוגיה ובפילוסופיה של הזמן העתיק חוזרת הדעה, כי יש בו באדם ניצוץ אלוהי, כי הנשמה ירדה מספירות־הרקיע לתוך גופו של האדם ושמה, לספירות העליונות, עליה לשוב. עוד בימים הרחוקים, הרחוקים ביותר, הגיעו למדרגה של הכרה עצמית וכן גם העובדה, שלב־האדם מנחש את האלוהות והרדיפה־החתירה למוצאה ולדעתה עתיקות־ימים הן. אל נתאר לעצמנו את אנשי התקופה הטרום־היסטורית דומים לקופים, שאין להם בעולמם אלא תאות־הזלילה. אין ספק כי בכל עת ובכל זמן היו אנשי רוח ואטומי־מוח, פתוחי־לב ומוגבלים. האדם הנאור חי בעולם מלאכותי, המורכב באופן מסובך מחלקים ללא ספור בעלי איכות מעודנת מאד אבל חמרית בהחלט, ואלו הצורות הקמאיות של הבריאה, אשר סבבו את האדם הקדם־היסטורי שחי את חייו בטבע, וכן גם התנאים הפשוטים, בהם נעשה – הם הם שקרבוהו אל הסודות הנצחיים של החיים. צרכיו ועניניו הרוחניים מועטים היו במספרם, אך נגעו לנעלה ביותר, הוא חתר למצוא את אלוהים, שאף להתקשר עם האלוהי, לרוב למען סגל לעצמו את החיים וכוח שליט על האל, אולם גם כדי להעריצו ולעשות רצונו.

כשם שעכשיו אין האנשים עומדים כולם כאחד על מדריגת־הכרה אחת כך גם היה בימים ראשונים: היו כאלה שבקירבם היו ערות מאד הכרת־עצמם והכרת־אלוהים, שבתוכם דבר קולם הפנימי בשפה ברורה. אלה היו אנשים שהעמים הפרימיטיביים קראו להם אשפים וחרטומים או קוסמים ובימי־קדם נקראו נביאים. והם נחשבו ונערצו כבעלי כוח, שלא נודע מוצאו בדומה לרוח שאין יודע אי־מזה בא ולאן הוא הולך ושאין לכלאו: האמינו בהם ושמעו בקולם. כל אשר החשו־נבאו המכשפים והנביאים לעמים השונים היה נכון בכללו ובעיקר אולם לא בכל הפרטים.

האדם בן הזמן הקדום, כמו האדם הפראי, ממנו והלאה חשיבה שטחית ומכוונת. ההשערות השונות ביותר על האלוהות יכלו להתקיים אצלו זו על יד זו וזו נגד זו ולא אכפת לו, ואולי אף לא הרגיש בדבר. הרי אלו רזין דרזין, שלא תוכל העין לראותם ולא היד למששם, ורק עפ“י נחוש, והתגלות פנימית נתן להשיגם ובדרך משל ודמוי ימצא להם קשר. מעבר לברהמא האישי חשב ההודי על הברהמן הבלתי־אישי; הגורל הבלתי־אישי רב היה כוחו מכוחם של האלים היונים והגרמניים; בעיני עמי־קדם מסוימים רמה היתה אם כל חי, אם ראשונה, על כל האלים העליונים. עמים רבים פארו את הדבר האל־האישי ככוח יוצר, כל יכול. ברם, אישיותו של האל האישי היא משהו על־אישי וממילא גם אל־אישי, אפשר, איפוא, שפנתאיזם מקורי יהא כלול במונותאיזם הקמאי, כלומר, אם הערצת אלים רבים קדמה הערצת אל אחד. נראה כי אצל העמים הטבעיים היה משקל מכריע לאמונה באל אחד והיא שהיתה קמאית. בשירתם ותרבותם של העמים העתיקים עובדי אלים רבים, הבבלים, המצרים, היונים וההודים בא לידי בטוי הצורך הגדול באל אחד ויחיד, שכן זה לפי רוחו של האדם. התשבחות המופיעות לאל אחד מפארים אותו כעליון, כיחיד ואחרים כחגבים. יש מהתשבחות הבבליות, ההודיות, היוניות והמצריות שיכולות להיות ערוכות גם לאל היחיד של היהודים והנוצרים. האל המצרי אמון היה מין אל – אל ראשון ואל העולם ומלואו, אח”כ הללו ושבחו את האלה איזיס בתור Una qua es omnia (אחת שהיא הכל) בווידות נאמר, שד' הוא אחד אם־כי המשוררים קראוהו כנוהו בשמות רבים. יש כל מיני כוחות, אך רוח אחת היא, העושה הכל בכל. הכרה זו נצנצה בתחושתם של העמים עוד בימי קדמונים ובתקופה יותר מאוחרת גמלה ונתחורה ההכרה אצל המשכילים, והנה כך כותב המדקדק מכסימוס אל אבגוסטוס: “מי פתי וחסר־דעה עד כדי כפירה בודאות המוחלטת של קיום אל יחיד אשר אין ראשית לראשיתו ויורשים לו אין; מי יכפור באב הגדול והמפואר! הרבה שמות יש, בהם נכנה את כוחותיו המפוזרים על פני תבל כולה; אך הואיל ואין אתנו יודע את שמו האמתי, שכן השם אלוהים משותף לכל העמים, על־כן אנו פונים במדה מסוימת אל חלקים, האברים הבודדים, בקראנו להם בשמות שונים בעוד שכנראה אנו מעריצים את השלם, את ההכל”. משנתפסה האלוהות האישית התעורר החשש להגשמה, למעוט־הדמות. בין הוגי־הדעות היוניים שלאחרי הומירוס היו כאלה, שגנו את משוררם הגדול, הואיל ובמשליו העים את תמונת האלים והוריד את קרנם. בתקופת הנוצריות היתה הגשמת האלוהות בדרך שונה מאשר בימי קדם, אך השפעתה היתה כמעט מזיקה יותר מזו האחרונה. כל עוד נתונים היו האנשים ליצריהם הטבעיים אם־כי לא בלתי־מרוסנים בהחלט, עוו את אלוהיהם בעיקר ביחסם להם מדות תאוותניות (שיכלו אמנם לפעמים להיות נפלאות). האדם הנאור שיער לו את אלוהים כראש־משפחה בשמלת־ליל או כמורה המאים בשרביט שבידו, כמי שנעלמו ממנו קוי־הפנים הנפלאים המסוכנים, המטילים אימה – אלה המדות שנחשבו לפנים האלוהיות. בהשוותנו (אם נשווה) את התפלות חדורות חרדת־הנחוש שבלב, שנשתמרו מימים קדומים אפלים אל השגת־אלוהים המזוככת מימים נאורים יותר, כי אז הראשונות קרובות יותר אל המהות אמתית של האלוהות, אם־כי כשלעצמן אין הן מספיקות.

בימי־קדם ואצל העמים הטבעיים לא חסרה כלל ההכרה, שכל דמוי שהאדם מדמה את אלוהים בנפשו מוגבל בתחומי כוח־ההשגה האנושי; עצם מהותו של האל בתור אל־אנושי למעלה מכוח השגתו של האדם הוא. האדם הפרימיטיבי רואה את האלוהי כאלו מות בו, על כן אין הוא מהין לקרוב עדיו. בזמננו אצל עמים מסוימים נהוג שאסור לאזרח להביט בפניו של המלך הנערץ כאל, כשם שגם בני־ישראל לא יכלו לראות את פני אלוהיהם ולחיות. זבס מאן לגשת לזמלה בדמותו האלוהית האמתית וכאשר היא דרשה את זה בתוקף נשרפה בהיראותו ללא מסווה. לאטרוסקים היו אלים מכוסים שאסור היה להגות את שמם ושמשכנם היה בחדרי־הרקיע הנסתרים ביותר. שם האל המצרי לא נודע, ולא ההין מישהו לבטאו – או אז אחת דתו למות.5 “למה זה תשאל לשמי והוא פלאי” אומר המלאך לאיש הישראלי מנוח. ובני־ישראל שומעים את קול ד' בדברו אליהם מהר סיני, פנו אל משה ואמרו6: “דבר אתה אתנו ונשמעה, אל ידבר עמנו אלוהים פן נמות”, “ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת” אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ד' אלוהינו עוד ומתנו, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי?7" העובדה שאין השכל יכול להשיג את האלים הביאה את היונים פעמים רבות לראות את אלה כאכזריים. אנוס הוא האדם להכנע להם ואף אם יפגעו בחף מפשע. גם איוב אינו מוצא פתרון אחר: אלוהים גדול הוא ונשא ונבצר מבינת האדם להשיגו ולהבינו, וגם מי שהאל מכהו על לא עוול בכפו – גם הוא אנוס להעריצו. האל הנגלה איננו אלוהים בעצמו. “הנסתרות לד' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם”8.

תחושת־אלוהים במשמעותה העמוקה ביותר והחזקה ביותר מקנה לנו התנ"ך. בדבקות ללא דוגמה שמרו בני־ישראל על עבודת־אלוהים שאין עמה כל פסל וכל תמונה אם־כי ישבו בתוך עמים עובדי אלילים ולא הושפעו מהם; לכן נשאר אלוהיהם תמיד המכוסה והמופלא עד אין חקר ורק יכנוהו ידמוהו ולא ידעוהו. הוא הוא שהנו רק רוח, שכל שם לא יהלמו, שדבר שפתיים לא יבטאהו. בו ועל־ידו חי הכל. הוא היה, הווה ויהיה ועם זה הוא אלוהי־הטבע, השולח ברקיו, רוכב על עננים והוא גם האלוהים שלב תמים אוהבו כאהוב ילד את אביו. אין מנוס מאפו, צדיק וישר משפטו ואין קץ לרחמיו. הוא מכה וחובש, ממית ומחיה, שופט כדין קפדני ומנחם כנחם אם את בניה. לו הנקם ולו החסד. אין הוא מדריך מנוחה ומאתו ההרגעה. הוא נאמן ומקים הבטחותיו, ובכל זאת אין לדעת את כונותיו. דרכיו אינם דרכינו ומחשבותיו אינן מחשבותינו. אין שעור לרחוקו וקרוב כקרבת הלב. נתגלה ובכל־זאת הוא הנסתר. השרוי באור שאין להתקרב אליו.

הרבה מתכונותיו אלה משותפות לאלוהיהם של כל העמים והצד השוה לכל הדתות היא ראשית כל בזה שהאל או האל העליון הוא האב, ההרגשה שאפשר לחסות תחת כנפי אהבתו של אלוהים שצריך לשמוע בקול מצוותיו ולירוא מענשו, הרגשת התלות ואסירות־התודה היא ממהותה של כל חסידות בכלל ואות, כי האמונה באלוהים קשורה ביחס ההורים אל הילד, באהבתם המגינה, השופטת והמרחמת של ההורים אל הילד ובאהבתם המכבדת, המסורה, המאמינה של הילדים לאבא ואמא.

באין אלוהים אין עם. אם תמימות־הדעים של דורות האדם יש בה משום הוכחה למציאות אלוהים, כדעת הסטואים, הרי ההוכחה כאן לפנינו.


  1. איוב לז‘ ב’.  ↩

  2. מלכים א' י“ט, י”א – י"ג.  ↩

  3. “סתימין לית מחשבה תפיסה בך כלל (תיקוני הזוהר): ”אין קצה אל גבהותך, אין סוף לעומק

    מידותיך" )=(שר הייחוד – רשצ"ג)..  ↩

  4. איוב מ“א, י”ט, כ“ג, כ”ו.  ↩

  5. שופטים י“ג, י”ח.  ↩

  6. שמות כ' י"ט.  ↩

  7. דברים כ“ב, כ”ג.  ↩

  8. דברים כ“ט, כ”ח.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!