רקע
ריקרדה הוּך
הרקיע הזרוע כוכבים

לפי אריסטו נובעת הכרת־אלוהים קודם כל מזה, שנשמת־אנוש יש בה מן הדמיון לאלוהים, וכן גם מן ההתבוננות בשמים המכוכבים. בהתאם לזה גם הביע את דעתו אחד ההוגים של העת החדשה, קאנט: “שני דברים ממל­אים את הרוח בהתפעלות וביראת כבוד המתחדשות והמתגברות והולכות במדה שההתבוננות בהן נמשכת וחוזרת: הרקיע הזרוע כוכבים מעלינו והחוק המוסרי בקרבנו. את שניהם אסור לי לראות כלוטים בעפל. רואה אני אותם לפני ובדרך בלתי־אמצעית קושר אני אותם בתודעת קיומי”. שניהם חזיונות־בראשית הם, שאחד מהם מתגלה ברוח והאחר במלוא תבל.

מן העובדה, השמים הם מקור האור, יסתבר מדוע מאז ומעולם בקש האדם את אליו בשמים או על ההרים הנראים קרובים אל השמים. על האו­לימפוס שוכן מאסף־העננים זבס, על הר סיני נגלה ד׳ למשה, אל ההרים נושאים עיניהם בני־ישראל, כי מהם יבוא העזר. תמיד ובכל מקום היה קשר בין האלים הרמים ביותר ובין השמים: משמים ירד הגשם המפרה, מתגלגל הרעם המבעית; משם בא כל מה שנראה חזיון אלוהי. הכפה הגבוהה, המתקמרת מעל הארץ והיא מחוץ לכל השג ולכל מגע, הרחוקה מן הארץ ועם זה גם מאוחדת אתה – היא הארץ – גם־יחד משקפים־מסמלים התקשרות הדדית ואהבים של כוחות קמאיים־מקוריים, המולידים את האדם בן־החלוף באבהות ואמהות מקיפות־כול המפרנסים והמכוונים אותו. נראה, שלאדם, שמכל הברואים הוא ההולך בקומה זקופה, נתנה מלידתו הנטיה להרים עיניו כלפי שמים בתפלה ובהודיה, ביראת־כבוד בכורנרדהלב. מבלי־משים הוא עושה את הדבר, אפילו שאין הוא מבקש עוד את אלוהים בחללו של עולם, וכן הוא גם משתחוה לארץ בהערצה ובהתחטאות כילד המתחטא לפני אביו.

ואם השמים כמקור האור נראו לאנשים הקדמונים כאלוהיים, הרי מתקבל על הדעת שגם עבדו לאור. בעיני ההודים וגם בעיני עמים אחרים אף נראו האלים כמאירים, כלבנים, כבהירים, אך האור מוג מסובך הוא מכדי יכולת תפיסתם של האנשים הקדמונים. האור הזדהה אצלם עם האש המצטירת בשמש ובברק, בלהבה, כיצור בעל צורה ושם, אשר רבות ועצומות תוצאותיו. האש, היסוד הנע, שקוף, המתלהט בצבע הנהדר ביותר, הממית והמחיה, המכלה כל והמתלקח ועולה מעלה מעלה – בימים קדומים – רחוקים העריצוה באמונה כאלוהות. מזבחה היתה האח שבבית ומשימתה של האשה היתה לשמור על האש שבאח לבל תכבה. מנהגים שונים, שהיו נהוגים בקרב יונים ורומאים, מוצאם מפולחן זה, כגון המנהג לסובב שלוש פעמים סביב הכירים את הכלה בדרכה בפעם הראשונה על מפתן ביתו של בעלה. וכן גם לעשות כן לילד בהוולדו, כדי להקדיש את הרך הנולד לאל־הבית. אצל הפרסים וההודים היתה עבודת־האש חשובה ונעשתה בחגיגיות רבה; הופעתו של ד׳ בסנה הבוער והליכתו במדבר לפני העם כעמוד־אש – גם בהן יש למצוא רמז להערצת האש מימות־עולם. בחבלי ארץ שונים בגרמניה נשתמר עד לעת החדשה המנהג לזרוק לתוך האש

פרורים אחדים מכל סעודה. “הזנת” האש, כפי שנהוג לקרוא לזאת, היתה לפנים הקרבת קרבן לאל־האש.

בהשואת השמים לאלוהות כלולים גם הכוכבים הנעים על־פני הרקיע, ולכן צינו את הכוכבים וכן גם את השמש כעיני אלוהים; אולם אלה יצירות בולטות מדי מחוננים בכוחות מיוחדים, ולכן ראום בחזיונות נפרדים אלוהיים: השמש – הראש בעל רעמת־האש, הגלגל הנוצץ כזהב־פז – היא העולה הרקיע בבטחונו של גשר ממריא לשחקים ויורדת בקשת מרובת־גונים. עוד האנשים הקדם־היסטוריים ואח״כ העמים העתיקים ביותר העריצוה. בברכה קדמו פניה בהנצה עם שחר; צהלו והריעו לה בחממה את האדמה הקפואה ובהוציאה מתוכה את הזרע; אבל־הצטערו כאשר צנחה ושקעה בהיותה במלוא־תפארתה וערכו חגיגות בעלותה מתהום־האופל להעיר ולעורר את תקות־החיים. ״הבתולה ילדה, האור הולך הלוך וגדול״ – כך היה מכריז הכהן כאשר עם הנץ החמה הצעירה החלה תקופת שנה חדשה.

לעמים בימי־קדם ולעמים הטבעיים, שלגביהם הגשמי והרוחני חד הם, היתה השמש כעין מסתורין המתפתח על פני הרקיע – השמש הגוברת על אפלת הלילה ומתחילה צועדת בדרכה בהפיצה אור וחום, העולה בפזרה והשמידה את העננים השמים עליה מצור, הנוחלת רוב נצחונות, המרבה או עוצמה ושופעת קוי־אור; היא שגם בשקיעתה עודנה מאירה לארץ ולדרים עליה ואף מממלכת־המות היא יוצאת שוב כמנצחת ומתעוררת לחיים חדשים. השמש היה הגבור, אם אדם ואם אל, הלוחם מלחמת עמו, מכניע אויביו ללא יאוש וללא ליאות, השוקע עטור־תהלות וממשיך לחיות חיים אלוהיים עד עולם. גבור־שמש כזה היה הרקלס היוני וכן זיגורד הצפוני. גבורי־שמש אלוהיים כאלה היו מרדוך ומיתרת וגם הנוצרי. ולא זו בלבד אלא שמהלכי־חייהם של כל האנשים צריכים היו להיות, אם־כי במדה פחותה, כמהלך השמש במסילתה. מופת השמימי לארצי לא התבלט בשום דבר כמו בתהליך זה. עוד בזמן קדום קשור קשר בין מאור השמש, ההופך חושך לאור, ובין המושג על השופט האלוהי, היודע כל ואף החטא הנעשה במסתרים בחדרי־ הדרים, הוא יראנו, וכן אומר גם היום הבטוי העממי, כי השמש מוציא את הכול לאור־עולם. אל־השמש הבבלי, הנקרא בשם שמש, הוא השופט־הדין הגדול של הבריות אשר נשמה באפן. שירי תהלה ותפארת מושרים לכבודו. ״שמש, אתה השופט הנשגב בשמים ובארץ – אתה היודע מה טוב ומה רע – שמש מרים ראשם של הצדיקים – הוא מרומם את המושפלים, הוא העומד לימין החלשים – שמש, המאור הגדול של היקום כולו, דבר! – אתה הרועה את כל אשר למעלה ולמטה – אליך נשואות עיני כל האנושות – הטובים והרעים לך משתחוים".

החוקים שבכתב העתיקים ביותר, שנשארו לנו, חוקי חמורבי המלך, נמסרו לפי דבריו, לעמו עפ״י הדבור של האל שמש. רעיונות־הטהרה ותבי­עות המוסריות הנמרצות אופיניים הם לכל אלי־השמש; היונים יחסום לאפולו.

הערצת השמש היתה כל־כך מושרשת ומקובלת על הדעת, שבבוא העת והאמונה הישנה החלה להתערער סברו פילוסופים ומדינאים, כי יעלה בידם להצילה בהעמידם את הערצת השמש במרכזה של עבודת־אלוהים. מלך־בבל האחרון, נבוניטוס, הקים שוב על תלו את מקדש אל־השמש יען־־כי קוה להציל בזה את מלכותו מאבדן. אפלטון בקש כי יוסיפו לקים כהלכה וכדבעי את הערצת הכוכבים בתור גלוי־האלוהות, והבאים אחריו המשיכו ופתחו את דעתו זאת; הכוכבים היו בשבילם דפוסים ראשונים ונצחיים של כל הישות והשמש היתה האור שנפש בו ותבונה; בתחלת בלבול־האלים במלכות רומי הושוו זבס, מיתרס והליום זה לזה וכל אחד השוה לשמש. אחרי הניצחון בפלמירה בשנת 15 הכריז הקיסר אברליבוס על השמש הבלתי־מנוצחת, sol invictus כעל אל־־הממלכה ואת יום העשרים וחמשה בדצמבר קבע ליום־חגו. הקיסר יולינוס האמין באל־השמש ונלחם בנצרות. וכן היה הדבר במצרים כאשר אמנופיס הרביעי רצה בשנת 1500 לפני הופעת הנוצרי להחדיר את הערצת השמש כפולחן היחיד במלכותו. אמנם המשכילים עמדו אז על דרגת־תודעה כזאת, שלא יכלו להבין את המיתולוגיה רבת־הדמיון של מדינת־האלים שלהם המחולקת לחלקים רבים, או שהיא נראתה להם כתמימה. המלך חשב, לבטל את המתולוגיה, לבור את האלוהי במהותו מתוך אוצר־הדמיונות שעבר אליהם כמורשה מדורות רבים, לחדש ולהעדין את כוח האמונה באמצעות קשירת קשר בינו ובין הנגלה המפואר ביותר, שאין לותר עליו. ברם, נתברר, במקרה זה, שהמיתולוגיה הישנה המקובלת גברה על הדת החדשה, אם כי נועדה זאת להיות נעלה וטבעית. השירים המצריים היפים שהושרו לשמש, בחלקם מיחסים אותם לאמנופיס, “מה נהדרת הופעתך באופק, את השמש החיה שמימות עולם עולה את באופק המזרחי וממלאה את הארץ בתפארתך – יפה את וגדולה ומזהירה ומקום כבודך במרומים הרהק־הרחק מעל פני הארץ – קרניך חובקות את הארצות הרבות, שנבראו על־ידיך, – יפה יקיצתך, נץ־השחר – המפואר הפוקח עינים – הנשגב, שאין יודע את מגוריך – מה נסתר ונעלם הנך – אתה הפרח הגדול הנפתח במזרח – נותן האור, מגרש החושך”.

מלכות רומי קלטה את הנצרות לתוכה את מורשת האמונה של הא­נושות. ביחוד התיחסו אבות־הכנסיה בחיוב להערצת־השמש שנתמכה ע״י מדינאים ופילוסופים וסמוכין מצאו בדברי הנביא מלאכי “וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה” (מלאכי ג׳ כ׳). את ישו כמביא אור האמת, כמי שמת ואח״כ קם לתחיה, השוו לשמש. אף לא התנגדו, כשהונהג לחוג את יום הולדתו של ישו ביום בו היו נוהגים לקדם בחגיגיות את פני השמש העולה שוב כפי שזה היה בקדמת אסיה, אבל גם באלכסנדריה.

בנצרות של ימי הבינים אין כבר למצוא את הערצת השמש בתור אלוהות ואם ב־ Hortus celiciarum של הררד מלנדסברג, שחיתה במאה ה־­12, נמצאת תמונה המראה את מרכבת־השמש עם אל־השמש, המזכיר ה את עגלות־השמש, שנמצאו תוך חפירה באדמה והמעידות על אמונת האנושות הטרום־היסטורית – הרי אין זה אלא מן הדברים המשתמשים ללא שנוי בדמיון האדם! ברם ליושבי הארץ כ״כ טבעי הוא, לשאת עיניהם למלכת־השמים הקורנת והעמים מוסיפים לכללה, כדבר המובן מאליו, במנהגיהם הדתיים. היונים האמינו כי נשמה טהורה יכולה להגיע באורח בלתי־אמצעי אל השמש. המכסיקאים העתיקים בקשו למצוא את מולדתם בשמש, בכנסיה בעיר אולם נמצאת תמונה המראה קדושים בהכנסם לתוך שמש גדולה ובקתדרלה בעיר ליאון מראה תמונה את האחדות המשולשת בציור שלושה נשרים היושבים בתוך שלוש קרני־שמש. בדמיונותיו המד­עיים הניח קפלר, כי אלוהים יושב בתוך השמש ונהנה מן הצלילים שבהרמונית־ספירותיו. אולם ראשית־כל־דבר מלוה השמש את הגואל בכל חגי השנה המוקדשים לו. מזוג־אלים זה קם והיה שלא במתכון, בהתאם להיסטוריה ולרוח־אנוש.

הירח אינו מביא לידי התפלאות־התעפלות כשמש. השפעתו אינה כ״כ חודרת ונכרת; ברם, השתנות צורתו המוזרה עוררה תשומת־לב. הוא מתמעט עד שהוא נעלם לחלוטין, אח״כ הוא מופיע שוב בצורת מגל צר ומתרחב עד שהוא חוזר לצורתו־העגולה המלאה, דומה אפוא שהוא מתחדש תמיד, וכן היא נעשה לסמל האלמות. בארצות, בהן לפרקים להט השמש קשה מנשוא מתקבל הירח באורו הקריר כידיד טוב. עמים מסוימים – וביחוד בימים קדמונים – העריצו את הירח יותר מן השמש. עובדה זו נעוצה בהבדל שבין הרועים־הנודדים לבין האכרים: הנודים בארצות־קדם נודדים בלילה, כשאין החום גדול ולכן הם צריכים למאור־הלילה ומתחקים על מהלכו, ואילו האכר זקוק לחום השמש. הירח, השמש וכוכב־הבוקר הם היו שלושת אלי־הקדם בתור אב, אב ובן: הירח־האב, השמש־הבן.

אומנם, ירח ושמש נודעה להם חשיבות רבה ביותר כמודדי־זמן, אך עם זה היו השמים וכוכביהם כולם ענין לענות בו לחוקרים הראשונים. הם הכירו, כי כל צבא הכוכבים הגדול לאין ספור מחולק הוא למאורות עומדים ולנודדים, כי הכוכבים הקבועים, היציבים מהוים צורות בלתי־נהרסות והנודדים אינם מהלכים לאורך ולרוחב, ללא סדר, כי־אם שומרים על מסי­לות קבועות ועל מרחקים קבועים בינם לבינם. כאשר התבוננו החוקרים באלה היצירים הנוצצים שממעל וראו איך הם משוטטים שם בחירות בלי להפריע זה לזה, בלי לסטות ימינה או שמאלה, בלי להכנע לתשוקות עצמיות־פרטיות כאשר נוכחו לדעת, כי אלים אלה והדומים־לאלים נשמעם1 לחוק אחד ״מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו״ (תפלת ערבית); “חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם” (קידוש לבנה), כפי שתצפיות מרובות וממושכות הורום ולמדום להכיר את שמירת־החוק הקפדנית הזאת – או אז היה הרושם עצום ורב. זכותם של הבבלים היא, שכקרו2 את תנועות הכוכבים ועל־פיהן חלקו אה הזמן ואת החלל ועד היום מסדירה חלוקה זו את חיינו. בפעולתם זו כאלו טבע רוח־האדם את חותמו על ההתרחשות העולמית השוטפת וכבש את החיים החולפים ועוברים ללא מעצור. ברם, הבבלים תמכו בזה את יתדותיהם ביסוד שהניחו השומרים, העם שישב לפניהם בארם־נהרים, בחוכמת־התכונה שלהם.

כשראו האנשים הטרום־היסטוריים את השמש בשקיעתה לא היו בטוחים כמונו, כי למחרת בבוקר שוב תעלה ותזריח אורה. אם גם מאה פעמים ראוה בעליתה לא יכלו לדעת בודאות, אם הפעם הזאת לא תכבה ותכלה בתהום או אם לעתיד לא תאיר לאלה שמתחת לפני האדמה. "רוח ליל־החושך – האם גם היום ינצחהו אל־האור?״ כך שואל משורר הודות ההודיות. עדין ידעו אז רק על המקרה, על השרירותי, על המשוער, שכל הנמצאים, כמדומה, מופקרים לו. כשם שהמצפון יוצר חוק, המכון את מעשי האדם לפי קנה־המדה של טוב ורע, כך גם הכירו, שיש חוק שמימי, הממלא בזהרו את העולם ומושל בו. גלוי לעין כל, שיש שם מופת לכל, חוק המחיב את הכל. מה שראו קודם כחלקים נפרדים, דברים שעברו עליהם בשויון נפש או במבוכה – אלה נתלכדו והיו לבנין־עולם מפואר, לקוסמוס. חד בחד השתלב, הדברים הרחוקים ביותר נתקרבו והשתייכו זה לזה, הדבר הפעוט ביותר נודעה לו משמעות רבה. הירח היה לגבולו של אזור הרקיע בכון אל הארץ. תחת הירח חיו האנשים בני־החלוף והרוחות העומדים בתוך בין בני־האדם ובין האלים. מעבר למזרות ולכוכבי־הלכת היתה ממלכת האם הקמאית, היה יסוד קמאי אלוהי. כל אחד ואחד משבעת כוכבי־ הלכת, שהשמש הוא האמצעי ביניהם, השמיעו קול תוך מהלכם במסילותם, בספי­רות; בהתאחד קולות אלה, הנמשכים זה אל זה, נוצרה הרמונית־הספירות. לכל כוכב־לכת היה גם צבע משלו ושלל הצבעים היה זהריר של השמים. הקשת בענן נראתה כבבואתם של הצבעים התואמים. בהתאם לזיקה שבין כל חלקי העולם אהדדי נועד יעוד לארץ להיות בבואתם של השמים המ­לאים כבוד ד׳. כארמונות וכמקדשים בעלי שבע המדרגות של הבבלים כן גם בזמן יותר מאוחר קבר הדריאנוס נעשו כתבנית השמים. מתוך דמדומי־ החיים הרופפים מבצבצת ועולה ישות אנושית מכוונת בתבונה רבה ומוקרנת באור הכוכבים המנחים. בזיקה ההדוקה אל המזלות מצטרף יום ליום בנעימה ולכל אחד ואחד משימות והבטחות משלו. השנה הקצובה ע״י ירח ושמש נחלקת לימי־מנוחה ולימי־חג ומועד המשקפים את מערכות הכוכבים. לבו של אדם הנקלע בכף הקלע של תאוות, העמוס אשמות לאין מרגוע, מוצא לו נוחם בהרימו עיניו למשטר־השמים הכלול בעזוז ובתפארת. יש להניח, כי הטאאו הסיני והריטה ההודית, חוק־חיים מוסרי בעל אופי אלוהי, מקורם במשטר הבלתי־משתנה של מערכת הכוכבים.

ברם, היתה זאת סטיה מן הדרך כאשר תחושת הזיקה שבין ארץ ושמים הפכה לתלות של האדם הפרט במערכת הכוכבים. הקשר מלא האמון לחוקיות ראויה לכבוד היה לעבדות, ממנה סבלו האנשים לאחר היותם למחוסרי־אמונה עד שבאה הנצרות, ששאבה ודלתה ממקור־האלוהי ושחררה אותם.

האדם המודרני, שגדל וטופח בספירת המדע אינו רואה עוד חזיון אלוהי בכל יציר שבטבע וביקום; בעיניו הכוכבים הם גופים מורכבים מחמרים מסוימים, הם משוללי־חופש ויחודיות ובעורון סרים לחוקי־טבע “עורים”. אולם באדם הבלתי־מקולקל לא יכלה הרגש של יראת־הכבוד וכוונת הלב כל עוד יראה את עולם־הכוכבים הנצחי בהאירו לעולמנו החולף ובחבקו אותו ברחום ונחום ועל כולם לא יראו הכוכבים כמתים בעיני המשו­ררים, שיותר מאחרים קשורים הם לטבע־לאל. בירון קורא לשמש בשם סגן־אלוהים וזה מזכיר את החרוז של הקדוש פרנץ פון אסיסי: “ממך, העליון, הסמל ביד השמש”. ושיר־שמש זה שוב מזכיר את התשבחות לשמש של אמנופיס. גתה אמר לאקרמן: “כאשר ישאלוני, אם זה לרוחי ולטבעי להעריץ את השמש, כי אז אענה ואומר: כן וכן, כי היא גלויו העליון – והגלוי האדיר ביותר, שנתן לנו לבני־אדם להרגיש בו. בה אני מעריץ את האור וכוחו היוצר של אלוה, הנותן לכולנו את החיים ואת כוח העשיה והצפיה, הנותן לנו את היותנו והיותם של כל החי והצומח אתנו”.



  1. כך במקור. כנראה צ“ל: נשמעים – הערת פב”י  ↩

  2. כך במקור. כנראה צ“ל: חקרו – הערת פב”י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!