רקע
יוסף חיים ברנר
צָרַת הַלְּשׁוֹנוֹת

[הוכן להרצאה]


רבותי,

במודעות הבטחנו לכם נשף ספרותי באולפן הגדול ובהשתתפות חמישה אנשים. עכשיו, כפי שאתם רואים, הנשף הוא בקלוב הפועלים הקטן, וכל הנשף ימלא רק אחד – הסופר אָנֹכִי. ואף על פי שאנחנו הודענו, שכל מי שרוצה להחזיר כרטיסו, יש הרשות בידו, ואנחנו נחזיר לו את כספו, ומכאן, שאין מקום לטענות אלינו מצד הקהל, בכל זאת הנני נכון לספר לכם את כל הענין מראשיתו ועד סופו, למען תדעו גם אתם מה “קרה”, ומה הסיבה שמנשף מגוון, עברי וז’ארגוני, נשאר סדר הנשף הזה, שכולו ז’ארגון לבד.

בודאי כבר ידוע לכולכם, שכל ה“אינצדנט” שבא בעקבות הנשף הזה יסודו בריב-לשונות, או יותר נכון בצרת הלשונות שלנו. והענין הזה, למרות, או, אולי, יען שכל כך הרבה דיברו עליו, דורש קצת ביאור. אין אני תמים כל כך לחשוב, שבדברי ארגיע את הרוחות ושדברי יהיו אוריגינליים ביחוד, ובכל-זאת הבה ואגיד שתים שלש מלים בדרך כלל, בטרם אגש להרצאת המעשים.

בתור הקדמה הייתי רוצה לומר לכם, רבותי, שאני כשאני לעצמי אני לא הבריאיסט ולא ז’ארגוניסט, ואין דעתי נוחה כלל לא מאלו ולא מאלו. יען מה? יען שאני חושב, כי לשאלות החיים צריכים אנו לגשת לא כדוגמטיקים כי אם בעינים פקוחות ובהכרת המציאות הנכונה. כשאני רוצה, אני מבין גם את ההבריאיסטים וגם את הז’ארגוניסטים מנקודת השקפתם הדוגמטית. ההבראיסטים מאמינים, שהז’ארגון הוא לנו חרפה, אסון, סכנה, שהז’ארגון אינו נותן לנו להתאחד עם עברנו הגדול, שהז’ארגון יש לו תביעות להיות לשוננו הלאומית, בעוד שלשון זו צריכה להיות עברית ורק עברית. לפיכך היו הם רוצים שבציבור, לפחות, ובארץ-ישראל לא תישמע מעל הבמה שפה אחרת, בכדי שיוכלו להשלות נפשם באילוזיה, שהעבריה חמדת נפשם היא הגברת השלטת…האנשים האלה אוהבים אילוזיות בכלל, ולכן גם העובדה, שאיזו מאות ילדים מדברים בבית-הספר עברית, מחוללת כבר האילוזיה בנפשם, כי עברית היא שפת הדור הצעיר בא“י, ולכן נחוצה, לפי דעתם, עוד התאמצות אחת, נחוץ לאסור על הילדים לשמוע ז’ארגון מעל הבמה – והרי הכל כאן… כאמור, אני מבין אותם. מבין אנכי גם את הז’ארגוניסטים הנלהבים בכל תפוצות הגולה הטוענים: הן לתת את העברית בפי כל עמנו הוא דבר שאי-אפשר, בעוד שבז’ארגון מדברים, סוף סוף, מיליונים אחדים של יהודים – נעשה, אפוא, התאמצות אחת ונעשה על ידי הספרות את הז’ארגון לשפת כל ישראל, וניפטר מצרת ריבוי הלשונות….. מובן, שמהשקפה זו הם שונאים, ולא שלא בצדק, את “לשון-הקודש”, שהיא קיר מבדיל בין האינטליגנציה ובין העם, שהיא דבר ריאקציוני, אסון, סכנה וכו' וכו', וגם אלה די להם לשמוע על דבר איזו חברה אמנותית-יהודית בעיר קטנה שבתחום, די להם לקרוא ציור ז’ארגוני של איזה מתחיל, הצריך עוד ללמוד יושר-הכתיבה, למען תהא להם האילוזיה, כי ה”יודיש" עושה חיל וסופה לירוש ארץ –

רבותי! אני חושב, כי אם נבוא לדון לא מנקודת ההשקפה הדוגמטית של “יהָרג ואל יעבור”, לא מנקודת ההשקפה של ההכרה האבסולוטית, כי נחוצה לנו שפה אחת, אלא בהתאם עם הכרת המציאות, אז בהכרח נבוא לידי מסקנה, כי טעות מרה ביד שניהם, וכי, בכל אופן, אין אצלנו מקום לריב-לשונות, למלחמת שפות, כלומר לקנאות, להפרעה, לשנאה… רבותי! אני אהיה האחרון לבלתי הבין, עד כמה גדולה צרת הלשונות שלנו. אני יודע עד כמה ריבוי-הלשונות שלנו מקלקל את ניב שפתנו, מערבב ומבלבל את סגנוננו, מפורר את כוח יצירתנו… אין צריך להוכיח שסכום-אנרגיה ידוע, המתחלק לכמה מקומות, אין השפע רב בכל מקום מאלה… אבל מה לעשות, רבותי… בודאי ובודאי יש אסון ויש סכנה, אבל מקורם הוא לא בעברית ולא ב“יודיש”, אלא במצב חיינו בכלל, במצב של עם שאין לו ארץ והוא הולך מגוי אל גוי וכולו בלבול… ידברו הז’ארגוניסטים ברוסיה בשם ההמונים הגדולים, בעוד שההמונים שלהם אינם כלל גדולים ואינם כלל בעד האידיאל הז’ארגוני, יען שז’ארגון לבד אינו יכול, כמובן מאליו, לספק את צרכיהם, יען שבתור עם התלוי בחיי אחרים ובכלכלתם הוא מוכרח לדעת את לשון האחרים… ולמה יצעקו ההבריאיסטים הקנאים: שפה אחת ניתן לדור הצעיר כאן, בעוד שהחיים מכריחים גם פה לתת בפיו עוד הרבה שפות.. בעוד שערבית צריך ללמדם, וצרפתית צריך ללמדם וגם אל הדקלמטור הגרמני צריך להובילם, בכדי שישמעו גם גרמנית…. למה ניתכה, איפוא, החמה דוקא על לשון ההמונים היהודים, הז’ארגון, שאותו צריך לרדוף עד חרמה, בעוד שהדור הצעיר, על פי אותו ההכרח של תנאי החיים, יודע ומבין וגם מדבר ז’ארגון… הן ממה-נפשך, אם יש לנו תקוה, כי יהודים עוד יבואו הנה מרוסיה ומגליציה ומאמריקה, הלא אי אפשר לגרש את הז’ארגון ביום אחד, ולא לבד שלא אפשר, אלא שגם ככה לא ייעשה….. צריך איפוא, אז בהכרח להתחשב עמו ולא לבטלו… אבל אם אלה הם הכל – נגמר הכל… אז. בכלל, מאי נפקא מינה ומה הצעקה?…

מה, איפוא, יוצא מזה – ישאלו? יוצא, שמצבנו בתור עם בלי ארץ, שלכן בהכרח הוא בעל שפות ז’ארגוניות רבות ובלי שפה אחת יחידה, שמצבנו הזה אינו נותן לנו מקום לאיבוד אנרגיה על מלחמת קנאות… האסון שיש בשאלה זו הוא תוצאה מוכרחת ממצבנו. בהכרח שוררות בחיי אומתנו שפות רבות, זרות ולא זרות, ובנוגע לעברית וז’ארגון, שתי השפות שאנו יוצרים בהן ספרות, הנה כולנו, גם ההבריאיסטים וגם הז’ארגוניסטים, אך שיבולים בודדות, אך בנים מעטים לעמנו, שהיינו רוצים כי יהיה לנו עם… זה חולם על פי דרכו וזה על פי דרכו… זה מעיר את נפשו בעברית ושואל “למי אני עמל?” וזה כותב בז’ארגון – והתולעת מנקרת בלבו… אלה מדברים בשם העבר הגדול ואלה בשם ההמונים הישראליים של ההווה… ואולם באמת העבר שלנו, רבותי, לא היה כלל גדול, וההמונים הישראליים – נפשם נתונה לגמרילראש הדף בהכרח לדברים אחרים… רוב העבר שלנו, רבותי, רוב העבר שלנו, שהוא אלפים שנות גלות וגירושים וטביחות, אינו גדול ואינו יפה כלל… וההמונים שלנו, של היום, אינם כלל עם רייזין ועם נומברג ועם אַש ועם ל. שפירא ועם אנכי… איזה מקום יש, איפוא, לנו, שנפריע איש את רעהו, שנסתור, שנהרוס? אצלנו, רבותי, אין מה להרוס – הכל הרוס אצלנו… אצלנו ברוכה תהיה כל יד המעשירה את חיינו במשהו, כי חיינו, רבותי, עניים מאד מאד… חיינו החברתיים ריקניים מאד – ונגד הריקנות הזאת עלינו לחבול תחבולות… אצלנו ברוך יהיה האיש העושה איזה דבר בחיוב, יהיה הדבר מה שהוא, אבל אין לנו להודות לאלה שמפריעים, שסותרים, שמתנפלים… לנו, השיבולים הבודדות ביהודה, יקרה השפה העברית – אדרבה, הבה ונעמול בה לשפרה ולהפיצה… יכתוב הסופר ולא ישגיח על השכר הפעוט שהוא מקבל בעד עבודתו, יורה המורה בהתלהבות ומסירות נפש, יקרא הקורא ויתן לחברו לקרוא, יתמכו בהוצאות עבריות ויעשו תעמולה בשביל הוצאותינו: “הפועל הצעיר”, “אחדות”, “לעם”, “יפת” וכו' – ייסדו שיעורי ערב בכל מקום, יערכו נשפים והרצאות ספרותיות ומדעיות… זה אני מבין, זוהי עבודה, זהו מילוי צורך ידוע, זה יביא לנו בסוף הסופות דבר-מה… זה גורם לנו איזה עונג מיד… רבותי, גם אני בעצמי הנני קנאי במקצת, גם אני הנני בעד קנאות חיובית, בעד קצת מסירות נפש… אבל בזה שנפריע איזה חזיון ז’ארגוני, הנחוץ גם הוא, בזה שלא ניתן לדור הצעיר לקרוא את הדברים הגדולים שיש בספרות הז’ארגונית, כמו “פאָלקסטימליכע געשיכטען” של פרץ ועוד, בזה שנאסור על נערינו להתודע אל חיי עמם, ובנידון דידן, לשמוע, למשל מונולוגים ז’ארגוניים אמנותיים מפי מקריא אמנותי, כ“ר' אבא” של אנכי – לא, רבותי, בזה עדיין אין אנו עושים כלום בשביל העברית, בזה אנחנו רק נותנים לעצמנו תעודת עניות עוד יותר גדולה, בזה אנחנו מראים רק כי העיקר אצלנו המלה הריקה, הצלצול הריק, הדיקורציה, במחילה…

ובזה, הגעתי לעצם המאורע. בא ליפו אורח יקר וחשוב – הסופר ז.י. אנכי. איני יודע עד כמה הוא יקר וחשוב על “השדרות העליונות” שלנו, על ה“קאַזיאָניים” שלנו, שבכלל אין להם דברים יקרים וחשובים בעולמם – עלי ועל חברַי הוא יקר וחשוב. על ז. י. אנכי אגיד אחר-כך מלים אחדות. לעת-עתה, לרגל הענין, אני מודיע, שהוא התחיל לכתוב עברית, והיה זמן מרובה קנאי נלהב לשפתנו, עד שלפני חמש-שש שנים בערך לא רצה לתת אחד מציוריו לתרגמו לז’ארגון, אלא אם כן יודיעו שזהו תרגום מעברית… איך שיהיה, עכשיו אנכי הוא סופר ז’ארגוני בעיקרו. ולאיש הזה, המכובד ויקר עלינו, יש בין יצירותיו מונולוגים אחדים, “ר' אבא”, שהוא קוראם בנעימה ובהטעמה. נתעוררה הצעה, שאנכי יקריא את המונולוגים האלה גם ביפו. המונולוגים האלה הם אמנם בז’ארגון, אבל הן אמנות בודאי יש בהם, וכי משום שהיא אמנות מחיינו ומעולמנו הפסידה? וכי מפני שאין אנכי איזה יאָרק-שטיינר הפסיד? הלא ליארק-שטיינר ולמוֹזר מותר היה לנאום “דייטש” בבית-העם הירושלמי – ו“האור” נתן כל פרטי הדברים… אולם לבלי להכביד על אנכי למלא נשף שלם בעצמו, ביחוד שבריאותו בעת האחרונה אינה כל כך במצב מעולה, נאלצנו אני וגוטמן וקבק, בצירוף חברנו מ. גנסין, לעזור לאנכי בהשתתפותנו. וכאן אני צריך להודות, שאני, מצדי, למשל, התיחסתי כל העת אל ההשתתפות הזאת ברגשי עונג מהול בצער. העונג היה על שאנחנו, מתי מספר, סופרים יהודים, נזדמן, סוף סוף, כמו באיזה אורח פלא, לפונדק אחד, ולפנינו יהיה קהל יהודי הרוצה לשמוע איזה דבר, הנכסף לקבל איזו הנאה אמנותית… בזה יש במקצת כדי לשמח את הלב. ואולם, כאמור, גם מזג הצער לא חסר ברגשותי. הצער, בן-לויתנו בכל ימי חיינו, נלוה אלי גם הפעם והקטין את העונג. והצער היה על ערבוב השפות בנשף ספרותי. לא קנאת עברית וז’ארגון אכלתני, רבותי, דבר זה לא עלה גם על הדעת… אדרבה! אלא זה היה הצער: נשף ספרותי, שעיקרו הוא הוא הסגנון האחד, הנאה, האמנותי, הסגנון המשרה איזו רוח מיוחדה, רוח יתירה, אסתטית… ופתאום – ערבוב הסגנון, ערבוב הלשונות, העדר האסתטיקה… ואולם מה היה לעשות – הכרח… אם חיינו, רבותי, יהיו אחרים בזמן מן הזמנים, אז יהיה גם מצב הדבר הזה אחר… אם יהיו בחיינו האחדות, ההרמוניה, שלימות הסגנון… אבל עוד רחוק, רחוק היום, שבו נוכל לחלום על שפה אחת יחידה… לעת-עתה אנו פזורים בעשר ארצות, ושפות הארצות האלו בהכרח מכניסות ערבוב, חוסר הרמוניה בחיינו ובשפותינו… אגב אורחא: אם יש פה אחדים מיריבי העומדים ואינם מבינים מה שאני מדבר, יכולים המבינים לנחמם – אוי לאותה נחמה – כי גם בעברית שלי אין אחדות, כי גם העברית שלי מעורבבה היא ומושפעה מן השפות הזרות אשר קלטתי בימי חיי – וגם כן בהכרח… לעת-עתה חשבתי, איפוא, כמו שאמרתי מקודם – הבה נעשה, כל אחד ואחד מאתנו בפינתו שלו, מה שאנו חושבים לנכון ומה שאין אנו יכולים לבלי לעשות.

כך חשבנו, רבותי, ולא ראינו בזה כל חטא, אלא איזה צעד – וגם זה רק ליחידי סגולה. והנה קמה עלינו הרעה מצד האנשים הטובים הידועים, שהרימו קול רעש: היאך! ז’ארגון! עברית וז’ארגון ביחד? סופרים עברים עם סופר ז’ארגוני? חמץ ומצה?! והאנשים ההמה – יהי אלהיהם עמם! – הפריעו בעד מעשינו וגם איימו על המשתתפים… להרע להם… בחוסנו על כבודו ועל בריאותו של אורחנו היקר מצאנו לנכון להעביר את הנשף לקלוב. פה היינו בטוחים, כי הנשף לא יופרע. אולם מכיון שהאולם הוא יותר קטן, והקריאה בו היא יותר קלה, מצאנו המסדרים, בהסכם בעל-הנשף, להוציא את הנומרים של הסופרים העברים, בכדי שהנשף יעמוד על עיקרו. הקנאים הגדולים ניצחו, איפוא, נצחון גדול: תחת נשף שרובו עברי הוכרחנו לתת נשף, שיש בו רק זכר לעברית בפתיחתי זו. יערב עליהם נצחונם!

*

רבותי! חפץ חפצתי להגיד גם מלים אחדות על אורחנו היקר כשהוא לעצמו. אבל אולי טוב שאעשה זאת בגמר הנשף?

רבותי! את הנשף הספרותי הזה הקדשנו לז. י. אנכי. מי הוא אנכי? על שאלה זו לא אבוא עכשיו לענות בפרטיות. ביחוד אני פטור עכשיו מזה בעת שאנכי בעצמו הוא לפנינו והוא יהיה הערב מדבר בעדו. בודאי יודעים גם אלה מכם, שלא למדו חכמת הדקדוק, כי “אתה” – זהו נוכח, “הוא. – נסתר, ו”אנכי" – מדבר בעדו. אנכי ידבר בעדו! ואולם, בכל זאת, למרות מה שאיני רוצה לגזול הרבה מזמנכם, הנני ואתעכב רגע על השם הספרותי הזה “אנכי”. לי נדמה לפעמים, כי הכינוי הזה, הפסידונים הזה, מראה לנו על מהלך חדש בעולם המחשבה העברית.

לי נדמה, כי אם בחיינו במשך עשרות השנים האחרונות לא נשתנה הרבה לטובה, הנה בעולם מחשבתנו באו שינויים יפים מאד. בחיינו היו אלה הימים שנות משבר: חיבת ציון רפתה, הציונות הדיפלומטית פשטה את הרגל, ה“בונד” הלך וכלה, האמיגרציה היהודית אבדה דרך… אבל מתוך התוהו-ובוהו הנורא הזה נצטללה מחשבתנו להבין דבר במצבנו. המעולים שבנו הבינו, כי טעות היא מה שהורגלנו להשיב על כל תלאותינו בהרמת אצבע כלפי שונאינו, כלפי צוררינו… המעולים שבנו הבינו, כי הרבה הרבה פשענו ועָוינו בהיסטוריה שלנו, הרבה הרבה אנו חוטאים בזמן הזה, וכי לרוב פרי מעללינו אנו אוכלים. תפקיד לא חשוב כלל מילאנו היהודים באירופה בכל משך ימי הביניים ואחריהם. סרסורים היינו, רבותי, סרסורי כסף וסרסורי רוח, אבל לא יוצרים ולא עובדים! קבצנים, שנוררי-עולם היינו עד עכשיו, שכנים, לא אדונים לחיינו – ואנחנו, למרות הקינות והסליחות, היינו בעומק נפשנו הדלה שבעים רצון מהמצב הזה, יען שהוא פטר אותנו מיצירה, מעבודת-כפיים… עם בלי ארץ-מולדת הוא נבזה ומאוס, ואנחנו, רבותי, היינו עד היום הזה בלי ארץ מולדת… ארץ מולדת נקנית על-ידי עבודה, ואנחנו, רבותי, לא ידענו אלפים בשנים מה זו עבודה… מה הפלא, כי באנו עד משבר…

את זה משיגה עכשיו המחשבה העברית, את זה מבינה השירה העברית החל מגורדון ועבור דרך טשרניחובסקי, את זה מבינה הפובליציסטיקה העברית, החל מסמולנסקין ועבור דרך ברדיצ’בסקי.. את זה הבינה מפלגת הסוציאליסטים-הטריטוריאליסטים הקטנה, שאמנם הטביעה את הרעיון הזה בהרבה דברים של מה-בכך, אבל העיקר אינו חסר מספרם…

ויחד עם הרעיונות על ארץ מולדת ועבודה עלה בקנה אחד הרעיון על היחיד העברי, על היחידיות הנפשית. עד עכשיו לא היה היהודי יהודי אלא אם כן נשמע לכל פקודי הכלל, אלא אם כן היתה השקפת עולמו ממש כהשקפת כל הכלל, אם האמין בכל הספרים הכתובים, אם נצטרף ל“מנין”… בלי ה“מנין” לא היה היחיד כלום. היחיד היה רק גרגיר אחד קטן בגל-הכלל. בלי הכלל לא היה לו כל ערך. אולם עכשיו, כשהכלל שלנו, רבותי, החל להתפורר, כשיהודי ארץ אחת אינם דומים ליהודי ארץ שניה, כשקהילות שלמות אין יהדותם אלא “טמפל”, שאין הם רוצים לבוא להתפלל בו… כשההתבוללות הולכת ומתחזקת בתוקף יד החיים ובכל המובנים גם ברחובות-היהודים שבמזרח – עכשיו באה העת להיחיד להציג עצמו נגד הכלל ולומר: אנכי!

מתאוננים על ספרותנו שהיא אינה עממית, אינה מחנכת, אבל כל כמה שהדבר יהא מעציב, הנה אי אפשר באופן אחר. כל ספרותנו היא עכשיו אינדיבידואלית, כל סופר וסופר מן הצעירים – עולם בפני עצמו, ואחרת אי אפשר להיות. מנדלי מוכר ספרים תיאר את רחוב היהודים בכללותו, את היהודי הקיבוצי, את הכלל-ישראל, הסופרים הצעירים לא יוכלו ללכת בעקבותיו. רחוב-היהודים התפורר, העיירה עברה לאמריקה, היהודי הקיבוצי נעשה לאחר… נשארו רק יחידים, עברים-אירופים בעלי פסיכיקה מיוחדה, ולכל אחד ואחד נפשו שלו, יאושו שלו וחלומותיו שלו…

בספרותנו הצעירה כל אחד ואחד מאתנו הוא: אנכי! – סֶמֶך אחר אין.

מי יודע, אפשר שהאינדיבידואליות תביא לידי קולקטיביות, אפשר שעל ידי אינדיבידים הגונים ייגלה כוח חדש בעד המשך חיי האומה – איני רוצה להגיד עתידות. גם לא אדבר פה על גיבורי חיי אנכי, על שאיפותיהם, חיפושיהם, חייהם… גיבורי אנכי בעיקרם הם “אנכי”… ואי אפשר לדבר בפניו של המדובר בהתגלות הלב הראויה… עיקר טבעם שהם שואפים.. ובודדים…

אני רוצה רק להעיר, טרם גמרי, על דבר הר' אבא אשר יקריא לפנינו. ר' אבא הוא יהודי זקן החי בהעבר. הוא רואה את כל הריקנות שבחיי היום והוא נושא עיניו אל מה שהיה… אם צדק הוא בזה – אין זה מן העיקר… העיקר, שר' אבא הזקן והחלש גם הוא יהודי קובע ברכה לעצמו, גם הוא בעל תכונה אינדיבידואליסטית כולה, גם הוא איש המציג את ה“אנכי” שלו נגד כל הסביבה, שאינה לפי רוחו… ובזה סוד השפעתו, בזה הוא לוקח את לבבנו.

ובזה אני פותח וקורא לגוטמן, או מסיים ואמר: שלום לכל!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53541 יצירות מאת 3182 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!