רקע
עזריאל נתן פרנק
בני בבל ובני ארץ ישראל בהספדם

שלחו להם בני בבל לבני ארץ ישראל:

לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלהינו, על שנתפזרנו בין האֻמות ועלינו לפתוח בהספד.

שלחו להם בני ארץ ישראל:

אתם נתפזרתם בין האומות ואתם מחוץ לארץ הקדושה וראוי לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך, כעבד היוצא מבית אדוניו. אבל אנו, יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקדוש ברוך הוא את ספר ההספד1, כי אנו בני המטרוניתא ואנו מבני ביתה ויודעים יקרא2 דמארי עלמא, ולנו ראוי לבכות. אנו יתומים בלי אם ואב, ועינינו מסתכלות בכתלי הבית, והוא חרב, ואין אנו מוצאים את אמנו שהיתה מינקת לנו בכל יום מן הטוב שלה ומנחמת אותנו ומדברת על לבנו, כאם לבנה, והשתא מסתכלות העינים לכל עבר ומקום מושב אמנו חרב. מי ינחם אותנו? מי ידבר על לבנו ויגן עלינו לפני המלך? כשהיינו חוטאים לפני אבינו והוא לקח את הרצועה להלקות אותנו, היא נצבה לפנינו וקבלה את המלקות של המלך, בכדי להגן עלינו, כמה שנאמר: “והוא מחולל מפשעינו מדֻכא מעוֹנותינו”3, והשתא אין לנו אם. וי, וי לנו! וי לכם! לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד, לנו ראוי לפתור אותן המלות המרות4 ולהודיען לאותם היודעים לבכות. אנו נגשים בכל יום אל ערשׂ אמנו ואין אנו שוכחים אותה. שם אנו שואלים עליה, ואין מי שישגיח עלינו. אנו שואלים הערש שלה והוא נתחלל. שואלים את הכסא שלה והוא נפל. אנו שואלים את ההיכלות שלה, והם נשבעים, שאינם יודעים איפה היא. אנו שואלים את העפר, ואותות עקבותיה אינם שם. אנו שואלים את הגג, והגג משיב לנו, שהיא היתה יושבת שם, מבכה ומיללת והולכת מגג לגג ובוכה וצַוַחת בקול מר עלינו, כמה שנאמר: “מה לך איפה, כי עלית כלך לגגות”5. אנו שואלים את הדרכים והשבילים, וכלם אומרים, ששמעו בת הקול המר של בִכְיָה, שבכתה על בניה, ואינם יודעים לאן עלתה. לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד; ננשק עפר רגליה, ננשק מקום מושבה, ננשק כתלי ההיכל, ונבכה מרה. אנו נפתח בהספד, כי אנו רואים זאת בכל יום. נבכה תדיר ולא נשכח את המרירות שבבכיה. פתחו ואמרו:

“איכה ישבה בדד העיר”6 – כתיב “כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלהים צבאות בגי חזיון, מקרקר קיר ושוע אל ההר”7 – “כי יום” – יש לקודשא בריך הוא יום אחד, אהוב נפשו, שכל שאר ששת הימים נכללים בּו והוא כולל את כלם, ועל שנתרבו העווֹנות נסתלק היום הזה למעלה אל עולם החיים. כדין קם מתחת שִפולֵי8 המשכן יום של מרירות, יום של בכיה, יום של צער, יום הנקרא “מהומה ומבוסה ומבוכה”, והוא נכנס אל המשכן והשחית וטִמא, וגברת המשכן הלכה ונתגרשה ממקום מושבה אל ההר שבחוץ ואל ההר שנחרב, והמשכן נשחת ונחרב. אחר כך ירד אותו היום העליון שנסתלק, שאל על משכנו והוא נחרב. נכנס וראה שהמטרוניתא אהובת נפשו נתגרשה וברחה וכל בנינה נהרס. כדין התחיל גועֶה גְעִיָה9 אחרי געיה, כנהמת התרנגול. הדא היא דכתיב “מקרקר קיר” – קרקר הוא נהמת התרנגול – “ושוע אל ההר” – עשה שַועה וצוָחה אל ההר, שאליו ברחה המטרוניתא. עשה שוָעה, צָוַח וקרא בנהימת בכי: “איכה”, איכה אהובת נפשי, איכה יונתי, תמתי? איכה יחידתי? אחותי, בתי, אמי לאן הלכת? לאן פנית לילך?

ר' פנחס פתח: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו”10 – בשעה שנחרב בית המקדש ונשרף, בא קול אל קברי האבות הראשונים ואמר: “אבות ראשונים, אתם ישֵנים ואינכם יודעים צער העולם! בניכם, שגדלתם בצער והכנסתם אותם לאמונה רבה של הקדוש ברוך הוא, ונהרגו והלכו בגלות בין שונאיהם, – ידיהם קשורות לאחוריהם, מתים ברעב, בתיהם נשרפו. אן רחמיכם? אן אמונתכם? קומו והתעוררו”. – מיד נתעוררו האבות והאמהות והלכו אל משה. אמרו לו: משה רעיא מהימנא![567] אן הבנים? אן עזבת אותם? – מיד נתעורר משה והלך עמהם אל יהושע. אמר לו: “בני האבות האלה, בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא הפקיד אותי עליהם, ואני עזבתי אותם בידך, אן הם?” – השיב יהושע ואמר: רבינו משה! בארץ הקדושה עזבתי אותם וחלקתי להם את הארץ על פי הגורל, כמו שצוית אותי וכלם עזבתי איש איש על נחלתו ועל גורלו“. – מיד הלכו כלם לארץ הקדושה ומצאו אותה חרבה עד שלא נשמע בה שום קול. נכנסו אל המקדש וראו שנשרף. עשו בו הספד, עד שנשמע הקול המר של בכים לרום שמים, וכל מלאכי עליון בכו עמהם למעלה. נתעורר הקדוש ברוך הוא ובא אליהם ומצא אותם ממררים בבכי בעפר המקדש אמר להם: “אהובי נפשי! מה לכם פה? מה לידידי בביתי?” – קם אברהם סבא בראשונה ואמר לפניו: “מארי דעלמא! אתה יודע, שהלכתי לפניך בדרך אמת. עשר פעמים נסית אותי ואני עמדתי בכל הנסיונות. בנַי איפה הם? לא שמעתי קול דבריהם בארץ, אשר נשבעת לי, לקיים אותם בה”. – אמר לו הקדוש ברוך הוא: “הוי אברהם אהוב נפשי, הם חטאו, עבדו עבודה זרה, ובגין כך תקף רגזי עליהם ובגינך המתנתי להם זמן רב, ולא שבו לפני”. – כיון ששמע אברהם כך, אמר: “יִמְחו על קדֻשת שמך את כל חטאותיהם בין העמים, עד שיהא רצונך להשיבם אליך”. – וכן כלם עשו כזאת והלכו להם. נשארה שם רחל והרימה קול בכי תמרורים. אמר לה הקדוש ברוך הוא: רחל, מה את מבכה? אמרה לפניו: “ולא אבכה? בּני אן הם ומה חטאו לך?” – אמר לה: “הכניסו צרתי11 לפני, ולביתי הכניסו אותה”. – מיד אמרה: “וכי אני לא עשיתי יותר מזה, שהכנסתי בעצמי צרתי לביתי”12 ? ואתה כתיב בך: “רחום וחנון, ארך אפים, היה לך למחול עווֹנותיהם”. ובכל מה שאמר לה לא קבלה תנחומים. מאי טעמא? “כי איננו” כבימים הראשונים לשכון ביניהם, כי עלה למעלה, ומשום ש”איננו" בתוך בניה, לא קבלה תנחומים. עד שנשבע לה, דכתיב: “כה אמר ה‘: מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ה’, ושבו מארץ אויב”13. וכמו שעשתה רחל, כך עשתה השכינה למעלה, ובשעה שהיתה מבכה באו אליה ששים רבוא מחנות עליונים וכלם בכו עמה. באותה שעה נשמע קול ברקיע “עַרָבוֹת” ונזדעזעו מאתים אלף עולמות, שהיו גנוזים מן היום שנברא העולם, עד שנשמע הקול ברוּם שמים, ששם הוא הרקיע “כעין הקרח הנורא” שעל החיות14, עד שנתגלתה השכינה לרחל ואמרה לה: “מנעי קולך מבכי”, והלכה היא וכל צבאותיה לגלות והיו צריכים להתפזר לכמה עברים, בכדי שתהיה גלות לכלם.

שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדשה:

לכם ראוי לבכות ולכם ראוי להספיד ולעשות אֵבל בראותכם היכלות אמנו חרבים ומקום ערשה נהפך למקום אֵבל והיא אינה שם ופרחה מכם ואתם אינם יודעים איפה היא. אתם אומרים שהיא עמנו בתוך הגלות וירדה לשכון בינינו; אי הכי15 אנו צריכים לשמוח, שהרי יחזקאל הנביא ראה אותה פה, אותה וכל צבאותיה? ודאי על זאת אנו צריכים לבכות ולספוד כתנינים וכיעני מדבר, שהיא גורשה לחוץ מן ההיכל ואנו בגלות, הבאה עלינו במרירות והיא רואָה אותנו בכל יום בכמה צרות, בכמה גזירות רעות, שגוזרים עלינו בכל זמן ואינה יכולה להסיר מעלינו הצרות וכל הפגעים שאנו סובלים.

שלחו להם בני הארץ הקדושה לבני בבל:

אמת הדבר, שאמנו ברחה וגורשה מתוך היכלה וירדה אליכם במרירות ובקול עצוב כאשה היושבת בלי דעת וכגבר לא יוכל להושיע וראוי לכם לספוד, אבל אנו יש לנו לבכות ולספוד בנהי ומרירות, כי אנו רואים בכל יום את ההיכל החרב ושועלי מדבר נכנסים אליו ויוצאים ממנו ואנו רואים ובוכים, ובעוד שאנו יושבים נבוכים ושמים פינו בעפר אנו שומעים קול הנגון של רגליה בשלש משמרות הלילה, שאז היא יורדת ורואה את היכלה השרוף והולכת מהיכל להיכל, ממקום למקום וגועה ומיללת ובוכה עלינו ועל נפשנו, ואנו מתעוררים לקול הנגון של בכיה ויללתה ורוחנו הולכת אחריה ופורחת אליה, ולפי שעה היא פורחת והולכת ואין אנו שומעים ואין אנו יודעים כלום, כי היא הולכת ואנו נשארים נבוכים, ישנים בלי רוח, בלי דעת, צועקים ואומרים “איכה!” –

תנינן: בכל לילה ולילה קול מר של כאב ציון נשמע מרום רקיע של מטה וממטה לרקיע. בתחילת הלילה בוכה השכינה ושואגת מרום רקיע למעלה. היא יורדת למטה למקום מזבח החצון ורואה אותו חרב, והיא גועה ומיללת בקול מר ואומרת: “מזבחי, מזבחי, שהיית מרַוֶה אותי בכמה נסכים, בכמה עוֹלות טהורות וקדושות. מזבחי, מזבחי, שכל המלאכים הגדולים היו רָוִים ממך, אוכלים עדנים ומחלקים מהם חלקים ברום רקיע, בך הניחו נבלות חסידים קדושים, בני שנשחטו עליך, וַי לי מדמיהם!” – וכל המלאכים ושרי מעלה נופלים ממקומותיהם לקול הצוָחה, יושבים בחוץ, צוחים ובוכים אותם האראלים, אשר אות השם הקדוש היתה מתעטרת עליה ולקול בכיתם פורחת מהם אות זו. הדא הוא דכתיב: “הן אראלם צעקו חוצה”16 – “אראלם” בלי יוד17, “צעקו חוצה”.

והשכינה מיללת: “מזבחי, מזבחי, לאחרי שהרוית אותי בנִבלת בנַי, החסידים הקדושים, שמסרו נפשם ונשמתם עליך, נִגנַזתָּ! אן אמצאך? אן האש, שהיתה עליך?” –

היא גועה ומיללת ובוכה בקול עצום וששת אלפים מלאכים קדושים בכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם, אותם המלאכים, שהיו אוכלים את הקרבנות בכל יום, יורדים עמה ומיללים ובוכים על מזבח העולה.

בחצות הלילה היא נכנסת אל הנקודה של ציון, מקום קודש הקדשים ורואה שהוא נחרב ונתחלל וגועה ומיללת, עולה ממטה למעלה ויורדת ממעלה למטה, מסתכלת במקום הכרובים, צוֹוַחת בקול מר ומרימה קולה ואומרת: “ערשי, מקום מקדשי, מקום המרגליות הטובות, ששים אלף רבוא האבנים הטובות שבפרוכת וכפורת, ובך היה בא אלי רבון העולמים, וכל מה שהייתי רוצה, היה עושה! ערשי, ערשי! האינך זוכר, שהייתי באה אליך בחדוה ובלב טוב ואותם הכרובים היו יוצאים לקראתי ומקישים כנפיהם בחדוה לקבל את פני? איך נשכח ארון התורה שהיה פה? מן המקום הזה היו יוצאים מזון לכל העולם ואור וברכה לכל”. היא גועה בבכיה וצועקת: “בעלי, בעלי! מאור עיני חָשך! אתה זוכר את הנדר שנדרת לי, שלעולם לא תעזוב את אהבתך לי; אתה זוכר את השבועה שנשבעת לי: “אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני”18, ואני הרי נשכחתי ממך! האין אתה זוכר, שעמדנו לפניך על הר סיני ששים רבוא שקבלו אותך עליהם והיינו הולכים אחריך לכל אשר רצית, ואותה השפחה19 הרגה בהם לאלפים ולרבבות ולא השגחנו, ואבדו כלם במדבר ועזבת אותם שם והעליתי את בניהם לעמוד לפניך פה, בארץ הזאת. בעלי, בעלי! זכור כמה בנים קדושים העמדתי לפניך בכל דור ודור, בימי דוד ושלמה בנו! האין אתה זוכר, כמה טובות עשו לפניך? האם ראוי לך לזכור חטאים ולא לזכור זכיות? אני מבקשת אותך, ואינך! אני מבקשת את בני, ואינם! אני מבקשת את הקדושה שבמקום זה, והיא מחוללת!”

בתחלת המשמרה השלישית היא יוצאה ועומדת על מקום מזבח הקטורת וגוֹעה ומיללת ועולה למעלה ומוצאת כרוב אחד מאותם שני הכרובים שהיו שם והיא בוכה.

באותה שעה יורד אליה הקדוש ברוך הוא ומדבר עמה ואומר לה: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ה', ושבו מארץ אויב”.

(שם צח, צט)




  1. ספר ההספד – ספר הקינות, ספר “איכה”.  ↩

  2. יקרא – כבוד.  ↩

  3. ישעיה נג, ה.  ↩

  4. אותן המלים המרות – הדברים המרים של ספר “איכה”.  ↩

  5. שם, כב, א.  ↩

  6. איכה א, א.  ↩

  7. ישעיה כב, ה.  ↩

  8. שפולי – תחתית.  ↩

  9. געיה – יללה.  ↩

  10. ירמיה לא, יד.  ↩

  11. צרתי – עבודה זרה, האשה שאדם נושא על אשתו נקראה “צרה” לאשתו הראשונה, ועבודה זרה היא צרה, כביכול, לאלהים.  ↩

  12. שהכנסתי צרתי לביתי – רחל בעצמה הכניסה “צרתה” (לאה) לביתה.  ↩

  13. ירמיה לא פז.  ↩

  14. כעין הקרח הנורא” שעל החיות – ע' יחזקאל א, כב.  ↩

  15. אי הכי – אם כן.  ↩

  16. ישעיה לג, ז.  ↩

  17. בלי יוד – אות יוד של השם הקדוש הויה פרחה מהם.  ↩

  18. תהלים קלז, ה.  ↩

  19. השפחה – סטרא אחרא.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!