ר' חזקיה פתח:

“משא גיא חזיון: מה לך איפה, כי עלית כלך לגגות¹” – תא חזי: כבר פֵּרשו החכמים, שבשעה שנחרב בית המקדש והיו שורפים אותו באש, עלו כל הכהנים על חומות בית המקדש וכל המפתחות בידיהם ואמרו: “עד הכא אנו היינו הגזברים² שלך, וכאן ואילך טול שלך”. אבל תא חזי: “גיא חזיון” – היא השכינה שהיתה במקדש וכל בני העולם היו יונקים ממנה יניקה של נבואה, ועל כן נקראה בשם “גיא חזיון”³. “מה לך איפה, כי עלית כלך לגגות” – כי כשחרב בית המקדש באה השכינה ונכנסה לכל אותם המקומות, שבהם היה לה מדור לפנים והיתה בוכה על בית מדורה ועל ישראל שהלכו גולה ועל כל הצדיקים והחסידים שהיו שם ואבדו, ואז שאל אותה הקדוש ברוך הוא ואמר לה: “מה לך איפה, כי עלית כלך לגגות?” – מהו “כלך”? “כי עלית” סגי⁴ ! אלא “כלך” לכלול עמה כל הצבאות וכל המרכבות שלמעלה, שכלם בכו עמה על חֹרבן בית המקדש. אמרה לפניו: “בנַי בגלות והמקדש נשרף, ואני מה לי פה?” הוסיפה ואמרה: “תשועות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה, חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה” וכו'. “על כן אמרתי: שעו מני, אמרר בבכי, אל תאיצי לנחמני על שוד בת עמי”⁵, וקודשא בריך הוא אמר לה: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה”⁶.

ותא חזי: מיום שחרב בית המקדש לא היה יום, שלא נמצאו בו קללות, משום שבשעה שבית המקדש היה קַיָם, היו ישראל עובדים עבודה ומקריבים עולות וקרבנות, והשכינה היתה שורה עליהם במקדש כאם הרובצת על בניה והיו כל פנים מאירים, עד שברכות היו נמצאות למעלה ולמטה; ולא היה יום, שלא נמצאו בו ברכות וחדווֹת, והיו ישראל יושבים לבטח בארצם וכל העולם היה נזון בעבורם. השתא, שבית המקדש חרב והשכינה עמהם בגלות, אין לך יום, שלא נמצאו בו קללות והעולם ארור ואין חדוה לא למעלה ולא למטה. אבל הקדוש ברוך הוא עתיד להקים את כנסת ישראל מעפר ולשַמח את העולם בכל, כמה שנאמר: “והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי”⁷.

(מקץ רב, רג).

ר' חיָא פתח: “שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אִתה משוש כל המתאבלים עליה”¹ – תא חזי: כשחרב בית המקדש וגרמו העווֹנות והגלו ישראל מארצם, עלה הקדוש ברוך הוא למעלה למעלה ולא נסתכל בחרבן בית המקדש ובעמו שגלה, ואז גלתה השכינה עם ישראל. כשירד קודשא בריך הוא, נסתכל בביתו והוא נשרף, נסתכל בעמו והוא גולה, שאל על המטרוניתא² והיא גורשה, כדין “ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק”³. והשכינה מה כתיב בה? “אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה”⁴, אפילו שמים וארץ התאבלו, דכתיב: “אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם”⁵. מלאכי עליון כלם התאבלו, דכתיב: “הן אראלם צעקו חוצה, מלאכי שלום מר יבכיון”⁶. השמש והלבנה התאבלו ואורם חָשך, דכתיב: “חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו”⁷ וכל העליונים והתחתונים בכו עליה והתאבלו.

(ויגש רי).

ר' שמעון הרים ידיו בתפלה לקודשא בריך הוא להתפלל תפלתו. אחר כך באו ר' אלעזר בנו ור' אבא וישבו לפניו. בשבתם ראו אור אחד מֵאורות היום חָשך וצנור אחד של שלהבת אש נשקע בתוך ים טבריה ונזדעזע כל אותו המקום.

אמר ר' שמעון:

– ודאי השתא הוא הזמן שקודשא בריך הוא זוכר את בניו ומוריד שתי דמעות לתוך הים הגדול, וכשהדמעות יורדות, הן פוגעות באותו הצנור של שלהבת האש והוא נשקע אִתו יחדו בים.

בכה ר' שמעון ובכתה החבריא.

(שמות ט).

אמר ר' שמעון:

כמה גדולות היו המבוכה והמהומה, שהקים הקדוש ברוך הוא במרום בשעה שישראל הלכו גולה.

בשעה שהיו כותבים ברקיע את הפתקא, שישראל יהיו נמסרים בידו של ישמעאל ויהיו משועבדים לו, עד שלא נחתמה הפתקא בגושפַנקא¹ של המלך, קרא הקדוש ברוך הוא לכל צבאות השמים וקרא לגבריאל, שקֶסֶת² הסופר במתניו ואמר לו: “אעכֵב את הפתקא, עד שלא חתמו אותה ואבכה על בני ואעשה להם מספד ואבל. אני משביעכם, כל צבאות השמים, שתניחוני ולא תתאמצו לנחמני”. בעט ברקיע, הנקרא בשם “עֲרָבות” ועשה בו בקיעים וחלונות פתוחים. פתח ואמר: “בנַי, בני אהובֵי לבי, גדלתיכם ונשאתיכם כאב הנושא את בנו, למדתיכם לירוא מפני, השלטתי אתכם על כל אֻמות העולם. חטאתם לפני כמה חטאים ואני סלחתי לכם, כי בנים יקרים וחביבים הייתם לי. בנַי,בנַי! אקרא לארבע רוחות העולם ואשביע אותן עליכם. מזרח, מזרח! אני משביעך: אם בנַי יתפזרו בתוכך, תסתכל בתואר ודיוקן שלהם, איך ישתנו וישחרו בענוים שימצאו להם בתוכך ותבכה עליהם ותספוד להם ותשמור אותם. בנַי בנַי! כשהייתם בביתי³ תחת יד אמכם⁴ בעדנים ובתענוגים, לא השגחתם עלי. בנַי בנַי! מה אעשה לכם? גזרה היא! שבועה היא! אבל אני ואתם נגלה! משה, הרועה הנאמן! אינך משגיח על בני, שמסרתי לידך! מזרח, מזרח! לך אל משה וספדו על בני, השמיעו אבל ומספד, עד שאני אשמע ואתאבל עמכם יחדו! בני, בני, אהובי נפשי! איך תלכו בשלשלאות חזקות וידיכם אסורות לאחוריכם! בנים שגדלו בעדנים, בנים שהיו יקרים מפז וספיר, איך תפלו בידי נכרים, שאינם מרחמים כלל! בְשַׂר הקודש של גופיכם השלך ונתחלל בשוָקים וברחובות! בנַי, בנַי, וַי עליכם!” –

קרע הקדוש ברוך הוא את הפורפירא שלו ופנה לדרום וקרא:

“דרום, דרום! אני משביעך: כשיתפזרו בנַי בתוכך, תסתכל בהם ותראה איך הֻשחרו דיוקניהם וימינם נשברה בין העמים. דרום, דרום! אני משביעך: לך אל אברהם אבינו ואמור לו, איך נפלו בניו ונתפזרו בין שונאיהם ותבכו ותספדו עליהם! דרום, דרום! אני משביעך, שתשמור את בנַי, אהובי נפשי, כשיתפזרו בתוכך!”.

ואל צפון קרא:

“צפון. צפון! לך בקול בכי ומספד ואבל ויגון על בנַי אל יצחק, שנעקד על מזבחי ואמור לו, איך הולכים בניו ונופלים בחרב! אַל תאמרו ואַל תודיעו זאת ליעקב, שלא יהפוך את העולם ברגזו”.

פנה למערב וקרא:

מערב, מערב! לֵך אל אנקות החללים והקרבות החזקים של בנַי, לך אל אהובתי, יונתי תמתי⁵ ואמור לה, איך הם הולכים בנהר ואיך הם מתפזרים לכמה עברים! אחותי, בתי, רעיָתי⁶, רעיָה שלי, אהובת נפשי, מה נעשה לבנינו? אבל אחותי, אהובתי, הרי כנפיך פרושות לארבע רוחות העולם, אני משביעך, בתי יחידתי, שתלכי אתם ולא תעזבי אותם ותגיני עליהם בארבע רוחות העולם, שלא יאבדו מן העולם.

בשעה ששמעה כנסת ישראל את הדברים האלה, הרימה קולה ונזדעזעו שמונה עשר אלף עולמות, כדין “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”⁷. אז “ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד⁸”.

מי ראה מבוכה כמבוכה שהיתה אז בכל הרקיעים! מי ראה מהומה ומספד כמהומה ומספד שהיו שם! כל צבאות השמים חשבו, שכל העולמות יֵהָפכו.

אמר לה הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל:

– בתי יחידתי! לכי ושבי עם בנַי והגיני עליהם!

אמרה לו:

– מארי דעלמא! לא אלך! אחרי שאתה גדלת ורוממת אותם אהיה רואה את שוביהם אוכלים אותם?!

כדין נשבע הקדוש ברוך הוא להקים אותה ולגמול לישראל, ולהוציאם מן הגלות, כמה שנאמר: “כה אמר ה‘: "מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעֻלתך, נאֻם ה’, ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאֻם ה', ושבו בנים לגבולם”⁹. ואז יצאה מלפניו.

כיון שיצאה מלפניו פתח הקדוש ברוך הוא ואמר: “איכה יועם זהב”¹⁰. וכל אותה הקינה אמר לבדו, ואחר כך נחתמה אותה פתקא.

(זוהר חדש ס).

אמר ר' פנחס: רצה הקדוש ברוך הוא לנסות את ישראל ושלחם לבבל, שנאמר: “וישלח את היונה מאתו”¹ – “יונה” זו כנסת ישראל. ראה מה כתיב בה: “ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה”², שהכביד מלך בבל את עולה ברעב ובצמא ובהריגת צדיקים הרבה, ומשום כובד עול – “ותשב אליו אל התבה”³ – וחזרה בתשובה ונגאלה. וכאשר הוסיפו לחטוא כבתחילה, הוסיף להגלותם, שנאמר: “ויוסף שלח את היונה”⁴, בגלות אחרת של יון. דאמר ר' יהודה: גלות יון החשיכה את פניהם של ישראל כשולֵי קדירה⁵, ומרוב צערם ודחקם מה כתיב בהם? – ותבֹֹֹא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה“⁶ – מה “לעת ערב” – השעה לא היתה מאירה להם כמלפנים, הצדיקים נהרגו וחשך היום והשמש שקעה להם ולא יכלו להתקים מפני הלחץ הגדול, שהיה עליהם, שנאמר: “אוי לנו, כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב”⁷ – כי פנה היום” אלו הם הצדיקים, המאירים כשמש, – “כי ינטו צללי ערב”, שנשארו כעוללות בציר⁸, וזהו “לעת ערב”, ולא בזמן שהצדיקים מאירים להם כשמש. “והנה עלה זית טרף בפיה” – לולא שהעיר הקדוש ברוך הוא רוח הכהנים, שהיו מדליקים נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם. ובכל גלות וגלות שָבה כנסת ישראל בתשובה ונתקבלה.

* * *

אמר ר' פנחס: חוץ מן הגלות הרביעית, שעדַיִן לא שבה, והכל תלוי בתשובה.

ואמר ר' פנחס: אין לך בכל פעם ופעם⁹, שלא עִכֵב הקדוש ברוך הוא את גזר דינה של כנסת ישראל שבע שמטות ושבעה יובלות, שמא תחזיר בתשובה. הדא הוא דכתיב: “וַיִיָחל עוד שבעת ימים אחרים”¹⁰ – חוץ מן הראשונים ¹¹ “וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד”¹² – “וישלח את היונה” בגלות אדום, “ולא יספה שוב אליו עוד”, שעד היום לא חזרה בתשובה ולא העירה רוחה, דאמר ר' פנחס: אלמלי חזרה בתשובה לא נשתַיְרה בגלות יום אחד.

ר' אליעזר אומר: כל הגלֻיות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקדוש ברוך הוא זמן וקץ ונתעוררה תמיד בתשובה; והגלות האחרונה אין לה קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה, שנאמר: “וישבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו” ¹³ וכתיב: "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשך יקחך¹⁴.

אמר ר' עקיבא:

– אם כן, איך יהיה כדבר הזה, שיתעוררו כלם יחדו בתשובה מי שהוא בקצה השמים ומי שהוא בקצה הארץ, איך יתחברו יחדו לעשות תשובה?

אמר לו ר' אליעזר:

– חייך, שֶאִם יחזרו בתשובה ראשי הקהלות, אוֹ קהלה אחת, בזכותם תתקבץ כל הגלות, כי הקדוש ברוך מסתכל תמיד, אימתי יחזרו ויעשה להם טוב, דכתיב: ולכן יחכה ה' לחננכם"¹⁵ – הוא מחכה תמיד, אימתי יעשו תשובה.

רבי היה יושב יום אחד ומתבונן בפסוק זה: “בצר לך, ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו”¹⁶. אמר: מה שאמר משה שיהיה באחרית הימים, כל אותן הצרות באו, ותשובה עד כאן לא עשו!

עודנו יושב, בא אליו אליהו זכרונו לברכה ואמר לו:

– רבי במה עסקת?

אמר לו:

במה שאמרה התורה שבאשר תבאֹנה צרות על ישראל באחרית הימים, יעשו תשובה לאלתר¹⁷, דכתיב: “באחרית הימים, ושבת”, ועד כאן לא שבו בתשובה.

אמר לו אליהו:

– חייך, רבי, בדבר זה עסק קודשא בריך הוא היום ובא מיכאל האפטרופס הגדול של ישראל ושאל, מתי יצאו בניו אהוביו מתחת גלות אדום, ואמר: אתה כתבת בתורתך, שכאשר יקבלו את העונשים על העברות שעשו, יגאלו, “כי אל רחום ה' אלהיך”¹⁸. אמר לו הקדוש ברוך הוא: “יבֹא סמאל, האפטרופס של ישמעאל ויטעון עמך לפני”. בא סמאל וטען מיכאל לפני הקדוש ברוך הוא כבראשונה. אמר סמאל: מארי דעלמא! אתה אמרת, שכנסת ישראל תהיה תחת שליטתו של אדום, עד שיהיו ישראל זכאים לפניך, והרי כלם חיָבים עד היום". בה בשעה גער בו הקדוש ברוך הוא על שאמר דלטוריה על בניו וברח סמאל שלשת אלפים מילים. ואל מיכאל אמר הקדוש ברוך הוא: מיכאל, מיכאל! היה לך לראות מה שכתוב בפסוק הקודם: “ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו”, ואחר כך כתיב: “כי אל רחום ה' אלהיך”. אמר מיכאל: “מארי דעלמא! היה לך לרחם עליהם, כי רחום אתה וכך נקראת”. אמר לו הקדוש ברוך הוא: שבועה נשבעתי ביום שהדין נגזר לפני, עד שישובו, ואם כנסת ישראל תפתח בתשובה כחֻדו של מחט, אנכי אפתח לה שערים גדולים.

(שם כו)

אמר ר' אבא: זוכרני דבר אחד ששמעתי מבוצינא קדישא, ששמע משמו של ר' אליעזר.

פעם אחת בא לפניו גוי חכם אחד ואמר לו:

סבא, סבא! שלש שאלות אני רוצה לשאלך: האחת – אתם אומרים שיִבָנה לכם בית מקדש אחר, והרי לא היה צריך להבנות, אלא שתי פעמים: בית ראשון ובית שני; בית שלישי ובית רביעי לא תמצא בתורה, וזה שהיה צריך להבנות, כבר נבנה. ותו: אתם אומרים, שהנכם קרובים אל המלך העליון יותר מכל שאר העמים – מי שהוא קרוב למלך, שרוי תמיד יותר בלי צער, בלי אימה, בלי דוחק, – והרי אתם בצער ובדוחק וביגון תדיר יותר מכל בני העולם, ואנו – צער ויגון ודוחק אינם קרבים אלינו כלל! אנו קרובים למלך עליון ואתם רחוקים ממנו, ועל כן יש לכם צער ודוחק, אבל ויגון, מה שאין כן אנו. ותו: אתם אינכם אוכלים נבלה וטרפה, בכדי שתהיו בריאים והגוף שלכם יהיה בריא. אנו אוכלים כל מה שאנו רוצים, ואנו חזקים בכח, בבריאות וכל אברינו בריאים, – ואתם שאינכם אוכלים נבלות וטרפות, חלשים וכלכם שרוים במחלות רעות ובשברון יותר מכל שאר העמים. אתם עם שאלהיכם שונא אותו בכל. סבא, סבא! אַל תאמר לי כלום, כי לא אשמע את דבריך ולא אקבלם.

זקף ר' אליעזר עיניו ועשה אותו גל של עצמות. כיון שרגזו נח, החזיר את ראשו ואמר: השאלות, ששאל רשע זה, שאלתי פעם אחת את אליהו, ואמר, שבמתיבתא דרקיע נסדרו הדברים לפני קודשא בריך הוא כזה:

כשיצאו ישראל ממצרים רצה הקדוש ברוך הוא לעשות אותם כמלאכי השרת וחפץ לבנות הבית הקדוש ולהוריד אותו מתוך שמֵי הרקיעים ולטעת את ישראל נטע קדוש כגַוָן הדיוקן של מעלה, הדא הוא דכתיב: “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה‘, מקדש ה’ כוננו ידיך”¹ – “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך” – באיזה מקום? ב“מכון לשבתך פעלת ה'”, במכון שפעל ה' ולא אחר. “מכון לשבתך” זה בית ראשון, מקדש, ה‘, “כוננוֹ ידיך” – זה בית שני, ושניהם הם אֻמנתו של הקדוש ברוך הוא. ומשהרגיזו לפניו במדבר, מתו והכניס הקדוש ברוך הוא את בניהם אל הארץ ושם למדו לעשות כמעשי יושבי הארץ, והבית נבנה על ידי בר נש, ובגין כך לא נתקים. ושלמה היה יודע, שמשום שבית זה הוא עובדא דבר נש, לא יתקים, ועל כן אמר: "אם ה’ לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו“². בימיו של עזרא גרם החטא ובני הדור היו צריכים לבנות את בית המקדש ולא היה בו קיום. ועד כאן בנינו של הקדוש ברוך הוא לא היה בעולם, דכתיב: “בונה ירושלים ה'³” – ה' ולא אחר, ולבנין זה אנו מחכים ולא לבנינו של בר נש, שאין בו קיום כלל. את הבית הראשון ואת הבית השני יוריד לנו קודשא בריך הוא יחדו מלמעלה. את הבית הראשון באתכסיא⁴ ואת הבית השני באתגליא⁵. בית זה, נקרא “בית שני”, יהיה באתגליא, ובו תתראה אֻמנותו של הקדוש ברוך הוא לכל העולם. הבית הראשון שיהיה באתכסיא יעלה למעלה על הבית שיהיה באתגליא, וכל העולם יראה את ענני הכבוד שיקיפו אותו ובתוך העננים האלה יהיה הבית הראשון ועד כאן לא היה בעולם. אפילו קרתא⁶ דירושלים לא תהיה אֻמנותו של בר נש, דכתיב: ואני אהיה לה נאֻם ה' חומת אש סביב”⁷, אם לקרתא כתב הכי, כל שכן הבית, שהיא הדירה שלו. מעשה זה היה ראוי להיות בראשונה, כשיצאו ישראל ממצרים ונדחה עד אחרית הימים, בגאולה האחרונה.

על השאלה השניה:

ודאי שאנו קרובים למלך עליון יותר מכל שאר העמים, אבל את ישראל עשה קודשא בריך הוא ללב של כל העולם וישראל בין שאר האומות כלב בין אברי הגוף. כמו שהאברים אינם יכולים להתקים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך העמים אינם יכולים להתקים בלי ישראל. הלב הוא רך וחלש מכל האברים, כי הם אינם יודעים צער וצרה ויגון כלל, אלא הלב, שבו הוא הקיום, בו החכמה. שאר האברים אינם קרובים למלך, שהוא הבינה, השורָה במוח, אלא הלב; כך ישראל קרובים למלך הקדוש ושאר העמים רחוקים ממנו. ישראל הם בצער, בדוחק וביגון ולא שאר העמים, כלב המרגיש צער וצרה ולא שאר האברים.

השאלה השלישית, שישראל אינם אוכלים נבלות וטרפות ושקצים ורמשים כשאר העמים והם חלשים משאר העמים. –

ודאי כך הוא, שהלב שהוא רך וחלש וקיומם של שאר האברים, אינו נוטל למזונותיו אלא המבחר והטוב ואת הפסולת⁸ הוא מניח לכל שאר האברים, והם אינם משגיחים בזה; ועל כן יש בכל האברים אבעבועות, שאת, או ספחת, אבל ללב אין מכל הדברים האלה כלום והוא נקי וברור.

בא ר' יוסי ונשק את ידיו של ר' אבא. אמר:

אִלו לא באתי לעולם אלא לשמוע זאת, די.

(פנחס רכ, רכא)

שלחו להם בני בבל לבני ארץ ישראל:

לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלהינו, על שנתפזרנו בין האֻמות ועלינו לפתוח בהספד.

שלחו להם בני ארץ ישראל:

אתם נתפזרתם בין האומות ואתם מחוץ לארץ הקדושה וראוי לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך, כעבד היוצא מבית אדוניו. אבל אנו, יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקדוש ברוך הוא את ספר ההספד¹, כי אנו בני המטרוניתא ואנו מבני ביתה ויודעים יקרא² דמארי עלמא, ולנו ראוי לבכות. אנו יתומים בלי אם ואב, ועינינו מסתכלות בכתלי הבית, והוא חרב, ואין אנו מוצאים את אמנו שהיתה מינקת לנו בכל יום מן הטוב שלה ומנחמת אותנו ומדברת על לבנו, כאם לבנה, והשתא מסתכלות העינים לכל עבר ומקום מושב אמנו חרב. מי ינחם אותנו? מי ידבר על לבנו ויגן עלינו לפני המלך? כשהיינו חוטאים לפני אבינו והוא לקח את הרצועה להלקות אותנו, היא נצבה לפנינו וקבלה את המלקות של המלך, בכדי להגן עלינו, כמה שנאמר: “והוא מחולל מפשעינו מדֻכא מעוֹנותינו”³, והשתא אין לנו אם. וי, וי לנו! וי לכם! לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד, לנו ראוי לפתור אותן המלות המרות⁴ ולהודיען לאותם היודעים לבכות. אנו נגשים בכל יום אל ערשׂ אמנו ואין אנו שוכחים אותה. שם אנו שואלים עליה, ואין מי שישגיח עלינו. אנו שואלים הערש שלה והוא נתחלל. שואלים את הכסא שלה והוא נפל. אנו שואלים את ההיכלות שלה, והם נשבעים, שאינם יודעים איפה היא. אנו שואלים את העפר, ואותות עקבותיה אינם שם. אנו שואלים את הגג, והגג משיב לנו, שהיא היתה יושבת שם, מבכה ומיללת והולכת מגג לגג ובוכה וצַוַחת בקול מר עלינו, כמה שנאמר: “מה לך איפה, כי עלית כלך לגגות”⁵. אנו שואלים את הדרכים והשבילים, וכלם אומרים, ששמעו בת הקול המר של בִכְיָה, שבכתה על בניה, ואינם יודעים לאן עלתה. לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד; ננשק עפר רגליה, ננשק מקום מושבה, ננשק כתלי ההיכל, ונבכה מרה. אנו נפתח בהספד, כי אנו רואים זאת בכל יום. נבכה תדיר ולא נשכח את המרירות שבבכיה. פתחו ואמרו:

“איכה ישבה בדד העיר”⁶ – כתיב “כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלהים צבאות בגי חזיון, מקרקר קיר ושוע אל ההר”⁷ – “כי יום” – יש לקודשא בריך הוא יום אחד, אהוב נפשו, שכל שאר ששת הימים נכללים בּו והוא כולל את כלם, ועל שנתרבו העווֹנות נסתלק היום הזה למעלה אל עולם החיים. כדין קם מתחת שִפולֵי⁸ המשכן יום של מרירות, יום של בכיה, יום של צער, יום הנקרא “מהומה ומבוסה ומבוכה”, והוא נכנס אל המשכן והשחית וטִמא, וגברת המשכן הלכה ונתגרשה ממקום מושבה אל ההר שבחוץ ואל ההר שנחרב, והמשכן נשחת ונחרב. אחר כך ירד אותו היום העליון שנסתלק, שאל על משכנו והוא נחרב. נכנס וראה שהמטרוניתא אהובת נפשו נתגרשה וברחה וכל בנינה נהרס. כדין התחיל גועֶה גְעִיָה⁹ אחרי געיה, כנהמת התרנגול. הדא היא דכתיב “מקרקר קיר” – קרקר הוא נהמת התרנגול – “ושוע אל ההר” – עשה שַועה וצוָחה אל ההר, שאליו ברחה המטרוניתא. עשה שוָעה, צָוַח וקרא בנהימת בכי: “איכה”, איכה אהובת נפשי, איכה יונתי, תמתי? איכה יחידתי? אחותי, בתי, אמי לאן הלכת? לאן פנית לילך?

ר' פנחס פתח: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו”¹⁰ – בשעה שנחרב בית המקדש ונשרף, בא קול אל קברי האבות הראשונים ואמר: “אבות ראשונים, אתם ישֵנים ואינכם יודעים צער העולם! בניכם, שגדלתם בצער והכנסתם אותם לאמונה רבה של הקדוש ברוך הוא, ונהרגו והלכו בגלות בין שונאיהם, – ידיהם קשורות לאחוריהם, מתים ברעב, בתיהם נשרפו. אן רחמיכם? אן אמונתכם? קומו והתעוררו”. – מיד נתעוררו האבות והאמהות והלכו אל משה. אמרו לו: משה רעיא מהימנא![⁵⁶⁷] אן הבנים? אן עזבת אותם? – מיד נתעורר משה והלך עמהם אל יהושע. אמר לו: “בני האבות האלה, בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא הפקיד אותי עליהם, ואני עזבתי אותם בידך, אן הם?” – השיב יהושע ואמר: רבינו משה! בארץ הקדושה עזבתי אותם וחלקתי להם את הארץ על פי הגורל, כמו שצוית אותי וכלם עזבתי איש איש על נחלתו ועל גורלו“. – מיד הלכו כלם לארץ הקדושה ומצאו אותה חרבה עד שלא נשמע בה שום קול. נכנסו אל המקדש וראו שנשרף. עשו בו הספד, עד שנשמע הקול המר של בכים לרום שמים, וכל מלאכי עליון בכו עמהם למעלה. נתעורר הקדוש ברוך הוא ובא אליהם ומצא אותם ממררים בבכי בעפר המקדש אמר להם: “אהובי נפשי! מה לכם פה? מה לידידי בביתי?” – קם אברהם סבא בראשונה ואמר לפניו: “מארי דעלמא! אתה יודע, שהלכתי לפניך בדרך אמת. עשר פעמים נסית אותי ואני עמדתי בכל הנסיונות. בנַי איפה הם? לא שמעתי קול דבריהם בארץ, אשר נשבעת לי, לקיים אותם בה”. – אמר לו הקדוש ברוך הוא: “הוי אברהם אהוב נפשי, הם חטאו, עבדו עבודה זרה, ובגין כך תקף רגזי עליהם ובגינך המתנתי להם זמן רב, ולא שבו לפני”. – כיון ששמע אברהם כך, אמר: “יִמְחו על קדֻשת שמך את כל חטאותיהם בין העמים, עד שיהא רצונך להשיבם אליך”. – וכן כלם עשו כזאת והלכו להם. נשארה שם רחל והרימה קול בכי תמרורים. אמר לה הקדוש ברוך הוא: רחל, מה את מבכה? אמרה לפניו: “ולא אבכה? בּני אן הם ומה חטאו לך?” – אמר לה: “הכניסו צרתי¹¹ לפני, ולביתי הכניסו אותה”. – מיד אמרה: “וכי אני לא עשיתי יותר מזה, שהכנסתי בעצמי צרתי לביתי”¹² ? ואתה כתיב בך: “רחום וחנון, ארך אפים, היה לך למחול עווֹנותיהם”. ובכל מה שאמר לה לא קבלה תנחומים. מאי טעמא? “כי איננו” כבימים הראשונים לשכון ביניהם, כי עלה למעלה, ומשום ש”איננו" בתוך בניה, לא קבלה תנחומים. עד שנשבע לה, דכתיב: “כה אמר ה‘: מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ה’, ושבו מארץ אויב”¹³. וכמו שעשתה רחל, כך עשתה השכינה למעלה, ובשעה שהיתה מבכה באו אליה ששים רבוא מחנות עליונים וכלם בכו עמה. באותה שעה נשמע קול ברקיע “עַרָבוֹת” ונזדעזעו מאתים אלף עולמות, שהיו גנוזים מן היום שנברא העולם, עד שנשמע הקול ברוּם שמים, ששם הוא הרקיע “כעין הקרח הנורא” שעל החיות¹⁴, עד שנתגלתה השכינה לרחל ואמרה לה: “מנעי קולך מבכי”, והלכה היא וכל צבאותיה לגלות והיו צריכים להתפזר לכמה עברים, בכדי שתהיה גלות לכלם.

שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדשה:

לכם ראוי לבכות ולכם ראוי להספיד ולעשות אֵבל בראותכם היכלות אמנו חרבים ומקום ערשה נהפך למקום אֵבל והיא אינה שם ופרחה מכם ואתם אינם יודעים איפה היא. אתם אומרים שהיא עמנו בתוך הגלות וירדה לשכון בינינו; אי הכי¹⁵ אנו צריכים לשמוח, שהרי יחזקאל הנביא ראה אותה פה, אותה וכל צבאותיה? ודאי על זאת אנו צריכים לבכות ולספוד כתנינים וכיעני מדבר, שהיא גורשה לחוץ מן ההיכל ואנו בגלות, הבאה עלינו במרירות והיא רואָה אותנו בכל יום בכמה צרות, בכמה גזירות רעות, שגוזרים עלינו בכל זמן ואינה יכולה להסיר מעלינו הצרות וכל הפגעים שאנו סובלים.

שלחו להם בני הארץ הקדושה לבני בבל:

אמת הדבר, שאמנו ברחה וגורשה מתוך היכלה וירדה אליכם במרירות ובקול עצוב כאשה היושבת בלי דעת וכגבר לא יוכל להושיע וראוי לכם לספוד, אבל אנו יש לנו לבכות ולספוד בנהי ומרירות, כי אנו רואים בכל יום את ההיכל החרב ושועלי מדבר נכנסים אליו ויוצאים ממנו ואנו רואים ובוכים, ובעוד שאנו יושבים נבוכים ושמים פינו בעפר אנו שומעים קול הנגון של רגליה בשלש משמרות הלילה, שאז היא יורדת ורואה את היכלה השרוף והולכת מהיכל להיכל, ממקום למקום וגועה ומיללת ובוכה עלינו ועל נפשנו, ואנו מתעוררים לקול הנגון של בכיה ויללתה ורוחנו הולכת אחריה ופורחת אליה, ולפי שעה היא פורחת והולכת ואין אנו שומעים ואין אנו יודעים כלום, כי היא הולכת ואנו נשארים נבוכים, ישנים בלי רוח, בלי דעת, צועקים ואומרים “איכה!” –

תנינן: בכל לילה ולילה קול מר של כאב ציון נשמע מרום רקיע של מטה וממטה לרקיע. בתחילת הלילה בוכה השכינה ושואגת מרום רקיע למעלה. היא יורדת למטה למקום מזבח החצון ורואה אותו חרב, והיא גועה ומיללת בקול מר ואומרת: “מזבחי, מזבחי, שהיית מרַוֶה אותי בכמה נסכים, בכמה עוֹלות טהורות וקדושות. מזבחי, מזבחי, שכל המלאכים הגדולים היו רָוִים ממך, אוכלים עדנים ומחלקים מהם חלקים ברום רקיע, בך הניחו נבלות חסידים קדושים, בני שנשחטו עליך, וַי לי מדמיהם!” – וכל המלאכים ושרי מעלה נופלים ממקומותיהם לקול הצוָחה, יושבים בחוץ, צוחים ובוכים אותם האראלים, אשר אות השם הקדוש היתה מתעטרת עליה ולקול בכיתם פורחת מהם אות זו. הדא הוא דכתיב: “הן אראלם צעקו חוצה”¹⁶ – “אראלם” בלי יוד¹⁷, “צעקו חוצה”.

והשכינה מיללת: “מזבחי, מזבחי, לאחרי שהרוית אותי בנִבלת בנַי, החסידים הקדושים, שמסרו נפשם ונשמתם עליך, נִגנַזתָּ! אן אמצאך? אן האש, שהיתה עליך?” –

היא גועה ומיללת ובוכה בקול עצום וששת אלפים מלאכים קדושים בכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם, אותם המלאכים, שהיו אוכלים את הקרבנות בכל יום, יורדים עמה ומיללים ובוכים על מזבח העולה.

בחצות הלילה היא נכנסת אל הנקודה של ציון, מקום קודש הקדשים ורואה שהוא נחרב ונתחלל וגועה ומיללת, עולה ממטה למעלה ויורדת ממעלה למטה, מסתכלת במקום הכרובים, צוֹוַחת בקול מר ומרימה קולה ואומרת: “ערשי, מקום מקדשי, מקום המרגליות הטובות, ששים אלף רבוא האבנים הטובות שבפרוכת וכפורת, ובך היה בא אלי רבון העולמים, וכל מה שהייתי רוצה, היה עושה! ערשי, ערשי! האינך זוכר, שהייתי באה אליך בחדוה ובלב טוב ואותם הכרובים היו יוצאים לקראתי ומקישים כנפיהם בחדוה לקבל את פני? איך נשכח ארון התורה שהיה פה? מן המקום הזה היו יוצאים מזון לכל העולם ואור וברכה לכל”. היא גועה בבכיה וצועקת: “בעלי, בעלי! מאור עיני חָשך! אתה זוכר את הנדר שנדרת לי, שלעולם לא תעזוב את אהבתך לי; אתה זוכר את השבועה שנשבעת לי: “אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני”¹⁸, ואני הרי נשכחתי ממך! האין אתה זוכר, שעמדנו לפניך על הר סיני ששים רבוא שקבלו אותך עליהם והיינו הולכים אחריך לכל אשר רצית, ואותה השפחה¹⁹ הרגה בהם לאלפים ולרבבות ולא השגחנו, ואבדו כלם במדבר ועזבת אותם שם והעליתי את בניהם לעמוד לפניך פה, בארץ הזאת. בעלי, בעלי! זכור כמה בנים קדושים העמדתי לפניך בכל דור ודור, בימי דוד ושלמה בנו! האין אתה זוכר, כמה טובות עשו לפניך? האם ראוי לך לזכור חטאים ולא לזכור זכיות? אני מבקשת אותך, ואינך! אני מבקשת את בני, ואינם! אני מבקשת את הקדושה שבמקום זה, והיא מחוללת!”

בתחלת המשמרה השלישית היא יוצאה ועומדת על מקום מזבח הקטורת וגוֹעה ומיללת ועולה למעלה ומוצאת כרוב אחד מאותם שני הכרובים שהיו שם והיא בוכה.

באותה שעה יורד אליה הקדוש ברוך הוא ומדבר עמה ואומר לה: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ה', ושבו מארץ אויב”.

(שם צח, צט)