רקע
הנריק סנקביץ'
מבוא: המבול

 

מבוא לספר המבול    🔗

בזאמוט היה בית אב אדיר מזרע מֶנדוֹג ושמו בילֶביץ‘. אשר פרץ מאד טיגדל כבודו על כל שאר בתי-האב שבגליל רוֹסיין. למשרות גדולות בממלכה לא זכו בני וילביץ’ מעולם; הגדולות שבמשרות אשר בעדם היו משרות מחוזיות, אבל בשדה המלחמה הביאו תועלת רבה למדינה, ובגלל הדבר הזה קבלו בעתים שונות גמול רב. אחוזת משפחתם, הקיימת עד היום, נקראת גם היא בשם בילֶביצֶ’ה, ואולם מלבד האחוזה הזאת היו להם עוד נכסים רבים גם בגליל רוסיין והלאה בעבר קְרַקינוב, על-יד לוֹדה, שוֹא, נְיֶוְיֵז’ה – עד הרחק הרחק מפוֹנְיֶבְיֶז'. אחרי- כן נפרדו לבתי אבות אחדים, אשר צאצאיהם נעלמו מן העין. הם נועדו יחדיו אך בשעה אשר על המישור הרוסייני, הנקרא בשם סְטַני, נערך מפקד הצבא של אצילי זמוט, בעת אשר כולם עד אחד יצאו למלחמה. יש אשר נפגשו גם תחת דגלי צבאות ליטא ובועדים קטנים אשר לאצילי הגליל, ומכיון שהיו עשירים אדירים, הורחו לשאת להם פנים גם בני רַדְזִיוִיל, אשר רדו בגבורתם בליטא ובזאמוט.

בימי ממשלת יַן קַזִ’ימְיֶרְז' היה הנשיא לכל ני בית בילביץ' – הרקליוס בילביץ‘, ראש גדוד פרשים קלים ושר- המכס באופיטה. הוא לא ישב באחוזת מולדתו אשר היתה בימים ההם בידי טוֹמש, שר – החדב הרוסייני ; להרקליוס היו שיכות אז האחוזות ווֹדוֹקטה, לוּביץ’ ומיטרוּני ף, אשר בקרבת לוֹדה, ומסביבן הרבה מושבות של אצילים קטנים.

כי מלבד בני בית בילביץ', אך מעטים היו בתי-אבות הגדולים אשר בגליל הוא, והם: בני סוֹלוֹהוב, מוֹנטביל, שילינג, קוֹריזנה, סיצינסקי (אף אמנם נמצאו שם גם אצילים קטנים, אשר נקראו בשמות אלה ), ומלבד אלה היו כל עברי הנהר שבגוף לוֹדה זרועים חַוות, אשר נקראו בשם “ישובים”, ובהן אצילי לודה, אשר נחלו להם כתר תהילה בקורות זאמוט.


בשאר מקומות הארץ נקראו בתי-האבות בשם האחוזות, אשר מהן יצאו, או האחוזות נקראו בשם בתי-אבות בעליהן, כמו שהיה נהוג בפוֹדְלַסיה ; אבל שם, לאוֹרך עברי הנהר שבנוף לוֹדה, אחרת היתה, שם ישבו במוֹרֶזָה בני סְטִקְיַן, במקום שהושיבם המלך בַּטוֹרִי בימים ההם, על הגבורות אשר עשו אצל פסקוב. בווֹלמוֹנטוֹביצ’ה, על אדמה פוריה, פרצו לרוב בני בוטרים, אשר היו גבוהים מכל בני לוֹדה, נודעים כאנשים שדבריהם מעטים וידם קשה מאד, ובהתאסף הסימים הקטנים, או בעת אשר אויב עלה על הגליל למלחמה, מצבו כולם נגדו כחומה דוממה. בדרוֹזֵ’יקנה ומוֹזגה עבדו את האדמה בני דוֹמַשֶביץ' הרבים מאד והידועים כאנשי ציד מפוֹּארים; הם היו הולכים בערבת זילוֹנקה עד וילקוֹמיר לצוד דובים, בני גַשְטובְט ישבו בפַצונֶלה; בנותיהן היו נודעות ביפין, עד כדי כל הנערות היפות אשר בסביבות קרקינוב, פוניביז' ואופיטה נקראו בשם “פצונליות”. בני סוֹלוֹהוב הקטנים היו עשירים בסוסים ובמבחר הבקר, אשר גדלו במקומות המרעה שביערות. בני גוסציֶביץ' היו עושים זפת ביערות גושצ’ינה, ועל כן קראו אותם בשם בני גוסציביץ' השחורים, או בני העשן.


היו שם עוד אחוזות ובתי- אבות מלבד אלה. שמות רבים מהם עודם קיימים, ואולם רוב האחוזות אינן נמצאות יותר במקום שנמצאו בו לפנים, והאנשים היושבים הישבים בהן שמותיהם שונים משמות האנשים אשר ישבו בהן לפנים . באו מלחמות, אסונות, בעֵרות, והחריבו את האחוזות, והאנשים אשר הקימו להם אחוזות אחרות, לא תמיד בנו אותן במקומות שעמדו עליהן האחוזות החרבות. בקצרה: השנויים אשר התחוללו שם רבים הם מאד. ואולם בימים ההם עוד היתה לודה הישנה כפורחת במצבה לפנים והאצילים בניה הגיעו עד מרום מעלת הכבוד, כי לפני שנים לא רבות, בהלחמם אצל לוֹיוב עם הקוזקים המורדים, תחת פקודת יאנוס רדזיביל, יצא להם שם בגבורים.


האצילים בני לודה עבדו בגדוד של הרקליוס בילביץ' הזקן. העשירים שבהם עבדו בתור חברים, ושני סוסים לאיש, שאינם עשירים – סוס אחד לאיש, והעניים נמנו על חיל המשמר. בכלל היו עשירים אלה אנשי מלחמה ואת עבודת- הצבא אהבו מאד. ואולם הענינים שבהם היו האצילים דנים בועדים, לא היו ידועים להם. הם ידעו כי המלך יושב בורשה, רדזיויל והאדון הלבוביץ‘, הסטרוסטה, בזאמוט והאדון בילביץ’ ביוֹדוֹטה אשר בלודה. דעת הדברים האלה הספיקה להם, וכאשר היה צורך להצביע האיזו שאלה, הצביעו כפי שהורה אותם האדון בילביץ‘, כי ברור היה הדבר בעיניהם, שבילביץ’ רוצה בדברים שהאדון הלבוֹביץ' רוצה בהם, והלא הלבוֹביץ' חבר הוא לרדזיויל, שידו כיד המלך בליטה וזאמוט, והמלך הלא הוא בעל הרפובליקה ואב לכל האצילים.

מלבד זאת, האדון בילביץ‘, יותר ממה שהיה חוסה בצל המושלים האדירים, בני רדזיביל, שבבירז, היה רע להם – רע יקר מאד. כי על כל קריאה וקריאה שלו נלוו אליו אנשים לאלפים, אשר הצביעו, כאשר צוה להם, ונקבצו מסביבו חרבות בני לודה לאלפים, ובחרבות אשר ביד בני סטקין, בוטרים , דוֹמשביץ’, או גשטוֹבט, לא זלזל עוד בימים ההם שום איש על- פני האדמה. אך אחרי-כן שונו פני כל הדברים, שונו אמנם בעת אשר הרקליוס בילביץ' נסתלק מבין החיים.

אבי אצילי בני לודה ומיטיבם זה מת בשנת 1654. אז התלקחה מלחמה אומה לאורך כל הגבול המזרחי של הרפובליקה. האדון בילביץ' לא יצא עוד למלחמה זו, כי זקן היה האיש וחרש, ולא יכול לצאת, אבל האצילים בני לודה יצאו. והנה כאשר הגיעה השמועה, כי רדזיויל הוכה הקרב שקלוֹב, וגדוד בני לוֹדה, בהשתערו על חיל הרגלים בני צרפת השכוּרים, נשמד כמעט כליל – אחז השבץ את שר- הגדוד הזקן ויצאה נפשו.

את הבשורה הרעה הזאת הביא להם לשם אדון אחד ושמו מיכאל ווֹלוֹדיובסקי, איש צעיר לימים, אך גבור מלחמה מפואר מאד, אשר רדזיביל ֹשם אותו לראש ומצביא לבני לוֹדה תחת האדון הרקליוס, פליטיהם שבו גם הם אל מקומותיהם, נדכאים, עצובים, רעבים, וככל שאר אנשי-הצבא התאוננו גם הם על ההטמן הגדול,, על אשר בטח בשמו הנורא על כל סביבותיו, בכבוד מנצח אשר רכש לו, ובמתי מעט התנפל על אויבו, אשר חילו היה רב עשרת מונים, ובזה הביא רעה גדולה על הצבא ועל כל הארץ.


ואולם בין כל המתאוננים הרבים לא נמצא אף אחד אשר דבר סרה על שר- הגדוד הצעיר, האדון יֶרְזִ’י ווֹלוֹדיובסקי . להיפך, כל אשר נמלט מן האסון הרבה להלל ולפאר אותו וסיפר נפלאות על מעשי גבורותיו. וזאת היתה נחמת הפליטים בני לוֹדה, נחמתם היחידה, כי יכלו לספר את דברי הגדולות אשר עשו תחתפקודת האדון ווֹלודיובסקי: בהסתערם על האויב חדרו כבעד עשן אל תוך השדרות הראשונות של החילות הגרועים; אחרי-כן התנפלו על הצרפתים הֹשכירים, מבחר החילות כולם, וישמידו גדוד גדול בחרבותיהם; האדון ווֹלודיובסקי שסע אחרי-כן לבדו את ראש- הגדוד הוא. לאחרונה הקיף אותם האויב מסביב ויתנפל עליהם מכל העברים, והם נלחמו כנואשים. רבים מהם נפלו חללים ושאריתם הבקיעו להם דרך בין האויב.

לספורים ההם הקשיבו בעצב וגם בגאון כל בני לודה, אשר לא נמנו על הצבא הליטאי ורק מחויבים היו להתיצב במערכה, בשעה שיצאה הפקודה, כי כל האצילים, איש לא יעדר, יצאו למלחמה. ואמנם קוו אז, כי פקודה כזאת תצא בקרוב, למען חלץ את הארץ ממצוקותיה. מראש החליטו, כי כאשר תצא פקודה כזו, יבּחר האדון ווֹלודיובסקי לשר גדוד לוֹדה, באשר אם כי לא נחשב בין אזרחי המקום, הלא בין כל אצילי המקום לא היה אדם מפואר ממנו. וגם זאת ספרו הפליטים על-אודותיו, כי את ההטמן בעצמו הציל ממות. על-כן נשאוהו כל בני לודה על כפים, וכל משפחה ומשפחה ממשפחות האצילים שבכל הגליל התאמצה לאכסן אותו חצרו. בני בוטרים, דוֹמַשביץ' וגשטובט רבו עליו, כי גם אלה וגם אלה שאפו להשהות אותו בחצרותיהם זמן רב יותר מאשר הוא שוהה בחצרות רעיהם. והוא דבק מאד באצילים, אנשי המלחמה, וכאשר שארית צבאות רדזיויל נסעו לבירז, למען החלף שם מעט כוח אחרי המפלה אשר נחלו – לא נסע הוא אחריהם, אך הלך מ“ישוב” אל “ישוב”, ולאחרונה קבע את דירתו בפצוּנלָה בחצר פָקוֹש גִשְטובט, אשר היה לראש לכל יושבי ה“ישוב” הזה. אמנם לא יכול האדון ווֹלוֹדיובסקי לנסוע לבירז גם מטעם אחר, כי חלה מאד. בראשונה תקפתו קדחת רעה, אחרי כן יבשה ידו הימינית, כי הקרב אצל ציביחוב המם אותו מאד. שלש בנות פקוֹש עלמות מהוללות ביפי מראֵיהן, סעדו אותו בחליו, ותשבענה להשיב את האדיר המפואר הזה לאיתנו, והאצילים כולם עסקו בסדר הלוית מצביעם לפנים, האדון הרקליוס בילביץ'.


אחרי הקבורה נפתחה צואת המת, ובה קראו, כי הזקן, שר-הגדוד הוריש את כל נכסיו, מלבד הכפר לוביץ‘, לנכדתו אלכסנדרה לבית בילביץ’, בת שר הציד מאופיטה, ואת כל אצילי לוֹדה ֹשם לאפיטרופסים לה, עד אשר תהיה לאיש.

… "הם אשר דרשו תמיד טובי (נאמר בצואה) ויגמלוני אהבה תחת אהבה, יהיו-נא את היתומה כאשר היו אתי, ובימים האלו, בדור רשע ותהפוכות זה, בעת אשר אין איש בטוח מפני משובת בני-האדם ואין לב אשר לא ידע פחד – ישמרו נא את היתומה מכל פגע, למעני ולמען זכרוני.

"וגם עליהם להשגיח, כי שלוה ושאננה תאכל את טוב הנכסים, מלבד הכפר לוביץ‘, אשר אותו אני כותב ונותן במתנה גמורה לאדון קמיציץ, שר-הדגל הצעיר מאוֹרשה, ולא ימצא לו כל מכשול בזה. והאיש אשר ישתומם על החסד הזה אשר אני עושה עם האדון הגדול אנדרזי קמיציץ, או אשר יחשוב, כי אני עושה בזה עוול לנכדתי בת בני, אלכסנדרה, צריך ומחויב לדעת, כי ידידות ואהבת אחים היתה ביני ובין אבי האציל המפואר, אנדרזי קמיציץ, מימי נעורי ועד יום מותו, אתו יצאתי למלחמה והוא הציל אותי פעמים רבות ממות, וכאשר באו האדונים לבית סיצינסקי ובשנאתם ורעתם אמרו לגזול ממני את נכסי – גם אז הוא היה בעזרתי. ולכן אני, הרקליוס בילביץ’, שר-המכס באופיטה, החוטא והפושע, העומד עתה לפני בית-דין-של-מעלה הקשה, פניתי לפני ארבע שנים (בעודני חי ומתהלך ברגלי על הארץ מתחת ) אל האדון קמיציץ, אבי שר-הדגל באוֹרשה, ונשבעתי לו, כי אהיה לו אסיר-תודה כל ימי ונאמן לו באהבתי אותו. שם, בהסכם שנינו, החלטנו כפי מנהג האצילים הקדמוני וכפי מנהג הנוצרים, כי בנו אנדרזי ונכדתי אלכסנדרה, בת שר-הציד, ינשאו זו לזה , למען אשר יעמידו דור לברכת אלהים ולתועלת הרפובליקה. זה הדבר, אשר בו אני חפץ בכל לבי ועל נכדתי אלכסנדרה אני מטיל חובה להשמע לחפצי הכתוב בזה, מלבד אם האדון שר-הדגל באורשה (חלילה לו מאלהים) יחלל את כבודו במעשים רעים ובעבור ישומוהו לחדל-אישים. ואם נכסי מולדתו יאבדו ממנו, מה שיכול לקרות על נקלה במקום ההוא, בקרבת אורשה, גם אז עליה להנשא לו כדת, ואף אם גם לוביץ' יוקח מידו, לא תשים על לב.

“ואולם אם חסדי אלהים הגדולים יחולו על נכדתי והיא תאבה להקריב את עלומיה לתהילתו ולכבודו וללבוש בגדי- נזירה, מותר לה לעשות זאת , כי כבוד אלהים קודם לכבוד בני-אדם…”

כזאת עשה האדון הרקליוס לנכסיו ולנכדתו, ואיש לא התפלא על מעשהו. העלמה אלכסנדרה ידעה מזמן את הצפוי לה והאצילים שמעו זה כבר את שמע הידידות אשר בין בילביץ' ובין קמיציץ – ומלבד זאת, היו בימי חרום המוחות טרודים בענינים אחרים, ולא ארכו הימים ויחדלו מדבּר בצוואה ההיא.


רק בחצר אשר בווֹדוקטה דברו בלי הרף בבני קמיציץ, וביותר באדון אנדרזי, כי שר-החרב הזקן גם הוא כבר מת. הצעיר ההוא התיצב במערכה אצל שקלוב בראש גדודו ובראש המתנדבים לצבא מבני אורשה. אחרי-כן נעלם, אבל לא האמינו, כי מת, באשר מות אביר חשוב כמוהו לא היה יכול להעלם. כי בני קמיציץ היו מגדולי היחס בסביבות אורשה ובעלי נכסים רבים, אך להבות המלחמה החריבו את המקומות ההם. מחוזות וגלילות נחרבו והיו לשמה ולשאיה, נכסים גדולים אבדו, בני-אדם גועו. אחר אשר נוצח רדזיביל לא הרבה עוד כל איש להתקומם בפני האויב. גוֹסיבסקי, ההטמן של שדה-המלחמה, חסר-אונים היה; ההטמנים של הממלכה נלחמו באוקראינה ואתם אך שרידי הצבא, ולא יכלו לעזור לו, וגם מאת הרפובליקה, אשר עיפה ממלחמות הקוזקים, נבצר מהושיע לו. הגלים הלכו הלוך ושטוף את כל הארץ, ורק פה ושם נופצו אל חומות בצורות, ואולם גם החומות נפלו זו אחר זו, כאשר נפלה גם סמולנסק. כל גליל סמולנסק, אשר בו נמצאו נכסי בני קמיציץ, כבר נחשב בין הנקרעים מן הממלכה. בתוך המהומה הנוראה, נפוצו בני-האדם כעלים נדפים, ואיש לא ידע מה היה לצעיר שר-הדגל באורשה.

ואולם מכיון שהמלחמה לא הגיעה עוד עד גליל זאמוט, נרגעו אצילי לוֹדה מעט-מעט אחרי מפלתם אצל שקלוב. תושבי ה“ישובים” החלו להועד ולהתיעץ על-אודות עניני הצבור וגם על-אודות עניניהם הם. בני בוטרים, הששים לקראת קרב, גמגמו, כי דרוש יהיה לנסוע לרוסיין אל אספת האצילים, היוצאים למלחמה, ואחרי-כן – אל גוסיבסקי, למען הנקם אתו יחדיו על מפלת שקלוב; בני דוֹמַשביץ‘, אנשי-הציד, החלו להתהלך ביערות, בערבת רוגוב, ובשובם הביאו אתם שמועות שונות; בני גוסציביץ’ השחורים, או בני העשן, עשנו להם בשר, למען יהיה להם למאכל בימי התיצבם במערכות המלחמה. בדבר עניניהם הם הָחלט לשלוח אנשי-חיל מנוסים לחפש את האדון אנדרזי קמיציץ.

אנשי המועצה ההיא היו זקני לוֹדה ובראשם פָקוֹש גַשטוֹבט וקסיאן בוטרים, ראשי-הזקנים שניהם – וכל שאר האצילים, שהתגאו מאוד בבטחון, אשר האדון בילביץ' המת שם בהם, נשבעו שבועת אמונים לקיים את כל דברי הצוואה ככתבה ולהיות לעלמה אלכסנדרה כהורים. ולכן בימי המלחמה, כאשר קמו ריבות ומהומות גם במקומות אשר המלחמה עוד טרם הגיעה עדיהם, שררה מנוחה בלודה. כל מדינים לא היו שם, איש לא חדר אל אחוזות הצעירה בעלת הנכסים הרבים; איש לא נסה להשיג את גבולה, לכרות את האלונים אשר בקצות יערותיה, לנסוע במקומות המרעה אשר לה. להיפך, כל בעל אחוזה ואחוזה התאמץ להיות לעזר ככל אשר יכול לבעלת הנכסים העשירה. בני סטקיַן, אשר ישבו על חוף הנהר, שלחו לה דגים מלוחים; מווֹלמוֹנטוֹביצ’ה, מאת בני בוטרים השתקנים, הגיע אליה דגן; חציר – מאת בני גשטוֹבט; ציד – מאת בני דומַשביץ אנשי-הציד; זפת ועטרן – מאת בני גוֹסציביץ', בני העשן. את העלמה אלכסנדרה קראו כולם בשם “העלמה שלנו”, ובנות פַצונֶלה היפות חכו בכליון-עינים לאדון קמיציץ, כשם שחכתה לו אלכסנדה עצמה.

בין כה וכה הגיעה הקריאה אל האצילים לצאת למלחמה – ובכן החלה התכונה גם בין בני לודה. מי אשר התבגר והיה לאיש, מי אשר זקנתו לא השחה את גוו, הוכרח לעלות על סוסו ולצאת לקרב. המלך יַן קַזִ’ימְיֶרז בא לגרודנה ואת העיר הזאת שׂם למקום אוסף האצילים. ואמנם עלו שמה האצילים. בני בוטרים עלו בדומיה בראשונה, אחריהם שאר האצילים, ובני גשטובט לאחרונה, כאשר עשו תמיד, כי צר היה להם להפרד מבנות פצונלה. מן האצילים בני שאר המקומות אשר בארץ באו אך מעט, ועל-כן מעטים היו המגינים על הארץ, אך בני לוֹדה כולם באו.

האדון ווֹלדיובסקי לא היה בין היוצאים, כי ידו לא שבה עוד לאיתנה, ולכן נשאר הוא לבדו בין בנות פצונלה לשמור עליהן. “הישובים” התרוקנו ואך הזקנים והנשים ישבו בערב ליד הכירים. דממה שררה בפוניביז' ובאופיטה – חכו בכל מקום לחדשות.

גם העלמה אלכסנדרה ישבה בדד בווֹדוקטה ומכל בני לודה, אפיטרופיסה, לא ראתה איש, מלבד אמהותיה ומשרתיה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!