רקע
יעקב פיכמן
פֶּרֶץ סְמוֹלֶנְסְקִין

פרקי־מסות אלה אינם אלא שרטוטי־דיוקן, שנרשמו אגב ימי זכרון – בשנת הארבעים ובשנת החמשים למות סמולנסקין. פרק־זמן של עשר שנים שבין מאמר למאמר, לא יכול שלא להשפיע על הנעימה שבהערכה המאוחרת יותר: נעימה זו הבאה על הרוב כשאנחנו מסתכלים הסתכלות שניה בחזיון, שהיינו נוהגים בו זלזול מתוך שיגרה – שיגרת הדור ושיגרת עצמנו. נעימה זו שיש בה משום תוספת קרבה, כל מה שהיה בה אות הזמן, המוחק והולך את הניגודים המדומים שבינינו ובין דור ההשכלה, היתה יותר פרי הכרה נוספת – פרי ידיעה נוספת. שכן על הרוב אנו מזלזלים, משום שאיננו מכירים. בשובי ובקראי עם כתיבת המאמר השני את ספרי סמולנסקין, מובן, שגם נפגעתי פגיעה נוספת מפגימותיהם, אבל הופתעתי גם משיתוּף ראיה שבינו ובינינו, הופתעתי מכמה גלויי שירה ומחשבה, שהיו סמויים מעיני, אף שדמות האדם שבה ולכדה אותי גם הפעם בכוח כזה, שכמעט מנעה ממני להתעסק ביצירתו כשהיא לעצמה.

קראתי בעיקר את הספוּרים הגדולים והקטנים, כיון שמגמת מאמרי האחרון היתה לכתחילה לברר לעצמי, מה יש בהם מן הקיים – לברר לעצמי עד היכן היה סמולנסקין מספר ואם היה מספר בכלל. שבתי וקראתי את ״התועה“, ספר זה שבו דובב סמולנסקין את נפשו עד הסוף, ספר רב־תוכן, רב־עומק, המפתיע עד היום בעושר מחשבתו, גם בפזורי שירתו המתגלים למי שקורא מתונות, לאחר שהתגבר על כל מה שהרבתה לפגום בו הדברנות. עם קריאת ״קבורת חמור” שוב גליתי כוחות אָפּיים כבּירים בסופר זה, שהוחזק ״בעל מוסר“; מצאתי בספר זה, שגם בו ליקוּיים לאין קץ – כמה דמויות (ולא זו של המלשין בלבד), שיש בהן משום תפיסה נוקבת – הרכב מופלא של מציאות ואגדה, שאי אתה מוצא דוגמתו אלא בחזיונות שכּספיר. הופתעתי ב״גאון ושבר” מכשרונו הנובליסטי, שפחות מכל פללתי למצוא בו, כשם שהורעשתי עוד פעם התרעשוּת עלם מ״נקם ברית", ספר קטן זה שהמתיחות הדרמתית הגיעה בו לידי צמצום וריכוז כאלה, המוכיחים עד כמה הפייטן הלך וגדל באדם חולה ושבור זה בימים שנר חייו הלך הלוך ודעוך. לצערי, אף קריאה זו, מפני רעש העבודה, לא היתה עוד מספקת, ונבצר ממני לא כל כך להכריע, כי אם בעיקר – להראות את סמולנסקין המספר, כדי שהקורא עצמו יכריע.

ברם, נושא זה – סמולנסקין המספר, ראוי הוא שנטפל בו פעם לחוד, ובכל היקפו.

י.פ.


האיש אשר אין אומץ בלבו להקריב נפשו

בעד דעותיו, הוא לא הגה בדעה מעודו.

פ. ס.


 

מאמר ראשון    🔗

את פרץ סמולנסקין קוראים עכשיו מעט. פחות, כמדומה, משקוראים את ליליינבלום, את ברודס; ואין צריך לומר – את גורדון ואת מיכ"ל. יין מחשבתו, שהיה מעורר ומשכר כל־כך את בני זמנו, הורק בבת אחת אל קנקנם החזק של אחד־העם וחבריו; וספריו הגדולים, העלים הרחבים האלה, רטובי המליצה וספוגי הרגש הסוער, נדחו לקרן זוית, נשכחו ימים מעטים לאחר מות יוצרם. ברם, השם סמולנסקין נשאר, עם כל הזועה של יצירתו פגומת־הדברנות, שם של כבוד. אנחנו לא שכחנו את האיש רב המכאובים, אשר נשא את סבל ספרותנו הצעירה על כתפיו החולות, את זה שלחם לה ונשאר נאמן לה עד יומו האחרון. הוא היה אחד הסופרים העברים המעטים בדורו, שהצטיין במדת־גבורה, שהספרות לא היתה לו דבר שבשעשועים, כי אם צורך והכרח, אמצעי ותכלית, יסוד לבנין והבנין עצמו.

הוא לא היה עדיין זה, שיצירתו כשהיא לעצמה משמשת יסוד וחיזוק לדורות הבאים. לכך היה יותר מדי בהול, רותח ותוסס תמיד. היה בו איזה לקוּי יסודי, לקוי לאין תרוּפה, הממית את האמן. הוא לא יכול מעולם לשלוט באשר ניתן לו. בטבעו היה אדם עצבני, נרגז ופתטי תמיד – ההפך מיל"ג, שהיה בו מטבעו של בונה אמיץ וכובש. סאתו היתה תמיד גדושה. דבורו הרועש היה פועל. היתה רעננות בשטפו החי. הוא היה מעורר וקורא, מעורר את עצמו וגם את האחרים. אבל היה חסר לגמרי את המדה היקרה של שתיקה. הוא היה אדם שכחו בפיו, אבל לא יכול שאת, עצור וכבוש. דומה, שמעולם לא היתה לו שעת ההפסקה, אותה השעה הגדולה, שהאדם מקשיב לעצמו, מאזין לנפשו ושואל לנפשו. תרועת שופרו לא חדלה מקרוא. היה בו מבטחונו של האדם, שמחשבתו משחקת לפניו תמיד, שהבטוי תמיד מוכן לו ונשמע לו. הוא לא ידע התלבטות, וזרים היו לו אותם חבלי־ההבעה, שרק הם מעידים על כשרון אמנותי נאמן.

משהו עז ומתמיד היה מפעפע וסוער בקרבו בלי חשך. משהו תובע ודורש, שלא ידע מנוחה לעולם. לפי סכום האנרגיה, שהאיש החולני הזה נשא בקרבו, היה יכול להקים מהפכות, לבנות ארצות, לצאת בראש גדודי־קרב. אבל כוח מעט למשול בעצמו, לעצור בעצמו לא ניתן לו. היה בו איזה עודף, איזה דבר שניתן לרעתו – שלא נתן לו לנטות קו, לבנות, להיות אמן או גם סופר פרוזאי גדול. דברנותו עוררה את מחשבתו, מסכה דם חי לתוך עורקיה, והיא שהמיתה אותה, שהטביעה אותה סוף־סוף בתוך גליה הטרופים. מפיה הרחב קשה עתה להציל דבר. היא כסתה את כל שדה יצירתו בקצפה הלבן.

אנחנו צריכים, איפוא, להעריך את הכוח הזה כחוסר כח. כל מה שמשתפך מאליו, בלי קונטרולה ובלי הבחנה, מוכיח תמיד על חוסר־יכולת, על לידת נפלים. כל אמן, שהוא ״מבורך" בשפע כזה, לא יוציא לעולם מתחת ידו יצירה לדורות. קללה היא ולא ברכה. היא מכוונת את כל כחות היוצר כלפי־חוץ. היא מוציאה את הקולות בבת־אחת. היא אינה משאירה שום דבר בהחבא למשמרת.

עושר נפשו של סמולנסקין – והוא היה עשיר בלא ספק – היה משתפך במלים, במליצות, ברעיונות, ויותר מכל – בדברי הטפה. לפי כל מהותו היה סמולנסקין מטיף עממי, טריבון, ועמודי ספוריו הם ברובם נאומים נלהבים, ולא התגלמות רוח הנפשות בהאמן, אשר יחיה את חייהן הן. הוא אינו מספר, אינו מצייר, אינו מבטא אפילו – הוא רק עומד על הבמה ומדבר. מי שיבוא וינתח את יצירתו, ימצא בה את כל אמצעי הבטוי, המיוחדים לדרשן, – לזה שעומד תמיד לפני הקהל ואינו נשאר אף לשעה קלה עם עצמו.

הטפה זו היא היא שהכניסה את היסוד ההמוני הפוגם ביצירת־שפע זו. היא נטלה את אצילותה וקפחה את מתנת המשורר, שנפלה בלי ספק בחלקו. הוא ויתר עליה בחפצו להורות, לחנך – להביע את אשר העיק על לבו לא על־ידי שליח, כי אם בפיו, בלשונו, בצעקתו. והוא אמנם היה מחנך, הגם שלא באותו מובן תרבותי נעלה, שאנו מכנים עתה מחנכים כאחד־העם וביאליק, כברנר וגורדון. הוא הטיף לרעיונות גדולים, לאומיים ואנושיים. ומי שיקרא לא רק את ספריו הפובליציסטיים, שבתוך מבול של דברים שלהם מבריקים פה ושם דברי מחשבה שנונים, עמוקים ומקיפים, שהונחו עתה כיסוד לתורת חיינו, כי אם גם את ספוריו, ימצא בהם עושר של מחשבות והשקפות על העולם, המראות עד כמה קלט סופר נודד זה את עיקרי המחשבה המודרנית. הוא אמנם קלט את כל זה באותה קלות ובאותה מהירות המיוחדות לז’ורנליסטן ולא להוגה־דעות. אבל היו לו גם מחשבות אורגניות, מחשבות שלו, שאליהן היה הולך וחוזר כל ימיו, שאותן היה מטפח תמיד באהבה ומסירות – והן הן שמנחילות לו את שם־הכבוד של מחנך לאומי ומבצרות לו מקום נצחי בתולדות הרוח שלנו.

הוא התחיל ב״בקורת תהיה" על תרגום ״פאוּסט" – בעבודת מבקר, שהיא בעיקרה חנוכית. וגם בספורו הראשון, ב״שמחת חנף“, נתכוון, לפי הודאת עצמו, בעיקר ״לדבר דבר משפט על פעולות החוזים הגדולים בעם ועם, לכרות אוזן לרוב הקוראים בשפת עבר, למען ידעו פועל פעלו החוזים ההם ולא ישעו עוד בדברי הבל”… הנה מה שהיתה כונת המספר בספורו הראשון! הוא היה, איפוא, לפי עצם טבעו יותר סופר מסביר משהיה משורר ואמן, יותר מורה ומתקן משהיה יוצר; אבל הוא נשא בלבו את יגון זמנו ומכאוביו כגבורי התקופה, כיל"ג וליליינבלום, ובקש דרך וזעק לישע מתוך כליון־לב, מתוך צמאון לגאולת־עם כזה, שהם מיוחדים רק למשוררים. האיש החולה הזה, אשר ידע בחייו רק עני נדודים והיה נגוע מכאובים כי ימיו, נשא את מחלת עמו ויתעבר על קלון דורו יותר מכל סופרי זמנו הגדולים.

פּתּוֹס תמידי זה, שהוא זר לנו עתה כל כך ומעורר בנו גם איזה חשד לפעמים, בא מתוך זה, שבסמולנסקין היה מפותח רגש הגאון וההכרה, שהוא, הסופר העברי, הוא נציגה של האומה, שהוא ערב לה, שממנו ידרש בעד כל חטאותיה. עם כל היהירות שמונים בו, היה בו בלי ספק יסוד של כובד־ראש אמתי. האש שהיתה אוכלת אותו, היתה אש קנאה לכבוד האומה, שראה את נגעיה ופרפר בטומאתה. הוא ביקש רפאות לתחלואיה יותר מאשר בקש ארוכה למחלתו הממאירה. היה בו מאותו הערבוב של גדלות וקטנות, המיוחד לאנשי דור־המעבר – לאלה הגואלים את האחרים ונבצר מהם לגאול את עצמם.

עם כל פגימותיה, אנחנו נדע להוקיר תמיד רוח זו, שלא ידעה שקט, שהיתה מלאה תמיד תרועת אזעקה. אנחנו לא נכסה עליהן, על פגימות אלה, פן תדבקנה גם בנו; אבל זכור נזכור באהבה ובתודה את היד החזקה, שהוציאה אותנו מתוך שממת ההשכלה, מתוך קטנות התקופה שהיתה מגדלת דזרטירים וקרייריסטים, – היד שהפכה את אטוֹמי הרוח הפזורים לכח לאומי גדול. היה בה ברוח זו מיסוד הגבורה, אם היא עצרה כוח לעמוד בפני הנחשול שעמד לבלענו.

כל כך בולטות פגימות כשרונו הספרותי, שאנחנו, באהבתנו אותו, לפעמים פשוט כואבים אותן. פּתּוֹס זה שאינו פוסק מלבּין, בולע את שרטוטי־הזיו הפיוטיים, הפזורים למכביר בספוריו הטובים. הדברנות והשאיפה פגומת־הטעם להשמיענו רעיונות ודברי חכמה בלי סוף, מחרישות בשאונן את המשורר ודוחות אותנו גם מיצירותיו השלמות ביותר. ברם, מי שישוּב ויקרא גם היום את ״התועה“, ״קבורת חמור” ו״נקם ברית" יקשיב עוד בהם מתחת ערמות המליצה הנובלות את פרפורי התקופה, הנחנקת בתוך עצמה, ואת פעמי הגאולה הראשונות.


 

מאמר שני    🔗

א    🔗

כהיום, חמשים שנה אחרי מותו (וגם ימים רבים קודם לכן), אין עוד ערכו של סמולנסקין, כמורה לדורו וכמופת לסופריו בכוח מחשבתו וביושר מחשבתו, מוטל בספק. דוקא תקופתנו, אשר קבלה בירושה את תורתו ואשר שבה וחיתה עליה, הכירה בו, הרחוק לה כל־כך בצורה וסגנון, את הנאמן, את הקרוב לה בתקוה ובכאב. משני צדדים התנקשה לו התקופה: מצד אחד־העם ומצד פרישמן. שניהם שהיו, כל אחד לפי דרכו, ״אנשי צורה", לא השלימו עם תהו ובהו לשוני זה שביצירה שתקופתנו גזרה עליו כליה. שניהם, שהקפידו יותר מדי על סדר משנתו הלקוי, לא היו מסוגלים להבחין באמתה, באיכותה, לא ראו את האיש אשר קדם לתקופה, אשר בשר את בואה. זהו מה שפוגם תמיד באנשי־סגנון, מה שמצמצם בהכרח את ראייתם: מפני הלקוי אינם רואים את המאור. אחד־העם ופרישמן בקשו את הצלילות שבבטוי ואת החיטוב שבבטוי בתקופה של הפשרה ראשונה, של הסתערות ראשונה, בעוד שהגל, הנושא את החמימות המתעוררת בדם, נושא עמו על כרחו גם אותה ערבוביה עכורה של גלמי־מחשבה וגלמי־סגנון, הדוחים כל־כך את אנשי הבגרות הראשונה של התקופה המתחדשת. אבל יש בגרות עליונה עוד יותר, היודעת להשתחרר גם מצרות־העין של עצמה – זו, היודעת להעריך את הנחשונים הראשונים, הנסחפים בגלי עצמם; את אלה המכשירים בלי הכשרה, המפנים את הדרך והם נטולי כוח עוד לכבוש דרך; יודעת – שכל מה שעוקר את הדור מקפאונו, כל מה שמניב תנובה ראשונה, אינו צלול; שהצלילות באה אחר כך, כשזרם המחשבה קם מזעפו, כשהוא שב ומתכנס לתוך אגפיו.

ברם, התנקשות זו, שהיתה מוצדקת לזמנה בה במדה שהעידה על איזו סמיות־עין של בעליה, לא פגעה בסמולנסקין אלא פגיעה לשעה. את אור מחשבתו ואת אור דמותו לא הפילה. הדור לא נשמע לה. יצירתו לא יכלה להיות לו עוד למופת, אבל קומת האיש הזקופה, האמיצה, שהתרוממה מעל לגבולות זמנו, הלכה והשתלטה על כולנו. בדמותו נרמזה לנו האהבה הראשונה, נרמזה המסירות הראשונה. עם כל לקוייו, כסופר, ראינוהו כאביר ספרותנו, כאחד המעטים, אשר מכאובם ויאושם לא ריפו את ידם, כי אם הוסיפו להם כוח לשאת, להלחם את מלחמת ישראל הגדולה. יצירתו מונחת בקרן זוית, אבל סערת דמו ומחשבתו לא שככה עד היום.


ב    🔗

חמשים שנה הן תקופת בוחן לסופר ולאמן. גם באלה, שאיכותם הספרותית היא למעלה מכל ספק, חל החוק של שנוי־טעם ושנוי־ערכין. גם יל“ג נדחה הצדה לזמן מה מפני הליריקה החדשה. מפני הריתמוס הלשוני החדש. אבל שכחה זמנית זו רק הרעב הרעיבה אותנו ליצירתו ונעשתה הגורם להערצה מוגברת לכשחזרנו אליו, אם גם קרבה שלמה לא קרבנו עוד אליו, וריוח ידוע נשאר בינו ובינינו עד היום. אחר היה גורלו של סמולנסקין בתקופה זו, תקופת התחדשותן הגמורה של השירה והפרוזה העברית. השכחה לא שלטה בו. ימי ההגשמה העניקו למחשבתו נטולת הצורה אור יותר, חמימות יותר. אבל ברר לא ביררנו לעצמנו, כמה נשתמר ביצירתו מן החיות, – מכח ההפראה לזמננו. ידענו: אין פוגם ביצירה שבכתב כאריכות דברנית, כטשטוש הנוסח. ברוב הימים משתמר רק מה שנתברך בצמצום, בנקיון ההבעה. וסמולנסקין – פגימות עטו ״הלכו לפניו”. רפיונו הראשי היה בזה שלא נלחם לבטוי מעולם. מגמת עטו היתה לא לנסח את מחשבתו, לא לשמור על נקיונה, כי אם לעורר, להקים, ולהלהיב, – להשליטה בסער על דורו. יותר משהיה סופר, הדואג לתחומי מחשבתו, למסגרתה, לאיכותה, היה איש־התעמולה, זה שדרכו להרחיב, להמתיק, להסביר – כל מה שעושה את המחשבה בהכרח פתוחה ופרוצה, מה שמחליש את כוחה לגמרי לאחר שנעשתה קנין הרבים. סמולנסקין, מי שעסקו היה תמיד לעשות אזנים לתורתו, לא היה סיפק בידו לעשות לה גם כלים, שתהא משומרת בתוכם. כל זה ידוע יותר מדי והוטעם על ידי מתנגדי סמולנסקין יותר מדי, כדי שיהא צורך להאיר את יצירתו מבחינה זו. תפקידו הקשה של המחקר הבקרתי בזמננו לשוב ולגשת בעיקר אל סמולנסקין הסופר – לשוב ולסקור את שדי יצירתו הרחבים ולהוכיח, אם יש עוד תקומה לו, אם יצירתו לא נתמעכה כולה בחמשים שנות העדרו.


ג    🔗

מה שנעשה ברור למגע ראשון עם יצירתו הוא, שהיה מראשית בואו אדם כבד־רוח וכבד־מחשבה – שאיזה דבר מר הציק לו תמיד ולא נתן דמי לו. גם האהבה, גם השנאה שלטו בו – תחת שתיהן התענה. מראשית בואו נתגלו לו מערומי הדור, מערומי חייו; ראה תיכף, כי נוף ההשכלה נוטה לצד השממה. הוא לא מצא סיפוק בפרחי־הנייר של הספרות העברית שבימיו; חפץ לתת לה משען עז של מחשבה פוריה – ואת המחשבה הזאת זרק עם נפשו, עם דמו. עמוס דעות היה מנעוריו. הוא היה נוח לקליטה, בהיותו נוח גם לעכול. מה שהביא מן החוץ – והוא הרבה להביא מן החוץ – נעשה חלק מנפשו, חלק מתכנית חייו. בכל החזיונות התרבותיים והמדיניים שבימיו ראה סימן לאומה, רמז לנגעי חייה. ההרס שמסביב לא פינה מקום למחשבה של רשות. מחשבתו היתה תמיד מחשבה של חובה. בזה נבדל גם מן הגדולים שבדורו – שמחשבתו בלעה אותו עד הסוף, השתלטה עליו שלטון בלי מצרים. זה הפתוס של מחשבה, שנדרש אחר־כך לגנאי, היה הקו המופלא שבגניוּס שלו, – הוא גם מה שמסער את יערות יצירתו המגודלים פרע עד היום.

ודאי שסגונו היה לקוי. ודאי שחטא בלי סוף בהרחבה יתרה, בהטעמה יתרה – שלא ידע גבול להבלטה; לא ידע גבול להסברה. אבל האיש אשר ישא בדמו את חרפת הדור, את חרפת התרוקנותו – אותו אין לבדוק לאור הסגנון. כמו שהוא, הוא כולו פגם, כולו טלאי על גבי טלאי. אבל דוקא סגנון זה נשא דור אובד על גליו הדוהרים. את כחו יש לבקש בקצף ניבו, בכאב ניבו, באש החרטה על חיים שעלו בתוהו, על חיים אלה שאותם הוא מבכה ועל אבדנם אינו מוצא תנחומים.


ד    🔗

לא חפצנו ללמד סניגוריה על סגנון זה, שעל פגימותיו הגדולות עלינו להזהיר גם כיום. ודאי שיש עמודים, ופעמים גם פרקים שלמים בספריו, שרגלינו טובעות בהם לאין מוצא – סבך מלולי זה הפועל לכתחלה כמעט כלקוי שכלי, עד שאור־פתאום נופל עליו ומיישב את עקמומיותיו. כל זה נכון, ואחד־העם, כאמור, בדין הוקיע ברבריות זו, שאין מסוכן ממנה. אבל מליץ לפי טבעו, לפי מהותו, סמולנסקין לא היה, הוא היה אולי ההפך מזה. היה גם בעל כוח של בטוּי, בעל כח לשוני בלתי מצוּי, ויש דפים ביצירתו אשר רון תרון הלשון העברית למגע עטו הסוער, כשם שיש גם דפים צלוּלי־ניב, אשר מחשבתו מפלסת לה נתיב בחן ובחריפות – דפים שהלשון עוטה מעטה ענוג ורך או חותכת כמדקרות חרב. מי שיתגבר על המבואות המסוכסכים שביצירתו, יתפלא על השרטונות הפורחים הבולטים פה ושם – על אותם איי־ האור הצפים כשושני־מים בהירות על דכיי המים האפלים.


ה    🔗

עם כל ההבדל היסודי, הבדל סגנון והבדל אופי, שבינו ובין ברנר – כמה יש ביניהם מן המשותף! שניהם היו אנשים קשי־רוח וכבדי־דם; שניהם לא ידעו מעולם רגעים של קורת־רוח שלמה, של מנוחת־דעת שלמה. שניהם היו כל ימיהם מודבקים אל תהומות החיים, ולא אבו להתפרק, להשתחרר מכובד העולם ומכובד עצמם. שניהם לא שבעו חרדה, – שתו את אימת החיים עד לשכרון.

מצאתי בודוי־חייו הגדול של סמולנסקין, ב״התועה“, פסקה זו; ״אני הסכנתי מעודי לשיש לא על יפי הטבע; לא הרים רמים וגנים נחמדים, לא תעלות וברכות־מים, אף לא כל חמודות בני־אדם אלה לקחו לבי מעודי (עליהם אשתומם ואתפלא, אבל לא אשיש), כי אם חברת בני האדם היתה בעיני תמיד כמקור חיים: אני לשמוע ולדבר היה תמיד כל חפצי, ולא להתבונן ולהחריש”…

לא להתבונן ולהחריש: כמה בכל זה מרוחו של סמולנסקין, ועם זה – כמה הכל כאן טפוסי גם לברנר!


ו    🔗

הוא לא היה איש־אידיליה כמאפו, ולא חוזר בתשובה כברודס ( ב“שתי הקצוות”), וגם בנבלו את ההשכלה ובהטיפו לתחיה, לא הפריז מעולם בשבח האומה ודתה ומנהגיה. סניגור לא היה, והריח את ריח הרקבון, במחבאותיהם האפלים של חיינו. אבל אהוב אהב את הבית היהודי הטוב, בית אשר תפארת מסורת בו, ובנדדו ימים רבים ובהתרוקן עליו עולמו נשא בלבו געגועים על אורו וחומו של בית זה, על חסדו ואמתו.

דוקא משום שהאמין בהשכלה אמונת תום, אמונת נעורים, שב מאחריה ברוח מרה כל כך. ״רוחי הסתער ואקוט בנפשי על תעותי גם אני כבהמה אחרי המשכילים האלה וקראתי גם אני תמיד: השכלה! השכלה!… כמו באמת ההשכלה תשועת ישראל תצא".

הוא היה הראשון אשר הבין, כי לא השכלה פורמלית תרפא את האומה, כי אם רוח חיים חדשה – רוח אשר תעקור את בני הדור לא רק מבצת הבערות, כי אם תשוב ותטע אותם בקרקע חיים בריאה. ההשכלה ״מולדת בת ברלין" היתה שנואה עליו לא רק על התכחשה לרוח האומה, כי אם על רפיון הרוח, רפיון הרצון שהוטבע בכל הליכותיה – על שלא היתה כולה אלא הסתגלות, נמיכות רוח, פרי עוני נפשי, עוני לאומי ואנושי כאחד.

הוא לא סלח להשכלה קודם כל את המדה הקטנה, את הזיקה הקטנה – מה שנידון לראות דור קטן ומעשים קטנים, מתכחשים מזה וזוחלי־עפר מזה. כמה אכלה אותו ההכרה, שדוקא במחנהו אין עם מי ללכת, לעשות, להציל את כבוד ההשכלה מן הבטלנים והבוערים הקוראים בשמה, ממכתבי העתים העלובים שהקימו, מ״ספרי הבל ורעות רוח שהעתיקו משפות זרות"! קטנות ההשכלה פגעה בו יותר גם מקטנות הבערות. הצביעות החדשה, הבערות החדשה – בכל זה ראה ירידה יותר משראה אותה בקני הבערות הישנים, הנעזבים.


ז    🔗

היה פובליציסטן קודם כל: גם בספוּריו. כשם שהיה, מאידך גיסא, איש השירה והפתוס גם במאמריו. לא היה מי ששלט פחות ממנו במכחולו. מי שהסתכל כל כך מעט, וראה כל כך הרבה. אבל הוא חי באינטנסיביות כזו את חיי גבוריו – כל כך היה כולו מעורה בהם, שכל מה שפגם מבחינת הראיה, נתמלא על־ידי השתתפות, נתמלא על־ידי אהבה, על־ידי איבה. אין כאן רגע של קרירות דעת, של הסחת דעת. היד אינה פוסקת מלחתות את הגחלים, ללבות את האש, להוציא ניצוצות חיים. מדת החום כאן אינה יורדת אף לרגע.

מלבד דפּי־השירה על רצח המלשין (בקבורת חמור"), שיש בהם מחרדת יופי של בלדה, איני זוכר באלפי עמודיו אף אחד שיש בו מבליטת הציור, משקט של נוף, מגלוי קו, מגלוי צבע. אבל רוח דרמתית מתהלכת בלי הפסק בכל מה שיצא מתחת עטו. בפרטים לאין מספר נכשל הקולמוס, אבל אין רגע של עמידה. נשימת קצב עזה מנענעת כאן אלפי דברים לא נראים, אך מוחשים מאחורי הקלעים. אין העולם מתרוקן מיצרי לב, מסערות לב. אין העולם מתרוקן ממציאות אדם משתערת והולכת.

הכל מדבר כאן. בדיבור יוּשג השיא הדרמתי. הרקע כמעט תמיד פּובליציסטי, אבל הוא שקוי נפשיות עצומה כזו, מרוכז כוח, ופעמים – גם ריתמוס נגינתי כזה, הסוחף את השומע כגל ואין לעמוד בפניו.

אפשר שאין המושג שירה הולם את הר־הפרצים הזה. אך רוח ממללת כאן, רוח עוקרת, נושאת חמרי הפראה יקרים – רוח אשר תרועת ימים באים צרורה בכנפיה.


ח    🔗

מה שהעלה ב״התועה" מחיי הדור לא היה אלא צירוף של ״חטא ואולת“; לא היה אלא יאוש נוקב עד התהום ומסקנה איומה אחת, ש״אין משען ומשענה”, – שהאדם בורח מצלו ואל צלו הוא שב, ואין מנוס.

בכל שטף היאוש הזה, בתרועות האבל המצלצלות כהכרזות וכפסק־דין אחרון, יש מן הרצון לזכות את הדור אשר יבוא אחריו בפרי חייו המר. זה הפּתּוֹס הסמולנסקיני התמידי, פתוס המורה, עולה כאן מכל שורה בבטחון של בעל־הנסיון אשר לו הצדקה לשפוט, כיון שהוא שופט קודם כל את עצמו (״ולא היטיבותי לאיש גם לא היטיבותי לנפשי"). אבל גם ההכרה האחת, ״כי משגיאות תצא תורה“, אינה עומדת בפני הכרה אחרת – ההכרה, שדור כושל אינו משמש מופת ואינו משמש גם אזהרה – כי ״הפגעים לבדם המה אך כדרבן יחרשו וישדדו השדה, אבל מבלי זורע זרע לא יצא פרי”…

גם כזורע לא ראה את עצמו.

״התועה בדרכי החיים“, שבו נכשל וּבו עלה, הוא הר־היגונים בספרות ההשכלה. ודוּי של דור שלא זכה, של חיים שלא הצליחו. מאליו נזכר ״בחורף”, נזכר שוב ברנר, האח לגורל. שנים שבאו להודיע על ענים, להודיע על תבוסתם. שנים ששחחו עד לעפר בהביטם אל עצמם, בהתפלצם מעצמם. מה מאד נבדלוּ שניהם בראיה, נבדלו בניב, ומה מאד דמוּ באור חייהם, בקדושת חייהם!

*

לראותו בכל מומיו ונגעיו, ועם זה – לחונן אותו, לקרוב אליו עד מאד, ושוב לראותו בכל שיעור גדלו: בזה יוכר גם שיעור גדלה של תקופתנו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!