נוסח ראשון של מאמרי על מאפו נתפרסם בשנת תרע"ג בירחון שנועד לבני־הנעורים (ב"מולדת" כרך ג'). זה היה מעין נסיון לשוחח עם הקורא הצעיר על דברי־שירה, להאירם ולחבבם עליו. בדרכי ההסברה, שנכללו בהן גם כמה ספורים מחיי מאפו וכמה דברי־זכרונות, המכוון לא היה לצאת ידי חובת בקורת, כי אם להוסיף על אמצעיה, – להכניס בה משהו מטעם של שירה, כדי לקרב על ידה את הדור הצעיר אל השירה עצמה.

אף־על־פי־כן, כשהכשרתי את המאמר לספר ראשון של דברי הבקורת שלי “בבואות” (תרע"ט), צביונו נשתנה הרבה, ופרקי המלואים שהוספתי לו, הגדילוהו יותר מכפלים. אבל גם בצורתו המושלמת נראה לי אחר כך מצומצם ביותר לעומת שירה גדולה זו, וכשהציעה לי הוצאת “אחיספר” לכתוב מבואות לספרי מאפו המקוצרים לבני־הנעורים, שוב הוספתי על הראשונות, עד שכמעט היו גם הם, ברובם, כדברים חדשים.

בנוסח, שניתן למאמר בספרי זה, היה עלי לצקת את כל זה יציקה חדשה, כדי לעשות את הדברים שנכתבו בזמנים שונים חטיבה אחת. עם הקריאה החדשה בספרי מאפו ובאגרותיו, מובן, שהיו הפתעות חדשות שגררו אחריהן מילואים נוספים, אבל הרבה גם נמחק, כדי להמנע מהסברה יתרה וכדי שלא לטשטש ב"דברי־אגדה" את עוקצי המחשבה. אף־על־פי־כן, הייתי זהיר שלא “לערוך את עצמי” מבחינה זו יותר מדי. לא טוב, כשמתביישים עם תקופת הבגרות בתום נעורים יותר מדי. במיוחד, כשמדברים על מאפו. טל זה, אשר השקה פעם את בוקר חיינו, אל נא ייבש כולו גם בנפול עליו אור היום המאוחר!

י.פ.

פתיחה

בימים שבני דורי הגיעו לפרק של קריאה, כבר התחילו מנצנצות בסליהם של מוכרי־הספרים הנודדים החוברות הקטנות והצבעוניות של “ספרי אגורה”. זה היה החדש בימים ההם. מתוך קונטרסים זעירי־אותיות אלה דובבו אלינו בראשונה פרץ ופרישמן, גולדין ובן־אביגדור. מאז נתחבב עלי פטיט חמוד זה. גם בו היה אז מן החן שבחדש.

האם היו אלה ספרים לגילי שלי? הן ולאו. מגמת המו"ל היתה, כידוע, ריאַליסטית. זה היה אז החדש – צבע הזמן. הספרות פשטה את נעלי הילדות שלה, הנעלים הרומנטיות. הריאליזם הרוסי המוצק לא יכול שלא להכשיר סוף סוף את הדור להשגה המבוגרת, שספרות־אמת אינה אלא זו, שהיא יונקת מן המציאות ומגלמת את המציאות – דבר שהטיפו לו קודם קובנר וליליינבלום ופפירנא ללא הועיל.

השפעת הפרוזה הרוסית נתקלה עד סוף המאה בזו של הספור הגרמני, הרומנטי למחצה; ורק כשגבר לבסוף הסגנון הנטורליסטי גם בגרמניה, התחילו מנשבות גם אצלנו “רוחות חדשות”. אמנם גם אז לא יצא הריאליזם שלנו מכלל שאיפה. לא פרישמן ופרץ בלבד, כי אם גם גולדין, חניכו של טורגניוב, היה מלא רוך לירי; ואפילו המו"ל עצמו הצליח ב"שני חזיונות" יותר משהצליח ב"לאה מוכרת הדגים". הדור לא הוכשר עוד למגע איתן עם המציאות. לא הוכשרה גם הלשון. מנדלי עמד עדיין בודד.

אף־על־פי־כן, הפלא הראשון, זה שהפריח את לב הילד וקשר אותו לכל ימי החיים אל הספרות העברית החדשה, היה לא פרץ ולא פרישמן, אף לא מנדלי – כי אם מאפו, האיש אשר עצם יצירתו צמחה כאגדה בחיי האומה וכאגדה סוככה גם על נפשנו, בטרם יכו עליה רוחות הצפון הכבדות. הטילו שכרון גלי ניבו הנוגנים של פרישמן; שבה את הלב הרך יגון ספורו של גולדין; אבל למרחקי חיים משכו ספרי מאפו. הם שהבטיחו שילומים. הם שביטלו, שעשו לאַל את הקטנות שמסביב.

ספרי מאפו – מה מתוק היה בימים ההם מקריאתם לנער העברי. עוד כיום כי אזכור את הימים אשר קראתי את “אהבת ציון” ו"אשמת שומרון", והיה לי כל זה כתוספת־חן לימי הילדות, כאגדת חיי הראשונה. ימים רבים עברו מאז והיא שמורה עמי עד היום. וכלום לא שרד מחינה הוא העוטה את העולם זיו־בראשית עד היום?

בן שתי עשרה שנה הייתי בימים ההם, ודבר לא ידעתי מן העולם הגדול, המשתרע מחוץ לעיר מולדתי הקטנה. מן הבוקר ועד הערב הייתי יושב ב"חדר", כולי שקוע בעולם קדמון מופלא, וכוח דמיוני דרוך כולו תמיד, נאחז בכל קו ובכל תג של ציור (וזה היה קסמם – נתינתם למקוטעים) והופך כל מופשט וכל סתום לאנשים חיים ותמונות חיות. בספרי מליצה ושיר עוד לא קראתי, אך לבי נמשך אחריהם עוד בטרם יהיה לי גם איזה מושג מהם; ובראותי את בנו של רבי “המשכיל” עם הספרים הדקים והרעננים תחת בית־שחיו עובר במהרה ליד שולחננו ונמלט אל תוך החדר הקטן, שוילון צבעוני היה תמיד פרוש על חלונו ומשרה זהרורים תמוּהים על הכל, לא יכולתי עוד לשבת במנוחה על מקומי. מראה אותיותיהם, צבעי מעטפותיהם הירוקים והאדומים של הספרים האלה פעלו עלי פעולת קסמים, וכעין ריח זר ונעים עלה לי מתוכם וישכרני.

אז יסע רבי עם בנו יום אחד לעיירה הקרובה, ואני מצאתי לי שעת הכושר לבוא אל תוך חדר הסתרים הזה ולהריח את ריח הספרים האלה מקרוב. השם “אהבת ציון” והמוטו “תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים”, לקח תיכף את לבי. הצצתי בספר, ומן העמוד הראשון נלכדתי כמו ברשת זוהר של חזיונות. אם הבינותי אז הכל, אם הרגשתי אז הכל – את זאת לא אדע. זוכר אני רק יום אושר ופלאות. האור אשר בחדר היה אור של שושן ודפי הספר היו מוארים באור שושן זה – העולם כולו היה שרוי באור תמוה זה. החיים אשר מסביב התרחקו פתאום, ואני התהלכתי בארץ רחוקה ויפה, בארץ שידעתיה זה כבר מתוך כתבי־הקודש, ואולם זה עתה נגלתה לעיני בכל הודה, זה עתה הושלמה, הוקמה מחורבנה בלבי ותחי. בפנת החדר ישבתי ואת נשימתי עצרתי לבל ירגיש איש בהעדרי, לבל ירגישו בי חברי, ואת השורות והדפים בלעתי בזה אחר זה. הייתי כאיש אשר תעה ימים רבים בחרבוני מדבר ופתאום הגיע אל עין מים זכים. לבי חדל מדפוק, עיני חדלו מראות, ואזני – משמוע. כה המה הלב. כה נדהם ממתיקות ומצמאון לבלוע עד תום, לרוות עד תום את הנפש הצמאה. מן הבוקר ועד הערב קראתי. ובצאתי עם שקיעת החמה, ויהיו האנשים אשר מסביב והחיים אשר מסביב פתאום זרים לו, כאילו שבתי זה עתה מארץ רחוקה, ואיזה דבר התחיל קולח ומרקד בדמי, ובעיני הבהב נוף של ארץ תכלת כסוד־יקרות, אשר אין לזר חלק בו.

ושנה עברה אז או שנתיים. הריני חפשי מן ה"חדר" ולומד וקורא בפני עצמי. קורא וחולם. על פני החיים ההולכים ובאים לקראתי עוד פרושים ערפלי בוקר ראשונים, ואני חוטף מכל הבא לידי, ולבי לא ישבע. עוד טרם אדע מה הם הקולות הקוראים ולאן הם קוראים, ורק נפשי הומיה ועיני צמאות למראות וצבעים. אכן מה דלים היו הספרים האחרים לאחר “אהבת ציון”!

ואז הביא לי חברי את “אשמת שומרון”.

היה יום של ערב פסח. זוכר אני את אולם ביתנו המסוייד לכבוד החג והוא כולו שטוף שמש ניסן, שמש של ערב פסח אחר הצהרים. על פני הקרקע, הרפוד כבירי צמר צבעונים הפרושים על חול צהוב בהיר, אשר גם לו ריח צונן זה של ערב פסח, ועל פני החלונות נעים הוילאות השקופים ניעים קלים לרוח האביב הלוטפת. בודד אני פה. בודד ומאושר. יושב אני על השרפרף הנמוך. על ברכי האחת הספר, ועל ברכי השניה – רצועת שמש חמה. יושב אני וקורא. ושלות חג על כל אשר מסביב, ושלות חג וטוהב בלבבי. רגע אחד – והנני ביער הלבנון עם עב טל של בוקר וההמולה המתוקה של שירת צפרים ניתכת עלי עם רסיסי הפוארות. עם הבודד אשר בלבנון אני יורד מראש סלע, נכון לקראת קרב, ועם שולמית הנעימה אני מתפלל מתחת הצור על מחמל־נפשה. הנה עוזיאל “איש החמודות”, הנודד בארץ מפחד אחז, והנה מרים, זו האשה היקרה, סמל הצניעות והאמון. מה טובו לי שניהם, הנפרדים והנאהבים והטהורים! והנה החברוני, זאת הדמות הכפרית העוטה אור כולה. הן מאז אהבתי ענוי־אדם אלה, הבורחים משאון קריה ושומרים את חסדם לנודדי עולם! מה טוב, כי מצאתיו פה חוסה בצל יעריו וסלעיו וברכת גניו וכרמיו. כלום לא הייתי גם בעודני ילד כבר הֵלך תועה ובעודני רך ותמים, זקוק למשען אדמה זה? אם לא אזי, בעודני שרוי כולי בערפלי בוקר ראשונים, כבר יצאה נפשי לנאות החרמונים, משכנות מבטחים אלה, אשר מסביב להם ההרים יטפו עסיס מרוב גפנים הרובצות תחת משא אשכלותיהן, ולילה לילה תרמוש שם חית לבנון וכפירים שואגים לטרף ושפע טל חרמון יורד ומכסה כל אורח ונתיב בין צורי הסלעים!

עולם פלאים! הנה הרי שומרון עוטי השמש לפני. על כל גבעה נשאה ותחת כל עץ רענן נאסף העם העליז וקל־הדעת. שם נביאי השקר עם משאות השוא, שכורי אפרים ההוללים עם פניהם הנלהבים מיין. העם חוגג את חגו, ולא יאמין כי קרוב קצו. אך האור המעור הזה צורבני, והקולות הפרועים יביאו מבוכה בלבבי. צר לי על דניאל, שנפל ביד רעומה, ושמח אני להמלט עמו אל נאות השקט של החברוני, ולבבי יגיל ברעדה לקול תפלתה הזכה של שולמית, – רננת־לב זו אשר עלתה בשחר חיינו ובשחר התקופה, ותּשק את חרבוני העולם ואת חרבוני שירתנו.

אל נא תלעגו לי. עוד לבי מלא המית גיל ראשונה זו. כי אור אחר היה לעולם לאחר קריאת מאפו. זה היה מגע הבאות. זאת היתה רקמת חיי העתידים. בצאתי אל השדה ובשכבי הוזה על משכבי, ראיתי את מראות הקדומים לא כשרידי עבר, כי אם כסימן לגאולה – ראיתי את עצמי שב אל ארצי ונב בתנובתה. הנה הוא בית אמי, מעון הורתי, אשר בו אמצא את התפארת אשר אזלה פה, זו שנפשי כלתה אליה בהיותי חוזר לאטי עם ערבי הקיץ מן ה"חדר" ובמוחי תועים קטעי השיר על הארץ הברוכה, ארץ הרים ובקעות ותמרים ועינות מים, – הארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.

מן העת ההיא עברו ימים רבים, ואנוכי כבר רחצתי את נפשי בימי שירה רבים ועמוקים, ואלמד גם לדעת את החיים הקרים במקומות שונים וארצות שונות. אך זהב השירה הזאת לא הועם גם לאור השמשות הגדולות; ובקר לי ובצר לי בנכר ואת לבי נתתי לשוב, לתקן את אשר עותו נדודי־חיים, ותחי בלבי רק הארץ, אשר יצר המשורר ואשר נבצר מכל מציאות לגרוע מחינה. רקמת החזון היתה עדיפה מכל מציאות, וזו לא יכלה לה עד היום…

ועולה על זכרוני עוד יום אחד, אחד מימי אדר הראשונים, בקניגסברג אשר בפרוסיה – העיר אשר בה מצא את מנוחתו המשורר התמים, אשר גם ממנו לא מנעו החיים בערוב יומו ענויים רבים. מתהלך אני ברחובות העיר, אשר סחר גויים וארצות בה, בחברת עברים צעירים, העובדים את עבודת יומם, ובערב הם חולמים על ספר של שירה עברית את חלום עמם ועתידותיו. והנה מזכירים אותי על דבר קברו של אברהם מאפו אשר בבית־העולם הישן.

זוכר אני ערב מעונן ונשיבת אביב רחוקה מן הים. האילנות עדיין מעורטלים, אך בין בדיהם מרקדת הרוח הרטובה והמבשרת, ושארית העלים הכמושים נופלים באין אונים… בין מצבות נאות ומחוטבות אנו מהלכים, וברגע האחרון עת עמדתי לפני שבכת¹ הברזל הישנה, המקפת את הקבר היקר, זכרתי, כי לא הבאתי צרור פרחים להניח על קברו של זה, שנטע את הפרחים הנפלאים ביותר בלבבי, – ונפשי עגמה עד מאוד. נבוך עמדתי נשען על שבכת הקבר ושפתי לחשו בדממה:

– הוי, סלח לי, המשורר המסכן והחביב, סלח לי כי באתי לפקדך בפעם הראשונה בחיי ובידי אין מאומה לקשט את המראה העגום של קברך ההרוס. סלח לי, כי הן אוהב אני אותך ואת לבבי המלא אהבה רבה שמרתי לך כל הימים, ואותה הבאתי לך כיום. לך נאוה אהבה כזאת, כי משורר גדול ונאמן היית, ותשפוך רוח חן ויופי ואהבה על כל טהור ועל כל תמים באדם ובטבע, ותלמד אותנו בראשונה לאהוב את פנות הסתר אשר בשדות ובהרים ואת החיים היפים והמלאים אשר בכפר, ואת כל הריקות והשממון ואת כל העדר היופי והעדר התום אשר בחיינו למדתני לשנוא, לשנוא עד עולם, וככה הצתּ בלבבנו את הניצוץ הראשון של צמאון לגאולה, אשר היה ואשר יהיה עוד לאש בוערה. שא נא ברכתי, המשורר, ברכת אחד מאלה, אשר חסו בצלך הטוב בעוד עירום החיים השתרע מימינם ומשמאלם – אחד מאלה אשר לא שכחוך ולא ישכחוך לעולם…

ובאותו ערב נדרתי בלבבי, כי אם יהיה אלהים עמי ובאה שעת מנוחה בחיי, אשר ישוב ויהיה בה מזיו הילדות ומתום השירה, והבאתי מפרחי לבבי לזכר משוררי.

והנה היא באה השעה הגדולה הזאת, וארץ הקסמים אשר ראיתיה בחלום, אראנה עתה בהקיץ. לא, לא חלום הוא זה. על שולחני זה, שאני יושב עתה אליו וכותב את הדברים האלה, מבהיקה לי אגודת חבצלות לבנות, אשר בידי קטפתין בין הכרמים אשר בערבון השרון, והן משכרות אותי בריחן החריף והרענן.

בערב בערב אני יושב על מעקה מעוני למול הים ובקראי את חזיונות מאפו לרגל המלאכה אשר לפני, מגיע לאזני שאון הים המתוק, – ימה של יפו.

ופה, להמית הים, בבוא על נפשי ראשונה בחיי דממת הבטחון של עם יושב על אדמתו, ידעתי מה היה לנו מאפו, מה היה לתקופתנו, לתחיתנו – מה עלובה היתה כל ספרות ההשכלה בלא מאפו, מה שוממה היתה ילדותנו בלעדיו!

א. מעגלי עליה

ליטא. ארץ הניימן רחב־המים. הויליה הטובה מוליכה כאן את מימיה השוקטים בין חופים ירוקי־דשא ושדות־שיפון דלי־קנה. שמים נמוכים כאוהל נטויים על האדמה הרזה. בדי עמל יוציא היוגב את חלמו מן האדמה הזאת. אך לכל מלא האופק מכחילים יערות אורן חריפי־בושם וטובי־דממה. החורף ארוך והשלג ילבין בחלונות ימים רבים בעצבותו השאננה, אך משנכנס אדר יגאו הנהרות ולילה־לילה יעלה שקשוק המים כקול נגינה, ומששומעים הילדים מתוך שנתם את בקיעת־הקרח ותרועת־המים האביבית, כל הלבבות הקטנים דופקים מגיל: את קול נגיעת המים האלה ישמרו בלבבם לכל ימי חייהם.

השירה אינה דוקא במקום שאנו משערים את מציאותה. מאפו לא נולד במקום, שחמדת נופו תמלא את לב הילד רוך והתרפקות משכימה על העולם. את אור החיים ראה בראשונה בפרבר דל שעל יד קובנה, במקום שהויליה משתפכת אל הניימן. ועוני ראה לא רק בבית אביו, – העוני רבץ ככלב עז־נפש בכל אשר פנה. בחורף שלט כאן המחסור בכל שבט עברתו, ורק בקיץ, בהבקע הקרח על הניימן, השיטו התושבים על פני מימיו רפסודות טעונות־עץ לארץ פרוסיה. אכן רפסדנים עמלים אלה פורסים מלחמם הצר לבחורים הבאים ללמוד תורה בישיבתם. העניות אינה מנוולת את האנשים, אם עינם אינה נשואה אל הלחם בלבד. מאפו לא ברך את המציאות העלובה אשר הכבידה על נפשו מאז הבוקר, אבל ב"עיט צבוע" הראה, כי לא נעלם מעיניו, עין משורר, גם חנה הפנימי; בתוך צללי־חיים אשר סבוהו הבחין גם באוצרות־אדם, אשר באורם שרוי כל עמק הבכא.

בליל סתו עגום, ליל עשרה בטבת לשנת תקס"ח, נולד אברהם מאפו, המתוק במשוררי האור והחסד שקמו לעם ישראל בגולה. בבית מלמד עני נולד, ומן הרגע הראשון שנפתחו עיניו אולי כבר החלו להביט למרחוק ולבקש מראות־חיים אחרים. בעודנו ילד ובטרם ידע לאן יקָרא, הוא אוהב את הבדידות ואת הספרים, אשר רמזי־סוד בהם ואותות הגאולה מתוכם יאירו. מעצם ימי ילדותו הוא חי, ככל משורר, חיים כפולים. בחוג העוני של הסביבה הזועפת הוא חי חיי יום יום, ואולם את הויתו האמיתית יסתיר עמוק בלבו מעין רואה. בעולם זה אין לזר חלק ורק בשעות בין־ערבים, בגבור האפלה מסביב ונפש הילד תתעטף מרעב ומיגון, הוא מתכנס עם אחיו הקטן מתתיהו, ועד שיתבשלו תפוחי־אדמה לסעודת־הערב הוא ממתיק את יסורי הרעב לעצמו ולאחיו בספורי־מעשיות, אשר שמע מפי אחרים או קרא בספרים ויפאר אותם בכל צבעי דמיונו.

אכן – אל נא ננוּד לו, למשורר! הוא נולד בבית־עניים. אביו יקותיאל, יהודי מופלג בתורה, מלמד הגמרא היותר טוב בסלבודקה, היה כל ימיו עני מדוכא ומתפרנס בצער, ואמו, אשה חולנית רוב־ימיה, נשאה וסבלה בדומיה יסורי מחלה ועוני ככל אשר תוכל שאת אשה רפת־כוח כמוה. בבית עניים זה לא תמיד היה הלחם מצוי לשובע, אבל אהבה וחן וחמימות נפש מלאו כל קרן־זוית אפלה שבו. האב יקותיאל היה אדם כשר ותמים־לב ובעל נפש פייטנית. בימים ההם טרם ידעו ברחוב היהודים מה שירה ומה ספרות. אבל הנפש הצמאה לתנחומי־אל ידעה לרוות את צמאונה בקטעי־שיר, הפזורים בספרי התפלה – בסליחות, בקינות ובפיוטים, – ואשר נכספה למסתרי ההויה ולתקון הנשמה, באה בסוד הקבלה ובצל המסתורין מצאה מחסה מזעף המציאות. אביו של מאפו היה מקובל ומשורר נסתר, ואמו היתה אשה טובת־לב, סבלנית ורחמנית. הם שניהם לא ידעו את אשר ירוקם בלב הילד, אבל סוככו עליו באהבתם וטפחו את נפשו ושמרו עליה, – לפי דרכם והבנתם. גם נפש אחיו הקטן מתתיהו היתה קשורה בנפש המשורר. אנחנו מכירים זאת, בראותנו עד כמה דאג לו והיטיב עמו בגדלו – אם אמנם גם כן לפי דרכו והבנתו.

אויר רחמים ואהבה כזה אם ישאף ילד אל תוכו והיה שלומים לו תחת כל מחסור ועוני. האם לא אויר זה השקה תום וחסד את שירתו ויעש אותה מקור תנחומים לדורות עניי־שמש?

*

ימים רבים היתה רוחו שקועה בתרדמה. הוא לא היה מהיר־גידול. הברכה אשר ירדה אל לבו שכנה במסתרים. גן ללבו היה נעול ימים רבים. והרוחות ממרחק טרם תבאנה, טרם תרגזנה את שיחיו הנמים.

האות הראשון להתעוררות, לתסיסה שבדם, היה החשק ללמודי הקבלה. זאת היתה עיפות ראשונה מעולם ה"נגלה". הלב לא שבע עוד. כהמית־מים נעלמים קראה, הבטיחה, חתכה ברמזי־אש את לב האפלה הקפואה. הקבלה, שלמראית־עין משכה לאחור, צררה תמיד בכנפיה את רוח המרד.

הוא שוקע כולו בזרם אפל זה, אשר חד לו במראות וחידות מרחיבי עולם. מתוך עולם צל זה הבהיקה לו ההויה כבאר עמוקה. כלום לא היה זה השער הראשון להיכל השירה? מימי ההשכלה רגילים אנו לראות את הקבלה והשירה כשני עולמות צוררים זה את זה, בעוד שלרוב היו תאומים: המקובל האמיי היה על הרוב משורר – אולי גם יותר ממשורר.

אכן הקבלה העיונית בלבד אינה מניחה את דעתו. הוא מבקש מוצא מחוג־חיים סגור ומסוגר זה. הוא משתוקק לפלא, להבקיע את הקפאון בכוח. כה הוא שוקע יותר ויותר בעולם ההזיה. מי שעתיד היה להיות משורר, עובר בעצמו כל אותו המדבר, שבו עברו כל חולמי־החלומות בצר להם ובהתעטף עליהם נפשם במיצר הגיטו.

מאפו עצמו היה אוהב לספר, איך ניסה, בהיותו בן שש־עשרה שנה, לעשות את כל ה"סגולות" הכתובות בספרי־הקבלה, כדי להיות “רואה ואינו נראה”.

על ההר האלקסוטי, המתרומם בין הניימן ובין הויליה, ומחלק את העיר קובנה לשני חלקים, המקום ששם יעשה המשורר בעוד שנים אחדות את “הפלא” הגדול באמת, כשיכתוב את “אהבת ציון”, – שם הוא עושה את הנסיון לפלא שלא הצליח. הוא מוצא כאן גלגולת־מת, ממלא אותה עפר וזורע אותה קטניות, – סגולה קבלית “בדוקה” להיות “רואה ואינו נראה”… לאחר ימים מועטים הנער רואה, שעלו עשבים בגלגולת – אות, כי הנסיון הראשון עלה יפה, והוא משתקע בכוונות וצירופים – כולו מרוכז ומצפה לפלא.

באחד מערבי־שבת הוא משלים את כל סדר ה"שמות" והלחשים, והוא בטוח, כי הגיע למדרגת “רואה ואינו נראה”. הוא יורד מן ההר. עובר את הגשר. האנשים העוברים והשבים אינם מרגישים בו. איש אינו שואל לשלומו. לבו דופק מגיל. האח, הנה נפתחו שערי הפלאות!… אך בעצם שמחתו נגעה בו פתאום יד איש מאחוריו והוא שומע את קול רעהו מדבר אליו…

הוא נתחלחל כולו. אהה, הוא לא זכה לפלא. אין נשמתו מסוגלת למופת. אין זאת, כי אם לא הגיע למעלת קדושים ועליו עוד להכשיר את עצמו, שיזכה לכך.

והוא לא ידע, כי לפלא גדול מזה הוא מזומן באחרית הימים.

*

מטבעו לא היה איש מלחמה. מה שקלט, קלט קליטה טבעית, מתונה, בלי רעש, בלי פריצת גדר. גם הרוח החדשה, רוח ההשכלה, אשר באה ממערב ועברי בפעמי נצחון מארץ לארץ ונתנה כבר את קולה בעוז, עוד לא נגעה בו. המשורר היה מאלה, אשר יעשו ימים רבים את דרכם בערפל; מאלה שבעודם תועים בתוהו לא־דרך, תזרח עליהם השמש יום אחד, והמרחב נפתח לפניהם בבת אחת כולו.

בדרכו אל עצמו היתה עוד דרגא אחת – החסידות. גם מכוסה שתה לשכרה, ואף היא הכשירתהו לשליחותו. אכן גליה העכורים הציפוהו מהר; הם שהטילו פחד על אבותיו, והוא, הבן המקשיב והצנוע, עוזב לגערת־אם את חבורת ההוללים ובא שוב לחסות בצלו הצונן של בית המדרש.

אל ההשכלה בא בדרך נס. בבית הרב ארוגולר, אשר אתו למד את תורת הנגלה והנסתר, מצא במקרה ספר תהלים עם תרגום רומי. תרגום זה גרה את סקרנותו של מאפו, כגן נעול אשר ירמז לגדר גבוהה. בכח הצמאון לדעת, אשר בימינו אין לנו עוד גם מושג ממנו, הוא לומד את הלשון הרומית בעזרת המקור העברי. ובשקידתו הגדולה הוא מתגבר על כל מכשול ורוכש לו את ידיעת הלשון העתיקה. היא שהיתה אבן־הפנה לא רק להשכלתו הכללית – יתכן, כי אף היא הכשירתהו להשגת התנ"ך העמוקה; הכשירתהו, על כל פנים, לצלילות, לבנין, לסדר.

*

שנים אחדות ישב שאנן בבית חותנו העשיר, ולא דאג לימים יבואו. אכן, כאשר נהפך יום אחד הגלגל על חותנו, לא אבד לבו. הוא מקבל עליו עול פרנסה, ובאין לו מוצא אחר, הוא מסכים להיות מלמד בבית חוכר כפרי סמוך לקובנה. בחדר מלא עשן וזוהמה, הוא מלמד את שני תלמידיו חומש ורש"י, ואינו קובל על גורלו. אבותיו הנחילוהו את הכוח לשאת ולסבול במנוחה. קבלת היסורים מרצון היא מנת חלקם של העשירים ברוח – של אלה, היודעים את אשר ימצא אותם באחרית הימים.

וגם זאת היא אחת מאגדות חייו. פעם, בהיותו יושב, מפני העשן המחניק, על הקרקע ומלמד את תלמידיו, נכנס כומר קתולי אל בית־היין ובראותו את המלמד עם תלמידיו במצב מגוחך כזה, לגלג להם. מאפו שמע את דברי הלעג, ומאחר שלא ידע לדבר פולנית, השיב על להגו בפסוק של תהלים מתורגם רומית. הכומר לא האמין למשמע אזניו. מלמד בזוי זה שומע את הלשון הרומית ויודע לבטא בה פסוק כהלכה! הוא נכנס בשיחה עם המשורר והם מתקרבים זה לזה. התודעות זו אל הכומר השפיעה הרבה על מהלך התפתחותו של מאפו. הוא למד הרבה משיחותיו עמו. בביתו מצא הרבה ספרים, השתלם בספרות הרומית. ככה הוסיף גם בכפר נידח זה השכלה ודעת. הגרעין הבריא אינו נרקב גם בפנה אפלה.

ישיבת־כפרים זו אף היא ניתנת לו כמתת. כאן נקבעה בלבו לעולם אהבה למנת חלקם של עובדי האדמה הצנועים. אין ספק, שגם משורר רומא (וירגיליוס והורציוס) נטעו בלבו את החיבה לנוף־שדה ולחיי אכר שוקטים. כל משורר אינו מושפע בעצם אלא מאנשי בריתו; הרוח מבקשת ומוצאת את המזון הנחוץ לגידולה.

*

לאט ובאין רואה נשאו אליו הרוחות הנעלמות את זרעי ההפראה. מעט מעט הוא קונה דעת, קונה לשונות. קולט כל מה שישמש לו אחר כך חומר ליצירה וסעד ליצירה. בן עשרים ושתים שנה הוא דופק על שער השירה בראשונה. מכיר בשליחותו, אם כי ימים רבים, רבים מאד עוד ישא בלבבו את אושר פעלו כסוד־יקרות. איך בא אל הכרת כשרונו? מה שימש לו כוח מעורר ראשון, דוגמה ראשונה, כאשר החלה רוח השירה לפעמו? ברור, שרמח"ל, שהיה הקרוב לו ביותר, זה שהפרה את כל אלה שבאו אחריו, היה מופת ראשון גם לו. בשירתו תפסה אזנו את הרימתוס הקדמוני של הלשון התנ"כית האלמנטרית, את כוחה את כוחה המרַכז, ממנו למד לצקת חן על אנשי התום וחיי הטוהר שבטבע. אין ספק, שהכיר גם את יצירותיו של שלום הכהן (“עמל ותרצה”, “ניר דוד”), מי שהיה כולו חטר מגזע לוצטו, אם גם יותר מסבירה של שירת מורו המוצקה משהיה יורשה וממשיכה. הכיר בלי ספק גם את ספרי שלמה לוינזון, שהכשירוהו ביותר לתפיסת נופה של ארץ־ישראל². אבל השפעת לוצטו היא הניכרת ביותר.

מאפו היה אחר. הוא היה, לפי טבעו, רחוק מאוד מהיות איש המסתורין. אבל היה בתכונתו הברוכה מאותה השלמות שבילדות, המחדשת מבלי כונה ונושאת את רוח המהפכה גם בטנאי השלום הירוקים. לוצטו היה איש הניגודים. חמדת החיים יקרה לו כפרישות מן החיים – בשניהם כאחד ראה רק לבוש לרוח האדם האובדת בצמאונה לגאולה. שירתו היתה פרי התאבקות פנימית, ובעומק סגנונה וצמצומה לא היתה עשויה כלל להיות גורם חינוכיעממי. מאפו היה המחנך, מי שיודע לגשת, לקרב אל הקורא עד מאד. בכל ספריו היו מטעים את הצורך להקל, לתת “לקח טוב”, להטיף כטל “תורת ה' התמימה”. הוא הרגיש, שהדור זקוק לשירת חזון בצורה חדשה, – פשוטה יותר מן הדרמה, קונקרטית יותר מן השירה הלירית. הוא, שנתפס, זמן־מה לחסידות, הרגיש את הצורך בשירת־עם, בצורה הספרותית העלולה להשפיע ביותר – בספור. כמורה, כמחנך אמיתי, התרחק מן הפשטה, שאף לא רק ללמד, כי אם לשאת “לעיפי כוח תנחומות אל”. ככה גמל בלבו הרעיון לכתוב את “אהבת־ציון”.

בן עשרים ושתים שנה היה אז. כל חייו עד עתה היו מעין ערב־חג של יצירה זו. כל הרכוש הרוחני הרב אשר נתנו שנות לימוד ושקידה בצל בית־המדרש, בקיאותו העצומה בספרות העברית העתיקה והחדשה, כל מה שנתנה לו תקופת ה"השכלה" הקצרה, ואפילו למודי הקבלה ודבקותו הזמנית בחסידות – כל אלה לא היו אלא דרגות הכנה לספור, שנעשה מאז אצלנו האמצעי החשוב ביותר לחינוך העם.

*

כל מה שצמח ימים רבים בסתר, בקרן־זוית אפלה של בית־המדרש, עלה ויפרח אחר־כך לתפארת במרחב הרים ובצל יער. כאגדה יסופר, איך יהודי צעיר, חור ונבהל, עולה עם מחברתו הנסתרה לראש ההר האלקוסטי אשר מעבר לניימן, ובסוכת־העץ הישנה, שבה ערך נפוליאון הראשון את תבניותיו ושם חלם המשורר מיצקביץ' על שחרור מולדתו, הוא יושב ורושם באין רואה את חזון עמו בצורת ספור־קדומים, שהוא כולו גם רמז לתקוות הימים הבאים.

על ראש ההר הזה, לנוגה הירוק של עצי־חורש ולמראה המרחב השקוי כולו זהר־מים ושדי־תרומות, שם נוצר הרומן העברי, והוא כולו שקוי, כנוף שבו נוצר, זיו שדה ירוק ושקט מים.

*

ימים רבים היה כתב־היד של “אהבת ציון” שמור אצל המחבר ולא ראה אור. המורה העברי, שזמנו ואמצעיו היו מצומצמים, עבד רק בשעותיו הפנויות המעטות ואיש לא בא לעזרתו בהוצאת הספר.

אין ספק, כי גם בזה היטיב עמו גורלו. כרוב האמנים המובהקים, התפתח מאפו לאטו, ובמשך השנים שכתב־היד של הספר היה מונח בקרן־זוית, גדל כשרון יוצרו, השתבח טעמו וסגנונו. התנ"ך, שממנו שאב אוצרות סגנונו, נעשה קנינו הגמור. הוא חדר אל מכרותיו השפונים, ויצא כבד במכמני ניבים וידיעת חיינו הקדומים. את כל העושר הרב הזה הלך והשקיע מעט־מעט בספרו במשך יותר מעשרים שנה.

אכן, לעבוד על יצירתו עבודה רבה וממושכת כזו עלול רק סופר גדול ואדם בעל רוח יתירה.

במשך הימים הרבים האלה הלך ונדד ממקום למקום ועסק בהוראה. הימים הטובים ביותר שבתקופה זו היו ימי שבתו ביוּרבורג, אשר שמה הוזמן ע"י אחד העשירים להיות מורה לשני ילדיו. אלה היו ימי שקט והשתלמות. בבית זה ישב פטור מדאגות, למד ולמד, קרא ספרי חול שנמצאו כאן, על גבול פרוסיה, בשפע רב, וראה את המנוחה כי נעמה. בית טוב זה היה בודאי לנגד עיניו בציורו באחרית ימיו את האידיליה הנאה של בית חנן (ב"אמן פדגוג"). יש לשער, שהמורה־המשורר רק־המזג היה אהוב ומכובד בבית הסוחר המשכיל, ואם גם שכרו היה מועט, לא ידע מחסור, וימי מנוחה ונועם אלה היו ימי ברכה לכשרונו אשר היה זקוק לשקט ולמתנת שמש.

אכן, השפעה מכרעת היתה לישיבתו ברסיין, עיר ההשכלה, שממנה עברה התנועה לערים אחרות, – “עיר חכמי־לב, אוהבי עמם ושפת קדשו”, כפי שקרא לה בעצמו במכתבו אל שניאור זקש, שהתודע בה אליו. אדם מופלא וטרגי זה, שידע להפרות כל־כך את האחרים, בעוד שבעצמו יצא ריק כמעט מכל חלומותיו, השפיע על מאפו השפעה עצומה. הוא השיב את המשורר הצעיר אל המקור. ממנו למד לדעת, כי השכלה אמתית אינה ידיעת לשונות לועזיות בלבד, כי אם חיזוק התרבות העברית הכושלת באמצעי ההשכלה הכללית. זקש הביא לידי הכרה מה שהיה נרדם בלב המשורר; הוא הביא את מחשבתו לידי תסיסה, והכשירהו כשם שהכשיר גם את מיכ"ל, ליצירה עברית מקורית.

ככה הזמין לנו מזלו בדרך נדודיו את המעינות, שמהם נתברכה נפשו, נתברכה יצירתו.

*

היה בעל קומה לא גבוהה. עיניו אמוצות, לא גדולות. לא היה עשוי להטיל אימה, להטיל שררה. היה אדם בעל פסיעות שוקטות. מאלה שהולכים בצדי דרכים. כוחותיו היו מרוכזים פנימה. אבל היה בעלחן. ידע בנשואיו השניים זמן קצר גם אושר ואהבה. אבל בדרך כלל היו חייו עגומים־שוקטים. חוץ מתנחומי היצירה לא העניקו לו החיים דבר. אכן, איש שהעניק לעולם חזיונות “אהבת ציון” ו"אשמת שומרון" לא היה זקוק למתת נוספת.

אם היה חכם, עשיר ברוח? מיחסים לו כמה חידודים משכיליים, אבל לפי כל דברי־העדות, שאסף בריינין מפי בני זמנו, שנשארו בחיים, ניכר שחריף לא היה על כל פנים. זה גם מובן מאליו. החכמה הגדולה שבספריו היא חכמת הלב, הגיון הנפש. בחיים היה פשטן. שנא כל פלפול, כל התחכמות. אילולא זה, לא היה נאמן במלכות האגדה.

משהו ילדותי נשאר בו עד סוף ימיו. ביחוד – במכתביו, שעם כל גלויי המחשבה שבהם, הם שטופים במליצות כל כך שהדברים הפשוטים ביותר יוצאים כאן דחופים ומסובכים ומשורבבים במידה כמעט מעליבה לפעמים. כדאי להשוותם לאגרות יל"ג, כדי לראות את ההבדל בין כתיבה של בגרות למלמול ילד. עם קריאת מכתביו (והם מלאי ענין רב גם כמו שהם, ובלעדיהם יחסרו קוים חשובים בדמותו!) אין להאמין, שנכתבו בעט חן זה, שבו נכתבו פרקי “אהבת ציון” ו"אשמת שומרון". אנשים מסוגו של מאפו נוחים תמיד להכשל כשהם נוטים מ"מעגלי הנועם", שבהם תנחם יד שירתם הנאמנה.

*

עגומה היתה השקיעה.מחלת האבן אשר חלה בה כשלוש שנים לפני מותו חזקה עליו משנה לשנה. אכן הוא עוד צמא לפלאי העולם, אשר נבצר ממנו לראותם עד כה, והוא מכין את עצמו לבוא, לפי הזמנת אחיו מתתיהו, פריזה לראות את תערוכת־העמים הגדולה. אושר רב היה לראות את בירת צרפת, עיר־העולם, אשר אהב כל־כך את לשונה ומשורריה: והוא מסכים סוף־סוף לנתוח במעיו, אשר יעצו לו הרופאים ושנמנע קודם לעשותו. הוא נוסע לקניגסברג אל הרופאים המומחים. אולם בבואו שמה, מחלתו מתגברת, והוא מרגיש, שכחותיו הולכים ועוזבים אותו. חולה ונוטה למות, הוא עוד מתעסק בהדפסת “אמון פדגוג”, ב"מיתודה" זו לשפת עבר, אשר את כל יקר ערכה יודע רק מי שקרא בעודנו ילד את ספור־האגדה על בית חנן ובית נחבי. בזה סיים את מלאכתו, שלח את ברכת שלומו האחרונה אל ילדי ישראל, אשר בהיות להם מאפו, לא היו עוד עלובים כשהיו.

ביום הכפורים שנת תרכ"ח מת המשורר הגדול עם לב הילד. מיום שפסק חזון בישראל לא קם אולי לאומה ידיד וגואל כמוהו, איש אשר כפלא צמח בשממת הימים ויזרע חן ואהבה על החיים – לא קם משורר דורש טוב לאדם ומנחם ומבשר לעמו, כאברהם בן יקותיאל, אשר צוה לנו בשירתו את ברכת החיים תחת השמש עד היום הזה.

ב. מלחמה לחזון

בן עשרים ושתים שנה היה מאפו ביום אשר הניח את אבן־הפינה ל"אהבת ציון", אך לשירה וספרות היה כקטן שנולד, ואולם הוא היה משורר מלידה וחוש של אמן היה לו בנוגע לסגנון ובנוגע למלאכת התכנית והבנין של ספור, אשר לא נתנהו להוציא את יצירתו הראשונה מתחת ידו עד הגיעה לגמר שלימותה. ועוד פעם עברו עליו עשרים ושתים שנה של עבודת־יצירה עד אשר מלאו לבו להוציא את ספרו. זה הליטוש הממושך, זאת המלאכה החשאית, המסתורית כמעט, שנמשכה חצי־חיים כמעט – יראת־כבוד זו למלאכתו אינה, גם כשהיא לעצמה, אלא למעשה־פלא. אף היא העידה על האדם החדש, – על שמחה של התמדה, על חוסר פזיזות; העידה על איזו הבחנה פנימית, על נסיון פנימי לגבי הסגנון, לגבי הבנין – לגבי כל המלאכה אשר לא נתנסה בה מעולם. עד היום אנו עומדים מחרישים ומשתוממים לאורך רוח זה, להכרה פנימית זו בחשיבות המלאכה, להבנת המלאכה.

אכן אין ספק, כי הוא גדל עם המלאכה, הוכשר עמה, עמה קנה נסיון וקנה בטחון. בהיסוסיו הממושכים חזק. הוא הרגיש, כי הוא מביא לעמו בריאה חדשה, אשר לא היתה עוד כמוה. והחדש צריך להיות שלם, למען יתקבל על לב העם, יען כי אין לו לסמוך אלא על עצמו, על ערך עצמו. ועל כן לא היה פוסק משכלל את יצירתו; ואם אמת היא שהסיפור, כפי שעלה במחשבה לפניו ראשונה³, היה לקוח מחיי ההוה, ורק תוך כדי העבודה קבע את “גיא החזיון” בימי־קדומים ובארץ קדומים, הרי זאת היתה הארה מופלאה – מעין התגלות הרוח לעצמה.

*

“אהבת ציון” היה ספר, שנכתב ברוח ההשכלה, אבל נופו היה נוטה לעולם אחר. הוא מגיע באופן דיאלקטי כמעט אל היפוכה של ההשכלה. הפאתוס הפנימי שלו אינו סתם משכיל, אלא היהודי המחודש. לא לחנם העביר אותו אל אדמת מולדתו הקדומה. המכוון היה האדם השלם בצורת יהודי, יהודי שלא נתעכר, שלא טעם טעם גלות: – יהודי מושרש בקרקע, תמים עם החיים, תמים על אלהיו ועם עמו. ההשכלה – ודאי שהוא נלחם גם לה; אבל הוא מרגיש, שלא היא תהיה סם־הפלאים אשר תרפא את הדור ותצעידהו לקראת החיים החדשים. “לשוא עמלו בונים – הוא כותב ברור באחד ממכתביו – לפקוח עינים עורות במחקרי חכמות. כי לא בחכמות יסור תפל, כי אם בטוב טעם ודעת היפה והנשגב. הן זאת חזיתי, על כן חזון הרביתי לעמי ומשאות!”. הוא מכיר בשליחותו הגדולה: להשפיע במקום החכמה המופשטת שפע קודש על עמו, להרעיף על הלב היבש טללי תחיה.

בניגוד לרוב סופרי ההשכלה אין ביצירתו אנטיתיזה חריפה לחסידות. אדרבה, אתה שומע מתוכה תמיד את הד ניגונה, הד צמאונה ל"תורה שבלב" – כל מה שמחק אחר כך בספרות התחיה את שיירי הניגודים שבין ההשכלה ובין החסידות. הוא לא הכניס ערכין חדשים באידיאולוגיה של ההשכלה, אבל כל יצירתו חותרת לחופים ירוקים יותר, עליזים יותר. אפשר בלי הפרעה לקבוע את מקומו בספרות ההשכלה כמקומו של יהודה הלוי בתקופת ספרד. הוא לא כתב כמעט דברי מחשבה מופשטים, וחוץ ממה שמרומז במכתביו ובהקדמות לספריו, (שאף בהם המליצה מעמעמת הרבה על התוכן), לא עשה סייג לתורת חייו. אבל מכל גלוייו אלה עולה התנגדות חריפה ל"כלים שאוּלים", לתרבות שלא צמחה מקרקע האומה. שלא מדעת הביע בכל יצירתו אידיאולוגיה לאומית מובהקת, ולא רק בחבבו עלינו את ארץ ישראל ובהצליחו לקבוע את חמדת נופה בלבנו כאשר לא הצליח שום משורר עברי עד בואו, כי אם בהשניאו עלינו כל תרבות זרה, מלוקטת, ארעית. אילו כתב ספר מחקרי מסוג “הכוזרי”, מובטחני, שאף הוא היה שיר ושבח לעם ישראל ולתורת ישראל, אם כי ברור, שלא היה מדבר בגנות ההשכלה היונית, אלמלי ניתנה לנו בעברית של ישעיהו.

מאפו היה יהודי גזעי, אדם שהקשיב למעמקי הדורות וידע מה אלהי האומה שואל ממנו; ידע, כי כל מחקר חדש לא משך אצלנו מעולם את הרבים אחריו; וכי בכלל – לא בכוחם של היקשים הגינויים מחנכים את העם לערכין חדשים, כי אם בזה ששבים ומעלים את חן ילדותו לפניו, ששבים ומדליקים את דמו שצוּנן.

*

בדמות מקורית זו קוסם לנו גם זיו האגדה העוטר אותה. מאפו היה מן השותקים המובהקים, מן הענותנים הצומחים ועולים באין רואה – אולי דוקא משום שאין מרגישים בהם. על כרחנו אנו חוזרים כל פעם אל תקופה זו בחיי מאפו שלפני ה"התגלות". הוא התהלך עם סוד חזונו כאותם הצדיקים הנסתרים, שהפקחים שבחיים מלגלגים עליהם, ואינם יודעים, כי לאלה תצפה במסתרים בת־המלכה בכתר זהבה. משכילי ווילנא שבאותה תקופה, אפילו משורריה, לא השיגו ברוב חכמתם את גדולתושל המורה הקובנאי העלוב, שבזכותו בלבד היתה כל ספרות ההשכלה כדאית להתקיים. אפילו המשורר לבנזון־האב חומד לצון לו על “ספרי הרמונים”, שלא ידע מה טיבם. אנו מכירים את היחס הקדמוני הידוע של בעלי־ההלכה אל בעל־האגדה.

מאפו לא היה בקי ולא היה חריף, הוא היה “רק משורר”. גם מה שהיה חסר, היה יתרון, היה מתן חסד לכשרון המשורר. המחשבה ביצירת מאפו אינה מבריקה; אינה מכריזה על עצמה. אין כאן הרצון של יהודי הגיטו להדהים בחריפות ובבקיאות. המחשבות מאירות כאן באורם הצנוע של ציצי־עמק פשוטים, החבויים בעשבות הערבה ואשר רק העין הבוחנת תגלם ותשמח עליהם. אלה הן מחשבות־הרגשות, מחשבות־מראות, שאינן פרי המוח ההוגה, כי־אם נצני הלב הרואה.

כתמים לב, אשר לא יבין דבר ב"הויות העולם", נראה לחריפים שבזמנו, שמסכו רעל לא מעט לתוך אשרו שאחר לבוא. אבל בקרן זוית אחת מיצירות מאפו יש יותר חכמה והבנת־חיים מאשר באלף תופשי־עט זריזים, אם כי אלה אינם נכשלים בבטוי של בטלנות לעולם. מאפו היה היהודי התמים הראשון בספרותנו, אשר בז בכל לבו להמון החיים העלוב אשר מסביבו, יען כי רוחו שלטה על שטחי חיים רחוקים, שהיו לו למציאות, שהיו עדיפים מכל מציאות.

*

כן, בעולם המציאות לא היה כוחו יפה. כאן היה ניכר לפעמים ה"מלמד" עד כדי להעליב. לא היינו רוצים בהתפעלותו הילדותית מן “הגביר האדיר”, מן המיניסטר שדיבר בשבחו. אבל בניגוד עמוק זה שבינו ובין היהודים המתחכמים, שבינו ובין רוב סופרי התקופה – היה מסימני הגאולה. זה היה אות לאנשים אחרים, ההולכים ובאים. על סף התחיה העברית עומד מאַפו, כסמל של בטול הפקחות היהודית, זו שדלדלה את האדם ואת העם – שעקרה את שניהם מן האדמה הטובה ומנעה מהם את תנחומיה הטובים.

יצירות כולה היתה קפיצת־ענק. בפסיעה אחת עבר המשורר את כל שממת הדורות. במקום המלחמה עם חיי מפלצת שלא היה מפלט מהם, הרים את וילון־הכשפים ויגל חן עולם, אשר מפניו נסוגו החיים אשר מסביב כנבהלים. בבת אחת נעשה ברור, כי כל זה אינו אלא חלום רע – שהחיים האמתיים הם לא כאן, לא כאן. הנער התמים אשר קרא פעם את חזיונות מאפו לא יכול עוד לחיות בלא חלום־מולדת. בלא תקות־הגאולה. החיים אשר פה נעשו למין חניה זמנית, למין אכסנית־דרכים. העיקר נצטמצם בהיקף אחר. תחת שמים אחרים. מי שמסר את עצמו לגלי חזון אלה, כבר נעשה זר במחנהו לכל ימי חייו.

שירת מאַפּו היתה ימים רבים מחבא הצל בספרותנו. כאן נתרפאו החיים משממונם, נתרפאו מהריסותם. על ההרים הירוקים אשר מסביב לשכונות הגיטו נראו רגלי־מבשר. עם מאפו כמו סרה קללת דורות. הנס של מאפּו היה אות, כי אלהים חפץ עוד פעם בנו, חפץ בתקומתנו. משורר כזה לא ינתן בלתי אם לעם, אשר גאל יגָאל.

ג. שירת האגדה

מה שמבדיל בינו ובין רוב בני דורו, היה היסוד העממי הנאמן שהביאה יצירתו עמה. זהו מה שהפרה את שירתו, מה שפתח בה פתח לאוכלוסי־עם גדולים. כל ספרות־ההשכלה (אף זו שבספרד) היתה מכוונת אל המשכילים. בעיקר – לפי צורתה וסגנונה. עצם העובדה, שכל מה שמחוץ לדברי מחשבה נכתב בחרוזים, העיד על כך. שירים נכתבים תמיד מיחידים ליחידים. אוכלוסי־קוראים אינם נזקקים אלא לספור־המעשה, הוי אומר: לדברי־אגדה, לדברים המושכים את הלב, ואינם דורשים מאמצי־מוח. כך היה מאז ומעולם. פרוזה – היא יסוד דימוקרטי; שירה נועדה לאסטניסים, לאניני־הטעם. אין זה גנאי לה: זאת סגולתה.

שירת החול של ימי הבינים היתה חסרה נוסח עממי. אפילו הנובילה (זו של אלחריזי, של זבארה וכיוצא באלה) היתה בחריפותה הלשונית, ענין רק לתלמידי־חכמים, אם כי הנובילה הערבית, שצורתה שמשה לה דוגמה, היתה נקראת דוקא ברבים (בבתי־המשתה): אינה דומה יצירה שנכתבה בלשון שגורה בפי שומעיה לזו שנכתבה בלשון שבכתב. גם ספרות ההשכלה, אפילו האפּיקה שלה, כמעט שלא הכירה צורה של פרוזה.

הפואימה המוחרזת, – זו של רנה"ו, זו של שלום הכהן, עד מיכ"ל ועד יל"ג בתקופתו הראשונה, – היתה הצורה האחת שנזקקה לה. מטעם זה היתה ימים רבים ענין ליחידים בלבד. ההמונים הלכו אחרי החסידות, – אולי לא כל־כך אחר תורתה, כמו אחר מעשיותיה ונגינותיה.

אין לסרס את העובדות: אף מאַפּו היה משכיל גמור לפי השקפת עולמו, אבל ככל אמן ומשורר, הרגיש את שפע הלב שבכל יצירת־עם מובהקת. לא לחנם נמשך בבחרותו אחר החסידות. אף הוא, התינוק הגדול, היה צריך חמימות זו של ניגונים וספורי־מעשיות. אף הוא היה צמא לפלא. ולכן מובן, למה הוא משתער פעם בפעם על כותבי השירים שבזמנו (“ינגנו מנגנים ומשוררים, ישירו בעת אשר תרעש מלחמת הדעות; ואתה אל תנגן ואל תשיר על לב רע”⁴). כראשון למספרים בישראל לא רק קנא למקצועו וראה בו חזות הכל, כי אם גם הכיר, שהשיר לא ימשוך את הרבים בכוחו, ומשום כך לא יעשה את השליחות החינוכית הגדולה. בכל תום נפשו הרגיש, כי הספור העברי המקורי (מה שהוא קורא לרוב “גיא החזיון”), אשר “יברא נפשות וילבישן עור ובשר”, ספור אשר יתן דמות לעולם חדש ולחיים חדשים, – רק הוא אשר יקיים דור וישמור עליו מהלכד בקסמי־נכר; הרגיש, כי רק הספור, אשר חזון ישראל יפעמהו, עלול לשמש יסוד ובסיס לחינוך העם (“הלא במשאות וחזון החלו כל העמים הליכותיהם על דרך תבונות, ובאין חזון יפּרע עם”⁵).

באחרית ימיו, ברבות נסיונו ובראותו ברור את מגמת ההשכלה לצד ההתבוללות, הוא כותב בעטו הרועד באצבעותיו הכואבות: “הן אחינו בני ישראל באשכנז ובצרפת התבוללו בשכניהם, שפה אחת ודברים אחדים למו, ולא יפלא כי שפת אבותיהם זנחו. לוּ היו בהם סופרי חזון, כי עתה עוד ראינוה היום כפורחת – – כי ספרי חזון, אשר רוח העם בקרבם, מרחיבים גבולות ספרותם⁶, ישפכו רוח חן על הלשון, יגדילוה ויאדירוה, ואם לא בעבותות אהבה נמשוך אנחנו את צעירינו אחרי שפת עבר, יזנחוּה כדבר אשר אין חפץ בו”.

בשובו אל חזון הקדומים, נתכוון מדעת ושלא מדעת לא להסיח את דעתנו מן ההוה, כי אם לתת משען לדור, לרמז לו על אפשרות של הצלה, להצביע על המקום ששם עוד יש לנו תקנה.

שירת מאפו היא קודם כל שירת הגעגועים על הטבע, על הארץ הפתוחה, הרחבה. באהבה אל הטבע וליקר הבדידות שבטבע קדם לו רמח"ל, קדם לו שלום הכהן. ואולם רמח"ל היה עוד שבוי בידי הרוחות; החיים היו לו עוד פרוזדור לטרקלין; עוד נשא את עיניו אל מה שמעבר לטבע. ושלום הכהן היה מעוט־דם, מעוט־צבעים, רפה־יצרים. מאפו היה כולו משורר. הוא ניצל בעוד מועד, ובעוד מועד ידע את אשר לו לעשות הוא לא היה מאלה שקופצים ועולים לדוכן. רוחו לא היתה רוח שלטת. אבל היה בכל מהותו Homo novus איש הריניסנס – אדם שהשמש היתה אור לחייו, אור ליצירתו. לעומתו היה אד"ם הכהן סופר מימי הבינים. אפילו מיכ"ל, האחד הקרוב לו בתקופה, היה אדם כואב ביותר, היה איש ווילנא ביותר, כדי לברך את העולם במלוא פיו. מאפו היה היחיד בדור, שיצא מן הערפל, שהריח את ריח האדמה, שהשתוקק אליה והיה נאמן לה כל ימיו.

בו, רק בו, מתחילה התקופה החדשה.

*

שירת מאפו היתה שירת החיים בה במידה שהיתה שירת האגדה. גם את הטבע וגם את האדם עשה אלהים ישר. לא עשה את מלאכתו רמיה. הרע אינו מחוייב הטבע, אינו חוק, כי אם מקרה, – מעוות ניתן לתקון. ודאי שישנם אנשים כזמרי, כגעל, כנחבי, אבל אלה אינם אלא צללים חולפים ועוברים, בעוד שהטובים והתמימים והישרים הם הם העמודים התיכונים, אשר עליהם נשען העולם, הם הם יסודו הקבוע ועומד, אשר כל הרוחות הרעים לא יזיזו אותו ממקומו. צדיק יסוד עולם – זוהי כל הפילוסופיה שלו. נאָחז בו, ואל נא נביט לאחורינו. אל נא נחשוב, כי אותם החיים הם האמתיים, ההכרחיים. אם אלף פעמים ירמו אותנו החיים, אין זה כי אם שגגה שיצאה מלני ההשגחה. כל החיים הממשיים של דורי דורות אינם אלא היריעה, אשר עליה מתרקמת האגדה. סוף האגדה לבוא, ואם גם יאַחר. זוהי מהותו של עולם, ולא אחרת.

כך רואה את העולם מי שעיניו עיני משורר. מי שבא לנחם, לעמוד בפרץ, לחזק את אָשיות החיים הרופפות. כזה היה גם מאפו. כנחמיה, גבורו החביב ב"עיט צבוע", לא בא אף הוא אלא לנחם, להושיט יד עזרה. בכל יצירתו לא נתכוון אלא ללמד זכות על העולם. ככה יהיה משורר האגדה!

ד. מגע התנ"ך

אכן הוא היה יותר מזה. גם המציאות העברית נתחזקה עמו. גם מחשבתה. שירת ישראל כולה נתחזקה עמו. שירת העבר ושירת ההוה. יצירת מאפו היתה בראש וראשונה תחית התנ"ך. כל שירתו אינה בעצם אלא מעין פירוש חדש לשירת המקרא, פירוש מתוק אשר באר כל סתום, אשר האיר את העינים ואת הלב, פירוש בתמונות ומראות ושיר, אשר צירף את הנפרדים ונפח נשמת חיים אחת באלפי חזיונות קטנים ומתפוררים. לאחר שקראנו את יצירות מאפו, קמה ותחי לפנינו הנבואה העברית מחוזקת כתורת נצח מאירה, מרוכזת במבחר רעיונותיה. עוזיאל, סתרי, נחמיה, אמנון – כל אלה אינם מליצים, אשר ניבי הנביאים היפים בפיהם ולבם בל עמם. קנאת רעיונותיהם אוכלתם. כהני אל עליון הם, אשר תורת חיים בפיהם. כל מה שנעשה שגור ביותר ושחוק ודהה ביותר, לבש כאן אור חדש. אין כאן מן הפסיבדוקלסיות ולא כלום. העולם נתחדש בניב אשר שב וצמח, שב ופרח בכל כוח עלומיו.

התנ"ך היה שמש התקופה. אליו שבו, כשוב אל חוף אחרון בוטח. רק הוא נשאר אות לימי העליה. רק ניביו עוד לא נכתמו. הם עמדו בהודם הראשון, וכל מגע עם הצלילים הנקיים האלה, הביא מרפא, השביח את כלי הקיבול שנתקלקלו בתקופות ההתנונות הממושכות. הערצת התנ"ך מקשרת קשר אורגני את תקופת ההשכלה אל רעיון התחיה – היא גם שהכשירה אליו. לא דעות שכליות מסמנות אָפיה של תקופה, כי אם סגנונה, צבעה, צליל ניבה. ותקופת ההשכלה, שאת כולה מפעם נגון התנ"ך, היתה קודם כל תקופה של חזרה אל המקור, אל היהדות הבריאה, היונקת מקרקע המולדת.

עוד מראשית ימיה, ימי מנדלסזון ותלמידיו, היה התנ"ך האמצעי החינוכי המובהק ביותר להבראת הרוח ולשיפור הרוח. לשון המקרא – היא שהשפיעה אז על האנשים שכרון. רוח הרים זך הביא עמה ומרד נשאה בכנפיה והתקוממות לכל מה שעכר את המעין. מיטב משורריה של התקופה הם גם חוקרי התנ"ך, ואין פלא אם גבוריו, – משה, שאול, דוד, שלמה, משכו את לבם כסמלי גבורה ויופי. מאפו ומיכ"ל היו במידה ידועה מסיימי התקופה. ולחנם מתפלאים אנחנו, ששני המשוררים הגדולים כמעט לא העמידו תלמידים ולא יצרו אסכולות. השפעתם היתה גדולה לאין שיעור, אבל את שירת האפוס המקראי קשה היה להמשיך אחריהם. הם הביאו אותו לידי פסגת יכלתה של התקופה, הם קצרו ברינה את מה שזרעו אלה שקדמו להם, אבל במידה ידועה “סגרו את השער אחריהם”. ואפילו יל"ג, תלמידם ומעריצם, בא לידי גלוי כוחותיו העצמיים רק כשהוא נזקק לחיי הזמן.

מאפו, המספר הראשון לעברים, השפיע בלי ספק השפעה רבה על גדולי המספרים שקמו אחריו. מזיו תומו נפל גם על מנדלי (“האבות והבנים”) ועל ברודס (“שתי הקצוות”), מבצרי הספור הריאלי. אבל כמשורר התנ"ך היה המסיים. לא היה איש בתקופה אשר לפניו נגלו כל קסמי שירתו הקדומה, כל שפוני מכמניה, כאשר נגלו לפניו. כל פסוק, כל חרוז חשף לפניו עולם מלא. בכל מלה בודדה ראה ציור נוף שלם, בכל ניב, – נתח חיים מפרכס. במובן זה היה בו הרבה מתכונתם של בעלי האגדה; ורק במקום שהם על הרוב מכניסים לתוך הניב הסתום שבמקרא מחזון לבם, ומוסיפים לו משלהם, נתפס הוא דוקא לניב המפורש. כל ניב שבמקרא, גם הפשוט ביותר, אוצר בלום לו ובכוח הצפון בו בעצמו הוא הולך ומרחיבו, בלי אשר ידביק בו יסוד זר. בזה כוחו שהוא יודע להשלים את החסר, בשובו ובהכניסו בו כל מה שאבה, שנשכח, כל מה שאצור ומכוון בו מלכתחילה. כרסטובראַטור־אָמן, היודע על פי שרידי הבנין לשוב ולהקימו על תלו, כן יודע הוא על פי קטעי ניב להחיות לפנינו תמונות, מאורעות ואנשים רבי־פעלים. כה הוא נופח נשמת חיים חדשים בפסוקים, שאינם אומרים לנו עוד כלום, ומרמזים בודדים, שלא נשאר מהם אלא צלצולם בלבד, הוא שב ובונה עולמות שלמים וממלא אותם תשואות חיים. ולא בכוח הדמיון בלבד, כי אם באותה חדירה אל המקור, אל הממש שבו, שבה ניחן משורר חוזה, שהוא עצמו אינו אלא מין קטע מפרפר משרידי התנ"ך. אמן ממדרגה זו אינו נוהג קלות גם בדמיון, כי אם יודע לרתק אותו בכוח אל המציאות; יודע להדביק את אזנו אל הסלע העתיק ולשמוע את רנתו הנשכחה.

יצירת מאפו החיתה לא רק את שירת הנבואה, – היה החיתה את ארץ־ישראל העתיקה, היא יצרה לנו ארץ־ישראל ריאלית, ארץ־ישראל אשר ראינו אותה בעינינו למן הלבנון ועד מבוא־השמש בעריה וכפריה, בשדותיה, כרמיה ויערותיה. ארץ אשר האמנו בה. אשר לא יכלנו לבלי האמין במציאותה, – כל כך קמה לפנינו כולה חיה, ממשית – ארץ אשר לא יחסר כל בה. שירת מאפו היתה עדות נוספת, תעודת קיום חדשה לארץ־ישראל. ירושלים, בית־לחם, שומרון, בית־אל, גלעד, פינות הכרמל ונאות הלבנות – כל המקומות האלה שבו וקמו לפנינו באור לא היה להם עד מאפו; כל העולם הזה משך בכוח אחר – בכוח לא היה לו עד מאפו.

*

עצם הזיקה אל התנ"ך לא היה, כאמור, חדש בשירת ההשכלה. כמעט כל משורריה, מרמח"ל ואילך, שאפו ליצור אפּוס עברי, ספורי או דרמתי, שיר גבורים אשר יעלה בשר על רוח הזמן, אשר יקרום עור על מערומי רעיונותיו. מסגולת כל יצירה אפּית גדולה, שהיא משלמת במתכוון ושלא במתכוון את דמות התקופה, ומגלמת בה את מיטב רעיונותיה. כל דור שואף לגבור. חפץ לראות דמות אדם בתפארתו. אין כמוה עלול לבאר, להאיר – לתת הגשמה ראשונה למשא־נפשו. דור ההשכלה שזמן צמיחתו חל בתקופה של רומנטיזם, תשוקתו לאנשי מידות היתה גדולה ביותר. אך הרחוב היה עוד סגור ומסוגר, וחרדה התהלכה בכל פנותיו. למשוררי התנ"ך היו אנשי־מופת, אשר חופפו בזיום על העם מימי עולם: אברהם, משה, שמשון, דוד, שלמה – כל אלה ששמותיהם קשורים בימי העליה של האומה. תומם ויפים זה היה, שחפצו לדלג בבת אחת על כל צללי הדורות, ולתקוע על הררי קדם את נס החיים החדשים.

אכן שירה זו לא יצאה ברובה מכלל נסיון. הצד הרפה בה היה זה, שהיא היתה מתחרה כביכול עם שירת התנ"ך. אותם הגבורים הקדמונים, כלילי הדמות ומעוטרי הזוהר, היו נראים פגומים מעט במסגרת החדשה אשר ניתנה להם. משה, איש האלוהים – דמות גבורים זו המחוטבה שיש בספורי התורה, לא היתה זקוקה לערמות המליצות, שהוסיף לה בעל “שירי תפארת” – “נופך” זה לא הועיל אלא לטשטש אותה.

רק מיכ"ל, שהיה ליריקן נשגב, יכול להעטות זיו־יופי חדש על גבורי הנצח האלה.

בחוש האמן המצויין, שחונן בו מאפּו (עם כל הפגימות האמנותיות שבכמה מיצירותיו), הבין, שכדי ליצור אפּוס מקראי, שלא יהיה בו מריחה של הקלסיות המזוייפת, אין מן ההכרח כלל שהדמות המרכזית תהיה דוקא היסטורית. מגמתו היתה ליצור אדם תנ"כי – גבור בצלם אלוהים והטבע. על כן בחר ב"אהבת ציון" לראש גבוריו את אמנון, וב"אשמת שומרון" – את עוזיאל; שניהם אנשים אשר אין יד ושם להם במקרא, שניהם אינם שרים ואינם נביאים נקובים בשם, אבל כל אחד מהם, לפי אפיו וסגולות רוחו, הוא שר ונביא כאחד. שניהם מגשימים רוך וגבורה, חן ויושר, חכמה ומזמה – ואם אמנון הוא בעיקר משורר וגבור מלחמה, הנה ניתנה בדמות עוזיאל סמל האדם הנבואי, אשר נפשו גחלים תלהט, אשר אהבת אלוהים וקנאת אלוהים ירוממוהו על כל הסביבה החוטאת. הוא המגשים את תקופת העוז והעלייה, שבאה ליהודה בימי חזקיהו. הוא היחיד בדור אחז היורד, אשר הציל את נס אלוהים המושלך ויסחבהו כטרף אל מאורת יער וסתר חרמון. עליו יאָמר: “ובסגור אחז את דלתות ה', פתח לבנון דלתיו לבוא בו שומרי אמונים”. בחיי עוזיאל הננו רואים את סמל גורלו של הנביא, איש ריב ואיש מדון זה, אשר בחלקו נפל סבל התפקיד להעביר דרך שממת דור שנתרוקן מדעת אלוהים את הרעיון, למען הנחילו בטהרו הנצחי את הדורות הבאים. וכמה השכיל המשורר לתת לנו בדמות נעלה זו – גם סמל אדם אשר יחיה לפנינו את חייו הפשוטים, חיי בן־תמותה, אשר געגועי אהבה וצער פרידה מעל האשה האהובה ימלאו את לבו האמיץ גם רוך ויגון, – אשר ידע לא רק לאחוז בחרב גבורים ולהשיב מלחמה שערה, כי אם בהתעטף עליו נפשו, גם להוריד דמעת אדם חמה – להיות “איש חמודות” גם בהיות נפשו הקנאית אש אוכלת.

יכולת זו ליצור אנשים חיים ברוח התנ"ך, מגלה לפנינו את האמן, הקו החדש, אשר יפליא לטובה את מאפו מן המשוררים שקדמו לו: היודע תמיד לשלוט בחומר הניתן לו ולהשתמש בו ליצירה חדשה. זהו אלה היו משועבדים יותר מדי לדוגמא, בעוד שהוא ראה בתנ"ך רק מסכת רחבה לרקום עליה רקמת חיים עשירים ומלאים. הוא ידע לא רק להקים בכוח דמיונו את הארץ מחורבנה, כי אם לציין את קוי בנינה החדשים. גם זאת הבין: שאין הבור מתמלא רק מחוליתו ואין מחזקים בנין יצירה רק בלבנים שמוציאים מתוך המשואות.

*

לב תמים ועין תמימה נתן לו אלהים, ושקט נטע בלבבו, אשר הרחיקהו מן הצעקה והאנקה אשר הקימו מסביב בעלי־המום, למען יכשר לראות עוד פעם את העולם בחנו הראשון; אותו השקט אשר, חוץ ממנו, לא היה בדורו אלא למיכ"ל; ומשהו ממנו – לקלמן שולמן, זה שבתום ניבו ובצליל ניבו היה כמעט משורר, עם כל מה שהמליצה שלטה בו ותכריעהו. אף הוא ידע להסעיר ניבים שעלו באזני הנער כמנגינה ומשכו אותו בצלצולם בלבד למרחקי חיים. בספריו ובקונטרסיו המצוייצים, עם שלא לבלבו אלא לזמנם, היה גם כן מאותו השקט, שאינו ניתן אלא לישרי־לב ולטובי־עין. סגולה שבדם הוא ולא דבר התלוי בדעות. בדורו של מאַפּוּ לא היה אולי אדם קרוב לו בתפיסת העולם משד"ל, שאף הוא לא ראה בתורת ישראל שבכל הדורות אלא תמצית אנושית נקיה מכל התחכמות, – זה שכל פילוסופיה שבעולם לא היתה שקוּלה בעיניו כנגד חמלת אדם פשוטה. ואף־על־פי־כן היה, כסופר וגם כמשורר, קודם כל איש המחשבה. זה השקט, שאותו מגנים הרתחנים שבזמננו, – אותו ינקו מן התנ"ך אלה שהיו “אנשי־תנ”ך" לפי טבעם ולא “לפי שיטה”: אנשים כרמח"ל, שלמה לויזון, מיכ"ל, מאפו, סלקינסון וגם שולמן; ולא שד"ל, לא סמולנקין שעשה את לשון התנ"ך אסקופה נדרסת, ואפילו לא יל"ג, ששלט בלשון התנ"ך, לא פחות מששלט בה מאפו, ואולי גם יותר ממנו.

סוד זה של “איש התנ”ך" אינו סוד קליטו בלבד, כי אם קודם כל ובעיקר אותה רוח נגינתית הסוחפת ומפוררת את גושי ההויה, אותה ראיה “שקופה־אטומה” המרחיקה את הדברים ומקרבת את הויתם – זו שמכשרת לראות, בה במדה שהיא יודעת להבליע. כל זה לא ניתן ליודעי תנ"ך בלבד, שהיו מצויים אצל שירתנו בכל הדורות, כי אם לאלה שחוננו לשמוע יותר משחוננו לראות. אפילו ביאליק לא היה, מבחינת אמצעי התפיסה, “איש תנ”כי" גמור – עם כל מה שרוח הנבואה וסגנונה נתבטאו בו בכח כזה: לפי צביון נפשו היה, אף על פי כן, יותר “איש אגדי”. יתכן, כי בדורנו היה פרישמן הקרוב ביותר לטפוס זה לפי סגנונו, לפי סגולת קליטתו, אלמלא הטביע את מה שניתן לו בדברי ספרות.

מאפו היה איש תנ"כי מובהק, אם כי הוכיח (בכמה פרקים שב"עיט צבוע"), שכחו יפה גם בראיית הקרוב. מקוריותו הגדולה נתבטאה בזה, שהתנ"ך לא היה לו חומר לדרוש או להתחכמות ולחידודי לשון (מה שגרם תקלה למשוררי ישראל שבכל הדורות), כי אם שימש לו יסוד להכרת העולם, להעמקת תפיסתו. מתוך התנ"ך למד להכיר את מהות הדברים, מתוך ניבו השלם חשף את שלמות העולם. העולם נגלה לו בלבוש התנ"ך. מכאן הטבעיות הגדולה שבלשונו ובהרצאתו; התבטלות היסוד המליצי גם בניבים, שהם מליציים במקורם, במקום מטעם. מה שעשה לאחר דור גאון לשוני אחר ללשון המשנה והאגדה, שחזר ונטע אותה בקרקע של מציאות לשונית חדשה, והוסיף לה כוח חיים חדש, עשה מאפו ללשון המקרא בחזרו ובנטעו אותה דוקא במקום חיותה ובזמן חיוּתה, – בחזקו אותה בכוחות עצמה, באויר עצמה. מעין זה עשה ביאליק ללשון השירה – הוא שב והדליק ניבים, שהיו טעונים עקירה וטעונים נטיעה למען יעמוד כוחם בם. פרוצס זה של חיזוק הלשון מתוכה אינו פוסק גם כיום. כל כוח יוצר, שפרנסתו על המציאות, מרחיב על כרחו, מביא עמו תוספת חיזוק, תוספת טבעיות ללשון. מי יודע אם לא היו גם הלשונות החיות מתנוונות והולכות, לוּלא שבה ויצקה בהן השירה בכל דור מדמה המחדש!

ה. האפיקן

אמנות הספור לא היתה לו דבר שבמקרה, כדרך שהיה האפוס לויזל, כי אם דבר שבהכרח – חלק נפשו ממעל. הוא היה מספר מבטן ומלידה – האֶפּיקן הראשון והנאמן, אשר קם לנו לאחר אֵלם של דורות. זה היה החדש, המבשר שביצירתו: היא הודיעה על קליטת עולם אחרת. כל שירה, גם שירת הענוּת, היא פרי שפע שבלב; אבל אֶפּיקה אמתית היא פרי עושר, פרי מלאוּת של חיים, הטעונה פּורקן. אֶפּיקן מובהק הוא אדם כבד במראות, אדם שעינו אינה פוסקת מקלוט ודמו אינו פוסק מאגור – שעלילות חיים לאין מספר צובאות על נפשו ואינן נותנות דמי לה, עד אם קם ונתן להן תיקון בהעלותו אותן על הבד. לאֶפּיקן אין דבר נעשה ממש, אין גם מאורע נעשה ממש, כל עוד לא חזר ואירע בספור. על כן תחוס עינו על הקטנות כעל הגדולות: העולם משולל קיום אמתי כל עוד לא פורש, כל עוד לא סוּפר.

ככל אֶפּיקן מובהק, לא היו מאפו “פסיכולוג” – לא פירש, כי אם הראה: אם סיפוקו מצא במעשה שהיה בלבד. כמשורר, ידע גם את חידות הנפש, את הכוחות הסתומים השולטים בנו ואנחנו לא נדע. אבל תפקידו לא היה להרים את הצעיף: הפתרון גלוּם בעצם העובדה, ואין להפרידו ממנה. העין והלב שותפים בקליטה. האֶפּיקן אינו אלא מאַשר את העובדות. אינו שבע עובדות לעולם. לא שופט הוא, כי עד. אך עדותו מכרעת כשהיא לעצמה.

אות לתקופה חדשה, לקליטת חיים חדשה היה בשמחה זו על רבוי העובדות, על עושר המראות שבעולם. אות, כי צוּחצחה העין, כי הבריאה העין, והיא אינה רוצה אלא לקלוט בלי סוף. פירושה של שמחה זו על הנראה ועל הנשמע – על ריתמוס מתון זה של הספור, שנתרקם מאלף דברים משעשעים את העין ואת האוזן, היה מהפכה בחיים וביצירה. אין עוד הצטמקות ההויה שבספור־המעשה היהודי. מאפו אינו נחפז אל הסוף. הוא אוהב אגב אורחא לראות, אוהב עוד יותר לשמוע את קול האנשים בשיחם ובשיגם, בצהלת שחוקם ומהתלותיהם, כבהשתפך עליהם נפשם באבלם ומצוקותיהם. פלאי פלאים מתרחשים על כל שעל. בכל אשר תשה העין באהבה, שם מרכז הדברים, שם לב העולם דופק לקראתך. כלום לא זהו סימנו המובהק של האֶפּיקן, שבכל אשר ישלח את ידו, שם יבכר עץ החיים את פריו? מאפו לא צמצם את ראייתו בשטים מסויימים. תעה תעה ביערות החיים, ובכל אשר דרכה כף רגלו, גלה את שפע העולם, את רבגונוּתם העליזה. על כן לא הבדיל בין ענין לענין. ידע לגלות עיקר בטפל, להפוך בכוח ראיתו את הטפל לעיקר – לא היה בכלל טפל לפניו. באותה הנאה שהוא מתאר את מחזה עולי־הרגל לירושלים, הוא מספר גם על שכורי־אפרים בשומרון; חשוב לו למסור את שיחת התום של שולמית ומינקתה בנאות הלבנון, כשיחת הגנבים של חפר ובוקיה במערת פריצים. האהבה להקשיב אל שיחות האנשים אף היא תמיד ממדות האֶפּיקן, לא מה שמדברים בני אדם, כי אם איך הם מדברים – מגלה את רבוי הדמויות של החיים. לא מסירת העובדה, אף לא תיאורה המפורט מראים אותה, מבדילים בינה ובין הדומות לה. העובדה אינה יוצאת מחוג כללוּתה כל עוד לא הטביע אליה את חותמו האישי פי האדם המספר עליה. הדבור בלבד הוא המאַמת את הדברים הדמיוניים ביותר; הוא המנענע אותם. מבחינה זו אין בין האֶפּוס ובין הדרמה אלא פסיעה קטנה. הומירוס, וירגיליוס, ואפילו דנטי השיגו באמצעי הדבור יותר ממה שהשיגו באמצעי התיאור המרובים, שהיו ברשותם. לא כל שכן מאפו, שלשונו התנ"כית היתה עניה כל כך באמצעים פלסטיים ולא הוכשרה כמעט לתיאור. על כן היתה השיחה מיטב אמצעיו. הוא הראשון, שגלה בתנ"ך גנזי לשון של שיחה. כל גאוניותו של מאפו נתגלתה ביכולת זו לתת בפי גבוריו לשון חיה, מלאת תנועה ורבת נוּאַנסות כזו. מה לא מצא לו בטוי בשיחות אלו? רוך וחמלה, עזות ואכזריות, ניבי־תום ולשון־ערומים. איש איש ולשונו פה, איש איש וקצב דבורו.

אכן כוחה של אמנות דרמתית נפלאה משוקע בשיחות אלו! בהבחנה ראשונה, אפשר שמשהו בהן יהא נראה פגום על ידי אריכות יתרה, על־ידי מליצה מיותרת; אבל מי שיקשיב אל קצב הדברים ויתן את דעתו לתרגם את מה שנראה לו כמליצה ללשוננו ומושגינו אנו, יתפלא לכשרון התיאור של הנפשות, המתגלה בכל פליטת ניב כאן. הנביאים, הכהנים, שועי ירושלים ועבדיהם, שוכני היער והכרמל – כל אחד מציג את עצמו בהבל פיו, כל אחד נבדל ומיוחד בסגנונו. על פי צבע דבורם – יותר מאשר על פי תכנם – אתה מבדיל כאן בין כפרי לעירוני, בין תם לרשע, בין נביאי־אמת ובין נביאי־שקר. כולם מגלמים את עצמם עד סופם בשיחה זו, המודיעה על אָפים, על יחשם, המייחדת אותם ואת מעמדם יחוד שאין ברור הימנו. בלשון זו של צירופי פסוקים, של ניבים קבועים, בקצב שגור זה עלה בידי האמן להבליט כל דיוקן מאוכלוסי יצירותיו המרובים בליטה שלמה. אנחנו פותחים את “אשמת שומרון” ושומעים את שיחת העבדים, העושים את דרכם בעב טל בין ארזי הלבנון ומספרים על קורות המלחמה ועל עסקי אדוניהם לחבריהם, אשר נשלחו ללוות אותם. “שלשתנו מבני דלת הארץ – פותח האחד – ואיך נשא מדברותינו על גוי ואדם?” ובכל זאת הוא הולך ומדבר על הכל, ודוקא בפרטות יתירה. חברו בא ומוסיף על דבריו, והשיחה הולכת ומתפתחת מאליה, בלי אונס. כל אחד כאילו מתחרה כאן עם חברו, בחפצו להראות, כי אין סתום לפניו בחיי “מרום עם הארץ” ולפניו גלויות כל תעלומותיהם. כל צביון השיחה מבליט את תכונת המדברים – שיחת עבדים, הרואים את כל הנעשה בבית אדוניהם דרך אספקלריה מיוחדת שלהם. “את מי תגיד מלין!” – קורא האחד מתוך התלהבות ומגלה דברים לא ידעום אנשי שיחו, עד שהשני קם, מתוך נצחנות משעשעת, לבטל את דברי חברו והוא נכנס לתוך דבריו ומתחיל מתוך בוז: “הן עוף השמים הוליך את הקול” – כלומר, בודה אתה מן הלב דברים שלא ידעת… כמה טבעית היא התהדרות עלובה זו של עבדים לפני חבריהם וכל היחס מצדם להסכסוכים הפנימיים שבחיי אדוניהם, – יחס המתבטא בסוף השיחה רק בהערה קצרה של אחד העבדים: “אכן אולת היא, הקשורה בלב בני מרום עם הארץ!”

*

לבני “מרום עם הארץ” האלה מאפו עצמו נושא את עינו ביראת־הכבוד. המשורר המסכן אשר ראה מסביב לו רק את הדלות המנוולת, היה משתוקק לאנשים אחרים, לאנשים אשר גובה להם ויראה להם וחן קדומים לתנועותיהם ודבוריהם. גם בזה נתן את אותותיו האֶפּיקן שבמאפו, המחבב ביותר את הצורות הבולטות, את הגבורים בפועל! ואת האצילות שב"בני עליה" אלה הוא מגלה קודם כל ביפי לשונם, בחן מדברותיהם. עוז תנ"כי מפעם את ספורי יהושבע וקינותיה, את דברי עוזיאל ומשאותיו. מתוך לשונם אנו מכירים תיכף את רום מוצאם ויחשם; אותם הולמות גם מליצותיהם הרמות. הן זאת היא הלשון, אשר בה ידברו נגידי האומה ובחיריה.

מאפו, שהיה בעצמו אדם חלש וצנוע, נשא בלבו געגועים על גבור, גדל־הדור, איש־העליליה. גבוריו החביבים הם כולם אנשי־לב ואנשי־כוח, משוררים וגבורי־מלחמה. “ה' נתן לך תפארת אדם ולשון למודים – אומר אחד מגבוריו – ומה נמלצו אמרותיך! וצדיק ה' לא יעשה עולה ולא יתן מוט לאשר חנן כל אלה”. כלום גם אלהים בעצמו אינו מגן על אנשי־התפארת? כבעלי־האגדה אף הוא מאמין, כי אין הקדוש־ברוך־הוא משרה את שכינתו אלא על איש־קומה, על גבור וחכם. ושוב ניכר המשורר האֶפּי, אשר גבוריו הם אנשי השם אשר מעולם – בני־אלהים, אשר מרחם אמם נוצרו לגדולות. מדרך הטבע הוא שבתקופתנו הספקנית נתמעטה דמות הגבור. אבל כלום לא משום כך נתמעטה גם דמותה של הפרוזה הספורית? אמנות אֶפּית מתדלדלת בלי הערצת גבורים. בלא “צורות בולטות”.

מאפו כבר היה מעריץ את גבוריו מעט יותר מדי. כשוא בא לצייר את אלישבע, למשל, הוא מקדים ואומר: “עתה יבוא נא הקורא לראות בתפארת הבריאה הנפלאה” ובנוסח של אֶפּוס הוא פותח בתיאור בגדיה ועדייה: “ואלה המחלצות ועדי העדיים אשר היו על אלישבע ביום הולדת לה”. עד כדי כך הביט מלמטה למעלה אל “בת הגביר”, בראותו בכל שרוך נעל של העלמה הכבודה סמל הגדולה והתפארת. אכן את תכונת האֶפּיקן הקדמוני הוא מגלה גם בדרך תום זו.

ו. אהבת ציון

הספר עלה במחשבתה לפני מחברו בעודנו צעיר מאד. בן עשרים ושתים היה המשורר בערכו ביד לא־מאומנת את דפיה הראשונים של יצירה זו, שבה מתחילה תקופה חדשה בספרותנו – תקופת הפרוזה הספורית המקורית, ולמעלה מבן ארבעים היה בצאת הספר לאור. חבלי לדה ארוכים כאלה היו לרומן העברי הראשון.

אכן כדברי אגדה נשמעים דברי ימי הספור הזה. בסביבות עיר קובנה יש גבעה נשאה – הגבעה האלקוסטית יקרא לה. רחוקה היא מרעש עיר והמון אדם, ועל ראשה, בסתר גנים ויער, עומדת סוכת עץ עתיקת־ימים, משכן בדידות ודממה. לעיני היושב בה יתגלה זיו הניימן והויליה, נוף מים עליזים ומראות שדה ויער. העיר קובנה, היושבת על מים רבים אלה, נראית ממרחק זה כולה שאננה וסדורה ונקיה. והאיש הרואה אותה מכאן שכח ישכח את כל הסחי והמאוס אשר במבואותיה הצרים וראה אותה כבירת־קדומים מלאת הוד וקסמים. במקלט שקט זה ישכח האדם גם את כל סחי ואת כל מאוס אשר בחיים בכלל, וראה את העולם כולו שאנן ומסודר וטהור – כראות העין את כל מראה ממרחקים רבים.

את מחבואי הגבעה הנהדרה הזאת חמד לו מאפו הצעיר בהיות עליו רוח השירה. שמה נמלט מקדרות חייו, חיי מורה עברי, עני ומדוכא, בודד ונרדף מקנאי העיר אפלי־הנפש. כאן מצא שוב את נעוריו האבודים, ומתת הדמיון והשיר היתה לו שלומים לכל עניו ועלבונו בעולם המציאות. בשבתו פה רחק רחקו החיים אשר שם במורד, ובמקומם רוקמה הויה זכה, שאננה, בהיות עוד העולם רך וטוב ותמים והוא חוסה כולו בצל נוער ואהבה. כאן נמסו כל האסורים. מראש גבעה נשאה זה שלח את דמיונו כצפור דרור, וממעמקי ימים רחוקים דלה מראות חיים ונפשות חיות, אשר שוו הוד חדש על ילדות האומה, הוד טבע וגבורה נשכחה.

ספר כזה יֻתן לעם כאות חסד. רק בקדמות שחר, לנוכח יום חדש, ירון לב המשורר במתיקות ומלאות צחות כאלה. ב"אהבת־ציון" אוּחה החוט שנתק ביום מארה. עוד פעם נתן את קולו הזמיר שנאלם ביער־יהודה לימים רבים.

לא ימים ולא ירחים יכּתב ספר כזה, אשר יצו את חסדו לדורות. יותר מעשרים שנות חיים ויצירה, שנות עמל ותקוה ויאוש ניתנו לעשרים ותשעת הפרקים האלה. בשעה שעלה הספר במחשבה לפני יוצרו היה עוד עלם רך וחולם, ובהביאו את מלאכתו עד קצה היה כבר גבר בחצי ימיו, רב נסיון ושבע עמל. אבל בכל הימים הרבים ההם לא עזבו תום ילדותו וטל נעוריו לא יבש. על כל הספר שפוך נגה השחר.

ספר טוב זה נולד במזל האהבה.

*

כל הגעגועים על חזון, על שירת העוז והנשכחה, שנתעוררה עם זהרי משיח במאות השנים האחרונות ומצאו את בטוים הנמרץ הראשון בשירת ר' משה חיים לוצטו, חלחלו עוד ימים רבים בדמדומי ההשכלה ובקשו את תיקונם. כאותות ירק, המתגלים צנועים וחיורים בראשית אביב מתוך השלכת של אשתקד, נצנצו מתוך תלי־תלים של מליצה געגועים בישנים על טבע, על מרחבי חיים. אך בין מליצי התקופה ובין חופי הנבואה הנשאים רבץ השממון של חדלי־דורות, ואפילו משורר רב־יכולת כרמח"ל לא עצר כוח לעמוד בחוג שמשו וחש מפלט לו לערפלי ההזיה. רבים נשאו בלבם את הצמאון לשירת קודש, לניב־נבואה, אבל עד ימי מאפו ומיכ"ל נסתם חזון. כל הנטפים הבודדים, שהיו מפכפכים בקרקע התקופה, לא נקוו יחד לפלג־אלהים.

“אהבת ציון” – היה הפלא הראשון. כל מה שצמח עד עתה בחרדה, זנק עתה בבת אחת כיער מלבלב. כל פזורי התקופה, מרמח"ל ועד שלום הכהן ושלמה לוינזון, אוספו עתה, כלתוך אסם בוטח, למשמרת עולם. ב"אהבת ציון" יצאה השירה העברית החדשה מכלל נסיון. לגעגועים הסתומים, שקמו בלב האומה, ניתן ניב־שפתים, לדור היתום, ניתן הספר הראשון, שנוצר כולו ברוח־הקודש.

*

ב"אהבת ציון" מתחדשת אמנות־הספור העברית, שהלכה הלך ורדת לאחר חתימת המקרא. בספורי האגדה והמדרש ישנם אמנם יסודות חזקים של אֶפּוס עברי. אין ערוך לריתמוס החי של ספורים מצומצמים ושקויי לשד אלה, שבהם באה לידי גלוי מקוריות התפיסה, פשטות רבת־חן ובדיחות עממית מיוחדת במינה ובסגנונה. כל שכבת הנפש העממית הזאת כבר הפרתה ועוד עתידה להפרות את יצירת תקופתנו, השואפת לממש וטבע ואמת. מתוך קרקע בריאה זה צמחו ספורי־העם המאוחרים, שעם כל לקוייהם המרובים, מלאו את חיינו צהלת שירה חדשה. אכן לכלל אמנות ספורית גדולה לא באו כל הנסיונות האלה. כל זה אינו ברובו אלא חומר, קטעים, פרורים בודדים, ולא בנין.

ב"אהבת ציון" גלה הגניוס העברי שוב את כוחו לשירה אֶפּית, את כשרונו האבוד לצקת ביצוקה אחת פירורי הויה נפרדים ולספר בנשימה רחבה עלילות חיים גדולות, ספוגות תום ותבונה, ממשות ודמיון באותה פרופורציה מוצלחת, שלא ניתנה אלא למשוררו של דור הולך ושב לאיתנו. ספר שלם זה, זך הסגנון ומלא הבטוי, הבנוי כולו ביד אמונה, היה כעין מחאה נגד אותו הרישול והחטיפות והזלזול שהיו נוהגים בספור המעשה גם אלה, שבלבם היתה מפעפעת חדות חזון ושנוצרו מבטן ומלדה לנחם את העולם מעצבונו.

ב"אהבת ציון" שב האֶפּוס העברי אל אפיקיו העתיקים – אל התנ"ך, אם גם קלט הרבה מיסודות הספור המערבי. אותה תמצית חיים בשרטוטים מעטים ואותו ההד למרחוק של כל קו ודבור בודד. העושה את המפורש מפתח לסתום, לאשר לא פורש. אותה בהירות הדמות בלא סממני צבע, ביחד עם הצל הנעלם החופף כחֻפּת אלהים על כל החיים – כל זה מורשת המקרא, אשר פתח את כל חדריו למשוררו החדש.

מפליאה אמנות הספור של הפתיחה, שאין בינה ובין פרק מספורי המקרא ולא כלום. אותה פשטות רצינית של מסירת עובדות בלא כל כונה אחרת. אותה יכולת להכניס אותנו בבת אחת ללב המאורעות, להטעים את הדברים בלא הטעמה, להבליט את העיקר ושלא יעומעם גם הטפל – כל אלה היו סגולות הספור המקראי, פלג צלול זה אשר גם בהישירו לכת וגם בלפתו ארחות דרכו, ישמר במעמקיו את כל בבואות הנוף ומסתריו.

בשירה זו שבה לפעם את האומה רוח האגדה, שהיתה מפרפרת ונלחמת על נפשה מיום חתום חזון. בפעם הראשונה אחרי דורות רבים גברה שוב האגדה על ההלכה. שוב הציצה ילדות העולם בעיניה הכחולות, ופני החיים נהרו מסוד כמוס. שוב הכשרנו לשבת על העין, לספר ולהקשיב ארוכות ולרקום עם שם העולם את רקמת ההויה. לאחר ר' נחמן מברצלב, בעל האגדה המובהק, שחרש את הקרקע הבתולה, נתנה אדמתנו את יבול ההלולים הראשון.

זה לא היה עוד ספור־המעשה דרך־אגב, אותם טלאי־החזון שיש בהם רק משום מעשה־נס, או משל ונמשל. העינים נפקחו לראות, - צמאו לראות, לספוג את מראות העולם ולהפליג בכלי־השיט הקלים של הדמיון.

“אהבת ציון” היה ספור לשמו. לשם שפעת מראותיו וסבך החיים המנומרים. המספר נוהג בגבוריו כמו באנשים חיים. ערום יערים להחזיק אותנו תמיד במצב של חרדה, והקורא אינו יכול להשיב את רוחו אף רגע. אבל כל זה אינו אלא כדי לשעשע את עצמו, כדי לשעשע אותנו – כדי שיוכל אחר־כך, במלוא סאת היסורים, להרבות את השמחה באהלי ישרים. על כן גם הקורא יחיה עמו את חיי האגדה. רק מי שנלכד כולו בקסמי עצמו, כוחו יפה ללכוד גם את האחרים.

*

ואף־על־פי־כן אין זה רק ספור בלבד, כי אם תורת חיים שלמה. תורת התקופה ורוח רעיונותיהם צרורים בדפים התמימים האלה; אולי עוד ביתר עוז מאשר בכל ספרי הזמן. ואין משום פגם כאן גם נטית המשורר הברורה לגבוריו החביבים. לאלה שבהם מרומזים בני הדור החדש, השואפים לחיים אחרים, לעבודה ולדעת. מאליה מתבלטת איבת המשורר לצבועים אשר ירעו ואשר ישחיתו בכל אשר יפנו, ומבלי דעת הוא שם בפי גבוריו האהובים את חלומות חייו ומיטב הגיגי התקופה.

וככה נעשה ספור תמים זה לא רק חזון קדומים, כי אם גם קול קורא לחיים חדשים, קול מעורר לצאת ממעונות האופל הצרים אל האדמה הטובה והרחבה. ריח שדה וגנים עלה מתוך דפיו וקול כורמים ויוגבים הצהיל את כל פנותיו. געגועים על חן נעורים ועל חסד אהבה רננו מכל פרקיו, ומין המית נפש לאושר, לחיים מלאים, לשפעת שמש, – שמלאה את הלבבות הצעירים חלום ושכרון.

זה היה ספרה של התקופה, יצירתה המחנכת והמתעוררת. היא פקחה את העינים שוב לראות את ירק הארץ, נתנה שקט ללב, הרחיקה מן הכיעור והקטנות אשר מסביב; והיא למדה גם לשנוא עד מות את עדת החנפים והצבועים, העומדים בינינו ובין מעינות החיים.

*

הסגנון העברי, שבו נכתב הספר, היה, כתכנו, חדש גם ישן. זאת לא היתה עוד המליצה לשמה, שלא הניחה מקום לכל בטוי תם וישר, ששמשה תמיד רמז לפסוק וחומר לכל מיני כרכורי־לשון – ריטוריקה טפוסית זו, שבה נכתבו רוב ספרי־המליצה בתקופות הירידה הממושכות; אף לא אותו הסגנון הזר, חד־הצרופים ועשיר־החידושים, שבו השתמשו משוררי ספרד על דרך המליצה הערבית – סגנון זה, שעם כל הכוח הפיוטי השקוע בו לא היה עלול להעשות, מרוב זרותו, לשון־עם והיה מכוּון בעצם רק לחריפי־ההשגה, למשכילים. בסגנונו של “אהבת ציון” היתה אותה רעננות של לשון צרופה ומקובלת כאחת, – היתה מזיגה זו של תפארת ותום, של כווני־חן וחמימות טבעית, שעשו את היצירה הזאת בבת אחת לספר־עם. היה בו מן החידוש המגרה ומן החן של מסורת כאחד. הוא נשא בחובו את המהפכה, ועל פני כולו נסוך שחוקה התמים של ילדות. ככל יצירה גדולה היה בו משום התחלה והמשך כאחד.

ב"אהבת ציון" בא לידי גלוי, לאחר רמח"ל ולשמה לויזון, הריניסנס של לשון המקרא, כוחה לחיים ולחידוש יצירה. הוא סמן את קץ הגמגום והרישול ואת ראשיתה של יצירה לשונית אורגנית. ספר זה אמנם היה רק דרג ראשון. חבור של מליצה היה, אבל בשוליה של מליצה זו הבהבו, כציצי אחו אדומים, להבי חיים. המליצה עוד לא עשתה את עצמה חול – אבל שעבדה את עצמה לאט־לאט למציאות. יחד עם הגבורה התנ"כית נתנה גם פשטותה של לשון התורה והנביאים הראשונים. הנה דוגמא קטנה: “השמרו לכם, פן תעוללו! אכלו ענבים כנפשכם ואל תמנעום מקשי־רוח ומרי־נפש אשר יבואו הלום לשכח ענים ועמלם; אל תגרשום ואל תגערו בם, כי מי יודע מה ילד יום? אולי גם בנינו ובנותינו רעבים וצמאים ילכו לבקש טרף נפשם בשדות ובכרמים לא להם. השאירו למו עוללות, כי הם המכס אשר נרים לה' השולח ברכתו לנו”. כאן לא המוסר לוקח לב, כי אם אותו הבטוי התם, אותה חטיבה עממית, המראה על תור לבלוב חדש, שהגיע ללשון.

*

בכל הספרות העברית החדשה קשה למצוא עוד ספר עברי, שיהיה בו מן המקוריות העברית הנצחית כ"אהבת ציון". כל סגולותיה של שירת התנ"ך באו בו לידי בטוי אמיץ כזה, העושה אותה כעין באור וכעין מלואים לספר הנצחי שלנו. אין זה חקוי סתם של סגנון, שעל פי רוב אינו אלא מדלדל את המקור, בהציגו אותו לראוה רק לשם שעשועים ובהשתמשו בו שלא לצורך אמתי ועצמי – כי אם יצירה, שנכתבה כולה ברוח קדשו של התנ"ך, בהשפעתו הבלתי־מוכרת. יצירה כזו מוסיפה כוח חיוני, מצרפת ונופחת נשמת חיים חדשים בניבים ישנים. ודאי, שבלי התנ"ך לא תהיה מובנת יצירת מאפו; אבל יצירת מאפו עושה גם את סגנון התנ"ך ורוחו מובנים וקרובים לנו יותר. היא מקרבת את הניב העתיק למושגי החיים; היא מרחיבה אותו מדעת ושלא מדעת. זוהי אותה סטיליזציה, היוצרת מטבעות־לשון עוברות לחיים, המוסיפה לדברים שבכתב את חמימותם של דברים שבעל־פה. בכוח כזה לבצר את הלשון, להפריחה מתוכה לא חוננו בתקופתנו אלא מעטים.

בכוחה לחדש מבפנים, לעורר נרדמות, הצליחה יצירה זו להכנס ללב העם במדה כזו, שבדורות הקודמים נכנסו רק ספרי הדת והמוסר המובהקים ביותר. היא כבשה לבבות וחדשה לבבות; היא חדשה את פני החיים, ישרה את קמטיהם ושפכה רוח של נוער על העולם. לנו אין עתה כל מושג מן המהפכה הגדולה, שהביא ספר קטן זה בזמנו. קסם לא ישוער היה בדפיו המאירים, בסגנונו שקוי־הבושם, בכל הרננה האביבית שהיה שופע על סביביו. לכל מקום שהגיע נשא את רוח הימים ההולכים ובאים. בכל פנה שחדר נתקבל ככרוז, כבשורה. התקוה דובבה את שורותיו – תקות הימים אשר נכונו. הספר נולד בסימן טוב. היה אות לאנשים חדשים, אשר יקומו והפריחו את שדותינו העזובים.

*

ב"אהבת ציון" השקיע מאפו את חלום נעוריו, ובנעורים, בכל נעורים, תמיד מרומז העיקר, יסוד חייו ושורש חייו של האדם והיוצר. עד שהאמן מוצא את עצמו עוברים לפעמים ימים רבים, ואף־על־פי־כן – הפסיעות הראשונות אינן ארעיות לעולם. כמה שיהיו רפים נסיונותיו הראשונים של הפייטן, הם המודיעים על מה שעתיד להתרחש. לא כל שכן, כשהמשורר יוצא מיד, ביצירתו הראשונה, מכלל נסיון, כמו שאירע למאפו ב"אהבת ציון".

ב"אהבת ציון" מרומזים כבר היסודות לכל יצירותיו הבאות. לא רק תפיסת עולמו של מאפו, שאמנם נתרחבה ונתעמקה אחר־כך, כי אם גם כל התכונות החשובות ביותר שביצירתו, אפילו כל הטיפוסים שבספריו הבאים, כבר מסומנים כאן אם מעט ואם הרבה. כל עולמו של המשורר כבר נשקף בברכה שוקטה זו. כל חלומותיו ומשאות־נפשו בה חתומים.

רוח של אידיליה שוקטה ובהירה נחה עלינו, כשאנו נכנסים לתוך עולם שלם וקדמון זה. דממת שדה ויער, הד עדרים על מי מנוחות ושירת רועים ורועות מוציאים אותנו כרגע מן העולם, שאנו נתונים בו. זיום של חיים אחרים לוקח את לבנו, ואנו מפקירים את עצמנו לגלים הטובים, הנושאים אותנו מפה הלוך והרחק, הלוך והרחק. העולם העתיק הולך ומתגלה לפנינו בכל פשטותו וחנו. כל אשר יראה ואשר ידובר ואשר יעשה פה – אחדות של הרמוניה לו; אין דבר אשר יפריע את החלום. למן הדף הראשון, המתחיל בסגנון הספורי של התנ"ך – “איש היה בירושלים בימי אחז מלך יהודה ושמו יורם בן אביעזר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה” – אנו כבר נושמים אוירם של חיים קדומים. מקרית מלך ושרים, המלאה תשואות ומרמה, ילך המשורר אתנו “למועד חודש האביב” ללון בכפרים. שם “הגבעות חוגרות גיל והעמקים עדויי רקמת פרים”; שם נשמע עם שאון זרמת פלגים ויבלי מים גם את שירת האביב לאמנון, היא שירת לב מאפו עצמו:

  לַדַּלִּים וְלָרוֹזְנִים יִזְרַח שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, –

  רוּחַ אֱלֹהִים עַל נְאוֹת שָׂדַי הֻצָּקָה.

כרביבים עלי דשא רועפים עלינו ניבי השירה הזאת. העולם עוד לא השבת מטהרו, ואנחנו מתהלכים עם ”בני ציון היקרים ובנויה היפות" כבגן־אלהים. משדי בית־לחם הגלויים יביאנו המשורר אל סתר הכרמל וגניו וכרמיו, ואנו שומעים כבר את קול תפלת תימן, הרמז הראשון לאנשי מאַפּוּ האידיליים: “לי הוכיח ה' כבוד, עושר ובת אלוף ביהודה; תן כל אלה, ה', למי תתן – תן כבוד למושלים, עושר לאנשי חסד, בת אלוף ביהודה, לאוהבי עדי עדיים, משי ורקמה; ולי תנה את העלמה הזאת, אשר לא אמירנה בבנות מלכים ביקרותיהן. תנה לי חלקת שדה וכרם על אדמתך הרחבה ואוהל קטן לשבת בו עם היחידה הזאת, ומאושר אנכי בארץ”. ואפילו אמנון, זה ש"לגדולות נוצר", אשר יכניע את כל הלבבות ביפיו וכשרונותיו, גם הוא ישיר בהשתוחח עליו נפשו:

  אַךְ שַׁלְוָה, אַךְ שֶׁקֶט, בְּאֹהֶל רוֹעֶה,

  לָמָּה תִּטְּשֵׁהוּ? הוֹי רוֹעֵה רוּחַ!

בשובנו אחר זה עוד פעם העירה, חלום היער והכרמל לא יעזבנו עוד. געגועי גבוריו של מאפו על “האדמה הרחבה”, היו געגועי היהודי החדש, כליון נפשו ממיצר הגיטו אל השדה, אשר ברכו ה'.

*

לא כל הטיפוסים שביצירה זו עלו למחבר במדה אחת, אך רובם מצויינים בחיתוך תויהם, בצורה בולטת וניכרת. הנה ידידיה, טיפוס של נדיב, מוקיר חכמים ונביאים, אחד מאצילי ירושלים, הנאמן בהבטחתו לרעו יורם, ואם גם יעלה לקרבן ידידותו את אושר בתו היחידה. הנדיבות שבאצילות נפשו ביחד עם האטמוספירה קשה שבבית אצילים באות לידי בטוי מיד, מתוך יחס ידידיה אל אמנון, מציל בתו ורב הכשרונות, אשר ימשוך אליו חסד ובכל זאת לא ישכח אף רגע, כי הוא בן “בוז משפחות”. בבית ישרים זה, אשר בני הנביאים מתהלכים בו ויראת אלהים מקננת בכל פנותיו, קר לנו בכל־זאת מעט. למרות כל ההוד אשר ישוה מאפו על הבית, האויר בשדות בית־לחם נוח יותר מאשר פה.

אחרת היא תרצה, האם הטובה והנכנעת לבעלה. היא נחמת הבית. בה אין אותו הקושי האצילי שבידידיה. היא קודם כל אֵם, הרוצה באושר בתה. אשה, הרואה כבר בעיני האם שלה אל מה צפויה בתה האומללה בהיותה לעזריקם. בסתר לבה היא מקוה לנס, אשר יגאל את תמר מידי העריץ הזה, ובהכנעת נשים היא אומרת לבעלה: “הרף מבתנו עד מלאת לה שמונה עשרה או עשרים שנה, כי לא תאחר לשאת מכאובים מידי עזריקם”. אנו מכירים כבר את הסוד הנצחי אשר ירוקם בין האם ובין הבת בעסקי־אהבה – הסוד אשר אין לאב כל חלק בו…

תימן הוא, כאמור, כבר ממשפחת בני האידיליה. רך הוא ביותר וכפוף ונשמע לאחרים. אין הוא נושא את נפשו לגדולות. רע טוב הוא ונאמן באהבתו לאמנון, אשר בכבודו יתימר. את כל תכונתו הוא מגלה בדבריו אל אמנון: “ידעתי, כי ישלים אבי חפצך לתת לך יד ושם בין הרוכבים, גבורי החיל, ואתך גם אני לראות עוזך וכבודך”. אושר לו לראות עזוזו וכבודו של רעהו – נפשו הזכה מלאה גם בלי זה. בתימן נרמז רמז בהיר הטיפוס האידילי של מנוח החרמוני אשר ב"אשמת שומרון".

בתמר התאחדה אצילות האב וגאונו ורוך האם ופשטותה. מן הרגע הראשון אשר נגלה לפנינו בשדות בית־לחם, אנו רואים את האשה, אשר תעלה על מוקדי אהבתה; אחת מבנות־ציון אשר בשיר־השירים, אשר רשפי לבה שלהבת־יה. המחבר יציגנה לפנינו ביפיה וישים בפיה את חמדת מליצותיו ודברי חכמתו. עוז רוח לה ובטוחים אנחנו בה, כי לא תלך אחרי האיש, אשר לבה לא לו. אין היא מן הכפופות והנכנעות. אך תחת יד האהבה והקנאה גם היא תזעק ביסוריה כאשה, אובדת עצות וחסרת־ישע. אמנם אילו השתדל פחות המחבר לשית עליה הוד והדר, ודאי שהיה יותר מצליח.

הגבור, אשר אליו כוננו כל קוי השירה הוא, כמובן, אמנון. כמשורר, גבור ונדיב־רוח יופיע לפנינו; אין סגולת הגוף והנפש אשר לא חונן אותו יוצרו. באהבתו לתמר ובגעגועיו על ירושלים, עיר ה', בנודו למרחקים, הוא דומה באמת לגבורי הרוח ומנעימי הזמר העתיקים, אלה אשר על מיתרי לבם ככנור ינגן העולם. בכל שיחותיו הוצק חן והדר, ובמכתבו מנינוה הוא מתגלה כמשורר אלגי נשגב. “השמש ישיש כגבור לרוץ אורח, הלוך ואור עד הצהרים. והנה הוא עומד עיף ויגע בחצי השמים; קול בעלי כנף חדל; מעט מעט תצער יפעתו, הצללים יגדלו והיום פנה – הלא כן ארח איש עלי אדמות וכן ינועון מעגלותיו, מעגלות החיים. מה נעים שחר טל ילדותו, ומה נחמד אור ימי עלומיו! אז כל חושך ינוס מפניו והתקוה המשחקת לפניו תרון באזניו ככנף רננים. אך, אהה! התקוה עד חצי ימיו תנחנו וכאמו תנחמנו, ולעת זקנה תעזבנו, והנה האיש כצל נטוי, וזכרון ימי עלומיו בדד ינחנו בדרך עולם”…

כאדם חי סובל תמיד הגבור משפעת הוד והדר, אשר יעטרהו האמן, אך אמנון לוקח לב כסמל של גבור ומשורר, כאחד מבני־העליה, כבחיר־אלהים ובן־שעשועיו של הטבע, – כאשר יהיה תמיד המשורר בעיני העם.

באמנון חפץ מאפו להראות את סמל האדם נבחרהו, את האיש למופת – את היהודי בתפארת אדם, בזוהר החלום. זה היה יציר הדמיון, אך מהודו אצל על צללי האדם שבמציאות. בו הבהיק משהו מחזון העתיד.

סתרי ואבישי אחיו, שליחי הכפר, מביאים אתם בכל פעם שהם באים העירה את ריח השדה. בתוך החנופה והתככים אשר בעיר שלום נפשם משתפך כשמן הטוב לתוך גלי ים סוער. הד האיבה העתיקה של הנביאים אל התרבות המשחיתה של הכרך עולה מהם. הם בעצמם, הבריאים, הבהירים והישרים, כאילו מגשימים את הרעיון, שכל הקרוב אל הטבע – קרוב אל האלהים.

מטיפוסי הגבורים השליליים, אשר יצר מאפו באמנות כה מפליאה ב"עיט צבוע" וביחוד ב"אשמת שומרון" – טיפוסים העולם במדה ידועה גם על גבוריו האידאליים, יש לציין ב"אהבת ציון" ביחוד את זמרי, זה אבי הצבועים שביצירת מאפו, אשר נפגשהו אחר־כך גם בשמו וגם בשמות אחרים ביצירותיו הבאות של המשורר. בקובנא, עיר מולדתו של מאפו, קן ה"מוסריים" והחנפים, ודאי שהטיפוס הזה היה מצוי והעסיק את דמיונו של המשורר ביותר. ב"אהבת ציון" עוד לא שלמה דמותו. מאפו הצעיר עוד לא הציץ אל תהום־הזועה של נפש האדם. אך נאומו של זמרי בהשליכו את אלילו כבר מלא חריפות עוקצנית. באשפת הפייטן האידילי טמונים גם חצים שנונים משוחים ברעל.

*

ב"אהבת ציון", מובן מאליו, העיקר לא בתכונות הנפשות הבודדות, כי אם בשירת הספר כולו, בכל צבע המחזות המיוחד, – בניגון החיים החדש, אשר עלה מתוכו. זאת היתה קודם כל שירה אידילית – המנון לכבוד הטבע. השקט המתוק עוד פרוש על העולם. אפילו אמנון יותר משהוא איש־מלחמה, הוא משורר – נער רך וחולה־אהבה, אשר קולו מלא תחנונים רבים ולבבו יהמה משפעת רוך וחמלה. ידידיה, תרצה, תימן, סתרי – אלה הם בודאי אנשי אידילה. וצללי עזריקם, זמרי ומתן מתבטלים באור השמש הכללי.

זה היה שיר־תהלה חדש לארץ, לאהבה, לנעורים, – הד “ציון הלא תשאלי” אשר הצית געגועים לא רק על “ירושלים של מעלה”, כי אם גם על חיי אדמה מלאים, על חיים של עבודה, של יצירת העם והיחיד. האביב היה עוד הפעם בארץ, ו"אהבת ציון" היתה שירתו. “אהבת־ציון” לא היה ספר של מליצה עמומה כי אם תרועת חיים צלולה, אור פרוש על העולם ועל נפש האדם. באיזו פשטות בהירה וחן קדמון מנגן כאן עצב הגעגועים! “ויהי עבודתם בהר נחמד, הנשען על שפת הים אשר כרמי חמד יציצו כנזר על ראשו ומראה הים הנשקף אל עבר פניו ישוה עליו הוד והדר; ויזכור אמנון את עיר אלהים ואת מחמדי נפשו וינהם מנהמת לבו, ויהי כשתיל־זית אשר הסיעוהו מקרן בן־שמן ויטעוהו על ארץ מלחה, אשר עליו יבולו והודו יחשך”. או מבוכת הנשמה הראשונה מתוך אהבה: “מה היה לך, אמנון? הנה זה כמה ימים זרות אתבונך בך. שנית פניך ומעגלותיך ינועון ולא אדע. במחשכי יער תחמוד לשבת כצפור בודד, ועל כל אפיקי מים תערוג כאיל; מעת אשר תזרח השמש על נאות שדי עד אשר יפוח היום, תקפוץ מהר לגבעה ומגבעת לעמק מבלי דעת מה תבקש”… וכמה פקחות סטירית בדברי זמרי: “הן שמים חדשים וארץ חדשה ראו עיני פה, ארץ נעמה ויושבים שוקטים על שמריהם. שמים טהורים על ראשיהם ושחקים ירעיפו עליהם צדק… משפט וצדק אכן צנה וסוחרה הם לעשיר, כי ישמרו את הונו מנגוע בו יד, אך כצנינים הם לאיש רש כמוני, אשר נשבר משען לחמי ומימי”…

וכמה טקט כאן גם כשהשירה נכנסת לתחום הפתוס! לאחר שסתרי משמיע באזנינו את לקחו בשבת חיי הכפרים, – דברים שהם כל־כך יקרים למשוררנו, הוא שם בכל־זאת בפי ידידיה את האירוניה הקלה: “חשוך דברים אלה ליום צום ועצרה, כי אז תטיפם בשער באזני יושבי קריה. הלא חג היום לה' – הבה נשתה!” ההומור הקל אינו זר לו כלל. חוש־האמן שומרהו תמיד מאבני הנגף אשר בהם יכשל כל תופש־עט באין לו חוש־מדה פנימי.

*

בשירה גדולה זו יקסם לנו הטבע את קסמיו בכל אשר נפנה. מחבואי גיל אלה ניתנו לנו להמלט אליהם, כי תכביד עלינו יד החיים. רק שם, בצל האדמה הירוק, יש להציל, להשיב את כל אשר ישוד הכרך, המלא תהפוכות. צל השדה הוא צל האלהים.

השירה העברית החדשה, אשר מימי רמח"ל לא חדלה מקרוא לשוב אל “הררי אלהים נעימי שבת”. נתנה לנו ב"אהבת ציון" את ההימנון הנהדר ביותר לחיי הטבע. אמנון, חניך רועים זה, מוזג את דמו הרענן, כלשד הדשא, לתוך עורקי הכרך המדולדלים. הוא נושא בקרבו עם ריח השדה גם את האמונה הרוננת ואת הכח להתחדשות ולתחיה.

בויכוחו עם עזריקם על יתרון חיי הכפר והשדה נשמעת בת קולם של נביאי ישראל הקדמונים, אשר נלחמו מעולם במרירות רבה נגד התרבות העירונית, הכנענית, בראותם בה את המקור המשחת של כל התנונות וירידה. כל כליון־נפשו של דור ההשכלה לאדמה, לעבודה פוריה, לפשטות של חיי טבע – נחלת רוסו, רמח"ל, ביחד עם שירת ישראל הקדומה, ספרי התנ"ך, שהשקו את נפש הדור רעננות וצמאות לחיים – כל זה ניתן לנו כאן בתם נפש וצלילות ילד. כל זה נקלט בלב הדור וגדל כצמח במסתרים וזרע געגועים ואהבה, והפריח לב גדולים וקטנים. בכל זה היה משום התחלה של גאולה – אות ששערי הטבע הנעולים שבים ונפתחים לפנינו.

אכן הכל היה חדש ביצירה זו. מה טובו שדות בית־לחם עוטי־הירק לעינים, אשר הסכינו לראות מסביב רק את קדרות העיר ועניו של רחוב היהודים! מה חמד הלב את צל הגנים המתוק אשר בכרמל! מה חרד לשחוק הבוצרים בכרמים, לשחוק העבודה אשר מפניו ינוס כל עצב! הספר כולו היה מעין אפותיאוזה של אושר חיי שדה, של שלות שמש ובטחון כפרים. הוא השניא על כמה דורות את החיים הנקלים של יושבי חנויות, הטיל צל חרדה על חיים־לא־חיים אלה, שאין בהם ממתק העבודה, מן התנחומים של רגעי־עמל. הוא היה הפותח שער לתקופתנו. במצוקות הגולה והעבדות של חננאל, יורם ואמנון בֻטאו המית־לב וכליון־נפש לארץ מולדת, שהיה בהם משום תביעות־לב חדשות, ובפרק האחרון של “אהבת ציון” נִתן בהשתפכות נפשו הזכה של אמנון השב מארץ שבין המנון נפלא כזה לעיר ירושלים, שלא לחנם ראו בספר זה את חזון התחיה הראשון, וביוצרו את משוררה המובהק של שיבת־ציון.

*

אכן ראש כונתו של המחבר בספר היה בלי ספק – תחית הרגש, לבלוב הלב בהקראו לאהבה. בכוחו של האדם לאהוב, בכשרונו לפרוח, לעלות באהבתו – לגלות לקראת חג החיים הגדול את מיטב סגולותיו, ראה המשורר את כשרון החיים הנטוע בנו, ראה את האות המובהק, שאנו שבים אל הטבע. בשאפו להציג לפנינו אנשים למופת, אנשים נאמנים לעצמם, נאמנים ללבבכם, העביר לפנינו לבבות אוהבים, אנשי טבע אשר יגדלו וישגשגו כעצי יער ליום מסה, ליום אשר בו יצץ הלב ראשונה במלוא נצתו בחרדו לקראת אהבה.

הכשרון לאהבה היה לו הכשרון לחיים. לא רגש חיור, חסר־דם וחסר־יופי, כי אם אהבת שמש לוהטת, עזה כחיים וכמות – אהבה פלאית זו של שיר־השירים. כל הספר מלא רוח צורבת זו של אותה אהבה קדומה, הזורעת אושר וכאב ואין להפריד ביניהם, הממלאה את כל חלל החיים רון וגיל ושכרון וערפלי שמש חמים והוד מתעתע, והלב ירעיף דם, אשר ממנו יפרח העולם מסופו ועד סופו. לא לחנם אמר המשורר לקרוא את ספרו בשם “שולמית”, על שם הנערה־הרועה אשר בשיר־השירים. רוח שיר־השירים חופפת על פני ספר זה, ש"תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". למן פגישת אמנון ותמר הראשונה בשדי הרועים של בית־לחם ועד המחזה האחרון של יקיצת תמר בשמעה את קול דודה – הכל צמח מתוך השירה העתיקה ומלא כמוה אותו החן של מבוכת הלב הראשונה, אותו הצר העור לשמע בקול הלב ולהכנע לאהבה, כהכנע לגורל אשר אין מפלט ממנו.

באהבה יבָנה עולם! – זה היה המוסר, שעלה מדפים פורחים אלה.

ז. עיט צבוע

הרושם, שעשה הספר “אהבת ציון” בזמנו על בני הדור לא פג עד היום. אכן לבני הדור היה מקור חיים ממש. הכל הרגישו, כי הפעם נוצר ספר עברי, שהורתו ולידתו בקדושה; הרגישו את הקשר האורגני שבינו ובין התנ"ך – שהוא נולד בכוחו, ברוחו, בהתערותו. השפעתו על הקוראים דמתה להשפעת ספרי־הקודש. בארצות המזרח, אשר גם שמה הגיע, היו רואים אותו כהמשך של ספורי התנ"ך ממש. ואין פלא: בסגנונו, בכל תכונתו היה המשך, המלואים במשבצתם.

מאפו השקיע חומר תנ"כי רב כ"כ ביצירתו הראשונה, שאי־אפשר היה בלי איזו הפסקה לגשת מיד אל יצירה אחרת כמתכונתה. חוש האמן הבריא הגיד לו, שיניקה מתמידה ממקור אחד, ואפילו ממקור המקורות ככתבי־הקודש, עשויה לקלקל. התחילו לוקחים את לבו גם חזיונות הזמן החדש, והרצון לחנך, לישר את עקמומיות הדור, להורות דרך, הביאוהו אל הרעיון לכתוב רומן מחיי ההוה. על צללי הימים הסוערים חפץ לשפוך את אור לבו הישר, את שירתו המרגיעה. במלחמת העת אשר נטשה בין המחנות מזה ומזה חפץ להיות איש־הבינים. כולם היו משועבדים לדעותיהם ומשוחדים מהן; אלה כפופים לישן ואלה לחדש. והוא היה בן־חורין יחידי – האחד אשר בלבו להטה אש הקדומים, ממוזגת ומטוהרת באור הימים החדשים. רק הוא, האמן, מסוגל היה לשפוט בצדק את שתי⁷ המחנות גם יחד – מי כמוהו כאב את מכאובי שתיהן? “עיט צבוע” היה צריך להיות לא רק האֶפוס של הזמן, כי אם גם אבוקת מחשכיו, מרפא הריסותיו.

הרומן, כפי שעלה במחשבתו של האמן, היה צריף להקיף את כל מראות הזמן ושאלות הזמן. ב"גיא החזיון" הזה היו צריכים לעבור כל אישי התקופה, הנוצצים והנובלים, החולפים והבאים – תמונה רחבת־ידים בכל יפיה וכיעורה, בכל אורותיה וצלליה. כחפצו ב"אהבת ציון" לצמצם את כל חזיונות העבר, כן חפץ ב"עיט צבוע" לחתום את חזון ההוה. מאפו אהב את הבד הרחב, את שירת החיים בהיקפם השלם. לשירה רבת־מראות כזו לא יגש אלא אמן המכיר בכוחו ומאמין בשליחותו. במדרגת התפתחותו של סגנון הפרוזה העברית בימים ההם היה זה באמת צעד גבורים. ואם אמנם לא היה עוד בכוחו של המשורר להתגבר על כל המכשולים, מכל מקום יצירתו תשאר תמיד כחזיון ספרותי מצויין ומיוחד במינו, – כשירת הזמן וכאות תקופה חדשה לספרותנו.

ההיתה זאת באמת יצירה ריאלית? על זה אפשר להשיב: הן ולאו. השגותיו של ליליינבלום ופפירנא בנידון זה ברובן צדקו. ודאי שלשון האנשים כאן, ביחוד בפי גבורי ההמון הפשוט, אינה אמתית ואינה טבעית לפי מושגינו. ודאי, שנעמן ואלישבע, הגבורים למופת, אשר המשורר יציירם בהתפעלות גדולה, הם עלובים למדי. אך מה שניתן בשירה גדולה ופגומה זו ראוי גם כיום להתבוננות מצדנו. שכבות עפר ומפולת נערמות כאן לרוב, ואולם עפר־זהב הוא וכל אשר יחפור בו לא יצא ריקם. “עיט צבוע” היה נסיון שלא הצליח, ובכל זאת צעד בו האמן צעד גדול קדימה; ואין זאת הדוגמא היחידה של יצירה, שהמחבר נידון בה בריסוק אברים, ואף על פי כן יצא כמנצח.

*

את “עיט צבוע” קראתי לאחר “אהבת ציון” ולאחר “אשמת שומרון” ואני גם אז עודני נער ובולע כל חזון וכל רמז לחזון בצמאון אין קץ. הספרים שנפשי כלתה להם כל־כך מעטים. כל ספר שבא לידי בימים ההם אינו מאורע גדול בחיי בלבד, כי אם גם מעשה־נס. מין מתנה מן השמים. איש לא ידע מאין ואיך נתגלגל “עיט צבוע” לבית שכננו. זוכר אני פעם, בבקשי את יוני האובדות, או בפרשי פח ליוני הכומר שבשכונתנו, מצאתי בעליה, עוטה אבק רב, ספר עבה, בלי שער ובלי כריכה, שהיה מוטל בין ה"שמות". לאחר שעיינתי בו רגעים מעטים ונלכדתי בקסמי לשונו, שידעתים עוד מ"אהבת ציון" ומ"אשמת שומרון", שכחתי את דבר היונים, שכחתי עולם ומלואו, ושקעתי כולו בקריאה. שם, בעליה, בחצי־האופל, ישבתי עד הערב וקראתי בנשימה עצורה את הפרקים הראשונים של הספר. עוד לא ידעתי בעצם מה תכנו, אבל הדפים היו רעננים ומנומרים כשדות נקודי־פרחים. חן סתרים חופף על נוף השחר, “אשר נבקע על ראש גבעה, עליה יציץ נזרה יער צומח”, ושקט עלה מכל העולם הזר, אשר עליו סֻפר בלשון נוגנת וצבעונית כזו. משיחת ירוחם ושרה עלו צלצלי תפלה שקויי דמע, ובחליפת הדברים שבין צפנת ושאול היו רמזי ערמה מלאי חריפות, מיני ניבים עזי־בטוי, שנחרתו כרגע בזכרון והעלו הד אחריהם ימים רבים.

זה כוחו של סגנון מאפו! הוא הילך קסמים במתק צלצולו, במין תום ושקט נפשי, שהלב הלך אחרי נגונם, נמשך אחריו, כמו אחרי קריאת פלאים. סוד חנו המיוחד של סגנון זה, – שהוא כולו עֵרב מציאות ודמיון, בהירות וצל, קול ודממה. הוא משקה, כברק מים מכחילים את העינים והלב, והילד אשר יבלע את עסיס המליצה הזאת, ישא בקרבו לכל ימי חייו רעננות־שחר זו, השפוכה על ההויה.

אכן אין זה ספר רומנטי בלבד, כפי שאנחנו רגילים לראותו, כי אם משא התקופה, שירת חייה. עם כל ענני הדמיון, המאפילים על הספר הזה, הוא הרומן הריאלי הראשון בספרותנו, והוא לקוח מן המציאות ומכניס אותנו אל חיי הדור הממשיים. אל נא נטעה לחשוב, על־פי המעשיות בשודדים והצלות־פתאום ועל־פי כמה הרפתקאות מפליאות שבו, שיש לנו כאן עסק עם יצירה־בדותא ועם אנשים שאינם מעולם זה. כוחו הטבעי הגדול של מאפו מתגלה בזה, שלמרות ההשפעות מן החוץ שהטו אותו הרבה מדרך האמנות, עלה בידו לתפוס את המציאות של סביבתו ביד אמן אמיצה ונאמנה. המאורעות הם בדויים, – זה היה נוסח הרומן הצרפתי בימים ההם (סיו, דומה), שאותה חקה מאפו. אבל האנשים, התכונות ואפילו המראות ברובם – אינם בדויים.

*

גם ב"עיט צבוע" החוטים הריאַליים נארגים ברקמת האגדה. כל אותם יצירי הבלהות מעין געל, צדוק והדומים להם לקוחים מאוצר הדמיון העממי – זאת היא הדמות אשר ערך העם לעריציו. כל “גביר” הריהו ברחוב העניים מעין בריה אגדית. על כן גם ביתו של איש פשוט ומצוי כעובדיה יהפך בכוח הדמיון לארמון־פלאים וחג־הסדר בליל הפסח יתואר כתמונה אֶפּית רבת־צבעים ורבת־דמיון. ו"הרוזן עמנואל" – זה יהי לאדם שלא מעולם זה, ליציר־סתרים, למעט מאלהים. אם נביט על כל אלה כעל פרי דמיונו של העם, כפי שהוא משיג את העולם הזר לו, לא נהיה נפגעים עוד מן ההפלגה, שהיא טבעית כאן, ולא נבקש את הריאליזם הרגיל. כאן ריאליזם – האמת שבשירה העממית, שבתפיסה העממית, המגלה תמיד יסוד נפשי עמוק, פרי דורות; הוא אינו פחות במעלה, פחות אפילו באמתו מן הריאליזם הקטן.

ואולם גם המון נפשות חיות, לקוחות מתוך עבי־המציאות יצר לנו מאפו ב"עיט צבוע" – גלריה שלימה של טיפוסים, אשר לא פללנו להפגש אתם באולמי שירתו החוגגים. מה שמפליא ביותר ברומן זה, הוא, כי מאפו, ה"באַרד" של השועים, אדיר־העם ונדיבי־הארץ, הצליח ביצירה זו דוקא בטיפוסים העממיים, – האנשים הדלים, אשר לא תואר ולא הדר להם, אלה המתהלכים בירכתי הבימה, בעוד שהקצינים והרוזנים ברובם עוברים לפנינו כצללים ורוח חיים אין בהם. נראה, שבעמדו על אדמת המציאות, כוחו של המשורר יפה ביותר בחזיונות, שיש בהם משום מראית־עין. רק בחיי העבר יפה כוח הדמיון; בהוה – כאן החיים מטביעים את חותמם על כרחם ואין להשתמט מידם החזקה.

*

המצויין שבטיפוסי העם האלה היא בלי שום ספק האכסנאית צפנת. זוהי כמעט דמות קלסית בבליטותה. מין חיה יפה וערומה, אשר תאוות רבות סוערות בדמה החם ובכל אלה צעדיה זהירים ודבריה ספורים; מאלה שעל גחלים יתהלכו ולא יכוו. אפילו מאפו עצמו נמשך, כנראה, אחרי בריאה חזקה וחוטאת זו, והוא מעביר אותנו לפנינו לא בלי חמדה נסתרה. יש בה משהו מן הנשים הסוררות, “נצורות־הלב” שב"אשמת שומרון" – משהו מקטורה, משהו מרעומה. לוי אוהבה, משרתו של געל, הנופל תחת משא הסוד של חטאיו, מבקש בה מחסה וסעד במצוקות הרוח. אויר נפשה הבגד והמעל. מאותן אסנאיות המצויות גם במעשיות־העם.

בעלה ירחמיא, בטלן וחסר־מזל טפוסי, איש תם האובד בתומו, צוייר בחרט משורר. רחמים נסתרים נובעים על האדם המסכן הזה – זה הצדיק, הישר, נקי־הכפים ונקי־הלב, החי באמונתו בין בלהות המרמה והכחש אשר יסובבוהו. באיזה הומור עגום יספר לנו המשורר על חסיד וזכאי זה, תינוק מגודל ועלוב זה, אשר יאיר באור נשמתו השוקט את עצב חייו! לאחר שבע שנות פרידה מאשתו הצנועה, מצפנת, הוא ממהר הביתה והכלבים מתנפלים עליו ועושים שמות בו ובמעילו החדש, שבו אמר לבוא לפני אשתו. קלונימוס הערום עומד ומנחם אותו:

“– האתה זה ירחמיאל אשר יזכירו שמך תמיד בבית־מדרש עובדיה? אמנם עני ורש אני, כי כלתה לי פרוטה מן הכיס, ובשבילי יוכל בן־דוד לבוא, אך בהביטי עליך אדעה, כי כבר בא… הלא עברת מדינות וערים ומאומה לא אספת אתך. אוי לי שראיתיך בכך!”

– אשריך שראיתנו בכך – ענהו ירחמיאל: – הן רבת שבעה לה נפשי נדודים, כי אין מנוחה לתלמידי־חכמים – אבל חלילה לי למאס מוסר אלוה"…

כמה נאמנה לשון זו וכמה בה מן הלבביות! אפילו הטוב שבחבורת המשכילים, נחמיה, זה שלבו שופע באמת רחמים לכל קשה־יום, גם הוא אינו יודע לדבר בלשון אמת כזו. לשון האגדה היא, שמנדלי, ביאליק, יהודה שטינברג, ואחר־כך עגנון, עשו ממנה כלי־זמר נפשי דק כל־כך לבטוי ההרגשה הכנה בלי כחל ושרק של מלים מתופפות. מאפו עוד אינו שליט בה, כמובן. סגנון עממי זה עוד גם עתה לא הגיע לקץ התפתחותו. אבל מאפו הכיר כבר בסגולותיו היקרות – הוא, המליץ!

טפוס עממי עז־שרירים הוא ביחוד פתחיה השמש, גבור ותמים, כוח טבע אדיר ועיור, שכור טוב־לב ומוקיר חכמים, – זה שאגרופו קודם לשכלו; איש־העם בכל קויו ותנועותיו. השיחה אשר בינו ובין ר' צדוק⁸ מלאה הומור, שקויה לחלוחית חיים. הננו שומעים קול העם בדברו, אם כי המליצה לא תחסר גם פה. המחזה, אשר בו יתנפל בעל־האגרוף על ירחמיאל וממטיר עליו את מהלומותיו, בשעה שעלוב זה מוכיח לו במאמרי חכמים מן התלמוד, כי צורבא מרבנן הוא וכי “המרים יד על חברו נקרא רשע” – רוה בדיחות־עם נפלאה.

אם עוד נזכיר את נחשון השדכן עם פנקסו “בת קול”, פרוטו־טיפוס של גבורי שלום עליכם, את ר' קלונימוס עם ההומור של בית־המדרש שלו, ועמו כת שלימה של ליצנים ובטלנים ומלחכי־פנכא, אשר היטיב מאפו לציירם ביד אמן; את ר' מרדכי “איש תם”, אביה של צפנת, טפוס של עם־הארץ, שנעשה בזקנותו לירא־שמים; את המשרת הזקן עזרא, טפוס העלובים המתענים בדממה תחת ידי אדונים עריצים, המזכיר במקצת את עכן ב"אהבת ציון"; את שמריה המשרת, הנאמן לאלישבע ומתפלל לאושר גברתו – מטפוסי “העבדים הנאמנים”, אשר נפגשם אחר־כך ב"אשמת שומרון" בסביבה רומנטית, או, את אליעזר הצובע ואסנת הצנועה, ואנשי ההמון העוברים לפנינו – וראינו עד כמה גדול היה כוחו של מאפו בתיאור התכונות העממיות ועד כמה נחטא לו, אם נראה בו רק מספר רומנטי, אשר אין לו דבר עם עולם המציאות ואנשיו החיים.

*

הגבורים, אשר בהם חפץ מאפו להגשים את הרעיון של יצירתו, את אורותיה וצלליה של התקופה, הם, בכל זאת, לא אנשי־העם, אשר כה הצליח לתארם, כי אם שני תלמידי־חכמים, עמודי־הדור, מוריו ומדריכיו מעבר מזה ומעבר מזה: עמוד־האש של ההשכלה הצרופה ועמוד־הענן של כת החנפים, נחמיה וגדיאל. בפי נחמיה שם מאפו את מיטב רעיונותיו, בו הביע את כל אשר הגה לבו, כל אשר צוה לדור. אותו העמיד מעל לסכסוכי החיים. כצופה נתָנו, כנביא הדור, כמורה הצדק. נחמיה הוא החוזה, מבשר החיים החדשים, חיים נאמנים לטבע ולאלהים. כמשורר ידבר מבמתי החכמה, וטוהר חן ואהבה בשפתיו. בדמותו ישוה רוך על החיים הקודרים אשר על סביבותיו. הוא הצדיק, המנחם, הוא המגין על הסביבה, כאילן רענן עלי דרכים.

אפשר שהגדיש קצת בנחמיה, אבל יצר לנו דמות טהורה של איש־ההשכלה ביפיו, זה ששופע זיו ונעימות ומחמם באור לבו את כל הקרב אליו. בנחמיה הגשים המשורר את האדם למופת, את זה הנושא את עושר נפשו שי לסובלים ולנדכאים. הוא כולו אנושיות צרופה, משאת נפשם של המשכילים הראשונים. אין כוחו במלחמה. איש החלומות הוא, ופיו ירעיף נדיבות. “עיניו מפיקות נעימות ועצבון רוח”. – אותו העצב אשר ידבק בכל אלה אשר לבם מלא וידם קצרה מהושיע. אכן את אלה השאיר לנו אלהים למחית נפשנו, והם הם החותרים בקוי חסדם תחת הררי הקרח של החיים.

לעומת נחמיה, “בעל האגדה”, כמו שהיה גם הוא בעצמו, הציג לנו מאפו את הקנאי הזועף ר' גדיאל, הקשה כארז – את “בעל ההלכה”, המר והיבש, הפלפלן והעקמן, הממית בנשימתו הקרה. אלהים מנע ממנו את הנועם, אשר יסודו בכשרון ובעושר־רוח. אבל הוא איש הרצון, אשר יקב הרים בחומר הדין. הוא משיב את דברי מוסרו כפתי קרח על שומעיו – עושה את תורת אלהים התמימה גזרה וחובה. נחמיה הוא האיש, אשר אלהים עשהו ישר והוא מתהלך בין האנשים לספר להם, כי חסדי ה' עוד לא תמו; הוא בא לתבוע את כל עלבון, לרפא, להושיע. ולעומתו גדיאל הוא נביא “אל זועם”, הבא תמיד “בתלונות אין קץ ובדברים קשים כגידים”, – זה שמגיש אבן במקום לחם… בעינים מעורפלות כאלה ראו רוב המשכילים (גם יל"ג) את הרבנים המשמרים, ולא תמיד צדקו. אבל בהצגת שני הטפוסים האלה זה לעומת זה גלה מאפו הבנה רבה. הוא תפס את שני הקוים הקיצוניים שביהדות – הקוים ההיסטוריים של בית־הלל ובית־שמאי; בהם סימן את קוי השירה העברית החדשה: ביצירת מנדלי ופרץ (“בין שני הרים”), ברדיצ’בסקי ושטיינברג עוד נכיר את רושמם של שני העולמות האלה וניגודיהם.

*

הספר כולו מספר בשבח ההשכלה. לשם זה נכתב. חבורה גדולה של משכילים עוברת לפנינו. כמעט כולם הם מתלמידיו של נחמיה, ומובן מאליו, שכמעט כולם אנשים טובים, חביבים, רצויים ליוצרם, הם ומעשיהם, רק על מעטים־מעטים מהם ירים את שוט לעגו. כולם הם דורשי טוב ונושאים את נפשם לחיים של יופי, לחיים של אהבה. ורק שרובם הם קלושי־דמות וכולם דומים זה לזה, כאלו אם אחת ילדתם. אפשר מאוד, שאלמלי היו פחות אהובים על יוצרם היה נוח להם יותר. הרי רואים אנו, שאת האנשים שהמשורר לא הציג “למופת”, ואפילו דרש בגנותם, דוקא אותם הצליח לצייר בעט אמן.

לעומת האנשים השתולים על פלגי המסורת, כמה עלובים הם בני הדור החדש, המשכילים “המתהלכים לרוח הזמן”! דוקא הם אינם מדברים בלשון בני־אדם ומלאים אותנו בלהג הרבה. המשכילים הצעירים נתבלבלו אצל מאפו בצעירי יהודה מימי קדם, ואולם כל מה שהיה מוקף ענני כבוד בחזון רומנטי, היה נלעג בסביבה של חיים ריאַליים. אמנם גם באלה יש הרבה קוים ישרים ואמתיים, כמו שיש באותם הטפוסים, שיצאו שלמים מתחת ידו, גם כמה קוים מזוייפים. אך גם מוך קריאה רהוטה נרגיש תיכף, עד כמה חיים ונאמנים אל המציאות הם אנשים כצפנת, מרדכי אביה, לוי, ירחמיאל, פתחיה, ועד כמה מטושטשים הם פניהם של נעמן ואלישבע, עתניאל ועתליה והנמנים עליהם. בהסצינה האחת של שיבת ירחמיאל לביתו יש יותר אמת ושירה מאשר בעשר שיחות “משכיליות” של אלה. גם בעולם הדמיון נוגעת מלכות המציאות, וגם השירה אינה מרוממת את האנשים החיים מעל לזמנם. המשכילים ההם עוד לא היו על כל פנים “אנשים למופת”. היהודי החדש טרם נולד.

ברור, שדוקא המשכילים – ביחוד, “ילד שעשועיו” של מאפו, נעמן, לא הצליחו. בדרך כלל, יצליחו טפוסים “חיוביים” מסוג זה רק לעתים רחוקות. הטפוס, ההולך ומתהוה ברובו אינו עוד בן־אופי. החדש והישן עוד שולטים בו כאחד, ואין בדמותו עוד כדי אחיזה ממשית. בכמו אלה נכשלים גם האמנים הגדולים ביותר. מאפו לא יצא כולו בשלום גם מעיצוב דמותה של אלישבע, “הבריאה הנפלאה”, שהוא מביט עליה כעל יצור נעלה מאוד. מאפו מביט בכלל על המשכילים, בני הדור החדש, יותר מדי מלמטה למעלה. (את זה היטיב לציין עוד ליליינבלום בבקרתו). אלישבע אינה תמר שב"אהבת ציון", זו שנלחמת ככפירה על אהבתה, ואינה גם שולמית שב"אשמת שומרון", זו שכוחה בענות־תום ובדממת־לב עמוקה. היא דוקא אופיינית כנערה מצויה, בת מקשיבה וטובה, ההוגה כבוד לבני הסביבה ורוצה למצוא חן בעיני אלהים ואדם. שתיל־בית היא, בת־גביר טפוסית – משכלת, חולמת במקצת ומשתעשעת במליצות, אבל חרדה ל"שלום־הבית" ומתנועעת באהבתה אל כל רוח. לא, היא אינה “גבורה למופת”, כתמר וכשולמית, – אין בה מן היופי השלם שבשתיהן. היא אינה “נפלאה” כלל, כפי שראה אותה המשורר בהתפעלותו. אבל היא דמות חיה בכל זאת. בשיחתה עם זרח, העלם העלוב אשר אהבתו הנואשה אליה מביאה אותו עד דכא, היא מביאה לידי בליטה את עצמה, את חנה של בת ישראל. ולא רק בשיחה זו בלבד.

מטושטש לגמרי מרוב רומנטיות הוא הגבור, שבו אמר מאפו להציג את בן הדור על ידו – נעמן. בכל אמצעי הספור הפחותים השתמש מאפו להבליטו כאיש־הפלאות. הוא מתחפש בשם רעהו זימון, מציל את אבי אלישבע מכף מרצחים – הוא המלאך והוא הגואל גם את משפחתו וגם את משפחת אהובתו, ובכל אלה יעבור כצל לפנינו. אין בו רוח חיים. כאן הכריע לא המשורר, כי אם בעל הדמיון, שלא היה מתאים לזמנו, למקומו. על אליפלט הגבור, המציל את חפצי־בה מיד הכושי ביער אפרים, נופל זוהר קדומים. שם הכל טבעי. פה הכל עשוי.

מעט יותר טוב הוא עמיל, טפוס של צעיר ריק, המתגאה בברק ההשכלה החיצוני. האחרים: עתניאל, עתליה, אחיטוב וזימון משורטטים בלא יד בטוחה. בלא חוטי־שדרה הם כולם. כל הקהל הגדול הזה עובר כמו בערפל.

*

יוצא מן הכלל הוא כמעט רק זרח העלוב, יוצא חלציו של געל העריץ, – בן־יחיד טפוסי, חלש ורפה־רוח אשר עושר אביו בא לרעתו; אביו קשה כארז והוא כבר רך ורצוץ וקלוש, ציץ חיור אשר לא זרחה עליו שמש ילדות, אשר גם דם אהבתו לא יזעק בגאון עלומים, והוא נשרף בלהב תאותו. אנו מכירים בו תיכף את אבי הצעירים הנובלים, אשר כל ספרותנו היפה בשנים האחרונות מלאה אותם.

*

כאמן אמתי יתגלה מאפו בתכונות הגבורים השליליות אשר ב"עיט צבוע". געל, משרת שנתעשר מגזלת בעליו, ויורד אחר כך לחייו, העושה כל עול וקונה את מחצית “עולם הבא” מיד חתנו ר' צדוק – הריהו טיפוס לקוח כמעט כולו מספורי המעשיות העממיות. עובדיה, גביר מלוה־ברבית, שיש לו בית־כנסת בחצרו, שאינו חשוד על שום דבר רע, שהוא תמיד “נעשה ואינו עושה” וביתו מלא בכל זאת גזלת עשוקים; זה שביתו הוא מרכזה החיים פה ואין לדעת, אם מצודתו פרושה על הסביבה, או – מה שיותר נכון – הוא בעצמו מפרפר במצודת הסביבה ועושה את רצון האחרים, לפי שאין לו רצון משלו; זהו טפוס מצוי בכל זמן. טפוס של אם־חורגת עם החנופה הדקה והמתיקות המזויפת שב"פיה הקדוש" היא צביה, כלתו של עובדיה, אף היא דמות עממית מצויינה כולה.

למרות כל ההפרזות הרבות וענני הדמיון אשר עטה מאפו את ר' צדוק, הצליח ליצור בו טפוס בולט של רמאי “בחסד עליון”, שתרמיתו מתרוממת עד למדרגה של אמנות… בכל פעם שאנו רואים אותו ושומעים אותו בדברו (זכרו נא ביחוד את שיחתו המחוכמה עם אלישבע!) – הוא מתגלה לפנינו כפסיכולוג נוקב עד תהום נפש האדם, כדיפלומט חרוץ ודק, ואנחנו מתחילים להבין את סוד השפעתו הגדולה על הסביבה. ביצירת הטפוס הזה הראה לנו מאפו, עד כמה היה בו נטוע חוש האובייקטיביבות ביחסו את גבוריו. אולי גם כנגד חפצו חנן אותו במעלות השכל, המרימות אותו באמת למדרגה של “גבור”. גם זה הוא מכבשונו של עולם היצירה – ביחס היוצר גם ליציריו השליליים ביותר יש תמיד מעין סימפטיה נסתרת…

*

מקום מיוחד תופסים בספר זה המכתבים, – מגלות ארוכות־דברים ורבות־להג אלה, היורדות ממש לחיינו. הצורה האפיסטולרית, שיש בה תמיד מן הרומנטיקה המובהקת, מקלקלת הרבה את היצירה הזאת. יוצאים מן הכלל הם מכתביו של עזריאל, הנוסע החולם, השולח לנו את ברכותיו מהררי ציון. מאפו לא היה, כמובן, ציוני מדעת, אבל בלבו בערה אש געגועים לארץ־ישראל, אותה אש הקודש אשר לא נתנה דמי ליהודה הלוי ולמשה הס, לר' נחמן מברצלב ולהיינריך היינה – לכל יוצר עברי ומשורר עברי אשר מתוך דמו שמע את המית גזעו, ומתוך לבו הגה שר־האומה את הגיגיו הנסתרים.

באגרות עזריאל הצית מאפו את הגעגועים לציון. זאת היתה ההתחלה – הצמאון הנצחי לארץ היקרה: “השלום לכם, הררי ציון?… השלום לכם, מחמדי קדם, אשר לשמכם באתי ולזררכם תאות נפשי? השלום לך, ראש עפרות תבל, עפרות אבותינו אשר אחונן?” כה שופך את נפשו הנוסע התמים, בהחשף לעיניו החולמות התפארת העתיקה והעגומה. עוד שכינה לא זזה ממקומה. “אור נ' יאיר כימי עולם על ציון האבלה והשוממה עתה, ואל שוממות קדשה ינהרו בניה… בכל עמלם ותלאותיהם יפקדוה ואהבת ציון לא תשכח לנצח מלבם; האהבה הזאת היא בת התקוה הנעימה המרחפת על חרבותיה”…

באגרות תום אלה שלח לנו הנוסע החולם את ברכותיו מארצות השמש הרחוקות. כמניפה לא־נראה היו משיבים אז על נפשנו העיפה רעננות נעימה. כהד מארץ נעלמה היו לנו, – כרמז לימים אחרים אשר עוד יבואו. באגרות אלה הביע מאפו את כל הלך נפשו, אשר יצאה לארץ־הפלאות, לנוף־השירה. “ממצרים קראתי לך, רעי, מירושלים אצלתי לך ברכתי ואמרותי, ועתה אזכרך מארץ ירדן וחרמונים. כרוח צח עובר על פרחי השרון ועל שושני העמקים, ישאף ריח בשמיהם ויריקהו אל כל אשר יעבור עליו, – כן תעבור רוח על כל מחמדי ימי קדם אשר ישיתו קסם על כל חושי בי, ישבכו רוח חן אל שורות גליוני”…

בשורות אלה מגלה לנו המשורר את מקור שירתו הנעלם – את הגעגועים השפונים, שנשא בלבו. נפשו יוצאת אל הארץ ילידת־דמיונו; הוא מקנא בגבורו המאושר, שזכה לראות את ארץ הפלאות (“מי יתן וכמקרהו יקרני גם אני!”…). האם לא זה היה עולמו הנאמן ביותר, הריאַלי ביותר?

*

“עיט צבוע” היה לנו הספר הנוסף – השלישי. אף־על־פי שנכתב לאחר “אהבת ציון” קראנו אותו לאחר שפסוקי “אהבת ציון” ו"אשמת־שומרון" היו כבר שגורים בפינו; לאחר שדמות המשורר היתה חיה בהשגתנו. הוא בא רק למלאות, להשלים. אך בלי “עיט צבוע”, לא היינו מכירים את מאפו כולו, לא היינו מכירים את איש־העם, את האמן בתוך סביבתו והיה חסר ביצירתו קו בולט של פרצוף המשורר.

ב"עיט צבוע" נתן לנו מאפו את אשר יתן כל רומניסטן מובהק – את סכום רעיונות התקופה, ההוה בלבוש בני אדם ועלילות ומעשים חיים, כשם שנתן לנו ב"אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" את דמות התקופה הקדומה – את דור אחז היורד ואת ימי־העליה הקצרים של דור יחזקיהו; את האנשים הגדולים והקטנים שבהם נתבטאה התקופה, את העושים והנעשים כאחד בתגרת יד־הזמן.

הרוח המפעמת את “עיט צבוע” היא שוב – הערצת הטבע וחיי האכר. ככל אשר נתקרב לתקופת הגבורה של ספרות ההשכלה, – למאפו, גורדון, ליליינבלום, כן ילך ויגבר בה יסוד העבודה. גם ביצירת שלום הכהן (“עמל ותרצה”) אינה עוד מוטיב ארעי. שירה זו, העומדת בין רמח"ל ובין מאפו, היא בלי ספק כבר מבשרתה של יצירת מאפו, שהיא כולה שיר של שבח לאכרים היהודים.

בשירת מאפו, שזכתה להיות בת־השפעה יותר מכל מה שנוצר בתקופת הלבלוב של ההשכלה, אין עוד יסוד העבודה בבחינת נגינת־לואי, כי אם שירת החיים, תנאי ראשון לגאולת העם ולגאולת האדם.

ב"עיט צבוע" אנו שומעים את הד התשוקה הזאת – התשוקה אל האדמה ואל חיי הטבע שאחזה אז את כל קצות העם, בכל אשר נפנה, כל הספר מלא אותו. את הימנון העבודה הגדול אנו שומעים בפי נחמיה בחג הקציר של האכרים העברים הראשונים. במשא זה הביע מאפו את ברכת העבודת בהמית לב חמה כזו, שאיננו מוצאים דוגמתה בכל יצירותיו. נחמיה, צדיק הדור, המגן על כל הסביבה ומתפלל בעדה מופיע במשא זה כנביא העבודה, כמשורר האדמה הטובה. “הנני בא לשפך רוח חן על נאות שדי ורוח כהה על משכנות הערים”… בדברי חזון אלה הוא פונה אל האכרים, לאלה אשר עזבו את הערים עם לבלהותיהן ויבואו לשבת במרחב שדה ויער. ושוב הוא משמיע את רעיונות החביב: “ירחי־שוא מנה לו האדם אשר מחֻקות השמים והארץ ירחק חוק”. כל המשא הנפלא הזה נושם בטחון עמוק: רק מי שנאמן עם הטבע נאמן עם אלהים, ורק מי שקרוב אל האדמה והעבודה, קרוב אל מעינות ההויה האמתית.

אנחנו לא נשכח לעולם תפלת תם זו, היא הפילה את אורות התקוה על ילדותנו, שפכה רוח חן על האדמה ועובדיה. בפעם הראשונה שמענו את משק הקמה המתוק בספרותנו. בפעם הראשונה שמענו ברכת משורר יוצאת מלב טהור ודורש טוב כזה. “הנה השבלים כופפות ראשיהן לעֻמתכן. רוח צחה נשבה בן ומראיהן כגלים על תלמי שדי. צאו, אכרים, לפעלכם! שלחו מגל, כי בשל קציר, ואנחנו אהביכם, ברכנוכם מבית ה': בשמחה תצאו ובשלום תאספו יגיעכם, ואל שדי ישלח ברכתו במעשה ידיכם”…

בתפלה טהורה זו קדמה שירת ההשכלה את העובדים העברים הראשונים, ככה ברכה את אלה, שעזבו את צל העיירה ופנות הבטלה. כל הספר “עיט צבוע” במבחר עמודיו מלא הד הברכה הזאת.

*

חוג השירה ודרכי האמנות והסגנון התרחבו הרבה ב"עיט צבוע". המשורר הכניס רעננות רבה בשיחות העממיות, המשתפכות כבר לפעמים בזרם של הומור עליז, ובסגנון כזה, שלא קוינו לו ביצירת מאפו. בלשונה של צפנת יש כבר בטויי־עם גמורים כאלה: “לפי מקומותינו, כן מנגינותינו”. “הן אישי לא יצלח לכל, בלתי אם לכוף כאגמון ראשו, ה' יסלח לי חטאת שפתי”… ובפי ירחמיאל, היושב בבית־האסורים בליל־החג בעלילה אשר שמו עליו, גם פתגם עתיק עולה כלשון העם החיה והנאמנה: “רבונו של עולם! כל העולם כולו בנחת וירחמיאל בצער”. כמה טבעית ועממית היא שיחתו של מרדכי הזקן בשוב ירחמיאל אל צפנת: “אשריך, בני, וטוב לך, כי בשבע השנים אשר היית נודד בארץ מרחקים הכינות לך תורה ומעשים טובים, ואנוכי – אוי נא לי, זקן גוע בפאת מטה, יבש כחרש כוחי, לא אוכל לעשות מאומה לנפשי להכין צידה לדרכי הרחוקה, ואף כי לביתי, כי רק אל בתי עיני, היא צפנת אשתך, אשת חיל, ה' יחזק כוחה ויאמץ זרועותיה! הלא כאשר גדול שמך בתורה, כן נודע שמה בכל המחוזות האלה, וכל עוברי דרך ינהרו ויסורו אל בית מלוני, כי תקדם בתי פניהם באמרי שפר; גם שרים ורוזנים מדי עברם ישיחוה, באהבם חן שפתיה – לא ידעתי מאין למדה כל זאת?”… בדברים מעטים אלה מתגלה כל תכונת הזקן ויחד עם זה אנחנו שואפים את אויר בית־המלון ומכירים את האכסנאית היפה, המושכת ב"חן שפתיה" גם שרים ורוזנים… שיחות עם אלה מעידות, כי מאפו היה לא רק רומנטיקן תמים, כי אם אמן גלוי־עינים, אמן בעל חושים בריאים וסופגניים, אשר רעב לטרף המציאות ושמח עליו בכל אשר נגלה לו.

*

הד יתמותם הראשונה של טובי הדור, נביאי החיים החדשים, כבר עולה מתוך ודויי הגבורים החרישים בהשתפך עליהם נפשם. יגון הבודדים על סף הגאולה נשמע מתוכם, אלה שראו את הדברים בחזון ויחרדו לראותם בהקיץ. נכאים עמוקים עולים מתוך דברי נחמיה הזקן, אשר ישיח בהביטו לאחור על ימי חייו אשר עברו: “כן חלפו עברו עתותי הטובות, ימי אביב וקיץ – הוביש כל ששון, נבל כל ציץ, מכל פרח יציץ חורף וירקון, מכל עץ – שלכת ומכל זמרה – קול הוגה יגון באזני. לא נותרה בלבי רק אהבה ליוצר הכל, רק הוד שמים ומרחבי אין קץ, אליהם ירוץ לבבי רצוא ושוב… אכן בהשקיפי על כל אשר לי מסביב והנה חורף בלבבי”…

“אנוד לך, נחמיה! – ישיב לו אחד הצעירים – הן נפשך ירעה לך, ואני ידעתי שורש דבר נמצא בך – כי רוח חיים החל לפעמך בטרם השחר עולה”…

ככה אנו מוצאים ביצירה זו, אשר אור וחושך, שירה ומליצה גם יחד שולטים בה בערבוביה, את צורת הדור, את כל משאות־נפשו – את הגיל אשר בזריחות התקופה ביחד עם יגון ראשית שקיעותיה.

ח. אשמת שומרון

“עיט צבוע” היה נסיון שלא הצליח; אם כי גם הוא נכתב ביד משורר, וגם בו עשה את צו התקופה. בסבך העליליות ובשרבוב הדברים רואים ברור, שהמשורר אינו שליט עוד בחומר כמו ב"אהבת ציון". אין זאת כי אם יש עין מיטיבה לראות מרחוק ואינה מבחינה מקרוב.

ואין זאת כי אם המשורר עצמו הרגיש את רפיונו, וכאילו נתכוון להראות שוב אות כוחו, הוא מפרסם עוד לפני צאת החלקים האחרונים של “עיט צבוע”, את שני חלקי “אשמת שומרון”.

והספר אמנם שב והראה את כוחו במחה שאין למעלה הימנה. המשורר עמד שוב בחוגו המבורך של “אהבת ציון”. חוג הפלאים אשר יצא המשורר מתוכו, שוב ישוב אליו ופקוד יפקדהו עם שקיעת יומו. מלכות הערב נוגעת תמיד במלכות הבוקר.

*

בפתח דבריו לחלקו השלישי של “עיט צבוע”, הוא עומד ומבשר את קוראיו על דבר “אשמת שומרון”, “אשר אל חזיונותיה הרבים והנשגבים ישתאו וישתוממו נערים וזקנים”… כפליט מארץ גזרה הוא מודיע בקול תרועה, כי הנה שב ונמלט אל “חמדת ימי קדם”, אשר שמה “תשאהו רוח החזיון”. מ"מריבות העם" העלובות של זמנו, שנסה לתאר ב"עיט צבוע", הוא עובר על מלחמת האֶפּוֹס לשבטי אחים בימי קדם. משורר אידילי זה אוהב גם את תשואות הקרב מאין כמוהו.

גם “אהבת ציון” לא היתה אידיליה בלבד. אף שם אתה מרגיש את בקיעי האומה – את האסון הגדול אשר המיט עליה פירוד־האחים לעולם. אבל נצחונה של יהודה על שומרון כאילו נוטע לזמן־מה שקט בלבבות. אימת סנחריב נופלת כצל חולף על מלכות יחזקיהו. ואפילו קשר שבנא אינו מערער את בטחונה של ירושלים. הכל כאן טבוע בחותמם של שלום משפחה וריב משפחה. תום־אהבה ויסורי־אהבה – אלה הם כמעט כל הכוחות, המניעים את ראשי גבוריו. אחרת היא שירת “אשמת שומרון”. אתה מוצא כאן כל סימניו המובהקים של אֶפּוֹס לאומי, שאין דוגמתו כמעט בכל השירה העברית. מלחמת יהודה ואפרים משמשת כאן יריעה רחבה לרקמת חזון גדולה של חיים רבי־צבעים ורבי־ענין. גם ביסודה של שירה זו הונח ההבדל הנפשי שבין בני יהודה ובני אפרים, שקוים בודדים ממנו ניתנו לנו כבר ב"אהבת ציון", ואולם ב"אשמת שומרון" יהיה לכל זה מורא־הוד. החיים הפרטיים של הגבורים, – אפילו של אנשי השלום, הבורחים “משאון קריה”, מתמזגים כאן עם הטרגדיה הלאומית של שנאת־אחים ומלחמת־אחים – כל מה שהיה משמש מימי עולם חומר ליצירות האֶפּוֹס הגדולות.

*

“אהבת ציון” היא בלי ספק, מבחינת הצורה והסגנון, מבחינת הבנין וההיקף הספּורי, היצירה היותר שלמה, שכתב מאפו בימי חייו. ספר זה, שתחילתו נעוצה בימי התום של נעוריו הראשונים, וסוף מלאכתו ושכלולו – בימי הבגרות השלמה, הוא פרי התמדה גאונית שאיננו יודעים דוגמתה בספרותנו החדשה. פרי חייו הוא בעצם. כל מה שנתן לנו אחר־כך כבר מרומז בספר ראשון זה, ספר שעשועיו וספר שעשועיה של כל התקופה.

אבל שלמות אינה עוד מלאוּת. השלמות – נצחונו של האמן על התוהו ובוהו שבנפשו. אבל התהומות עמוקות יותר מכל מקוי המים הצלולים. והשגה מצומצמת היא לראות ב"אשמת שומרון" סימני ירידה לכשרונו של מאופו. הפבוּלה ודאי כאן מסוכסכת ביותר והבנין לקוי לא מעט. אמת היא גם זאת, שפוגמת כאן אריכות הדברים. כפגם ירָאה גם זה, שמעין המשורר נעלם, מרוב אהבתו לבני־יהודה, החן שהיה גם בחייהם של בני אפרים, של עם זה שמח ובוטח, שהיה שש לקראת ירק יותר והיה קל ורונן יותר מבני יהודה כבדי הרוח, שקנאו לאלוהים וחרבוני־המדבר עוד קדמו להם יותר מכל חן ארץ נושבת.

אבל כמעט בכל יצירה אֶפּית גדולה אתה מוצא פגם זה שבבנין – מ"איליאס" ו"אודיסיאוס" עד “מלחמה ושלום”. “ציד המראות” אשר יקרה למשורר בדרכו ירחיקהו לעתים קרובות משביליו הישרים, והכרעת הזכות לצד אחד אף היא טבעית באֶפּוס לאומי, שבו יותר מבכל שירה אחרת נטועים שרשי נפשו ויצריו הקדומים והוא משמש יותר מכל מקור ספרותי אחר ראי נאמן לתפיסת עולמו ולפילוסופיה התולדתית שלו. “אשמת שומרון” אינו מחקר היסטורי, כי אם שירת העבר, היונקת מן המקרא ואינה נשענת אלא עליו. חוש האמן הנאמן אשר למאפו, הוא הוא אשר הזהירהו מנטות כל שהוא מאחר המקרא, מן היסוד החזק הזה, אשר עליו הוקם כל בנינו. טנדנציוזיות זו שבהארת בני־אפרים – זהו היסוד הגזעי־העממי, אשר עליו היה מוכרח המשורר לעמוד בשירת קדומים זו. זוהי האמת – היחסית, כמובן. הטיה אחת הצדה, – וכל הבנין השלם הזה מתערער כולו.

ב"אהבת ציון" ניכרים ביותר סימני הגיהוץ והליטוש של הלשון וההרצאה. מאפו עצמו מתודה: “בניתי, הרסתי עד צאת לאור “אהבת ציון”… אכן ב”אהבת ציון" אין עוד היד הרחבה, הנטויה על ארץ רב. בעבודה של עשרים ושתים שנה על יצירה אחת אפשר לשפר את הסגנון, לטהרהו; וזהו מה שעשה את “אהבת ציון” אולי ליצירה היותר שלמה שבזמנה. ואולם ברגעי צמיחה משכרים המשורר מוותר על כל שלמות ועל כל הרמוניה של בנין. הצמיחה העזה בוקעת כל מחיצה – לשם אותה מלאות, שהיא יקרה מכל שכלול חיצוני. ב"אהבת ציון" אין עוד אותו הבטחון המלא, שיחד עם הזהירות של האמן, הוא עושה נפלאות. הוא עוד בורר ומנפה, “בונה והורס”. והבנין אמנם נבנה כולו “אבני גזית”. ב"אשמת שומרון" חדות פראוּת, יש זוהר מרחבים גדולים. המשורר תועה ביערות דמיונו, וטוב לו לתעות, לאבוד דרך. כאן אין מעצור לו, ואם הוא גם נידון לפעמים בריסוק אברים, הוא מפליג למרחקים וסופו שהוא מקבל שכר נפילה, בהגיעו אל פסגה לא שערנוה. ב"אשמת שומרון" עלה מאפו מאוד. השגתו נתרחבה, נתעמקה. כל מה שנצנץ ביצירותיו הקודמות, נתלבלב כאן בכוח, צמח כיער רחב־צל ועמוק־שרשים. עוד ימים רבים יעברו עד שנדע להעריך את כל העושר שניתן לנו ביצירה עצומה זו.

*

מה שאינו אלא מרומז ב"אהבת ציון" ומה שטושטש לפעמים מעט ב"עיט צבוע", מקבל בטוי בולט וצורה בולטת ב"אשמת שומרון". אתה מכיר את בגרותה של יצירה זו בעיקר מתוך הדמויות הידועות מקודם, שגדלו כאן לפנינו, עמקו יותר ונחתמו בטביעת־דיוקן יותר, כאילו ספגו תוספת כוח זו של משורר, חכמת חייו המבוגרים.

בעוזיאל אנחנו מכירים תיכף את אמנון שגדל וחזק – את ארז־היער אשר יצא משתיל־הגנים הענוג. אם באמנון הבליט את האדם הלירי, את המליץ והמשורר, על פני הגבור, העלה לנו בעוזיאל את דמוצ החוזה והלוחם, – האיש אשר סערות החיים האדירות הכו עליו בלי חמלה, והוא לא שח ולא נשבר תחת ידם הקשה, כי אם הוסיף כוח ויעצם במלחמותיו ונדודיו; גם הוא איש חמודות, אשר תנחומים באמרי פיו, אבל ברגע אשר ישוב לחיים, יקָרא לקרב. הוא כולו אמונה וזעם, נקם ורצון; וכאשר ידע לנחם, ידע גם להמית ברוח פיו. המשורר עצמו, אשר למד לעת את כל השקר והשממון שבאנשו דורו, שם בפי גבורו דברים לוהטים באש המשטמה: “כל כן מאסתי תבל כמדבר, כארץ נוראה; אחת אמרתי – מי האיש החפץ, חיים, הרוצה לראות בטוב ה', ישב בדד; מי האיש ירא ה', אשר יקוט בדור תהפוכות, יבוז לשאון קריה ולתשואות עיר ויושבי בה, יעזוב עמו ובית אביו לשבת במערות צורים ובערוץ נחלים”… המשורר יתארהו לפנינו כאיש מזימות, אשר ילחם עם אויביו לא רק בכוח ידיו, כי אם גם בערמת לב. מאפו טבע בו את תכונות הבגרות, בגרות הגוף והרוח, את האיש הנהדר בחצי ימיו, את הנודד הבוטח, אשר יצחק בנסיונו הרב לכל פחד. ואולם גם את חן השירה והנעוּרים לא מנע ממנו. המשורר יחוֹן תמיד בגבורה ובתפארת את גבוריו החביבים.

לעומתו הציג לנו את מנוח, איש האידילה, אשר אמנם גם הוא נס מ"דור תהפוכות" ו"שאון קריה" אל צל הלבנון, אך לא מתוך בוז, כי אם מאהבתו את בטחון השדה ואהלי היער השאננים. נצר הוא משרשי אבישי וסתרי שב"אהבת ציון", הוא עוד יותר מהם אדם, שכולו אידילה. בביתו, נוה השלום, יבקש עף ימצא מרגוע כל מר־נפש, כל יגע־כוח. זהו המחבא מסערות החיים, הכפרי הטוב שאין בו מן הגבורה והתפארת, אך ברכת אלהים חופפת עליו ועל כל הבאים בקרבתו. אם בעוזיאל סימל מאפו את משאת־נפשו, את שאיפתו לגבורים, הגשים במנוח את אשר היה בעצמו – האיש אשר לחוף ימים ישכון וממסתור סלעיו יביט אף ישיר על הוד הים הסוער.

*

יותר מאשר בכל יצירותיו האחרות של מאפו מתגלית ב"אשמת שומרון" סגולתה הראשית של שירתו – להעביר לפנינו את אנשי־הגבורה ואת ענוי־החיים לא כשני מחנות צוררים זה את זה, כי אם כיסודות חיים ממלאים ומשלימים אלה את אלה. עוזיאל חוסה בבית מנוח, כאמנון אשר גדל באהלם השקט של אבישי וסתרי, אנשי־השדה, נושאי הנדיבות והשקט, ובצלם של יודעי סבל אלה חזק ויצא אל החיים חגור כוח ואמונה, אם כי תימן, הצנוע, נטול־הגבורה, אף הוא ידבק באמנון אשר “בכבודו יתימר”. אין זאת כי אם כשרון וגבורה צומחים ועולים לתפארת במחבואי דממה אלה, במקום תפרח הרוח ותעצם באין רואה. מאפו אוהב תמיד להציג לפנינו את אלה עם אלה; לא – את אלה מול אלה. שניהם כאחד יקרו לו. יודע הוא, כי גם הגבור זקוק לצלם הטוב של אנשי הבטחון והאמונה, כגזע לעליו. על כן יחבר אותם תמיד בחוש אהבה אשר לא ינתק. הגבור סוכך על הענו בגבורתו, כן – אבל במדה עוד יותר גדולה יגן זה על רעהו בתום רוחו, בשקט פעמיו. ומי יודע? אפשר שגבורה זו מתקיימת רק בזכותם של ענוי־ארץ אלה. הענוה פחות צריכה לסיוע זה; היא מאירה מאליה.

משוש עטו תמיד להציג לנוכח אנשי מדות צנועי ארץ, ולהעביר אותנו מן העיר הפושעת אל תום כפרים ומרחבי דשא. כאיי־אלוהים היו לנו בילדותנו נאות החרמונים, אשר סלע ויער משגבם, ותפלת־שולמית נפלה כטל בוקר על הלבבות רעבי החן והאהבה. כולנו חמדנו בלבנו את קן־הסתרים אשר על ראש אמנה, וחלום ילדותנו היה כבוד הלבנון וארזיו הרמים, אשר עליהם יקננו כל משפחות בעלי כנף והאוזן לא תמלא משמוע הוד קולם ונעימוֹת זמירותיהם; קסוֹם קסמו לנו “מעונות אריות והררי נמרים” אלה, אשר קול צוחתם יעלה מראש סלעים ומסתר יער, “והנפש שומעת את קול ההמולה הבלולה תגיל ברעדה”.

פתיחה נפלאה זו ל"אשמת שומרון" ידענו אז כולה על פה. בה הובע רעיון הספר, רעיונוֹ החביב של המשורר, כי “בדור עקש ופתלתול” עוד “יתנוססו טהורי לב כאבני נזר על אדמת ה', ובסגור אחז דלתות ה', פתח לבנון לבוא בו שומרי אמונים”… אכן גם לנו נרמז, כי רק בצאתנו את מחנק העיר ובשובנו אל “אדמת ה'”, נוכל לתקן עוד את אשר עותוּ ימי גולה מקוללים.

לא לעזוב את החיים מאחורנו ולשקוע ב"שלות השקט" קורא לנו המשורר. אהוב אהב את “ההמולה הבלולה” של זמירות־נועם ו"צוחת אריות". שקט וקרב יקרו לו חליפות כאות לחיים מלאים ובריאים. מתוך “המולה בלולה” זו שמע את מנגינת ההויה בכל עושר קולותיה.

ואמנם אין עוד משורר כמאַפּו, אשר ידע מתוך פנות השקט לפתוח לפנינו פתח אל מרחבי ארץ רבה. בסביבת נועם זו של נוה מנוֹח תספר יהושבע את הספור המחריד על מלחמת יהודה ואפרים, קרב־אחים רב־אימים זה, שחתך את גוף האומה במיטב ימי עלומיה ומתח קו של תוגת עולם על כל עתידותיה. בצחות לשונה ובהוד מדברותיה תתנה לנו ספור נוּגה זה, אשר בו התחיל הרס העם והארץ, ויחד עם בני הלבנון התמימים תשמענה צפרי יער תמהות את דברי האימים, אשר יספרו עוזיאל ויהושבע על הארץ העקובה מדם.

*

מפליאה אמנות־הפּורטרט, שנתגלתה בכל דמות שהעלה, גם באלה שאינן לכאורה אלא דמויות־לואי ב"גיא החזיון" הגדול. בחדירת־אמן ובחכמת־אמן צייר לנו את יהושבע בגאותה ובהכנעתה, ביפי מליה ובחכמת המטרוניתא, המלומדת בנסיון ויסורין. חיה ונאמנה היה בת השוע הזאת, בכל תנועה ובכל מליצה, שהיא יודעת לקשט בה את ספור חייה הטרגי, כשם שנאמנה היא גם מרים בת שמיר בדממת בטחונה ובגעגועיה הכמוסים. כמה השכיל המשורר להציג בתוך בני־שומרון הצוהלים וההוללים את דניאל, נער קל־דעת זה, שאסון עמו ומשפחתו הפך אותו לאיש אחר והוא תועה בין ההמון וכוהניו ושואל לאלוהים! כמה כן נסך על בנות ציון הטהורות, שכל אחת נאה וזכה מחברתה, – טפוסי הנשים החביבים והראשונים בספרותנו, אשר יצר לנו המשורר ויקבע אותן ככוכבי־ערב הכחולים והצנועים בשמי שירתנו!

עם כל הסבך החיצוני שבהרפתקאות “אשמת שומרון”, אתה מגלה כאן קומפוזיציה נהדרה מראשית הספור ועד ספור. בפרקים המצויינים, המתארים את תנועת ההמון והכהנים ונביאי השקר בשומרון, משולבים בלי אונס חיי הנפשות העושות בספור. כל סבך החיים, שהוא כמון רומנטי ביותר, אף על פי שהוא נראה לפעמים משולל אמת מציאותית, אינו תמוה כל עיקר. שקיעת אפרים זקוקה לרקע זה של מזמה ומרמה. זמרי ועמרי, ערומי טרף אלה, המתפתלים מסביב לעץ החיים הפורח כנחשים רעים; זכרי גבור אפרים, דמות של אימת אדירת־כוח, ובתו רעוּמה, בריה של מיתוס בגבורתה ובצמאון נקמתה לאביה – על כל אלה נופל כמו אודם האור של יום שוקע. המות רובץ לפתח העיר החוטאת, הכליון אורב פה מכל פנה. ובעולם נבוך זה מתנועעים האנשים כמו בנוגה האגדה.

*

מחרדת עולם זה קורא לנו פעם בפעם נוה הצדק של מנוח, כמפרץ־תכלת בים זועף: פה החוף! הנה לא יגיע שאון הקרב הרחוק. פה, בנאות המבטחים, יספרו על בלהות העולם כמו על חלום רע. פה גם הרע אינו נורא עוד. רוח זוך וענוה מתחילה נושבת עלינו כשאנו מתקרבים אל החרמונים, נאות השלום. אנו הולכים לקראת האושר. אפלת העולם נשארה הרחק מאחורינו. פה צוה ה' את הברכה. בין צורים וסלעי־מגור תועים אנו וסבכי עצים עבותים סוגרים עלינו. נורא הוא הלילה פה, בין הררי הסלעים הגבוהים, אך הנה זרחה השמש על הלבנון, ומתחת צורי היעלים עולה אלינו תפלת הבוקר לשולמית:

“ברכי נפשי את ה' אורי ישעי, המאיר עיניכי לחזות מוצאי בקר, אל נאדר בקודש, אשר הודך על השמים והדרך על כנפי שחר, אל שמחת גילי, אשר לבנון ושריון בשמך ירננו, גם ירנינו את לבבי; אתה צור לבבי אשר לילה שחקתיך, הקיצותי ועודך עמי; ה' השומר אותנו בתוך לבאים בין הרי טרף, המושיע אדם ובהמה, ולעדרינו שלום מפחד ורועיהם ירביצום לבטח בנאות דשא, ועל מבועי שלום ינהלום, ופראים לא ירעו ולא ישחיתו בכל גבולנו – שמע נא גם לאמתך בעת צרה ויגון, כי בך חסיה נפשי”…

כמה היא משיבה את נפש ההלך העיף – התפלה הזכה הזאת! בנאות החרמונים אנו, בבית מנוח הישר, והבית עומד בצל ברושים רעננים. מעינות מים ושדי תרומות וגנים וכרמים סביבו. קסם לבית הזה אשר בו תנוה האהבה. סוך יסוכך על כל גר ועובר אורח. לא לחנם “יחרדו פריצי החיות מן החבל הזה ולא ירעו ולא ישחיתו בגבולו”. גם לב “פריץ חיות” ירך מקול תפלתה התמה של שולמית.

דמות חן זו – לה העניק המשורר את כל הרוך ואת כל האהבה. בה יצר את סמל האשה, המרבה אושר בעולם – פרח־לבנון זה, אשר ירמוז מתוך סתר היער בעינו המאירה לכל נודד: זו המנוחה! ביצירותיו הקודמות של מאפו אנו פוגשים גם כן את נשי התום האלה בפנינה ואלישבע. אך שם הן אלמנטריות ביותר. פה גלה לנו המשורר את הנערה האוהבת, ככוס של ברכה, כמתת אלהים יקרה. הפרקים אשר בהם יסופר על נדודי הלילה של דניאל בסבכי הלבנון נעשים מאליהם מעין סמל לאובדי דרך החיים בהגלות להם אור העולם על פי התהום.

*

ב"אשמת שומרון" אנו חוזרים בעצם על כל שבילי היצירה של מאפו. בשירה זו לא הכניס מאפו מוטיבים חדשים, לא ברא סגנון חדש; אך בה הביא לידי בטוי גמור את שירת נפשו, בה הרחיב והעמיק את יצירתה מתוכה – בה השיג את כל מה שאפשר היה להשיג בתנאי הזמן, באמצעי היצירה של הזמן. בה נתרכז כשרונו הרב, בה נתן דמות מלאה לעולמו.

“אשמת שומרון” היא במדה יותר גדולה יצירה תנ"כית מ"אהבת ציון". פה בולטים ביותר יסודות המקרא המובהקים. ה"משא" הגיע כאן עד מרום הבטוי והיופי. לאיזה עוז וטוהר הגיעה כאן התפלה! ועצם המליצה – כמה היא טבעית כאן, מוצדקת כאן! הנה עוזיאל, העומד בין הארזים ומתפלל:

“אתה רב העליליה אשר גבהו דרכיך מהררי אל, ואשר המון רחמיך רב מהמות ימים, שעה נא אל הערער המדבר משפטים אתך, פנה לאובד ונדח, כי יצעק אליך חמס מעקת לב, מדוע אראה עולתה הולכת קוממיות העשויה לבלי חת, וצדקה כעוטיה מסתתרת בחגוי־הסלעים? רשעה שוררת בהיכלי שן, ונכוחה נחבאה בכל הנעצוצים, מפשע ארץ ומרעת יושבי בה? למ, ה' אלהי, הראיתנו ענג ונחת בימי עלומי, למען ענותני בחצי ימי בזכון מחמדי, בטלטלה גבר ובחרדה לרגעים?” כמה עוז תנ"כי אמתי כאן! כמה רחוק כל זה מסטיליזציה לשונית! וספורי יהושבע, תפלות שולמית, מרים ועוזיאל, ודויי הלב של דניאל אינם כאן דברי מליצה, כי אם דברי לב מתרונן מתוך שפע פנימי. הד הנבואה ושירת תהלים אנו שומעים בהם. ואם במשאות עוזיאל מפעפע זעם ה' הנאמן, כמה אמונת תום בתפלות שולמית ומרים, כי תתעטף עליהן נפשן! גם סבכי המליצה שקופים כאן עד מעמקי העולם המוארים.

דניאל, הנער המפונק, אשר עיניו נפקחו פתאום, יביע בלשון אמונים את מבוכת נפשו באמרו: “הן אלמן אנכי מאלוה, וחכמת מה לי, ומה תפארתי וגבורתי, כי אבטח במו? עודני רק וצעיר. ומה רבו החליפות אשר עברו עלי! הוזה שוכב הייתי בירחי קדם ושלות השקט היתה רפידתי; כן עברו ימי נעורי. אז הקיצותי מקול תרועת מלחמה. כמעט עברה חייתי בשלח, ויצילני אלהים מחרב מלחמה ויושיבני במחשכים, ואנוכי לא ידעתי אל מי אקרא בצר לי ולפני מי אשפוך שיחי – עד בוא יום אורי וישעי, כי נפתח בית כלאי וקול קורא לי דרור. שמחתי עלצתי ואגילה בישועתי ולא ידעתי למי אשיב תודות; וכצרתי כן תודתי כבדה על לבי”… תנו דעתכם לבטוי: “וכצרתי כן תודתי כבדה על לבי”. מי יגיד כי אלה הם דברי מליצה? ואם למליצה, כמה חן הוצק בה בדבר עוזיאל המקנא להשגת אלהים הטהורה: “רם ה' ונשגב לבדו, וגם כל הגוים יחד כאין נגדו, ומה יעוז אנוש! רם הוא, ונפלאה הבריאה אשר ברא, ומה נהדרה היא במקום הנחמד הזה, כי פעם תתהדר ברקמת ארגמן כעלמה יפה־פיה המיטיבה דרכה לבקש את אהבת בחירה, ופעם פניה זועפים, כפני אשה אחרי מות אלוף נעוריה. פה אראה כר ירוק דשן ושמן מתנוסס ביפיו ובהדרו, כארץ יהודה בימי יותם, ושם סלעים כעצמים יבשים, דמיונם כאפרים, אשר נס ליחו”.

בשיחות זמרי ועמרי וקטורה, בלהג הכהנים ונביאי השקר מראה לנו המשורר, עד כמה ספגה רוחו גם את לשון הסטירה של הנביאים. שיחות הערומים האלה מלאות שלל ציורים, שיש בהם מחנו המיוחד של ניב עממי. לעג הכושי על חפצי־בה בהתנפלו עליה ביער להרגה נפש, מצויין בחריפותו ואכזריותו: “הן זאת מנוחתך עדי עד, אשה להלאה, ושכנת תחתך ולא תרגזי עוד. פה תשאפי צל רענן, וכמוהו עצמותיך תפרחנה עוד מעט לתקופת האביב, כחום צח עלי אור, וצמחו בבין חציר, והעריפו שמים טל והיו שקוי לעצמותיך”. אנו רואים, שהמשורר נמשך אחרי דבורי זועה צבעונים אלה לא פחות מאשר אחר שיחות התום של גבוריו.

את לב מאפו המשורר לוקחה הערמה, כקסם השטן הנעלם, אשר ימשוך אחריו את הנפש הנשחתה בעצמתו. קטורה אומרת לזמרי: “עתה ראיתי ערמתך, והיא תמשכני אחריך”. הנכלים והמרמה הם ענין לאנשים האלה כשהם לעצמם. גם זאת הבין תמים זה, שהחטא מגרה את עדת הנוכלים כגילוי של כוח, של כשרון, שעליהם גאותם. הערמה היע לאדם הקדמון כלי־זיין, – שהיא גם מלאכת־מחשבת… מאפו אוהב לארוג את קוּרי השכל האלה, לארוג מהם רשת צבעים מזהירה. גם הרשע הוא ענין למשורר, ככוח חיים מתמיד, שאין להתעלם ממנו.

*

ב"אשמת שומרון" אנו מוצאים ציור קטן אחד – היחידי ביצירת מאפו – אשר בו נשמע גם שיחת ילדים בתומם. פה אנו פוגשים את תמר בהיותה עוד ילדה, ובאיזו הבנה נפשית מראה לנו המשורר את תום הילד ביחד עם אותות המרד הראשונים שבאָפיה. “הגידי לי, תמר תפארתי, למי יפעת עינים?” – לתמר! ענתה הילדה. – “ולמי חן ויופי?” – לתמר! השיבה הילדה בתומתה. “הכל לתמר! ענתה קציעה בצחוק, אך מדוע לא לקחת את עזריקם רעך בבואו הלום?” – “אנוכי לא אוסיף לשחק אתו, ענתה הילדה, כי פוחז הוא, בי ובאחי יתקוטט, – על כן לא אקחהו גם בעלותנו אל בית הקיץ אשר לנו בהר הזיתים, כי מאסתיו מהיות חבר לי”… ובאמור לה תרצה אמה: “מלחמה לך באביך, בתי, ולך נכונו שבטים” – היא עונה בשובבות ילדים: “לא לי, כי אם לעזריקם נכונו שבטים, אנכי אשחק את תימן אחי, ואל עזריקם לא אביט עוד”. בציור נחמד זה אנו רואים את צחוק המשורר הטוב ואת האמנות הגדולה למסור בלשון המקרא שיחת ילדים כל כך טבעית וספוגת הומור.

*

את כל בכורי שירת מאפו אשר ב"אשמת שומרון" אנו רואים בתאורי הטבע השלמים, אשר אין כמוהם ליופי בכל שאר יצירותיו. הוד החלום עליהם ונשימת המציאות הרוה. שירת הלבנון היא, קסמי היער בנוח עליהם עין הבודד הזכה. בעד ערפלי טל אנו רואים אותו ראשונה, עת יחורו כוכבי בוקר וגיל העולם המתאפק עוד שפון במחבואיו המתוקים, – העולם בזהרי שחר דוממים, שהוא חביב על משוררנו ביותר. תאורי השחר, שעת־הפלאות אשר על גבולות יום ולילה, שהיו גם סמל חייו וזמנו, עלו תמיד באופן מצוין למאפו. כמעט את כל גבוריו, את עוזיאל, שולמית, אמנון וירוחם אנו רואים עם עלות השחר בשפכם את לבם לפני ה'. שעה זו היא מסוגלת לתפלה, שעת התעוררות האמונה והתקוה, – השעה אשר לפני צאת השמש. ואולם גם את רגעי צהרים הגדולים, בהיות השמש שלטת יחידה בעולם ואין מנוס ומפלט מפניה, הוא מצייר בשרטוטים בטוחים מצומצמים: “היום בוער כתנור, וחמתו הבקיע אל בין הארזים. אין ענן למסך ואין רוח צחה נושבת. עיפה כל נפש לחום הבוער. בהמות שדי ערגו אל אפיקי מים, פראים שאפו רוח, ועשבות הרים התעלפו מחורב בציון”. מקוים בודדים ומקוטעים הוא יוצר את האור והצל, את אוירו של העולם, שהוא מצייר. גם את זה למד מתוך שירת המקרא.

איני יכול לבסוף, שלא להביא שרטוט תיאורי קצר, המראה את כוחו של מאפו להטיל אור סמליי על הדברים. ליל האימים בארמון זכרי, בהכות דניאל את העריץ בחרב, אשר ניתנה לו ביד רעומה בתו, מואר רגע אחד בקו מסתורי כמעט: “עודנו נוהם, והנה קול יללת רעומה נשמע מעבר הגן ואבחת חרב נראתה לנוגה הירח – ותרב המהומה והמבוכה בארמון זכרי הנדהם והנאלם דומיה”… זהו הפייטן הרומנטי העושה בלהטיו…

*

ב"אשמת שומרון" מתגלה כל כשרונו האמנותי הגדול של מאפּו כמליץ עברי וכמשורר אֶפּי. בקסם עטו החיה לפנינו עולם קדמון בבהירות שאין דומה לה. המון אנשים מכל קצות העם עוברים בגיא החזיון הזה, איש ואָפיו, איש וסביבתו, איש וניבו. מלכים, כהנים, נביאים, רוזנים, אכרים ויוגבים – מגדולי היחש עד קטון העבדים, חיים וקיימים לפנינו. חיי עם וחיי יחיד, רעש עיר ודממת כפר, יערי־עד וסלעי־מגור, חגי־המון ותפלת־בודד, מקומת מרפא הומים ופנות־שקט נשכחות – את כל זה יתאר לנו באותה האהבה לשלל חיים ולגלויי חיים, המיוחדים רק למשורר אפּי גדול, אשר יעלה בחכת הסתכלותו קטון וגדול, אהוב ושנוא, ברעבו הנצחיי למראות.

אין ערוך לכוחות הטבעיים שנרמזו ביצירה זו. בעוזיאל הנודד שנים רבות במדינות וארצות רבות ובמרים הנאמנה, אשר לו תחכה דומם כל הימים – סומנו קוי דמות אפּיים של אודיסאוּס רב־המזימות, ופּינלפּא רבת־הבטחון. ברעומה רבת הגבורה, המושכת בכוחה את בחורי אפרים לאהבה ולכליון, באשת חן ואימים זו יצר לנו דמות אגדית בהירה, מין נמרה קוסמת מסוג האמזונות, אשר לא תשכח. בכוח אמן, אשר לא קם עוד עד ימיו, תאר לפנינו את מחזות ההמונים בהרי שומרון; העביר לפנינו את העם הבוטח החוגג, עם קל דעת וצמא חדוה, אשר יחיה על רגעיו האחרונים חיי שכרונו המלאים. מי עוד כמוהו צייר בצבעים נאמנים כאלה את נביאי ישראל, נביאי האמת וחוזי־השקר, את כהני בית־אל הערומים ואת רופאי גלעד בכחשם ובתרמיתם? עם כל התמימות הילדותית, המיוחדה לתפיסת התכונות הכלליות, כמה הצליח להבליט בכל נפש את אותותיה הנאמנים! כמה נאמנים הם לעצמם בכל הגה היוצא מפיהם האנשים העוברים לפנינו באפּוס הגדול הזה! עוזיאל, איש המשא, אשר ישליך מראש סלעי בדידותו את לפידי אמריו הבוערים על גוי ואדם יחד; עזריהו, זה השר והאזרח, איש המתינות והנדיבות, העומד בין המחנות הצוררות זו לזו כמלאך השלום; יהושבע, אשר מדברותיה מלאו עוז וחן בקוננה על שבר עמה ומשפחתה; קטוּרה אשת הדמים, אשר ערמה וסכלות בפיה, ואשר בכל חכמתה תפול תמיד בפח טמון לה; זמרי, אמן המרמה אשר לשונו כחרב חדה משוחה ברעל ומתק יחד – מי יערוך את כל הבנת המספר בגלוי תכונות אדם כלאחר יד, ואת כל תרבות הלשון והחיים שניתנה לנו כאן בכל פליטת ניב, שאינה ארעית לעולם? היכן תמצאו עוד ביאור אחר לתנ"ך, אשר ידמה לחזיונות מאַפּו בכוחו להקים לפנינו לא רק את העולם הקדמוני, כי אם גם למלאות עסיס חיים את כל אמרה בודדה ואת כל מליצה נובלת.

אכן שירת מילואים היא לכתבי הקודש. לא רק יער־פלאים, מחבא־צל ללבבות צעירים ופנת שקט לחלום – בשירה זו חיזוק ואור נוסף לתרבות ישראל הקדומה. דמות יהודה הצנועה, הלבבית, היודעת לשמור, לצמוח בסתר, לשאת בחביון הנפש אהבה ואמון, וכנגדה – שומרון הגלויה, קלת־הרגש, קלת־הפיזור, שכורת החיים וחשק האהבה – שני עולמות אלה ששבו והוצגו זה לעומת זה, מחדשים ומעמיקים את הקונצפציה הנבואית, ושבים ונקבעים בצורה מרוכזת זו כתורת חיים מאירה.

שירה זו טל נעורים עליה אשר לא ייבש לעולם. מי שלא היתה עליו פעם בחייו היד הטובה הזאת, לא טעם טעם ילדות, לא ראה את העולם שרוי בטוהר זהריו הראשונים.

ט. עם השקיעה

בחיי משורר מגיעה לפעמים תקופה, שחושיו מתקהים והולכים לגבי הנגלה שבעולם. המעורטל אינו מושך, אינו מגרה עוד כמקודם. בקצה הדרך חדים לו את חידתם מרחקים אחרים, והוא מרגיש פתאום, שהצל עמוק יותר “מששיער היום”. אין זאת התכחשות לאור אשר נאמן לו כל חייו. תוספת היא ללב. תוספת עושר מאוחרה. העולם מגלה עוד משהו מגנזיו הנסתרים. כך הולך ומתעקם השביל בראש ההר. העיגול אינו נשלם בלי “קו עקום” זה.

תקופה כזו באה, כנראה, למאפו לאחר שדלה ב"אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" מן התנ"ך את חזון העולם הרחוק ולאחר שהרוה את נפשו גם במראות העולם הקרוב, זה שנחתם ב"עיט צבוע". היה לו הכרח לגלם גם “עולם־בינים” זה, שממנו יצאה התקופה החדשה. סבך־עולם כבד בצלליו, בדמויות־חידות שסכסכוהו, – הלא הוא דורו של שבתי־צבי, דור חלומות וקנאות, תהפוכות ומשטמה, ברק ערפל ממושך שהכה חרם את השכל הנאור ועכר לימים רבים את משכנות ישראל.

אכן מאפּו לא נעשה אחר. גם ב"חוזי חזיונות" הוא מבליט את הטרגדיה של הפירוד הקדמוני באומה, שהתחיל עם מלחמת יהודה ואפרים, ומתגלה פעם בפעם בקום השטן לסכסך ובמקום אור התבונה ישתרר “כח הדמיון נורא העלילה”, אשר יך בשממון את האלפים והרבבות והִרבה מבוכה ומשטמה בישראל.

החזרה היא אופיינית למאפּו. דבר, שפעם הצליח בידו, הוא שב וחוזר אליו בהתלהבות חדשה. קו מצוי הוא בכל יצירה, והוא אולי אשר יעמיק את המוטיבים היסודיים של המשורר. גם ביצירת מאפו החזרה מחזקת, משלימה, משכינה אחדות. “ראש הדבר” לפרקים מקוטעים אלה מלא אותו הקצב, אפילו אותו התוכן, של הפתיחה ל"אשמת שומרון". מגמת הספר אינה אלא שוב להראות, כי “גם בפרוע שבתי צבי פרעות בישראל, וישח אדם וישפל איש אל פסילי דמיונו, גם אז התנוססו טהורי לב בעם ה'”. איש־השלום היה כל ימיו, ובכל לבו האמין בסדר העולם כי טוב הוא. תמיד ראה במריבות אחים מקור כל הרעה, אשר מצאה את עם ישראל – גם בדורות קדומים וגם בסכסוכי הדורות האחרונים, שהקים המשיח המתעה. אמנם הוא אינו מכריע לגבי אישיותו של המשיח “אם היה שוגג ומשגה” “או זד יהיר”, אבל הוא אשר “עורר קנאת־עם ויסכסך משפחות ומשפחות” – עוונו נכתם לעד. ובקטעי־חזון אלה מכירים אנו, כי חפצו שוב להזהיר את הדור מפני הפירוד וההרס אשר ישאו לעם מחרחרי ריב בכל דור ודור.

צורת הפרקים היא אבטוביוגרפית, מגלת זכרונות – “ספר תולדות המשפחות לקנה הרוקח יושב ירושלים”. בראש זכרונותיו יציין כותבם את התועלת אשר בכל ספור־משפחה כזה, שבו משתקפת ההשגחה העליונה, באמרו: “אין מקרה בודד בתבל ארצה, כי אם כל מקרה הוא ילד נולד לקורות הראשונות ואב לקורות הבאות”. בדברים האלה נרמז סוד תפיסת העולם האופטימית של מאפו: האמונה, כי כל הרעה אשר תמצא את הצדיק אינה אלא למען היטיב עמו באחריתו… האמונה, כל הכל מתיישב ברוב הימים.

לא חדש הוא קו זה של הטמעת מחשבות כלליות על חיי האדם ומדותיו בספרי מאַפו, אבל אילו נשאר ספור רחב־היקף זה בשלימותו, ודאי שהיינו מוצאים בו מסקנות חיים אחרונות. הצורה של מדבר בעדו מוסיף גוון של חיות לסגנון, ועם כל המליצה, נארג פה ושם גם הביטוי העממי, אשר יתן בבת אחת חיזוק לרקמת־החזון: “אשר נקרו ויאתיו אספרה, ואשר תקרינה – אל עליון הוא יודע; הנה קורות עתותי כעבים תעופינה, ועלילות נוראות כצלמי־אימה תעבורנה… עד מהרה ירוץ דברי, לא אאריך לשון, אך לא כן חשו העלילות”.

והמספר אמנם אינו “מאריך לשון” כאן. העלילות משתלבות במהירות זו בזו. אינטריגה גוררת אינטריגה, אימה רודפת אימה. כמנהגו של מאפו בספורים אחרים, הוא גם כאן מקרב רחוקים, מסכסך טובים ורעים, טמאים וטהורים, צלמי־ערפל עוברים על הבמה. יהודים מפולין, מאיטליה, מתורכיה. יסודות של סיפורים עממיים נוגעים בפרי דמיונות של רומנים הרפתקאיים. המאורעות באים דחופים ומבוהלים, אכן עד מהרה אנו נכנסים ללב התקופה – אל חלל האיבה והקנאה של תקופת שבתי צבי. בשטח של פרק אחד ומשנהו מרוכז סבך של מאורעות, שהיו מספיקים לספר שלם. מה איננו מוצאים כאן? עלילת־דם, ישיבת כלא, גירושין מאונס, מעין מעשה יוסף ואשת פוטיפר… אבל מן הפרק השלישי (“חזון הרוחות”), אנו נוכחים, כי אין זה אינו אלא רקע שעליו מתרקם משהו שלא פללנו לו. המשורר, שכל חזיונו לא בא אלא לגלות את “משאות השוא והמדוחים” של כת ש"צ, שמצודתה בצורות שונות עוד היו פרושות על אהלי ישראל, – מעט־מעט הולך ונמשך בעצמו אחרי עולם דמיוני ומסובך זה, והספור המלא אינטריגות כרמון, נהפףך לשירה סמלית עמוקת מראה. הפעם בא מאפו וקסמים חדשים בידו.

הפעם מגלה כאן מאפו את סגולת האמן לראות את אור האדם העמוק גם בפושע – ואולי דוקא בפושע. מכל הנפשות העושות בקטעי חזון זה העשירה ביותר היא נפש “החוזה” – זאת רוח־העועים אשר תאיר בנפתוליה תהום רבה. הספור הטנדנציוזי, המכוון נגד ש"צ ואנשיו, אינו בעצם אלא פואימה סטירית־לירת, שירה אליגורית, כתובה ברוח ההשכלה, אבל בקויה האינטימיים ביותר – משהו עמוק יותר, נפשי יותר: משהו ברוחו של מאַפו. מתוך היאוש וההזיה שאחזו את העולם לאין מרפא, צומחים פתאום, תוך כדי טירוף, געגועי אמת על עולם פלאים, על עולם תום וטהרה אשר לא נטמא עוד במגע אדם. “מה נחמדו מטעי אל, צמחי העדן, לא שזפתם עין בשר ולא ידע אנוש ערכם… עד אין קץ ילכו יונקותיהם ותארכנה פארותיהם, עליהם ישכון עוף השמים, הלא הן רוחות תמימים, בזמירותיהם ישירו שיר חדש –– שירה אין על עפר משלה ולא שמעוה אזני בשר… לו נתן לי ה' מאז עינים לראות אלה שכיות החמדה, כי עתה תעבתי כל תענוגות בני־אדם ואתן מחמדי אלף שנים ברגע קטן מחיי נצח –– מה נכספה נפשי להשתפך בחן ובתחנונים כרוח טהורה, וקול קורא אחרי: דם, טמא שפתים!”

מפרק זה ואילך נבלעה כל היצירה המוזרה בתוך ערפלי לב אלה. דברי הטירוף נהפכים לתפלה גדולה מלאה שלהבת־יה – תפלה לגאולת הנפש מיצריה הרעים. קול קורא לאדם כי יעל, ולעומתו השטן המתגעש: “האראה אנוש כי יעוז, ולא אפצה פה?”.

ביצרת בּאַרוֹקוֹ טפוסית זו הפמליה של סמאל ולילית, שוטני האדם ומדיחיו, עוברת לפנינו מקושטת קצת במליצות התנ"ך, אבל נאמנה להשגה האגדית־העממית. כמה אופיינית, למשל, היא תשובת לילית לסמאל הנפעם: “רב לך, חשכת נפשי, הן לבך כים נגרש, פניך מלאי זעם, עיניך מזרות זיקות. המשוט בארץ באת? הראית אמת, חסד ושלום צומחים מן הארץ, כי כן תתנודד?” בכמה מן השיחות יש משהו גם מלעג מפיסטופל, ובעיקר – מן הסטירה האליגורית של בעל “הצופה לבית ישראל”, שברוחה ובסגנונה נכתבו. העמודים האלה הם, על כל פנים, מן המורכב ביותר שנתנה לנו שירת מאפו. כמה טבעיים הם תחנוני “החוזה”: “אהה, אדוני השטן! הן שיבה זרקה בי, לא אוכל עוד לעבוד עבודתך. הן לך נתתי ימי שחרותי, הניחה לי ואקדיש ימי זקנתי לה'” – ומענה לילית: “הס, כי לא להזכיר פה בשם ה'! פה ארץ צלמות ואישי השטן מושל בה –– הלא על מצחך תו דם ושערי השמים סגורים לך, שובה והתענה תחת ידי אישי!”

אכן כל האליגוריה הזאת מתמלאת פתוס שירי בשלוח השטן את שליחיו הרעים להכות בשגעון של נבואות שקר את שבתי צבי ואת אנשיו, למען יבעירו את בערת השנאה והמדנים בישראל. כל־כך שנון ועם זה גם שקוי הומור, המשא אשר ישא השטןו באזני החבורה שלו, שלא נאמין כי נכתב בידי משורר אידילי כמאַפו.

*

מיצירה גדולה זו לא נשאר לנו אלא קטע, ואין לנו, כמובן, שום יכולת לעמוד על אפיה השלם, אבל אין ספק שב"חוזי חזיונות" נרמז קו חדש בתכונת המשורר. בכל יצירותיו האחרות מאפו מתגלה כאמן הדברים הגלויים, כמשורר השטח הפורח של החיים. על במתי העולם הוא נשא כעוף שאנן, המוצא את טרפו בכל אשר תפול עינו הרעבה. ב"חוזי חזיונות" אנו מרגישים בפעם הראשונה את החתירה לתהומו של עולם. צללים גדולים נופלים פה ושם, צללי רוחות לא־נראות, כצללים הנופלים מעבר לאופק על פני הערבה בטרם יפרץ הסער.

המשורר, שתורת ההשכלה היתה נר ליצירתו, נתכוון כאמור, לגלות את כל השקר שבמסתורין, להפיל אור על כל צללי ההזיה של תקופת שבתי־צבי, שממנה צמחו אחר כך “בעלי השם” ו"הצדיקים" שנואי המשכיל, וכנגד רצונו הוא עצמו מעביר לפנינו את החוזה, אשר “עינו בקצה הארץ” וכחות נעלמים שולטים בו שלטון בלי מצרים. עינו, עין משורר, רואה פתאום, שחלל העולם הנגלה כה קטן ודל לעומת מלכות הסתומות והנסתרות.

כמה זר הוא למצוא בספר של תקופת ההשכלה דברים, החותרים כל־כך תחת שלטון החומר! הן כה יאמר החוזה: “הן נעתקו ממני מלין, עד כי נסתם ממני כל חזון, אך מה הם מלין לחזון לב? הן גם לב טהור הוא לב בשר ודם, והחומר יהיה תמיד לחומר וחייו הם חיי אדמה, ובכל זאת לא יכיל פי איש שמץ דבר מחזון לבו ומכל החזיונות אשר תחת השמש, ואף כי חזיונות הרוח הרמים והנשגבים, אשר הפה הוא כלי־לא־יצלח למו מלין. היעוף רוח בן־אדם העולה למעלה? היעוף בין לשונו ומלקוחיו על כנפי מלין קלות הין בהן בינה? אכן עמל ריק הוא ויגיעת שוא. הן הנפש האסורה שבעתים בכלא בבית חמרה, נפש האדם הנשקפה בעד האשנב, המציצה מן חרכי חמשת חושיה ומביטה על התבל רק מן הקצה האחד. גם הרוח האסורה לא תביע כל חפצה בלשון ובשפתים, והרוח אשר התפתחה ממוסרותיה איכה תדבר בשפתי־בשר”.

אכן לא המשכיל ידבר כאן, כי אם המשורר, ועין משורר רואה תמיד גם מחוץ לתקופה. דוקא בסטירה שנונה זו, המכוונת נגד מלכות המסתורין, אתה חש כמה קרוב לה מאפו בלבו, כמה הוא נהנה לשקוע במצולולתיה האפלות!

*

רעיון־היסוד, המבריח את כל ספרות־ההשכלה, היה תיקון החינוך. סופרי־ישראל היו אז רובם ככולם פידגוגים, שקידשו מלחמה על קדרות ימי־הבינים, ששלטה ב"חדרים" ובישיבה. רוב הסופרים היו גם מורים לפי אומנותם.

מאפו היה מחנך לפי טבעו ולפי אומנותו גם יחד. כל ימיו עסק בהוראה, ובין יצירה פיוטית לחברתה היה מוציא ספרי־חינוך שונים. קצתם לשם השכלה, קצתם גם לשם פרנסה, שהיתה תמיד מצומצמה.

בספרים האלה השתדל לא רק להקל, להסיר מכשול מדרך הלומד, כי אם גם להנעים, להמתיק לו את למודיו. דרך המשורר היא מאז ומעולם – להסביר, להאיר, לנהל על מי־מנוחות של האגדה, לעשות את התורה שעשועים. מטבעו של כל משורר להנחות ביד טובה, לממש, להתרחק מן ההפשטה והפלפול. “מנעו הילדים מכל עמוק ונשגב – כותב מאפו בהקדמתו לספר “חנוך לנער” – ותנו להם דברים נוחים וקלים; אל נא לילדים עלות הרים ולשדד עמקים אחריכם, כי לא רגליכם רגליהם. לאט לו לנער! אל ירקד ואל ידלג בחפזון ובכל אמצעי כוח, – כי אם בשובה ונחת ילך נתיבו. אוי לאומן אשר דפק עולליו ואוי לילדים אשר קצרה נפשם בעמלם וראשית דעת היתה למו לזרא”. הננו מכירים את האמן ה"חונן דעת", – את זה שאינו גורס תורה בלא חדוה.

*

אם כל ספרי מאפו מסוג זה נכתבו ביד מורה ומחנך, הרי “אמן פדגוג”, ספר זה שהוציא באחרית ימיו – נכתב ברוח הקודש. בו קיים את שיטתו החינוכית במידה שלא ניתנה אלא למשורר. ובאָמנה – רק יד אמן ומשורר יכלה לשלב לתוך כללי דקדוק יבשים אידיליה מלאה שירה מחיי ילדים בנאות שדה. כאשר שלב מאפו לתוך תרגילי “אמן פדגוג”; ואפשר, שספור⁹ זה שנכתב כלאחר־יד מראה יותר מיצירותיו האחרות על כשרונו הטבעי הגדול של מחברו.

זה היה ספור הילדים הראשון בספרותנו החדשה, ואם אמנם בילדי ישראל העושים בספור זה יש לא מעט מטעם זקנים, מאירה הילדות הטובה כאן מכל פינה. מחזותיו הפשוטים נחרתו בלב הקוראים הקטנים לכל ימי חייהם. כל התום של שירת מאפו, כל זיו חגיה, כל חן מראותיה, נסוכים על הפרקים הקטנים האלה. יש בהם מאותו הרוך שבילדות, מאותה דרישת־השלום לאדם ומאותה אמונה בנצחון הישר, שכל יצירת מאַפו מלאה אותן. שני הבתים האלה – בית־חנן השופע טוב וצדק, ולעומתו בית נחבי המלא גזלת עניים ורשע, אחד שהוא כולו חייב ואחד שהוא כולו זכאי – הכל כאן נאמן לרוח האגדה; כשאר ספורו מאפו, שאף הם אינם בעצם אלא ספורי־אגדה.

בברכת לב זו לטוב ולישר יצא המשורר מן העולם.

סיום

שירת מאפו היתה הקציר של תקופת המאספים, יבול שדותיה. את השפעם של יוצרי ההשכלה הראשונים אנו מכירים בכל פנותיה. השפעת רמח"ל, רנה"ו ושלום הכהן צויינה כבר למעלה, וחוקרי הספרות כבר גילו ועתידים עוד לגלות עקבותיהם של משוררי ההשכלה הראשונים ביצירת מאַפו.¹⁰ לא תפקידי הוא לפרש את השפעת רנ"ק על יצירה זו, אבל אין ספק, שבשני הרומנים מתקופת אחז ויחזקיהו נרמזה מעין פילוסופיה היסטורית רוחו של בעל “מורה נבוכי הזמן”: הובלט הרעיון על תקופת הירידה שבאה בימי אחז ועל התעוררות והתחדשות, אם לא של “מפעל ועוז”, שקמו אחריה בימי יחזקיהו – תקופת זוהר אחרונה שלפני השקיעה. וּכלום אין כל שירת מאַפו חדורה אף היא צמאון לחן הילדות, ל"בוקרה של אומה", שבהם נוצרים ערכי־האמת של כל עם – כל אוצרות הרוח שעליהם יחיה אחר־כך בימי הזקנה הממושכים?

ככל משורר גדול, שהוא זוכה במתנות זמנו וכבושיו, קלט גם מאַפו את כל רמזי היצירה והסגנון של אלה שקדמו לו ויהי המאסף לנודדי השירה שבתקופתנו. אך שירתו, כבטויה היותר שלם של תקופת המליצה, כבר נשאה בתוכה גם את זרע הכליון שלה. בשירת המליצה לא נשאר עוד לאחר מאפו מקום לכיבושים ונצחונות חדשים. מאפו עצמו כבר מרגיש, כי צרו לו גבולות לשון המקרא, והוא נלחם עם בני דורו בעד ההיתר להשתמש ב"שיחות חכמים" ו"לשון המשנה רחבת הידים" בתיאורי החיים של ההווה, ו"עיט צבוע", בכל חסרונותיו, הוא סוף־סוף היצירה הריאלית הראשונה, – האות הראשון, שיש להעקר מתחומי המליצה.

ככל מסיים תקופה גדול היה גם פותח בתקופה. היה איש שורה. בו נתגשמה הדמות האביבית ביותר, הנקיה ביותר של התקופה שלפני הפוזיטיביים, שבא עם יל"ג, עם ליליינבלום בשנות השבעים של המאה שעברה. בו הוגשמה הרומנטיקה המיוחדה לבוקר של תקופה, – זו שהיא יודעת לחשוף את רכוש העבר, להטיל בו חיות חדשה; ולא רק לכנס את אבדותיו בלבד, כי אם לצרפן אל יצירת ההווה. איש החזון היה, ומשאת נפשו האחת היתה שירת ישראל. מפליא, עד כמה אדם תמים זה הכיר בשליחותו; עד כמה הכיר בחידוש שהביאה יצירתו עמה. בכל לשון, בכל צורה של בטוי השמיע את חרדתו ליצירה המקורית – פעם מתוך גמגום, פעם מתוך תחנונים ופעם מתוך דברים חוצבים להבות אש. הוא שנא תרגומים, וכעלבון יצירתו המקורית ראה את ההתלהבות, שקדמו בה את תרגום “מסתרי פריז” (“קול המון חוגג, יום חתונת העבריה עם הצרפתי אייזן סי”…). עינו הצלולה ראתה מרחוק את הזלזול בספרי־מקור, הנמשך מאז ועד עתה. כה הגשים ביצירתו ובאישיותו בעצם ימי ההשכלה, לפני הס ולפני סמולנסקין, את האידיאולוגיה הלאומית, קרא לשוב אל המעין, האמין שרק בכוחו להשקות את “צמחי יהודה”, שידו טפחתם ושרק הם נחמוהו בבדידות שנפלה בחלקו – בדידות הראשונים.

*

כצל ירוק היתה לנו השירה הזאת בימי ילדותנו הרחוקים, כשהחיים מסביב היו כה ערומים ומעוטי־חן. היא שליותה אותנו עד היום; היא שהביאתנו אולי עד הלום. נוה־הברכה אשר בירכתי החרמונים חופף עלינו בכל נדודינו, ואותה האמונה בתום האדמה, באושר האדמה – אותו צל ירוק, אשר בו יצמח היהודי החדש, רמז כל הימים כהבטחה של הצלה לאובדי המדבר.

מה שהיה מאפו לדורו, מה שהיה עוד לדורנו – לא היה עוד, לצערנו, לאלה שבאו אחרינו. לימים רבים נפגם התום בחיינו וביצירתנו. אך הגעגועים על שירת־חזון, אשר התעוררו בלב רבים, יהיו מושכים אותם על כרחם אל פנת חלום עזובה זו. פה, בשקט גן נשכח זה, עוד פורח מה ללב, עוד יש רמזים רבים לשירה אשר תבוא. הדור אשר יחונך בלי מאפו, יהיה חסר משהו שאין לו תמורה. ובנפשו יהיה פגם ניכר. הילדות בלא שירת מאפו תהיה ילדות בלי טל, בלי אגדה. אכן סימן טוב הוא לבית־הספר העברי החדש, שבו נתבצר שוב מקום ל"אהבת־ציון" ו"אשמת שומרון".

כן, לא הכל בשירה זו ראוי הוא שישמש דוגמא. ודאי שהפרוזה העברית החדשה מצויינה באמצעי בטוי נאמנים, שלא שערום בימים ההם. אכן רב כאן המרחב וזיו לא הועם של ארצות האגדה. עיפנו מחדגונותו של נוף הספור העברי, עיפנו מצמצום עולמו. צמצום זה, שריפא אותו מדברי הבאי, היה נחוץ לזמנו. אכן זה דור שלם אנו מתלבטים במקום אחד, והספור העברי, יותר אולי מכל סוגי הספרות האחרים, זקוק להתחדשות, כדי שיתקבל על הדור. דור זה, שעליו הוטל לשנות את פני חיינו, צמא גם בשירה למרחבים אחרים. בשירת מאַפו, שלא הוגשה לנחושתיה של מציאות מצומצמת, נרמז מוצא מן העוגה הצרה שעגנו לנו, וטוב שתיצק לתוך הצינה של הפרוזה העברית החדשה מעט מחומה, מתומה, מעלומיה.

*

נער הייתי בברחי מבית אבא, נרדף מחלומות ומאויים סתומים, אל העולם הגדול. לא לקחתי עמי דבר מלבד ילקוט קטן, שבו שמתי את החפצים שנראו לי נחוצים ביותר, – מעט לבנים, מעט צידה לדרך, ובתוכם את “אהבת ציון”, ספר שעשועי. לא יכולתי לצייר לעצמי, שאותו, את ידיד חיי זה, אעזב אחרי בצאתי לנוע בעולם ולבקש חיים חדשים.

וזכורני: בימי הקיץ החמים, כשהייתי נודד בערבות חרסון, עיף ויגע מעמל הדרך, הייתי יושב על עשב השדה היבש וקורא בספרי החביב דף אחר דף, פרק אחר פרק; ובכל פעם שהייתי שוקע במראות הקדומים האלה, היה לי הרגש כאלו אילן רחב־צל משיב עלי צנה מתוקה.

ואודה ולא אבוש: עד היום, בתקוף אותי עיפות גדולה, יש שנחה עלי רוח טובה של ילדות ואני לוקח את “אהבת ציון” או את “אשמת שומרון” ומפליג בקריאה, דף אחר דף, פרק אחר פרק, ואני חש פתאום כי הוקל ללבבי וכי רוח לי מאד, ושוב יש לי הרגש כאלו אילן רחב־צל משיב עלי את צנתו המתוקה.

פתיחה

חורף מבורך היה פעם בחיי. ואני עודני נער. זה עתה עזבתי את בית אבא, ואני מהלך יחידי בערבות בסרביה וחרסון ועיני אל הפלאים אשר יתרחשו. נרדף מצמאון לשירה, למחשבה, ליופי משוער זה שהייתי חסר אותו בסביבה שבה גודלתי, עברתי ממקום למקום ולא מצאתי מה שנכספה נפשי לו, עד שהביאני מזלי יום אחד לכפר רחוק שעל שפת הדניסטר, ושם תקעתי לירחי מספר את אוהל נדודי.

בכפר זה הוכנסתי לביתו של יהודי אמיד, סוחר־טבק, אדם משכיל וטוב־לב, והוא כרוך ביותר אחרי השכלה עיונית ובעיקר אחרי הראב"ע ופירושיו, שהם שעשועיו בערבי־שבתות, אף שהוא מתקשה בהם פעם בפעם; וכיון שבחמלת ה' עלי עלה בידי ליישב לו כמה רעיונות סתומים בפירושי חידות אלה, נתעליתי בעיניו והיה נותן דעתו כל פעם מדי נסעו לקישינוב, להביא לי ולתלמידי משהו מזמרת הספרות החדשה, כדי להפיג את שממונה של ישיבת – כפרים, שהיתה קשה לנער העירוני הרך.

ככה הגיעו לידי יום אחד כל שירי אד"ם ומיכ"ל, שיצאו זה עתה בהוצאת האלמנה והאחים רם בווילנא. בפעם הראשונה דבקה נפשי אחריהם והייתי הופך והופך בהם עד בוא האביב, שאז גברו געגועי על בית־אבא ועל האפרים הירוקים שבתחומה של עיר המולדת ועזבתי כמעט מתוך דמעות את ביתו של משכיל כפרי זה עם פירושי הראב"ע ושירי אד"ם ומיכ"ל יחד. אבל ימים רבים עוד צלצלו בלבי חרוזיה של שירת מיכ"ל על אהבת נעוריו של שלמה, וכל נוף שדה וגן, כל מוצאי בוקר וערב שבאותו אביב ראיתי בשדות מולדתי דרך אספקלריה של שירה רומנטית זו.

לא עברו ימים מועטים ורוב משורריה של תקופת ההשכלה חורו, נסוגו אחור מפני שירי ביאליק וטשרניחובסקי שבאו לידי, אבל בת־קולו של מיכ"ל עוד היתה מלוה אותי כחסד ילדות ראשון, ודמותו הענוגה לא חורה כולה גם בעמעם עליה ארזי התקופה. בנעורי־משורר אלה עם רננת החיים ועם צל המות החופף עליהם היה חן עגום וטהור זה, שאינו חוזר ואינו נשכח לעולם.

וזוכר אני – כשנקראתי, לאחר ימים רבים, על־ידי מערכת “העולם” לווילנא, היה רגש הגיל הראשון שנתעורר בי: הנה אהיה בעירו של מיכ"ל, זה שבשמו ובשם מאַפו קשורים זכרונות הילדות המתוקים ביותר. כאן אריח את ריח שירתו מקרוב, אראה את נוֹף צמיחתה שאין כמוהו מאיר את נופה הפנימי.

חורף משונה עבר עלי אז בבירת ליטא זו, – בעיר העוני היהודי והאינטימיות היהודית הזאת. אחרת היא ווילנא בקיץ עם גניה הרבים, עם פרברי־היער המקיפים אותה, עם הר־המלך הנשקף על פני המרחב הירוק, ואחרת היא בחורף כשהשלג אינו פוסק לרוב שבועות שלמים, והמבואות הצרים מתכווצים עוד יותר, והגנים חשופים ואבלים והויליה עוטה כפורת־קרח מוצקה, והלב מתפעם־ מתנער רק עם שקיעותיה, השקויות אדמומית עמוקה זו, שיש בה ובשוליה הירקרקים משהו מן הזוהר הצפוני, מאור קפאון רב־קסמים זה, הנראה רחוק כל־כך מאדמה עניה זו שלמטה. בשעות השקיעה, כשעמדתי על יד חלון חדרי, הנשקף על פני תורניתות הפרבר ועל פני שפלת הויליה הכחלחלת הרגשתי מהיכן יונקת הזמרה האֶלגית של מיכ"ל, אבל עד נוף שירתו עוד לא באתי. לחנם שאלתי את זקני ווילנא, את ציטרון ואת טריווש, על המקומות, הקשורים בחיי הלבנזוֹנים. מעט מאוד, כמובן, דיבר ללבי “המלון האירופי”, ששם היה, כפי שהוגד לי, פעם בית־היין המפורסם של אהרן לבנסון, בנו של אד"ם, – זה שליינותיו המשובחים הקדיש הזקן פעם ספק פזמון, ספק ריקלמה, וכמנהגו, חסה גם עליו עינו והכניסו לספר שיריו. במקום־זכרון כזה ובכיוצא בזה לא היתה אף אחיזה כלשהי בנוף נפשו של בעל “שירי בת ציון”.

אכן באחת השבתות הוליכני סולודר הצעיר, שישב אז בווינא, אל נאות־הקיץ שנקראו בפי הוילנאים בשם “לבנון”, – אם איני טועה, עד היום. שם, בגנים העזובים, בין בתי העץ הישנים, התהלכנו עד הערב, שקענו עד הברכים בשלג שנערם בין העצים, מששנו את הגדרות המרועעות למחצה, וכמה שהיה כאן שומם ועירום הכל באותה שעה, ראיתי בדמיוני את המשורר החולה, השוכב כאן, מוקף ירק באביב חייו האחרון – ראיתיו מוטל ביאושו האחרון, לבדו, בבקשו אויר לריאתו הנמקה. בשאתו את עיניו הכואבות למרום, בתפלה לחיים, גם כי קלל את חמודותיהם; ראיתיו מצפה במכאוביו לבואו של שולמן, של קפלן, בקוותו, כי בחברת רעיו האהובים יפוג פחד המות ורוח לו מעט… ידוע ידע כי הוא הולך למות וכי אפסה כל תקוה, אך כל עוד לא נתקו כפות רגליו מן האדמה היקרה, לבו צמא רוך ואהבה לאין שיעור, כאילו אהבה גדולה – רק היא עוד עלולה להציל, לקרוע את גזר־הדין שכבר נחתם…

שיריו ברור ידברו על צמאון אהבה לנוכח תהום המות, וגם במכתביו לחבריו הקרובים אנו מוצאים רמזים לחבלי־אהבה אלה, אשר תחת ידם התענה, ומהם בקש מפלט באהבת רעים¹. אהבת נשים ואהבת ־רעים – שתיהן כאחת המו בדמו ואכלו את לשדו. אָמון על ברכי אביו שפינק אותו בלי מדה, ילד־שעשועים למשפחתו ולכל אלה אשר בא עמהם במגע, לא יכול לנשום עוד מחוץ לספירה מלוהטת, המלאה המון אהבה. לא שיריו בלבד – גם כל מכתביו מלאים אותה נשימה נלהבת, אותו רעבון לידידות, למסירות קיצונית, לאהבת־פלאים. הוא מקנא לידידיו קנאת נשים כמעט. מקנא לקפלן, מקנא לזקש. הוא אינו מוצא סיפוק בידידות סתם – הוא חפץ ברגש עליון, בהתמכרות חיים. הוא מאיים ומתחנן, מתרגז ומתפייס. כשם שהיתה טבעית לו הערצת הנפשות הקרובות, כך היתה כמעט הכרחית אחרי אידיאליזציה כזו האכזבה, ההתפכחות חליפות – החום והקור, אהבת החיים ובחילת החיים, שמתוכן צמחה שירתו הטרגית.

האביב בשנה ההיא מצאני עוד בווילנא. עמדתי להפרד מן העיר הזאת, אשר לא קלטה אותי, ולשוב אל הדרום, אשר אליו נמשכתי תמיד כלאדמת מולדתי. הייתי עד לצמיחת האביב האטית על שפת הוויליה, לנשיבות המרחק, שלפפו במגעים רכים כל אילן מהרהר, כל חלקת ארץ מוריקה בנוף צפוני עמוק־נכאים זה. ומהיות גם לבי כבד עלי מאוד בימים ההם, הרגשתי את אביבו של מיכ"ל, זאת הצהלה הפתאומית הניתכת לתוך העגמה הצפונית. זאת הקובלנה האביבית, המפעמת בכל נצנוצי שירתו.

היגון היה כאן סוער יותר ואולי כבד יותר מזה שבשירת האב, – היה בו יותר מריח הדם הנוזל; אבל עלו ממנו רוחות משכרים, סוחפים, מתעתעים, וערפלי צל עם ערפלי שמש נאבקו בו, ומעבר לכל פחד המות היה העולם ירוק ומתרונן ומבטיח. לא פלא הוא, שהפייטן החולה, אשר שלח לכל עבר את יללת נפשו השאיר, עם כל זה, אחריו לדורות רבים הד אביבי, כליון־נפש לטבע, למרחב, לאהבה: לכל אשר צמא לבו הכואב בפרפרו בין חופי החיים ובין תהומות הכליון.

*

בכוחו זה לסחוף ולהסחף, לפרוץ כל סכר ולהנשא עם הגלים, נבדל מאביו, שיותר משהיה כבד־ניב, היה כבד־מסורת, פייטן ומדקדק, שלא זזה ידו מן הראשונים ושכל פריצת גדר קלה היתה זרה לכל תכונתו, האוהבת חוק וסדר. הזקן ראה את עצמו, כממשיך את מסורת הגר"א. כמוהו לא נרתע מכל בקורת הנוסחאות, כמוהו אהב את “דרך האמת והפשוט”, ושנא את הפלפול (“כמפל בר הפיל את הפלפול מיד מבלבלי התלמוד”²). אבל כמוהו לא גרם כל עקירה, כל מהפכה מיסודה. בעוד שמיכ"ל היה כולו יליד־הסער, אדם שקלט – הרבה יותר מבני גילו, הרבה יותר מכל משוררי זמנו – את הרוח החדשה. הוא ספג את הרומנטיקה היהודית באמצעותו של שניאור זקש, ובעצמו העיד על השפעת שד"ל וצונץ. אבל רוחו היתה רוח מרדנית, פורצת. לעומתו נראה גם יל"ג שמרן שבשמרנים. בשירתו, ועוד יותר באגרותיו, התסיסה אינה פוסקת.

הוא ספג בלי ספק הרבה מרוחה של “גרמניה החדשה”, ואף שלכל זה עוד טעם נעורים ורוח נעורים, הנה אין ספק שהרוח האביבית הזאת, המעלעלת בגן שירתו, היא שזעזעה את גידולי השירה המאובנים, היא שיצקה על הדור את השכרון הראשון, ומי יודע מה דמות היתה להשכלה כולה בתקופת סיומה אלמלא נעקר הוא בעודנו באיבו.

א. ערש הילדות

אכן אף הוא, אשר בהתעטף עליו נפשו, פרץ כל גדר, ובאחד ממכתביו אל שניאור זקש הוא מטיח דברים קשים כנגד כל קדושת עם ודת³, הוא אף על פי כן יליד ווילנא, חניך מסרתה ויליד תרבותה החמורה.

ווילנא, ווילנא שלפני מאה שנה, בהולד לה מיכ"ל. אני רואה לפני את העיר, “קריה נאמנה” זו אשר גם משורר בן־זמננו עוד שר עליה באהבה ובגעגועים רבים. נדמה לי, שלא נשתנתה גם עתה בעצם אפיה, בפרצופה המיוחד, בקלסתר פניה ההיסטורי. אותה העיר שמתחת הנולוּת החיצונית מאיר משהו, שקשה לכנותו בדברים; אותם הרחובות הצרים, עניי־השמש, המלאים המון חי, המון יהודי עם רעבון תמידי בעיניו, – רעבון ללחם ולדבר ה' גם יחד; העוני והמחסור אינם מאפילים על חדות הכלל, חדות ישוּב מאוחד, מאוחד ומרוכז. אנשים רצינים ונוּגי־נפש מתהלכים־מתרוצצים ברחובות אלה, נרדפים מן המחסור, נרדפים מאי־מנוחה פנימית; משהו כבה בעיניהם, ושב ומתלקח פעם בפעם. האם זו אש הצמאון לחיים, לטבע, ליערות־האורן חריפי־הבושם, העוטרים את קדרוּת המעונות האלה ואשר רק אחד ממאה חסה בצלם, השתטח על דשאיהם הטובים ושמע את רננת בדיהם בצהרי־שמש או באודם־שקיעה? או זהו צמאון סתם, בלתי ברור לעצמם – צמאון למשהו נעלה, שגלה מהם וששמץ ממנו עוד יזהר כניצוצי חיים במבטים העגומים והחולמים האלה? ברם כל צמאון מעיד על חיי נפש שלא דללו לגמרי; מעיד על איזו קדושה חבויה בלב, על חלומות שמרחיבים את גבולות החיים הדלים, ביבושת חיצונית זו היתה איזו נפשיות עצוּרה, איזו אידיאליוּת עקשנית, ששמרה על עצמה בתוך קליפה קשה זו ושנשתמרה בתוכה.

כזו היתה ווילנא, עיר העקשנוּת הליטאית, עיר הקפאון החיצוני, שמתחת לו מקלחים פלגי חיים חמים, יהוּדיים, תמידיים – עיר הרצון היהוּדי, מרכז התרבות הגלוּתית הגדולה, שנלחמה על נפשה, שידעה והכירה על מה היא נלחמת. ווילנא איננה בת־צחוקה של היהדות. היא קודם כל עיר של תרבות; תרבות נאמנה, חמורה, עמקנית, קודרת במקצת ככל תרבות יסודית, בעלת עיקרים לא־ימוטו – היא בירת ההלכה. הגאון לא היה חזיון בודד בה; הוא סִמל את רוחה, – את העוז, את חוט־השדרה של התרבות העברית המוצקה, שנתפתחה בליטא. רבני ווילנא, גאוניה, פרנסיה היו “אנשי אפּוֹס” כולם, בעלי דמות, אנשי קומה. כאלה לא תעקור רוּח מצויה ממקומם. כאן לא היה מקום להריסה החסידית; רוחותיה המנשבות לא נגעו בנדבכי החומה הבצורה הזאת. וכשבאה ההשכלה, נצטרפה גם היא תחילה אל תרבות העבר, הוסיפה על רכושה השמור – לא גרעה ממנו. להשכלה של הרס, להפקרות ולבזבוּז לא היה כאן קרקע כלל.

יותר משהיתה מבצר הקונסרווטיביות, היתה עיר־הבסיס, בעלת־השרשים – עיר שידעה לשמור, שלא לפזר. ודאי שהיה חסר בה יסוד המתעורר, הרוח האביבית המשחררת, המנתקת את האסורים בבת אחת – אותו היסוד הדרומי הנעים, שיצר את החסידות. אבל היא לא היתה סגורה כלל וכלל בפני החדש, בפני נושאי ערכין אמתיים, בני משקל. מתוך אהלי הרבנים והגאונים יצאה ההשכלה ראשונה, צעדה לאט ובכובד ראש, כאלו אין מחשבת הרס בקרבה, ואולם בחזקה נגעה עד הלב, הרסה אל הפנים ועשתה שמות. אכן היא נתמוטטה רק תחת כובד תרבות חדשה, תרבות מבוססת – תרבות לפי רוחה, לפי השגתה; במקצת, גס לפי מסורת שלה.

*

בעיר כזאת חי ויצר אבי מיכ"ל, המשורר העברי הראשון בארצות הצפון. השירה העברית, גם זו שלאחר המקרא, היתה בעיקרה בת הדרום: ספרד, איטליה; במקצת, גם דרומה של צרפת, ששם גברה כבר ההלכה. ככל שהתרחקה צפונה, כן פּג חוּמה, ירד טעמה. כאילו נתייבשה מבפנים. אד"ם הכהן היה הראשון, שנטע את השירה העברית באדמת רוסיה הקרה, בצפונה של אירופה. אמנם, משורר דרומי לא היה גם הוא. השפע ניתן בצמצום; היה בלי שמש, בלי אהבה, בלי אש. היה משהו קודר בלב האיש הגבוה והחסון הזה, שלא קיבל פיוּס לעולם. לא היה קורטוב האושר, הבא תמיד רק במקום שיש מעט חופש, מעט ילדוּת, אבק הוּמוֹר. העולם ניתן בלבו בלא בת־צחוק, בלא תנחומים; הוא לא שכח אף רגע את אמיתו הקרה, את ה"הבל תחת השמש". ואולם הוא היה בכל זאת יורשם הראשון של פייטני הדרום; הראשון, שהשירה היתה לו לא מליצה של בטלנים או של משכילים שטחיים, כי אם מה שהיתה למשוררי ספרד ואיטליה – יסוד תרבותי, חיי רוּח מגוּבשים. הוא החיה את טפוּס המשורר־החכם, שבין השירה והמחשבה לא היתה לו עוד כל מחיצה. מחוסר השכלה פילוסופית, היה בכל זאת תמיד צמא לה, חותר אל אוצרותיה בלי מפתח ומתאמץ להפרות את שירתו בגרעיני מחשבה פוריה. הוא ינק את עיקרי הפילוסופיה מכל אשר יכול – מספרי המחקר שלנו, מתוך שיחות, מתוך מכתבי בנו, שנתלהב מן הפילוסופיה הגרמנית. ידיעה פילוסופית כזו יוצרת את החקרן – זה שמגלה תמיד את הגלוי ומבקש להכיר את זה שאינו בגדר ההכרה. אין ספק, שחקרנות זו השחיתה הרבה את שירת הזקן – החזיקה אותו תמיד בתוך כפותיה הקרות ושפכה כעין מעטה אפר על פני מיליו וציוּריו הבולטים, המתפרצים תמיד לבטוי. ואולם הכאב הגדול לא נבלע בכל אלה. הן נקבו את סלע ההויה. זאת היתה שירה רצינית, יהודית, ווילנאית – שירת האימה כלפי החיים.

*

בתקופתנו הסכנו לנהוג קלוּת־ראש קצת במשורר הזקן, כאילו לא יכולנו לסלוח לו, שהעמיד בן־משורר גדול ממנו… נמצאו גם כאלה, שהביעו או חזרו על הרעיון האבסורדי, שהזקן קלקל את שירי בנו, בהביאו אותם בכבלי הדקדוק ומספר התנועות. לי נדמה, שהשפעת האב מצד זה יכלה להיות רק חיובית. ההשפעה הבלתי אמצעית, כמו החקרנוּת, שנחל מיכ"ל מאביו – ומכל הסביבה – ושלא יכול להשתחרר ממנה, אפשר שלא היתה לטובתו; אבל בנוגע לצוּרה ולהשבחת הלשון אין ספק שהמשורר הזקן והידען המובהק הוסיף לו מכוחו. לא תמיד יש לזלזל בדקדוק ואפילו במשקל חמוּר. לבעוט בהם רשאים רק המשחררים הגדולים, לא פורקי־המשמעת. וצריך רק לקרוא את מכתבי מיכ"ל אל זק"ש, שנתפרסמו עתה בלי הקונטרולה “המדכאה” של אבי המשורר, בכדי להוכח, כמה היה מיכ"ל, עם כל כשרונו העצום, זקוק ליד המדריכה הטובה הזאת.

בימינו כבר העריכו ועוד עתידים להעריך את שירת אד"ם הערכה אחרת. החקרנות היתירה, מצד אחד, וכתבות המצבות וההימנונות לגנרלים ולמלכים עלוּלים באמת לכסות בחרסי מליצותיהם המאובקים את תלמי הפוֹאֶסיה החבויים האלה. ואולם בין החרבות האלה עוד פורח מה, שרק יד משורר היתה עלולה לטעת אותו. המבקש לא יצא בידים ריקות, ואולי גם ימצא אילו נקודות, שבהן רוכז כוח של בטוּי אדיר ביחד עם צלילי־ליריקה נקיה, שלהם לא פלל כלל.

זה היה משורר בן־זמנו; עוד יותר – בן סביבתו; משורר ווילנאי, מי שהיה יותר איש־הספר מאיש־הטבע; מי ששירה היתה לו כמעט תמיד יותר מהלך־נפש; ואולם – גם מי שלא ידע יצירה בלי התאמצות בלי חגירת כל כחות הרוח; מי שבשירה ריכז את כל ירושת התרבות, בראותו בה לא פריקת־עול ובזבוז, כי אם – כמשוררי ימי הבינים וכרבים המשכילים – חיזוק הבסיס ותמיכתו.

*

תרבות־מסורת מוצקה זו היתה המכרעת בהשפעתה על מיכ"ל – האדם והמשורר. שירתו גדלה מתחתה כדשא הענוג מתחת שלג־אדר. אכן היתה גם חזקה ממגע צונן זה; לטובתה נתרסנה. אלה הרואים בהשפעת החינוך והסביבה חזות הכל, רשאים לקבול על מזלו של המשורר, שלא נשם בילדותו אויר אחר – יותר חם, יותר אביבי, מה שהיה בלי ספק מכשיר את תכונתו להתרשמות לירית יותר נקיה, להבעה יותר בלתי־אמצעית. אבל אלה הסוברים, שהאישיות היוצרת אינה יונקת אלא מאותם הצינורות, שהיא זקוקה להם ושהיא קולטת גם את הזר לרוחה לפעמים לטובתה; שהיא נמשכת אחרי יסודות מתנגדים לה ומתחזקת על ידם – אלה לא יראו בהשפעת הסביבה החקרנית צד שלילי בלבד. אפשר שדוקא התכונה הלירית ביותר זקוקה להרכבת “הפרוזה”, להפראתה של המחשבה העירומה. כל אישיות גדולה באה לידי הכרה עצמית רק כשהיא נתקלת ברוח מתנגדת גדולה.

גם מיכ"ל – אפילו אם נפגמה ליריותו משהו על ידי ההשפעה הרציונלית – קלט אל תוכו גם את גרעיניה הבריאים. היא עשתה את שירתו יותר מבוגרת; יצקה לתוך שפעת הרוך שלה גם “נטפי ברזל” מחזקים. היא עטרה אותה בגבישי המחשבה העליונה, שרק בה התגוונו־התעמקו צבעי שירתו וצליליה. אין בכל יצירה – וביחוד ביצירה הלירית – עזרה יותר מבורכה מזו שבאה “מן הצד” – מצד שלא פללו לה.

ב. יסודות שירתו

אמנם מיכ"ל לא היה גם בלאו־הכי תכונה לירית צרה, פסיבית זו שמשקפת את צבעי ההויה כבריכה שוקטת; זה לא היה אופי אמנותי נקי, שפרנסתו רק על יפי העולם וצורותיו. מראשית ימיו (והוא הן גם בסוף ימיו עוד עמד בגיל, שאחרים עומדים עוד בראשיתו) גלה עצמיות חגורת רצון, אדם שעמד מול העולם תביעות מוסריות נשגבות. מדתו היתה מידה אוניברסלית. לא לחנם היה בקרבו משהו שנלחם בחזקה, שלא יכול להשלים עם השקפותיהם הלאומיות הצרות של זק"ש, שד"ל ודומיהם. מכתביו המעטים, שנתפרסמו עתה, – מכתבים שגמגומם הסגנוני עומד בניגוד עמוק כזה אל החרוזים המבהיקים של שיריה המצויינים, – מגלים לפנינו בכל זאת את עולמו הפנימי הסוער, את שאיפתו הקפדנית לאמת – לאמת האנושית הגמורה, הקיצונית, ומפילים על אישיותו היפה קרני גבורה רוחנית. לא הוא לא היה דומה אף במקצת אל מאנה, תכונה אידילית שקופה זו, שגם על יגונה, יגון המות הכבד, שפוך תמיד אור הארגמן. מיכ"ל היה – ולא רק משום שהיה נידון למות כמעט מעצם ימי ילדותו, כי אם בתכונתו מבטן ומלידה – אישיות טרגית, אישיות כבדת מחשבה. המחלה חדדה־העמיקה עוד יותר את מחשבתו השירית הנוקבת. אבל היא לא שינתה אותה. אישיות יוצרת עומדת בעצמיותה. גם היינה המכריז על עצמו בגבור מחלתו, שאינו עוד אותו ההלני העליז שהיה, כי־אם יהודי זקן חולה, אינו מגלה לנו חדשות: יהודי חולה ושבור היה גם כששר את חרוזיו העליזים על האביב והאהבה.

מובן, שבזה אין חפצי לאמר, שמיכ"ל לא היה ליריקן מובהק. חפצי להגיד, שהיה יותר מזה. שבתכונתו היו טבועים אותם קוי הרוח האנושיים, שאינם יכולים שלא לפגום מעט בתום ההתרשמות, ואולם שהם עושים את נפש המשורר לכלי זמר יותר מלא, שעל מיתריו מנגנות רוחות העולם הגדולות. בימי תקופת שלמה היו לנו מיכ"ל החליל המתוק הראשון של שירתנו החדשה. חרוזיו הנפלאים על האהבה, על הטבע, על הנוער היו לנו כאיי־ירק קטנים בשממת ספרות ההשכלה. הסכן הסכנו לראות בו את חמדת התקופה ההיא, את ילד שעשועיה. עליו נחנו בימי ילדותנו, כמו על עמודי מאפּו, מזעפּו של גורדון, מגליו הנתכים של סמולנסקין. ואולם שירתו לא היתה מניפה קלה, המשיבה שקט ומניחה את הדעת. מעבר לערוגות ציציו אורב תמיד הסטיריקן, התובע. בזה נבדל לטובה מגורדון – שנועם השירה האיר גם את זעם המחשבה, שהיתה בו אותה המזיגה היקרה של המוכיח והמתפּּייס, של הבקורת והתום, המוסיפה כוח חיוני לכל יצירה, העושה אותה קרובה יותר, אנושית יותר. זאת היא אותה הפגיעה בהרמניה, שלפי גיטה, היא יוצרת הרמוניה נעלה יותר. מאַנה אוּלי היה בעל תכוּנה שלימה יותר, בהירה יותר. בין תלמי גנו הקטן אנו מהלכים בבטחון; התכלת הטהורה פרושה תמיד על ראשינו. אולם עם מיכ"ל נשוא ננשא על כנפי הסער. הוא יסיע אותנו ממקומנו – עולם השקט אינו אלא מקום חניה לו.

ג. בקיעי הנפש

בקרבי עתה – לאחר הפסקה של שנים רבות שוב אל שירת מיכ"ל, נפגעתי לא מעט מגילוּי הבקיעים הנפשיים האלה. אותם החרוזים הבודדים והבתים ההרמוניים מתוך “שלמה וקהלת” ומתוך שירי התפלה שלו, שידענום אז על פה, היו אמנם התמצית השירית, הגובה האמנותי של מיכ"ל; אבל בהם נתגלה רק צד השמש, רק נוגה־ התכלת של שירתו. זה לא היה עוד מיכ"ל כולו. כמשורר אולי יעבור אל הדורות הבאים רק בלוית החרוזים האלה, צלילי־הזהב הזכים, אשר רק אותם ינחיל כל משורר לירי את הבאים אחריו. אבל היקף האדם שבמיכ"ל גדול הרבה יותר. הוא אשר בירך את החיים ושב וקלל אותם יום־יום, הוא אשר ראה את הלילה יורד על אביב חייו, אשר מנה מספר לרגעים שנשארו לו עוד תחת השמש, אשר הרגיש לילה - לילה את פעמי הכליון ההולכות הלוך וקרוב וישאל לחיים וישאל למות ולא מצא מענה – הוא היה יותר ממשורר האהבה והנוער. הוא דרש פתרון לכל זה. בכל תמצית דמיו החולים זעק לשמים האלמים, דפק על שערי ההויה העורת ותבע בחזקה את עלבון החיים, את עלבון האדם עלי אדמות. בערב־בערב, בהתלקח על ראשון כוכבי השחק האדומים, פרש אליהם את כפיו ויבך ויתחנן וישאל לחידת החיים הנוראה:

עֲנוּנִי נָא, עֲנוּנִי, שוֹכְנֵי רָמָה!

הֲלִיכוֹת עוֹלָם נָא עִצְרוּ כָרֶגַע!

אֲהָהּ, קָצָה נַפְשִי בִמְלֹא הָאְַדָמָה,

בָּהּ יֻלַּד אֱנוֹש לֶעָמָל וָפֶגַע!

בכל תוּגת נפשו הכואבת חפץ – ולוּ רק רגע אחד – לדעת, להבין, להצדיק את כל זה שאין להצדיקו בתבל זו; בידיו החורות, השקוּפות, ידי משורר חולה, החזיק בקרנות העולם, חפץ לקרוע בחזקה את “צעיף הסתר” מעליו, אולי יראה פני אל רחוּם וחנוּן, אשר יקשיב צעקת הגוע, אשר לא יתן לנפול, להבלע בתהום הנצח הריקה… עוד בהיותו ילד כבר נשא את עיניו להוטות־התמהון אל שיא העולם, שפך את לבו וישאל מענה –

עַתָּה קוֹל עֶלֶם נָא שִמְעוּ שָמֹעַ,

וּמְעַטִים אִם יָמַי פֹּה עְַלֵי אֶרֶץ

אַךְ לִבִּי בִּי זָקֵן יִגְוַע גָּוֹעַ…

לב המשורר, עוגב־פלאים זה, אשר נסדק, אשר זקן בלא עתו, לא חדל משאול, ואם גם ידע, כי פתרון אחד לכל החידה הגדולה – הכליון; הוא לא יכול להרגע, לא יכול להשלים, כי השלמה זו היתה מקדימה את המות, היתה גוזלת מיגון החיים האלה את שלהבתם האחרונה. והוא חי על מרירות זו – השתכר ברעלה החריף. זה לא היה הפסימיזמוס של האב, שעם כל עוז הבטוּי שבו היה משהו ספרותי, משהו “מן המלאכה”. זה היה הלב הלב החם, שהטיף את דמו לתוך חלל העולם הקר, וקול רסיסי הדם הנוזל נהפך להמית שירה.

ד. האב והבן

קשה למצוא עוד בתולדות הספרות דוגמת שני משוררים, אב ובנו, שכתבו בעת אחת, שהם דומים כמעט זה לזה – ושיהיה בכל זאת ביניהם הבדל פנימי עמוק כל כך, ההבדל של דורות, – הקפיצה על פני תהום הגבול של שתי תקופות, כזה שאנו מוצאים בקלסתר שירתם של אד"ם ומיכ"ל. אין לנו לבקש ראיות לדמיון שביניהם. בכל שיר נמצא משהו קרוב לשניהם יחד: אותן השאלות, לפעמים אותן המלים, אותה השלילה הנוקבת – אותה החקרנות, אותו היאוש. אבל כל מה שעוטה עוד קפאון בשירת האב מתחיל להתמוגג, לפרוח כאיבי־ניסן, ממגע רוחו של הבן. הלשון העברית, הנקרעת עוד אברים־אברים צוננים מתוך המליצה המקראית ב"שירי שפת קודש" נעשית שוב אלסטית, לירית, כמו אצל רמח"ל ולוינזון, וחן אביבי לה של נוער ותקוה. ביחד עם עוז של צמצוּם, אנו מרגישים כעין רוחה, כעין שחרור מה משלטון הדוגמה הביבלית. צירופי לשון וצירופי צבעים וקולות חדשים מתרקמים מאליהם כמו באפס־יד וקולות חדשים מתרקמים כמו מאליהם, כמו באפס־יד, כאשר יהיה אצל כל משורר ברוך־אלהים אשר יפרוט על מיתרי הלשון באותה הרשלנות הנעימה, הבאה מתוך בטחון בחסדה, המעידה על שפע לאין קץ, על התפנקות ורחמי־שמים כאחד. כבר הטעמתי את זה פעם, שאינני מקל כלל בערכו של אד"ם. כזה יהיה הראשון, – זה שכובש עוד בכוחה של משמעת. אבל בעברנו משירתו אל שירת בנו, ונדמה לנו, כי הננו יורדים מעירום ההרים אשר עליהם עוד יתעלם הקרח לדרוך על שטיחי דשא נקוּדי־ציצים. ודאי שהרבה גורמת לכך הכשרת הלשון, אותה עבודת היצירה המתמידה, שהרבים הנעלמים יקחו חלק בה, וכל כבושיהם יפלו אחר־כך מבלי משים בחלקו של היחיד; אבל אין זה עוד ביאור מספיק: היכולת הגדולה להשתמש בכל הכבושים האלה, להתיך כל זה התכה חדשה, מזוקקת, אשר תבטל בבת אחת את כל הסיגים ותבליט את כל מכמני הבטוּי המחודשים, אותם יסודות החיוניים, אשר כוח להם להתקיים ולהעמיד ולדות ולהיות בטוי לקם ולמתהוה – זה הוא, העושה רכוש הרבים המפוזר לקנין היחיד, משום שהוא בכוחו, בשלימותו הפנימית מאחד הנפרדים האלה ונופח בהם נשמת יצירה חדשה. והכוח הזה אינו עוד כוח לשוני, פילולוגי, כי אם פרץ רגשות חדש, הולדת עולם חדש, אשר ימשוך כל פליטי בטוי ונדחי בטוי לתוך חוגו הרענן. כי גם זה הוא אחד מפלאי היצירה הסתומים: התחדשות החיים והתחדשות הבטוי, הבאות תמיד כאחת ואין לדעת מי משתיהן קודמת. אותו החומר הלשוני עצמו ורק בצירוף חדש כל־שהוא, מפיל פתאום אור אחר על העולם ומלביש צורה חדשה את כל אשר בו. משוררים כמיכ"ל, כביאליק, כמנדלי – נושאי העולם המתחדש, אלה יביאו תמיד בלשונם רעננות אביבית אתם. אפילו טשרניחובסקי, שלא הביא אתו רכוּש לשוני גדול, מצטיין באביביוּת זו שבבטוי: המלים צמחו גם אצלו כעשבי־שדה ירוקים, כאילו נתגלו זה עתה מתוך הכמישה החרפית; בשעה שנגידי סגנון כגורדון, חידושיהם רק מפליאים בחריפותם, בכוח הבטוי שבהם, אבל אינם מחממים, אינם מפרים, אינם מגלים את יפי העולם החדש. מיכ"ל היה עוד צעיר למדי, בעזבו את העולם ובהפסק יצירתו ואינני מעמיד אותו בשום פנים בשורה אחת עם ביאליק או עם טשרניחובסקי, אבל כמה צירופים של מיכ"ל נקלעו עוד גם בשירי ביאליק וטשרניחובסקי, שמשו להם נקודות־משען בהיותם עוד צעירים לימים, בעוד שמרכוש הצירופים הכביר של יל"ג לא הופרתה תרופתנו אלא מעט. אות הוא, כי צירוף חדש בלשון אינו עוד ולא כלום אם הוא בא רק מתוך חריפות סגנונית ואינו מסמל רוח אחרת, הרגשת־עולם חדשה.

ה. הרומנטיקן

ואת יצירת מיכ"ל פעמה באמת כבר רוח אחרת. למרות עמדו בעצם תקופת ההשכלה, למרות דברו לפעמים בלשונה, ברוּחה – לא היה בשום פנים משוררה ונביאה, כגורדון חברו ובן־גילו, אשר קידם את בואה בתרועות־גיל ואשר שמר לה את אמונתו עד אחרית ימיו, גם בעלות שחר חדש על שמי האומה. מיכ"ל היה אחר. לבו צמא לתחיה, – לא לחיים של תרבות, כי אם לחיי־נשמות, לברק גאון אנושי, לתום הטבע. נפשו צמאה לגבורי הרוח הגדולים, אשר יאירו את חשכת חיינו. הוא היה מן הראשונים, אשר נגע בהם קור ההשכלה ובשירו “קהלת” שלקה לא מעט מפגע החקרנות, ישנם גם בתים מלאי כאב אשר בהם הביע את כל אכזבת חללי הדעת הראשונים, אלה שגורשו מגן־עדנם ולפניהם השתרע המדבר הריק והנורא:

הוֹי, עַזָּה מִמָּוֶת חָכְמָה הַזְּעוּמָה!

מַה טוֹב בּוֹאֵךְ פָּנַיִךְ כִּי יִזְרָחוּ,

וּבְגִשְתֵּךְ עָדֵינוּ, הוֹי אַתְּ אֲיֻמָּה,

כֵּן תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה מִמֵּךְ יִבְרָחוּ.

תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה אִם כָּהוּ גַם יַחַד –

וּלְעֵדֶן יַהַפְכוּ הַשְּאוֹל מִתַּחַת.

וּלְנָגְהָם יֵלֵךְ אִיש מֵאֵין כָּל פַּחַד –

אַךְ אַתְּ בִּרְבוֹת אוֹרֵךְ גִּלִּית אַךְ שַחַת.

זאת לא היתה תהלוכת הנצחון של ההשכלה, זו שהאמינה בעצמה. בכוחה לתת אושר, לפייס בעד כל האבדות, הלב בכה לחיים החמים, הרוגשים, המאירים בתקוה ואמונה, שאבדו יום אחד ומאום לא נתן תמורתם.

כה נבל העולם בעודו בתומו ובתפארתו לחרבוני ההשכלה הראשונים. הורגשה כבר היתמות, התלישות, הרצון לשוב ולהאחז בשולי אלהים, בשולי החיים הפשוטים:

שוּבִי, עֵת יַלְדוּת אֶל נַפְשִי נֶאֱנָחָה,

עֵת הַאֲמֵן אֶת כֹּל יְכֹלְתִי צָלַחְתִּי;

וּבְטֶרֶם נַפְשִי לִגְדוֹלוֹת בָּרָחָה,

מִקְטַנּוֹת שוֹקְטוֹת עֵת שָקַטְתִּי נַחְתִּי.

*

מיכ"ל היה רומנטיקן, כאשר תהיה כל רוח יוצרת הדבקה באלהים ומקוה לפלאיו. בכשרונו המזהיר, בכל ברק חייו הטרגיים, היה נמנה על אותה המשפחה הגאונית הקטנה, שקמה אז בכל ברק חייו הטרגיים, היה נמנה על אותה המשפחה הגאונית הקטנה, שקמה אז בכל קצוי אירופה וקראה לשוב, לעזוב את מקורות האכזב ולחסות שוב בצל הטבע. לא לחנם נעשה גם לדורנו סמל אביבי, דמות קרובה וחביבה, שבקשנו מחסה בה בימי ילדותנו. הוא היה לנו הפלא הראשון, האות לתחיתנו. בחרוזיו הרוננים, המאדימים כפרחי־דם ומכחילים כציצי התקוה, צללו נעורינו מכאובינו ובכל היאוש שבהם נעשה חם לנו מצליליהם הזכים. הוא לא היה כמאנה, אשר נפשו השתפכה עם תוגתו יחד, אשר אהבנוהו בגלל רפיונו ותומו. מיכ"ל היה הבוגר. את קולו שלח על פני השממה הגדולה. הוא ידע לקלל כגבר; היה בו יסוד גברות לוחמת, בלתי משלימה, בלתי נכנעת. אבל באצבעותיו הלבנות רמז אל ארץ התקווה, אל פנות שמש רחוקות. עוד סוככה עליו יד אלהים. רוחו היתה עשירה יותר מדי וברוכה יותר מדי, כי תתיתם כליל. את חרוזי הנוער של “שלמה”, אשר “רוחות רנן וגיל” בהם יסחרו, ידענו על פה, ומקדרות “קהלת” הסבנו את פנינו; וככה נשאר לנו תמיד משורר התקוה, אריאל האהבה.

הוא היה רומנטיקן, כי נפשו נשרפה מצמאון לחיים, ליופי – להוד אלהים עלי אדמות. זאת לא היתה הרוח המיושבת של גורדון אשר בכל מלחמתה הגדולה היה גבול לחלומותיה. זה היה השכרון של הנוער, אשר יזעק משפע, יזעק מרעב, מכליון־נפש אשר עטוף יעטוף את העולם בערפלי כמהון ואין מחסה מסערו הלוהט. על כן משכו אותו כל כך הגבורים הטרגיים, אבירי הקדומים אשר שרו עוד עם אלהים ויוכלו לו. צמוא צמא אל ההויה המלאה – אושר או יגון, אחת היא, ובלבד שהחיים יעלו על מוקדי האהבה. על כן לא מצא ספוק עוד מראשית פעמיו בשירה הלירית בלבד, אם כי היה ליריקן מובהק מעצם טבעו. הליריקה היא תמיד יסוד כל יצירה, נשמת כל שירה וחזון. ברם, לא נכון הוא, כי הליריקן מטבעו לא יצלח ליצירה אֶפִּית. מציאותה של נשמה יתרה אינה בשום פנים ראיה לצמצום הגוף. להיפך, מכל אשר יחזק הליריקן, ככל אשר תגדל ותעצום הרוח, כן יקל לה לכבוש גם את פסגות האפוס. המשורר הלירי יערוג תמיד, בהגיע תור בגרותו, אל האֶפּיקה. השירה הלירית היא המסגרת, ומי אשר לא יצא ממנה מעולם, לא הרגיש את ההויה במלואה, בכל היקפה; נשאר תמיד במרחק־מה ממרכז הבריאה. והעובדה, שמיכ"ל התחיל בעודנו רך בשירה האֶפִּית גדולה והצליח, מוכיחה כי היה בעל כוחות אין־חקר, ואין אנחנו יכולים גם לשער את פסגות היצירה שהיה משיג לו חי לפנינו והאריך ימים כאביו, כגורדון.

אכן גם במיתתו הקדומה היתה רומנטיות מובהקה. כל אלה העלמים הנעלים, בחירי האלהים, כנובליס, שלי, לרמונטוב, וכמיכ"ל, מאנה, פייארברג, גנסין – כל חייהם ויצירתם היו טבועים בחותמה של הרומנטיקה. הם כולם מהרו לחיות, מהרו ליצור, להשרף באש נעוריהם ויצירתם, כאילו נגלו לפניהם בבת אחת כל התהומות, וכמחנה צפרים נבהלות נתקו מעפר האדמה ויפרשו את כנפיהם הקלות השמימה. ביצירה רומנטית יש תמיד יותר הרגשת הצמאון, הרצות ללפות בבת אחת את עמודי העולם; והרגשה זו מובעת ביצירתם במלואה, עד שלפעמים יש לנו הרושם, שהוגד הכל, אם גם נרמז אפס קצהו.

גם ביצירות מיכ"ל, בשלש המחברות הדקות, שניתנו לנו על־ידי אבי המשורר, פעמים שאנו מרגישים איזו מלאות של בטוי, כאילו הגיד לנו המשורר את כל לבו בטרם ילך מאתנו. הרגשת הצמאון, סימנה המובהק של כל יצירה רומנטית, אינה זקוקה, כיצירה ריאליסטית, להיקף כמותי רב. הפואימות מלאות־הבטוי, שקדמו אולי לשירים הליריים החזקים, אנקות המות הנוראות, פתחו לפנינו בבת אחת את כל עולמו של המשורר. כי הבטוי הנפשי המלא אולי יצויר דוקא בבואו לעזרת הליריקן גם ביצירה האפית; רק אז ירוח לו, ובהאמינו שהוא מסתיר את עצמו, יתגלה לפנינו כולו, – גם מצד זה, שהוא בעצמו לא הכיר בו. רצונכם להכיר את הליריקן הכרה שלמה, בקשוהו דוקא על פני המישור האֶפִּי.

ו. המתרגם

את משיכתו לאֶפּוֹס גלה מיכ"ל עוד בתרגום “הריסות טרויא”. בחירת התרגומים, ביחוד אצל משורר צעיר, אינה דבר שבמקרה. רק מי שעתיד בעצמו ליצור יצירות מטפוס זה, בוחר דברים כאלה לתרגום ורק מי שעתיד בעצמו כוח אֶפִּי גדול יתן, בגיל כזה, תרגום מלא עוז של בטוי ויפעה של פּתוס כאלה. מין צמצום וכוח מרוכז כזה בבטוי לא מצאנו לאחר רמח"ל. מובן, שאין זה תרגום, כי אם יצירה עברית על־פי מקורות זרים. בימים ההם (ועוד ימים רבים אחריהם) עוד לא הוכשרה הלשון – אף לא הקורא – לתרגום מוגבל, מדויק, השואף למסור את כל נדנודי המקור. התרגום היה בימים רק מעין אבן־בוחן, מעין נסיון להרגיש בדופק חייה של הלשון, בכוחה לקום, להתעורר. לא לחנם היה אז התרגום באיזו מדה קודם במעלה ליצירה המקורית: התרגום כפה את הלשון להתגלות, להתמתח. לא רק להרחבה של חדוש זקוקה הלשון; היא אולי עוד יותר זקוקה לגלוי עצמה, להרגשת כוחה. התרגום – זוהי הגימנסטיקה, המנענעת את אבריה המשותקים, המנערת את האבק מעל אוצרותיה. מין מתרגם כזה היה מיכ"ל. הוא עוד נמנה, כמובן, על המתרגמים הפרימיטיביים, על אלה שהם עושים את היצירה הזרה לאומית על־ידי הבטוי הלשוני, המגשים את רוח האומה. “הריסות טרויה” נעשתה נעשתה ליצירה עברית, כמו “מגדל עוז” של רמח"ל; אבל הלשון העברית נתנה את קולה בתרגום זה בעוז נבואי כזה שהחרידה את הלבבות מקרוב ומרחוק חרדה תקוה וגיל. זאת היתה מעין מגלת “איכה” חדשה, נהי קינת תמרורים שעורר משורר עברי על חורבן טרויה העתיקה. הניבים הזרים והציורים בני־הנכר נדחו מאליהם, כאילו טושטשו מפני ברק צליליה של לשון הנביאים הסוערת:

טְרוֹיָה הָאַדִּירָה, תְּהִלַּת כָּל הָאָָרֶץ!

לוּ אֶרְצֶה עֲפָרֵךְ, אֲחוֹנֵן אֲבָנַיִךְ!

כַּסּוּפָה אָתָא אֵידֵךְ, כַּסַּעָר קָרֶץ!

• – – – – – – – – – – –

נָפְלָה נָפְלָה טְרוֹיָה, בָּעַמִים גְּּבָרֶת

נִדּמוּ עַם טְרוֹיָה, מִיָּם עַד יָם מָשָלוּ;

בְּרֹאש כָּל מְרוֹמִים וּבְמִקְדְּשֵי עֲצֶרֶת

שָכְבוּ מְטֹעְַנֵי חֶרֶב, הֲרוּגִים נָפָלוּ.

רק מי אשר כולו מלא רוחה של לשון אחת, אשר כולו נתרכז רק בריתמוס העברי העתיק, כמיכ"ל, כמאפו, יכלו לתת לשירה זרה צורה עברית כל־כך איתנה, כאשר נתן מיכ"ל לשירת שילר־ ווירגיליוס זו. תרגום כזה לא יהיה לנו עתה למופת. את כוחו של התרגם נכיר עתה ביכולתו להטביע את חותם העצמיות הזרה במטבע לשונו, ביכולתו לצרף אל כוחה את כוח הקסם הזר, למצוא בה אמצעים לכך או לזעזע אותה זעזוע כזה, שתתכופף מעט (תתכופף ולא תשבר!) מתחת סגולות הרוח הזרות ותספוג אותן על כרחה אל תוכה; אבל את רגשי השתוממותנו יעורר תרגום זה, מעשה ידי עלם חולה, כקפיצת אילה רכה על פני סלעי תהום. כפרורי זהב יזהירו תמיד השורות האלה, מרוות העוז והרגש, המעלות אותנו על מרומי השירה האֶפִּית:

מַשֹֻּאוֹת טְרוֹיָה, תְּנוּ בִי עְַדֵיכֶם!

הָעִידוּ, עַפְרוֹת אַרְצִי, שֹרְפוּ גַם נִצְרָבוּ,

אִם רָפוּ יָדַי בַקְרָב אוֹ רַגְלַי אִם שָבוּ

בּלֵיל עֲבָרוֹת זֶה מֵהָגֵן עְַלֵיכֶם.

חַרְבִּי בוֹסְסָה אוֹיֵב אַף הָלְמָה צָרִים –

אָנֹכִי, הָהּ, לֹא מַתִּי, חַיַּי לֹא תָמּוּ!

אַךְ עַמִּי לִימִינִי נָפְלוּ מְדֻקָּרִים,

אָז מָטָה יָדִי מִנִּי אוֹיֵב כִּי רָמוּ.

גם תרגום “הערבי במדבר” מעיד על נטיתו הרומנטית, על שאיפתו לשלל־הצבעים וליפעת המראות. את לבו לקחו הרגעים הגדולים, מלאי חרדות ועוז, אשר בהם תתגלה גבורת האדם, יכולתו לחבק את איתני־הטבע ולהאבק אתם יחד. גם זה לא היה תרגום כי אם “הרגשת־כוחה” של הלשון העברית, הרגשת כוחו של המשורר הצעיר. בשטף לשונו, בגמישותה, בכל הריתמוס הנפלא שבו היתה כעין תרועת־חופש, כקול בקיעת הקרח באביב. את העמודים הבהירים האלה לא שכחנו. ואין ספק, שהם הילכו הד נגינה גם על ביאליק בכתבו את “מתי מדבר”.

ז. שירי בת ציון

התרגומים האלה הכשירו בלי ספק את מיכ"ל ליצירתו המקורית קצרת הימים וברוכת הפרי. הם נתנו לו את המשען, ואת הבטחון. הוא הכיר את עצמו; הכיר את כוחו, הוא היה זקוק רק לנשיבת רוח חזקה, רעננה, אשר תוציאהו מן הקפאון של הסביבה, אשר תצית בו את הגעגועים לתועפות החיים והיצירה. קשה לדעת מאין בא השפע הרב הזה, שנתגלה בבת אחת ב"שירי בת ציון": אם זה היה מגע התרבות המערבית הגדולה, שבא בעקב ישיבתו בברלין, או השפעת צונץ ושד"ל, שהטו את לבו אל הוד קדומיה של האומה. יותר נכון, שזאת היתה תוצאת ההשפעה המרכבת הזאת משני אלה יחד. השפעת השירה הגרמנית היתה בכל אופן עצומה. הבלדה של גיטה, הפתוס של שילר – ביחוד, הליריקה הצוחקת־הנוקבת של היינה. היינה נעשה קרוב ברוח הכפירה והאהבה, באש הצמאון להרמוניה וחדות הנגודים הטרגית, בכל אותו סבל המחשבה ההורסת שכל גניוס יהודי עמוס בו לעיפה. מבחינה זו הביאה ההשפעה הריאקציונית במקצת של חכמי ישראל רפאות לרוחו הנבוכה של המשורר הצעיר; נתנו לה נקודת־משען. האור זרח לו מנבכי קדם. מארץ השירה והפלאות, ובקסם חדש צללו באזניו שמות גבוריה וחולמיה. ככה מצא לו נוה־מבטחים לבת־שירתו בהיסטוריה העברית הקדומה, בסמל האגדי של דמות יהודה הלוי, שנגלה לו ע"י שד"ל והיינה גם יחד. את זה כדאי לציין – שבימים ההם עוד היה קשר חי בין החכמה ובין השירה, בין החוקר המדעי ובין הפייטן. החכמים המובהקים ההם, שהיו בעצמם מלאי רוח יצירה, ידעו עוד להוקיר גם את היצירה החיה – הרגישו, שרק בשפע של יצירה חדשה יהיה ענין חי גם לחקירה המדעית. תחית המדע העברי בלי ספק העשירה את יצירת מיכ"ל, פתחה לפניה אפקים רחוקים ומזהירים. אמנם רוח המשורר חרגה עד מהרה ממסגרות הלאומיות המצומצמות של שד"ל וזק"ש וקול קריאתו, התמימה במקצת בהתלהבותה הילדותית; “אחי – האנושיות! התבל – ארץ אבותי!” – מוכיח על זה; אבל בחוג זה פרחה בכל זאת בת־שירתו הצעירה, מתוכו צמחה ושלחה את פארותיה המרהיבות – הלא הן שש הפואימות של “שירי־בת ציון”, שאחריהן שממו גבעות שירתנו החדשה לימים רבים.

כמו יד־קסמים פזרה את האד האפור של החיים בימים ההם, – ובאור הארגמן של שחרות האומה נגולו חזיונות הקדומים הגדולים. מלכים, נביאים, גבורים ומשוררים: כל מה שהיה ושלא נשאר עוד זכר לו בחיים – הופיעו על במת החזיון. את דמיון המשורר לקח רק כל אשר הוד וזהר לו וקומת גבורים. גבורי התולדה העברית – משה, שלמה, שמשון, יהודה הלוי, – משכו את לב המשורר בקסם גורלם, בהוד חייהם וביגון חייהם כאחד. באור בהיר ועגום נגולו לפניו חזיונות חייהם ובעודנו צעיר כבר הכיר, כי גורל אחד למלך, לנביא, לגבור ולמשורר כאחד. על ראש כולם חופפת שמש אחת, שמש התקוות הגדולות אשר תזרח על חייהם באור יקרות ואש תשוב לשקוע בערוב יומם מבלי אשר תקיים אף חצי הבטחותיה.

אכן, זיו הנוער יפיל השיר הראשון “שלמה” והאור שקוי חן כזה, שלא יועם גם בשירים רבי־היגון הבאים אחריו. בשלמה – הדמות הצולחת האחת שבמקרא, ראה את סמל הנוער, את האדם אשר אלהים יצָרו לאושר, לשתות את גביע העדנים עד תומו. עליו שר בקלות כזו, בחרוזים מתוקי ניגון ומלאי חן כאלה, אשר הביעו את כל צמאון הדור לחיי טבע, לחמדת אהבה. הוא שר על נעורי מלך ומשורר – זה אשר ימשול במכמני העולם, אשר עטרת האושר מוכנה ומצפה לו מיום הולדתו. זה היה הימנון הנוער, והנוער היה לו – תום העולם, הלב השופע אהבה ואמונה:

וּכְשֶלֶג הַלְּבָנוֹן לֹא יָדַע רֶגֶל,

כֵּן זַכּוּ עֲלוּמָיו, לֹא עוֹד הוּעָמוּ.

“זוך העלומים”, החיים אשר טרם נטמאו ממגע הכיעור, אותה הנדיבות הנפשית הבאה עם הכרת יפי העולם, זו שהיא מרימה את האדם על, העושה אותו למשורר, למנחם העולם – אלה היו הנעורים אשר שר עליהם מיכ"ל, אלה היו גם נעוריו הוא, נעוריו הקצרים והיפים, אשר להם המה לבו החולה, כלחג קצר, אשר לא ישוב עוד:

הוֹי חֶמְדַּת נֹעַר, אֲבִיב חֶלֶד גֶּבֶר!

הִנָּךְ גִּנַּת־אֵל לַבֵּן בָּךְ יָשֹוּחַ!

ב"גנת אל" זו יעלה ויצמח פרי־הלולים – האהבה. רק לה ירמוז כל הוד העולם הסתום; רק לה יגמלו העלומים, ינצו הבשר והרוח גם יחד. ומיכל שר עליה בחרוזים מתרפקים, מתוקי־דבקות ורועפי־חן כאלה, אשר דוגמתם נמצא רק אצל שלי, זה אשר אליו התנשא לפעמים בבדולח הפתוס של המחשבה ואליו דמה בגורל חייו הנוגים. חרוזים אלה מועטים הם, אך כנטפי יין משומר יאירו בגביע שירתנו. טהורים ורענני־קול, נשארו עד היום לכולנו, כאילו ספגו אל תוכם משהו מתום נעורינו ומצמאונם לאהבה. אין לקרוא אותם בלי השתתפות, בלי המית געגועים. כתרועת נצחון לנוער הם בבטחונם, בנועם פשטותם, כאילו בפעם הראשונה השתפך אז לב של דור שלם, דור חולה וכלה לאושר:

הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת עוֹלֵלָה!

הִיא גַם בָּאָדָם מֵחֹמֶר יִקָרֶץ

רוּחַ גַּם נֶפֶש הִיא בוֹ חוֹלֵלָה;

הִיא טוּב שָמַיִם לוֹ נָתְנָה עַל אֶרֶץ.

• – – – - – – - – – - –

אַהֲבָה בַנֹּעַר מַה יָקְרָה נָעֵמָה!

עֶלֶם כִּי יִינַק מִשֹּד תַּנְחוּמֶיהָ….

האהבה היא נשמת העולם; רק היא נופחת רוח בחומר המת, רק ממגעה יפרח ישימון החיים, – והמשורר שמע מחביון העולם את הד קולה, קול צמאונו לאהבה; הלא הם חרוזי ההוד אשר לא ישכחו לעולם בשירה העברית:

מַעְיָנִים הוֹמִים וּמְפַכִּים מֵימֵיהֶם,

יֶהֳמוּ בָרוּחַ־אַלּוֹנֵי אַדֶּרֶת;

הַיּוֹנִים הוֹגִים עַל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם –

קוֹל הָאַהֲבָה הוּא; אַךְ הִיא בָם דּוֹבָרֶת.

פסגת החיים, אשר אליה ינהו משעולי העלומים הירוקים, היא האהבה. אכן החיים הולכים לאט־לאט במורד, ובלכתם יבור ההרס באין רואה. עוד טרם דממו צלילי תרועת האהבה בנצחונה, והננו רואים כבר את המלך הזקן אשר “על מצחו ולחייו חרשה העצבת” את עקבות ההרס – הרס הגוף והרוח, והוא רואה בעיניו החודרות את פתרון החיים הנורא, את האפס. לא, הוא לא יכול להחזיק את כוס החיים המלאה מבלי אשר ישחית את מיטב נטפיה ארצה. את אשר בקש כמתנת אלהים למגן לו מבלהות ההויה – לראות את החיים מפסגות החכמה, זה השחית את תפארת החיים, גזל את תומם לעד:

חָכְמָה בִּקֵּש, אוֹתָהּ עֵינוֹ רָאָתָה –

מֵאָז שִֹמְחַת נֹעָר לִנְהִי הוּשָֹמָה.

לא, החכמה לא האירה את שממות החיים; היא לא יכלה לנחם, לתת מה חלף האבדות, אשר באו בזו אחר זו. היא הפילה על הרס עולמו את אורה הקר, ולא ידעה לחמם, לתמוך, לרפא. כמה קנא בשולמית, אשר גם בעמדה על מפתן האופל הנצחי “עוד תקוות אַל־מות” מעינה האירו – עוד ידעה לנחם, לפזר את צללי האפס בשמש האמונה! ואולם הוא – הוא נשאר בעירום כל; רק סבל הספקות עוד הכביד על לבו הריק; ואז נשמעה יללתו המרה והמאוחרה:

לֵב הוּתַל הִטַּנִי, הוֹי מַה נוֹאַלְתִּי!

בִּדְמִי עֲלוּמַי וּבְשַחְַרוּת הַנְּעוּרִים

פּוֹתָה אֵין לֵבָב לִי חָכְמָה שָאַלְתִּי.

הפואימה “קהלת”, יצירה זו שהיא ספק שירה ספק חקרנות, היתה בכל זאת סימפּטומית לתקופה – היתה באיזו מדה שמיטת־הרגל של ההשכלה. היא הראתה, כי ברוח העברי יש תמיד ניגוד עמוק להשכלה בלבד. אפשר, שהשפיע שד"ל, השפיעו חכמי ישראל האחרים; אבל היא היתה גם וידויו הנפשי של מיכ"ל עצמו: לא “חמדת ארץ” תסוכך על יתום חיינו, כי אם החכמה העליונה, אשר רק היא תרפא את כל הרס, תשמור על נצח הנשמה, גם בהכחד הקליפה.

שירת שלמה וקהלת היתה שירת חייו של מיכ"ל. בה הביע את כל עצמת געגועיו על נעורי האומה המלאים הוד, על תום הטבע, טבע הארץ הקדומה היקרה, גן השירה ופלאי־האלהים. היא היתה, כ"אהבת ציון", שהופיעה כמעט בעת אחת אתה, פנת האביב החמה בעירום הספרות שבימים ההם. לחיים של אהבה ויופי. לא רק על יל"ג היתה השפעתה עצומה, כי אם על כל משורר שבא אחריו. בה נאחזו. היא אינה עומדת במדרגת השלמות של כמה יצירות גורדוֹניוֹת, אבל בה היה נוער וחמימות נשבה מתוכה. היא היתה כעין רמז לימים אחרים. היא היתה גם הרמז הראשון ליצירה אחרת.

*

כמשורר רומנטי, אהב מיכ"ל לצייר את רגעי האימה, בהחשף לעינינו תהומות החיים העמוקים. וב"שמשון" נתן לנו את שירת הזעם והנקם הגדולה. הבלדה כולה מלאה אותו השקט האיום אשר יֵרד על נפש האדם בהכזב כל ובאָבדן כל, אותה האפלה אשר תעטוף את העולם לנוכח בגד האדם היקר והקרוב ביותר – כל יגון שמשון אשר לחץ את לבנו, לב ילדים, בקראנו בספר “שופטים” את האגדה המרעישה על חיי גבורנו ומותו. היא מספרת על חיי הענק, אשר הרעיד בצעדיו האיתנים את אדמת האויב והדליק את אבוקות התקוה ונשא את נס השחרור על ראש עמו – והוא עתה משחק לאויב האכזרי, אשר רק צמאון הנקמה עוד יבעיר את דם לבו הכבד. בחרוזים עזי־בטוי הובע כאן אלם היאוש של הענק האומלל אשר אלהים סר ממנו:

בָּאֲתְהוּ הָעַזָּה בִמְצוּקוֹת גָּבֶר,

אַךְ שָלוֹם עַל פָּנָיו – נוֹרָא מִדְּאָבָה;

כֹּה יַעֲמֹד הַגִּבּוֹר דּוּמָם כַּקָּבֶר,

כִּדְמִי הַר־אֵש טֶרֶם יַחְַצֹב לֶהָבָה.

מָה כִּמְנַת חֶלְקוֹ אְַיְִמָּה נוֹרָאָה!

עִוֵּר, אֵין אונִים, אַסִּיר בִּידֵי צָרִים;

אִיש אֵלֶּה קָרוּהוּ לֹא יִירָא רָעָה,

כִּי כִלָּּה בוֹ אֵל אֵת כָּל חִצָּיו אַכְזָרִים.

את כוחו לצייר ניגודים נפשיים גדולים הראה מיכ"ל ב"יעל וסיסרא". על כל השירה חופפת חמלת האשה, זו שנוצרה להציל, לחבש את פצעי החיים, והיא אשר תצעיד את האדם גם לקראת הכליון. יעל זו המכניסה ברחמים את הפליט האומלל, אשר פצעיו יזובו דם, ואחות תושיט לו שקוי לצמאונו, אותה שעה חורשת את רעיון הרצח האיום. היא מרחמת על סיסרא האדם, החלש, “חוסה צלה”, ומשלחת את היד הרועדת “ליתד ולמקבת”. אנחנו רואים את האשה, אשר ביד אחת תשא את כוס החיים, ובידה השניה – את המות והכליון. החמלה היא שלמה, ושלמה גם האיבה, – ואחת אינה נוגעת בחברתה… כל רגש שולט בה בפני עצמו, והיא נקלעת בין שני הניגודים, ועושה את המעשה האכזרי כמו על־פי פקודת הגורל, – צו השבט אשר יחזק לפעמים מדם לב האדם. ב"יעל וסיסרא" יש מיסודותיה של טרגדיה עברית גדולה.

בבחינת הצורה השיג כאן, יותר מבכל הפואימות האחרות, פשטות אֶפית מפליאה. כמה אנושיים הם דברי סיסרא, המבקש על נפשו:

סִיסְרָא אָנֹכִי! אַל תִּירְאִי תָּחִילִי,

לֹא הַשַֹּר בִּצְבָא צָר יֶחֱזוּ עֵינַיִךְ –

נָס מִקְּרָב מִקֶּטֶל הן בָּא אֵלַיִךְ…

אוֹיָה, שָם הָעַלְמָה נַפְשִי שוֹאֶפֶת

וּבְחַרְבָּהּ בִּימִינָהּ אוֹתִי רוֹדֶפֶת;

הוֹי! כָּל צִבְאוֹתַי נָפְלוּ בַמִּלְחָמָה

וּלְדָמִי עוֹד תִּצְמָא תִּשְאַף בִּנְקָמָה –

הַצִּילִינִי נָא מִמּוּת בִּנְקַם רֶצַח!

הֵן אֶרְאֶה טוּב לִבֵּךְ יוֹפַע עַל מֵצַח,

וּתְנִי בִנְוֵה שָלוֹם לִי אַךְ מָנוֹחַ –

שָם שַאֲנָן לִי אֶגְוַע אוֹ אַחְַלִיף כֹּחַ.

מובן, שהמשורר, משורר התקופה הדוגלת בשם האנושיות, לא יכול להלהיב את עצמו ב"אהבת המולדת" לשם הרצח. לחנם הוא שם בפיה דברים מעוררי נקם וצמאון לדם האויב אשר “הכריע אלפי עמה לקרץ”. לבה, לב אשה, ירגיש, כי לא את איש מלחמה היא רוצחת, כי אם את “חוסה צלה”, והדברים המתפרצים מלבה בשלחה את ידה ליתד ולמקבת, מלאים הוד נורא. אכן רק בחזיונות שקספיר שמענו כמוהם:

בּוֹא, רֶצַח, וַעֲלֵה מֵעִמְקֵי הַשַּחַת,

גָּרֵש חוּס מִלִּבִּי, כָּל חוֹן וָנַחַת,

מַלֵּא בַּחֲמַת פֶּתֶן לִבִּי הַתָּמִים,

בִּמְעִילְךָ כַּסֵּנִי בִּמְעִיל הַדָּמִים,

וּבְשַֹר לִבִּי הָסֵר וּתְנָה בוֹ אָבֶן,

בַּל יִשְמַע קוֹל הִי וַחֲנִינָה לֹא יָבֶן;

עַל עֵינִי שִֹים קַדְרוּת לִבְלִי תֶחֱזֵינָה

אֶת מִפְעַל יָדַי בַּחֶדֶר תַּעֲשֵֹינָה,

וּפִתְנֵי רֹאשְךָ נָא יֶהֱמוּ יִשְרֹקוּ,

וּדְמֵי חָלָל זֶה עוֹד רֶגַע יָלֹקּוּ!

חרוזים כאלה מעידים על כוחות עצורים, שהתפרצו פה ושם – כוחות של גאון. רק מי שהיה עלול להגיע אחר־כך למדרגת טרגיקן גדול יכול לשים בפי הרוצחת דברי אימה אלה – לראות את הרצח בדמות בולטת חיה כזו. האם לא נסלח לו בגלל הקטע הנשגב הזה את סופה של הפואימה, שהנהו מצד האמנותי מיותר לגמרי ושלולא הוא, המחליש כל־כך את הרושם, ואיזה עודף של דברים (ביחוד בחלומו של סיסרא) – היתה פואימה זו יכולה להיות לאחת השלמות ביותר שבספר!

*

במדה שהצליח מיכ"ל ב"יעל וסיסרא" לא הצליח בדמות משה (“משה על הר העברים”). איננו רואים את הענק הבודד, אשר גאל עם שלם ואת עצמו לא ידע לגאול. השיר מלא יגון אלגי, אבל עד רוממות החזון אשר השאירו בלבנו ספורי המקרא ושירת האגדה לא יגיע. בקטע אחד מן הציור האגדי של מות משה יש יותר עוז טבעי מאשר בכל השיר הזה.

לעומת זה גבר שוב בשירת הלוי. היא כולה נושמת עוז ויגון. בה נתן פה לגעגועי הגאולה הראשונים בשירתנו החדשה; בה דובב שוב את יגון המשורר־החולם וישַו על דמות החמודות הזאת את כל רוממות האגדה. כל־כך אהבה, חמלה, התפעלות והוד נסך עליה, ככל אשר יוכל תת רק משורר למשורר. את תחנוני־החן הנשגבים של “ציון, הלא תשאלי” ואת חרדת הים הסוער וצאת השמש ובואה על פני שדות המים הכחולים – כל אותו הגיל העצור, אשר תשא בקרבה נפש יהודי עיפת-נכר לקראת האושר עוד פעם לדרוך על אדמת אבות ולבכות, ולו גם עד מות, את כל העלבון ואת כל הענות בדמעות־שמש לוהטות אל חיק עפרה החם – את כל זה ידע להביע בלשונו המליצית, המאירה בכל זאת בברק הכאב ושיא־הרגש:

בֵּין יִלְלַת סוּפָה וּסְעָרָה הוֹמִיָּה,

בִּפְגוֹש מִקָּדִים רוּחַ שוֹד וָאֶמֶש

וּצְנֵפָה כַדּוּר צָנַף הָאֳנִיָּה,

וַיֵּרֹמוּ גַלִים כַּבּוֹת אוֹר שֶמֶש;

בּין רַעֲמֵי שוֹאָה וַחְַזִיזֵי צַלְמָוֶת

עַל גַּג הַסְּפִינָה הוּא עוֹמֵד בּוֹטֵחַ;

עַיִן לָעַיִן יִרְאֶה אֶת הַמָּוֶת –

יִזְכֶּה אֶרֶץ קָדְשוֹ וָהוּא שָֹמֵחַ.

ואולם הוא ידע גם את כל היגון, יגון החורבן, אשר יעטוף את נפש השב, את זה אשר רוחו תרחף בין תקוות הפריחה ובין מארת השממה – אשר רק בעמדו על אדמת החלום, תקדמהו כל היתמות, יתמות מולדת, שהיא קשה אולי שבעתים מכל יתמות הגולה. כמה הבנה אמנותית נפשית גלה בציור החלום האחרון, בהופיע לפני המשורר בחזון כל אלה שנתנו את חייהם ומתו על קידוש השם וקידוש המולדת ובעבור לפניו כל המחנה הגדול, מחנה החולמים, אֶחיו בכאב ואחיו בתקוה, ונוסף גם הוא על קהלם, בנפחו את חייו הקדושים בין חלום הגאולה ובין חלום המות:

וּצְחוֹק תַּעֲנוּגִים, לֹא חֶרְדַּת צַלְמָוֶת,

אַךְ הוֹד נֹעַם יָהּ חָפַף עַל פָּנֵיהוּ;

פֹּה תַם חֲלוֹמוֹ, הוֹ חֲלוֹם מַר מָוֶת,

אַךְ הַמְשוֹרֵר לֹא עוֹד פָּתַח עֵינֵיהוּ.

כה הרגיש המשורר בלבו הכואב את כל הקשר העמוק שבין התחיה ובין הכליון, את כל היגון אשר יבוא תמיד בלוית האושר. אולי לא תמיד מצא את הניב לגעגועיו; אבל הוא היה בן דורנו בצמאונו הגדול – צמאון החיים והיצירה, שהיו לו אחד; כאחד מבני דורנו עמד בראשו המעוטר אור וצל, – על סף הגאולה והיאוש האחרון כאחד, וגם בסבך מליצתו יאיר הרגש הנאמן.

ח. הליריקן

בספר “שירי בת ציון” הגיע מיכ"ל לפסגת יצירתו. גם אם לא נחליט, שכשרונו האֶפִּי גרם לכך, נקל להבין, שבשיריו הספוריים לא פגמו כל־כך לקויי התקופה – הדברנות והחקרנות, היצירה הלירית היא אינסטרומנט כל־כך ענוג, שדבור אחד מיותר, הרמת קול שלא במקומה עשויים להמיתה מיתה גמורה. בשירה אֶפִּית, להיפך, כל פלג לירי זך העובר בה שלא במתכון מטיל רעננות, קוסם בקסמים מיוחדים. ב"שירי בת ציון" בא אולי כוחו הלירי של מיכ"ל לידי גלוי יותר מאשר ביצירותיו הליריות עצמן.

ובכל זאת היתה נשארת פרשה סתומה ביצירת המשורר ובנשמתו ללא “כנור בת ציון” – ספר־מצבה זה, שהציב לו אביו לאחר מותו. עם כל נסיונות הילדות ופרי־הבוסר המעמעמים על השירים הליריים הנשגבים המעטים, ספר זה משלים את דמותו של מיכ"ל, מוסיף לה כמה שרטוטים בולטים, שבלעדיהם לא היינו מכירים את נפשו האינטימית בכל חביון יגונה ועירום מכאוביה. בשירים מעטים אלה הבהיקה לנו נשמת מיכ"ל בזיו יקרות, באותו הוד טרגי, אשר יעטיר רק את ראשי המעונים והקדושים – אלה אשר המות הקרוב, הודאי יטיל את אודם צלו על הויתם הקצרה.

“כנור בת ציון” אינו ספר שלם, הרמוני, כ"שירי בת ציון", המצטיין באותה אחדות פנימית, אשר תהי לכל יצירה בת־מזל, הבאה בשעת ־רצון, הקופצת לעולם בלא חבלי־לידה. אך כ"שירי בת־ציון", מלא גם הספר הזה תקוה ויאוש, צחוק ודמעות, פריחה וכמישה. העלם הרך, יפה־העינים ועדין הרוח, יצא אל החיים בלב מלא חדות נעורים, בצמאון לאהבה ולחמדת החיים, שירת ילד היתה על שפתיו, – וכ"גן אלהים" אשר “מועדים כולה, אך חגים ימיה” היתה הילדות לפניו. בגן הזה פרחו כל התקוות הגדולות, תקוות ילד ונפש משורר. אך עד מהרה גורש הנער מגן עדנו, וצל העולם נפל על חייו ועל שירתו יחד.

זאת היתה שירת חייו – חיים של משורר שנידון למיתה כמעט בהיותו עוד נער ואשר לא יכול בעצם חמדת אביבו להסב את עיניו הצמאות מירק החיים הרטוב. כמה היה חפץ לשכוח, לקוות, לחטוף את הרגעים המעטים – לבלתי לכת ריק מעם שולחן החיים! אבל הוא לא יכול שלא לראות את התהום הפתוחה לפניו. הוא היה יותר מדי גלוי־עינים. למבוא האחרית האפל הציץ בלא חשך, והמות עמד תמיד על יד ימינו לשטנו, להפיל מידו את הגביע, בהגישו אותו למו פיו. לשוא אמר לברוח רגע מעיני זעמו, להציל את המעט הנשאר:

לָרִיק אָרוּצָה – רַעְיָה אֲיְִמָּה

תִּשְמֹר צַעְַדִי, הָהּ, אַחֲרֵי הִיא הוֹלֶכֶת…

מה עגומים הם שירי האביב המעטים, ששר לנו העלם ההולך למות! בפרוח האדמה ובפרוח לב כל אדם מתקוה הרגיש הוא שבעתים את התוהו אשר בלבו. ואינני יודע שיר מלא נכאים יותר מ"חג האביב" שלו, בלכתו בודד עם צלו, נודד יהודי חולה, הנושא את אימת המות בקרבו, בין “רבבות־עם” חוגגים זרים בברלין האביבית:

בֵּין מִצְהֲלוֹת הָמוֹן חוֹגֵג שָׂמֵחַ:

קוֹדֵר הִלַּכְתִּי וָאָחִיש הַפַּעַם:

הוֹי, הֵן מִיגוֹנִי אָנֹכִי בוֹרֵחַ,

מִכֹּבֶד תּוּגָה, מִנֵּטֶל הַזַּעַם!

אין לקרוא גם עתה את החרוזים עזי־היאוש האלה מבלי אשר יתפלץ הלב מחמלה וצער. במלים שקויות־אימה אלה צוה לדורות רבים את עצבו, את קינת נעוריו המרה. עוד בהיותנו ילדים הלכו עלינו אימים כבדים, וגם עתה הן עוד נוגעות בלב ונוסכות על העולם רוח־עועים, כאלו צל המשורר עודנו נאבק עם מר המות והוא קורא לעזרה, קורא לרע, להשתתפות – ואין מושיע:

בְּאִבֵּי יָמַי בִּי תָפְתָּה עָרָכָה –

וּבְכוֹס עֲלוּמַי, הָהּ, לַעֲנָה מָסָכָה…

בימי בדידות ובלילות נדודים רבים בכה את כל דמעותיו הזכות, דמעות הגעגועים על נטפי אושר מעטים, ובראותו כי אין עוזר ואין להמלט מיד הגורל הנטויה, ותכבד עליו תשוקת החיים ו"נועם החיים לו היה לטורח". ויקלל גם את המות, גם את החיים יחד. הלב הכואב חפץ להתפרק את כל עדי התקוות, כל מדוחי החלומות:

אֲרוּרָה אַהֲבַת הַחַיִּים לָנֶצַח –

בִּמְצוּקוֹת כָּל גֶּבֶר הִיא הַנּוֹרָאָה!

רגש זה מצא לו בטוי עוד יותר נמרץ באחד משיריו האכזריים ביותר, “על החלי־רע בברלין”. את כל עוצם מרירותו על החיים שלא הסבירו פנים לו שפך בשורות האלה, ומין נקמה מפעפעת בהן, מין שאט לעולם אשר לא ידעתי כמוהו בכל השירה העברית. נפל המסך האחרון: המשורר ראה את החיים כמו־שהם – כפרוזדור אל האפס. היראה מפני המות, מפני זה שאין להמנע ממנו, מעוררת בו בוז ארסי, בוז לרפיון האדם, להכנעתו אל תאות ההויה האילוזורית, ובלכתו בין נגועי־הדבר הוא “מעודד” אותם בתנחומיו הנוראים:

מוּת נָא, גֹּוֵעַ, מוּתָה נָא וּמוּתָה!

מִשְכָּבְךָ בַקֶּבֶר הֲלֹא אַךְ נָחַת –

עַל אֵלֶּה הַחַיִּים אְַנִי אָחוּסָה

פֶּן עוֹד יִחְיוּ, עוֹד יִדְווּ עֲדֵי שָחַת!

ככה שהתאכזר לעצמו, התאכזר לאחרים – דחה מפניו את כל תקוה, ובחדות־יאושו ושכרונה קרא למות וירא בו את גואל העולם היחידי:

אַחַת הִיא הַתִּקְוָה וָהִיא הַמָּוֶת!

באביב, באביב, עם התעוררות החיים שבו ותפרחנה בלב תקוות חדשות והעינים שוב דבקו אל זיו האדמה; אבל כנפי האימה לא חדלו מרשרש על ראשו, ובכל אשר פנה, ראה את המות, את הכליון האורב לכל. גם בנשאו את עיניו אל הכוכבים אל “איי־הזהב”, אשר ינחמו ואשר ירגיעו את כל נפש אובדת, גם אז ראה את אויבו הנצחי, – את המות האוחז בין צפרניו תבל זו, אשר “אל ברא בחרון אפו”, ובשאלו את “שוכני על” ל"סוד הבריאה" ול"חק הנצח" ול"יש מאין", אינו שוכח את אשר יציק לו ביותר – אם יש גם שם, בעולמות הזיו העליונים, מהלכים למפלצת זו, ששמה מות. אכן גם בשאלו, לא חכה למענה. ידוע ידע, כי מענה אין, כי זעקת האדם תמות עמו, והאלהים סגר בעדו לנצח:

אַתֶּם הֶחֱרַשְתֶּם וּלְשוֹנְכֶם נֶאֱלָמָה,

כִּי שָֹׂם חְַסִין־יָהּ עַל פִּיכֶם אֶת יָדוֹ!

ככה נעלם העולם לפניו בעודנו צמא לקול תנחומיו, והאלהים, אשר ברך את העלם בחן ויופי ויעשירהו בעושר הכשרון והרוח, הסב את פניו ממנו ויעזבהו בידי יאושו כעזוב שה מפרפרת בין מלתעות כפיר. מה נשאר עוד בלב האכול הזה? מה יכול עוד לשיר, אם לא לקונן את קינת חייו ומותו? ואם גם הכריח את עצמו לשנוא את “נועם החיים”, הנה רמוז רמזו לו קסמי האדמה וישלחו לו את אורם, אור רמיה, להתל בו ולענותו, ומתנות החיים המתוקות אשר לא ניתן לו לזכות בהן, משכוהו, משכוהו:

חרוזי היינה אלה הביא במכתבו לשולמן, אגרת־אימה זו שהיתה ימים רבים היחידה, אשר פתחה את לב המשורר לפנינו בפשטות ותום־ילדים כשה אשר לא נמצאהו גם בשיריו האינטימיים ביותר. ב"זכרון מות" זה יספר לנו על מוראי הגסיסה האלה, יספר גם על צמאון החיים אשר לא עזבהו עד יומו האחרון:

“מראש המגדל קול הפעמון נשמע שתים־עשרה פעם. אנכי עודני ער, גם מחלתי לא תישן בקרבי – כנר הכהה הזה הגוע לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך, כן ידעך נר נשמתי – ואני הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בדמי ימי שאולה – לעזוב אבי ואמי, אחי ואחיותי, רעי ומיודעי… אהה! מה נורא המות – ומה נעימים החיים! אנכי מעודי כן דמיתי, כי נכון אנכי ללכת למות; אך בדמי ימי, באביב עלומי – בן תשע עשרה שנה למות! אהה! עוד לבי מלא חמדת החיים, עוד יקר לי אור השמש, עוד אחפוץ למוץ ולהתענג מזיו כבוד מלוא כל הארץ, עוד יפשוט יעוף רוחי על רחבי אין קץ – הה! חיים, חיים!”

*

לאור חרדות זה של המות ההולך וקרב, גם שירי האהבה, תרועות־אושר אלה, אשר יתפרצו מן הלב בהאדים השמש את ציץ חיינו הראשון, גם הם נדמו עד מהרה, ולאחר חרוזי הנצחון הראשונים, כבר מגעת אלינו אנקת הכמישה:

גַּם אַהֲבָתִי פָרְחָה בִיפִי פָנֶיהָ,

וּבְעוֹד אֵין פְּרִי נֹבֶלֶת עָלֶהָ.

שירי האהבה המעטים הם בהרת־האור האחת בתוך קדרות החיים האלה. האהבה הזאת, אשר גם בעוקציה הרגיש, כנראה, לא מעט, המתיקה בכל זאת את מרירות נעוריו. בשירים האלה, כאילו רפתה יד היאוש מעט. העולם הצוחק נגלה גם לו ברגעי קסמיו הגדולים, אשר ינחמו על כל אבדה. אכן לא מצאנו בכל השירים האלה עוד חרוזים אשר ידמו ברעננותם ואמיתם להימנון האהבה שב"שלמה". ההשפעה של היינה, כמו תמיד, לא היתה לטובת המשורר – נשארה כיסוד זר:

בָּאוֹר נִשְבַּעְתִּי וּבְמַרְאוֹת אֱלֹהַּ,

בַּהֲדַר כּוֹכָבִים, כָּל צִבְאוֹת גָּבֹהַּ!

אַךְ שָוְא אֶפְצֶה פֶה, לֹא זַכּוּ כֻלָּמוֹ –

עֵינַיִךְ אוֹרִים, נִשְבַּעְתִּי אַךְ בָּמוֹ!

עם כל חלקת החרוזים האלה, המעידים על זה, שמיכ"ל ידע ללמוד מאחרים, אין ההומור הקל הזה מתמזג עם שאר צלילי השירה הרצינית הזאת. מלאים רוח מיכ"ל האמתי הם דוקא חרוזים מעין אלה:

גַּם אַהֲבַת חַנָּה, יָפָתִי הָאַחַת,

מִלֵּב קָרַעְתִּי – עֹז אַהֲבָה כַמָּוֶת!

מַה לָהּ אֶל לִבִּי? שָם עָרוּךְ הַשַּחַת!

אוֹר־חַיִּים הֲיִשְכּוֹן בִּמְקוֹם צַלְמָוֶת!

*

גם בשירי־הטבע המעטים אין עוד אותה הבהירות שב"שלמה". גם הם בודאי לקוחים ממחברות הילדות. השיר המתורגם “דליה נדחת”, שנעשה אצלנו כמעט שיר לאומי, מצטיין בפשטות ובמוסיקליות עממית כזו שראוי הוא עד היום להיות למופת. גם הבלדה “הדיג” כמו השיר “המצרים במדבר”, לקוחים ממקורות נכר. רק בשיר “גשם נדבות” יש משהו מן הריתמוס היהודי, ועם כל המליציות שבו, אינו משולל גם איזו פשטות עממית.

לעומת זה מתגלה לנו מיכ"ל חדש בשירים אחדים, ספק מקוריים וספק תרגומים, שעד עתה לא הושם עדיין לב אליהם למדי. כונתי לקבוצת השירים “אניה בלב ים”, “המדהבה”, “חיי האכר”, וביחוד ל"הבודד בשדה" ו"הבל תחת השמש" – שירים סתומים אלה, שבהם נתגלתה רומנטיותו של מיכ"ל כאשר לא נתגלתה אולי בכל שאר יצירותיו. בשירים אלה, שמשקלם החפשי וסגנונם הצבעוני הבהיר מבדיל אותם משאר דבריו, מורגשת איזו חירות גדולה, איזו התרוננות נפשית, שבגרות עליונה ותום נעורים משמשים בה כאחד. גם הסגנון נעשה כאן אחר. כצמחי פרא עשירי צלצול ומלאי לשד יאירו צירופי הלשון, לשון עברית, איובית, אשר אין מעצור לשטפה האיתן. בשירים אלה שב מיכ"ל אל הריתמוס הנבואי, חרג ממסגרות ההשכלה המצומצמת והגיע אל הבטוי הקלסי העברי – בטוים של רמח"ל ושלמה לוינזון, שבהם, כמו בשירי־החזון של ביאליק, אולי נרמז הריתמוס של שירתנו העתידה.

דמות מיכ"ל, הגלויה והשכלית לפעמים, בבת אחת הולכת ונמוגה כאן, ומתוך ערפלי יקרות מופיע לפנינו המשורר, המביט מפסגת בדידותו על החיים ההומים במורד, ובהתעטף עליו נפשו, ישלח למרומים רחוקים את צלילי זמרתו. על השירים האלה שפך המון־לב, יגון־צחצחות ותפארת־געגועים:

מִרְכֶּבֶת לַיִל הַמְפִיצָה נִיחוֹחַ

בִּכְבֵדוּת תְִּתְנַהֵג עַל דֹּק שָמָיִם.

פֶּתַע מֵרֹאש מִגְדָּל אַדִּיר גָּבֹהַּ,

שָם יַרְעֵם נִפְלָאוֹת קוֹל הוֹלֵם פָּעַם,

פִּי הַבַּרְזֶל פָּעַר וּלְשוֹן הַנְּחֹשֶת

וַיְמַלֵּל אֶל רִבְבוֹת־עָם… מִבְּלִי אֹמֶר.

כָּל הֵלֶךְ יַעֲמוֹד וּבְרֶגֶש יֵט אֹזֶן

לַאְַזִין קוֹל קוֹרֵא אֶל רִנַּת הָעֶרֶב,

לָצֶקֶת שִֹיחַ, לִשְפּוֹךְ לֵב וָנֶפֶש;

וּלְמַחְזוֹת נֹעַם אֵל וּמַרְאוֹת חֶמֶד

לֹא יֵעוֹר לִבִּי וּמְרוּם לֹא אָחוּשָה!

הוֹי כַּצֵּל נָטוּי עַל תֵּבֵל הִלָּכְתִּי!

פה ושם עולים קולות הדממה – ההתדבקות הראשונה בטבע:

שַׁחַר חַכְלִילִי כִּי יָהֵל בַּשַּחַק

אוֹ נֹגַהּ שֶמֶש כִּי יֵרֵד הַיָּמָּה.

עֵת עַל חוּג מָרוֹם מַזָּרוֹת תֵּצֶאנָה,

תָּמִיד תָּלַן בָּמוֹ, תַּחַז הָעַיִן

וּבַדֵּי הָאַלָּה אַט יִתְלֶחָשוּ

וּתְנוּמַת נֹעַם עַל עַפְעַף יַפִּילוּ

וּבְנוֹעַ שִֹיאָם לִי דָבָר לָאָטוּ –

אָז אֶת אֵל נָאוֹר אֶזְכֹּרָה, אֶהֱמָיָה,

הוּא יַרְחִיב לִבִּי וִיעַר עָלַי רוּחַ!

אכן השיר “הבל תחת השמש” הוא כבר שיר־הפרידה. געגועים אחרים בו יאירו. הלב נשתחרר מסבל השפל, התמכר כולו אל גורלו, ומשדי השחק הכחולים קוראים כבר הכוכבים הגדולים:

לוּ נִתַּן לִי צִיץ עוּף גָּבְהֵי שָמַיִם

וּנְטוֹש גָּלְמֵי אֶרֶץ לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי.

– – – – – – – – – –

מַה לִּי פֹה אֶרֶץ שוֹר וָהִי מָלֵאָה?

לִבְנֵי שָמַיִם אֶת נַפְשִי חִשָבְתִּי.

כֶּעָלֶה נִדָּף עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

וּגְנָבַתּוּ בִכְנַף עֻזָּהּ סוּפָתָה –

לֶעָלֶה נָבַל דָּמִיתִי גַם אָנִי.

שָֹאוּנִי, סַעְַרוֹת שֹֹד, עַל אֶבְרַתְכֶנָה!

החרוז האחרון מצלצל כצהלת שחרור. זהו היאוש המרנן באין עוד כובד האדמה. הבוז לגורל וההכנעה יחד נדלקו כלפידים, והאירו את שממות העולם.

*

מעין הקלה מסבל האדמה, מ"גלמי הארץ" המתים מורגשת גם באחד משיריו הפילוסופיים המעולים, שאומרים לראות בו את השפעת הפנתאיזמוס השלינגי – בשיר “התפלה”. בשאלת להט הוא עומד שוב לפני התבל: מי את? חפץ לדובב את הגלמים האלמים, לפחת בהם רוח חיים – לראות את העולם כשיר תהלה ליוצר, כתפלה והודיה. בשיר זה שִבץ אחדים ממבחר חרוזיו:

מַה תִּיף בַּהֲדָרְךָ, הֶאָח, לֵיל הָאָבִיב!

לִבִּי בִי יִרְחַב, אַף נַפְשִי רוֹמֵמָה;

זוּ יִפְעַת הַקֹּדֶש אֶחֱזֶה מִסָּבִיב

הַסִירוּ לִי שָֹפָה – רוּחִי שוֹמֵמָה!

אַךְ לִבִּי דוֹבֵר, בִּרְעָדָה לוֹ גִילָה,

אֶל אַל בִּי יִתפַּלֵּל בִּדְמִי הָאָמֶש,

גַּם קוֹל תֵּבֵל כֻּלָּהּ לִי קוֹל הַתְּפִלָּה –

מִקּוֹל כּוֹכְבֵי נֶשֶף עַד קוֹל הָרֶמֶשֹ!

– – – – – – – – – –

אָז שִמְךָ בַּכֹּל חָזִיתִי, אֱלֹהַּ,

וּבְכָל כּוֹכַב אוֹר הוּא חָקוּק עַל מֵצַח,

וּבְכָל הַיְצוּרִים, בָּם אֶתְמַהּ תָּמֹהַּ,

אוֹתוֹתֶיךָ אֶחֱזֶה בִּכְתָב הַנֶּצַח.

אך פנתאיזמוס זה היה עד ארגיעה. המחיצה שבין האדם ובין הטבע עוד לא הוסרה. עד מהרה התעורר שוב היהודי וההימנון הנשגב לכבוד הטבע נפסק מאליו. הרעיון, שהעולם כולו אינו כדאי בלב האדם, “עין כל היקום” – הוא למשורר עברי יותר קרוב מן הפנתאיזמוס השאול? מי עוד כמיכ"ל הרגיש, כי רק האדם המעונה יבין לאלהים, יקרב אליו – שרק הוא, בצערו ובדידותו, מדובב את כל העולם המת:

בִּגְדוֹלוֹת אֱלֹהַּ נַפְשוֹ כִּי תָבֶן,

כִּי יַעֲמוֹד בּוֹדֵד לִפְנֵי אֵל שָמָיִם,

אָז תִּגֹּל אַט מֵעַל לִבּוֹ הָאֶבֶן,

וּמִשָּם יִזְלוּ דֶרֶךְ עֵינָיו מָיִם!

הנה הוא המפלט האחרון – צל אלהים! התפלה, “שפה זו שבין אל וגבר” – ההדבקות הגמורה באלהים היא המשחררת, היא הנותנת בטחון ומצילה מן היתמות. המפלט מן העולם אל מה שלמעל לו. מנגינת העולם הפנתאיסטית נאלמה לקול האדם, להמית הלב החולה, המשתפכת לפני היוצר.

סיום

ככה נפסקה באמצע שירת מיכ"ל, שירה זו שגם בלקוייה היתה כוח מעורר ומפרה במשך ימים רבים. ודאי שמרובה כאן עוד הבוסר, ועם כל החרוזים הנעלים, שריחם לא פג עוד, נשאר חי בלבנו רק כעין הד חביב, כרצון גדול שנתעורר, אך לא נתגשם כולו. אכן הוא נשאר מאחורינו כזכרון מתוק, כצלצול שדה־פלאי. ככוכב מקדים והכחיל בשמי שירתנו החורים ועם כל כובד שלשלאותיה של הסביבה עבר לפני דורו, נתק מן הקפאון וירמוז לבאים אחריו אל המרחקים הגדולים.

זה היה הנחשול האביבי הראשון ששטף את שדותינו העירומים. אחריו באו שוב ימים קודרים, ימים ללא שמש. רעו לחזון, מאפו, נשאר יחידי. הגיעו ימי קרב, ימי גורדון וקובנר וליליינבלום. הלב נתקשה, נתאכזר, ובחרפה גורשו בנות־השיר.

ואולם לימים רבים נשתמר ריח עלומיו ביצירה העברית, ובכל שירה שצלצלה אחריו – בקטעי הליריקה של גורדון, בצפצוף רננתו של מאנה, בקולות החנוקים למחצה של שפירא, אפילו בראשיתה של שירתנו הצעירה – עוד הורגש משהו מכוחו, משהו משארית נשמתו.

מותו המוקדם עקר משירת ההשכלה את אחד משלשת אילנותיה האדירים. בו נתאחדו קסמי החזון של מאפו עם כוחו הסטירי החריף של גורדון. היו בו כוחות רבים, שלא באו לידי גלוּי; אבל גם מה שעולה מתוך קומץ יצירותיו מראה לנו את איש ־הקומה, – את האישיות השלמה, שאין חקר לכוחותיה.

מותו היה אבל כבד לדורו – אבל־משפחה לכל סופרי ישראל וחכמיו. הכל הרגישו, שמת בחיר הדור, זה שבכוחו היה לחמם את קור התקופה, לרכך את שרטוטי פניה הזועפים. כבן אהוב ומתחטא היה לא רק לאביו, כי אם רק לשד"ל הקפדן, אשר ראה בו את הגשמת תקוותיו, את יורשו של כנור ישראל, שנדם מימי הלוי. כבן שעשועים היה לצונץ, לזק"ש, ליש"ר. את חסד נעוריו לא יכול לשכוח לו גם יל"ג, האיש שהיה רחוק מסנטימנטליות, ועוד ימים רבים לאחר מותו העלהו על זכר התקופה, בקשרו עליו מספד אח – אפותיאוזה זו, המעידה על ההר המסתורי כמעט, שהשאיר בלב בני דורו.

לתקופתנו אנו, תקופה זו שהיא קוראת שוב להתאמצות יצירה, להרחבה ולהתחדשות, יהיה מיכ"ל תמיד כסמל הרצון והצמיחה העליזה, כראשית אונה וכראשית נצחונה של השירה העברית החדשה. הוא ידע ליצור במסבות חיים כל־כך קשות. להתגבר על כל המכשולים מבחוץ ומבפנים ולכבוש את עולמו בתקופת ימיו הקצרה. ביצירה כזו, אם גם תחסר השלימות הניתנת רק לימי הבגרות, יש כוח שמור לדורות.

כמו בשירת מאפו צרורה גם בה רוח ההתחדשות, צרורה בשורת הגדולות אשר תבאנה.

קיזוולר (ריזינגבירג), תרפ"ד.

ציוּנים

א

על התרגומים. – ב"כנור בת ציון", ספר השירים שנתפרסם אחרי מות מיכ"ל על־ידי אביו המשורר, רב מספר השירים שלא צויינו כתרגומים, בעוד שצורתם ותכנם מעידים שהם דברים לקוחים ממקורות זרים. בגוף מאמרי ציינתי כבר, כדוגמא, את השיר “דליה נדחת”, שנתפרסם כשיר לאומי אצלנו, בשעה שאינו אלא תרגום שיר צרפתי ידוע⁴. אמנם בתרגום נשתנה השיר הרבה וניתן לו קצב, המטביע עליו חותם עממי מיוחד בחנו. אבל מיכ"ל תרגם בכלל רק שירים מעטים כצלמם וכקצבם. “הערבי במדבר”, שירו הידוע של מיצקביץ, למשל, תורגם, שלא כמשקלו ולא כצורתו של המקור, בחרוזים לבנים ובמשקל חפשי, ואמנם צויין על־ידי המחבר (או על־ידי מסדר הספר) כ"העתקה חפשית מלשון פולניאה" בלי הזכרת שם המחבר. בימים ההם איש לא הקפיד על דיוק בתרגום; פעמים גם לא הבדילו בין תרגום למקור. ואמנם רוב השירים המתורגמים שב"כנור בת ציון" צויינו בפירוש כדברים שנעשו לפי מקור פלוני או אלמוני.

אכן ב"כנור בת ציון" נכנס, כאמור, חלק גדול של שירים, ספק מקוריים וספק תרגומים, שלא סוּמנו מקורותיהם כל עיקר. כנראה, השאירם המשורר סתומים בכתב־ידו ואביו הדפיסם כמו־שהם. זרותם של השירים האלה ניכרת בתכנם, ועוד יותר במשקלם החפשי ובהעדר החריזות (כמו שלא היה ממנהגו של מיכ"ל בשיריו המקוריים). שירים כ"אניה בלב ים", “המדהבה” כל כך משונים במוטיבים שלהם, שאין כמעט כל ספק, שהם תרגומים – אמנם תרגומים מסוג כזה, שהיסוד הזר מובלע בלשון המתרגם האדירה.

כבכל משורר בעל כוח של בטוי, היה מפותח גם במיכ"ל יצר המתרגם, ועוד מילדותו התאַמן במלאכת השיר על פי דוגמאות זרות. נצחונו הראשון, שפרסם מיד את שמו בכל העולם העברי, היה תרגום “הריסות טרויה”. בתרגום זה גלה בבת אחת את כוחו לבטוי עברי מקורי. דוקא משום שלא תרגם “פסוק כצורתו”, טבע בתרגומיו קצב עברי־תנכ"י עצום כזה, שהד ניבם נשתמר ברעננותו עד היום, והוא מופלא באיזה רוחב שבקול, הבא כמו ממרחקים רבים. תרגום “הערבי במדבר” השפּיע דוקא משום שהיה חפשי – משום שהיה מעין אימפרוביזציה. עוד בשנת תרפ"ד, כשכתבתי את גוף המאמר על מיכ"ל, ציינתי את השפעת התרגום הזה על ביאליק ב"מתי מדבר"; אחר כך נודע לי מפי המשורר עצמו, עד כמה קלט בנערותו את שירת מיכ"ל ועד כמה הושפע בסגנונו ממנו. אף שירים כ"הבודד בשדה" או כ"הבל תחת השמש" ודומיהם, חשיבותם לא תמעט גם אם יתברר שהם מעשי תרגום – כל כך יש בהם משל מיכ"ל. אכן מחובתם של חוקרי הספרות לבדוק את השירים האלה ולגלות את המקורות, שמהם שאב המשורר, או לקבוע אותם כדברים, שאין להרהר אחרי מקוריותם.

ב

אגרות מיכ"ל. – מעט מאד נשתמר ממכתביו, מקטעי רגש מהירים וסוערים אלה, שבהם מתגלה הנער המתרפק, כמו בשיריו, על העולם, על האנשים האהובים, ונרתע פעם בפעם לאחוריו אחוז פלצות מן השקר, מן הכיעור שאין מנוס מהם. אבל גם וידויי־לב מעטים אלה מצטרפים לבטוי חיים עז, המשלים את דמות העלם האומלל, אשר עמד בראשית נעוריו מלא צמאון וחמדת החיים, בעוד שהכיר כי דינו נחתך.

מכתביו אל חבריו האהובים, קלמן שולמן וזאב קפלן (הזק"ן), אינם אלא פרץ לב אכוּל־יגון, אכול־געגועים. “לוּ נפלו חבלי בנעימים, הוא כותב אל קפלן, חי נפשי כי כתבתי לך דיך, אך עתה מה אכתב לך – כי הנני הולך קודר בלחץ יגוני ואסוני? כי נפוגותי ונדכאתי תחת עקת מחלתי?” “הערב הזה, לפני שנה, הוא כותב אליו במכתב אחר, הלכנו שנינו בפאהוּלנקה⁵ ולעת הזאת כבר דשאו השדמות, העצים פתחו סמדר, ובישבנו שם בדד ביער ונפשי אז מטומאה מאהבה נמבזה, דברת אתה אל לבי כמלאך אל”… האהבה היתה “טמאה” “נמבזה” והסביבה – צרה, הוגה איבה, והמשורר גם על זה כותב אל רעהו בהתפלצות לב: " לוּ ידעת, יקירי, את הצלמות אשר יכסה על לב כל משכיל עתה, מקטנם ועד גדולם עוינים איש את אחיו… "

מכתבים אלה הם ברובם וריאנטים לשיריו. אכן ארבעה המכתבים לשניאור זק"ש, שנכתבו בימים שהמשורר ישב בגרמניה ובתקופה שקדמה למיתתו, מספרים על משבר נפשי עמוק ומעמידים אותנו על כמה צדדים בתכונתו שלא נתגלו בשיריו. דוקא משום שלא חלה בהם יד מכשירה והם כתובים בסגנון סוער ומבולבל כזה, חצים עברית וחצים גרמנית, שפעמים קשה להאמין שיצאו מתחת יד משורר זך־סגנון כמיכ"ל, נקל להבין כמה היה נסער ונפעם בימים ההם. חשובים הם ביותר, משום שהם נותנים לנו ציור מחייו הפנימיים של מיכ"ל בשנות חייו האחרונות, בהגיעו כאדם וכמשורר לדרגא ראשונה של בגרות. גם מכתביו אל שאר חבריו מגלים עצבנות והתפנקות במדה בלתי מצויה. אבל כאן גרמה, כנראה, המחלה שהלכה והתגברה, גרמה אולי גם אהבה נואשת להתרגשות שאינה פוסקת. ניכרה איזו מבוכה גדולה שתפסה את רוחו כולה. שאלות גדולות, לאומיות ואנושיות, הדריכוהו מנוחה. למודי הפילוסופיה העמידוהו, כנראה, בבת אחת לפני הפרובלימות העולמיות החשובות, הרחיבו את השקפותיו והוציאוהו מחוץ לד' אמות של תפיסת־העולם הלאומית הצרה. אין ספק, כי הד המהפכה של שנת 1848 עוד היה חי בברלין והאויר עדיין היה מרווה רוחה של “גרמניה הצעירה”. השקפות מסויימות חדשות, מיטפיסיות או סוציאליות, אמנם לא קנה לעצמו. בשיריו נשאר תלמידו של שד"ל, תלמידו של אביו; אבל ברוחו קמה תסיסה גדולה, שהמחלה, כנראה, דכאה אותה אחר־כך.

מתוך המכתבים האלה אנו למדים גם עד כמה היה מקנא לידידיו, וביחוד כמה היתה גדולה אהבתו לאביו. בכל מיני בקשות הוא פונה וחוזר ופונה אל זק"ש, ובכל מכתב הוא מתרפס לפניו שיזכיר את ספרו של אביו בכה"ע המערביים. כל כך היתה רבה תשוקתו לעשות קורת־רוח לאביו. גם איזו קפדנות של תינוק מפונק ניכרת בהם, ביחד עם צמאוֹן כמעט חולני לאהבה, לידידות.

ואולם חשיבותם של מכתבים אלה גדולה ביחוד משום שהם מכניסים אותנו בכלל לתוך האטמוספירה הרוחנית של הימים ההם. השאלה על דבר אלהי האומה ואלהי עולם, הדת והאוניברסליות, ההשקפה החריפה (לגבי הימים ההם) שמי “שמסוגל להקריב עצמו על מזבח הדת, מסוגל כמו כן להקריב אחרים (ההטעמה שלי – י. פ. ) על מזבח ה'” – אותו ה"קרע" בנפש המשורר הצעיר, שהפריד בינו ובין החוקרים המתונים בעצם השפעתם עליו, – כל זה מראה על חיי הרוח האינטנסיביים שחי אז מיכ"ל למרות מחלתו המסוכנה, ומעיד שוב, עם כל הקפיצות שבסגנון, על הרצינות הגדולה שהצטיין בה, על יחסו הנפשי העמוק לחיים ולשאלות החיים.

יש, כמובן, משהו גם דוחה, המטיל כעין צל על דמותו הרומנטית של המשורר, שהסכנו לראותו בערפלי טוהר והמכתבים קרבונו אליו ביותר. ביחוד קשים הדברים, שהוא משמיע על משכילי ווילנה (“איש את אחיו ירדופו ישטמו וגבר בעמיתו ישים תָהֳלָה; וככה ילשינו ויכתבו מסירות אל הממשלה איש אל אחיו”). ברם, גם בדברים אלה הוא מכניסנו אל האטמוספירה הרוחנית של משכילי ישראל בימים האפורים ההם…

ג

מיכ"ל ושד"ל. – מה היתה זיקת מיכ"ל לשד"ל? לצערנו, אין לנו חומר מרובה, כדי לקבל ציור שלם ממנה. מלבד המספד שקשר שד"ל על מות המשורר הצעיר בפסוקי תנ"ך נעלים, הוא מצטמצם בשני מכתביו של מיכ"ל אל שד"ל, שנתפרסמו ב"רשומות" ד', ובשלשת מכתביו של שד"ל אל חברו הצעיר, שנאספו לאגרות שד"ל. אבל גם זה מספיק, כדי להוכיח שזיקה זו היתה זיקת־נפש עמוקה משני הצדדים, וכי אין לצמצמם אותם ביותר, כדעתו של פ. לחובר,⁶ המשיג על יחסי למיכ"ל השפעת שד"ל (בצדם של שניאור זק"ש ויו"ט ליפמן צונץ) על שירי בת־ציון⁷, כיון שהמשורר עצמו (בהקדמתו ל"שירי בת־ציון") מגביל השפעת שד"ל ואומר, ש"היה כאב לו במכתביו היקרים להורותו את הדרך ילך בה במישרים במלאכת מעשה השירים", וכיון שגם בחליפת־המכתבים שבין מיכ"ל ובין שד"ל אין למצוא אלא משא ומתן בדבר הוראות טכניות בלבד.

האומנם לא קבל מיכ"ל משד"ל אלא “הוראות טכניות”? ודאי, שהמשוררים נבדלו כמעט בכל: בגילם, בתכונתם, בדעותיהם. מצד אחד, אדם רך בשנים, לב מפרפר, אדם שכולו רגש – פייטן שהיה מוכשר לשנות מן הטבע של מסורת, להפוך בכמה דברים את הקערה על פיה, ומצד שני – אדם שהיה אמנם בעל לב גדול, אדם סוער, עז רגש, אבל לוחם למסורת, כפות לדעות מסויימות, אם כי, לפי דרכו, מבקר חריף וצורף את היהדות בכוּר הלב והשכל. אשר להשפעה הישרה על הנושאים של שירי “בת ציון”, ברור, כי גם שד"ל, גם זק"ש וצונץ, לא היו גורמים הכרחיים בנטית מיכ"ל אל שירת התנ"ך. כל השירה העברית שקדמה למיכ"ל (רמח"ל, רנה"ו, שלום הכהן, שלמה לוינזון ועוד) הכשירה ממילא וכיונה ממילא את מיכ"ל, את מאַפו (וגם את יל"ג בתקופתו הראשונה) למוטיבים תנ"כיים. אבל ברור גם זה, שתקופת המחשבה הלאומית הרומנטית (שד"ל, זק"ש, רנ"ק, צונץ ועוד), שהעמיקו בשעתם כל כך את ההכרה היהודית המקורית, לא יכלה שלא להשפיע על מיכ"ל, שהיה נוטה בתקופתו הברלינית לדעות קוסמופוליטיות, נטיה, שמצאה את בטוּיה במכתביו ולא בשיריו. בשיריו, להפך, גלה אכזבה מרה כזו מן ה"חכמה" (בשירו “קוהלת”), ששד"ל השמרן הוכיחו על כך באחת מאגרותיו בכתבו לו: “הנני מקוה כי לא נפתה לבך לחשוב, כי החכמה האמתית, אפילו אם תהיה רמה מחכמת כל אדם (כאשר אמרת: ומנת כוסו מאז חכמה היתה, אף חכמת לבו מכל אדם רמה), תוכל להבריח מלבנו האמונה והתקוה”.

אין ספק, כי שד"ל וזק"ש קרבו את מיכ"ל תחת כנפי המחשבה הלאומית בימי המשבר. ואף על פי שמיכ"ל מברך את שד"ל על היותו לעינים במלאכת השיר, ברור לי, שדוקא מבחינה זו היתה השפעת הפייטן האיטלקי על חברו הצעיר קטנה מאד. מבחינה זו פשוט לא הבינו איש את רעהו. שד"ל שקל את שיריו, כרוב משוררי איטליה מן המאה השבע עשרה ואילך, לפי המשקל הטוני ולפי הנגינה הנכונה (“הספרדית”), כיון שזה היה המבטא השגור על פיהם, בעוד ש"אנשי הצפון" (משוררי גליציה ורוסיה) לא הבחינו בין מלעיל ובין מלרע. שד"ל כותב אל מיכ"ל: “הנני רואה כי כקריעת ים סוף קשה הוא לאנשי הצפון לשקול שיריהם במאזני צדק, וזה מפאת המבטא המשובש שלהם. אבל אתה עודך רך בשנים ותוכל להתגבר על ההרגל”. מיכ"ל מדמה לתקן את המשקל על ידי הסרת השואים מראשי החרוזים וההקפדה על י"א התנועות, בעוד ששד"ל מתכוון בעיקר למשקל הטוני בהברה הספרדית⁸ במספר ההברות, והוא משיא לו עצה טובה, שיקרא יום יום משיריו וירגיל עצמו בקריאה הספרדית….

ברם, יש בהן באגרות מיכ"ל אל שד"ל גם דברים המוכיחים עד כמה הושפע מיכ"ל מחברו הגדול השפעה ממין אחר לגמרי. אמנם את השגותיו של שד"ל על “יעל וסיסרא”, הבא עמו בטרוניא על יחסו השלילי אל מעשה־יעל (“ועתה שמע נא, ידידי הבחור המשכיל, אם היה מעשה יעל רע בעיניך, למה שוררת עליו?”) לא קבל, לא יכול לקבל, והוא כותב לחברו השמרני בגלוי לב: “לא אכחד האמת תחת לשוני, כי מעשה יעל נבזה ונמאס מאד בעיני”. אבל הקונצפציה הכללית של שד"ל, שנתבטאה לפעמים בתורה פסקנית, אבל גם מלאה הכרה לאומית וגאון לאומי כל כך, קרובה ללב מיכ"ל מאד. ומעידות על כך השורות שכתב לשד"ל בהמית לבו הרגילה: "יקר לי שירך “דרך ארץ” מכל הון, כי מחשבותיו מחשבותי ודעותיו דעותי, ומעת קראי שיר זה דבקה נפשי בך לאהבה אותך. מדי קראי לפעמים השיר הזה, אדמה כי קול דבריך אנכי שומע ודברי היהודי יוצאים אלי מעל לשונך… "⁹

הנה זה היה יסוד הדבקות הנפשית של מיכ"ל בשד"ל, ולא דקדוקי המשקל בכלל והנגינה הספרדית בפרט, שנבצר ממנו להשמע לשניהם.

גם המאמר על יל"ג נכתב בנוסחתו הראשונה בעד “מולדת” (כרך ג'; תרע"ג) ואף בו חלו שנויים רבים בהאספו מקץ שנים אחדות אל הספר “בבואות” (נדפס קודם, בצורתו המורחבה, במאסף “משואות” שנערך על – ידי ד"ר מ. גליקסון ). השנויים באו לא רק משום שהפעם לא היה צורך בצמצום המסגרת הראשונה, כשהותאם לבני – הנעורים בלבד, כי אם משום שהזיקה החיובית ליצירת יל"ג עמקה משנה לשנה, ואף על פי שגם בשנת תרע"ג לא הייתי משוללי יל"ג כל עיקר, היה צורך, חוץ מהרחבת הנושא, גם במדת – מה של שנוי - הערכין.

בינתיים הופיעו כמה ספרי – מלואים לכתבי – יל"ג. נתפרסמו בפעם הראשונה רשימותיו האבטוביוגרפיות ויומניו (“על נהר כבר”), נאספו הפוליטונים ויצאה מהדורה חדשה של ספוריו. חוץ מזה נתפרסמו כמה מחקרים מוקדשים לענפים בודדים של יצירת יל"ג (יל"ג הפובליציסטן" לב. שוחטמן ויל"ג המבקר" לא. ר. מלאכי). גם חומר – מלואים מרובה זה חייב כמה פרקי – מלואים למאמרי בשובי ובערכי אותו לשם ספרי זה.

שבט תרצ"ח.

י. פ.

א

כשהלך למנוחות בשנת תרנ"ב, לאחר שקיעה עגומה וממושכת, לאחר שטעם בחייו טעם של מיתה, טעם של יסורים ואכזבות שהם קשים ממות, עוד עמדו רבים מאבירי ההשכלה במלא כוחם. עוד התהלכו בארצות־החיים מנדלי, ליליינבלוּם, ברודס – חברים לתקופה וחברים לקרב. אבל הספידוהו לא הם, שעמדו כבר אותה שעה במזלה של תקופה חדשה ושהקשר בינו וביניהם ניתק בעודו בחיים, כי אם שני משוררים רכים בשנים, שזה עתה נצנץ כוכבם ואיש לא ידע עוד, כי הם עתידים להיות יורשיו הגדולים. אלה היו ביאַליק וטשרניחובסקי, שרעו עוד בשדותיו ונאותו לאורו, ושגם אחר כך, בעמדם על רגליהם החזקות, עוד היה כבודו חדש עמהם ועוד ימים רבים ראו את עצמם כתלמידיו וכממשיכיו. כמה פעמים הכריזו על כך, כמה פעמים גם ניסו להחזיר את הדור אליו, בלי לדעת שהם עצמם גרמו לכך, שהדור יסב את פניו לימים רבים מן המשורר הנערץ עליהם. הם, ששירתם יצקה לתוך האויר חמימות חדשה, הרחיקוהו שלא מדעת – עשו אזנים לשירה אחרת, לנגינה אחרת. וכלום לא הם שהכשירו גם את בריינין לבעוט ברבם?

הם, ולא רק הם. דור שלם, זה שהכשיר גם את בואם, נשא עמו, בגלוי ובסתר, גלי־רוחות לוטפים, קטעי־אביב משהו שנגע בלבבות מגע אחר, יצר ניב אחר, התנגן התנגנות אחרת. עם מאנה, שהיה עוד רפה כל כך, נפלה הברה אביבית זו, ושפּירא שהתלבט, שבקש יותר משמצא, קלקל בחצים אחרים וקלע למרחקים אחרים. והפרוזה אף היא קלטה קצב חדש. פרץ, פרישמן, בוקי־בן־יגלי, יעבץ, שלמה האלקושי – מכולם עלה נָשב־אדר זה, שעקר “מתוך השממה”. אפילו ברודס, פינס, בני דורו, ניבם נשתנה, התרונן, משך בצירופים חדשים ובקסמים חדשים.

והדור הקיץ יום אחד ולא הכיר את משוררו – את זה שהביא אותנו עד הלום.

מה מאד רחוק, מה מאד זר נראה לבני דורנו, לילדיו ולנעריו, ענק זה עם רוחו הקשה, עם עיניו המלאות בלהות יום עבר! מה מאד חפצנו להחבא מפניו, מפני מרי זעמו, מפני כובד יאושו! מה המעיט למשוך כל נופו הפייטני לאחר שנפל הטל הראשון על ראשנו! והעינים צוחצחו יותר והאזנים התחילו מבחינות יותר בקולות. לא בריינין גרם לכך, שהסבונו את פנינו מקדרות זו שעטפה את עולמו. בקורת זו שמצמצה לשעה את מושג השירה, הביעה אעפי"כ את זיקת הדור – דור זה שיצא לקראת שמשו, לקראת יומו החדש. לדור זה היתה שירת גורדון הלכית יותר מדי. בתחומה לא התנופפה קמה, לא צהלו מים. עולם זר פתח כאן את שעריו – עולם אשר השהו אל חלומות טובים ודמיונות משכיחים. מאֵרת האתמול רבצה פה, ובפי המשורר לא היתה מלה של נחמה. חלמות רעים בעתוהו, מראות רעים בהקיץ מררוהו. איך נקח ברכה בפיו, ושירתו ידעה רק קלל וזעוֹם. גורדון לא יכול לשכוח, לא חפץ לשכוח, הוא אשר “ראה את עמו בעצם שפלותו”, לא ירא כל ימיו אלא גלוּת אחת – “גלוּת הסכלות והבערות”.

זעף זה, מרירות זו, הטילו אימה עלינו, כמו מסביב לארמון מקולל היינו תועים מסביב לשירה זו, וימים רבים לא עמד בי לבי גם לגשת אליה מקרוב. מזמן לזמן דרכנו על ספּה, וכל פעם נרתענו לאחור. לנו קרא האור הצעיר, האדמה הצעירה, הארץ הטובה שנתפייסה כולה, ופה, בעולמו העכור של המשורר, אפסה כל תקוה. “שכח את הארץ וששונה ותנחומיה” – היה כתוב באותיות של אש שחורה על שעריה.

רוחו היתה קשה מעצם ימי נעוריו, ולא קבלה פיוס גם בגעת בה הרוחות המנשבות. אלהים מנע ממנו את הצחוק הטוב והסולח – צחוק זה שחוננו לפעמים חבריו למלחמה, סמולנסקין וברודס. עד ערוב יומו שמר את עברתו למנבלי האומה, למחריבי חייה. כיעור הגיטו רדף אחריו ולא עזבהו. גם בעמדו על פסגת חייו, ראה עוד את עמק־הבכא הזה בכל מוראיו. לא פגה האימה, לא פגה האיבה. בעודנו באביב חייו, בעוד הד “שירי בת ציון” ו"אהבת ציון" באזניו, ידע גם הוא להפליג שעה קצרה ביאורי קדומים, לראות את העולם בעוד לא הועם חִנו. אז לבשה גם שירתו לעת קצרה בגדי־צבעונים, מעטה ־נוער. אך זה היה לפני ימים רבים. ומיום פשטה אותם, יצאה בעטיפת אבל בחול ובמועד. שבתו חגיה.

*

זהו מה שהרחיק אותו לא רק מן הדור הבא, כי אם גם מרוב בני־ גילו, מחבריו למלחמה, שכמעט כולם נסחפו עם האור החדש, בעוד שהוא עמד יחידי במריו, יחידי בקשיותו, וכמה שנסה, כאדם מישראל וכפייטן עברי, לכוון את פניו כלפי המברכים, נשאר מחוץ לחוג ולא קבל תנחומים. לא כליליינבלום ולא כברודס או כיהל"ל, שזכו לקבל פני שכינה עם שחר חדש, אף להתנבא במחנה החדש. הוא קורץ מחומר אחר. משיצא ריק מגני נעוריו, לא הציג עוד כף רגלו על מרפדי־דשאם לעולם. כלום לא היה בלבו עם התקופה וחלומותיה? אך הוא לא ראה את עצמו נביא לדור זה, לרעיון זה. לא האמין, שכנור אחד עשוי להוציא שני ניגונים שונים. דפוס נפשו ודפוס ניבו היו אחרים, והוא לא חפץ לעשות שקר בנפשו, לא חפץ לעשות שקר בשירו.

בעיקר – בשירו. כי מערכי־לב חדשים אינם מחייבים עוד שירת־ לב חדשה. גורדון כתב כמה מאמרים, וביניהם כאלה שאינם נכתבים כתיבה ארעית בשום פנים – מאמרים שבהם ניתן בטוי לדברים העומדים ברומו של רעיון התחיה. אבל בשיריו לא נתחדש. רק זה שהקול נעשה רך יותר, אישי יותר, וגם עצוב יותר משהיה. שירה יונקת ממעינות אחרים. היא באה ממעמקי הויתו של האדם. בשירה האדם הולך אחרי יצרי דמו הסתומים. שירה באה מתוך הכרח פנימי, – באה שלא במתכוון, שלא מדעת. ואלי להפך – אפשר זוהי ההכרה העליונה, התודעה המוחלטת: מה שהלב מנבא.

רק כי ניתן להבין את עמידת יל"ג, כמשורר, בשנות השמונים של המאה שעברה. כאדם, כסופר, לא פעם גלה את קרבתו לחלום האומה. וגם לא תצוייר אחרת לגבי משורר שהיה כולו עברי, כולו אדם עממי. אך שירה טעונה אתערוּת אחרת, טעונה אותו “צווי מחלט”, שבלעדיו אינה אלא מלאכת – עט.

פעם ראינו עמידתו זו כיהירות, כקדרות הרוח שאינה עשויה לוותר. אכן לא היה זה אלא יושר לב עמוק. מעין קבלת הדין וצידוק הדין. יום אחד ראה המשורר והנה היו פני העולם אחרים, פני הדור אחרים. כאמור – לא הבקורת הביאתו לידי הכרה זו. הרי היא נכתבה על־ ידי בן דורו ו"חברו לנשק", ודוקא מן החדשים התעורר אחד להגן עליו. אבל הוא הריח את ריח הבאות. ידע, כי אנשים חדשים עולים על הבמה, ואם גם יקראו לו בתום לבם, אינו ממנינם ולא יצטרף למנינם.

*

לבו נבא וידע מה נבא. הוא לא היה עוד באמת משורר לדור. לנו, חניכי שנות התשעים (וגם לרבים שקדמו לנו), לא היה עוד האיש אשר לקולו הלכנו. לשירה אחרת ערגו הרוחות. את קול העם חפצנו לשמוע דוקא בקול היחיד. את העולם כולו חפצנו לראות בעין היחיד, למען יחם האור על פני שטחיו אשר דשאו. העין נפתחה לראות בעין היחיד, למען יחם האור על פני שטחיו אשר דשאו. העין נפתחה לרוחה וכבשה את אשר מעֵבר לתחום גם בהיותה עוד בתוך התחוּם. לא שירת ביאליק וטשרניחובסקי בלבד – נמשכנו גם אחרי מלמולם הרפה של משוררי־הבינים אשר קמו. והמשורר עז־הנפש, אשר קולו הלך מראשית תקופה ועד סופה, הראשון אשר נגע ביהדות השוקעת ויזעזע את עמודיה, נשכח יום אחד כולו מלב, באשר ידע רק לפוצץ את הלב, ולא להרנין, לעורר, להלך חלומות – לחזק את הדם לקראת הבאות. כל אמצעי הבטוי היו בידה של שירה זו, אבל לא היה מה שיוּשג בלי אמצעים, מה שמדובב את הלב בלי מלים. הניב המלא, הפירוש המלא – הוא שהיה חוצץ. גורדון היה הגדול באמני־הסגנון שבדורו, ומן הלשון ידע לערוך מטעמים לקוראיו כאשר לא ידע את המלאכה הזאת איש לפניו, ואולם לשון זו יצאה תמיד בראש, לקחה תמיד חלק בראש – הבליעה את הנאמן ביותר, את היקר ביותר: את הניגון בעצם צמיחתו.

ילדות זו שהיתה חסרה, הוא מה שהיה בעוכרי השירה הגדולה הזאת. מה שהיתה בוגרת יותר מדי, נבונה יותר מדי. מה שהמשורר לא דבר אל נפשו בלבד – שלא שכח אף רגע שהוא עומד על הדוכן.

לימים, כששבנו אליו, גלינו גם את רחש הלב, גם את תפלת הלב. אבל בימים ההם לא תרנו במשעוליו הנשכחים, ברגעים שיש צורך לפנות את הדרך לפני שירה חדשה, מתאכזרים להולך, שמחים לנטות מקסמיו, – נזהרים שלא לראותם…

ב. דברי זמר

אכן לא היתה זאת רוח קלה מעולם. מאז הבוקר נתן את מבטו הכבד בעולם, האמין ולא האמין בו. “יום אָנוּש צפון אל כל, אך מי ידע את בואו” – הוא פוסק את פסוקו ב"מזמוריו".¹ אפילו החכמה אשר היתה שעשועיו תמיד, אינה אלא “שושנה פורחת על עברי פחת”. וכמה שהוא דוגל בה, הוא גם מזהיר מפניה: "אי לך, אדם, כי בטחת בחכמתך ומשענתך מיד הנחת… " ועוד בשיריו הראשונים מצא החרוז העוקץ:

פּוֹתֶה! לְתִקְוָה תַאְַמִין, וּפִיהָ נוֹכֵל…

איש־האשליה לא היה מעולם. קשה לנו לצייר את גורדון בעודו רך וצעיר, בעודו מרחיק את נבואתו: בעודו עומד בתחומי האֶפּוֹס “אהבת דוד ומיכל” והאידיליה “דוד וברזלי”; בעודו יושב על “תל־האביב” ושירי האביב בפיו. היש כי גם עליו זרחה השמש וגם לו קסמו קסמי העולם בזמן מן הזמנים? ואולם הבוקר היה גם בחייו של גורדון, גם עליו נפלו קרניה הראשונות של תקופה חדשה. וגם הוא הביא תרועת הבשורה לעמו – הבשורה הראשונה, כי “גז הליל” ו"השמש האירה". לא תמיד היה איש מלחמה ומר־נפש, “קטיגור לאומי”, כמו שקרא לעצמו, אשר חלום של “עבדות נצחת ודראון עולם” העיק כאב על לבבו ושירו. בשירו המצויין ביותר “כעלות השחר”, אשר בו התמזג יאושו המר עם מין עצב לבבי חם ועמוק, יספר לנו:

בנְעוּרַי הִסְכַּנְתִּי לָקוּם מִשְּנָתִי

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בַּעְַלוֹת הַשָּחַר;

אָז תָּקוּם עִמִּי בַּת־שִירִי תַּמָּתִי

לוֹבֶשֶת עְַדָנִים שַֹׂלְמַת בַּד צָחַר.

אותה בת־השיר “השחורה כעורב”, אשר לימדה אחר כך את פיה רק לקלל ואת לשונה לקונן, היתה הוגה עוד כיונה:

אָז שַרְתִּי תַּעְַנוּגִים, אַהְַבָה וִידִידֹת,

בִּשַֹּרְתִּי יוֹם רָצוֹן, נַחַת וָחֹפֶש…

ולא היו עוד למשוררנו את פניו הקרים והנזעמים, פני “המשורר הפטרבורגי” עם קדרות הצפון בעיניו. הוא היה צעיר וגם בת־שירתו היתה צעירה. אשרי האיש, אשר נולד בראשית תקופה, אשר ילדותו בוֹרכה מזוך שחריה, וחזון הימים הראשונים יפעם את חלומותיו הראשונים! המשורר אשר נולד באחרית תקופה, דומה למי שבא בתום החג, – בשירתו יהיו תמיד מפכים נכאים נעלמים. וגורדון, שחייו הפרטיים כמעט לא שמשו לו מעולם חומר לשירה, ספג מראשית ימיו את רוח הזמן החדש ואת משאות – נפשו עד אפס מקום עוד לשירה אחרת.

ובתום לבבו הוא קורא אל דורו:

הָאָרֶץ בָּהּ עַתָּה נִחְיֶה נִוָּלֶד

לִגְלִילוֹת אֵירֹפָּה הְַלֹא נִחְֶשָבָה –

אֵירֹפָּה הַקְּטַנָּה מֵחֶלְקֵי חָלֶד

וּבְחִקְרֵי חָכְמָה מִכְִּלָּם נִשְֹגָּבָה…

הָרִימָה נָא רֹאשְךָ, הַיְשַר גַּבֶּךָ

וּבְעֵינַי אַהְַבָה אֵלֵימוֹ הַשְגִּיחָה…

מעט מאד גם בשיריו הראשונים מן הליריזם. לכך היה גורדון גלוי־ עין יותר מדי, מעוּט־שכרון יותר מדי. הליריקן רואה את עצמו עולם מלא – זה שעל צירו יסובו כל החיים, שאפילו צער האומה נבלע בדמו. וגורדון גם בשירי וידוּיו המעטים אל הכלל ידבר, ולא אל נפשו. אכן הוא היה באמת משורר הכלל, נביא התקופה, מבשרה ומקוננה. מה דלה ההויה הפרטית גם בשירי נעוריו! גם בשיר־האהבה היחידי שלו “חנה” לא נמצא בטוי נאמן, בטוי עצמי לרוך הנוער החם, לרחמי ־העלוּמים השופעים – לאותה המית – דם ראשונה, אשר בה ישקיע האדם את כל מכאובי חייו, כל עלבון חייו, בהתרונן לבו לקראת האושר אשר כמוהו לא ידע לב עוד על אדמות. המליצה גם כאן יוצאת בתופיה לפני כל רגש היא הבולעת כל רטט־לב עם כל מראה־עינים:

כִּי מָה אוֹר כּוֹכָבִים, שֶמֶש, יָרֵחַ

מוּל אוֹר עַפְעַפַּיִךְ עֵת חֵן תַּשְקִיפִי?

מַה גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה כִּי תִתֵּן רֵיחַ

מוּל רֵיחַ אַפֵּךְ עֵת אַהְַבָה תַרְעִיפִי?

אהבה כזו לא תחשוף בבת אחת כל מכמני העולם. ו"גבעת לבונה" זו לא תצמיח פרחים חמי־שמש. אין גם בשירי האביב משכרון זה שאנו מוצאים אפילו בחרוזיו המליציים למחצה של מיכ"ל, שלא לדבר על סערת העלומים המחלחלת בשירי האביב של ביאליק וטשרניחובסקי. אבל משהו שבנוער עולה, אף־על־פי־כן, ממליצות ראשונות אלה. אור צונן מעט, אך מצוחצח מאד, יחד עם איזה יגון בא מרחוק יצוּק על חרוזים אלה, ששלטון הלשון ושלטון המחשבה מגלים תיכף ביוצרם סימני גברות, תום נוער בצירוף הבחנה בלתי רגילה. אין כאן ממלמולם של רוב משוררי התקופה; אין ערפל גם בסבכי המליצה. עם התמונה הריטורית מבהיק לפעמים גם קו חריף, בנפול אור שמש על המים:

הְַבִנְהָרִים, שֶמֶש, חָרָה אַפֶּךָ

כִּי אֱת מוֹסְדֵימוֹ תַּצִּית בִּרְשָפֶיךָ?

בכל סגנון בשל, הרמוני, ויהי גם המליצי ביותר, יש משהו העושה אותו מופת לדורו, ובאיזו מדה – גם לדורות הבאים. יל"ג היה מליץ מובהק. מליץ נשאר ובר־פגיעה יותר משהיה. מליצה זו שהבאנו – המיטפורה בצורה שאלה, נעשתה דוגמה לביאליק ב"מגלת האש" וב"אגדת שלשה וארבעה", כשם שמורגש בלי ספק מתוך שירו “בשדה” גם הד החרוזים:

אֵצֵא נָא בַּבָּר, אָרוּץ הַכַּרְמֶלָה,

בָּעִיר בַּמִּגְרָש בַּגָּן וָגַיְא סֶלָּה

וּפֶרַח אְֶהִי בַתֵּבֵל פּוֹרַחַת…

פרץ, שהיה מראשית ימיו (בעוד לא התנער בעצמו מאבק המליצה) בעל חוש חריף להבדיל בין שירה למליצה, שאל עוד ארבעים שנה, כשהתחילה ה"ריויזיה" הגורדונית: “מה היה גורדון – בלשן או משורר?” ואמנם, מי שבודק יפה את כל יצירת יל"ג, אינו יכול להסתלק משאלה זו: עד היכן שלטון הלשון ולהטיה, והיכן מתחילה השירה? אין כאן כמעט חלקת־שירה קטנה, שאינה מנומרת להטי־ ניב, שאינה מרעישה בסמוכי־לשון ובצירופי־לשון כאלה אשר לעומתם תחור גם לשון ביאליק. ואולם הצירופים כאן תמיד קשורים קשר אורגני עם התוכן. – אינם מדלדלים אותו לעולם, אינם באים במקומו לעולם. וזהו מה שמגלה בגורדון את איש הרצינות העמוקה. אתה מוצא כאן התחכמות יתירה, חריפות יתירה, ואלה ודאי שאינן יכולות שלא לגרוע. אבל חריפות זו תמיד גם מחזקת. שעשועי לשון אלה מתלכדים כמעט תמיד עם ניבי לב, עם איזו פשטות קדומה. חביבה עלי עד היום הסוניטה “הערב”, שבריינין גינה אותה פעם בגלל ה"דרוש" הלשוני שבסופה:

מַה נָעִים הָעֶרֶב לִלְבַב כָּל גֶּבֶר

אִם מַר נֶפֶש הוּא, אִם גֶּבֶר צוֹלֵחַ;

לָזֶה עִם הָעֶרֶב יָבֹא קֵץ שֶבֶר,

וְזֶה בָּעֶרֶב פִּי – שֶבַע שָֹמֵחַ.

ומודה אני: טועם אני טעם לירי אמתי, טעם פיוט יהודי־מקורי דוקא במה שנראה לבריינין כחולשה – בדרוש הלשוני:

כִּי עַל כֵּן לַזְּמָן הַהוּא עֶרֶב קָרָאוּ,

כִּי עָרֵב הוּא לַגֵּו, מָתוֹק לַנֶּפֶש…

דרך זו של בעלי – האגדה הקדמונים אינה פסולה לגמרי גם לנו. קל וחומר ליל"ג, זה שאינו רואה כל דבר בעולם, שאינו מעורר בו מיד זכרי־לשון. מדרשי־לשון כאלה, שהם בטוי טבעי לבעליהם, אינם פוגמים. פוגם רק מה שאינו מתחבר – מה שאינו אבר מן היצירה החיה.

*

בכל השירים האלה, שביניהם אנו מוצאים דברים שלמי – צורה ומצומצמי – ניב כשירי הזהב, מפעמת רוח נכאה מוזרה. אבל יגון טוב הוא, יגון נעורים, אם כי כולו רצוף חקר־מות וזכרון־מות. כה רכה ומלאה חנינה עוד הרגשת – אחרית זו, כה רב עוד האור הלבבי המלוה אותה, אור האמונה כי גם המות אינו מוחלט, כי האהבה תגבר גם על הכליון:

אָז נָשוּב נִרְאֶה מַחְַמַדֵּי לִבֵּנוּ

בִּלְבַב הָאְַדָמָה כַּזֶּרַע הֶחְבֵּאנוּ

וַנַשְקֵּם בִּדְמָעוֹת כִּמְטַר שָמַיִם.

זה היה לפני ימים רבים. המשורר לא הכיר עוד את כל המדכא והמנוול את חיינו. האביב היה בחייו ואמונת האביב בתקופתו. אין הוא נושא עוד בלבבו את צללי רב ופסי ורב שמגר המכוערים. עם חברו המשורר, עם מיכה־יוסף, אשר לו שמר את אהבת נעוריו בכל ימי חייו, הוא מתהלך עוד ביערות האורן אשר בסביבות ווילנה, וקרא את שירי שילר בקול. ובשובו הביתה והיה כשב מחג גדול ונהדר, “חג לאדוני”, אשר “הקרואים – הם כל באי עולם”. חג קצר ועליז הם לו עוד החיים. הטבע פתחה את אסמה הטוב ב"חיק כל עמק, על ברכי כל גבע", – כל העולם עוד מלא שפע ה'. ושר אז העלם על שמש־ האביב ועל פרחי־האביב ובקש גם הוא להיות “פרח בתבל פורחת”, ובבטחון נעורים ושקט זקנים ישא גם על המות את אמרתו המנחמת:

כַּחְַלוֹם חֶזְיוֹן לַיִל מָוֶת הִנֵּהוּ,

כִּי הַכֹּל אְֶלֹהִים, וֵאְֶלֹהים – חַיִּים.

אמנם, המשורר אינו שוכח גם על “תל האביב” את “התבל ואת תבליתה” וחלום הבליה לא יעזבהו גם “במישור הלז כי יצא לשוח”, אך האמונה בחלק אלוה ממעל אשר באדם, בקשת המפלט מן הכליון בחיק שדי, במחבואי הנצח,– כל זה נוגע עד הלב במשורר הצעיר, אשר זהרי נעוריו עוד נלחמים עם צללי העולם, המשתערים עליו כבר בעצם חג אביבו. ויהי בזה השפעת מי שהוא, אך אור עוד למרחב ועומק פלאים לעולם בחרוזים הנאצלים האלה של שירו הראשון:

גַּם עָלַי לֹא תֶאְטַר בּוֹר תַּחְתִּית פִּיהָ

כִּי תָשוּב נִשְמָתִי אֶל בֵּית אָבִיהָ

לָגוּר כִּנְעוּרֶיהָ בֵּין כּוֹכְבֵי – לַיְלָה.

*

בשירים ראשונים אלה המשיך יל"ג את המסורת של אד"ם הכהן. גם בהם שלטת שירת ההגיון בצורת האוֹדה. האודה היא הצורה הריטוֹרית ביותר, והתאימה אל רוח הזמן ואל מליצת הזמן. כמו בכל צורת־מסורת, העוברת מדור לדור, הובאה גם האודה לידי שכלול מסויים על־ידי אד"ם ומיכ"ל, ואחר־כך על־ידי יל"ג, אם גם זה לא היה הלבוש ההולם את עצמיותו.

צורה מסויימת מחייבת לעתים קרובות גם תוכן מסויים. הימנונות אלה, אשר בהם יתבטל הפרט לפני הוד אלהים והטבע, היו ברוח התקופה ומשורריה, אשר חייהם העצמיים עוד יהיו מטושטשים ביותר. גורדון מתפעל מחיי הטבע, אשר חליפות עולם להם, וחוט קיומם לא יפסק. מה הוא כליון החלק לעומת הכל הנצחי? הן כולנו נשוב אל “בית אבינו”. מפני פחד הכליון של הפרט חש המשורר מפלט לו ב"הרמוניה" הכללית. ככה הוא מיישב את הסתירות ומוצא לו תנחומים ריטוריים, נחמה לשעה, חלום האביב אשר יחלום כל לב צעיר באשר הוא צעיר. כי מה הם החיים ויגונם ומוראותיהם לעומת אור הלב בהגלות לו ראשונה יפי האהבה ופלאיה:

וּבְלִבּוֹ כִּי יִשָֹּא אִיש אַהְַבַת אֹמֶן,

מִמְּסִבּוֹת תֵּבֵל הוּא מוּרָם גָּבֹהַּ,

וּשְֹשֹוֹן עוֹלָמִים בּוֹ יִזַּל כַּשֶּמֶן

הַטּוב שֶיּוֹרֵד מִקֶּרֶן אְֶלוֹהַּ.

*

פעמים הוא מנסה גם להסתובב והוא מאושש אץ עצמו בקראו :

הִנֵּה הָאָבִיב – מַה לִּי וְלִימֵי סָעַר?

מַה לִי וּלְזִקְנָה – וַאְַנִי רַךְ וָנַעַר?

עֵת זָמִיר הַיּוֹם, עֵת לִרְקוֹד לִשְֹמוֹחַ!

ודוקא אז הוא עומד לפנינו בכל רפיונו. אך בטרם יפתחו לפנינו שערי הגיהנום של שירתו המאוחרה נעים לנו לראות את חלקת השירה הירוקה, חלקה קטנה ודלה זו, אשר תעיד כי גם גורדון היה צעיר בשכבר הימים… אכן לא ארכוּ ימיה של עונת – נעורים זו. גורדון היה יותר מדי משורר זמנו כדי שישהה ימים רבים בגניו הנאצלים. אך יצא אל החיים, נכוה משלהבת הזמן שהתחילה מתלקחת באהלי ישראל, והוא הכיר תיכף את תפקידו – להיות מבשר התקופה, לוחמה ומפקדה.

סחוף גלי הזמן, עוזב המשורר מעט מעט את עמקי השקט של השירה הלירית. כל שהוא שוהה בהם יותר, סכנת החקרנות פרושה לפניו יותר. הוא יודע, כי לא תהיה תפארתו בדרך זאת, כי מה שהיה טבעי בדור הקודם, אשר עמד עוד בסדר אלהים, נעשה ריטורי־ריק בתקופה, אשר רגליה עמדו כבר על פני האדמה. בכל השירים האלה – על “בית מועד לכל חי”, המלא כולו רוח ה"רזיגנציון" של שילר, ועד השלמוניות “אדם דו־פרצופין” “המיוסדות ע”פ א"ב ושם המחבר בסופן", המזכירות באנטיטזה שבהן את “המתאונן והמשורר” של אד"ם הכהן, – אין עוד להכיר את קול האריה. אין בהם בפזמונות אלו אף כלשהו משירת הזעם אשר עוד מעט ותדליק לבבות, תעקור בחזקה את הדור מקפאונו.

וגורדון אמנם מכיר בעצמו, כי חייו האישיים דלים מהיות מקור לשירה וכי צר לו המצע הלירי מהשתרע. ועודנו מעפיל לעלות בסולם השירה, הוא שם כבר את פניו, כמיכ"ל, אל היצירה האֶפִּית. בה חזקו שרירי שירתו. על סדן הפואימה קורנסו מכה בכוח אחר. כל אותה התקופה, שהיחיד נתמעך עוד בנדבכי הצבור, לא הוכשרה עוד לשירה לירית. ואף כי גם בפואימות הראשונות החקרנות עוד לוקחת חלק בראש, תחומי המחשבה הלכו ורחבו; רחבו גם כלי התפיסה. זה היה כבר במקצת קולו של יל"ג.

ג. תרגומי ביירון ושילר

אכן פרשת הנעורים של יל"ג לא תהא שלמה, אם נסיח דעת מתרגומים אחדים של יל"ג. תרגומים מעטים, אבל גם בהם מפעמת רוח נאצלת זו – הובלט אידיאליזם טהור זה, שגורש אחר כך גירוש שלם משירת יל"ג המאוחרה. השירים המתורגמים הם כולם מסוג רומנטי זה, והם המשלימים את דמות הנעורים החולמת של יל"ג הצעיר.

המשוררים המתורגמים, שקרבת נפש בינם ובין המתרגם, הם ביירון ושילר. הראשון משך בזיו הקדוּמים, בצבעי המזרח, בתרועת החופש – זה האיש ש"קשת גבורים וקסת הסופרים היו יחדו מצומדות על מתניו… ובכל מקום אשר ראה עשוק ורצוץ־משפט חש לעזרתו… "²

“זמירות ישראל”, שתורגמו בידי יל"ג, אינם תרגומים מצויינים של שירים אלה בלבד, כי אם ראויים הם לשמש דוגמא למלאכת אמן של הרקה מלשון אל לשון. כל־כך שלטון בחומר ובצורה כאן, כל־כך חירות ומשמעת, שגם כיום סכנה למתרגם חדש לשוב ולעשות את המלאכה הזאת, שנעשתה לפני שנים רבות כל־כך. ובאמת קשה לצייר לעצמנו, שישיג מי שהוא, ויהי גם מזויין בכל אמצעי הלשון והמשקל החדשים, יותר משהושג בחרוזים מעין אלה:

אִם אְֶמֶת הַדָּבָר כִּי בַּשָּמַיִם

עוֹד בֵּין הָרוּחוֹת אַהְַבָה שוֹכֶנֶת,

כִּי אֵין שָם אָסוֹן, אֵין דִּמְעוֹת עֵינַיִם,

אֵין לֵב מִתְעַצֵּב, נֶפֶש מִתְאוֹנֶנֶת –

אָז שָלוֹם לָכֶם, עוֹלָמוֹת אֵין חַקֶר,

וּבָרוּךְ בּואֶךָ, רֶגַע הַמָּוֶת,

עֵת מֵאוֹר נֵצַח, מִיִפְעַת הַבֹּקֶר

יָנוּס לֵיל עָמָל, תָּפוּג כָּל עַצֶּבֶת.

כאן לא הדיוק חשוב, כי אם הלך־הרוח שלא נפגם, הנגינה הפנימית שלא נפגמה. כמה עוז קדומים בחרוזים האלגיים, שנעשו זה כבר קלסיים בתרגום זה:

נְֻדוּ לַמְיַלֶּלֶת עַל נַהְַרוֹת בָּבֶל,

עַל שִירָהּ כִּי שָבַת מִפִּי הַנַּבֶל,

עַל אַרְצָהּ כִּי עַל יַד חֶרֶב הִגִּירוּ,

עַל אֵל צוּרָהּ בֵּאלֹהֵי זָר הֵמִירוּ.

אָן רַגְלְךָ בָּצֵקָה, גּוֹי אוֹבֵד, תָּנוּחַ?

מָתַי עַל צִיּוֹן יֵעָרֶה הָרוּחַ?

יל"ג לא כתב שירי־ציון, אך בקינות מתורגמות אלה נתן לנו בלי ספק משהו, שהוא שקול כשירי ציון מקוריים. איני יכול שלא להביא עוד חרוזים אחדים מן התרגומים הנעלים האלה:

עַל חוֹף הַיַּרְדֵּן עַרְבִיאִים יִרְבָּצוּ,

עַל גִּבְעַת צִיּוֹן אֶת שִמְךָ יִנְאָצוּ,

עַל סִינַי לַבַּעַל יִכְרְעוּ כָּרֹעַ –

וּשְאוֹן רַעַמְךָ עוֹד יֶחְרַש, אְֶלוֹהַּ!

אין כתרגומי משורר מעידים על קוי אפיו – גם על אלה, שטרם באו לידי גלוי. ב"זמירות ישראל" אנו מוצאים את זרע הצלילים, שבמהם צמחה שירת “בין שני אריות” – את זעם המשורר, את תלונתו הגדולה על אלהי ישראל, שעזב את עמו ויהי עם צרהו…

*

קרבת רוח זו נמצא גם בתרגומיו משירי שילר. כאן יש לציין קודם כל את התרגום “אם מבכה על בתה” ("קלאַגע דער צערעס), קינת־אם זו, שגם את בת־קולה נמצא בכמה משיריו המקוריים של יל"ג – את צמיחת האביב כסמל התחיה הנצחית:

אָז יַעְַלוּ הַקְּבוּרִים מִמְּשֹוֹאַת אֶמֶש

יַחְַלִיפוּ חַיִּים מִזֹּהַר הַשֶּמֶש

מִזֶּרַע כָּל פֶּרִי מֵתוּ לָעָיִן –

יָשוּבוּ יוֹפִיעוּ בַּגַּיְא וָגֶבַע.

האם לא אותו הסמל מרומז בשיר “חג לאדוני”: הרגשת – התנחומים למראה הפריחה האביבית בטבע, שגם מה שאבד לנו בחיים ישוב ויפרח עוד פעם:

אָז נָשוּב נִרְאֶה מַחְַמַדֵּי לִבֵּנוּ

בִּלְבַב הָאְַדָמָה כַּזָּרַע הֶחְבֵּאנוּ…

גם בתרגום הקטע מ"שיר הפעמון" הביע יל"ג בלי ספק מדת עצמו, משא־נפשו ביצירה ובחיים: את שלטון התרבות, העבודה, המשמעת – הלא הוא מה שנתבטא בחרוזים:

רַבַּת תּוֹעֶלֶת / הִיא אֵש אוֹכֶלֶת

כָּל עוֹד מוֹשֶלֶת / בָּהּ יַד הָאָדָם.

ואף־על־פי שהתרגום הוא חפשי במדה גדולה, והמשקל הוא אחר ויש גם תוספת של שתי הברות בחרוז, הצליח המתרגם בצורת ה"פיוט" הספרדי לצקת את הרעיון יצוקה עזה, ואין להגיד שהחרוזים העברים פוגמים במקור הרבה:

ב"סוד־אלוה" (“דאס פערשלייערטע בילד דער סאַיאיס”) – שיר זה שמשהו מן המסומל בו עוד ניסה ביאליק להביע בשירו “בשער החמשים” – אתה מוצא את האידיאל של ההשכלה – זה הצמאון לדעת בלי גבול, להכרה בלי גבול:

הָאְֶמֶת אְַחַפֵּשֹ – הִיא תַּכְלִית כָּל דָּעַת

וּמַה תֵּדַע נַפְשִי אִם לֹא כֹּל יוֹדַעַת?

אבל יחד עם צמאון זה – גם ההכרה האחרת, הכרת הסכנה הצפונה בהסרת הכסות האחרונה. כמה היה רגש של פחד זה מפני ההשכלה משותף לרבי ההשכלה העברית!

יחד עם התרגומים האלה אתה מוצא כאן גם דברים ארעיים של חרוזי שפר האופטימיים (“את הכל עשה יפה”) ומנגינת שוברט הרומנטית:

קוֹל הַתּוֹרִים, שִמְעִי, בּסְּבָךְ יָשִירוּ,

אַךְ לָךְ הֵם יִתְפַּלָּלוּ;

נֹעַם קוֹל בִּכְיָם עָלַי הֵם יָעִירוּ.

בַּעְַדִי רַחְַמִים יִשְאָלוּ….

ברם – אפשר שגם תרגומים אלה אינם ארעיים וגם הם מצטרפים לפרשה זו של האביב, של קסמי הנעורים.

ד. נחלי קדומים

גם בפואימות הראשונות עוד יד “הנוסח”, נוסח התקופה, נטויה עליו, ו"אהבת דוד ומיכל", יצירתו הגדולה הראשונה מסוג זה, הוא, כרוב שיריו מן הימים ההם, שירת התקופה – המשך התקופה. הרומנטיקה הגדושה, הפריחה בשמי־האצילות שבשירה זו, – כל מה שהמשורר עקר ביד חזקה מתוך יצירתו המאוחרת, עדיין שולט כאן שלטון בלי מצרים. כל רקמת החזון של פואימה זו, הרואה את העולם ממרחקים, לא תצוייר בלי השפעת הזמן – בלי השפעת אד"ם ומיכ"ל מצד אחד ושילר מצד שני. החקרנות הנוראה, מכת התקופה, אשר ממנה לא נקה לפעמים גם מיכ"ל, מייבשת בחרבוני רוחה מיטב שטחיו של שדה מנומר זה. לא לחנם הקדיש גורדון את “אהבת דוד ומיכל” לאד"ם הכהן. היא כולה נכתבה ברוחו, ברוח כל אותה הסביבה הווילנאית, אשר לא ידעה מה זאת שירה בלא התפלספות, בלא התחכמות. לפי אותה הסכימה, שלבּנזון הזקן משורר על החמלה ועל הדעת, על החיים ועל המות, משורר גורדון על הזמן ועל האושר, על האהבה ועל הקנאה. הכל כאן בנוי בנין סימטרי: זה כנגד זה. הפרק הרביעי, שבראשו חצי הפסוק “עזה כמות אהבה”, ופותח בחרוז "

מֶה עָצַמְתְּ, מַה גָּבַהְתְּ, אַהְַבָה בֶּחֶלֶד!

גורר אחריו בשיר החמישי על כרחו את סופו של אותו פסוק “קשה כשאול קנאה”, ומובן, שהוא פותח בחרוז:

הוֹי, קִנְאָה קָשָה; הוֹי קָשָה מִשָּחַת!…

בראש כל פרק עומד המשורר ומטיף את אמרותיו על גבוריו, ובשטף דבריו יפשיט מכל דבר את עצמיותו – עושה את נפש האדם ואת מדותיו כללות. רוב הדמויות מטושטשות, אם גם משהו מחנה של מיכל ותומתה מנצנץ פה ושם. לא עלה בידו להבליט את שאול, זה שבאפיו טבועים ניגודים רבים כל כך ושקלסתר פניו מתבקש לאמן שיראהו בכל אוריו וצלליו. בדור הוטבע קו אחד – איש החובה. אבל מה נשאר בו מן המשורר בימי העמידה? כיצד נתמזגו בו רוך החולם וקשיות השליט? איך רחק לבו ממיכל, שבלעדיה לא היה קודם כדאי לו כתר המלוכה? את כל זה יבאר המשורר יפה בהקדמתו. אבל בגוף השירה, שפה ושם ינובו תלמי שירה חמודים, הדברים לרוב משורבבים ומשוללים מגעי־נפש נסתרים. הכל כאן מחולק יפה, מסודר לפרקיו. על מיכל ואהבתה ידוּבר בחן רב, פעמים גם בהבנה רבה. כמה הוא יודע לבאר, למה התאכזר דוד למיכל, איך המלוכה שעבדה בו את האדם לצרכיה. גורדון, שלא היה פסיכולוג דק, ידע את נפש האדם. ידע את דרכי הלב. אבל, כאמור – בלי להבחין הרבה בין אדם לאדם, בין לב ללב.

*

ב"אהבת דוד ומיכל" ניכרת השפעתו העצומה של מיכ"ל. גורדון עצמו מעיד, כי מיכ"ל “היה לו לעינים” והיה “עובר לפניו כנר”. בהקדמתו לקינתו “הוי אח” הוא כותב: “כשתיל זית רענן מצאתיו במדבר על דרכי בצלו חמדתי וישבתי, אני ואחרים אתי, ובסנסניו אחזתי ביום החלותי עלות בהר”… ואמנם מכירים אנו, ביחוד בפואימה זו, בצל מיכ"ל הנופל על ערוגות שירתו של גורדון. כל אותו ההימנון אל האהבה שביצירה זו, הד “שירי בת ציון” עולה מתוכו. אתה מוצא חרוזים ובתים שלמים בשתי היצירות האלה, שרק שנויי נוסח קלים מבדילים ביניהם. מיכ"ל, למשל, קורא ברגעי האהבה הגדולים של גבוריו:

הַכּוֹכָבִים! רֶגַע אַל נָא תָאִירוּ

וּלְבַש נָא קַדְרוּת, אוֹר סַהַר זָרוּחַ

אַל נָא אֶת הָאַהֲבָה, אַל נָא תָעִירוּ!

וגורדון עונה לעומתו:

כּוֹכָבִים, נָא דֹמּוּ! נֹגַהּ, אַל תָּהֶל!

אְֶסוֹף, סַהַר, אוֹרְךָ כִּבְיוֹם צֵאת חֹדֶש – –

גם החרוזים הנפלאים של מיכ"ל על האהבה: “מעינים הומים ומפכים מימיהם” מצאו הד בחרוזי גורדון הרפים:

הַנְּחָלִים יִזְרוֹמוּ יֵלְכוּ הַיָּמָּה,

כָּל גּוּש קַל יַעַל, יִנָּשֵֹא שָמָיִם,

כָּל כָּבֵד יִשְפִּל, יַגִּיעַ אְַדָמָה

וּבְאַף כְִּלָּם אַתְּ, אַהְַבָה, רוּחַ חַיִּים…

לא, גורדון לא היה משורר האהבה! הוא לא היה אותו ה"גוש הקל" אשר “ינשא שמים” בכוח האהבה. מה שהוא מוסיף כאן משלו, הוא כולו מליצה, ומה שגרוע ממליצה – יש גם חוסר־טעם קצת באמרו אל האהבה בסגנון האודה:

אַתְּ תֶּהְגִּי כַּיּוֹנָה, תִּנְהְַמִי כַּשַּחַל,

וּתְצַפְצְפִי כַּסִּיס, וְכַסּוּס תִּצְהָלִי…

הוא לא הכיר עוד בכוחו, ולא יכול שלא להמשך אחרי נגינת מיכ"ל, אחרי זעפו של אד"ם. אין אדם מופקע לגמרי משעבודו של רב, של חבר – של דור שלם. ב"אהבת דוד ומיכל" (כמו בכל “דברי הזמר” שבתקופתו הראשונה) גלה גורדון את עצמו כמעט בה במדה שהתכחש לעצמו.

ודאי שהיו יסודות קרובים לו בשירת אד"ם ומיכ"ל. ימים רבים חסה גם בצלו של אילן השירה הגרמנית, בשילר, וחוקר – השירה ימצא סמוכים רבים בין שיריו³ לשירי יל"ג, אסתפק בכאן בדוגמה אחת ;

שָם מַיִם נוֹזְלִים יִזְרוֹמוּ יִשְטוֹפוּ…

וּכְמוֹהֶם גַּם יָמִים, הָהּ, חִיש יַחְַלוֹפוּ,

מי לא יכיר בחרוזים אלה את הד ה"יינגלינג אַם, באַכע" של שילר – זמר זה שעליו חלמו נערי ישראל בימים ההם ושהיה, בניגונו העצוב, גם שיר הבחרות של דורנו?

לאחר “אהבת ציון” ו"שירי בת ציון" מעטים מאד ההישגים החדשים ב"אהבת דוד ומיכל". לעומת הפואימה של מיכל, שצורת בלדה מעוטת־חוליות לה, ודאי שרחבו כאן שולי היריעה, רחבו גם אמצעי הבטוי. אתה מרגיש כאן חיזוק נוסף בשרירי הלשון, ועם כל האריכות בפרטים – קוי בנין מוצקים יותר. לעומת הטשטוש של רנה"ו ואפילו של שלום הכהן, אתה מוצא כאן בהירות יותר, משמעת יותר. אבל לעומת גמישותו הלירית של מיכל, לעומת התעדנות ניבו, כאן הסגנון קשה יותר, “רשמי” יותר. הריטוריקה כאן מוטעמת קודם כל. שלטונה אינו פוסק. יל"ג כפות אל המקרא גם כשהוא נעקר מתחומיו. השמרנות היא תכונתו היסודית. אולי משום כך גם לא יכול, בהגיע תור חבת ציון, לפרוץ בגדר ההשכלה.

ברם, אנחנו שוב נעשה עול למשורר, אם לא נראה גם מה שהושג בשירה זו. כבר צויין הידוק הבטוי בתוך האריכות היחסית. אתה מוצא כאן בתים בודדים, שבהם שורג החרוז והגיע לידי צמצום של רמח"ל ואד"ם בצירוף איזה בטחון שבבטוי, בטחון נוסף. כמה שלטון בבטוי בשיר ההקדשה לאד"ם הכהן בלבד! כמה חריפות כאן ביחד עם חן של התחטאות!

אֶת קִירוֹת בֵּיתִי אֶעֶזְבָה הַפָּעַם,

עַל אַדְמַת נֵכָר כַּף רַגְלִי הְִצָּגָה;

וּכְיֶלֶד עָנֹג יֵחַת מִקּוֹל רָעַם

כֵּן תִּפְחַד נַפְשִי אַף רוּחִי בִי פָגָה.

עַל אֶרֶץ הַסּוֹפְרִים עוֹד גֵּר הִנֵּנִי,

אֵין מַכִּיר לִי שָם – וּמִי יַאַסְפֵנִי?

באיזה הוּמור ידבר המשורר על המבקרים, “לצים בעלי חצים” אלה, אשר “ידרכו קשתם” להלך אימים על המשורר החדש:

שָם עַל הַגְּבוּל שוֹטְרִים נוֹטְרִים יַעְַמֹדוּ,

הֵם בִּזְרֹעַ עֹז אַמְתַּחְתִּי יִמְתָּחוּ,

וִיבָרְרוּ מַעְַרָבִי, יִשְקְלוּ יָמֹדּוּ,

וּבְחֶרְפָּה גַם אָחוֹר אוֹתִי יִשְלָחוּ…

וּבְדַבְּרָם עִמִּי מִשִֹּיאָם נִבְעַתִּי,

וּבְקוּמָם לַמִּשְפָּט אֶגְוַע וָמַתִּי.

כאן גם דקדוקי המשקל, גם החרדה לי"א התנועות בלי שוא נע בראש החרוז (“על ארץ הסופרים” תחת “בארץ הסופרים”), אפילו מליצת “לשון נופל על לשון” (“אמתחתי ימתחו”) אינם מקלקלים. בשירה סטירית הפתעות־לשון כאלה גם מוסיפות משהו. אכן גם בשירה עצמה שהיא רומנטית כולה, פעמים המלאכה נעשית בחן ואינה פוגמת כל עיקר. אין עוד כיל"ג מומחה לשעשועי־לשון. במעשי- להטים כאלה גם המומחים סופם שהם נכשלים. ברם, כדי לשפוט נכונה, עלינו, כמובן, תמיד להוסיף אל טעמנו אנו גם את טעם הזמן. להביא בחשבון גם – את אמצעי הזמן. תיאורה של מיכל אינו כמובן, לפי טעמנו:

וּשְמָהּ עַל כָּכָה גַם מִיכַל קָרָאוּ,

כִּי מִכְלַל יֹפִי הִיא, הֵיכַל כָּל צֶבִי,

וּכְמֵי מִיכַל אִתָּם הַכֹּלִ יִשָֹּאוּ,

כֵּן נָשְֹאָה כָל לֵב, כָּל רוּחַ שֶבִי.

כן – סמי מכאן כל פלסטיקה. אבל אל נא נבקש אותה! אל נבקש לעולם במשורר מה שלא נתכוון לתת. ריטוריקה היא. סגנון הזמן. לא ציור, אלא מושג מיפיה של מיכל בלבוש יהודי. ניתן דעתנו על נועם הבטוי, על החרוזים הבנויים יפה. באיזו פשטות באה כאן לידי בטוי ההשגה היסודית של הרומנטיקה:

כִּי נֶפֶש אָדָם בַּת הִיא לֵאלוֹהַּ

וּצְעִיף הָעְַתִידוֹת הוּרַם אֶל עֵינֶיהָ,

כִּי עֵת יָרְדָה בָנוּ מִשְמֵי גָבוֹהַּ,

מֵרוּחַ אָבִיהָ נֶאְֶצַל עָלֶיהָ.

וּבְכֵן הַט, בֶּן־אָדָם, אֹזֶן שוֹמַעַת

אֶל קוֹל אְֶלֹהִים מִתְהַלֵּךְ קִרְבְּךָ…

גם את המות רואה עוד יל"ג כרומנטיקן – “כיום שבתון”, והוא מנחם את דוד ההולך למות:

יוֹם שַבָּתוֹן נָכוֹן לִיגֵעֵי כֹחַ,

בּוֹ יָנַח הָעוֹבֵד, בּוֹ יִשְֹּגַּב יֶשַע:

יוֹם הַשַּבָּת גַּם לָךְ יָבִיא מָנוֹחַ…

*

בשירה זו רב חלקו של מאפו. אי אפשר שלא להכיר בכמה מזמירות דוד את עקבות שירי אמנון, החוזרים כאן כמעט בנוסח של בעל “אהבת ציון” :

בִּנְוֹת רוֹעִים יִנְוֶה נֹעַם וָאֹשֶר,

שָם תָּנַח הַצְּדָקָה, יִשְכֹּן הַיֹּשֶר…

מִי יִתְּנֵנִי רוֹעֶה אָשוּב אֶל בֵּית־לֶחֶם!

לא יצוייר, כמובן, שלא נמצא ביצירת משורר מן הימים ההם זכרי־שירה וזכרי־מחשבה גם מרמח"ל:

כִּי בַיְשִימוֹן הַרְחֵק מִתְּשְִאוֹת קָרֶת,

בִּמְקוֹם אֵין אָדָם וּמַעְַשָֹיו נֶחְבָּאוּ,

רוּחְַךָ, שַדַּי, אֶל לֵב חוֹקֵר דּוֹבֶרֶת,

מַעְַשֹיךָ רַבּּ אֶל עֵינוֹ יֵרָאוּ.

אך פה ושם יבהיקו חרוזים אשר צלצולם דק יותר, עמוק יותר – מטבעות חדשות שהוצקו בבית היוצר של משורר בן תקופה חדשה:

מָה רַבּוּ מַעְַשַֹיִךְ, אֶצְבַּע רוֹמֶמֶת!

מָרוֹם מִתֵּבֵל וּבְצֵל עוֹשֵֹה פֶלֶא

וּבְמִסְתְּרֵי הַבְּרִיאָ פָּעָלְךָ רוֹקֶמֶת.

כך מתרככת לפעמים המליצה, והמשורר שוכח לרגעים בודדים את הלשון וצירופיה וצירופי צירופיה. לשעה קלה הוא נתלש מספירות הקפאון הריטורי, ובתוך ים ההפשטה עובר זרם חם, לא – צפוי של צלילי לב אלגיים:

הֵן הַכֹּל גָּז חִיש פֹּה בַּתֵּבֵל אָרֶץ,

אַךְ רִגְעֵי אֹשֶר עוֹד יוֹתֵר קָצָרוּ…

*

“אהבת דוד ומיכל” מתחילה בנוסח הקלסי של שירה אֶפִּית מובהקה. מיכל היפה בבנות, אשר כל הליכותיה נועם, יושבת בהיכל אביה המלך, וכל הבחורים רמי־המעלה נושאים עין אליה, שואפים את צלה, אך היא אינה אוהבת אלא את האחד – את הרועה האדמוני עם יפה העינים, המזמר הנפלא אשר נלקח מאחרי הצאן אל ארמון אביה לרפא את לבּו הנגוע… כמאפו ב"אהבת ציון", נתכוון גם הוא לשירת אהבה. כל פעם שהוא נושא את משאו על גורלה של מיכל, שירתו נעשית הימנונית כולה:

מִיכַל הַכְּבוּדָה וּצְפִירַת תִּפְאֶרֶת,

לָךְ יִרְחַש לִבִּי, לָךְ שִירִי יָרִיעַ!

וִיקַר תְִּמָּתֵךְ, אְֶמוּנִים שוֹמֶרֶת,

לִבְנוֹת צִיּוֹן כְִלָּן הַיּוֹם אוֹדִיעַ.

אילו ידע המשורר להמשיך בסגנון אֶפּי זה, להמליץ פחות, להתפלסף פחות, לא היו התלמים החיים נסחפים בחול הדברנות! במרוצת הימים השתחרר יל"ג הרבה מנגע זה, וגם במליצתו היתה רוח אחרת. אבל בתקופת “אהבת דוד ומיכל”, היה עוד שבוי בידי בעל “שירי תפארת”. זה כוחן של דוגמאות ראשונות!

*

הרעיון אשר הונח ביסוד הפואימה הזאת הוא דוקא כולו ברוחו של גורדון. המשורר מגדיר אותו בחרוזים פרוזאיים למדי:

כִּי יֵש דָּבָר נָחוּץ תַּחַת שָמַיִם,

הַקָּדוֹש לַלֵּב מִתַּאְַוָה וְחֵשֶק:

הַחוֹבָה – הִיא תַּחְַזִיק רָפוֹת יָדַיִם,

תַּהַס כָּל חֵפֶץ וּתְקַלְקֵל כָּל נֵשֶק.

דוד הרועה היה כולו נתון לנפשו, לאהבתו, ואולם דוד המלך, יוצר הדינסטיה, הוא נחלת עמו. רגש החובה לעמו מרחיקהו ממיכל העקרה, שאין לה בעולמה אלא אהבתה. ואולם גם הרעיון הזה אינו נופח בחרוזיו נשמת־שיר חיה. המשורר מלמד זכות על המלך, שעזב את מיכל, כסניגור גרוע:

לֹא, לֹא בָחַל בָּהּ, נַפְשוֹ לֹא תִעְַבְתָּה

וּבְעֵינָיו כִּימֵי קֶדֶם עוֹד יָקָרָה,

אַךְ אֶל קוֹל נַפְשוֹ לֹא יִשְמַע עָתָּה:

הִיא בִידֵי עַמּוֹ לִצְמִיתוּת נִמְכָּרָה.

והרי המשורר עצמו ובאותה ובאותה שירה עצמה הורה אחרת:

אִם לִפְעֹל פֹּעַל, בֶּן – אָדָם, חָפָצְתָּ,

הַטֵּה אֹזֶן אֶל קוֹל נַפְשְךָ קִרְבֶּךָ…

ב"אהבת דוד ומיכל" גורדון עדיין עומד בגבולות התקופה, עדיין יוצר בלשונה, באמצעיה. מלבד כמה שרטוטים אנרגיים של הלשון עוד, כאמור, להכיר כאן את כוחו של יל"ג, את שר־התקופה. אך ברקמת התקופה היתה גם שירה פסיבדו־קלסית זו חוט בהיר. בפנות בודדות של יצירה זו נקלט בכל זאת משהו חדש. ניכר רצון להרחיב, לשכלל – ניכר איש־המשמעת, זה שעושה את מלאכתו ואמת – הבנין בידו. גורדון קיים מה שהוא עצמו תובע (בהקדמה לפואימה זו) – מה שהוא עצמו מגדיר כמהות השירה הנאמנה: “ראש חומר השיר הוא יושר ההגיון וההדרגה והשתוות רעיונותיו על משפטי הטבע וחוקי החיים וצורתו היא ג”כ יושר שורותיו וההשתוות בכל חלקיו הפנימיים והחיצוניים"… את הקוים הארדיכלים, על כל פנים – מה שהוא קורא “השתוות החלקים”, השוה, יישר. וגם בזה היה משום התקדמות.

שירה זו היא בת זמנה כל כך, שאי אפשר שלא לצרף אותה אל יצירת התקופה. לעומת זה, – ליצירת גורדון עצמו כמעט שאינה מצטרפת. כל מה שיצר המשורר בתקופות הבאות היה, בצורתו ובתכנו, כנגד יצירת־נוער זו.

*

תוספת פשטות בסגנון, גם תוספת־מה של ריכוז בבטוי, של רוך בנגינה – אלה הם סימני הגידול ב"דוד וברזלי", לעומת “אהבת דוד ומיכל”. שוב נוספה לשירת התקופה אידיליה, אשר מתוכה עולה קצב־השקט של נוף־שדה, של געגועי הדור על הטבע שהלכו הלוך וחזוק. יצירת נוער היא עם איזו צלילות שאינה שכיחה בנוער. משהו מוגבל בתכנו, אך שלם בבנינו. מחוץ לחזיונות מאפו היא כמעט היחידה בתקופה בחמדת סגנונה ובתום מליה וציוריה. יצירה טפוסית גם ליל"ג הצעיר! שירת קדומים מובהקת: תום נוער בה וחכמת זקנים. איזו בגרות מוקדמה בנסיון החיים המר, בעוד שעל השירה כולה חופפת אותה הרוח האופטימית של המשכיל, – האמונה שיש מפלט, שבתחומי־שדה שמור האושר האבוד. חליפות־פלאים עוד לעולם בעיני הרועה הצלוּלות, הטובלות בירק:

שָם סְִכָּתוֹ יַחַזִ לִמְעוֹן פָּז נֶהְפַּכָה

וּגְדוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל כּוֹס מָלֵא יַיִן…

כן, לא רבים גם כאן חרוזים ציוריים כאלה, ולנוף ממשי ודאי שאין עוד זכר כאן. אבל אחדות זו שבנגינה שקולה כנגד כל נוף, ורב לנו גם מה שניתן: נוגה הערב על ראש האדם אשר על הטבע יהבו – כל המנוחה הבהירה, העוטרת את חיי הישרים. בשקיעת היום הנהדרה כמו נסתמלה גם שקיעת חייו הבהירה של ברזלי:

וּכְבָר אְַבִיב חַיָּיו פָּנָה הָעֹרֶף,

לֹא יָקוּם פַּעְַמַיִם אַחְַרֵי הֵאָסֶף…

וַיַּרְא מִשְכָּן לוֹ בִדְמִי הַיָּעַר,

הַרְחֵק וּמוּזָר מִתְּשוּאוֹת הַחֶלֶד,

שָם יָשוּב הַיָּשִיש לִחְיוֹת כַּנָּעַר

וּבֶן הַשְּמוֹנִים יִתְעַנֵּג כַּיֶּלֶד.

בחכמה רבה הציג המשורר זה לעומת זה את המלך ואת הרועה. מצד אחד – דוד, גבור האומה, אשר תאוותיו בקרבו כים נגרשו, איש אשר לגדולות נוצר, אבל בעד ה"גדולות" האלה שלם ישלם בטוהר נפשו וגם באושר חייו, ומצד שני – ברזלי, איש השקט והצלילות הנפשית, זה שעזב רעש עיר ותשואות חלד –

אִיש אַרְמְנוֹת הַקְּרִיוֹת חָשַב כַּסֹּהַר,

וּכְמוֹ הֵיכַל עֹנֶג רֶפֶת הָעֵדֶר.

שני אנשים, שני עולמות שונים, נפגשו על אם הדרך בערוב יומם – שני רעים, שכל אחד חפץ באשרו של חברו, ואולם כל אחד עושה שליחות אחרת בחייו, ואם גם יודה מלך־ישראל בכל לבו לאיש־ השדה, “כי יתרון למעונו, מעשה ידהו, מבית חוסן רב, מבנין תפארת”, הלוך ילך כל אחד לאשר יקרא לו גורלו:

וַיֵּלֶךְ דָּוִד לִמְלוֹךְ עַל עַם עֵבֶר,

וַיֵּלֶךְ בַּרְזִלַּי לִרְעוֹת הָעֵדֶר.

האידיליה “דוד וברזלי” נכתבה בשנות תרי"א – תרי"ז (בתקופת אהבת דוד ומיכל") – בימים אשר בהם יצא הספר “אהבת ציון”. אין ספק, שיצירת מאפו השפיעה אז הרבה על גורדון, שהעריץ תמיד את מאפו. אנו שומעים פה את הד דברי סתרי על האושר והיושר שבחיי שדה, על “פורטי הנבלים” אשר “בלחש יבכיו” ועל “רפת העדר” אשר תהיה “כמו היכל עונג” ליושבי הכפרים. אך זה היה, כאמור, גם סגנון התקופה – נחלת רמח"ל והבאים אחריו. זה היה תור הנעורים גם לגורדון, בטרם יפיל את עצמו לתוך גלי החיים הכבדים.

מה זרה היתה צריכה להיות שירת־תום זו לגורדון עצמו בתקופת־ חייו השניה, ימי המלחמה והזעם! איננו יודעים בדיוק מה הם “דברי זמר” אלה, שעליהם העיד המשורר עצמו אחר כך, כשהיה כבר רחוק מימי נעוריו וחלומות נעוריו, בסגנון מעליב – “שאינם מעלים ואינם מורידים” אך בשירים כ"דוד וברזלי", עמד עם מלאכי־השלום של התקופה וחרוזי־תום אלה, שעד היום נשתמר בהם חן של נוער, מעלים ואינם מורידים…

*

ב"אסנת בת פוטיפרע" שנכתבה כמה שנים אחרי “אהבת דוד ומיכל” גורדון משתחרר מן הסכימטיות היתרה שבפואימות הקודמות. במסגרת צרה של פואימה לא גדולה הוא יוצר שורה של אנשים בעלי דמות ברוח התנ"ך והאגדה וברוח התקופה כאחד. “אסנת בת פוטיפרע” היא שירת ההשכלה, כ"אהבת ציון", וכשירת ההשכלה העברית בכלל יש בה גם מן הרומנטיקה, גם מן השכלתנות, ולאחת לא יבולע מן השניה. בשירה זו לא שינה מטבעו וסגנונו. עוד עמד בתחומיו הקודמים. אבל בתקופה קצרה קנה המשורר בגרות רבה, והיא ניכרת בצלילות הבטוי. ניכרת גם בצמצום, המגיע לפעמים עד לידי לקוניות. הישג אחרון זה מורגש גם בדיאַלוגים, גם בזוגי החרוזים, המגלים חן וחריפות כאחד. כמה נאה הקריאה אל הישמעאלים, הנושאים צרי ונכאת ושאר מיני בשמים מצרימה:

יִשְמְעֵאלִים! וּלְרֹעַ לֵב אָדָם לְמָּה

לֹא הְַבֵאתֶם אִתְּכֶם צְָרִי מִשָּמָּה?

או האמרה הקצרה של יוסף בהתעטף עליו נפשו:

הַס כּוֹכָבִים, אַל תּוֹדִיעוּ סוֹדִי –

עַל אִשָּה לֹא נִפְתָּה לִבִּי מֵעוֹדִי.

כמה למד לתת בפי הנפשות העושות דברים ההולמים אותן, לא לפי התוכן בלבד, כי אם גם לפי הסגנון! למשל – שיחה העממי של האומנת, המשדלת את אסנת הנבוכה בהתלבשה לפני לכתה אל חג – היאור:

יָפִית, בַּת טִפֻּּחַי, כִּבְנוֹת שָמַיִם!

הַקִנְאָה כַּקַּש תֹּאכַל כָּל רוֹאַיִךְ;

חַי פַרְעֹה, אִם אַחַת מִבְּנוֹת מִצְרַיִם

הַיּוֹם עַל הַיְאֹר תִּדְמֶה אֵלַיִךְ.

ואותה פשטות חיה גם בדברי המלכה אל אסנת, אשר תעגם לדודה:

מַה לָךְ, בַּת סוֹדִי, כִּי יוֹם יוֹם תִדַּלִּי?

הַאִם עַל מוֹת אִמֵּךְ עוֹד תִּתְאַבָּלִי?

אוֹ אוּלַי עָשְקוּ נַחְַלָתֵךְ, שָֹׂדַיִךְ,

וּבְאַחַד הַנְּעָרִים נָתַתְּ עֵינַיִךְ?

לא בעמקות הרעיון מתבטאת בגרות אמתית, כי אם – קודם כל בניב הטבעי, בשחרורו מן הטפל, מרוב דברים – ביכולת לשוות חן גם לשיחה מעשית רגילה.

אכן, רוח שירה אמתית מרחפת על כל היצירה הזאת. באמנות רבה משולבים כאן דברי־אגדה עם פסוקי־המקרא – מה שהרחיב וגיוון את יריעת הספור הנפלא. בכל הרומן המקראי הזה, הידוע לנו כל־ כך מימי הילדות, אין מומנטים מיותרים, כיון שהובלט מה שטעון הבלטה (אהבת יוסף לאסנת, שעמדה לו במלחמת היצר עם זוליכה), כשם שהובלט מה שטעון הבלעה (ההתנגשות עם אשת פוטיפר). דמויות יוסף ואסנת, המשורטטות בקוים דקים, אוריריים, לעומת זוליכה הארצית, הנאכלת בעגביה, מגלות בינת אמן גדולה. אנו מכירים ביוסף מיד את איש החלומות, את הנער המפונק אשר שבע כבר נסיון רב, ועוד החלומות פורחים מוצנעים במסתרי נפשו. בעבד המלומד, הנושא בלבבו את החלום על־דבר עטרת מלך ואת אהבתו הענוגה לבת אדונו, נסתמלה דמות אגדית נצחית, ועם זה – כלום אין זאת גם דמות משכיל, בן הדור, העולה לגדולה בזכות השכלתו? המית לבו נוכח הכוכבים ספוגה תום וחריפות הבטוי של ליריזם אמתי:

הַכּוֹכָבִים! אִם דִּבְרֵיכֶם נֶאְֶמָנוּ

וּבְיֶדְכֶם חְַלִיפוֹת תֵּבֵל נִתָּנוּ, –

הָבוּ לִי אֶת אָסְנַת אְַשֶר אָהָבְתִּי,

וִיקָר, לִי תַבְטִיחוּ, לֹא עוֹד יָאָבְתִּי.

יוסף הוא, כאמור, המשכיל, זה אשר ימיו לעבודה, לעשיית חובתו באמונה, כיאות לאיש אשר ההשכלה נר לחייו, ולילותיו קודש ללמודים:

וּבַלֵּילוֹת שָקַד עֶרֶב וָבֹקֶר

לִלְמוֹד תַּעְַלְִמוֹת כָּל חָכְמָה וָחֵקֶר,

סוֹד חָכְמַת הַבַּרִיאָה וַאְַשֶר עָלֶיהָ.

ועם זה – אתה מבחין בדבריו גם הפקפוקים הראשונים בכוח ההשכלה ובאמתה:

אוֹ אוּלַי תַכְלִית כָּל מַדָּע וָחֵקֶר

וּתְהָתֵל מֵרֹאש כּוֹכָבִים כִּי רָמוּ

בִּבְנֵי־חְַלוֹף כִּי יָזִידוּ יֶחְכָּמוּ?

את אסנת נראה בעודנה קטנה, משחקת בגן ורודפת אחרי העופר לענשו על לחכו את ציצי תלמיה – דמות ילדה תמה, רבת־חסד, הנושאת כבר בגנזי יפיה את האושר לעולם. וכמה חן הוצק בודוי נפשה, במבוכת הלב הראשונה, אשר עוררה בה אהבתה לאדם הזר והמופלא:

אֵלֵי מִצְרַיִם, מִסָּבִיב עִוְּדְִנִי,

בִּקְרָב לִבִּי כִּי עָז, אָנָא תִּמְכוּנִי –

מָה הָאֵש הַגְּדוֹלָה, אְַשֶר תֹּאכְלֵנִי?

את האשה בחצי ימיה, אשר אש אהבתה תאכל אותה עד היסוד בה, הראה לנו בזוליכה אשת פוטיפר. אנו רואים אותה בבגרות גופה, בכורי חמדת האשה, אשר אין הסוד האביבי מאפיל עוד עליהם, וצמאון האהבה יביט אלינו גלוי, כפרי הקיץ הבשל, המאדים מעל האילן:

מִתְּכֵלֶת עֵינֶיהָ עוֹד תַּבִּיט תּוֹחֶלֶת,

עוֹד עֶדְנַת הַבָּשָֹר תַּעְַנוּג שוֹאֶלֶת

וּשְֹפָתַיִם דּוֹלְקִים לִנְשוֹק יִקְרָאוּ;

עוֹד בִּיקוֹד לֶחְיָהּ אֵש אַהְַבָה קוֹדַחַת

וּבְמִגְדְּלוֹת שָדֶיהָ תַּאְַוָה נִסְתֶּרֶת

תַּעְַרוֹג לִמְשוֹש חַיִּים, עֹנֶג וָנָחַת.

גם בציורי הטבע הצבעים חמוּ יותר. אל נבקש בהם, כמובן, את הנוף המצרי בתפיסת אמן דקה. תוך כדי תיאור האלילים והאלילות, שנעשה לפי מיטב ספרי המחקר שבתקופה, מנצנץ משהו מן העתרת הצמחית שבארצות הפלאות, וגם בזה יש כבר הרבה מן ההתקדמות שבצורה.

מן השירות הרומנטיות של יל"ג הרי זו על כל פנים הרומנטית ביותר, והעיקר – השירית ביותר.

בפואימה זו נחתמה תקופת הנוער והבגרות הראשונה של יל"ג.

ה. מלחמות אלהים

באגדת־אהבה עדינה זו, שמעטות כמוה לשלמות ביצירות התקופה, נפרד המשורר לכל ימי חייו משירת נעוריו ומתום נעוריו. הגיעו ימי מלחמה, – מלחמה בכל חלום ובכל שעשועי־דמיון. שירת הרומנטיקה נחבאה מפני קול המון החיים וגורדון הלך לקול קורא זה ולא השיב עוד את חרבו אל נדנה.

עד עתה היה בבחינת תלמיד טוב. הוא חוזר על המוטיבים של אד"ם הכהן, מיכ"ל, מאפּו, אם גם יוסיף פה ושם לא מעט משלו. אבל יום אחד נעשה אחר. יום אחד הגיע אל עצמו – מצא את הענין לכל חייו ולכל יצירת חייו. הקו הישן נפסק בבת אחת. אותה שעה מתחילה התקופה הגדולה, תקופת העליה ביצירתו.

מפליא עד כמה הכל בחייו וביצירתו של אדם מופלא זה מסודר ומחולק ומסורגל בקוי־תחוּם ישרים: עד כאן, נוער ורומנטיקה, מכאן ואילך בגרות וסטירה. בהקדמה ל"כל שיריו", כשסיכם עם השקיעה את חשבון יצירתו, חילק את שיריו לילדי שתי התקופות השונות, ובצלילות המיוחדה לו נתן בהן סימני־אופי חותכים: “כשהייתי נער – כתב – הייתי ככל בני גילי ובני אומנותי אומר דברי זמר שאינם מעלין ולא מורידין; וכשבאתי באנשים ונפקחו עיני לראות את בית ישראל כי מגרעות לו מסביב, העפלתי לעלות בהר ישראל ולגשת אל הערפל אשר בו החתלנו; ואז חלף רוח אחר, רוח נכאה, וינשב בכנורי ויצאו לי השירים בבני התקופה השניה”.

איך היה המעבר, מתקופה לתקופה, מסגנון לסגנון – סתם ולא פירש. “בהשנות תכונת שירי – הוא כותב באותה הקדמה – כמעט באונס, שניתי ברצון גם את סגנון הלשון אשר בו נכתבו”. האם זה היה בהשפעת הסביבה הפרובינציאלית החשכה אשר צררתהו (וזהו מה שמרומז במלים “כמעט באונס”), או, מה שנכון יותר – פשוט, משום שאיש כגורדון לא יכול, לפי כל תכונתו, לשגות הרבה בחלומות – לגלגל בדברים שלא היו מענינו. מפליאה הקפיצה מסגנון לסגנון, מקצב לקצב, צמיחתה של שירה ריאליסטית כ"אשקא דריספק" בקרבתה של שירת – גבורים כ"בין שני אריות". אכן שתי הפואימות האלה, המאוחדות אחדות הרעיון, מסמנות את אחרית התקופה הרומנטית־האידילית ואת ראשית התקופה החדשה ביצירת גורדון, ואולי גם ראשית השירה העברית החדשה בכלל. מלחמת ההשכלה מצאה כאן את ה"פּרולה" שלה. נס חדש התנשב מאז על גבעות השירה העברית ועליו היו חרותים באותיות של אש החרוזים, אשר נעשו אחר־כך ללוחות הברית גם של ספרות התחיה:

שִחֶתְךָ יִשְֹרָאֵל כִּי לֹא לִמְדוּךָ

לֶאְסֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת;

כֹּחַ וּמְרִי נֶפֶש מַה יוֹעִילוּךָ

אִם אֵין תַּחְבּוּלוֹת שָֹׂר, אִם אֵין מִשְמָעַת.

כַּמָּה מֵאוֹת שָנִים מוֹרִים אִשְּרוּךָ,

כּוֹנְנוּ בָּתֵּי מִדְרָש – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ בָּם לַהְַלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ חַי בַּשָּמַיִם

וּבְהָקִיץ לַחְַלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחְַלוֹמוֹת…

בפעם הראשונה הטיחה השירה העברית החדשה את דבריה נגד ההזיה, נגד הבטלנות, נגד ההתכחשות למציאות ולתביעותיה בכוח כזה ובחריפות ולעג כאלה:

הוֹרוּךָ לַעְלִים עַיִן מִן הַתְּבוּנָה

וּלְהַקְשִיחַ לִבְּךָ מֵחַיֵּי אָרֶץ…

אַךְ לֹא הוֹרוּךָ חְַרֹשֶת וּמַחְַשָבֶת,

בָּהּ יִכּוֹן עַם עָז, בָּהּ אֶרֶץ נוֹשָבֶת.

בחרוזים האלה התרוממה השירה העברית החדשה בראשונה על עצמה, יצאה מחוגה הצר – פרשה את מצודתה החיה על פני ים ההיסטוריה העברית. התחילה תקופת הבקורת האמתית, בקורת הערכין הלאומיים והאנושיים. זאת היתה הקובלנה הראשונה על אלהי האומה, על מוריה־מדריכיה, – תביעת העלבון ה"חנוט החי", אשר הציגוהו כמפלצת לדורות; התלונה הראשונה על הפרישות והסגופים, המחאה הקשה כנגד “הקשחת־הלב מחיי הארץ”.

המשורר מצא את אויבו – מצאהו “בעלית בן גוריון”… וכמו לסמל את רעיונו, הוא כותב בזו אחר זו שתי פואימות אלו, “בין שני אריות” ו"אשקא דרישפק", ובשתיהן יספר על חורבן אחד, ההולך ונמשך מאז ועד עתה – חורבן הארץ וחורבן האומה. הרב מאיישישוק אינו עוד חזיון חדש ובודד, אינו עוד פרי זמנו בלבד. הוא כבר חוליה אחת בשלשלת – הברזל הגדולה, אשר שמו מאז על צואר האומה, על רוחה ונפשה. הצרה היא צרה של דורות…

אז ישמיע גורדון את אמרתו המרה גם כנגד האלהים, אלהי ישראל, “האל הזועם אשר הסגיר עם בחירו בידי גוי איתן לא ידעוֹ, לא יכירוֹ”. לא לחנם נחשבת פואימה זו לבחירת יצירותיו ההיסטוריות של גורדון. בפעם הראשונה נמלאו עורקיה של השירה העברית החדשה דם אדום וסוער כזה; בפעם הראשונה שורגו גידיה בכוח־ענקים אדיר ומשתער שכזה. בגבורו שמעון סמל המשורר את הקנאי העתיק, את אחד מגבורי הקדומים, אשר מלחמתו ואף מפלתו יעוררו בנו את רחשי הפלאים ויחדשו את רוחנו כסערת אלהים עוברת. על פני השירה נלחם לא גלאַדיאַטור כנגד ארי לוּבי, כי אם האדם כנגד האלהים, האדם אשר יבטח באלהיו, ומקול מפלתו גם האלהים על כסאו יחרד, יען כי מפלתו היא גם מפלת אלהיו. בחכמת־אמן עמוקה יצייר לנו המשורר את הגבור באמונתו ובבטחונו עד רגעו האחרון, ואנחנו מבינים, כי רק בכוח־אמונה כזה נלחם עם קטן ודל עם המנצחים שבאומות. בשמעון סימל המשורר את הכוח, במרתה – את האמונה, ובשניהם יחד – את כל העם האומלל ה"נכון לקרץ" בנסותו בפעם האחרונה את מזלו, את אלהיו. אנחנו רואים את העם בשעת השקיעה הנוראה, כשהוא נושא את עיניו, את לבו אל אלהיו שבשמים, כשהוא מבקש לשוא את “עין הרואה”, את ה"אוזן השומעת", את הנאד, אשר אל תוכו זורמות הדמעות מעולם ועד עולם. וכמו הואר גם המשורר באור גבורים אדום זה, תצלח עליו פתאום הרוח העתיקה והוא שולח את חציו השנונים אל השמים הריקים:

גִּבּוֹר אוֹבֵד, הַעוֹד לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ

אְֶלֹהֶיךָ, אְֶלֹהֵי שִמְשוֹן, אַיֵּהוּ?

אְַלֹהֶיךָ, אְֶלֹהֵי שִמְשוֹן, אֵל אֵלִים,

סָר מֵעִם נַחְַלָתוֹ וּמִגִּבּוֹרֵיהוּ

וַיְהִי עִם אֹיְבֵיהֶם הַפְּלִשְתִּים הָעְֲרֵלִים

וּכְמוֹ לֹא חְִנַּן עַמְּךָ, כֵּן לֹא חְִנַּנְתָּ…

בפואימה זו, למרות היסוד הסטירי שבה, השיג גורדון עוז של אֶפּוס לא רק ביושר בנינה ובמהלך הספור הטרגי, כי אם גם בכוח התיאור הפלסטי של חלקיה. הפּתוס והתיאור אינם פוגמים כאן זה את זה, כי אם מתמזגים כקולות האֶשד וצבעיו, הממלאים ומשלימים אלו את אלו. אין אנחנו מרגישים כלל בעברנו מן הציור אל הדבור. כל חלקיה הבודדים של פואימה זו, הליריים והאֶפּיים, משתפכים ומתלכדים לשירה דרמתית נשגבה אחת, למחאה כבירת־כוח כנגד אבדן הגבורה והתפארת, כנגד כל הפטליות העורת שבחיים ובהיסטוריה. המשורר הדביק אותנו בכוח־אלהים אל גבורו, אל מראות־החרדה, ועם כל תנועה ותנועה שלו גם נפשנו מתנועעת לעומתו – עדי־ראיה אנחנו לכל המתרחש בזירה. בשירה זו השיג גורדון בבת־אחת את כל גובה כשרונו הרב. בה נעשה משורר ומחנך, מורה ואיש־מדינה של עם נבוך בטרם יתעורר לחיים חדשים. בשירה זו נעשה גם קלסיקן. בכוח הבטוי, בעומק התפיסה ובכל סערת הנפש העצומה הוא נעשה מעתה יחיד בדור – הפה והמליץ של התקופה.

*

רעיון זה, שלא בכוח האמונה בלבד, אף לא בהתפרצות פתאום של גבורה, תקיים אומה את חירותה, תשמור על קניניה, תגן על כבודה, כי־אם במלאכת בנין מתמדת, בהתכשרות להגנה מתמדת, – רעיון זה נעשה מעתה בנין־אב ביצירת גורדון. לפי כל תכונת שכלו והרכב דמו, לא היה גורדון איש אשר יבטח על נקלה – מאלה הסומכים על הנס. מי עוד כמוהו הכיר את הסכנה שבכל בטחון מופרז, שבכל פטליות מאַבנת? ידע שרעל זה נמסך בנו עם ההתנוונות שהקדימה לבוא, עם העזובה האיומה שהתמידה במשק האומה – כשנתקהה הרגש הבריא, כשנסתמאו עיניהם של מנהיגי האומה, וקברניטי המדינה נדחו מפני קנאי ההזיה הדתית. זה ההרס המדיני הבא עם השתקעות כל הכוחות בדברים ש"אין בהם תועלת בימי צר וקרב לעם וממשלת", הוטעם עוד בכוח רב, אם גם – כמו תמיד אצל יל"ג – בצורה אלמנטרית ביותר, בפתיחה ל"בין שני אריות", ועד היום חרוזים פשוטים ומרשיעים אלה, לא סר כוחם עם כל הפרוזאיוּת החיצונית שבהם:

לֹא גִדְּלוּ שָֹרֵי צָבָא תּוֹפְשֵֹי מִלחָמָה,

לֹא הִפְרִיחוּ בְּךָ כָּל מַעְַשֶֹה מַחְַשָבֶת.

בִּגְבוּרַת בָּנֶיךָ לוֹבְשֵי קִנְאָה וּנְקָמָה

וּבְאַהְַבָתָם אֶל אַרְצָם הָעַזָּה כַּמָּוֶת

לוּ לַעְַרוֹךְ מִלְחָמָה בַּשָֹדֶה הֵבִינוּ

וּמְכוֹנוֹת וּכְלֵי הַקְּרָב לוּ הֵכִינוּ,

אוּלַי עַל אוֹיְבֶיךָ גָּבַרְתָּ אָּתָּה…

אכן רק מקץ שתים עשרה שנה, בטרם ינטו צללי ערב של יצירת יל"ג, כתב את שירתו הגדולה, אשר בה ניתן בפעם הראשונה ניב־שפתים אדיר לרעיון, שההיפרטרופיה הרוחנית (הרוחנית־המזוייפת) חתרה תחת קיומה של מדינת ישראל, עשתה אותנו לעם כושל ושפל־ידים, אשר לו יעמוד בפני “צר ואויב” ואשר תבוסתו במלחמה נחתכה מלכתחילה. מ"צדקיהו בבית הפקודות" עלתה התלונה הגדולה והמרה של “עם הנביאים”, שלא עסק בישובו של עולם, על הנביאים עצמם שלא ידעו לעמוד בפרץ, על תוכחתם הדתית שהביאה רפיון למדינה, לאנשי המלחמה, – שעשתה לאַל כל מאמצי המלך להציל מה שניתן עוד להציל. במשא זעם זה הגיע גורדון לפסגת כוחו. אמנם אין זאת עוד יצירה אֶפּית כ"בין שני אריות". הסטירה כאן שלטת שלטון בלי מצרים. אבל גם דמותו של מלך בישראל האומלל בולטת חיה מתוך גלי התוכחה הגדולה הזאת. ניכר, שדמות טרגית זו, כשהיא לעצמה, לקחה את לב המשורר, והוא מקדיש לה – גם מחוץ לשירה – דברי־סניגוריה מרעישים. “אין איש בכל מלכי בית דוד אשר קשתה עליו יד אלוה כצדקיהו” – הוא כותב בהערה לדברי החזון שיש בה גם מכוח החזון: – בימיו מלאה הסאה ועלתה חמת ה' בעמו עד לאין מרפא – – וצדקיהו היה השה לעולה. בעצם ימיו, בשלושים ושתים לשנות חייו, בעוד רוחו מעפלת לעלות ולעשות גדולות בקרב – – הוא רואה ארצו נכבשת ומלכותו נשברת – – רואה את בניו, בני המלך, נשחטים לעיניו – ואחרי ראותו כל אלה ינקרו את עיניו וישיתו חושך סביבותיו לנצח… היעצור אנוש לשאת צרות רבות כאלה מבלי אשר יתחמץ לבו ויבטא בשֹפתיו? מה נגעי שאר בני אדם לעומת נגע לבבו ומה יסוריו של איוב כנגד יסורי צדקיהו וצרת נפשו?"

והמשורר אמנם טבע משהו מקוי איוב בדמות צדקיהו. גם הוא, כאיוב, קודם כל איש נגוע־הגורל, הרוצה לדעת על מה נספה – הבא בטרוניה עם אלהיו, מדבר משפטים עם שופטו:

אַךְ שָוְא אֵפוֹא יֹאמְרוּ כִּי יֵש אְֶלוֹהַּ

שַדָּי, תַּקִּיף מִכֹּל, שוֹפֵט גָּבוֹהַּ!

אַיֵּה מִשְפָּטוֹ? לָמָּה לֹא יַעְַשֶֹנּוּ

עַתָּה כְּבַלַע רָשָע צַדִּיק מִמֶּנֹּוּ?

אכן הוא אחר ואחרת היא גם קובלנתו. איוב טוען בשם היחיד, תובע את עלבון האדם, את זכות האדם, בעוד שצדקיהו טוען בשם האומה – ויותר משהוא משתער על האלהים, ריב לו עם האדם, עם מאשרי העם, עם מוריו ומדריכיו. ריב ישן הוא, ריב עולם – “מחלוקת מלכותא דארעא עם מלכותא דרקיעא” – ריב עם אלה אשר ויתרו על המדינה, על החירות, ויתרו על כבוד האומה כדי לקיים את תורת האומה:

כִּי מִיּוֹם הְֶיוֹת הָעָם הַזֶּה וָהָלְאָה

רִיב בֵּין תּוֹפְשֵֹי הַתּוֹרָה וְהַמֶּמְשָלָה.

ולאור גורלו וגורל עמו מגולל צדקיהו פרשת ריב ממושך זה ומראה עד כמה חתר תמיד תחת הממלכה. מחשכת עולם זו, העוטפת את המלך־האסיר, מאדימות שלהבות של אש תוכחה אשר תלך הלוך וחזק במרירותה:

הוֹי רוֹאֶה אָנֹכִי בְּאַחְַרִית הַיָּמִים

דִּבְרֵי בֶן־חִלְקִיָּה בִּיהוּדָה קָמִים:

הַבְּרִית תָּקוּם, הַמּמְשָלָה נֶהְֶרֶסֶת,

וּמְקוֹם שֵבֶט מוֹשְלִים תִּירַש הַקֶּּסֶת;

כָּל הָעָם לִמּוּדִים יוֹדְעֵי דַת וָסֵפֶר

אַךְ דַּכִּים וּנְמַקִּים כֶּעָפָר וָאֵפֶר.

בדפיה המעטים של פואימה זו מחלחל כאב דור וכאב דורות, צרור מצוי אחרון של חשבון־נפש היסטורי ארוך, – מחשבה מציקה, עוקצת, מדריכה מנוּחה. יל"ג מתגלה כאן לא כאפּיקורס, אפיקורס לתיאבון, המתגדר בניהיליזם דתי, בסנוביזם מהפכני, כי אם כאיש־מדינה עז־ נפש ועז־מחשבה, אשר ישא עינו למרחוק; אדן הרחוק מאד, לפי טבעו, מלעג לרוחניות ולהערצת הספר, הוא מכיר מה עלובה היא רוח זו, אשר תתן את הכוח במחירה. אמנם צדקיהו מאמין בכוח (“חוק עולם הוא: הכוח מושל בנוּ / פטיש כל הארץ גם הממנו”), אך לא בכוח האגרוף בלבד, כי אם באותה התעוררות מלאה, אשר תעשה את הגוף והרוח הרמוני אחד. כמה פשוטים ומלאים עוז־ההכרה הם דברי האסיר האומלל:

… מָה אָוֶן פָּעַלְתִּי? מַה פָּשַעְתִּי?

יַעַן לִפְנֵי יִרְמִיָהוּ לֹא נִכְנַעְתִּי?

לִפְנֵי אִיש רַךְ הַלֵּב, בַּעַל נֶפֶש נִכְנַעַת,

אְַשֶר יָעַץ לָנוּ בֹּשֶת, עַבְדּוּת, מִשְמָעַת,

וַאְַנִי מֵאַנְתִּי עְַצָתוֹ לִשְמוֹעַ,

כִּי אָמַרְתִּי בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָרֹעַ –

הַאִם מִִשְּרִירוּת לֵב אֶת זֹאת עָשִֹיתִי

כִּי עֹֹל מֶלֶךְ בָּבֶל לִפְרוֹק נִסִּיתִי?

אִם לֹא לִכְבוֹד עַמִּי וּלְחְֶפְשוֹ חָרַדְתִּי?…

במשא צדקיהו נחלצה השירה העברית מן החוג הצר אל אפיקורסות קטנה ונשתלה בבת אחת בקרקע עולם, הכירה את מקום התורפה של האומה, את מקור רפיונה, את חטאה הקדמוני. בזמנה לא הכירו אלא מעטים מה מרומז בסטירה גדולה זו. נמצאו, כמו תמיד, מחטטים ומחפשי־מומים, שנאחזו בקטנות ולא ראו את גרעיני המהפכה הבריאים ש"בין שני אריות" ו"צדקיהו בבית הפקודות". הפולמוס עם פינס ואחר כך עם ליליינבלום⁴ הראה עד כמה הקדים יל"ג את דורו. אכן שירה זו הפרתה את הדור שבא לעקור את הקוץ הממאיר מנפשנו, מתרבותנו. רק התקופה החדשה שחרדה לכוחות האומה האובדים בציה, ששיתפה ביצור התרבות אל ביצור החיים, ידעה למצות משירה זו את החיוב הלאומי הראשון הצפון בתוכה. בשירה זו נפגשו תורת ההשכלה ותורת התחיה. תמצית ההשכלה ניתנה בה – זעקת המחאה של התרבות הבונה נגד אחיזת העינים של תרבות הבטלה. ותמצית זו נעשתה הסם העז והמעורר ביותר גם לתקופה החדשה. כל העבר שלנו הוּבא בה לפני כס־המשפט. בתפיסת התולדה החדשה, בבקורת התולדה, שגילתה את שורש כשלונה של האומה מימים ראשונים “עד סוף הדורות, עד אחרית ימינו”, הפרתה גם את מנדלי, שאף הוא ראה ב"מעשה אבות סימן לבנים". מי שמבקש את ראשיתה של שירת התחיה, ימצאנה בחרוזים הנמרצים האלה, שבהם העז בפעם הראשונה פייטן עברי להרים את שוט לעגו על “הלובשים אדרת שער”:

בַּיּוֹם הַהוּא תְּחַפְּשֹוּ אֶת יְהוּדָה בַּנֵּרוֹת

וְלֹא תִמְצְאוּ אִכָּר, אִיש חַי, רַב פְּעָלִים!

בַּעְַלֵי הַמְּלָאכָה יִהְיוּ נִבְזִים וּשְפָלִים;

בִּמְקוֹם מַנְהִיג עֵדֶר, מַצִּיב הָדָּרְבָּן;

יִהְֶיֶה נָבִיא אוֹ כֹּהֵן מַעְַלֵה קָרְבָּן;

אִיש וָאִיש יֹאמַר: לֹא אֶחְֶרֹש, לֹא אָדוֹש,

כִּי בֶן מַמְלֶכֶת כֹּהְַנִים אְַנִי וְגוֹי קָדוֹש.

וּבְכֵן לֹא יִשָּמַע קוֹל עוֹשֵֹי בַמְּלָאכָה,

כִּי קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ, הַלֵּל וּבְרָכָה,

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לַהְַקוֹת נְבִיאִים…

היו ימים והשוּרות הנעלות האלו נראו לנו כ"דברי פרוזה", כפובליציסטיקה יבשה. עכשיו הם צורבים אותנו כגחלי־אש. עכשיו אנו מרגישים את הכאב הצועק מתוכם, שומעים את קול הקריאה הראשונה להמלט מחצר־המות, להתנער מעפר העזובה. עכשיו ברור, ששירת ברזל זו היא שירת חיינו – שלשירה זו היינו מוכרחים לשוּב, משום שאלינו היא מכוונת יותר אולי משהיתה מכוונת גם לדורה. אמת היא, כי גורדון שר ושייר. הוא נזדעזע מפני הבטלה, אבל לא ראה עוד את העבודה עצמה כראות אותה גורדון מדגניה – כסם – מרפא, ככוח מחדש פני עולם. הוא לא הוכשר לשיר את שירת התקוה, תקות האומה האחת: הוא לא האמין בנו. יותר מדי קנן עוד בנו הבוז הקדמוני שלנו לכיבוש האדמה. ככה נתערבו לו חדלי־ אישים של ההוה באנשי הרוח של העבר, הכיר בהם את המום המשותף, את סימני המחלה הראשונים. איש אשר גם כוכבי העבר לא זכו בעיניו, לא הוכשר עוד לשוב אל חלום האומה, לפנות את הדרך למהפכה השלמה. אכן בחיינו, במעשינו, במאמצינו לקומם את תרבות האומה אנו משלימים שירה זו, ומצרפים אותה אל נבואת התחיה.

*

בפואימה זו אין אותה פרופורציה של שירה וסטירה, של ליריזם ואֶפּוס שב"בין שני אריות". מפני שטף הרעיון נדחה שפע הציור אשר בשירת הקנאים, אך אנו נושמים את אויר הכלא, את הרוח השקויה אימה ויאוש, יאוש אדם אשר גורלו שלל ממנוּ כל תקוה וכל חדוה בבאות:

עִוֵּר וַעְַרִירִי אְַסִיר בַּרְזֶל וָעֹֹנִי –

הְַיְש עוֹד בָּאָרֶץ אִיש אְֶמְלָל כָּמוֹנִי?

כמה ידע בחרוזים מעטים להעטות את העולם צל בלהות? זכרון הרגעים האיומים, אשר בטרם החשיכו לנצח את אור השמש למלך השבוי, שחטו את בניו לעיניו, הובע בחרוזים מזעזעים מלאי עוז ופחד:

בְָנַי הַיְקָרִים הַמְסְִלָּאִים בַּפָּז!…

הָהּ לִבִּי לִבִּי, הָהּ מַכְאוֹבִי מָה עָז!

הְַיֵש עוֹד גֶבֶר לֹא־יִצְלַח כָּמוֹנִי?

לוּ יִמַּח הַיּוֹם הַהוּא מִזּכְרוֹנִי,

לוּ עִם מֹחַ רֹאשִי אֶתְּקֶנּוּ יָחַד!

הוֹי צֶלֶם בַּלָּהוֹת, הוֹי חְַזוֹן פַּחַד,

כְּמוֹ־חַי כְּמוֹ־חָרוֹן עוֹד עַתָּה אֶרְאֶנּוּ,

אֶרְאֶנּוּ בְּלִי עֵינַיִם, בְּרוּחִי אְַשוּרֶנּוּ…

*

שירת “צדקיהו בבית הפקודות” נכתבה בשעה איומה גם למחברה. בשנת תרל"ט הלשינו על המשורר, כי נתן יד לקושרים נגד הממשלה. ששה שבועות ישב במאסר, ואחר כך נתחייב חובת -גלוּת ובין גדולי המטרופולין לא נמצא איש אשר יעמוד לימין המשורר. לוּלא בנו וחתנו שהשתדלו בעדו עד שעלה בידם להסיר מעליו את האשמה הכבדה ושחררוהו, אפשר שעלילה זו היתה מצמיתה את חייו. עלבון זה דכא את נפש המשורר, והרס את שארית אמונתו באדם. כמו צל כבד נפל מאז על ערב חייו, על ערב יצירתו. צל כבד זה פרוש על כל הפואימה הזאת, שיוּסדה במאסר, ובגולה “הוצבו דלתיה”. יגון -עולם בה ויאוש -עולם.

הד כפת בית־הכלא החנוק עולה מתוך דברי צדקיהו, והם נופלים כגלמי־אבן חדים לתוך תהום אפלה. אל זעקת התלונה המרה של החוזה נלוה קול האסיר, קינת הבודד והנשכח – זו הנעימה האישית, הבוקעת תמיד מתוך כל יצירה ונוסכת עליה רוח של עצב אחר, עמוק יותר וחם יותר.⁵

“צדקיהו בבית הפקודות” היא מעין צואה של תקופה לתקופה. זה היה הבטוי היותר מרוכז של נפש המשורר ורעיון חייו. את הדה העז נשמע אחר־כך בכל שירתנו הצעירה. היא הפרתה גם את הפובליציסטיקה החדשה שלנו, זו שהכריזה מלחמת־עולם על חלומות בטלים, הצומחים על קרקע של בטלה ושפלות־ידים. זהו אולי הרכוש היקר ביותר שהנחילו ימי־ההשכלה את תקופתנו.

*

את “במצולות ים” אפשר לראות כעין המשך של “בין שני אריות”. היא האחרונה במחזור “שירי העלילה מימי קדם”, כיון שיל"ג סידר פואימות אלו, ככל שיריו, לא לפי זמן כתיבתן כי אם לפי סדר הזמנים, אבל היא קרובה גם בזמן ל"בין שני האריות". גם בה ידון רוח המשורר באלהי ישראל, אשר סר מעמו ויהי עם אויביו. גם בה הוא שואל וחוזר ושואל, אם יש “עין רואה” ואם יש שלומים:

עַיִן רוֹאָה! הְַרָאִית אֵלֶּה הַדְּמָעוֹת?

הַתְּשֹימִין בַּנֹֹאד אוו לַשָּוְא זָרָמוּ?

גם בשירה זו ידבר משפטים עם אלהי האומה, עם "שופט התבל אשר “יסגר בחושך סתרו” ולא ינקום נקמת דם עמו השפוך. עוד אנחה אחת היא, אנחת “מטים להרג ולקוחים למות”, אשר הקשיבה אזנו “מספר דברי הימים” של עמו. שברון לב המשורר הרואה, כי כל הצורר לעמו, “כל חפצו ישלם”, כל מעשיו יצליחו, וספרד אשר גרשתנו מגבוליה לא די שלא נענשה, כי אם הצליחה בשנת הגירוש לגלות ולכבוש עולם חדש… ככל אשר יתעמק המשורר בנבכי ההיסטוריה, כן תכבד אפלת לבו. כל ההיסטוריה העברית היא לו קול אנחה אחת, כל ארץ מקור ענויים חדשים לעמו, – “בשדרות השורות” אין נקוּדת־אור, אין פנת־מנוח; וכל המית רוחו הכבדה מתפרצת בשועת תמרורים אחת: “לא יוקם ישראל!”

מִסֵּפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים אָזְנִי קַשֶּבֶת

אֶנְקַת מָטִים לַהֶרֶג וּלְקְֻחִים לַמָּוֶת…

קוֹל מֵחְַרוּצוֹת בַּרְזֶל – שָם יוּדָשוּ יִמָּלוּ,

קוֹל מֵרָאשֵי הַמְּדוּרוֹת – שָם חַיִּים יוּטָלוּ.

ו"הקול קול יעקב". הכאב כאן יגבר על המחאה. קינת הגלות היא, דרך עצבו של עם, דמעות נודדי עולם אשר לא תיבשנה לעולם. כל אסון אינו מאורע בודד, כי אם סמל חיינו. “בתמורות הדורות” ובהשתנות העתים לא ישתנה דבר.

אָנָה תֵלֵךְ, אָנָה תִפְּנֶה, עַם דַּל חֵלֵכָה?

– אֶל אְַשֶר יִהְיֶה הָרוּחַ שָמָּה נֵלֵכָה…

אַחַת לָנוּ מִזְרָח וְיָם צָפוֹן וָנֶגֶב

בִּמְקוֹם נוּכַל בַּחַיִּים לִחְיוֹת בֶּאְֶמוּנָתֵנוּ

וּבִמְקוֹם יְֻתַּן לָנוּ גּוּש עָפָר וָרֶגֶב

לַנִּיחַ בּוֹ עַצְמוֹתֵינוּ אַחַר מוּתֵנוּ.

והמשורר הסוקר “דרך עוצב” זו, שיירות הגולים הנודדות מחוף לחוף, ממדינה למדינה, מוריד גם את דמעתו הרותחת ושואל:

מִי יָחוּס גּוֹי אוֹבֵד וִיאַסֵּף נִדָּחֶיךָ?

אָנָה תַנַח רֹאשְךָ, אֵי מָקוֹם לִמְנוּחֶיךָ?

ועליו, על המשורר הזה, אשר צרת האומה וחרפת האומה אכלו את כל לבו, היו מערערים, “שלא קונן על צרות ישראל”, – שלא היה,משורר לאומי"…

הספור כשהוא לעצמו – ספור המזכיר את האגדה הידועה על הבחורות שנשבו לקלון, שהשליכו את עצמם למצולות ים. מרעישה הפתיחות הנפלאה, ספינת הנודדים המגורשים כשהיא לעצמה, חידת עולם עגומה זו השטה בלב ים:

מִי אַתָּה הָמוֹן נָמוֹג? הוֹי, גּוֹלִִים, הִגָּלוּ!

הַכָּרַת פְּנֵיהֶם תַּעַן – לָמָּה תִשְאָלוּ?

מוֹץ נִדָּף הוּא בוֹרֵחַ מִמְּדְֻשַּת הַגֹּרֶן

וּבְנֵי יוֹנָה נָסִים מִצִּפָּרְנֵי הָעַיִט…

אכן מרעיש ביותר הוא הסיוּם. הרגע האחרון הגדול, עת האם ובתה בוחרות במות מחרפת חיים, מזהיר בהוד שירה עמוקה. בשיחת השקט של שתי הנשים האומללות יש מדממת הים, הפרוש לפניהן, אלם ומלא סוד נצח. התפלה הקצרה, שבהן נפרדות אם ובתה מן החיים, בהפקידן את נפשן בידי אלהים אשר לא ריחם אותן, מלאה העוז המרוכז, שנצטמצם בתפלות־עם עתיקות ימים:

אְַדֹנָי אֶחָד, אְַדֹנָי אְֶלֹהֵינוּ,

הִנְנוּ אָתָאנוּ לָךְ – אָנָא קַבְּלֵנוּ!

אִם דָּמֵנוּ יֶעְֶרַב כַּקָרְבָּן עָלֶיךָ,

הִנְנוּ לָמוּת בִּנְדָבָה עַל מִזְבְּחֶךָ.

וּצלוּלי דממה הם החרוזים האחרונים, דממת הים, אֵלם העולם כולו, בבלוע התהום את שתי הנפשות היקרות:

וּשְתֵּי הַנְּפָשוֹת הַטְּהוֹרוֹת כִּזְהַב פַּרְוָיִם

צָלְלוּ כָּעוֹפֶרֶת בִּמְצוּלוֹת הַמָּיִם.

שָם חָדְלוּ רֹגֶז – שָם בֵּין קִצְבֵי הָרִים נָחוּ,

סַלְעֵי הַיָּם מַצַּבְתָּם וּבִטְנוֹ קִבְרָמוֹ,

כְִפָּתָם רָקִיעַ וּכְתָבְתָּם הַכּוֹכָבִים;

אֵין רוֹאֶה, אֵין יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת עַל שִבְרָמוֹ, –

רַק עַפְעַפֵּי הַשַּחַר עָלֵימוֹ נִפְקָחוּ,

רַק עֵין הָאָרֶץ דּוּמָם רָאְַתָה בֶעָבִים –

עַיִן רֹאָה קֵץ כָּל בָּשָֹר, סוֹף אַלְפֵי אָלֶף,

וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹרִידָה דִמְעָה אַף דָּלֶף…

הנה המשורר במערומי יאוּשו. מה שהיה קודם חקרנות הפך ויהי לשירה גדולה. הנה יתמוּת המשורר אשר קננה בלבו מאז – יתמות נצח לחוזי דור ודור.

ו. עולמות נחרבים

כִּי כָל הָעוֹלָמוֹת שֶאַתָּה בּוֹרֵא, תָּשוּב תַּחְַרִיבֵם, תַּקְרִיבַם לַשָּחַת.

הפרי המר בשל מאז. המשורר גילה את שורש הרקב בבית יהוּדה. אל תהום העבר הביט וראה – יד מי היתה באוּמָה. ראה – ונזדעזע. אבל חציו היו שלוּחים למרחוק יותר מדי. האויבים אשר “בניות ברמה” וּ"בלשכת בן־גוריון" לא היו סוף סוף אלא סמלים לאויבים אחרים. מנַונֵי עמו היו הקרובים, המכוערים: שמגר בן ענת ור' ופסי. אלה שפגיעתם היתה גם בו – ש"עיניו ראו ולא־זר"… כל עוד סיפר על “קורות ימים ראשונים” עוד לא נתּקו כפות רגליו אל האדמה. אמנם גם שם מצא מעט נחת, אך חוּט של חזון משוּך על כל רחוק. המרחק מרכך, מעדן; גם יגון הרחוק הוא אחר. משום כך נמשכת כל שירה צעירה אחרי עולמות רחוקים. רק כשהיא מתחזקת, עיניה נפקחות לראות את הקרוב, היא מעיזה לטפל בקרוב. היראה מפני הקרוב מעידה תמיד על תקופת הנעורים.

אך תקופת נעוריו של גורדון כבר היתה מאחוריו. היא נפסקה בבת־אחת. כאיש אשר יתעורר משנתו, והמון החיים ישכיחהו את מראות הערפל של חלומו, היה המשורר. המעבר מן הרומנטיקה אל המציאוּת היה לו, כאמור, מעבר טבעי, בלי משבר עמוק, אם גם נעשה איש אחד כולו מאז. נפשו החולמת, המדמדמת בערפלי חלומות כאילו צפתה בסתר אל ההויה החדשה – הויתה האמתית. ואך נתפזרו ערפלי הנוער, קרע את צעיף הדמיונות ולא ריחם. עם האלהים איננו בא עוד בטרוניה, הוא מבקש את משחיתי החיים בארץ ולא בשמים. משהו הבהיק בעיניו ויעל בדמו להט־חדוה. זאת היתה חדות הלוחם, אשר הכיר את אויבו, הכיר מה קשה וממושכה תהיה המלחמה – אם גם לא תמיד היה הבטחון, כי ינצחהו.

זאת היתה מלחמה ביהדות היורדת, בהמעטת דמות האדם ודמות החיים. מלחמה לא בשם תורה חדשה וערכין מופשטים חדשים, כי אם מלחמה בשם החיים, בשם טבע האדם – מלחמה עם חדלי אישים וחדלי חיים, אשר פרשו את מצודת המות על אהלינו וגרשו מתוכם קול ששון וקול שמחה. זאת היתה מלחמה מתוך מרירות ומתוך יאוש – מלחמת־מות, אשר אסר המשורר עם אויבי החיים. בשירו, “בעלות השחר”, שברדיצ’בסקי ראה בו את “גולת הכותרת של השירה־הקינה שלנו” – שיר מלא מרי ומלא תרוּעה – מעין הכרזת קרב של תקוּפה בגבורתה, הראה לנו המשורר את עצמו בכל יפיו – הראה את נפשו הגדולה לעיני דור ולעיני דורות, גלה את כל מדורות השנאה והרחמים, אשר אכלה את לבו עד תומו. בשיר הזה גדל וירם לפנינו, כאחד מגבורי־האומה. כל צל וכל פגם בנפשו או בכשרונו לא יעממו עוד את ארז השירה הזה, לא יקטינו עוד את קומתו. בשיר זה נתגלתה ההשכלה בתפארתה, בפרי בכּוּריה!

עוֹד עָלָה הַשַּחַר, עוֹד נִבְלִי עָרַכְתִּי

לְהַרְנִין מוֹצָאֵי בֹקֶר וּלְשוֹרֵר –

וּלְאִיש אַחִר פִּתְאם הִנֵּה נֶהְפַּכְתִּי,

לֹא אוּכַל עוֹד לָשִיר רַק אֵבֶל לְעוֹרֵר.

אל רננת הבוקר הזכה נמסך בכל קדרותו היום העכור – נמסכה המציאות היהוּדית. המחנק אשר מסביב:

חְַלוֹמוֹת רָעִים בַּלַּיְלָה בִעְַתוּנִי,

עַיִן לָעַיִן אֶת עַמִי הָרְאוּנִי.

הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִפְלוּתוֹ…

אלה היו זעקות־שבר על עם כי אבד, על תרבות שוקעת, על חיים שאין להם תקנה – חיים שהפסיקו עד מהרה את “שיר הנחוּמים”:

מִנִּי אָז לֹא אָשִיר שִֹמְחָה וָנַחַת,

לֹא אְַקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶש;

אָשִיר יוֹם מָר, אָשִיר עַבְדוּת נִצַּחַת,

אֶחְֶלוֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶש.

וּנְטִיפוֹת חְַרוּזֵי עַל צַוַּאר שִירָתִי

הֵם עַל אָבְדַן עַמִּי נִטְפֵי דִמְעָתִי.

בשיר זה, אשר זעזע עוד את דורנו בעצמת ניבו ובסערת נפשו הגדולה, פותח המשורר את המחזור השני של “שירי העלילה” – הפּואימות “מקורות ימינו”. הרחק מאחוריו עזב עתה מרחבי־ירק, מנגינות קדוּמים. חליל־רועים הערב הושלך תחת מפולת החיים. במקומו בא המקונן, אשר יזעק חמס, אשר יספר לדור

מַעְַשִֹים בְּכָל יוֹם,

נוגְעִים עַד הַנֶּפֶש, נוֹקְבִים עַד הַתְּהוֹם.

תקופה זו היתה לא רק למשורר בלבד, כי אם במדה ידועה גם לספרותנו כולה – תקופת הבגרות. תקופה גדולה היתה זאת, אף כי הרסה כל חלום ותּרעל כל באֵר רוננת לעולם. תקופה זו נתנה לספרותנו את “שירי־העלילה מקורות־ימינו” – יצירות גדולות ונשגבות מאד, מגלות־אימה של תקופה חשכה למזכרת־עולם ולדראון עולם. גם עכשיו, שסגנונן והפגימות שבצורתן מקלקלים הרבה את שלימות הרושם, עוד כוחן של פואימות אלה להטיל בנו חלחלה, להחשיך את העולם בעדנו.

*

“אשקא דריספק” היא הבלדה הראשונה, חזון־בלהות, אף על פי שאין בו שום יצירי־בלהות מעולם הרוחות. “יצירי הבלהות” הם החיים עצמם, חיי עבדות וסכלוּת ובלבול־הדעת. כשחפץ אלהים לענוש את האומה, הוא מכה בעורון ובטמטום־הלב את מנהיגיה ומוריה.

ב"אשקא דריספק" אין נושא נשגב. כולה אינה אלא נובילה קטנה כתובה בסגנון העם. מעשה בשעורה שנמצאה במרק של פסח, שבגללה חרבו חיי משפחה בישראל. אך ביצירה עממית זו גילה גורדון מיד את כל עצמיותו, כל סגולות כשרונו, – כל מה שעשהו ליוצר סגנון חדש, לכובש דרך חדשה בשירתנו. ביצירות הקודמות עצמיותו מתגלה רק לפרקים, מתפרצת על כרחה – כאן היא מוטבעת על כל תג, מחיה את כל ניב. גם הבטוי הרגיל הרגיל הוא גורדוני כולו: אין בסגנון יצירתו עוד מיסודות שאוּלים, ארעיים. בת שירתו של גורדון מצאה לה הפעם דירת קבע.

אומץ לב ובטחון בעצמו, באמתּוֹ היה אז בנסיון זה לכתוב בדרך שיר ספּוּר ריאַלי, לבחור לו חומר פשוט כזה וּלהשקיע בו כל־כך הרבה מרירוּת, כל־כך הרבה תוכן מקורי – להפוך את האַניקדוטה על שעורה שנמצאה במרק של פסח לטרגדיה עממית איומה! רק משורר גדול כגורדון עלול היה בבת אחת להזיז בכוח כתפיו העזות את מחיצת ספרוּתנו וּלהכניס בה בבת אחת כל כך הרבה הוי אמתי, מציאוּת חיים לא מזוייפת.

אכן זה היה כוחו, שנאחז בקרוב, באויב הקרוב, בהויה הקרובה – שלא נשא עוד את דעוֹ למרחוק. כאן אינו מגשש עוד, אינו מבקש סעד באלה שקדמוּ לו. כאן הוא ראשון – ראשון בסגנון וראשון בתוכן. הבטוי מתמלא כוח, נעשה מצומצם יותר, עוקץ. כל ניב – חץ משוח ברעל; כל חרוּז – מכה כשבט ברזל בהיתולו האכזרי:

אַהָהּ, שוֹד וָשֶבֶר, רַעַם וּבָרָק –

גַּרְגִּיר שְֹעוֹרִים מָצָאתִי בַמָּרָק!

או:

הוֹי שְֹעוֹרָה מוֹרָאָה, הוֹי גַּרְגִּיר אָָרוּר,

אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ נָפַלְתָּ בַּפָּרוּר?

גם בשיריו הקודמים הראה גורדון את כוחו בריכוז לא־צפוי של זוג חרוּזים, הצף מתוך המליצה השוטפת, על מנת לעצור בה, לבלום את שטפּה בכוח. (משהו מסגולת השירה הספרדית, – ביחוד אצל גבירול ויהודה הלוי – שגם בה מצוי “בלם” זה, של זוג חרוזים מלוכד בצמצוּמו ובחריפוּתו). אבל כאן נעשה הסגנון העממי מחודד מאליו, ספג את חיוּניוּתו של דיבוּר חי, משוחרר (משוחרר גם מן המסורת של משוררי ההשכלה לחרוֹז רק במלים מלעיליות), וזוּגות החרוּזים החריפים התחילו רודפים זה את זה:

אְַבַדּוֹן וּשְאוֹל לֹא יוּכְלוּ יִשְֹבָּעוּ –

גַּם עַרְבֵי פְסָחִים שָֹבְעָה לֹא יֵדָעוּ!

הָהּ, שָבוּעַ אֶחָד יַחְַסוֹל כַּחְַנָמָל

יְגִיעַ יָמִים רַבִּים וּשְֹכַר יַרְחֵי עָמָל.

החומר כוּלו גס, המוני. בשעת מלחמה אין בודקין באמצעים. גורדון אינו מבקש לו נושאים פסיכולוגיים דקים. לא בהם גם כוחו. מכחולו עשוי לתפוס ביותר את הבולט, את הקו האלמנטרי. בעצם הוא משורר עממי, הכואב את מכאובי עמו, הרואה את פצעיו הרבים ולמראה העושק והטמטום לבו חם בקרבו חמימות אדם יותר מחמימות־אמן.

פואימה קטנה זו היא אחת מיצירות גורדון השלימות ביותר, הנאמנות לכשרונו ולאָפיו. לא תחסר בה, כמובן, גם הפתיחה החקרנית, המתחילה בהומור קל (קומי נא, חגי נא, בת ציון השדודה, / רחצי, הזכי ומחי זעת אפים / סובי השולחן, הכל מוּכן לסעוּדה") ועוברת לסטירה עוקצת על ירידוּתנו ועבדוּתנו, על "חבלי השוא, אשר אסרנו בהם:

זָרִים לֹא יִרְדְּפוּנוּ – אַךְ מֶנּוּ נוֹגְשֵֹינוּ;

יָדֵינוּ לֹא אְַסוּרוֹת – בַּבַּרְזֶל נַפְשֵנוּ.

אך שטף הספור לא יעצר עוד אחר כך בדרכו, לאחר תיור הסדר האידילי במעון העניים, הוא מתאר ביד משורר את הסדר שנשבת בשביל “השעורה במרק” בשרטוטים קצרים ונובעים רחמים נסתרים:

עַל כָּתְלֵי הַבַּיִת הַצְּלָלִים נִטָּיוּ,

מַלְאְַכֵי שָלוֹם בַּמִּסְתָּרִים יִבְכָּיוּ;

גַּם פִּשְתֵּי הַנֵּרוֹת בִּמְנוֹרוֹתָן כָּהוּ,

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה – אַךְ לֹא בָא אֵלִיָּהוּ.

מי הוכשר ליצור אוירת־בית מנבאת אסון בציורים עממיים יותר?

הסצינות בבית הרבה היא קלסית. האשה העלובה, העומדת לפני הרב בסף הבית ונושאה אליו את עיניה בתקוה וחרדה, היא ממש פלסטית, – דמות־עצב אשר לא תשכח. ובמענה הרב יש מין אכזריות דקה, אשר רק גורדון ידע להביעה. בשלוש השורות הפשוטות: “חמץ! חמץ האוכל, חמץ הכלים / אסור באכילה, אסוּר בהנאה / אסוּר גם למכור אותו לערלים” – עצוּר כוח נורא. כל “אסוּר” חדש הולם כרעם חדש על הלב. כל טמטוּם־הלב שב"תורה שנתאבנה" נתבטא באסוּר חוזר ופסקני זה.

ואולם לא רק כנגד “הרועים הרעים” יתקומם המשורר. בשירת גורדון אין לציין את הגבול, שבין השנאה ובין הרחמים, בין ההגנה ובין התוכחה. הוא מרחם על עמו ומתאכזר לו כאחד. הוא לא יסלח לעולם לכוחות־החושך, אשר עשו את תורת ישראל, תורת האהבה והרחמים, פלסתר, אשר הפכו לחרדה שמחת החג של משפחה עניה, אך ברוּחו הקשה לא יצדיק גם את “אשת לא־בינות”, את שרה האומללה, – לא יצדיק את טפשות האומה, המתאכזרת לעצמה ומשחיתה באמונת הבלה את הוד חייה. אותו ערבוב של רחמים והתאכזרות לאומה, אשר ירעיש אותנו אחר כך ביצירות מנדלי וביאליק, כבר נותן אותותיו גם פה.

*

כי העם בעצמו בעבדוּתו נוח לו, מראה לנו גורדון ביצירתו השניה ממחזור זה – “ושמחת בחגך”. פה יגלה לנו גורדון את כל סמיות עינו של אדם מישראל, אשר יכביד ויחמיר על עצמו לרצונו, בלי דעת ובלי הבחנה בין היתר לאיסוּר, והוא אוסר על עצמו לכתחילה את כל דרך, המובילה אל החיים. גם פה נשבתה שמחת החג ובאה כמעט כליה על משפחה שלימה, אך לא באשמת רב מחמיר על חשש חמץ, כי אם בהתאכזר יהודי לעצמו ובשביל ספר עבירה של תחום־שבת נשאר לחוג את חגו, לאחר שבע שנים של נדודים בנכר, במרחק חצי פרסה מעיר מושבו. גם מקרה קטן־ערך זה יהיה בספּוּרו של גורדון לטרגדיה מחרידה לב ונפש. מקלקלת יצירה קטנה ומשוככת זו רק ההפרזה המשונה בתוצאות המאורע (את אשתו מצא ר' קלמן “בין החיים והמות”; על הכלה “הנאה והצעירה” נגזר מאת המשורר לההפך ל"בתולת בלה"). אך כל הספּוּר נושם חיים ודרמתיות מזעזעת. פרשת־המסע מצויינה בקצב ציוריה הבהירים. למרות הלשון המליצית והעדר הדיוק בכמה פרטים, אנחנו שותפים לכל ענויי הדרך, לכל ענויי הלב, המרחף בין תקוה ליאוש:

הַנְּחָלִים הוֹלְכִים, הַמַּיִם מְִגָּרִים,

הָרְגָעִים, הַשָּעוֹת עָפִים כַּצִּפְָּּרִים,

הַלֵּילוֹת מִתְגַּנְּבִים, הַיָּמִים בּוֹרְחִים:

הְַלָנֶצַח לֹא יִכְלוּ מְלוֹנוֹת הָאוֹרְחִים?

כל טלטולי הדרכים עוברים לפנינו בצמצוּם הרצאה נפלא. לעג הטבע לטרפה יתגלה בבוקר הבהיר של יום הנסיעה האחרון, המעורר בנוסע תקוה חדשה, בשמש הזורחת, בכוכבים הנוצצים… אכן הכל מתאכזר לנוסע. לשוא יקרה, כי יעשה לו נס והשמש לא תמהר לשקוע ולעכבר בדרך, בשעה שהוא קרוב כל כך לביתו, למשפחתו המחכה לו. “לשוא תתפלל, אומלל!” הוא שומע על גבו כקולו של לץ נסתר: – “אין רחמים בטבע”.

הָהּ! חָלְפָה עֵת הַפְּלָאוֹת, יְמֵי עוֹלָם עוֹלָם עָבָרוּ,

נִפְלָאוֹת לֹא יֵעָשֹוּ, הַשָּמַיִם סְִגָּרוּ…

“נפלאות לא יעשו” – כמה מתאים כל זה לרוּח גורדון! בכל מקום , שהמשורר ישיר לנו את שירת הפגעים של החיים, כמו לעג־נקם מפעפע ביצירתו – נקם ל"עם לא־בינות", אשר הביא בידיו על נפשו את הרעה הגדולה.

*

השירה אשר כתב גורדון בעצם ימי בגרותו, פואימת־העצב על האשה עבריה “קוצו של יוד”, נעשתה בצדק לנקודת־הגובה של יצירתו. היא עד היום הנקראת ביותר והנזכרת ביותר מכל יצירותיו. חרוזיה־פסוּקיה שגוּרים בפי כל קורא עברי מן הימים ההם. עליה ישען בהגינו על גורדון, בהגינו על תקופתו – עליה גאותו. אין זאת כי אם משום שבשירה זו מצאה ניב לה, לא רק המלחמה ברבנים המחמירים בלבד, כי אם גם גורל האשה העבריה. – בגורל האשה המשועבדת נרמזה כל הרוּח הירוּדה שבאהלי ישראל פנימה.

האם זאת יצירה שבאמנות שלימה? הכתב גורדון בכלל יצירות שבאמנות שלימות, לפי מושגינו אנו? מובן, שאין כאן מקום לחילוקי־דעות. בריינין, אשר כתב בראשית תקופת שירתנו הצעירה את “כתב־השטנה” הידוע שלו כנגד גורדון, ודאי שצדק בכמה בחינות. “צלע” שירתו של גורדון לא “נבנתה אבנים שלמות”. בשטף המליצה והשכלתנות נסחפוּ לא מעט ציוּרים ודעות, שאינם לפי רוחנו – משהו אולי שלא היה גם לפי רוח התקופה שבה נכתבו. ואולם גורדון היה משורר גדול, ואפילו – אמן גדול, בגבולות סגנונו וזמנו. הוא יצר באמצעים אחרים – בכל האמצעים שהמציא בעצמו, שהמציא הדור. בררן באמצעים ומחמיר ודאי שלא היה, הסטיריקן בכלל אינו אסטניס גדול לגבי החומר והאמצעים של יצירתו. כאן הדיסוננסה מתבקשת. מתבקשת גם ההפלגה. ההטעמה היתירה. הסטירה אינה מזלזלת בשום אמצעים. אכן רשאי היה המשורר להגיד על שיר זה, ש"כתב אותו בדם ובדמע", ולא הפריז בהעריכוֹ אותו כדבר היותר טוב “שכתב עד כה”.

ב"קוצו של יוד" קונן גורדון את קינתו הגדולה על גורלה של האשה העבריה. כונתו היתה לצייר לנו דמות אידיאַלית של בת־ישראל, זו שיפיה שולח את חנו בעד כל הכיעור, על אף כל הכיעור אשר מסביב – זו שהיא צומחת מתחתה, והציור הזה עלה בידו למרות המליצות, למרות מאמרי התלמוד על האשה, (הובאו, כמובן, רק אלה, שיש בהם כדי ללמד חובה), ששוּבצוּ במשבצת חרוזים, לצורך וגם שלא לצורך. הרבה כאן אינו לפי השגתנו, אינו לפי טעמנו – אשר ציור חי אחד ייקר לו מאלפי ציטטות־שבכתב. די להזכיר את הפתוס שלא במקומו, שבו יקונן המשורר המשכיל על “רמ”ח המצות" שניתנו לגברים ולה, לאשה, “רק שלוש נתנו”, כדי לראות עד כמה לא היה גורדון “בררן באמצעים”. ואולם כל המומים האלה וכיוצא באלה אינם פוסלים את “קוצו של יוּד”, שירת־השחרור הראשונה של האשה, שהיא תמיד מסימני הגאולה המובהקים של כל תקופה. ביצירה כזו כל תקופה רשאית להתגאות. יצירות כאלה, עם כל פגימותיהן, הן ציוּני הדרכים המאירים של תקופות. על פיהן אנו מכירים את הרוח, רוח האנושיות, בעלותה מעלה, בשברה את כבליה.

בבת־שוע יצר לנו גורדון לא דמות אשה בקוי אָפיה המיוחדים, כי אם את טפוס האשה העבריה ביגונה ויפיה. הציור רחוק מאד מהיות פלסטי. המבקר צדק: בכל המון מליצותיו לא הצליח המשורר ליצור בדמיוננו את דמות יפיה של בת־שוע, אך יפי נפשה מתגלה בכל דבוריה, בכל תנועותיה. זה העצב הטמון, אלה יסורי־הדממה, קול הבכי הכבוש – אותם נראה ונשמע בכל ספור־התוגה הזה על בת־ישראל אוהבת ועל מה שעלה לה. את הצנועה היהודית, זו שנולדה לסבול, להקריב את נעוריה היפים, זו ש"עצבה ומשושה, שברה ומאוייה, יולדו קרבה ותוכה יתמו", “צמח אדני” זה, “האובד במקום ציה” – אותה יצר לנו גורדון. בסמל האשה האומללה, בעניה, בעבדותה – בכל העדר היופי והרוך, שבלעדיהם אין חיי אשה חיים, ראה המשורר את סמל ירידתנו וחורבן נפשנו; את זה אשר הביע בשני החרוזים הקלסיים:

חְִרְבַּן הָעִיר אַלְפֵי שָנִים נִזְכֹּרָה

וּלְחְִרְבַּן הָאְִמָּה נַקְשִיחַ לִבֵּנוּ…

למראה האשה העבריה וחרפת חייה נשבר לב המשורר. בשום יצירה של גורדון אין הלעג והרחמים כה כרוכים יחד, אין אנחנו רואים את האומה בעלבונה, בשפלותה, את הלב אשר היה לאבן, את הנשמה אשר נחנקה בדברים שבכתב, כמו ב"קוצו של יוד". בכל עוז שנאתו ויאושו, בכל מרירות לבו קורא המשורר לצדק העתיק, לנשמת העם, ובשארית אמונתו באלהיו, אלהי ישראל, הוא נוהם ושואל:

אָבִינוּ שֶבַּשָּמַיִם

כָּל עְַלִילוֹת בְנֵי הָאָדָם יָגֹלּוּ אֵלֶיךָ

וְאַתָּה חְַסִין־יָהּ, אֵל נוֹשֵֹא, אֶרֶךְ אַפְַּיִם,

תֶּחְֶשֶה מֵעוֹלָם תִּתְאַפֵּּק וְתָשֵב יְדֶךָ.

בְּשִמְךָ אָבוֹת וְאִמּוֹת רַחְַמֵיהֶם הִשְחִיתוּ

וּבְנֵיהֶם בִּידֵיהֶם בָּאֵש שִלֵּחוּ;

בְּשִמְךָ כֹּהְַנֵי אָוֶן הַמְּדוּרוֹת הִצִּיתוּ

וּלְמֵאוֹת וַאְַלָפִים אָדָם זִבֵּחוּ;

וּבְשִמְךָ, אֵל רַחוּם, בַּעְַלֵי הַדְּרָשוֹת

בְּקוֹץ יוּד מְִנָּד יַהַרְגוּ כַּמָּה נְפָשוֹת!

*

“קוצו של יוד” היא שירת האיבה, ועוד יותר – שירת הרחמים. מעין אגדה עממית – בלי הסיוּם הטוב שבאגדה. ב"סיום טוב" יש כדי ליישב את הדעת, להסיח את הדעת, והמשורר חפץ להרגיז, להשניא, להרשיע. חפץ להראות את כל השקר והאכזריות שבתורה שנתרוקנה מרחמי אדם ומבינת אדם. אם לערוך את היצירה הזאת לפי טהרה השירי, ודאי שהיא נופלת לא רק מ"בין שני אריות", כי אם גם מ"אשקא דריספק" או “ושמחת בחגך”, שבהם מצטמצם הסגנון והאמנות הספוּרית נשתכללה שכלול מרובה; אך “קוצו של יוד” היא יותר משירה – על יצירה כזו דנים לפי כוח הדם, לפי דם הלב ששוּקע בה, דנים לפי הרושם, לפי חשיבות החומר – לפי כל אותו האור האיום, שהפיל בשעתו על חיינו המקולקלים, על גורל האשה וגורל האיש גם יחד. “קוצו של יוד” היתה צעקה גדולה ומרה, צעקת החיים האובדים ללא חן, ללא אהבה, ללא אושר – צעקה אשר הרעישה את חומת הגיטו, אשר שינתה על כרחם את פני החיים. ב"קוצו של יוד" אין עמקות יתירה, אין חידושים פסיכולוגיים. היא מגלה את הגלוי, מודיעה על הידוע, אך בנהימת תמרורים כזו, אשר תשתפך כאש בוערת ותאכל את העולם השנוא עד היסוד בו.

*

ב"שומרת יבם" יד האמן שוב על העליונה. לפי כל תכנה ומגמתה, גם יצירה זו נמנית על סוג הפואימות הסטיריות, שאנו עומדים בהן עתה; אך לב המשורר נמשך כאן יותר אחר מצבי־הנפש הטרגיים כשהם לעצמם. ענין היבום כאילו נדחה מפני העצב שבמות, מות נעורים ופרידת הנצח של הנאהבים והנעימים. השירה גברה כאן על הסטירה, והנעימה כולה נעשתה רכה יותר, לירית יותר:

אִם הֵמַר לָךְ שַדַּי וַיַּעְַצֵב אוֹתָךְ

וַיִּמְנַע, יוֹנָה תַּמָּה, מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן,

וּלְבַעְַבוּר הַרְעִימֵךְ פָּקַד אֶת חְַמוֹתֵךְ

וַיִּתֵן לִזְקְִנֶיהָ לָהּ יֶלֶד קָטֹן –

אָז אָמַר לָךְ לִבֵּךְ, נִחְַמוּךְ כִּלְיוֹתַיִךְ:

עוֹד עֶדְנָתִי לֹא כָלְתָה, עוֹד יוֹמִי גָדוֹל…

אַךְ שוֹאָה מִמֶּרְחָק בָּאָה עָלַיִךְ,

לֹא דִּמִּית, לֹא קִוִּית, לֹא עָלְתָה עַל לִבֵּךְ:

אִישֵךְ חָלָה פִּתְאֹם מַחְַלָה מַמְאֶרֶת

וְאַתְּ עְַתִידָה לִהְיוֹת אַלְמָנָה בְּאִבֵּךְ –

אַלְמָנָה צְרוּרָה, יְבָמָה שוֹמֶרֶת.

ואם אמנם עטו על המשורר פולט דבר מר כנגד חוק־הקדומים, כנגד טעות־הקדומים האכזרית, אך הוא בעצמו לא יאמין, כי התורה, תורת החיים, דורשת מעמנו כזאת:

צַר לִי עָלַיִךְ, אְַחוֹתִי יוֹנָתִי –

הְַכֵן פדָקַד אֵלִי, צִוְּתָה תּוֹרָתִי?

ובאין לו עוד מטרה לחצי הסטירה שלו, הוא מכונן אותם אל “הרב המכיל”, הדורש בעד סידור הגט סכום רב, שאין יד ההורים משגת לשלמו, ובעוד הם עוסקים בקבוץ הכסף:

לֹא חִכָּה הַחוֹלֶה וַיִּגְוַע וַיֵאָסֶף;

הַמָּוֶת “הַטּוֹב מְאֹד” שִלַּח אֶת יוֹנָה

וַיַּעְַשֵֹהוּ חָפְשִי מֵרֹגֶז וּמְדָנִים,

חָפְשִי מִן הַמִּצְווֹת וּמִן הָרַבָּנִים.

פה עוקץ הסטירה נעשה קהה במקצת. פה אין לו עוד היסוד הנאמן, ההכרחי. ב"קוצו של יוד" אין אנחנו מדקדקים בדיני גטין, אם היו"ד החסרה בשם הלל באמת פוסלת את הגט לפי הדין ואם לא. יודעים אנחנו, שיש בעניני גטין הרבה דינים מסופקים אחרים, שכוחם יפה למחמיר לפסול ולהמיט אסון. כאן אין בכל המאורע עם הרב־המשכיל אותה הטפוסיות, אותה הסמליות שב"קוצו של יוד". אמנם רבנים מודרניים חרדים על ממונם גם כן מצויים, אך מעשיהם הקטנים אינם נובעים ממקור קדומים – הם אינם יכולים לשמש חומר לחזון תוגה. היסוד השירי, אשר ישוה הוד טרגי על כל הבלדה הזאת, אין לו כל קשר עם מעשה הרב. העצב כאן – עצב המות הנצחי. ענין “מאתים הזוּזים” הוא אולי מן “המעשים בכל יום”, אך יש מעשים בכל יום, שאינם מחויבי המציאות, אינם הכרחיים, ויש מעשים, כענין “קוצו של יוד”, שאינם שכיחים כל עיקר וביסודם הם בכל זאת נאמנים, כחזיונות חיים קבועים ועומדים, בלתי־נמנעים.

*

חְַדַר הַקָּהָל עֵת זָכֹר אֶזְכֶּרְךָ

אֶקְרָא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלָקָרְחָה…

גם בפואימה הסטירית האחרונה של גורדון, ב"שירת הברבוּר" שלו, “שני יוסף בן שמעון”, זאת האנציקלופדיה של תורת ההשכלה, שבה השקיע המשורר את חלומות זמנו וסיוּטי זמנו, מיטב הרעיונות שפעמו את רוח התקופה – היסוד הדמיוני, שאינו מתקבל על הדעת הממשית, מרובה ביותר. גורדון היה משורר הענינים הריאליים ולא משורר החיים הריאליים. לריאליזם האמנוּתי קודם תמיד הריאליזם הסטירי, שיסודו לא בתיאורי החיים הנאמנים, כי אם בהארת חזיונותיהם. בתקופת אמנות זו המשורר, שעיניו עוד טרם תבחנה ברקמות המציאות, מסתייע לפרקים קרובים בהשגת חיים עממית־אגדתית זו, שגם בהיותה בלתי נאמנה בפרטיה למציאות, שמה בכל זאת מציאות לפי משמעותה הפנימית, לפי אמיתה הפנימית.

על מעשה זה ב"שני יוסף בן שמעון" יש ויש מה להשיג. בעצם הוא מופרך מעיקרו. אדם, שלמד חמש שנים רצופות בבית־מדרש למדעים שבחוּץ־לארץ, אם איננו אידיוט, יכול להוכיח לבית־דין, – גם לבית־דין המטומטם ביותר, באלפי ראיות, שאינו רוצח, ושמעולם לא “נמנה את פושעים מעבירי המכס”… אך אם המאורע הזה, לפי פרטיו, אינו נאמן, אין זה מוכיח, כי החזיון בכללו, לפי סדרי־הקהל וראשי־הקהל שבימים ההם, אינו טפוסי ואינו מלא אותה האמת הפסיכולוגית, שלא תמיד היא מוכרחת להיות קשורה דוקא באמת שבמציאוּת. “שני יוסף בן שמעון” הם, לפי ספור־המעשה, גם כן מעין אגדה. אמנם אגדה איומה, כרוב אגדות יל"ג “מקורות ימינו”.

הפעם בחר לנושא ה"אגדה" את בן־הדור – את גבור ההשכלה. את האיש, אשר בו ראה את החלום שנתקיים ושלא נתקיים. את כל נגעי חיינו גלה בנגעי חייו של גבורו, זה שנוצר לחיים יפים, לעבודה פוריה, זה שאלהים בּרכו בכל, והיד הרעה הצעידתהו למדחפות ותשם לאַל את כל חלומותיו הטובים. לא מקרה רע הוא, שבעוון הרשע נספה הצדיק, שזה אשר שלחוֹ הגורל למחיה לנו, נופל חלל בראשית הדרך, כי אם אסון חוזר, חזיון שבקבע – תולדה מוכרחת של ירידתנו הארוכה, ירידת דורות שדנה לכליה את כל זקוף־קומה, כח מי שהביא חלום־אמת ורצון־אמת, – מה שהמשורר מטעים פעם בפעם:

בַּאְַזִקֵּי הַבָּשָֹר מֵאְַחֵרִים אְִסַּרְנוּ

וּמוֹסְדוֹת הַנֶּפֶש בְּיָדֵינוּ יָצַרְנוּ.

גוון סטירי דוקר לפואימה זו שכם אחד על חברותיה. יסוד זה מוטעם ומסוגנן בכל פרקיה. הוא מתגלה מיד ברוב חריפות בפתיחה המנוסחת, בנוסח אֶפּוֹס מקובל זה, שבו ניתן הימנון־השבח כביכול ל"שמגר בן ענת, גזבר הקהל":

נָאוֹר, אַתָּה אַדִּיר, נוֹרָא עְַלִילָה!

סַפֵּר מַעְַשֶֹיךָ בִּלְשוֹנִי אֵין מִלָּה;

בְּיָדְךָ נַפְשוֹת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים לְמִינָם….

כָּל בָּאֵי עוֹלָם תַּעְַבִיר תַּחַת שִבְטֶךָ,

תִּסְפּוֹר וְתִמְנֶה וְתִכְתוֹב אֶת גְּזַר דּּינָם…

לעומת הימנון היתוּלי זה אתה מוצא גם הימנון־אמת, זה ההימנון אל ההשכלה כולה, הימנון להתמדה, למסירות נפשם של בחורי ישראל על הדעת – ולא על הדעת בלבד, כי אם גם על התורה, על ה"תורה לשמה" – הלא הם החרוזים אשר יאירו כעורקים חיים מתוך תלי הפובליציסטיקה של סטירה כבדת־דברים זו:

מֶה עָצַמְתְּ, מַה גָּבַרְתְּ, תְּשוּקַת הַדַּעַת,

בִּלְבֲַב נַעְַרֵי יִשְֹרָאֵל, זֶה עַם תּוֹלַעַת!

אֵש תָּמִיד עַל הַמִּזְבֵּחַ בּוֹעֶרֶת!

אִם תּוֹרָה יִלְמְדוּ, גְמָרָא וּפוֹסְקִים

אוֹ אִם בְּחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת הֵם עוֹסְקִים –

עַל כָּל שָֹטָן וּמִכְשוֹל תְּשוּקָתָם גּוֹבֶרֶת…

הימנון זה כל אחד יכיר בו את הגרעין שממנו צמח אחר כך “המתמיד”. אמנם רבה הדרך שעברה השירה העברית במשך השנים המעטות שבין השירה, שבה נחתמה תקופת ההשכלה, ובין “המתמיד”, – השירה הגדולה שבה פותחת התקופה החדשה, אבל כמה חמימות קלטה שירת ביאליק משירה זו וכמה קרובים לה ושוים לה בכל קצבם הלבבי חרוזים מעין:

מִי יְתַנֶּה, יוֹסֵף, כָּל דֶּרֶךְ עָצְבֶּךָ,

מִי יִשְקוֹל תַּאְַלָתְךָ וּקְרָב לִבֶּךָ,

יִמְנֶה יִסְפּוֹר נוֹדְךָ הֵנָּה וָהֵנָּה,

יָמִים אֵין אֹכֶל, לֵילוֹת אֵין שֵנָה,

מִיּוֹם מִבֵּית אְַבוֹתֶיךָ יָצָאת?

כאן אין עוד אותו ה"קרע", אותה תהיית־הלב שבשירת בית־המדרש המאוחרת. כאן הכל מלא אמונת־תום, שהתורה והמדע, התורה והחיים לא דים שאינם צוררים זה לזה, אלא גם משמשים סעד זה לזה –

כִּי מָה הַתּוֹרָה, כַּהְַלָכָה כַּאְַגָדָה, –

הַאִם לֹא כְֻּלָּהּ עַל דַּעַת נוֹסָדָה?

בקו ישר זה אנו מכירים את יל"ג כמו־שהוא. האיש שלא ידע היסוס, שלא נד בלכתו ולא נרתע מאמתּוֹ. בלי קו ישר ומצמצם זה לא יהיה משורר לעולם איש־מלחמה.

אשפת הלוחם מלאה חצים. אולי יותר מדי מלאה. על כל הפואימה מכביד “אבק סופרים”, מכביד היסוד הדידקטי. אתה מוצא בה כל נימוקיה והוכחותיה ודעותיה של ההכשלה על פגימות החנוך, על התורה והמלאכה, על הדת והדעת; על הכל הרחיבה את הדיבור, הרחיבה את ההסברה. על מה לא נשאה אמרתה? על היתר ואיסוּר, על חומרא וקולא, על תקנות הצבור: כל תורת התקופה קיפל המשורר תחת יצירה זו. ואם אחרי כל זה עוד רשפי אש נתזים משירה זו גם כיום, הרי זו שוב ראיה, שלא ה"איך" ואפילו לא ה"מה" מכריעים בשירה, כי אם אותה כמות של חיוּת, אותה “רוח ממללת”, שבלעדיהן גם התוכן החשוב, גם הצורה המשוכללת אינם מועילים. בכל הסבל הגדוש, שמכביד של חמרי ההסברה וחמרי מלחמה, הנערמים כאן לעיפה, אין כדי להחניק את הכאב ואת הזעם שבחזות קשה זוּ.

זאת היתה יצירתו הגדולה האחרונה של גורדון. בה אמר ל"חתום לקח" ההשכלה, לתת בטוי רחב ומקיף לתורת דורו. אנחנו רואים אותו פה באהבתו הגדולה לכל דורש דעת, לכל מתקן, לכל מרחיב את גבולות החיים, ובכל שנאתו – לעריצי הגיטו, למשעבדי העם ולמחריבי חייו. אין הוא משורר ביצירה זו אלא “מאונס” – קודם כל כאן לפנינו מטיף להשכלה, לתרבות, עומד בפרץ, בונה ושוקד על תקנת הצבור. אין הוא כאן משורר, אשר עינו אל הנצח, כי אם סופר דבק בטבור רוחו אל החיים הפשוטים, אל שדה עמו אשר כולו עלה לקוצים. אין הוא יכול עוד לשאת את עינו אל הרחוק, בעת אשר מקרוב כה רבה העזובה, והוא קורא לעקור ולנטוע, להרוס ולבנות את חרבות החיים. “שני יוסף בן שמעון” הם קול קריאתו האחרונה לרפא את בדק חיינו הלאומיים. בה חזר כמעט על כל דעותיו החביבות, שכבר הובעו ביצירותיו הקודמות – כאשר יקרה אצל הרבה משוררים בסוף תקופה מסויימת של חייהם ויצירתם. לאחר “שני יוסף בן שמעון” לא היה עוד מה להוסיף. בפואימה זו נחתם חזון התקופה.

ז. הממשל

בעודנו טירון לשירה, נתמחה כבר גורדון בצורת המשל, ועד תקופת חייו האחרונה הוא חוזר ונזקק לה ברצון. היסוד האליגורי היה מצוּי ביצירת רמח"ל, אָרטר, מנדלי, אבל יל"ג היה הממשל של השכלה. לו לסטיריקן האמיץ ביותר של התקופה, היה המשל כלי־זינו המובהק. אכן המשל לא היה לו כלי־שרת בלבד. במכתביו הוא מטעים וחוזר ומטעים: “בהיותי ממשל משלים לא חדלתי מלהיות גם משורר”. המשל, שעקר אותו מתוך העוגה הצרה של חייו האישיים, הוציא אותו אל מרחב צבעוני זה, שבו צעדו רגליו תמיד לבטח. הוא היה לו המקלט מן השממון של הסביבה אל העולם המבדח של החי והצומח, וכנמלט מן הכלא הוא מכריז עם מבוא ספר משליו בחרוזי־תרועה:

אֶל אֶרֶץ חְַדָשָה, אֶרֶץ נוֹשֶבֶת,

פַּעְַמֵי בַת שִירָתִי הַיּוֹם נָכוֹנוּ,

בִּמְקוֹם כָּל הַיְּקוּם חַי חוֹשֵב מַחְשָבוֹת,

דּוֹבֵר וּמְעוֹלֵל עְַלִילוֹת כָּמוֹנוּ,

כָּל עַיִן רוֹאָה, כָּל אֹזֶן קַשֶּבֶת

וּבְנֵי נֶפֶש חַיָּה בַּכֹּל יִשְכֹּנוּ;

וֵאלֹהִים רוּחוֹ עַל כָּל בָּשָֹר יָעַר,

וִידַבֵּר מִדְבָּר לָעִּיר נֶהְפָּךְ יָעַר.

המשל לא היה לגורדון אמצעי לבטוי הרעיון בלבד, אמצעי של סטירה בלבד, כמו שהיה לאזופס, ושב והיה ללסינג, שראה בקישוטי משליו של לפונטיין משהו חוצץ ומטשטש את היסוד הסטירי; מה שהיה גם לרמא"ג, תלמידו של לסינג, אשר כתב ותרגם את משליו המעטים בפרוזה מצומצמת משום שהיה סבור אף הוא כי “הכותב משלים כמבשם את הבושם”. לגורדון, כלקרילוב וּללפונטיין, היה המשל אמצעי להרחיב את התחומין, להרבות את חן העולם על־ידי קסמי הטבע הדובב. ב"מפתח שפתיו" של הממשל אין הצד הדידקטי מוּטעם כל עיקר. מוטעמת חדות השיתוף של החי, הדומם והצומח, שאינם מתנכרים לאדם. המשל אינו עולם של מוסר משעמם, כי אם “ארץ נושבת”, עולם מלא שלל צורות וצבעים, שעשועים ותנועה:

אֵין שֶבֶת בַּכֹּל, אֵין דּוּמָה בִּמְאוּמָה

מִקַּרְקַע הַיָּם עַד שָמַיִם רוּמָה.

המשל היה תמיד – מן האגדה העתיקה ועד הממשלים העברים בימי הביניים, מין מעברה דקה משממת ההלכה אל איי הטבע הירוקים. גם ממשל כר' ברכיה הנקדן לא עט אל המסקנה, כי אם אהב את ההליכה המתונה, את הפסיעה הדקה בשבילי הדשא, בחברת בעלי־החיים מאריכי־לשון ומנעימי־שיחה. מבחינה זו היה יל"ג תלמידו וממשיך מסרתו. אף על פי ששמשו לו דוגמא, לפי עדות עצמו, ובעיקר לפונטיין וקרילוב.

טשרניחובסקי סובר, שהמקצוע היחידי, אשר בו נתגלה גורדון האמן ביותר, הוא מקצוע המשל. ודאי שיש בדעה זו הפרזה רבה, אבל אין ספק, כי המשל היה ליל"ג מראשית יצירתו צורת־שעשועיו. סוג ספרותי זה, שהרעיון מתלכד בו עם השירה, שיש בו גם “דעת אדם”, גם שעשועים לרוח, מן הדין הוא שהיה לוקח את לבו. רואים אנו, כי במקום מורך־לבו של המשורר בהקדמתו ל"אהבת דוד ומיכל", הפוחד מפני “כס הבקרת” “כילד ענוג יחת מקול רעם”, הוא עומד בפתח משליו ומזמין את הקורא בבטחון ואומץ־לב:

אֶל אֶרֶץ כַּרְמֶל זֹאת אֶרֶץ נוֹשֶבֶת,

קוֹרְאִי יַקִּירִי, הַיּוֹם אֶנְהָגֶךָ – –

הִשְתַּעשעַ וָשֹעַ וּשְכַח עַצֶּבֶת

בַּיְּצוּרִים אֵלֶּה, עֶדְרֵי חְַבֵרֶיךָ…

המשל, אשר נעשה אצלו אחר־כך, בגבור היסוד הסטירי ביצירתו, ל"מאכלת אשר תכרות את היבלת באדם – האולת", הוא לפי שעה בגן שירתו אותו “האובל הבהיר באדם על עפרות זהב” אשר בו נשקף העולם בתום ילדות. אתה מוצא בסגנון משליו יחד עם החריפות המיוחדה, הגורדונית גם נועם אֶפי, בטוי של שפע, שאין בו המכוון והמצמצם: עולם פורח, השש על פריחתו.

בֵּין טוּרֵי עְַרָבִים הִתְנַהֵל שֶפִי

בַּהְַמְֻלָּה רַכָּה

כִּתְפִלָּה זַכָּה

מִיכַל מַיִם כִּבְדֹלַח – אֵין בָּם דֹּפִי.

או:

בַּאְַבִיב הַתֵּבֵל, בַּעְַלוּמֵי הָאָרֶץ,

עֵת הִיא עוֹד לֹא יָדְעָה מְִטֶּה וָפֶרֶק…

יותר משאתה מוצא כאן מוסר ותוכחה, אתה מרגיש מנוחת־הדעת ש"באביב התבל" ו"עלומי הארץ". בהרצת הדברים, הקולחת אַט, יש רחבות של מספר דברים לשם עצמם ומבליטם לשם עצמם. תוך כדי סבך המליצה, הכל נעשה בולט־בהיר; תוך כדי חוסר הטבעיות, הבטוי קולט טבעיות, מתמלא גופי חיים. לא רק זה בלבד, שהתאים לנושאי־המשל הנצחיים ספורים מן המקרא והאגדה, והעמיק את חריפותם (“האיל”, “הפרות הנושאות ארון ה'” ועוד), כי אם יצר גם למשלים הלקוחים ממקורות זרים אטמוספירה יהודית. הדרור, אשר נסע “מזרחה שמש, ארצה קדם ומצרים, ויחכם מכל עוף, מכל רמש, וידע חכמת הוברי־השמים”; העכברים “הקוראים עצרה ומקרא קודש”, או השועל אשר היה לו “זבח משפחה”, – מכניסים אותנו מיד לאויר ביתי, עברי. לפעמים יצליח במבטא אחד, במלה אחת להטביע על הציור חותם עברי:

כִּי זָקֵן הָאַרְיֵה, פַּטִּיש הַיַּעַר

וַיָּנָס וּגְבוּרָתוֹ נָשָתָּה –

או:

הַשָּלָךְ שָֹם מַס עַל כָּל אַגְמֵי מַיִם,

בִּצּוֹת וּגְבָאִים לוֹ אֶשְכָּר הִקְרִיבוּ –

כל כך מצוי עוד המשורר העברי כולו בעולמו, שכל השפעה מן החוץ אינה יכולה להעבירו על סגנונו, לעקרו מקרקע ההוי היהודי ולבושו הלשוני. הסגנון העברי, אשר גורדון היה נאמן בכל חדריו, אשר רמז לו במכמני־יקר מכל גבעת חול תחוח, מכל פנה נשכחה, הציל אותו משעבודו של חקוי. בלשונו, בציוריו, בכל קצב בטויו שרשיו נטויים תמיד כלפי פנים ויונקים מבפנים.

הוא לא כוח ממציא גדול, כיהודה שטיינברג, למשל, או כשמעונוביץ בזמננו, אשר כמעט כל המון משליהם הם פרי דמיונם והמצאתם, אך את רוח המשל ידע מאין כמוהו, ואת ההומור למשליו יצר בכוח עצמו, בניב עצמו. דוקא הוא, הסטיריקן המובהק, היה בעל סגנון אֶפִּי, בעוד שסגנון משליו של שטיינברג הוא כולו לירי. שטיינברג היה ממשל עממי יותר. משליו ערוכים לרוב ברוחם של בעלי האגדה והדרשנים. גורדון היה ממשל מודרני, מערבי – זה שהחן שבתיאור יקר לו כעוקץ שבנמשל. כמה שאהב בעצמו את החידוד, מצא בפרטי המראות, בשטף החרוזים המבדחים: ראה את תכלית המשל בדרך אל מסקנתו. עכשיו, שהסגנון העברי נשתחרר מכמה יסודות מליציים, שהיו עוד הכרחיים בזמנו של גורדון, אריכות הלשון נראית לנו לפעמים במשליו הגדולים מיגעת. אבל כשאנו משרים על עצמנו את קצב הסגנון של הימים ההם, אנו טועמים גם במליצתו טעם של בטוי מקורי, טעם של בטוּי הולם שאינו פוגם לעולם. כמה עושר של סגנון עברי משוקע כאן, ועם זה – כמה צמצום הושג במקומות המכריעים תוך כדי האריכות במקומות הספוריים והדרמתיים!

המשל היה לישראל מה שהיתה האגדה לעמים אחרים. מאז ומעולם היה אחד המקצועות המחנכים ביותר, העממיים ביותר, וסופר כגורדון, שהיה עוד קרוב ברוחו אל הקורא העברי, חניך בית המדרש, ידע איך להשתמש בו לכמה מטרות בבת אחת. השירה והדידקטיקה אינן דוחקות כאן אחת את חברתה. חריפות הרעיון אינה נפגמת מן הליריות שבסגנון. אכן כממשל מובהק, הוא יודע, כאמור, למצוא בשעת הצורך את הבטוי הקצר, החד והנוקב:

וּכְבוֹאוֹ כֵּן הָלַךְ מַר בַחְַמַת רוּחַ.

רָעַב גַּם זָעֵף וּזְנָבוֹ סָרוּחַ.

או:

מַה כָּל הַמַּחְַלוֹקוֹת שֶהָיוּ בִיהוּדָה

אִם לֹא בִשְבִיל אֵיזוֹ אוֹת אוֹ נְקְִדָּה.

או:

נִתַּק מֵעַל חַכָּתֵנוּ לִוְיָתָן:

מִתַּחַת הַחְִפָּה בָּרַח הֶחָתָן.

*

במשלים המקוריים, ביחוד ב"משלים הקטנים לילדים הגדולים", שנכתבו בזמן מאוחר יותר, כשהמשורר עמד בחום מלחמתו עם סכלות האומה, מכריע היסוד הפוליטוני־הסטירי. לא לחנם צירף אותם אל “שירי העלילה מקורות ימינו”. לפי תכנם ואָפים הם ההמשך הטבעי שלהם. אנו פוגשים כאן שוב את מכרינו הישנים – את ראש־הקהל, אך התקיף, את הרב המחמיר, שנוסף עליו גם “רב מטעם”; אך יש ביניהם גם משלים מקוריים, שהם למעלה מפולמוס השעה. כמה חריפות של המצאה במשל “בקיעת ים סוף” בלבד, שבו יסופר על הדגים, אשר בקשו תחבולות להמלט מן החרבה והחליטו לבנות להם גם־כן תיבה, כנח בשעתו, תיבת־מים להנצל בה מן היבשה!… או המשל “על מה רגזה הארץ”, שיש בו עוקץ פוליטי, והוא כולו יהודי בבדיחותו העממית:

וַיֵדַע כָּל יִשְֹרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר־שֶבַע

עַל מָה הָאָרֶץ רוֹעֶדֶת, נֶעְכָּרֶת –

לֹא כִּי נִשְתַּנּוּ עְַלֵיהֶם סִדְרֵי הַטֶּבַע,

אַךְ יַעַן עָלָה חְַזִיר עַל גַּפֵּי קָרֶת…

אחד המשלים המצוּיינים בחריפותם הוא “המנוּול בבית המדרש”, שבו אנוס היה גורדון להודות, שגם ההשכלה לא תטהר את ה"נפש המנוּולת" ושכרוכה גם סכנה בלמודי החכמה “לטמאי נפש”, – משל הגומר האמרה גורדונית עוקצנית :

אחם תִּפְגְּעוּ בִמְנְִוָּל, גָּרְשוּהוּ

וּלְבֵית־הַמִּדְרָש אַל תִּמְשְכוּהוּ…

*

המשל, כשהוא לעצמו, לא היה מעולם מקצוע חביב לאניני־הטעם. שירה זו, שהיא שכלתנית ביותר, דידקטית ביותר – היא בעיקר שירה שימושית, ומצויה על הרוב בתקופה של השכלה. היא מושכת את לב המשורר־המשכיל הבא לתקן, ללמד, לרפא את בדק הצבור. כזה היה, למשל, לסינג, המשורר השכלי הגדול של גרמניה. כזה היה גם גורדון. המשל היה לו אמצעי חינוכי כשם שהיה לו אמנם גם המאמר, הפוליטון, ואפילו הפואימה. על הרוב איננו מרגישים הבדל רב ביניהם: אותן הפרובלימות, אותו הסגנון, לפעמים גם אותם הציורים.

ואולם המשל היה גם צורך הכרחי לגורדון היוצר. הוא עיצב את צורתו, עיצב את בטויו מתוך זיקת אמן. הוא אהב סוג פיוטי זה. בכל היותו כלי־זין בידו, כלי מלחמה להכות את שנואי־נפשו, מורגשת גם שמחת־הצורה במלאכה עצמה, בחרוז החפשי יותר, המגוּון יותר. המשל שימש לו אמצעי לחשוף את אוצרות ההוְּמור שבנפשו, יחד עם עושר סגנונו, ובמשלים האחרונים – גם להתחיל בפרוצס החדש של יצירת הלשון, של מזיגת יסודותיה השונים. יותר מאשר בסוגי־יצירה אחרים ניתנה לו כאן האפשרות לחפור את מטמוני הסגנון, להבליט צירופי־סגנון נשכחים ולהכשירם לחיים חדשים.

מי שרוצה להתבונן לחדרי משכיתה של לשוננו, להכיר את סודותיה, ילך ויבדוק בפנתם העזובה של משלי גורדון.

ח. המספר

הפרוזה של גורדון (ספוריו, מאמריו, פוליטוניו) לא היתה בת־מזל. פוליטוניו המצויינים לא זכו לצאת בספר מיוחד אלא ארבעים וחמש שנה אחרי מותו. מאמריו לא יצאו עד היום, וספוריו אף הם נחשבו כסחורה ירודה, למגנת לב מחברם שכל ימיו דאג לפרסומם ולא זכה לראותם בחייו מסודרים כחפצו. ספורו הראשון (“שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים”) לא הצליח למצוא מו"ל אלא לאחר משא ומתן שארך כמה שנים, וגם אז לא נדפס אלא במאה העתקות. רק מקץ חמש עשרה שנה להכתבו יצא על־ידי א. י. שפירא בוורשה, כספור ראשון של המחזור “עולם כמנהגו”, לאחר שהספור השני כבר יצא. כמה אכזבות גרם לו ועד היובל, שאמר לכתחילה להוציא כל כתביו ונצטמצם לבסוף ב"כל שיריו"! לא הניחה את דעתו גם מהדוּרת רבניצקי והורנשטיין, שיצאה סמוך למיתתו. לא שבע גם קורטוב נחת זה שנתנו לו שיריו המכונסים. גם לאחר מותו, כשנדחה לימי דור שלם, לא פנה כולו זיו שיריו, בעוד שאת ספוריו לא זכר איש ומעולם לא הגיעו אף לחצי פרסומם של שיריו.

ההיה יל"ג מספר לפי טבע יצירתו? בשיריו תפס מקום רב היסוד הספורי; היה רב גם היסוד הריאליסטי. לא מצאנו בכל השירה העברית החדשה אף משורר אחד בעל זִיקָה אֶפִּית במדה כזו. והוא גדל בסביבה ווילנאית זו, שהיתה קנאית לשירה – שהספור נחשב בה למלאכה כמעט בזויה. אף־על־פי־כן הוא נזקק לו עוד בתקופת יצירתו הראשונה. כיון שלא רבו בין המו"לים הקופצים על סחורה זו (אם גם מן הסטירה החסידית “אחרית שמחה תוגה”, שנדפס באלפים וחמש מאות אכסמפלרים נמכרה בשנה אחת כמעט כל המהדורה), לא נעשתה מלאכת הספור קבע עד שנתמנה עורך “המליץ” והיא נעשתה מקור פרנסתו. אבל מאז, לא פרש עוד ממנה. ואין צריך לומר, שלא נהג קלות בה, כשם שלא נהג קלוּת בשום מלאכה, ששלח בה את ידו.

כאמור, נמצא כבר בשיריו יסוד ספורי חזק, ואין ספק שהם הועילו לא מעט לטיפוח הפרוזה העברית המאוחרת. כל פרוזה צומחת ומתפתחת ישר מן השירה, היוצרת לה את נקודות האחיזה הראשונות. השפעת שיריו על ביאליק גלויה לעינים. אבל עוד בדקנו מה קבל מנדלי מיל"ג, מה קבלו פרישמן וברדיצ’בסקי – מה קבלו במיוחד מספוריו ופוליטוניו. מי שקורא גם כיום את הספורים האלה, יכיר בכל קרן־זוית שבהם ללא השפעתם על גדולי־המספרים שבאו אחריו, יכיר בספורים אלה מרומזים רמזי תוכן וצורה, נוסח וסגנון מאוחרים… איש לא נקה מהשפעה רבת־פנים זו: המספרים הליריים כאבות־הריאליזם. מפרץ ועד שלום־עליכם.

אף־על־פי־כן, כשאנו עוברים משירי גורדון אל ספוריו, אי אפשר שלא נכיר מיד סימני ירידה, משהו מן הקרתנות, אפילו קורטוב של בטלנות שהיא קשה לנו ביחוד בזה שנלחם בה, שהיה משכמו ומעלה גבוה, כאיש־התרבות ואיש־הטעם, מרוב בני דורו. דומה, שבהשליכו מיצירתו את כבלי החרוז ניטל חלק מכוחה, חלק מהתרכזוּתה – מן הרצינות הגדולה אשר לה. ולא רק באותם הספורים, שנכתבו לכתחילה לשם בדיחות הדעת בלבד, כי אם דוקא באלה, שמתוכם נשקף המשורר אלינו בכובד -ראש.

השירה תמיד פחות תלויה בזמנה. פחות תלויה בהתפתחותה הכללית של הספרות באותה שעה. השירה “צומחת מתחתה”, בעוד שהפרוזה קשורה קשר אמיץ בזמן, בתנאי הבטוי ובאמצעי הבטוי של הזמן. גם במשוררי העולם הגדולים אתה מבחין הבדל זה שביציבות, הנוהג בין שירה לפרוזה. ב"פאוסט אין עוד להכיר כמעט סימנים של כמישה, בעוד שב"וילהלם מייסטר", היצירה הפרוזאית הגדולה, שהשפעתה על הרומן הגרמני גדולה כל כך, משהו דהה, משהו נתיישן, אף “ספורי בלקין” של פושקין, כמה שהיה בהם מן המקדם לספרות הרוסית של כל המאה התשע־עשרה, נשתמרו בכל זאת פחות מ"יבגני אוניגין" או מן “הצוענים”. מובן, שאין זה אמור אלא בתקופה, שהספרות עומדת עוד בצמיחתה הראשונה. אותה שעה מקיימת את השירה צורתה המהודקת, הזיקוק האחרון מכל טפל, מכל פסולת של השעה. אולי משום כך גם גידולה נמשך והולך והיא צומחת עם כל דור צמיחה חדשה.

ספורח גורדון לא נחשבו גם בחייו כשיריו. הוא ידע זאת והצטער על כך. כרוב המשוררים, קנא לפרוזה שלו ודאג לה: ידע שאין לה מעמד בטוח. “כתבי הפרוזיים אינם נופלים בערכם מן השירים”. הוא כותב באחד ממכתביו. לפי טבעו, לא יכול גם שלא לראות לפעמים בפרוזה משהו רציני יותר ב"מעשה הנערות" שבדברים שבחרוז. וכשכתב אחד המבקרים דברי הערכה על שיריו המכונסים ולא הביע את התפעלותו מספוריו, כתב גורדון לאחד מידידיו בלי עדינות של סגנון ולא בלא התמרמרות: “ס. קפץ וכתב על שירי בקורת דחופה ומבוהלה ודבר עלי כזבים לאמר, שספורי הם נמנעי המציאות והמעשים אינם מתאימים לתכונות הנפשות”…

קשה כאן להכריע, מי צדק יותר – אותו מבקר או גורדון. מבחינה מסויימת שניהם לא צדקו. ספורי גורדון באמת פגומים מאד. כמעט שאין ספור, אין פרק שלא לקה בשפת־יתר, בהבלטה יתרה של המגמה ובסתם הפלגה ודברים טפלים. ספורי גורדון הם על הרוב פחות דברי פרוזה מכמה שירים ספוריים שלו, שעם היותם, לפי רוחם, דברי־אגדה הם נזהרים מפני האגדה. בספוריו על כל פנים אינו מכריח אותנו בכוח הסוגסטיה של משורר להאמין, כמו בשיריו, שהם מחויבי המציאות. בדבר שבאמנות סוף־סוף רק זה העיקר – שלא נתעורר מקסמי החלום, שנלך אחרי המשורר בעינים עצומות לאשר ינחנו. בספורים אין גם האַטמוספירה המיוחדה שבשירה, שכוחה להבליע את ההפלגה ולהכשיר אותנו לראות את הדברים באור נעלה מן המציאות. כאן פליטת־פה אחת. פרט קטן שאינו הולם את הסיטואציה, מטרידים אותנו מיד מעולם החזון. ובאבני נגף כאלה אנו נתקלים כאן בכל פנה שאנו פונים: תמימות יתרה זו, אמונת המשכיל שהאדם עשוי להשתנות בהשפעה ארעית, בכוחה של הוכחה הגיונית (דוגמא: מרדכי ב"אחרית שמחה תוגה", הפונה פתאום עורף לחסידות ומתחבר אל המשכילים) בצדה של התחכמות גדושה, שהיא נגע ספוריו ממש; ניצוצות של הומור אמתי בצדה של ליצנות משורבבת לכאן ולכאן, המושכת את המחבר אחריה עד לאין מוצא.

יתכן, שגרם לכך ההכרח למלאות בספוריו גם תפקידו של פוליטוניסטן, לבדח את דעת קוראיו של העתון, שנתחייב לספּק לו חומר שוה לכל קורא. הפרוזה לא היתה לו על כל פנים, כלמשוררים רבים, דרגה של עליה, תנופת רוח נוספת לשם חדירה נוספת אל האמת שבמציאות: זו הדרך של הרוח הבוגרת. להפך, בפרוזה כאילו נח מעט מסבל השירה והלך אחרי עטו בבטחונו של איש־שיחה מובהק, שאינו חושש למוצא שפתיו. הוא גם משבח את עצמו באחת מאגרותיו, שהיה הפוליטוניסטן הראשון. ואפשר, שזה היה באמת צעד גדול קדימה בספרותנו, שהיתה כולה מלאה אז פתטיות מעושה, שהנה התחילו מדברים בה גם בקלות־ראש מעט. אבל בחפצו לעשות מטעמים לקוראיו, נעשה לפעמים פרימיטיבי עד להמוניות. ואם בפוליטונים עצמם היה לעתים קרובות פייטן שלא במתכוון. היה ברבים מספוריו פוליטוניסטן במתכוון. רואים כאן בחוש, עד כמה היה כמשורר שלם יותר, מבוגר יותר, רציני יותר – עד כמה היתה בקורת עצמו ערה יותר בשירה משהיתה בפרוזה.

מה שנראה כאן משונה ביותר היא הרומנטיקה שלא במקומה, הרגשנות שלא במקומה. בסגנון חגיגי יסופר לנו על מומר מן החטופים, ששב לאחר שנתעשר לעיר מולדתו על מנת לעשות חסד עם בני משפחתו (“ולא שכח ישלירב את מקור מחצבתו… ככה הקיצו העצמות היבשות לחיים חדשים”…), ספור שמפתיחתו הפתטית, עם כל יפי לשונה, עולה ריח של בטלנות (“העצמות היבשות”). באותה התפעלות מעליבה יסופר על אֵם עבריה אחת, שלא גלתה את מוצאה עד יום מותה ובחרה להיות נקברת בקברות נכר מאהבתה את בתה, שהיתה נשואה לאיש נוצרי, למען לא ירע לה בגללה. המספר, שאליו באה הבת לבקש שיתפללו בעד נשמת אמה, רואה בזה גדלוּת נפש מיוחדה והוא מתאר את פעולת “האם למופת” בדברי מליצה כאלה: “לו עמדו בסודך ושמעו את דבריך כל ישרי לב בישראל, ונתנו כבוד ועוז לזכר אשת החיל ואם העדינה הזאת”… ולא נתקררה דעתו עד שקרא: “ככה יגלום פנים בדגלו וימות הגבור במלחמה!” (“רחמי אם”).

אפשר היה להוסיף על הפגימות שבאמנות והפגימות שבטעם בספורי גורדון כהנה וכהנה, אבל אותן יגלה גם הקורא לתומו, בעוד שלא רבים יעמדו על סגולותיהם. לא הכל יגלו ביצירות מעוּטי־שלימות אלה, אף על פי כן, את ההתחלה של הפרוזה העברית החדשה. גרעיני הפראה שאת עקבותיה נמצא בגדולים שבמספרינו החדשים. גם משורר כיל"ג היה עלול להכשל. הכשילוהו בעיקר גורמים התלויים בזמן. ברור, שהתקופה לא הוכשרה עוד לפרוזה, כשם שהוא עצמו, הסטיריקן מטבע יצירתו, לא הוכשר אלא מעט מאד לאֶפּיקה נקיה. בפרוזה ודאי שלא השיג מה שהשיג בשירה. אבל, כמשורר גדול, רמז גם בה להולכים עמו ולבאים אחריו על דרך התפתחותה של אמנות־הספור החדשה.

עלינו להבליג על מה שאינו עוד כיום לפי טעמנו, כדי להוכח שגם בפגומים שבספוריו יש משהו, שלא ניתן אלא למספר רב־כשרון. הוא, איש המגמה, היה קודם כל בעל עין רואה. והעיקר: ידע לספר מתוך שמחה, כשם שידע גם למצוא את החומר היאה לספור. שנים עשר הספורים, שנכנסו לקובץ שיצא על ידי “דביר”, מגלים ברובם את הנוביליסטן מלדה –מי שיודע לגלות את חוק המציאות ב"יקר־המציאות", ואת יסוד הקבע – בזה שנראה כולו ארעי. רבים ממספרינו, מתוך להיטות אחר “האמת שבמציאות”, צמצמו את תחומי המציאות, ורק מעטים ביניהם עמדו על סוד הנובילה. גורדון נאחז ב"מאורע", שמח על העלילה ההרפתקנית; ידע עד כמה גדול לפעמים כוחו של מה שאינו מצוי ללמד על המצוי. אתה מוצא בספורים אלה כמה דברים הנראים כאניקדוטות ומשעשעים, ועם זה – הם מרמזים על “הגלגל החוזר” במציאות. יותר ממה שחוזר למראית־עין כל יום וכל שעה.

טפוסית מאד לצורות הספור הגורדוני היא הנובילה הקטנה “תודה הבאה לאחר זמן”. מעשה ביהודי כפרי שעמד לו לקיסר אלכסנדר הראשון בשעה שאירעה לו תקלה בדרך ביער, והמלך, מתוך החזקת טובה, רשם את שמו לזכרון בחשבו עליו טובות. אבל הטובות לא באו. הפונדקי ירד בינתים והגיע למדרגה אחרונה של עניות. ולאחר ימים רבים, כשהגיע לימי זקנה, נצטוה יום אחד לפני הרשות. הוכרח למכור את כרו האחרון להוצאות הדרך, וכשבא העירה, מסרו לו את… תודת הוד מלכותו – תודה מאוחרה זו שעלתה לו בכוחות ובפרוטות האחרונים. אניקדוטה זו (מעשה שהיה) שמשה למספר אמצעי לתכלית כפולה – המאורע “המבדח” כשהוא לעצמו, והמסומל בו: תודת־המלך, שנתעכבה עשרות בשנים על ידי הפקידות המטומטמת והצוררת, הטובה הקטנה שחשב המלך על עלוב זה ושנהפכה לו לרעה גדולה וקפחה את שארית חייו.

אוהב הוא את ה"מעשה שהיה", ובאגרותיו הוא מסתמך על כך כשמונים אותו בהפרזה (למשל, המעשה המסופר ב"אשקא דריספק"), אבל אינו מזלזל גם במעשה שיכול להיות והם הספורים הטפוסיים ביותר שבקובץ. מעשה ב"כף רגל עגל", שהרבנית לא השיגה לשבת והרב הטריף את כל תבשילי העיר כדי לנקום את נקמת עלבונה של אשתו, מה שגרם לריב ומחלוקת, וסופו של דבר היה, ש"פסקה פרנסת הרבנים ובטלו בתי הישיבות וגלה כבוד מדריבישוק" – תיאור רחב של הוי קרתני וטמטוּם קרתני שבמסגרתם מאורע זה נעשה אפשרי, נעשה גם טבעי, אם גם ודאי שלא אירע לעולם. כיוצא בזה הספור “בעבור נעלים”: מעשה בחזן שקולו ערב על בני העיירה וכולם משתוקקים לנגינתו, והנה יצאה אשתו השוקה בנעלי־יד ופסלה את בעלה לחזנות: דבר שאף הוא מבחינת האמת שבמציאות משולל כמעט כל יסוד, אבל כמה מן ההוי היהודי בתיאורי בית־הכנסת, כמה מן האוירה הפנימית, אוירת חזן ומשורריו, – כמה תמימות יהודית תוך כדי לעג! ספור שבכל צירופיו הרבה מסגנונו ורוחו של שלום עליכם (אגב: כנויו של החזן הוא “הזמיר”). ברוחו של משכיל יסופר גם המעשה בשדים ורוחות, שקנו כביכול שביתה במרתף של בית וקפחו חייה של אשה תמימת־לב. – שדים שלא היו אלא רמאים, שנתכוונו לסלק את העלובה מ"חלק בית" שנפל לה בירושה. אבל כמה גופי מציאות בספור נטול־מציאות זה! כמה השכיל המשורר לגלום באלמנה חסרת־ישע זו דמות אשה צדקנית, הזורעת במעשיה הטובים אור גדול בתוך סביבה אפלה ודלת־חסד זו (“רבלה מוכרת החמאה”). הומור ורחמים, לעג וחן כרוכים כאן יחד כמו במיטב ספורי ברדיצ’בסקי; ואמנם בכל תפיסות המציאות שבספור זה יש משהו מן הקצב של “מעירי הקטנה”. ולא רק בספור זה בלבד. גם בפרקי “מעלות ומורדות” אתה נושם פה ושם אוירם של ספורי ברדיצ’בסקי. תיאורי העיר העליונה, עיר “הגבירים”, והעיר התחתונה, אשר בו ישבו דלת העם בבתי־חומר, ו"אלו היה בית המקדש על מכונו וכהנים בעבודתם היה הכהן הגדול מתפלל גם על יושביה שלא יעשו בתיהם קבריהם". אפילו בשם העיר בית־חורון" (ש"איננה העיר העתיקה בארץ אחוזת אבותינו על גבול אפרים ובנימין" וכו') ובהרצאה התורנית בכלל – נגלה מן המשותף לסגנונו של ברדיצ’בסקי עד כדי להתמיה.

אתה מוצא כאן כמה ספורים, שמצד אחד בולטות בהם בעיות ההשכלה בכל סימניהן, ומצד שני הם מראים על תפיסה פייטנית, פסיכולוגית, נקיה מאבק־מגמה. הספור “מלך טפש” שענינו לכאורה החנוך המקולקל, כולו רצוף הוי חי ודמויות חיות (אם גם ציפה זו, שהיתה מסורה לכל בעל שנישאה לו וידעה להסתגל לו בלב ונפש, “כצפור דרור העוברת מאקלים לאקלים”, היא אשה סלבית יותר ומזכרת כל כך את “דוּשנקה” של טשחוב). החרוזים המבדחים מתוך “משחק אחשורוש” – חרוזים בפרוזה אלה שהיה מגלה הרבה שובבות קונדסית כל פעם שנזקק להם – מגלים פייטן עצמי מובהק, משהו משלום עליכם, כשם שבכל יגון גורלו של הנער שהלעיטוהו תורה על כרחו ועשו אותו ללא יצלח וסופו היה שנתגלגל ב"מלך טפש" בין משחקי פורים – יש שוב משהו פרישמני. כמה נתבשם מפרוזה זו גם מנדלי, ולא רק מתיאורי ההוי הריאליסטיים, כי אם מן הליריזם הגדוש שבספורים אלה, המהבהב כשלהבת־פתאום מתוך מראות־החול ומציאות־החול (“ישראל, ישראל, גוי עתיק בארץ, כל מנהגיך קדוש לה'”)⁶ שוב אותו הלעג לאומה,העובר מאליו להערצה לה, לשבתותיה ולחגיה, לכל היופי המסתתר מאחורי הכיעור שבחיי עניה. תוך כדי התחכמות של המשכיל, מבצבצים פתאום רחמים רבים, ואתה מגלה פתאום את כל התום שבמשורר ("על סכלות בת עמי ועל פתיותם נפשי מרה לי. אלי! אלי! כל האלפים האלה מוכי־סנורים ואתה לא תפתח עיניהם! ".⁷

בספורו “המעורב בדעת”, שהוא מעין רומן כולל של ההשכלה עם אפותיאוזה של משכיל העיירה, אם גם לא בלי קורטוב בטלנות של שמ"ר, אתה מוצא עמודים מצויינים, המציירים לנו את “פחד היהודים”, אותו “הפחד הישראלי העתיק”, בצבעים לא נשכחים; (משהו דומה שוב בתפיסתו ובהרצאתו לציורו של ברדיצ’בסקי “אויבי”). עיקר תכנו, כמובן, הטפת המשכיל לחינוך מתוקן, להוראה “על דרך הפשט הקרובה אל השכר ואל המציאות”, ל"השתלמות במדעים, כי לא על הגמרא לבדה יחיה האדם"; אבל לא בלי הומור לא בלי זיקת־פייטן גם אל הדברים עצמם, אל האנשים עצמם, אל דמותם ומהותם. לכאורה הוא תופס לשון המשכיל המליצית אבל כמה הוא מכניס בה נוּאַנסות של לשון עממית, של היתול עממי! לכאורה אינו רואה אלא אנשים הגונים והם אנשי־השכלה ויודעי־דקדוק ודוברי־צחות, ואנשים מגונים והם מורדי־אור ועלגי לשון ובוזי דעת וכו'. אבל רואה הוא ראייה של הומור גם את אלה, שהוא דן אותם כולם לחובה. על יודקי החייט, למשל – קטן שעלה לגדולה וממרר את חיי הנתפסים להשכלה בבית־המדרש שהקים, עד שהוא נתקל יום אחד בתקיף ממנו והוא מתגלה בכל רפיונו (משהו דומה למה שמספר ברדיצ’בסקי בספורו “מעל כסאו”) – על יודקי זה עצמו ועל “חכמותיו” הוא יודע לספר גם מתוך בדיחות־הדעת ("הוא היה אומר: תכלית כל בינה ויסוד כל מדינה היא – אסתרא בלגינא… "). עם כל הרגשנות של המוכיח בהתעוררו על סכלות העיירה, ניבו לרוב פשוט, אינטימי, מפליא לעתים קרובות בנעימת הדיאלוג הטבעית, בקטעי הדיבור החיים.⁸

ברם, לידי מדרגת אֶפּיקן גמור לא הגיע, אלא ב"קפיצת הדרך", – ספור שאנו רואים את המספר משוחרר כמעט מכל סבל ההבעה של הדור, משהו שמזכיר בסגנונו את חמדת הפרוזה של מנדלי; אֶפּוֹס קטן של נסיעה בעגלה שבימים ההם. כאן נעלם המוכיח, ולא נודעו עקבותיו. בכל טבוּעה כאן שמחת הראיה. האנשים והמראות, ביפים ובכיעורם, מלטפים ומגרים את העין הרואה, הרעבה לאותות חיים, לקטעי מציאות באשר יתגלו. מברוריה, הפולנית הצעירה, יפת התואר וחורת הפנים, שפרה המילדת, טובת הלב והקפדנית כאחת, יצחק החנוני, יהודי טרוד ומלא דאגות פרנסה, הירושלמי, האפוטרופס לצניעות, הגומר במעשה בלתי צנוע כל עיקר, ועד בעלי־העגלות “תלמידי־החכמים”, שיש בהם וב"תורתם" כבר משהו מטוביה החולב – כל האנשים האלה חיים וקיימים לפנינו בספור זה לשם עצמם ולא לשם זולתם. על מראות הנסיעה והרפתקאותיה, על כל פרשת הענויים והטלטולים האלה יסוּפר מתוך רוגז ומתוך קורת־רוח, והאחרונה גוברת תמיד. אנו רואים את הבחור שלנו, לבוש ב"קורדיקין החדשים", כשהוא מתלבט בטיט־הדרכים, נהפך עם העגלה ומתענה באכסניות – את הנער הרך, המתכוץ מקור, אפס חום הנעורים עוד רב, והוא מטה את פניו אל עבר הרוח המנשבת ומעוררת ומודיעה על החיים הגדולים, המלאים ענין ויופי על אף כל פגעיהם ונסיונותיהם.

ב"קפיצת הדרך" אנו עומדים כבר בתחומה של הפרוזה הספוּרית החדשה.

*

יותר מאשר בשאר סוגי יצירתו של גורדון קשה להכריע בספוריו ; קשה יותר להביא את הטוב והפגוּם לידי “מכנה” אחד. באשר יותר מבשאר סוּגי יצירותיו נאבקים כאן שני יסודות, שתי ראיות: זו של הסטיריקן וזו של האֶפּיקן. סגולה זו אתה מוצא בכל אמנות טפוסית יהודית. הסטיריקן רואה את הדברים תמיד פעם מצד זה ופעם מצד זה. ראיה זו לסירוגין היא המביאה אותו פעם לידי מרירות קיצונית ופעם ידי סנטימנטליוּת קיצונית. גם מנדלי היה בעל “שתי ראיות”, אם גם בפרופורציה אחרת כמובן, בלי משהו מתכוּנה אלימנטרית זו אין לעמוד גם על ביאליק, שניאור, ברנר. מכאן חוסר ה"הרמוניה", שהוא סימן לחולשת ישראל, כשם שהוא גם סימן לכוחו הקדמוני.

מי שיקרא לאור זה את ספורי גורדון, יעמוד על סוד פגימותיהם, אבל יוכשר לגלות בהם גם את הטוב הרב המשומר בהם – לגלות משהו נוסף לגורדון המשורר. כפרוזאיקן הוא לפעמים קרוב יותר, ואף שגם נכשל יותר, ידע ביושר עטו להתגבר על כמה מחולשות דורו. כסופר גדול ידע להצביע גם בפרוזה מלאת־הדורים זו על שבילי יצירה חדשים.

ט. הפוליטוֹניסטן

מרשמים מקוטעים נצטרף לנו מושג מטושטש מפוליטוניו של גורדון, שהיו מפוזרים עד כה. עכשיו כשנתרחש נס וקטעי־פרוזה נשכחים אלה, הוצאו מגליונות “המליץ” הישנים, ויצאו בספר מיוחד, ניתנה לנו האפשרות לעמוד על טיבן של “שיחות חולין” אלה. הן נכתבו בשנות השמונים, שנים של שקיעת ההשכלה, של שקיעת יל"ג, לפי דעת עצמו ולפי דעת אחרים, ועם זה – כל שורה בעלים אלה שקויה אותה לחלוחית שח רגש וחריפות של מחשבה, ואותו חן של בטוי מקורי שאתה מוצא ביצירותיו שנכתבו בימי העוז והשגשוג. ועלים אלו אינם, לכאורה, אלא שיחות רהוטות לקוראי העתון שערך לאחר שנסתתמו מעינות פרנסתו – אינם אלא פוליטונים. עוד פרישמן התריס כלפי הזלזול שנוהגים בסוג ספרותי זה. גם בספרות לא השם גורם, אלא עושה המלאכה. אחד כותב פואימה ונמצא שאינה אלא פוליטון, ושני, להפך, אינו מתכוון אלא לפוליטון, ונמצא שכתב פואימה.

לא נפליג בשבח העלים האלה, עד כדי לראות בהם דברים שבשירה, אם כי יש בספר זה דפים, שאינם נופלים מדברי פּיוט. אכן אין ספק, שב"צלוחית של פלייטון" זו מפעפעת רוּח הזעם ורוח הכאב של המשורר על חרפת האומה כשם שהיא מפעפעת כמעט בכל מה שיצא מתחת עטו החמור, שלא נח מזעפו ולא “עשה לעצמו יום טוב” לעולם. אחדות זו, הנטוּעה בכל אישיות מובהקת, מתגלית קודם כל בהעדר ארעיות, גם בזה שנראה ארעי. גם בשיחות קלות אלה, שלא באו לכאורה אלא לבדח את הקורא, אתה רואה את סמל הקנאה לכבוד האוּמה, הרודף אחרי המשורר ואינו מרפה ממנו אף רגע, אתה רואה עד כמה המציאות היהודית האיומה תמיד לנגד עיניו – עד כמה אינו מעלים עין מחטאת ישראל ומצרת ישראל, שהוא כורך אותן כאחת, וגם בהכירו את מקור הרעה, לא יחדל הזעם ולא יחדל הכאב; “אוי לי כי האספקלריה שלי שאינה מזהירה מראה לי את נפשות האנשים ההם בעצם חלאתם וזוהמתם”…

אכן אין זה אלא המשך השירה, המשך התוכחה הגדולה, – העמקת ההכרה של הטרגדיה היהודית, של כל מה שנקב תמיד את מוחו ולבבו: “מה תהי אחרית אבק דק זה אשר כל הארץ הוא מלא, מה תקות אפר המקלה המפוזר לשבעה ימים ולשבעים ושבע ארצות?… הילוקטו לאחת אחת העצמות המפוזרות לפי שאול? התחיינה העצמות היבשות האלה ויבוא בהם רוח וחיו ועמדו על רגליהם?”

לכאורה אינו מתעסק כאן אלא בקטנות, אבל כל פרט חוזר ומביא אותו אל הכאב הישן. אל המסקנות הישנות. כל פגם בחיינו, כל עקמומית בנפשנו צורבים את בשרו כגחלי אש. רואים עד כמה הוא נבוך כל פעם, כשהוא אנוס לציין פשעים שנעשו בידי יהודים, מעשי אכזריות שנעשו בידי רחמנים בני רחמנים: “מפני העוני והמסכנות, לא יירא יעקב… – הוא נאנח משברון לב – אבל אוי לנו אוי, כי נגעה הרעה עד הנפש”. ומה היא הרעה? “בקישנוב נתפשה להקת רוצחים ושודדים, ששה אנשים, וכולם **מבני ישראל”**. יש משהו שבתום נוגע עד הלב בקריאה: “איש מישראל, הרחמן מטבעו… הוא יקום רוצח, יקטל נפשות נקיים!” – איש־זעם זה מתגלה, כיהודי פשוט, המתבייש מכל חטא יהודי, כמו מחטא של אדם קרוב, של בן־משפחה.

“שר־ההשכלה” היה, וכל ימיו נלחם קודם כל עם העזוּבה היהודית, – נלחם לסדר, להגיון, לנימוס; ככל גדולי התקופה, לחיים של יופי ולחיים של עבודה נושאת פרי. בחנוך האומה לא הבדיל בין קטנות לגדולות, ועינו היתה פקוחה תמיד על הנעשה באיזו עיירה נדחת לא פחות מאשר על מרכזי היהדות. עינו נעוצה בכל מקום, שהוא רואה אותנו בקלקלתנו, בהתפוררותנו, בחוסר כשרוננו לחיים, או, כבטויו החוזר – “לישובו של עולם”. אבל נפשו של “משכיל” מובהק זה סולדת מיוצאי הגיטו, מפחדנותם המבישה, מהתנכרותם שבעתים משהיא סולדת מכל מה שנעשה בבית, ובמנותו את חטאות עמו, יוקיע בחרוק שנעים את אלה “העוזבים את אדני נסם ובורחים ממקום המערכה לנפול אל האויב”, – את אלה “המחקים את העמים אשר סביבותיהם – וילמדו לשונם לדבר איש כלשון ארצו וכלשון עם ועם, ולשונם תימק בפיהם”… “שים אזנך כאפרכסת ושמע את הלשונות השונות העולות על שפת העם הזה המוכה לרסיסים. שפת בוני המגדל בבקעת שנער היתה שפה ברורה, שפת רננות לעומת ריב לשונות זה. כי יפגשו שבעה אנשים יהודים משבע ארצות לא ישמעו איש שפת רעהו אם אין המליץ בינותם”…

גם בדפים חטוּפים אלה אתה מגלה רעיונות שאנו מתגדרים בהם כיום, והם הולכים וחוזרים כאן, נאמרים בהתמדה ובהטעמה – אתה נוכח שוּב, כמה מקטנות ההשגה היה באלה שראוהו כעומד מרחוק, שחשדוהו במה שאין בו. מכל פליטת־עט אתה רואה, כמה השפיע לא רק על ביאליק (דוגמא קטנה: “הנטישות היבשות תשברנה” וכו', – ציור שמרומז בו כבר המוטיב של “גבעולי אשתקד”), כי אם גם על אחד־העם, שתורתו רובה ככולה כבר גלוּמה במאמריו של פובליציסטן בהיר־עין ועז־נפש זה, הדורשי כבעל “לא זה הדרך”, הכשרת־האדם הקודמת לגאולה מדינית, והמשתער, כמוהו, על “שגוש הרעיונות וערבוב המושגים”. ולא עוד אלא שאתה מוצא כאן גם את הקרקע שמתוכו צמח מנדלי – אותה ראיה, אותו אופן ההשגה ואפילו אופן הבטוּי, נצנוציו של אותו ריתמוס מיוחד וצירוף לשוני מיוחד, שבהם נחתם הריאליזם המנדלאי המקורי.⁹

מפוליטונים אלה למד בלי ספק הרבה גם פרישמן. המעבר מן ההומור אל הליריזם; הדברים כדרבנות, המתחלפים בדברי־לב נמוכי קול, בודוּיי־לב עמוקים – כל זה מגלה דרך בטוי יהודי, מקורי. פוליטונים אלה – שרשם עוד נעוּץ בשיחות אלחריזי ועמנואל הרומי. לא לחנם מצוּיה כאן הפרוזה המוחרזת לעתים קרובות כל כך. אתה מוצא בשיחה שוטפת זו דברי שעשועים ודברי תורה, חידוּדי רעיון לחידודי לשון, דברי ביקורת ודברי ליריקה, ואגב שיחה רהוּטה – גם תיאורי הוי נוקבים, מכחול יהודי וראיה יהודית. השפע נובע כאן בלי מעצור, משתפך באותה קלוּת של יד מבורכת, שאינה נוהגת חסכון, באשר יש לה רב. לחן הלשון מצטרף – ותמיד מאליו, כהפתעה, כמתנת־חנם – החרוז השקוי חריפות (“אמרנו: ההשכלה היא תפדנו מכל בני שחץ, ותצילנו מן הדחק זהו הלחץ, ולא נצטרך עוד לא אזוב ולא אתרוג ולא כרפס ולא יחץ, וכן זרקנו את התוך עם הקליפה ואת הילד עם סיר הרחץ”…) החרוז מתבקש כאן מאליו, כתוספת הוּמור, כתוספת חדוה של הבטוּי.

*

כל דף, כל פסוק כאן הם פרי הסתכלות עמוקה, פרי בקורת ופרי אהבה, אם גם הבקורת מכרעת. ודאי, שכמו בספוריו, כן גם כאן הרבה עוד מן החומר ההיולי, משהו עוד לא גמל כולו, לא נתבשל עד כדי הבעה שלמה, עד כדי יציקה שלמה – מה שאנו מוצאים כבר באלה שבאו אחריו: באחד־העם ובמנדלי. הרצון בלבד לזווג תרבות כללית ועברית, בלי לעמוד עוד על סוד האחדות, ההכרחית בכל יצירה אורגנית, לא היה מספיק בכל מתנות הרוח הגדולות שניתנו למזווג. אכן עינו היתה היתה כל הדרך שעברנו בה. הוא ראה באצטגנינות שלו את העבר וההוה שלנו כחטיבה אחת: דבר לא נעלם מעינו הנוקבת. ובכל לקויי הראיה שהיו הכרחיים לזמנו, לדורו, באה כאן לידי בטוּי הכרה ראשונה של המהפכה העתידה לבוא, – בא לידי בטוי משהו עז ושלם גם מבחינה יהודית טהורה, הן בצורה והן בתוכן. וכמה היה האדם זה תמים עם אלהיו, עם אלהי ישראל, אתה למד מסיומה של אחת משיחותיו: “באשר רוח ה' תנחך, אל תרף מקחת את לבך, לב העברי, עמך… והיה אם יהפך גלגל הזמן עליך לטוב וירוממך לרשת ארץ, אז לב העברי ישמור עליך להחזיק המדות המצוינות שבני ישראל מצוינים בהן, לטוב לך כל הימים ולחן ולכבוד לבני עמך”…

י. על נהר כבר

לפי שיריו, שנופם נוטה כמעט תמיד לרשות הרבים, עלולים היינו לחשוב, שאין לו לגורדון לגמרי פנות־סתרים בחייו, ואלולא אגרותיו, שפתחו לנו פתח אל חייו האינטימיים, קשה היה לנו לצייר אותו ברגעים שהוא איננו “עובר לפני התיבה”. חייו הפרטיים שמשו ליל"ג חומר לשירה רק לעתים רחוקות מאוד. לכך היה אדם סגור ותקיף וזעוּף יותר מדי. הוא גם מחזיק טובה לעצמו, שלא “השמיע בקהל מה שחי בביתו”, ולא היה משורר־משפחה, דוגמת האד"ם, מעולם (“בנים לי נולדו – שירי לא נשמעו,/ חלו ומתו – אנחותי לא באו”). יל"ג היה משורר רב־גונים וברגעים בודדים בחייו ידע כנורו עז־המיתרים להוציא המית־קול חרישית, המעידה, כי היה גם פייטן לירי מובהק, אם גם גלה את מיטב כחותיו רק כשליח צבור. אבל מטבעו האמיץ היה לבלתי הביא לפני הקהל את סוד שיח נפשו. סימן הוא לכוח, כשפייטן אינו עט מדי פעם בפעם אל שלל חייו – כשהוא יודע לחתום חזון חייו הפנימיים ולשמור עליו עד עת מצוא. החיים הפרטיים הם לאמן תמיד ה"ריזרבה", שעליה הוא סומך, אבל גם שומר עליה. רק בדרך זו אין הוא מבזבז את עצמו קודם זמנו. ההשתפכות התכופה אולי יפה למשורר הלירי הטהור, שאין לו דבר חוץ מעולמו, אבל הגורדונים, שהם שליחי תקופה ולוחמיה, – המפתח אל נפשם שמור אתם בחדרי חדרים, ורק כשהתקופה נשארת מאחריהם והם פטורים מחובותיה, הם נעשים פנויים גם לנפשם.

על כן יקר לנו כפלים כל מה שמעמיד אותנו על חיי גורדון, שהוא עצמו היה מאפיל עליהם תמיד, ורשימות זכרונותיו ויומניו, שנתפרסמו ימים רבים אחרי מותו, הם אוצר יקר לכל מי שרוצה להכיר את חיי המשורר שנהג כל ימיו צניעות בעצמו, וגם המעט שהתיר לעצמו לגלות “בשעות הפסקה” היה טמון בארכיונים ימים רבים עד שהגיע לידינו.

*

“שעת ההפסקה” הראשונה בחייו היו ימי שבתו בפוּדוֹש, מקום נדח זה ב"אולוניצק המדינה", שלשם נתחייב חובת גלות בעטיה של מלשינות מצד הקנאים בעיר המלוכה. עד אז לא היה פנוי לעבודה כגון זו, שאינה אלא מלאכת־סיום לאנשים, שעיניהם רק אל העבר. מעטים היו האנשים, שחייהם עברו בעבודה וביצירה שאינן פוסקות, כמוהו. מימי נעוריו עמד על המשמר, כמשורר, כמחנך, כעתונאי, כמספר, כפוליטוניסטן, – לא היה דבר מועיל לאומה, אשר לא שלח בו את ידו. הוא לא היה מן האיסטניסים. הכל נגע עד לבו. עיניו היו משוטטות בכל פינות חיי הדור, ובכל אשר מצאה ידו נתן את ידו לתקן, להאיר, להזהיר. וגם במנוחה ראשונה זו שניתנה לו בחייו, “מנוחה בעל כרחו”, הוא משתמש כדי לרשום בספר כל מה שעבר עליו לא למען שעשע את נפשו ולספר את הגדולות והנצורות שעשה, כי־אם שוב להועיל ל"באים אחריו", להזהירם על שגיאות חייו ושגיאות דורו.

נפלאים היו אנשי הדור ההוא. כשאנחנו קוראים את דבריהם, פעמים אנו מתרעמים על זלזול זה שנהגו בחיי עצמם, לא זה שלא נתנו אותנו אלא לעתים רחוקות להציץ אל חביון חייהם, דבר שהיה מועיל כל־כך לקרב ולבאר ולהאיר לפנינו גם את יצירתם. אבל כשאתה קורא ספרים מעין “על נהר כבר” אתה עומד פתאום על חזיון זה מצד אפיו המוסרי. האנשים ההם היו נארגים כולם בארג חיי הצבור במידה כזו, שלא היה סיפק בידם להצטמצם בחיי עצמם. כל מה שעבר עליהם בא ללמד לא רק על עצמם, כי אם על הכלל כולו, – והכלל היה תמיד קודם. לא רק יל"ג, כי אם גם אפיקן מובהק כמנדלי, היה רואה את עצמו קודם כל כהיסטוריון, כ"צופה לבית ישראל". ראיה זו טובעת חותם מיוחד על כל מה שרשמו, ובהיותה פוגמת מעט בתכונתם האינטימית של הדברים, היא מותחת עליהם באותה שעה חוט של כובד־ראש מיוחד, של חשיבות מוסרית נעלה.

ברם, אין אלה רשימות פובליציסטיות כל עיקר. מפליא בזכרונות אלו דוקא רבוי העובדות ומיעוט הדברים על העובדות. גם בזה היה משום שפע של כוח, משום זיקה אֶפּית לעצם הדברים, משום רחבות־המבט של משורר ואיש־צבור כאחד. מה לא נלכד ברשת עינו הצמאה? כל האנשים שבאו עמו במגע ומשא, קרובים ורחוקים, אהובים ושנואים, חשובים ונקלים, כל מיני מאורעות, בין שיש להם ערך צבורי, ובין שיש בהם ענין מצד־עצמם, ולא כל־שכן שאלות־הזמן, עניני־האומה, עסקי־חנוך, השכלה, דברי־תורה ודברי ספרות – כל זה נוגע אל לבו, את כל זה הוא רושם כאן ביושר עטו, ואתה מרגיש, כי אין כאן משוא־פנים לא לעצמו ולא לאחרים, – כי כאן מדברים “הדברים כהויתם”.

מפליא ומעורר רחשי כבוד סגנון זה, שיש בו מן הפשטות ומן הכוח. הכל רשום בצלילות, בלי התרגשות, בלא הטעמה יתירה – ובאותה שעה אין גם דבר שנכתב בלא השתתפות אמתית. בין שהוא מדבר על הגזרות הרעות שהתרגשו ובאו על יהודי רוסיה, על סגירת הישיבה הווֹלוז’ינית, שבחוריה יצאוּה בימי הקור בעירום ובחוסר כל, ובין שהוא מספר בקצרה ודרך־אגב באותה פשטות אנושית ומנוחה וצדוק־הדין, שרק אנשים מוצקים מסוג שלו מסוגלים להם, – על מחלתו, ש"כפי הנראה גם תבצעהו" – הוא קודם כל נותן לנו את העובדות עצמן מפורשות בבהירות האפשרית, ורק בהיות הכאב גדול מאוד, מתפרצת רגע האנחה המרה מן הלב הכבד.

*

ימי “גלות פודוש” היו ימים של חשבון־נפש למשורר. הדברים שלבו נבא תמיד באו עליו כתומם יום אחד. יום אחד ראה את עצמו עזוב ונשכח וגולה בארץ נכריה, ואף אחד מאנשי־ההשפעה המרובים שבעיר־המלוכה לא התעורר לבוא לעזרתו. לאיש מרבי הצבור והספרות לא נגע הדבר, שגדול משוררי התקופה הושם במאסר ונשלח כפושע “אל ארץ גזרה”. מאורע איום זה שבר את לבו לכל ימי חייו. ממנו לא נרפא עוד. מאז נפלה עליו רוחו ללא קום. שארית האמונה באדם נכרתה מלבו.

אבל צלילות דעתו עמדה לו גם בימים ההם, הוא עורך את זכרונותיו מתוך אובייקטיביות גמורה. העין בהירה, היד אינה רועדת. את דברי ימי ילדותו הוא רושם כהיסטוריון, כשוקד על תקנת הדור הבא, והוא מטעים קודם כל את דרכי חנוכו – מציין בשמחה והודיה את “האות הראשון אשר עשתה ההצלחה עמו לטובה”, בנתנה לו “מלמד ופדגוג אמן בדורותיו”. הוא ידע ערכו של חנוך. והוא עצמו היה, גם כסופר ומשורר, קודם כל “מורה להועיל”, ועל כן הוא מציין כדברים העומדים ברומו של עולם את כל מי שהביא “שיטה מסודרת בלמוד” ו"נהל את תלמידיו בדרך ישר מן הקל אל הכבד", ואינו שוכח להרים על נס את אשר ניתנו לו פעם מגילות קטנות ללמוד על פיהן את הדקדוק בדרך משחק. בזה נותנת את אותותיה תקופת ההשכלה, שהיתה קודם כל תקופה מדריכה ומחנכת, תקופה ש"חילוף השיטות בגדול הבנים" היה ראש עניניה.

אבל הוא מספר בהרחבה גם על עניני משפחה ומאורעות המשפחה, בראותו גם בהם חומר מועיל. דרך אגב הוא מציין את תכונות בני משפחתו ואינו חס גם על הקרובים לו ביותר. בשרטוטים מצומצמים הוא רושם את דמות אמו “שהיתה בעלת דעה וקשה כארז”, ואת אביו שהיה “רך כקנה ושומע בקולה” – שתי התכונות הקיצוניות, שמהן על הרוב מורכבת כל אישיות יוצרת גדולה. שתי המדות לא התמזגו בו מזיגה הרמונית: “הקשה כארז” וה"רך כקנה" שלטו בו תמיד לסירוגין. על משפחתה של אחות אמו, שהיתה נשואה לאחד ליב קורנסקי, הוא אומר בפשטות: “הוא אבי בני כל בני קורנסקי, הנודעים במעשיהם המקולקלים”. ועל אחי אביו – שהיה “איש נכלים ולחם סתרים ינעם לו”, כרקטריסטיקה אמנם מעורפלת במקצת, אבל לא מחניפה לבעליה על כל פנים.

אביו שהיה משכיל ויודע שפות, שהיה יפה־תואר ושהיו לו גם רומנים, היה באיזו מידה שייך לשכבת ההשכלה הראשונה ברוסיה, לזו של המאה השמונה עשרה; אבל את בנו חינך כדרך כל היהודים, פטם אותו בתלמוד ופוסקים ושמח מאוד, שניתנה לו הזדמנות ללמוד עם בני־הרב, ורק לאחר שירד מנכסיו והנער נעזב לנפשו, התחיל שוקד על למודים כלליים.

דברי־קובלנה עולים בספר זה רק לעתים רחוקות מאוד, להיפך, כמה פעמים הוא מודה ש"אין לו פתחון פה להתאונן רע על ההשגחה ועל ההצלחה, כי על פי רוב הסבירה פנים אליו". גם על דברי ימי גלותו שנרשמו בשברון־לב עמוק, נסוכה על הרוב אותה המנוחה של החכם, המבליג על אסונו ומתאמץ לראות את הדברים באורם הם. הפּתוֹס הגדול שמוּר גם בימי משבר לצער הרבים.

*

“שעת הפסקה” השניה בחיי גורדון, שבה התחיל רושם “דבר יום ביומו”, היתה אחרת. זאת היתה כבר השעה שלפני ההפסקה הגדולה, – האחרונה, ועל העלים האלה, שנרשמו רובם על ערש־דוי, בשעה שכותבם כבר חש את קרבת המות, שפוכים אור־לב עמוק ופשטות ויגון כבד זה, שרק הוא, בכוחו הגדול, יכול להסתירו מעין רואים.

זה ימים רבים, שהכיר את הבדידות בכל שבט יגונה. עוד מאמצע שנות השמונים חבריו למלחמה הולכים ובדלים ממנו, נמשכים בכוח התקופה החדשה, ששמשה התחיל בוקע. בעיר המלוכה הוא נשאר יחידי. “אם יכתוב שיר חדש או חדוש תורה, אין איש אשר יבין לרעו”, ובמרי בדידותו הוא קורא: “מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי”.

בדידות זו הגיעה למרום קצה בימיו האחרונים, כשחלה במחלת הסרטן ולא היה עוד בכחו להשקיע את עצמו בעבודה, כאשר הסכין בכל ימי חייו. אמנם גם אז אינו מפסיק משנתו ואינו עוזב את מלאכתו לגמרי. לא איש כמוהו יתמכר לבטלה שלימה. אבל אישיות נובעת אנרגיה כזו אינה מסתפקת במועט, והיא תובעת פעולות וחיים, גם כשהתחיל להנתק כבר פתיל החיים.

יומן זה, שמבין שורותיו הרועדות, עולה נעימת־הפרידה מן העולם, מיוחד בסגנונו, בקולו, – בכל הגודל האנושי, הפרוש על פני כולו. אין כאן דברים שבסנטימנטליות רבים. להיפך, כל עמודיו מלאים הדי חיים. הוא כולו עניני, כולו מעשי. אין דבר בחיי האומה, שאינו נוגע גם עתה עד לבו. גם לנוכח פני המות הוא ממשיך את חייו עם הכלל ובעד הכלל. בנשאו בקרבו את נגע המות, הוא חי את שארית חייו רק בעד החיים.

ברשימות מקוטעות אלה, המקיפות את שנת־חייו האחרונה, אנחנו רואים אותו בכל שיעור קומתו. הפכחות אינה פגה עד יומו האחרון. הוא נשאר חריף, צלוּל, מיושב, ויחד עם זה מעורה בכל ומשתתף בכל, הוא אינו חובב־ציון רשמי, אבל בחרדתו לתנועה זו, בהשתתפותו הפנימית בה, הוא קשור בה שבעתים מכמה חובבי־ציון רשמיים. כל מה שנעשה בארץ, כל מה שיש בו כדי להקל את גורל אחיו באמריקה, בארגנטינה, מביא אותו לידי התעוררות של שמחה. מעסיקה אותו שאלת החינוך במושבות של א"י וארגנטינה. ולטובת הישוב הוא מתכונן עוד על עברי פי קבר להוציא קובץ בשם “טל אורות”. כל כך היתה שופעת החיות מנשמה עשירה ואמיצה זו.

אולי יותר מכל הנוגעים עד הלב חידושי התורה והלשון, שהוא מטפל בהם ביותר בימיו האחרונים, הוא מוסר לנו פעם בפעם על מהלך המו"מ שבינו ובין מו"ל האנציקלופדיה אֶפרון, שקפח את שכרו, על החגיגות בבית בניו וכיו"ב, אבל רק בהגיעו לחידושי תורה, הוא מתעורר ביותר ומאריך ביותר. רק הם משיבים עוד את נפשו בימים קשים אלו. הוא גם נגש אז לחזור עוד פעם על התלמוד והמדרשים וספרי הרבנים האחרונים. חפץ היה להפרד מן העולם כתלמיד־חכם אמתי – מתוך דברי תורה…

לעתים רחוקות הוא מזכיר את המות, וגם בימיו האחרונים הוא כולו נתון לחיי הצבור, ורק כלאחר־יד הוא רושם ימים אחדים לפני מותו: “זה ימים וירחים, מעת אשר תקפה עלי מחלתי וכבדו ידי מזוקן, לא אשיר עוד בכל עת ובכל שעה שירה חדשה כאשר הסכנתי בימי נעורי בהיותי בריא וסוד אלוה עלי”…

מי עוד ראה שקיעת עצמו באור־אמת ובאור־עצב כזה!

יא. השירה שבאגרת

אפשר שבכל הצורות הספרותיות שנזקק להם יל"ג, לא נתגלה כמשורר, ואפילו כמשורר לירי, כשם שנתגלה באגרותיו. חסכון זה שנהג תמיד בכל השתפכות אישית, בכל ודוי־לב פייטני בעמדו לפני הקהל, הוא שהכשירו ביותר להבעה נפשית, בלתי־אמצעית במכתביו. מה שחיסר בדברים שבדפוס, מילא בשיחות רעים אלה, שלא נועדו לפרסום ושזכינו בהן ימים מעטים לאחר מותו – קודם שזכינו במהדורה שלמה ומתוקנת של כתביו, שאינה עוד, לחרפתנו, עד היום. שני הכרכים של אגרותיו, בצירוף כל מה שנוסף בזמנים ובמקומות שונים, הם מעין רומן אבטוביוגרפי, – בלי כל הטפל שמחייבת צורת הרומן המקובלת.

אם נגיד, שהוא אמן־האגרת הגדול ביותר שבספרותנו החדשה, עוד לא אמרנו את העיקר. לא אמנות בלבד כאן. כי אם בראש וראשונה דברים שבלב, שנכתבו אמנם בעט־אמן. יל"ג עצמו הדגיש לא פעם, שאינו אוהב לכתוב סתם מכתבים. (“אין עצל כמוני לכתוב מכתבים ריקים שאין בהם ממש”). ובחרוזי־ליצנות כמנהגו: “מימי שנאתי מכתבי־עמל, / המלאים ניב שפתים כחנמל , / ואין להם חלק לא בשום עסק וענין / ולא במקנה וקנין, / לא בפרקמטיא ולא בסחורה / ולא בחכמה ולא בתורה”…). אבל לא מצינו עוד מכתבים שנכתבו מתוך שמחת־הכתיבה, מתוך הרחבת־הדעת כרוב אגרותיו. הצד המעשי שבמכתבים אלה בטל על הרוב מפני שיחת הלב, מפני גלוי הלב, שאינו יודע כאן מעצור. המכתב היה ליל"ג צורת־הבעה קבועה, צורך נפשי קבוע – צורך אדם וצורך פייטן כאחד.

מאות המכתבים האלה אינם מה שקורין “צעדות אנושיות” בלבד – חומר תולדתי רב ערך, שעל פיו ילמדו הדורות הבאים להכיר את יצירת המשורר ופרצוף תקופתו. כאן חרת המשורר בעט נאמן את קלסתר רוחו האמתי, פתח לפנינו את ספר נשמתו, שנשאר חתום לפנינו לאחר כל השירה והפרוזה שלו גם יחד. במאות המכתבים האלה, שנכתבו במשך שלשים וחמש שנה, צרורה נשמתו הצוחקת והדואבת, המבהיקה והכבדה – נשמת אדם בכל גלוייה. בהם הראה את עצמו כמו שהיה. בסתרי כפליהם לא העלים דבר. בם מאפילים צללי נפשו, אך בם רועדות גם נימי לבבו הנסתרות ביותר. בלא אגרותיו היינו נשארים מבחוץ – לא היינו הורסים לעולם אל היכל נפשו פנימה.

*

פעמים נראה, שהמכתב היה צורת היצירה ההולמת ביותר לגורדון

שכאן מצאה תיקון שירתו הלירית, המדלגת על איזה עיקר גדול. לא מצאנו כמעט מכתב, שאין בו המית לב, שאינו נובע חכמה, הומור, רגש. תמיד הוא מצטרף ממזיגה מופלאה של דברי תורה עם דברי הבאי, של עניני מעשה עם עניני לב. לכאורה, אינו כותב לעולם מכתב לשם מכתב. לכאורה מכתביו דנים, כהודאת עצמו, תמיד בעסקי פרקמטיא או בדברי תורה. אך הקורא אותם לתומו, נוכח מיד כי ברובם נכתבו לשם שעשועים, מתוך התעוררות עילאה. במכתביו הוא תמיד משתחרר מאיזו דבר שבלב, מאיזה כובד שבלב, הטעונים פורקן. לעולם אין המכתבים עושים רושם של דברים, שנכתבו מתוך אונס. הסגנון קולח בלי מעצור, ההלצה משתפכת מאליה. בכל סגנונם טבוע חותמה של חירות, של רצון לשתף את איש־שיחו שיתוף שלם בכל המעסיק את לבו אותה שעה.

אתה מוצא במכתבים אלה מין מלאות של הבעה נפשית, שהיא חסרה או נראית חסרה במקום אחר. והוא הדין גם בעסקי מחשבה. פעמים נדמה לך, שדוקא כאן, דרך אגב, הוגד הכל, עד הסוף, ושאילו לא היה לנו מכל מה שכתב יל"ג אלא שיור זה, היינו עומדים על גופי נפשו וגופי תורתו, בלי שהיינו חסרים כמעט כלום. כל כך פירש כאן, אגב שיחה פשוטה, כל־כך מיצה כאן שלא במתכוון מה שלא ניתן לו למצות בדברים שנועדו לפרסום. אנו שוב נוכחים, כמה גדולה לפעמים שיחה לשמה, שיחה שאין לרבים חלק בה – שדוקא מה שאינו מכוּון לכתחילה אל הרבים, הוא היה המפלס את דרכו ביותר אל הרבים. במכתבים אלה “שובר־הקרח” המובהק אינו אלא היסוד הלירי שבהם. אולי יסיקו מעובדה זו משהו אלה, הרוצים לראות תמיד את המשורר באצטלה של שליח־צבור. אין לך אדם, שאותו הולמת אצטלה זו כיל"ג, אף־על־פי־כן – מי ידוע? אולי דוקא בפליטות־עט אלה, בשיחות אינטימיות אלה חקק את דמותו לדורות הבאים. אולי דוקא כאן במקום שהוא “סופר” במדה מינימלית כזו, הוא מתגלה ביותר כאדם גדל־נפש, כמשורר וחכם, ואפילו – כמורה וככואב מכאובי עמו. וכל זה רק משום שהוא מדבר באין אונס עם רעהו ועם לבבו. ודאי שהוא גם כאן מבהיק בכל חריפות לשונו ומחשבתו. גם כאן אינו מרושל ופרוע – אינו יוצא ברבב כלשהו אבל כיון שאינו מחוייב כאן להיות חכם וחריף, חכמתו וחריפותו מתגלות בתוספת חן, בתוספת חירות. כיון שאיננו מחוייב כאן לגלות עצמיות, עצמיותו מובלטת מאליה בכל שלל סגולותיה.

בשום יצירה לא השיג גורדון את פשטות הבטוי, את הטבעיות שבלשון, כמו במכתביו אלה, אף כי יש בהם צירופי־לשון מתובלים ומימרות מתוחכמות לאין מספר, שנכתבו אגב גררא, והם שגורים עד היום בפינו וכבר נעשו דוגמא, ורבים משתמשים בהם בלי לדעת את מקורם הראשון. מי שקרא את המכתבים האלה, כמו שהם ראויים להיות נקראים, – פעם ושתים ושלש, אותו ילווּ תמיד נצנוצי־חכמה לחידודי־לשון שבהם, כשם שתלוה אותו כנגינת־לב, גם אמתם הנפשית, יגונם הנפשי של חיי אדם שלמים שנחתמו בהם.

עוד בנערותנו, כשפנינו היו מוסבים לעבר אחר, הכו על לבנו פרפורי חיים אלה עם קריאת ה"אגרות" הראשונה. גם אז הרגשנו את בדידות המשורר הגדולה, “בערים הנכחדות”, אשר שם הרביץ חצי חייו השכלה באין עוזר, באין צבור משתתף, בעוד מימינו ומשמאלו עומדים “כלי הקודש” לשטנו (אלה שלבסוף הכריעוהו), והוא שולח בצורת מכתבים אל חבריו הרחוקים את אותות נפשו, אותות של קריאת עזרה, של בקשת־תחנונים. עוד אז הרגשנו, ביחוד במכתבים שנכתבו בתקופה האחרונה, כשחיי המשורר נעשו דרמתיים ביותר, את גורלו של משורר עברי, הנעזב מעמו, נעזב גם מחבריו הקרובים דוקא בהגיעו לפסגת כוחו וכשרונו. אלה האבנים, אשר בהן סקלוהו הקטנים והגדולים, הנקלים והחשובים – כמה פגעו גם בנו, כמה הכאיבו גם אותנו, כמה נרמז בהן מה שצפוי לו כל בחור וטוב שבקרית־ספר שלנו עד היום הזה!

ואולם רק עתה, עם הקריאה המבוגרת, הכרנו מה צרוּר בקטעי־דברים אלה, מה רב העושר האנושי, הכאב האנושי שבהם, כאב היחיד בכאב האומה; כמה שלם היה האיש וכמה מוצק היה ברוחו, גם לאחר שראינוהו כמה פעמים בקלקלתו. כן, קשה היה לנו פעמים רבות לראותו בכך. אבל גם במקום שאתה מוצא את חולשתו, חולשת־אדם, אתה מוצא את כוחו לאמת, את שנאתו להעלמה, לצביעות בכל צורה שהיא.

הכיעור שמסביב, ההתנכרות שמסביב – מי עז־נפש ויוכל להם? אבל הוא אינו מכסה על כל חולשה, אינו מלביש אותה אצטלה של קדושה. הוא יודע לשנא – יודע להתמיד בשנאתו. ויש עלבונות שאינו סולח לעולם, אבל כמה הוא יודע גם לפייס את חברו שנעלב, להעביר את הרוח הרעה בדברים שוקטים ונבונים, בדברים צרופי הבעה וישרי הבעה שאין בהם אף נדנוד כלשהו! כמה הוא נזהר, זה שהוחזק קנטרן ואיש־מדנים, שלא לגעת בכבוד חברו, שלא לבייש, שלא להרגיז חנם! מכתביו לרייכרסון, להזק"ן, למיכל גורדון, רעי נעוריו, הם תעודת אנושיותו הנעלה של המשורר. כמה הוא חרד להם תמיד, כמה הוא מבקש דרכים לסייע להם! וכמה הוא חס על כבודם. כמה הוא משתדל להמתיק את המרירות, כשאיזה דבר אינו מצליח בידם! על פי שיריו וכתביו לא היינו מאמינים לעולם, שגורדון היה חבר טוב כזה, שהיה אנין־הדעת כזה, שהיה שש לעשות צדק, לגרום נחת־רוח לקרוב ולרחוק.

במכתביו מתרככים שרטוטי פרצופו הזעופים. הננו שומעים את צחוקו הטוב, אשר לא ישָמע אלא לעתים רחוקות בשאר יצירותיו. הננו רואים אותו בהתעלסו באהבים עם האנשים, הקרובים לו, בהיותו חרד לשלומם, בהיותו טורח למענם, בהיותו עומד להם תמיד בחומר וברוח. את האדם הרציני הזה, המדבר תמיד תוכחות ומכה בשבט פיו, הננו רואים פתאום בחדר־הילדים, כשהוא כולו מדושן־עונג מחכמת נכדיו ומספר פעם בפעם את חכמותיהם ותעלוליהם למחותנו וידידו הזק"ן בבדיחות־הדעת, בהתפעלות עליזה אשר לא פללנו לה. במכתביו כאילו נופלת המחיצה שבין המשורר ובינינו. הננו רואים אותו מקרוב. כאן קנה את כל לבנו, כל אמונתנו. משקראנו את מכתביו־וידוייו, ראינוהו באורו האמתי. מכאן ואילך אין האיש זר לנו עוד כתמול שלשום.

*

שלשים וחמש שנות חיים נשקפות בראי הזך הזה. הננו יושבים ומשתעממים עמו בעיירות הקטנות, אשר שמה הדיחו אל, בפוניבז (או “פה־נבז”, כפי שהוא היה גורס) ובטילז, כשהוא משכים לקום בעת אשר “בעד אשנבו נשקף השחר, הפרוש על ראשי הערמונים, העומדים צפופים סביב לביתו” לשיח עם רעיו מרחוק או עם בת־שירתו מקרוב. כמה הוא מתגעגע על ווילנא, עיר המולדת, קן־ההשכלה, פנת הילדות היקרה! “הה- ווילנא! – הוא כותב לקפלן, חברו ומאַשרו – הבי נא לי דודיך! פתחי לי אוצרות חמדתך ומטמוני יקרותיך… אתעלסה באהבים בחברת משכיליך, סופריך, חכמיך ומליציך רעי!” כמה הוא חולם על ישיבת כרכים, על חברת תלמידי־חכמים, על אכסניה של תורה! (“תשע עשרה שנה אנכי שוכן ערים נכחדות ואינני מקבל שום השפעה מחכמים וטובים ממני”) – כמה הוא נכסף להעקר מטיט היון הקרתני, מקטנות הסביבה האוכלת, המשַכלת!

והנה הוא יוצא יום אחד “מאפלה לאורה” בן ארבעים, במיטב ימיו ובמיטב כוחותיו, הוא נקרא מטעם ראשי העדה למטרופולין. מתמנה מזכיר לקהלה רבת יכולת, נעשה משביר לחברה גדולה שתפקידה להרבות תורה ודעת. הנה הם החיים אשר אליהם נשא את נפשו! והוא, השקדן, עושה את שליחותו בכשרון, באמונה, במסירות, נכנס בה ראשו ולבו כמנהגו בכל מלאכה שנתחייב בה. אך כאן, במחיצתם של המשכילים, נפקחו עיניו לראותם כדמותם וצלמם; נוכח, כמה רחוקים הם מלהיות חלוצי האומה, כמה הם מעלימים עין מעניה ומצרכיה; הכיר עד מהרה, שאין הדבר כדאי, שאין עם מי ללכת – שכאן הוא בודד שבעתים משהיה בכל הערים הנדחות אשר בהן עשה עד כה. עוד בשנת תרל"ב, סמוך לבואו פטרבורגה, הוא עושה את חשבון־האומה העגום, – רואה כי “מעבר המון הנחשלים אשר פגרו מלכת אל אשר תניחנו רוח ה', רוח חכמה ודעת, ומעבר מזה… הדחופים ומבוהלים איש אחרי בצעו ותאותו, ואל עמם לא יביטו ואת תורתם ושפתם לא יראו. כל אלה ראיתי בימי הבלי ובשניהם אתקוטט”.. אנחנו שוב נוכחים, שנגידי ההשכלה עצמם הם שחתרו ראשונה תחתיה. אכן האכזבות הלכו ורבו כל מה שבא במגע קרוב יותר עם בני הדור, כל מה שנתברר לו יותר שהוא זורה לרוח את תורתו ואת יצירתו, – שהוא כותב בלשון זרה לרוב אחיו, שהוא חולם חלומות זרים גם ליוצאי חלציו. בפטרבורג, בעצם העבודה הגדולה, גדל היאוש, רבתה ההתרוקנות שבלב. בסביבה החדשה יכול לראות את אלה, אשר להם נבא, אשר אליהם התפלל – את “הדור הבא אחרינו”. זה לא היה מחזה מרומם נפש למשורר, אשר נפשו יצאה לדור זה, אשר כל מה שעמל לא עמל אלא לו, לתיקונו, ל"פדות נפשו".

*

אכן, מה שפרו עליו הימים הראשונים לשבתו בפטרבורג! הישיבה במטרופולין, אשר גדוליה ומשכיליה משכו חסד לו בראשונה, קרבוהו וירוממוהו, – הרחיבה את דעתו, הרחיבה את תחומי יצירתו. דומה היה, שסירת חייו חתרה עתה אל החוף הנכסף. במכתבו למיכל גורדון הוא כותב מקץ שנתים לבואו אל עיר הבירה: “מעל ראש גבעת ימי חיי אשקיפה על פני הככר אשר עברתי בה, אראה את השפלה ואת הערבה ואת ארץ הציה אשר עליתי בה כיונק רך נדף אל כל רוח ואין מעמד, אראה את המהמורות ואת הפחתים, אשר עברה עליהן רגלי ויצילני ה' בחמלתו, וינטלני על אברתו ויביאני עד הלום – האין זה חלום?” אך “מראש הגבעה” הזאת נגלתה לעינו הפקוחה גם כל השממה החדשה, – שממת ההשכלה, אשר השתרעה לפניו. לקורת־רוח מלאה לא זכה האיש גם בימי ההישגים וברגעי העליה. מגל־הבקורת אשר בידו קצר את שבלי־החלומות בעודן באבן.

אמונתו באדם וביצרו הטוב, (ובעיקר אמונתו בעמו) – לא היתה גדולה מעולם, אך האסון אשר בא עליו באביב שנת תרל"ט בעטים של קנאים־מלשינים אשר העלילו עליו עלילת־שוא, הרסה את שארית אמונתו ביושר האנשים. ששה שבועות ישב במאסר ואחר־כך נתחייב חובת גלות, ובין גדולי ישראל אשר בעיר הבירה לא נמצא איש אשר יעמוד לימינו, אשר יעשה דבר לרוחתו. כמו תהום נפתחה אז לפני המשורר ובשברון לבו הוא כותב לידידו הזק"ן “סיימתי פרק גדול במסכת ימי חיי, פרק מפרק עצמות ומחולל רוח ונפש. הרבה למדני הפרק הזה ובכללם – אל תבטחו בנדיבי ישראל וביקירי היהודים אל תאמינו”. מאז נשבר לבו עד לאין מרפא. “מרגיש אנכי – הוא כותב לסמולנסקין – כי היסורים אשר סבלתי השאירו רושם קיים בנפשי ונסתלקה ממני רוח הקודש”… במכתביו ובזכרונותיו הוא חוזר ומחטט בפצע לבו זה פעם בפעם, במכתביו ובזכרונותיו הוא חוזר ומחטט בפצע לבו זה פעם בפעם, ואינו יכול עוד לשוב אל מנוחתו: “הרבה למדתי בימי עניי ומרודי אשר השיגוני, והתורה הזאת לא תמוש מפי ומקרב נפשי עד יומי האחרון”. ומקץ שבועות מספר: “שני חדשים תמימים אשבות ואנפש ואתאמץ לאסוף את פזורי – את כוחות הנפש; אבל המה עוד לא שבו ומי יודע אם ישובו אל איתנם הראשון. מרגיש אנכי, כי רוחי חובלה וזמותי נתקו; נר אלהים – נשמתי כפתילה מהבהבת”. ועוד פעם: “מה רבה המהפכה אשר שמה בי השנה הזאת? יותר מאשר הזיקה לי בממוני ובגופי, עוללה לנפשי באבדה בה האמונה בישרת בני האדם, באהבתם איש לרעהו”.¹⁰ עם חזות קשה זו אנו עומדים כבר על מפתן ימי תקופתו האחרונה של המשורר – תקופת השקיעה.

אכן עוד לפני האסון הגדול, שהיה עלול לשבור גם אדם רב־כוח כזה ראה המשורר את אשר יקרהו באחרית הימים. ימים אחדים לאחר הלוית נקרסוב הוא כותב, ספק מתוך הלצה וספק מתוך רצינות, להזק"ן את הדברים המרים האלה: "הן גם אני דמיתי היות משורר לישראל כנקרסוב; גם אני גברתי חילי לנתק אסוריהם בקול דברי ולהפיל את החומה המקפת אותם, חומת בבל הרחבה, בחצוצרות השיר. אבל עמי לא ידע, ישראל לא יתבונן; על כן נפשי לא תמות מות שרים כנקרסוב ואחריתי לא תהיה כמוהו. לא יסקלוני בשירים ולא יעטרוני בפרחים. טוב לי כי לא ישימו עטרת סירים על ראשי ולא יסקלו באבנים את ארוני… " לבו נבא וידע מה נבא: אבני הסקילה התחילו נופלות עליו בעודו בחייו…

בשנות השמונים, ימי המחלות וחולשת־הרוח, עולים מתוך מכתביו נכאיו החרישים. הוא עיף כבר ממלחמתו, עיף גם ממלאכת־סופרים (“נפשי עיפה לכותבים” – בטוי זה הולך וחוזר ברוב מכתביו מאז) ואין בו כוח עוד להתמרמר. קולו נעשה רך ורוה דמעות נסתרות. "לא כילד ענוג המתחטא על אמו הייתי בכתבי שירי “השארת הנפש” לתתם כדברי האחרונים בסוף שירי, כי מי כמוני יודע עד כמה רפו כוחותי ועיפה נפשי ורוח אלהים סר מעלי… " כמה נוראה המחשבה על “דברים אחרונים” לאדם שעמד עוד במיטב ימיו! הוא שומע את דברי־הנאצה אשר יכתבו עליו מתנגדיו מזה ואת דברי הסניגוריה אשר ימליצו עליו ידידיו מזה, ונדמה, שאלו הם עליו למשא: "אני דומה בעיני למת מדומה, השוכב בארונו ושומע את להג המספיד אותו ואינו דובר דבר, כי נטל עליו… "

זה ימים רבים ראה את עצמו עזוב ונשכח (“אני הגבר אשר כמעט נשכחתי כמת בעודנו חי”, כתב עוד בשנת תר"ם להזק"ן, אשר לפניו חשף תמיד את פצעי לבו). לימים מעטים התאושש, כאשר התעוררו מכבדיו בעיר הבירה לחוג את יובלו, או כבטויו השנון של המשורר “למשוך לו בקרן היובל”. אותה שעה כתב את שיר האמונה והפיוס היחידי, אשר נדפס בראש “כל שיריו”, ורגע אחד האמין, כי הוכר פעלו וכי “גם בנינו מהם נואשנו, שבים אלינו”. אך מפני אסון האומה אשר ברוסיה (הפרעות של ראשית שנות השמונים), וקצת מפני פירוד הלבבות, גם שמחה זו לא היתה שלמה.

*

כבר התחילו דמדומי השקיעה בעוד היום גדול, ויגון הערב הלך וכבד. הבדידות הלכה ורבה בה במדה שגדל, עם כינוס שיריו, גם פרסומו של המשורר. מררוהו רחוקים עוד יותר מהקרובים. עכר את רוחו הרבה הפולמוס הממושך בדבר “לאומיותו”, בדבר חבתו ואי־חבתו לציון – אותו קטרוג אוילי, שאינו מיצר בצרת ישראל, בעוד שדבר לא העסיק אותו גם בשעה שנתערערו חייו, התערערה בריאותו, כצרות האומה, כירידת האומה. צרות הכלל משכחות את צרותיו הפרטיות, וכמה שהיה מפקפק בחבת־ציון, לא עמד מרחוק, ומכל־שכן שלא היה מתנגד. היה, כמובן, משהו חוצץ בינו ובין חובבי־ציון, וקודם־כל – מיעוט אמונתו בהם, בעושים. חושש היה לחזרת הגיטו, לחזרת ההזיה; חושש לשלטון “כלי־הקודש” במקום חיוּתם. על כן עמד מחריש ומחכה, אך נמנע גם “מלרפות את ידי העושים במלאכת הקודש”. “החריש באהבתו”, כשם שהחריש גם בספקותיו. אמונתו חזקה ורפתה חליפות, ופעמים גם נזרקה מעטו מלה מרה (“מכל חלומותי לא נשאר מאומה… ישוב הארץ ותקומת האומה…”) אבל כל מה שידוע לנו מלפני הקלעים ומאחורי הקלעים של חייו, מוכיח כי היה עם עמו ועם תקותו הגדולה, גם בהמשכו אחרי חלום נעוריו באמריקה, זה העולם החדש, החפשי מכל כובד מסורת – המשוחרר והמשחרר, ארץ־בתולה זו אשר

כָּל אִיש מַר נֶפֶש, כָּל רֶגֶל מוּעֶדֶת

שָם יִמְצָא מִקְלָט לוֹ – אֶרֶץ מוֹלֶדֶת.

נאמן הוא עלינו בחששותיו ובספקותיו הרבה יותר מאחרים

בבטחונם ובודאותם, – נאמן בכתבו בפשטות, כדרכו (עוד בשנת תרל"א) לסמולנסקין

“התקוה הזאת לא תוכל להמלאות רק בדרך הטבע, ומי יודע – אולי באמת תוכל להמלאות בזמן מן הזמנים אם נהיה מוכנים וראויים לה… " בכבשו את נבואתו, לא עשה זאת רק משום שהסכין כל ימיו לדבר במלא קולו, במלא לבבו. בעשרות מכתבים הוא מטעים זאת באמרו: “לא הקשחתי לבי לתנועה הגדולה הזאת ורקהעמדתי עליה נגינה אחרת.. " ו”נגינה” זו היתה – החומר האנושי המתוקן, היהודי־האדם, הראוי לגאולה. אכן גלה יל"ג בכאב “כפירתו” את חרדתו לעמו יותר משמגלים אותה אחרים בשלות אמונתם.

*

ועם כל מכאובי הגוף ומכאובי הנפש, שהלכו ורבו משנה לשנה, מפליא בתקופה זו פריונו הספרותי העצום בשירה ובפרוזה. בימים האלה הכין את כל שיריו, וכמה דברים גדולים נגמרו (“שני יוסף בן שמעון”), כמה דברים נכתבו, תוקנו, הוכשרו לדפוס. כעורך “המליץ” הרבה בעיקר לכתוב פרוזה (מאמרים, ספורים, דברי־בקורת). עבודה זו גם נתחבבה עליו, לפי הודעת עצמו (“אהבתי את מלאכתי זאת”). אבל ראה ראה את עצמו כמנודה ומרוּחק – כעומד מבחוץ. את מלאכתו הוא עושה באמונה גם עתה, אכן דבריו על “סילוק שכינה”, כמה שהם מופרזים, כוללים גם אמת מרה. בכל מכתביו מורגש, שאינו רואה עוד את עצמו שליח צבור – שנתרוקן החלל מסביבו. לכל הקריאות המעודדות מצד חבריו, אינו נענה אלא במנוד־ראש. הספרות נעשתה עליו חולין. “העוד יעמוד לבך, אם תחזקנה ידיך, להעירני מן התרדמה המפלת עצלה – הוא כותב לווייסברג במרי יאושו – ולשוב ולהביאני אל חבל בני הנביאים לארח לחברה לכל איש משוגע ומתנבא?” – עד כדי כך נתגנתה עליו הספרות העברית שבאותה שעה. הוא מוסיף לתת לה מכוחו עד יומו האחרון, אבל כמי שכפאו ההכרח – מפני אי־יכלתו שלא לעבוד. בעוד לא נשמט הקולמוס מבין אצבעותיו הקופאות, הוא כותב וחוזר וכותב את “דבריו האחרונים”. במכתבו למאז"ה, ימים מעטים לפני הסוף, הוא כותב: “כל ישעי וכל חפצי עתה, שלא תבייש זקנותי את ילדותי… אני מתאמץ לכלות ימי בעבודה ומלאכה וביגיע כפים, והכבוד האחד שאני רודף אחריו כעת הוא שבעת אשר יאספני האלהים אליו יאמרו עלי, כי איש סופר היה בישראל אשר לא עולל בעפר קרנו ולא פשט את ידו לבקש נדבות, ולא הטיל עצמו על הצבור, כי אם יגע כל ימיו ונהנה מיגיע כפיו בצדק ובמישרים…” כמה פשטות עממית בדברים אחרונים אלה, ועם זה – כמה מתגלה כאן איש הכבוד במשמעו האלמנטרי והנאצל של תואר זה!

גם במכתבים־ודויים אלה לא נתקהה ניבו החריף ולא פסקה בדיחות רוחו התמידית. ביחוד הוא מתעודד ומתמלא הומור בכתבו אל “בנות ציון” המעטות, אשר פקדוהו באגרותיהן בימיו האחרונים. כמה הפתיעו אותו מכתבים אלה! אפשר שראה בזה אות התקופה החדשה, – שיבת האשה אל תרבות ישראל. אכן גדולה היתה שמחתו בהגיע אליו מפה ומשם קול האשה העבריה, אשר קונן על גורלה – והנה “זכתה במצוות”, נגאלה מעבדותה הרוחנית. בכתבו לשרה שפירא, “לאחותו בת ציון היקרה, חברתו בהיכל השירה”, הוא מביע את התפעלותו: “כי הנה הקרה אלהים לפני קוראה שאיננה מן המנין / הטובה לי מעשרה קוראים שמצטרפים למנין… " ולא רק במכתביו אליה. אפשר להגיד בלי הפרזה, שהמכתבים שהגיעו אליו מבנות ישראל בקובנה ובגרודנה, מקומות שנתרבו בהם קוראות משכילות, היו שעשועיו ותנחומיו גם בשכבו על המטה, שלא ירד עוד ממנה. “בכל עת שאני מקבל מכתב בלה”ק מאת אשה ישראלית, הוא בעיני כלחם מן השמים” – הוא כותב לאחת הקורספונדנטיות שלו. נראה, שרבים ממכתבים אלה לא הגיעו לפרסום. ורק לפני שנתים פרסם מר א. יערי קונטרס של מכתבי יל"ג אל "האשה מרים מבית מארקל? – אשת־סוחר שתרגמה את הרומן ההיסטורי “היהודים באנגליה”. לנו יקרים ביותר מכתבי המשורר אל “הנשים הישראליות”. אין כמוהם מעמיד אותנו על רגש מיוחד זה, – על שמחת המשורר למצא פעם הד בלב אשה. – חלף אכזבותיו מן הקוראים־לגברים, מאלה “המצטרפים למנין.”

*

מקום רב ומיוחד קובעים לעצמם מכתבי יל"ג למחותנו זאב הכהן קפלן (הזק"ן). בהם ביחוד אנו רואים אותו בכל שיעור קומתו כאדם, כרע, כסופר הדואג לחברו שפיגר מלכת, היודע לנחמו, לשדלו בדברים. כל הימים הוא מטפל בכתביו של זה בשירה ובפרוזה, מכשירם ומתקנם, נושא ונותן עמו על כל קוצו של יוד, כשהוא נזהר שלא לרפות את ידיו ושלא להעליבו. מצויינות במכתבים אלה השורות הבדוחות, שהוא מקדיש תוך כדי משא ומתן ספרותי רציני עמו לנכדיהם המשותפים (בתו של יל"ג היתה נשואה לבנו של קפלן). יעקב הקטן, הנכד הראשון, נער שובב ופקח, הוא הנושא התמידי של קטעי־הומור אלו. “יאשא מתנשא למלוך בביתו ונוהג ברבנות באמרו: בצאת אבי לדרכו אני בעל־הבית…” ואולם גם הנכדה מעוררת בו התפעלות שאינה פוסקת, ובמכתבו אל הסבא מריגא יספר לו בצהלת־לב: "לוּ ראית את הצחוק הנעים המרחף על שפתותיה בראותה את אחיה הבכור מפליא לעשות את תעתועיו, ואנכי מוכיח אותה בגללו למאר: “זענני, מדוע לא תשגיחי על יאַשא ועל מנהגו ותגדליהו בתרבות רעה? והיא משגחת אלי בעינים מפיקות היתוּל ועונה לי ברוחי: ומה אעשה, אבי הזקן, הלא הוא לא ישמע אלי; נסה אתה לגעור בו, אולי ישמע בקולך”… הוא דואג לחינוכו העברי של הנער, טורח ונוסע כמה פעמים בשבוע אל בית חתנו כדי ללמדו עברית, ושמח שהילד עושה חיל. אך למגנת לבו הוא רואה, שחתנו אינו רואה לימוד זה בעין יפה. גם מן המשורר עצמו נבצר להפנות וללמד את הנער “תורה ומעשים טובים”, כחפצו, והוא מתאונן מר באזני ידידו: “על אחת אצטער, וצערי לא יצער, כי אם ירבה ויגדל מיום ליום – על כי אין לאל ידי ללמד ליאַשא תורה ושפת עבר והוא הולך ושוכח את המעט אשר נטענו על לבו בעמל רב”… טרגדיה רגילה של סופר־משכיל בימים ההם. טרגדיה נוספת. כמה נסיונות נתנסה בימים רעים אלה! לשם פרנסה הוכרח בשנות חייו האחרונות, כשעזב את “המליץ”, לכתוב כמעט רק רוּסית (“כל פינות שקסתי פונה אינן אלא לימין”… ). אמנם מכל צד עוד פונים אליו, שישתתף במאספים החדשים שצצו בימים ההם, מאספים שהוקדשו ברובם לרעיון חבת־ציון, והוא אנוס להשיב ריקם את רוב פני המבקשים (“לא זה העסק ולא פטרבורג העיר / לפרוט על נבל ציון ולהרבות שיר”).

ואף על פי כן, עודנו חי את חיי הדור, עוד שיח ושיג לו עם דבּריו וסופריו. עוד ימים מעטים לפני מותו (והוא ידע, כי הוא הולך למות) הוא כותב מכתבים ארוכים על ישוב א"י ועל ישוב ארגנטינה (בחלמו עוד “לשום שלום בין שתי התנועות הגדולות שמשתיהן יחד תמצא תשועת ישראל”… ), על דברי תורה ועל עניני ספרות, וכל אשר יכתוב, סגנונו הנפלא שקוי עוז חיים ורוח הבדיחות לא תעזבנו. גם על מותו הקרוב ירמז בשורות מלאות יגון והומור כאחד. בדרשו לכתביו המפוזרים, כדי להשאיר אחריו הכל בסדר, כפי שנהג בכל ימי חייו, הוא כותב באחד ממכתביו האחרונים: “וכי ישאלך לאמר, מה זאת העבודה לכם, וענית ואמרת, לו: יל”ג ידידנו מצטייד לדרך, “לארחא רחיקא”, ומכין לו זודין קלילין ומאסף ככל אשר תשיג ידו מאשר כתב בימי חייו כל דבר חפץ וכל אשר יש בו מעין ריח תורה".. ובמכתבו לי. סירקין, כמה חדשים לפני מותו, הוא שוב מתבדח מר: “אם דבריך נשמעים בחוצות ירושלים, צוה ויתפללו בחורבה של ר' יהודה החסיד על החורבה של יהודה החסיד החדש”…

אכן כמה חיוּת היתה שמוּרה גם אז עוד ב"חורבה" זו!

יב. נגינת–ערב

גורדון עצמו היה רגיל, ואנחנו כולנו אחריו, לראות בתקופת יצירתו האחרונה את ימי הירידה, ימים ש"הפתילה המהבהבת" כבר חיתה על שארית שמנה והשירים האחרונים, ה"פרחים לאחר קציר", נשקפו מתוך שלפי־אלוּל יתומים ועגומים. ואמנם היה זה פרק סתו שהקדים לבוא, – ימים אין חפץ בהם, אם גם ימים שתוך כדי כמישה לא פסקה גם הפריחה. אכן לא היתה זאת תקופה ריקה בחיי המשורר וביצירתו כל עיקר, ומי שיקדים לו בחיי משורר רגעים של התבוננות אחרונה, של רננת נפש אחרונה, תיקר לו תקופה זו, תקופת הליריות האחת ביצירת יל"ג לא פחות מתקופות הגבורה הגדולות. בלא תקופה זו היתה נשארת חלקה גדולה שוממה בגן יצירתו. בלעדיה היה פגום לגמרי צד זה שבנפשו, שהסתירוֹ מעין רואה כל הימים. בפנת ההיכל היה חסר נר דולק אחד – “נר נשמה”…

חיי גורדון היו עד כה חיים שנצחוּ. משום כך היתה עמידתו תמיד גאה, עזה, בוטחת. אמנם מי שבודק יפה את שירתו, יודע כמה כבד לבו תמיד. אמונתו בשליחות חייו, בשליחות דורו לא היתה שלמה מעולם. הצלילים הנפשיים הראשונים נשמעים בשירת הספק המוקדמת “למי אני עמל?”, שנכתבה בימי הגאוּת, בעוד תרועת התקופה באזניו ובעוד ידיו העליזות עושות במלאכה. אך יומה של יצירתו היה יום מלחמה ולא עת תפלה. רק עם השקיעה, כשנדם קול תרועת הלוחמים, והלב התחיל מביט לאחור, שואל וכואב על גבול העולמות, הגיעה גם שעת רננה וצקון־לחש. ראשי האילנות האדימו, ומרחקי־ערב עטוּ קסמים אחרים. אותה שעה קם לתחיה הליריקן, אשר נרדם יום תמים. היד נטויה עוד להרוס ירדה ברפיון, הקול נפסק באמצע והעולם התחיל תוהה על עצמו ומקשיב לעצמו.

אף באחד מאישי ההשכלה הגדולים לא נתגלמה שקיעת התקופה, כמו במי שהיה ראש פרנסיה. בנפתוּלי לבו הובע כל כאב הפרידה. בינו לבין עצמו הודה זה כבר בשקיעתה. מי כמוהו בעט בה! מי כמוהו ראה – ראה מראשית הדרך, לאן היא מוליכה! אלא כשהתחילו תובעים ממנו, שיתכחש לתורת חייו, לחלומות אלו שהוא בעצמו הודה ש"לא נשאר מהם מאומה" – שה והתרפק עליהם. זכר להם חסד נעורים, בעוד אשר בלבו הכיר כי יום מחר לא להם הוא. בזה נבדל מליליינבלום ומשאר חבריו להשכלה. הוא לא יכול להיות אחר. במבוכת לבו בקש גם דרך לקרב את שתי התנועות, באשר יקרו לו שתיהן, אבל בעומק לבו הכיר כי אין תשובה למחצה – כי רק בכוח העקירה הגמורה נקנה רעיון חדש. כיום, אנחנו יודעים כולנו, כי ההשכלה היא היא שהכשירה את הדורות לרעיון התחיה: כי אנחנו קוצרים כיום מה שהיא זרעה. אבל ימי־מעבר מחייבים יציאה, מחייבים עזיבה.

והוא לא יכול לעזוב את מקדש נעוריו. מן ההשכלה, אשר לא פעם דיבר בגנותה, לא נואש, גם כי נכזב מנושאי דגלה. האמין, שרק היא מתקנת את העולם, משפרת את האדם – שרק השיתוף הגמור לתרבות העולם נותן זכות קיום ליחיד, גם לאומה. הרבנות נשארה אויבו בנפש רק מפני שהיא צוררת לתרבות, ל"יסודי ישוב עולם". ובלי יסודות־תרבות נאמנים לא האמין, שאפשר לבנות, – שכדאי לבנות. בהתגברותו היתרה של הרגש הלאומי ראה נסיגה לאחור, ראה קודם כל ירידה תרבותית. לוַתר לא יכול. לא יכול להודות לאנשים החדשים בכל. זה לא היה מורך לב, כי אם רגש פנימי יותר – יראת־הכבוד מפני דורו, דור חולף. בסתר המה לבו לחלומות האביב, לנצני התחיה, אך בגלוי לא הודה – ובזה היתה אמת נפשית, אמת גורדונית. לליליינבלום היה הכוח, היה התום להודות על טעותו. הוא היה בטבעו “מודה ועוזב” – מאלה שמגישים את עצמם למשפט. על כן רוּחם. על כן זכה לגאולה. מאלה שמגישים את עצמם למשפט. על כן רוּחם. על כן זכה לגאולה. גורדון היה עשוי חומר קשה יותר, מוצק יותר – חומר אשר לא יכוף בלתי אם ישבר…

*

כל־כך הקדים לראות, הקדים לשמוע את פעמי הערב! בן חמשים ושתים היה באספו הגורנה את פרי שירתו, ובעצם שמחת האסיף הוא כותב את האֶפּילוֹג הנורא – את “דברי המשורר האחרונים”:

חְַמִשִּים וּשְתַּיִם שָנָה לִי תִמָּלֶאנָה

וּכְבָר אָחוּש כִּי הַזִּקְנָה עָלַי קוֹפֶצֶת…

איש מכאובות וידוע חלי כל הימים, ידע להתגבר תמיד, לבלתי הכנע לגורלו. היה איש מלחמה, ולא נודע כי התולעת מכרסמת את בשרו ואת רוּחו. ויום אחד נשבר כולו. כרע כולו תחת “ענני העופרת אשר רבצה על רוחו”. מאן להרפא.

וככה היו שנות השמונים, ימי ההתעוררות והתקוות החדשות, שעה של “סילוק שכינה” לגורדון. במות עולם לבנו, עולם נעוּרינו, הכל נראה כמו נתרוקן. הכל נראה כחוזר לתוהו ובוהו:

קוֹל הַתּוֹר יָמַר עַל יוֹנָה נֶאְֶהָבֶת –

רוּחַ הַקֹּדֶש הָאָרֶץ עוֹזָבֶת.

אסון האומה עוד פעם הכה על לבבו והוציא מלבו את הצלילים העצובים, צלילי הכאב והרחמים, שירת “אחותי רוחמה”, אשר חרוז אחד בה – “לא לך החרפה, כי אם למעניך”, בודאי לא ישכח מפינו לעולם. אכן שירת הזעם נתרככה. הלב, אשר צמא לאהבה, נתמלא רחמים, לא חפץ בלתי אם להרעיף תנחומים :

מַה תִּתְיַפָּחִי, אְַחוֹתִי רְִחָמָה,

מַה נָפַל לִבֵּךְ, מֶה רוּחֵךְ נִפְעָמָה?

אותה שעה חפץ גם להאמין בעם, ב"גוי אובד עצות" זה אשר ראתו תמיד בכל קוצר כוחו; נשא את עיניו אל “הניצוצות הנפרדים”, ושאל והתפלל:

נֵרוֹת אְֶלֹהִים, נִיצוֹצוֹת נִפְרָדִים!

הְַלָנֶצַח אִיש אֶל עֵבֶר פָּנָיו תַּגִּיהוּ

אוֹ עוֹד תְּדְִבָּקוּ וִהְיִיתֶם לַאְַחָדִים

וּכְכוֹכָב בִּמְסִלָּתוֹ תָּשוּבוּ תּוֹפִיעוּ?

אז יביט המשורר – אולי בפעם הראשונה – גם אל לבו והקשיב לצליליו הנסתרים. עד כה נבלעו בהמונה של התקופה. ורק עתה, בהותרו עם נפשו לבדו, הכיר את יתמותה, ואשר נדחק עד עתה לקרן -זוית, עלה ופרח דומם בירכתי גנו. לא רבים הם הציצים המאוחרים האלה. אך באור אחר מאירים הם, – אור זה אשר לא ידעוהו לעולם ההולכים כל ימיהם לבטח. קול אחר מעתה לשירו. קול זה אינו תובע עוד ואינו מתמרמר ואינו שואל, – רק את “מגלת הלב” יגולל ויתנה את אשר היה לו, לא־מובן ולא־רוּחם, הוא מתנחם בצרור העלים אשר בהם צרר את חיי רוחו לדורות יבואו:

וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי כִּי יִמָּצֵא גֶבֶר

יִרְאֶה אֶת נַפְשִי הַשְּפוּכָה פֹה וַהְַגִיגִי יָבֶן…

וכנגד “שירי הפגעים” אשר פגעוּ בו קשה והכאיבוהו מאד, הוא פונה אל עטו הישר, אשר “הקדישו לבני עמו ואלהיו”, ושואל:

עֵטִי, עֵט סוֹפֵר, קוּם וּפְצֵה פִיךָ,

עְַנֵה אִם בְּכֶסֶף מָכֹר מְכַרְתִּיךָ…

קול זה בדממה ילך עתה ולא ישתנה עוד עד יומו האחרון. כל שירתו זו אינה אלא מעין התנצלות כולה, מעין קובלנה וצידוק הדין כאחד. שברון הלב מתמיד והולך, מתמדת והולדת גם נמיכוּת -הרוּח, עד שהיא מגעת בשירו “אחפש רוחי” להכנעת הנפש בעניה האחרון, בהתבטלותה האחרונה:

הָרוּחַ, אוֹתִי לִמְשוֹרֵר עָשָֹתָה,¹¹

מֵעוֹדָהּ לֹא רוּחַ כַּבִּיר הָיָתָה…

כִּי אִם רוּחַ קָט, חַלָּש וּרְפֵה־כֹחַ

הַנּוֹדֵד כָּנָף אַט כִּכְנַף אֶפְרוֹחַ…

אביר הספרות, זה שלקול פעמיו רעדה התקופה מכריז על עצמו:

לֹא בֶן־בַּיִת בְּסוֹד אְֶלוֹהַּ הִנֵּנִי

אְַשֶר טֶרֶם אֶקְרָ אֵלָיו יַעְַנֵנִי,

וּבְכָל עֵת אֶחְפּוֹץ אָבֹא אֶל הַקֹּדֶש,

כִּי אִם כֶּעָנִי שֶאֵינֶנּוּ בָטוּחַ…

ואין הוא מבקש עוד דבר בלתי אם מנוחה, מנוחה ודממה. משורר הקרב והתנועה, ה"אקטיביסטן" היותר גדול בתקופתו, שר לנו באחרית ימיו את שיר הקפאון הנצחי – שיר הנירוונה:

בָּרוּךְ אַתָּה לִי, אִי הַדְִמִיָּה,

הַשּוֹכֵן שַאְַנָן בֵּין מַשְִֹּאוֹת נֶצַח,

מִקְלָט הַכִּלָּיוֹן, הֵיכַל הַנְּשִיָּה – –

בִּמְקוֹם תָּשֹכְנָה כָּל סַעְַרוֹת הַנֶּפֶש,

יֶחְֶשֶה הַחֵשֶק – כָּל לֵבָב יִנָּפֶש.

שם, במקום “יעמוד הזמן” “וירפה כנפהו”, במקום הכל “חדל לנוע” – במקום חדלו המהומות הקטנות עם הגדולות:

שָם אֵשֵב בָּדָד כָּאֵל עַל הַמָּיִם,

בְּטֶרֶם הְֶיוֹת תֵּבֵל, אֶרֶץ, שָמָיִם…

בשירים אחרונים אלה, שבהם השמיע את צווֹ לדור ומעבר לדור, רבה, עם הצלילות הגורדונית, גם התהיה. עם קולות הלעג עולים גם צלילי דת, קולות אמונה תמה. מעין ערעור על עצמו בהם – יחד עם הערעור על האחרים. כזו היא גם הפתיחה ל"רפסודות", – חרוזים־סנטנצות אלה, שיש בהם משום תמצית מחשבה אחרונה:

רוּחַ אֵל עָשָֹנוּ

רוּחַ אֵל שְמָרָנוּ,

הוּא גַם כָּל יָמֵינוּ

יִשְמֹר אֶת עַמֵּנוּ…

דוקא הוא, שדעתו לא היתה נוחה הרבה מן ה"רוח היתרה", מתעורר על “אנשי חומר” אלו שקמוּ בסוף ימיו, ומטעים בפשטות עממית ולא בלי גאון:

אָמְנָם כֵּן, לֹא כִּחַדְנוּ

כִּי בָּרוּחַ נוֹלַדְנוּ;

אַנְשֵי רוּחַ אְַנַחְנוּ מִנְעוּרֵינוּ –

לוּ יִהְיוּ כצן גַּם בָּנֵינוּ אַחְַרֵינוּ!

*

מיום שמת סמולנסקין ונפסק “השחר”, שבו פרסם את מיטב יצירותיו, לא מצא עוד מקום הוגן לעצמו. נתנוולה עליו הספרות כולה. גם האנשים החדשים אשר עלו על הבמה, אלה שלהם קיווה ולבו המה לקראתם בשמחה ואמונה (ביניהם פרישמן, שהיה לכתחילה מאנשי בריתו ושיצא גם להגן עליו מפני קטרוגו של ליליינבלום), הפכו עד מהרה והיו לאויביו. בפולמוס של אנשי “היום” עמו לא חסרה גם נולוּת זו, שעליה רמז באותן ה"רפסודות":

נָפְלָה סִפְרָתֵנוּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים

בִּידֵי כוֹתְבֵי פְלַסְתֵּר וּמְשוֹרְרֵי פְגָעִים…

נגזר עליו לראות מראש הר־נבו שלו את כל הקטנות, כל כפית־הטובה של אוהבים ואויבים, שרובם ככולם בעטו בו, בקשו תנואות עליו:

רַבִּים קָמִים עָלַי לְחַפֵּשֹ אֶת מוּמִי

אָרְחִי וְרִבְעִי יְזָרוּ, שִבְתִּי וְקוּמִי,

אֵלֶּה יוֹכִיחוּנִי כִּי אֵינֶנִּי לְאְִמִּי,

וְזֶה בִּין הַלְאְִמִּיּיִם יִקֹּב אֶת שְמִי,

וּשְנֵיהֶם יְנַדּוּנִי, יַתִּירוּ אֶת דָּמִי…

מי ניקה מהתנכרות זאת, מכפית־טובה זו! אכן בדידותו היתה באמת כבדה מנשוא. קו ההשכלה נפסק בבת אחת. כמו בחרב חדה נחתך פתיל חייו. כוחות הגוף הלכו ודללו; ומעינות הרוח הלכו ודללו אף הם… לשוא פרש את כפיו ויתפלל:

הַפְלֵה, אֵל עֹֹשָֹׂי, גַּם לִי נָא חַסְדֶּךָ,

הַאְַרִיכָה לִי קֵיצִי, הַעְַמֵד שִמְשֶךָ,

וּסְתָו חַיַּּי עֵת זִקְנָה, כִּי יְבוֹאֵנִי –

רוּחַ קָדְשֶךָ אַל תִּקַח מִמֶּנִּי!

תפלתו לא נתקבלה. “סתו חייו” היה יום־מעונן ארוך. והוא היה כבר עיף מעצמו, עיף מיאושו, מ"שורש נשמתו". ושוב הוא מתפלל:

אְֶלֹהָי, רְפָא נָא אֶת נַפְשִי מִפְּצָעֶיהָ.

בִּשְאֵרִית יָמֶיהָ,

אוֹ קַח מִמֶּנִּי אֶת רוּחִי הַקָּשָה

וּתְנָה לִי חְַדָשָה.

אך גאולה לא היתה לו עוד. כל שיריו אינם עתה אלא חשבון־נפש גדול, זכרונות נעוּרים שאין לעקרם מן הלב, – עת צלחה עליו הרוח, עת “השפה העבריה” היתה תנחומיו ושעשועיו:

מָה אָהַבְתִּי שִֹׂיחָתָהּ, הְַגוֹת בָּהּ, סַלְסְלֶהָ,

לְמִקְדָּש הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אְֶלֹהִים פָּנֶיהָ;

עַתָּה הַמִּקְדָּש יֵשַם, כֹּהְֲַנָיו נֶאְֶסָפוּ,

וּפְנֵי אֵלִי זֶה קוּרֵי עַכָּבִיש חָפוּ.

זה היה פזמונו היחידי. באור נערב זה ראה את העולם. ראה גם את נפשו. גם בבכותו לנשמת סמולנסקין, לנשמת עצמו הוא בוכה, לחיי עצמו שאין להם עוד תקנה:

וּכְכָל תּוֹפֵשֹ בָּנוּ כִּנּוֹר וָנֵבֶל

כַּיוֹנֵק מֵאֶרֶץ צִיָּה עָלִיתָ. –

• – – – – – –

גּוֹרָלְךָ גּוֹרַל הָעֵצִים כְִּלָּמוֹ

עַל הָרֵי יִשְֹרָאֵל פִּרְיָם יִשָֹּאוּ.

במספד נואש זה על מות חברו, בחזוּת הקשה על “ספרת ישראל”, זו “הכתובת על המצבה” של האומה, נפרד בעצם משירתו. זאת היתה אנחתו המרה האחרונה, לשוא נסו לעורר אותו, למשוך אותו לתוך התנועה החדשה. הוא לא יכול עוד לעמוד בקשרי מלחמה, אך לא יכול גם לחוג חג לא לו. הוא לא מצא אחיזה ליצירתו. גבורי תמול – אלה ה"משכילים לאכול טרפות ולשחק בקוביא" – לא היו גם גבוריו. ויום מחר היה עוד שקוע בערפל:

עַל מָה אְַדַבְּרָה, אַחַי, עַל מָה רוּחִי אַבִּיעַ?

אוֹי לִי אִם אַחְַרִיש, אוֹ אִם קוֹל אַשְמִיעַ.

כָּל אָהְָלֵי יַעְַקֹב חָפַרְתִּי, מִשַּשְתִּי

וּבְכְִּלָּם לֹא מָצָאתִי אְַשֶר בִּקַּשְתִּי:

אֶת מִי אֶשְלַח, מִי יַרְדְּ לִי בַּגִּבּוֹרִים?

העולם שמם עליו כמדבר, ואל דור־המדבר שם פניו –רמז על המוטיב של “מתי מדבר”, שהנחילוֹ את ביאַליק. אמר גם כן לשיר על

עַם גָּדוֹל וָרָם, בְּנֵי עְַנָקִים כְִּלָּם,

הֵם נָפְלוּ – חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵיהֶם;

גַּם הַיּוֹם בַּעְַבֹֹר הָעְַרָבִי עְַלֵיהֶם

וּבְכִידוֹנוֹ לֹא יַגִּיעַ עַד קַרְסְִלָּם…

כמעט ברור, שריחף לפניו סמליי – משהו ממה שניתן אחר כך ברב כוח כזה על־ידי ביאליק. ודאי שגורדון לא היה מגיע מבחינה ציורית אף לחצי שיאם של “מתי מדבר”, אך אין ספק, שלא את הנושא בלבד קיבל ביאַליק מגורדון, כי אם גם את רוּחה הקשה של שירה גדולה זו – ראיית הגורל של האומה, שהיה משותף לשניהם. בהגיגו הקשה ראה אף הוא את העולם היהודי כגלגל החוזר, – ראה, כי אין תקנה לאומה, כשם שאין תקנה גם לו. בתשובתו לרבניצקי, שהזמין אותו להשתתף ב"פרדס", הוא מביע את כל מה שהכביד על לבו בימיו האחרונים: “המעט מכם אשר עמדתי בקשרי־מלחמה ארבעים שנה ונלחמתי אליהם ונלחמתי עליהם ושבתי מן המערכה פצוע ומוּכה חרב וקשת רמיה, כי תאמרו אלי: שוב וצא השדה והחזק מגן וצנה? – למה תרגיזוני לעלות מקברי אשר כריתי לי בעודני חי? הניחו לעיף!”

עיפוּת זו הפגין בכל עת מצוֹא. לא הסתיר אותה. אכן הוא נאלם גם מתוך הכרה. קול מבשר לא היה, וגם לזעום לא חפץ. הוא הרגיש, “כי לא עת תוכחה העת הזאת, כי עת צרה היא ואין לזרות מלח על מכה טריה”. ורק כדי להפיג מעט את שממונו הוא משעשע בימיו האחרונים את נפשו בחרוזים על לשון נופל על לשון, בשירי “אל־מקמאת”, אלה שלא באו אלא למלא את הריקנות שבעולמו ושלא נתנו דבר לנפשו, כשם שגם לא הוסיפו דבר ליצירתו.

ל"סתם" שירים לא היה מומחה, בכל חריפות כשרונו.

ככה ירד מן הדוכן, כלא את הרוח, בעוד עיני הדור נשואות למשורר, שידובב את חזונו. ככה נסגר בבדידותו ובהתאכזרו לעצמו הוא חותם את חשבון חייו בשורות מחרידות לב ונפש:

“הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים”…

“ה' סר מעלי” – זה היה קול המנודה, אשר לא חדל. בהכרה מרה זו יצא מן העולם.

חתימה

השירים הליריים המעטים, אשר מתוכם נפרד גורדון מעלינו, והמכתבים הרבים, אשר בהם הראה באחרית ימיו “את נפשו השפוכה” בדברים אולי עוד יותר נאמנים, – גם הרשימות האבטוביוגרפיות שנתפרסמו עתה: כל זה אצל משהו רוך על דיוקן המשורר, קירב אותו אלינו. אין זאת דמות עלובה – לראות את הגבור בהתגלות חולשתו. פעמים, דוקא בשעה שנראה לנו, כי הסתלק הוד הגבורה, יופיע האדם בכוח נפשו האמתי. עלובים הם רק אלה, המכסים על חולשתם, בסור כוחם מעליהם. גורדון לא נמנה עמם. בחרדת לב ונפש ראה את נר האלהים אשר בו הולך וכבה, ראה את יומו יורד, ובדממת יגונו נשא את עיניו אל הערב ההולך ובא. מי עוד כמוהו הודיע על רפיונו? מי עוד הכריז על תבוסתו כמוהו?

אכן סימני רפיון אלו אינם מטשטשים אף במשהו את צורתו. בזכרוננו ישאר לעולם כדמות בולטת, כאיש בגבורתו – כ"נסיך הברזל" של ספרות ההשכלה. כרוח קשה, מוכיחה, תובעת, אשר לא השלימה מעולם עם ההרס שבחיינו. רוח גדולה, אשר דרשה משפט, ודרשה סדר ולנקם קראה ולשלם. “בעט ברזל ועופרת” חצבה לדורות יבואו את מליה, כתבה את מרורותיה, את חרפת האומה נשאה ובשנאתה היוקדת נחנקו דמעות רחמיה.

ככה אנחנו זוכרים אותו גם היום, מקץ חצי יובל ללכתו מאתנו. לא רק כמשורר, כי אם גם כשופט, כקטיגור – כסערת עוז, אשר עברה בצללי אהלינו ותגרש את הרוחות הרעות ותטהר את שמינו, שמי הבוקר, מענני הבלהות. אל נא נזכור את עקמומיות המשכיל, פגימות הזמן, אשר מהן לא ינקה גם הגבור; נזכור את החסד אשר עשה עמנו. נשפוך נא על קדרות חייו ועבודתו את חן אהבתנו, את גיל תודתנו. הן הוא אשר עבר לפנינו. אשר היה מן הבונים הראשונים, – מאלה אשר ידם האחת אוחזת בשלח והשניה עושה במלאכה. נוקירה איפוא את אבני בנינו הקשות, האבנים הזועפות האלה!

עשרים וחמש שנה מיום מות המשורר. במשך העת הקצרה הזאת שוּנו פני ספרותנו. היא נתנה לנו את השירה הלירית, אשר אליה לא התרומם גורדון אפילו בשיריו היותר נאמנים. היא נתנה לנו גם יצירות אפּיות חשובות, שבשלימותן האמנותית הן עולות עד לאין ערוך אפילו משירי העלילה שלו. אכן – האין בכל העושר הרב גם חלקו, חלק מכוחו, חלק מניבו, חלק מזעפו?

האם הוא לא הוא שקרא לנו, שהתפלל לנו – שהודיע על בואנו?

*

שיבת הדור אל יל"ג, הנהו מאורע גדול ורב־משמעות בחיי התרבות של זמננו – מאורע כמעט סמליי, שהרבה יש ללמוד ממנו. הערצה כללית זו של משורר, שהוא כולו, בסגנונו ובתכנו, נעוץ בתקופתו, אינה מסמנת רק שינוי ניכר במהלך הספרות בלבד. אין ספק, שאנו מתחילים רק עתה להעריך את אמצעי השירה המיוחדים במינם, שהיו ברשותו של יל"ג. עם התחדשותו בלב הדור יפול גם אור חדש על אמנותו האפּית הגדולה ותעורר המאמצים חדשים את משוררי זמננו.

אכן דורות רבים יפליא עוד ענק זה כגבור הרוח, כאחד ממורי העם ורבותיו הגדולים. מה שמפעם ומחיה את עליו המדובבים הוא גדול לאין ערוך מדברים הנקנים רק בכוח הכשרון בלבד. יל"ג אינו רק סופר ומשורר, שהרים בכוח עצמו תקופה שלימה מאשפתות. הוא אחד משליחי האומה, אחד מאלה שבהם שב ומתחדש פעם בעשרה דורות לא רק כוח יצירתה, כי אם גם רצונה לקום, להתנער מעפרה, לחדש את כבודה.

כזה היה יל"ג במשך תקופה שלימה. הוא היה העמוד הימני שעליו נשענה התרבות העברית המחודשת. הוא לא היה יחיד בדורו, אבל לא היה שני לו בכולו לרכז את מרץ התקופה, לכון את דרכיה. לא היה אף אחד דומה לו כמארגן ומסדר את רכוש העם המפוזר, את אוצרות לשונו, את כל מה שמזומן עוד לגידול ולפריחה.

בתכונתו הקולטורית הזכיר אנשי פעולה וסדר מסוג הרמב"ם – מאלה היודעים להבדיל בין עיקר לטפל בתרבות העם, מאלה התומכים בכוח עצמם את הכתוב לחיים. הוא לא ויתר בנקל על קניני האומה. בכל דרש תיקונים, סדרים, הבראה. הוא לא היה בהול ולא היה נוח לקפיצות. צעדו היה כבד. ואיש ההרס לא היה. אך בכל אשר הסתובבה רוחו, שבה תמיד אל נקודת־המוצא: אל ההכרה, שהיהדות צריכה תיקון, שחיינו צריכים תיקון; שאין לקדש פראות בכל צורה שהיא, גם כשהיא לאומית – שאין לקבל מרות של שום קלקלה רק משום שנתקדשה בקדושה של דורות. בלי בקורת לא לן מעולם, – היא היתה נר לחייו, נר ליצירתו. לא כשרון הראיה בלבד ניתן לו, כי אם גם כוח הראיה, חובת הראיה. כל התעלמות ראה כמורך לב, כעון פלילי. יותר משהיה משורר התקופה, היה שופטה, איש ריבה – כשם שהיה שופט עצמו ואיש דברים עם עצמו כל הימים. לא אהבתי להשתמש בתואר נביא, ויש תמיד לנהוג זהירות גדולה בתואר זה, אבל מי עוד ראוי לו כמוהו? מי עוד נדון בכל חבלי המחשבה כמוהו? ומי עוד שמר לה אמונים עד בוא חליפתו כמוהו?

קוי סיכום¹²

א. הדמות

האיש גורדון – הפייטן, המחנך, הלוחם – הוא דמות שרויה כולה באור. אין קו בדמותו המחוטבת אשר טושטש כלשהו, אשר נשאר בצל. איש הבליטה היה מטבעו. היה מאלה אשר יכו על הסדן הוסף והכות – אשר לא יניחו את הפטיש מידם עד אם נכוף הברזל תחתיו, עד אם השלימו עד תום מלאכתם.

כזה נשאר בהשגתנו עד היום. כשֹׂר הנגלה, דמות בולטת, ללא קמט, ללא עקמומית. כולה מעשה מקשה. כולה אבן שלימה. דמות שאינה ניתנת לשיעורים – שאתה סוקר אותה כולה מכף רגל ועד ראש. כל חומר חדש, כל שיר נוסף, רשימה אינטימית, אגרת נשכחה אינם אלא מקיימים את הידוע.

ואף־על־פי־כן – כמה אתה חרד לכל תו נוסף, לכל שורה נוספת שלו! כמה אתה שמח לשוב ולאשר עוד פעם גם את זה שידוע לך מכבר. הדמות בפשטותה, בהקפה הברור, המסומן לכל שרטוטיו, אינה פוסקת מלמשוך אותך. שמח אתה שוב לאַשר, כמה נאמן כאן הכל, כמה חזק יסוד זה של האדם ושל מפעלו. כמה לא ניתן כל זה לזעזועים!

בחזירתנו אל יל"ג יש עד היום מן השמחה של השבת אבדה. בשובנו אליו, אנו מרגישים, שעמו חזקנו גם אנו, – שנתבגרנו עד כדי לשוב אליו. עם יל"ג אנחנו מקבלים על עצמנו שוב עול מלכות. עמו כאילו מתמתחים השרירים ומתמלאים עוז למלאכת־חובה ברוחו, בשקדנותו, בישרו.

עמו אנחנו תובעים שוב מעצמנו את אשר לא תבענו זה ימים רבים.

ב. הסגנון

ביצירתו אין סתום. שערי רעיונו, בשיר כבפרוזה, פתוחים לרוחה. הוא אינו גורס כל אמור למחצה, כשם שאינו גורס כל עשוי למחצה. (שתי הסגולות האלה כמעט תמיד ניתנות יחד). אבל בסגנונו לא הכל פשוט: כאן ההתאבקות אינה פוסקת לעולם. הרצון לחדדו ביותר, לכבוש לו אמצעי בליטה נוספים, לחפור לו מטמוני בטוי לא ידעום – עושה את סגנונו מנומר ביותר, ואם כי יצק בו עוז נוסף, הרס בחריפותו היתרה את רקמת פשטותו, ולא הוא נעשה מופת לדור שבא אחריו.

סגנון כזה דחה בעשרו המופלג את הדור, שנכנס אז לתקופת אביב חדש. דחה המחודד, המחוכם בו – מה שלקח לבו של דור קודם. כלום לא היו גם בו משיירי הרומנטיקה של ימי הנוער, אם כי המשורר התאכזר והתנכר לה? אבל הוא היה חסר אורגניות, דבר שהדור היה זקוק לו ועצם הבטוי, שהיה מובלט כולו ושעליו לא ויתר כלפי חוץ, היה חסר נועם אינטימי, צבע פנימי – היה חסר לבלוב, מה שהחיה אותם הצירופים עצמם במנדלי, ואחר כך – בביאליק, המעכלת החדה הבהיקה בברק קר, שערטל את העולם. הוא שהטיל אימה על הנוער, שהרחיקו מגניו המפולשים.

סגנון זה שהיה עֵרב יסודות רבים, היה בעצם סגנון של בּרוֹקוֹ – סגנון הניגודים של צבעים, אורות ומעמדי־נפש. ההיפך מן הקצב הטבעי, ההרמוני, הנגינתי של ריניסנס. הכל היה מחודד בו ומובא עד לקיצוניות צורמת את העין ואת האוזן ואת הלב: האנשים, הבטוי, הנוף, סטירה אדירה זו לחכה, כאש אוכלת, את ירק האדמה, דכאה את הרוחות באכזריותה, בהעדר כל רוך, כל תקוה, – כל פינת סתר להחבא בה מזעם החיים.

אבל בסגנון זה נשתמרו כל יסודות הכבוש של התקופה. בה שלטו שלטון פרללי הרומנטיקה הצבעונית של בוקר ההשכלה עם הסגנון התורני הצלול והמחלים של ליליינבלום וצווייפל, שבאו אחר־כך לידי סינטיזה בסגנון מנדלי. אלה, שהיו מזומנים לחדש את השירה העברית והסגנון העברי, כביאליק וטשרניחובסקי, ידעו עוד אז לקלוט מתוך סגנון זה את גרעיניו הבריאים, שנתלבלבו בשירתם לניב החיים החדש.

גם ביאליק וגם טשרניחובסקי זכרו ליל"ג חסד נעורים. ביאליק היה מן הראשונים שקראו לשוב אל יל"ג, ומאמרו של טשרניחובסקי על יל"ג הממשל גלה בראשונה את תכונת האפּיקה העממית של משליו, וקירב אותנו לא מעט אל המשורר, שעמדנו מרחוק לו ימים רבים.

*

יל"ג הכין את כל החומר הלשוני לאלה שיבואו אחריו, אבל לא הוכשר לעשותו חטיבה הרמונית. ברם, כל הסודות כבר נרמזו בו. דוקא סגנונו עשיר מאוד ביסודות עממיים. למרות כל הנטיה הבולטת לצד הדרש, אפילו השורות המפולפלות ביותר נהפכות מיד לפתגמי־עם שגורים בפי הקורא, ואילו נלמד יל"ג יותר בביה"ס העברי, ודאי שהיה מעשיר קודם כל את לשון העם. הילדים היו קולטים מיד את פסוקיו המוצקים.

יסודות אלה הם כפלים יקרים לנו בשירתו, משום שהוא לא נתכוון להם והם “נפלו לתוך פיו” ונצטרפו מאליהם:

וּמַה יַעְַשֶֹה תַּלְמִיד חָכָם, שֶאֵין בּוֹ דֵעָה?

לִהְיוֹת גוֹבֵה הַמַּס, לֹא יֵדַע לְשוֹן הַמְּדִינָה?

לְשוֹחֵט רַךְ לֵב הוּא, לִמְלַמֵּד – חְַלוּש רֵאָה,

לְסוֹחֵר אֵין לוֹ כֶּסֶף, לְחַזָּן – קוֹל נְגִינָה?

כלום אין זה קטע של שיר עם?

ומאידך גיסא – דוקא המכוּון, המחודד. אקלים שונה פה תכלית שנוי, ועם זה כמה אף הוא מעיד על אחדות של סגנון, על מה שעלול להקלט דורות כניב־עם וכחכמת־עם:

אִיש נָבוּב כִּי יִקְרֶנּוּ אָסוֹן,

יִכְרַע תַּחְתָּיו, יִמַּס בִּיגוֹנוֹ;

וְאִיש נִלְבָּב כְּאַלוֹן חָסוֹן,

וְהוּא רוֹכֵב עַל אְַסוֹנוֹ.

כלום אין זה “בית” משירי הספרדים?

בערב יסודות זה של ניבו, השואף להתרחב ולהתמלא מכל המקורות, הוא נעשה שותף לזמננו, שאינו מדיר את עצמו מכל תוספת גוון ותוספת הבלטה בלשון; שבשאפו להרחיב את בית קבולה של הלשון לשם האמת של המציאות והמלאות של החיים, הוא קולט שוב רגבי בטוי מכל מכרות הלשון הנעזבים.

ג. הליריקן

מקובל אצלנו, כי יל"ג לא היה ליריקן, והוא עצמו אמנם מטעים (בשירו “אתם עדי”), כי לא עשה מעולם את עטו “חצוצרה להריע מה שֹׂחוֹ בביתו”. עלינו להבין את נפש הדור, שראה בהתגברות על החיים האישיים נצחון מוסרי. זאת היתה נזירות מרצון – גאות המשורר היתה על זה, ש"לא פצח רינה עת ארש אשה" שלא שר על הדר הטבע ושלא בטל את עטו לדברים, שאינם ענין לצרכי רבים.

את כל זה עלינו תמיד להביא בחשבון בשעה שאנו באים להעריך את יל"ג כמשורר לירי. עלינו לזכור, שהוא דכא בעצמו את היסוד האישי, שבלעדיו אין ליריקה אמתית. אבל אין משורר אמתי שאיננו ליריקן, בגלוי או בסתר, ואף־על־פי שיל"ג לא כתב הרבה שירים ליריים, המעטים שכתב אינם ארעיים. דוקא בליריקה אין הכמות מכרעת. כמות לירית מרובה היא גם חשודה. אכן בשירים מעטים אלה יש מעין התגברות על המוצק שבטבעו והם שפתחו לפנינו את השער אל נפשו המסוגרה.

זה היה ליריזם על כרחו, והוא יקר לנו משום כך שבעתים. יש בו בליריזם זה מן היופי של גידי־זהב ענוגים הנחשפים לעינינו פתאום בסתר סלע. בזמננו, שמן המשוררים ניטל חוש הביישנות והם פותחים לפנינו “את כל הברזים” ברעש עד כדי להחריש את אזנינו בשפעת רגשותיהם, אנו טועמים טעם מיוחד בהגיע אלינו לפתע זמרת נפשו העצורה של הפייטן הזועף, אשר הקדיש את עטו למלחמה, בשעה שהוא מגלה טפח מחייו האינטימיים כמעט נגד רצונו.

איני יכול לשכוח את ההפתעה הגדולה, כשגיליתי לעצמי, בגשתי אל המשורר לפני ימים רבים, בפעם הראשונה את גבישי הליריקה האלה. במידה שהם היו בלתי צפויים, בה במידה נראו לי גם טבעיים, נאמנים. הם נעלמו מנגד עיני הדור, שהסב את פניו מן המשורר, ולא יכולתי להאמין למראה עיני, כשהאירו פתאום בעיני השורות הבודדות הפשוטות. שורות הודוי, שנכתבו, כנראה, ברגעי היאוש האחרונים:

הִנֵּה אָנֹכִי מֵת עַל אַדְמַת נֵכָר הַרְחֵק

מֵאוֹהֵב וָרֵעַ, הַרְחֵק מֵאִשְתִּי וִילָדַי, מִי

יִשְמַע אֶת אַנְחָתִי הָאַחְַרוֹנָה, מִי יָשִית

יָדוֹ עַל עֵינָי? מִי יָמֹד אֶת עֹמֶק

מַכְאוֹבִי וִיסַפֵּר לַדּוֹר מְרִי מוֹתִי?

ד. הומור

ודאי שהיה אדם קפדן, שלא אהב לוותר ושפגיעתו במתנגד היתה קשה. כן, עטו לא היה נוטף דבש. אבל יהיה לא נכון מצדנו, אם נראה בו רק אדם קשה־רוח ומר־נפש, שלא ידע מאור־פנים וענות־לב ונועם־אדם לחברו. ככל האנשים הקשים מבחוץ, הסתיר בלבו רגשות רוך עמוקים לאנשים, שהיו קרובים לרוחו. לאלה שמר את אהבתו, כשם ששמר אותה לכל תלמיד חכם, לכל מי שראה בו אדם להועיל. עדים לכך מכתביו המרובים, אותם “השירים לעת מצוא”, שבהם מתגלה הומור מתוך אהבה, מתוך שפעת נפשיות. קוים בודדים וארעיים לכאורה, אבל הם הם המעמידים אותנו על האדם יותר מאלפי כתבים רשמיים. אגרותיו הנפלאות לאנשים, שהאמין למצוא בהם רֵעים, מאירות מתוך מסירות, מתוך נדיבות, מתוך דרישת־טוב אין קץ. שיריו הקטנים והחריפים, מעין אלה ששלח ליעקב רייפמן, לשלום עליכם, לשרה שפירא (זו שבקש ממנה שתמהר למצוא לה חתן / בטרם יקראוהו לסעודת לויתן…) נחרתו בזכרון הדור בעוקציהם כשרידי תרבות אצילית, תרבותם של תלמידי־חכמים. שירים כאלה מותחים חוט של נועם על פני המשורר הקטיגור, אשר איש לא האמין, כי ידע גם לשחוק פעם מתוך טוב־לב.

הוא היה רחב יותר, נדיב יותר משהוא נראה לנו לפי שירת הזעף, אשר שר לדורו. הוא אסר על עצמו את השחוק בשעת חירום, לא חפץ לעשות את עטו שעשועים בימי מלחמה. עלינו, איפוא, להעלות את החומר להבנת נפשו בעיקר מתוך אגרותיו, שבהן נראה שפע החן האנושי שבו, שלא תמיד נמצאהו בשיריו.

ה. צורה

בימינו אין טעם להרגיש את פגימות עטו כסופר, כמשורר, כאמן, אבל אין גם להסיח דעת מהן, וסכנה לדור, ששב בלב שלם אל המשורר, לראות את יצירתו הגדולה כחטיבה שלמה, כמלאכת־מחשבת שאין להרהר אחריה. יתכן שיצירה מסוג זה, – הוה אומר: יצירה שכבשה לב דורות, שקיימת בלב דורות, לא ניתנה עוד לביקורת. עובדה היא, ששוב אין מקשין עליה, ששוב אין עוררין עליה, כשם שאין עוררין על נוף קיים, על מקדש קיים, פגישת הדור עם משוררו – נס זה כיון שנתרחש, – הוא המכריע. בכוחה של פגישה זו נכנסים ל"מנין הדורות" גם כאלה שאינם מגיעים אפילו לחצי מיכלתו של יל"ג. הדורות הבאים מקבלים עליהם את דינה של יצירה זו, מעבירים עמם גם את מומיה, כשם שמעבירים תפלות, דברי זכרונות, – כל מה שנעשה חלק מנפש האומה, מעצמיותה.

אכן שומה עלינו לדעת, כי יש לנו עסק עם משורר גדול, שאינו יכול בשום פנים לשמש דוגמא. גם לאלה, שהושפעו מיצירתו, שהוּפרו ממחשבתו, מסגנונו, לא היה אמן למופת. אפשר שכל כוחו, כל כוח הפראתו בזה, שהיה עשיר בגלמי־שירה, בגלמי־לשון, בגלמי־מחשבה. שהיה כוח אלמנטרי (עם כל הכונים שעשה ללשון ולצורה) – אדם, שהיו בו כל היסודות לאמנות גדולה, ואף על פי כן לא היה אמן. הוא השפיע (ולואי שיוסיף להשפיע) ככוח נאמן, כרצון גדול, כעצמת רוּח גדולה. אבל קלסי לא היה. אפילו כוחו לבנין, להיקף, למיצוי תכנים גדולים, היה כוח מכשיר, מעורר, תובע – מניח יסודות ולא מקים. מסד ולא טפחות. היה מאלה, שמחזקים את הבאים אחריהם, מכריחים להשען עליהם, בה במדה, שהם מכריחים גם להזהר מקסמיהם, לדלג עליהם. אילו ניתנה לו תוספת הכרה, תוספת הבחנה, ודאי שהיה בעצמו מדלג על הקסמים המסוכנים האלה.

בכוחו הכביר, בעשרו הכביר, הוא עלול לדכא מה שהושג בכוח

הדור – הושג באמצעים רבים (גם בקרבנות רבים): ההתגברות על עודף־לשון,

על עודף־חידוד, על עודף־שכלתנות בכלל. כל מה שאליו חתר מדעת גם הוא ולא

הגיע אליו אלא לפרקים. בקרבנו אליו, שומה עלינו לשמור על היקר בנצחונותינו

על הבטוּי המשוחרר!

*

אכן, טוב. ששבנו אליו כיום, רק כיום הוכשרנו לראותו כמו שהוא: בכל שיעור אורו ובכל שיעור צלו, ולדעת, כי היה אחד ממשוררי ישראל הגדולים שבכל הזמנים. ככל כוח יוצר ינק מכל התקופות, אך בכל שרשיו העצומים היה שתוּל בתוך תקופתו. ואמנם רק בו נתגלמה כל רוח גבורתה. כל כוח אמונתה. לא היה עוד איש בתקופה, שבו נתלבש סגנונה, קצב מחשבתה, דמות דיוקנה יותר מאשר בו. זה היה קברניטה היותר נאמן שנשאר יחידי בראש תרנה גם כשספינתה התחילה שוקעת. רבים היו בני־לויתו כשיצא עם שחר התקופה, ומה מעטים נשארו עמו בהגיע שעת השקיעה!

כן, הוא לא היה אמן שלם, לא היה סופר לשמו, היושב כל ימיו על האבניים ורואה את תכלית חייו בשכלול יצירתו. יצירתו משוללת חן של הרמוניה, משוללת קסם השלמות. אבל הוא עצמו היה דמות שלמה, דמות גבורים – מאלה הנושאים את כאב עמם כמחלת־מות בלבבם, מאלה שלא ידעו מנוח ולא יבקשו מנוח לעולם.

הכאב אשר כאב היה כאב ירידתה של האומה, של התנונותה בחומר וברוח. בכל ראה את העזובה, את החורבן המתמיד – ראה כי “גלה כבוד מישראל”. בתולדות האומה ראה שלבים־שלבים, המוליכים למדרון, לחדלון אנושי. ובכל מיעוט אמונתו בנו, עמד בפרץ, קרא להצלה – חפץ לראות אותנו בתפארת אדם, קיוה לראות אותנו בתפארת עם. האיבה לפראות, לצביעות, לכל אשר יעמוד בדרך העם להתקדמותו, לתקנת חייו, שֹמה מחנק בגרונו, והקולות יצאו דחופים ונפלו כבדים ועמומים כאבני־קלע. על־כן לא ידע בסגנונו תואם־ניב וחלקת־לשון, ולא הוא יצק את דפוסי הצורה ואת חמרי הלשון המפוררים ליציקה תמה; אבל ברגבים המחודדים, שעקר מכליות השפה בידו האמיצה, כבר היה שמור הכוח אשר לא אחר לבוא, ובין אבניה הזועפות בצבצו כבר נצני האביב, אשר בשֹר את בואו.

פרקי־מסות אלה אינם אלא שרטוטי־דיוקן, שנרשמו אגב ימי זכרון – בשנת הארבעים ובשנת החמשים למות סמולנסקין. פרק־זמן של עשר שנים שבין מאמר למאמר, לא יכול שלא להשפיע על הנעימה שבהערכה המאוחרת יותר: נעימה זו הבאה על הרוב כשאנחנו מסתכלים הסתכלות שניה בחזיון, שהיינו נוהגים בו זלזול מתוך שיגרה – שיגרת הדור ושיגרת עצמנו. נעימה זו שיש בה משום תוספת קרבה, כל מה שהיה בה אות הזמן, המוחק והולך את הניגודים המדומים שבינינו ובין דור ההשכלה, היתה יותר פרי הכרה נוספת – פרי ידיעה נוספת. שכן על הרוב אנו מזלזלים, משום שאיננו מכירים. בשובי ובקראי עם כתיבת המאמר השני את ספרי סמולנסקין, מובן, שגם נפגעתי פגיעה נוספת מפגימותיהם, אבל הופתעתי גם משיתוּף ראיה שבינו ובינינו, הופתעתי מכמה גלויי שירה ומחשבה, שהיו סמויים מעיני, אף שדמות האדם שבה ולכדה אותי גם הפעם בכוח כזה, שכמעט מנעה ממני להתעסק ביצירתו כשהיא לעצמה.

קראתי בעיקר את הספוּרים הגדולים והקטנים, כיון שמגמת מאמרי האחרון היתה לכתחילה לברר לעצמי, מה יש בהם מן הקיים – לברר לעצמי עד היכן היה סמולנסקין מספר ואם היה מספר בכלל. שבתי וקראתי את ״התועה", ספר זה שבו דובב סמולנסקין את נפשו עד הסוף, ספר רב־תוכן, רב־עומק, המפתיע עד היום בעושר מחשבתו, גם בפזורי שירתו המתגלים למי שקורא מתונות, לאחר שהתגבר על כל מה שהרבתה לפגום בו הדברנות. עם קריאת ״קבורת חמור" שוב גליתי כוחות אָפּיים כבּירים בסופר זה, שהוחזק ״בעל מוסר"; מצאתי בספר זה, שגם בו ליקוּיים לאין קץ – כמה דמויות (ולא זו של המלשין בלבד), שיש בהן משום תפיסה נוקבת – הרכב מופלא של מציאות ואגדה, שאי אתה מוצא דוגמתו אלא בחזיונות שכּספיר. הופתעתי ב״גאון ושבר" מכשרונו הנובליסטי, שפחות מכל פללתי למצוא בו, כשם שהורעשתי עוד פעם התרעשוּת עלם מ״נקם ברית", ספר קטן זה שהמתיחות הדרמתית הגיעה בו לידי צמצום וריכוז כאלה, המוכיחים עד כמה הפייטן הלך וגדל באדם חולה ושבור זה בימים שנר חייו הלך הלוך ודעוך. לצערי, אף קריאה זו, מפני רעש העבודה, לא היתה עוד מספקת, ונבצר ממני לא כל כך להכריע, כי אם בעיקר – להראות את סמולנסקין המספר, כדי שהקורא עצמו יכריע.

ברם, נושא זה – סמולנסקין המספר, ראוי הוא שנטפל בו פעם לחוד, ובכל היקפו.

י.פ.

האיש אשר אין אומץ בלבו להקריב נפשו

בעד דעותיו, הוא לא הגה בדעה מעודו.

פ. ס.

מאמר ראשון

את פרץ סמולנסקין קוראים עכשיו מעט. פחות, כמדומה, משקוראים את ליליינבלום, את ברודס; ואין צריך לומר – את גורדון ואת מיכ"ל. יין מחשבתו, שהיה מעורר ומשכר כל־כך את בני זמנו, הורק בבת אחת אל קנקנם החזק של אחד־העם וחבריו; וספריו הגדולים, העלים הרחבים האלה, רטובי המליצה וספוגי הרגש הסוער, נדחו לקרן זוית, נשכחו ימים מעטים לאחר מות יוצרם. ברם, השם סמולנסקין נשאר, עם כל הזועה של יצירתו פגומת־הדברנות, שם של כבוד. אנחנו לא שכחנו את האיש רב המכאובים, אשר נשא את סבל ספרותנו הצעירה על כתפיו החולות, את זה שלחם לה ונשאר נאמן לה עד יומו האחרון. הוא היה אחד הסופרים העברים המעטים בדורו, שהצטיין במדת־גבורה, שהספרות לא היתה לו דבר שבשעשועים, כי אם צורך והכרח, אמצעי ותכלית, יסוד לבנין והבנין עצמו.

הוא לא היה עדיין זה, שיצירתו כשהיא לעצמה משמשת יסוד וחיזוק לדורות הבאים. לכך היה יותר מדי בהול, רותח ותוסס תמיד. היה בו איזה לקוּי יסודי, לקוי לאין תרוּפה, הממית את האמן. הוא לא יכול מעולם לשלוט באשר ניתן לו. בטבעו היה אדם עצבני, נרגז ופתטי תמיד – ההפך מיל"ג, שהיה בו מטבעו של בונה אמיץ וכובש. סאתו היתה תמיד גדושה. דבורו הרועש היה פועל. היתה רעננות בשטפו החי. הוא היה מעורר וקורא, מעורר את עצמו וגם את האחרים. אבל היה חסר לגמרי את המדה היקרה של שתיקה. הוא היה אדם שכחו בפיו, אבל לא יכול שאת, עצור וכבוש. דומה, שמעולם לא היתה לו שעת ההפסקה, אותה השעה הגדולה, שהאדם מקשיב לעצמו, מאזין לנפשו ושואל לנפשו. תרועת שופרו לא חדלה מקרוא. היה בו מבטחונו של האדם, שמחשבתו משחקת לפניו תמיד, שהבטוי תמיד מוכן לו ונשמע לו. הוא לא ידע התלבטות, וזרים היו לו אותם חבלי־ההבעה, שרק הם מעידים על כשרון אמנותי נאמן.

משהו עז ומתמיד היה מפעפע וסוער בקרבו בלי חשך. משהו תובע ודורש, שלא ידע מנוחה לעולם. לפי סכום האנרגיה, שהאיש החולני הזה נשא בקרבו, היה יכול להקים מהפכות, לבנות ארצות, לצאת בראש גדודי־קרב. אבל כוח מעט למשול בעצמו, לעצור בעצמו לא ניתן לו. היה בו איזה עודף, איזה דבר שניתן לרעתו – שלא נתן לו לנטות קו, לבנות, להיות אמן או גם סופר פרוזאי גדול. דברנותו עוררה את מחשבתו, מסכה דם חי לתוך עורקיה, והיא שהמיתה אותה, שהטביעה אותה סוף־סוף בתוך גליה הטרופים. מפיה הרחב קשה עתה להציל דבר. היא כסתה את כל שדה יצירתו בקצפה הלבן.

אנחנו צריכים, איפוא, להעריך את הכוח הזה כחוסר כח. כל מה שמשתפך מאליו, בלי קונטרולה ובלי הבחנה, מוכיח תמיד על חוסר־יכולת, על לידת נפלים. כל אמן, שהוא ״מבורך" בשפע כזה, לא יוציא לעולם מתחת ידו יצירה לדורות. קללה היא ולא ברכה. היא מכוונת את כל כחות היוצר כלפי־חוץ. היא מוציאה את הקולות בבת־אחת. היא אינה משאירה שום דבר בהחבא למשמרת.

עושר נפשו של סמולנסקין – והוא היה עשיר בלא ספק – היה משתפך במלים, במליצות, ברעיונות, ויותר מכל – בדברי הטפה. לפי כל מהותו היה סמולנסקין מטיף עממי, טריבון, ועמודי ספוריו הם ברובם נאומים נלהבים, ולא התגלמות רוח הנפשות בהאמן, אשר יחיה את חייהן הן. הוא אינו מספר, אינו מצייר, אינו מבטא אפילו – הוא רק עומד על הבמה ומדבר. מי שיבוא וינתח את יצירתו, ימצא בה את כל אמצעי הבטוי, המיוחדים לדרשן, – לזה שעומד תמיד לפני הקהל ואינו נשאר אף לשעה קלה עם עצמו.

הטפה זו היא היא שהכניסה את היסוד ההמוני הפוגם ביצירת־שפע זו. היא נטלה את אצילותה וקפחה את מתנת המשורר, שנפלה בלי ספק בחלקו. הוא ויתר עליה בחפצו להורות, לחנך – להביע את אשר העיק על לבו לא על־ידי שליח, כי אם בפיו, בלשונו, בצעקתו. והוא אמנם היה מחנך, הגם שלא באותו מובן תרבותי נעלה, שאנו מכנים עתה מחנכים כאחד־העם וביאליק, כברנר וגורדון. הוא הטיף לרעיונות גדולים, לאומיים ואנושיים. ומי שיקרא לא רק את ספריו הפובליציסטיים, שבתוך מבול של דברים שלהם מבריקים פה ושם דברי מחשבה שנונים, עמוקים ומקיפים, שהונחו עתה כיסוד לתורת חיינו, כי אם גם את ספוריו, ימצא בהם עושר של מחשבות והשקפות על העולם, המראות עד כמה קלט סופר נודד זה את עיקרי המחשבה המודרנית. הוא אמנם קלט את כל זה באותה קלות ובאותה מהירות המיוחדות לז’ורנליסטן ולא להוגה־דעות. אבל היו לו גם מחשבות אורגניות, מחשבות שלו, שאליהן היה הולך וחוזר כל ימיו, שאותן היה מטפח תמיד באהבה ומסירות – והן הן שמנחילות לו את שם־הכבוד של מחנך לאומי ומבצרות לו מקום נצחי בתולדות הרוח שלנו.

הוא התחיל ב״בקורת תהיה" על תרגום ״פאוּסט" – בעבודת מבקר, שהיא בעיקרה חנוכית. וגם בספורו הראשון, ב״שמחת חנף", נתכוון, לפי הודאת עצמו, בעיקר ״לדבר דבר משפט על פעולות החוזים הגדולים בעם ועם, לכרות אוזן לרוב הקוראים בשפת עבר, למען ידעו פועל פעלו החוזים ההם ולא ישעו עוד בדברי הבל"… הנה מה שהיתה כונת המספר בספורו הראשון! הוא היה, איפוא, לפי עצם טבעו יותר סופר מסביר משהיה משורר ואמן, יותר מורה ומתקן משהיה יוצר; אבל הוא נשא בלבו את יגון זמנו ומכאוביו כגבורי התקופה, כיל"ג וליליינבלום, ובקש דרך וזעק לישע מתוך כליון־לב, מתוך צמאון לגאולת־עם כזה, שהם מיוחדים רק למשוררים. האיש החולה הזה, אשר ידע בחייו רק עני נדודים והיה נגוע מכאובים כי ימיו, נשא את מחלת עמו ויתעבר על קלון דורו יותר מכל סופרי זמנו הגדולים.

פּתּוֹס תמידי זה, שהוא זר לנו עתה כל כך ומעורר בנו גם איזה חשד לפעמים, בא מתוך זה, שבסמולנסקין היה מפותח רגש הגאון וההכרה, שהוא, הסופר העברי, הוא נציגה של האומה, שהוא ערב לה, שממנו ידרש בעד כל חטאותיה. עם כל היהירות שמונים בו, היה בו בלי ספק יסוד של כובד־ראש אמתי. האש שהיתה אוכלת אותו, היתה אש קנאה לכבוד האומה, שראה את נגעיה ופרפר בטומאתה. הוא ביקש רפאות לתחלואיה יותר מאשר בקש ארוכה למחלתו הממאירה. היה בו מאותו הערבוב של גדלות וקטנות, המיוחד לאנשי דור־המעבר – לאלה הגואלים את האחרים ונבצר מהם לגאול את עצמם.

עם כל פגימותיה, אנחנו נדע להוקיר תמיד רוח זו, שלא ידעה שקט, שהיתה מלאה תמיד תרועת אזעקה. אנחנו לא נכסה עליהן, על פגימות אלה, פן תדבקנה גם בנו; אבל זכור נזכור באהבה ובתודה את היד החזקה, שהוציאה אותנו מתוך שממת ההשכלה, מתוך קטנות התקופה שהיתה מגדלת דזרטירים וקרייריסטים, – היד שהפכה את אטוֹמי הרוח הפזורים לכח לאומי גדול. היה בה ברוח זו מיסוד הגבורה, אם היא עצרה כוח לעמוד בפני הנחשול שעמד לבלענו.

כל כך בולטות פגימות כשרונו הספרותי, שאנחנו, באהבתנו אותו, לפעמים פשוט כואבים אותן. פּתּוֹס זה שאינו פוסק מלבּין, בולע את שרטוטי־הזיו הפיוטיים, הפזורים למכביר בספוריו הטובים. הדברנות והשאיפה פגומת־הטעם להשמיענו רעיונות ודברי חכמה בלי סוף, מחרישות בשאונן את המשורר ודוחות אותנו גם מיצירותיו השלמות ביותר. ברם, מי שישוּב ויקרא גם היום את ״התועה", ״קבורת חמור" ו״נקם ברית" יקשיב עוד בהם מתחת ערמות המליצה הנובלות את פרפורי התקופה, הנחנקת בתוך עצמה, ואת פעמי הגאולה הראשונות.

מאמר שני

א

כהיום, חמשים שנה אחרי מותו (וגם ימים רבים קודם לכן), אין עוד ערכו של סמולנסקין, כמורה לדורו וכמופת לסופריו בכוח מחשבתו וביושר מחשבתו, מוטל בספק. דוקא תקופתנו, אשר קבלה בירושה את תורתו ואשר שבה וחיתה עליה, הכירה בו, הרחוק לה כל־כך בצורה וסגנון, את הנאמן, את הקרוב לה בתקוה ובכאב. משני צדדים התנקשה לו התקופה: מצד אחד־העם ומצד פרישמן. שניהם שהיו, כל אחד לפי דרכו, ״אנשי צורה", לא השלימו עם תהו ובהו לשוני זה שביצירה שתקופתנו גזרה עליו כליה. שניהם, שהקפידו יותר מדי על סדר משנתו הלקוי, לא היו מסוגלים להבחין באמתה, באיכותה, לא ראו את האיש אשר קדם לתקופה, אשר בשר את בואה. זהו מה שפוגם תמיד באנשי־סגנון, מה שמצמצם בהכרח את ראייתם: מפני הלקוי אינם רואים את המאור. אחד־העם ופרישמן בקשו את הצלילות שבבטוי ואת החיטוב שבבטוי בתקופה של הפשרה ראשונה, של הסתערות ראשונה, בעוד שהגל, הנושא את החמימות המתעוררת בדם, נושא עמו על כרחו גם אותה ערבוביה עכורה של גלמי־מחשבה וגלמי־סגנון, הדוחים כל־כך את אנשי הבגרות הראשונה של התקופה המתחדשת. אבל יש בגרות עליונה עוד יותר, היודעת להשתחרר גם מצרות־העין של עצמה – זו, היודעת להעריך את הנחשונים הראשונים, הנסחפים בגלי עצמם; את אלה המכשירים בלי הכשרה, המפנים את הדרך והם נטולי כוח עוד לכבוש דרך; יודעת – שכל מה שעוקר את הדור מקפאונו, כל מה שמניב תנובה ראשונה, אינו צלול; שהצלילות באה אחר כך, כשזרם המחשבה קם מזעפו, כשהוא שב ומתכנס לתוך אגפיו.

ברם, התנקשות זו, שהיתה מוצדקת לזמנה בה במדה שהעידה על איזו סמיות־עין של בעליה, לא פגעה בסמולנסקין אלא פגיעה לשעה. את אור מחשבתו ואת אור דמותו לא הפילה. הדור לא נשמע לה. יצירתו לא יכלה להיות לו עוד למופת, אבל קומת האיש הזקופה, האמיצה, שהתרוממה מעל לגבולות זמנו, הלכה והשתלטה על כולנו. בדמותו נרמזה לנו האהבה הראשונה, נרמזה המסירות הראשונה. עם כל לקוייו, כסופר, ראינוהו כאביר ספרותנו, כאחד המעטים, אשר מכאובם ויאושם לא ריפו את ידם, כי אם הוסיפו להם כוח לשאת, להלחם את מלחמת ישראל הגדולה. יצירתו מונחת בקרן זוית, אבל סערת דמו ומחשבתו לא שככה עד היום.

ב

חמשים שנה הן תקופת בוחן לסופר ולאמן. גם באלה, שאיכותם הספרותית היא למעלה מכל ספק, חל החוק של שנוי־טעם ושנוי־ערכין. גם יל"ג נדחה הצדה לזמן מה מפני הליריקה החדשה. מפני הריתמוס הלשוני החדש. אבל שכחה זמנית זו רק הרעב הרעיבה אותנו ליצירתו ונעשתה הגורם להערצה מוגברת לכשחזרנו אליו, אם גם קרבה שלמה לא קרבנו עוד אליו, וריוח ידוע נשאר בינו ובינינו עד היום. אחר היה גורלו של סמולנסקין בתקופה זו, תקופת התחדשותן הגמורה של השירה והפרוזה העברית. השכחה לא שלטה בו. ימי ההגשמה העניקו למחשבתו נטולת הצורה אור יותר, חמימות יותר. אבל ברר לא ביררנו לעצמנו, כמה נשתמר ביצירתו מן החיות, – מכח ההפראה לזמננו. ידענו: אין פוגם ביצירה שבכתב כאריכות דברנית, כטשטוש הנוסח. ברוב הימים משתמר רק מה שנתברך בצמצום, בנקיון ההבעה. וסמולנסקין – פגימות עטו ״הלכו לפניו". רפיונו הראשי היה בזה שלא נלחם לבטוי מעולם. מגמת עטו היתה לא לנסח את מחשבתו, לא לשמור על נקיונה, כי אם לעורר, להקים, ולהלהיב, – להשליטה בסער על דורו. יותר משהיה סופר, הדואג לתחומי מחשבתו, למסגרתה, לאיכותה, היה איש־התעמולה, זה שדרכו להרחיב, להמתיק, להסביר – כל מה שעושה את המחשבה בהכרח פתוחה ופרוצה, מה שמחליש את כוחה לגמרי לאחר שנעשתה קנין הרבים. סמולנסקין, מי שעסקו היה תמיד לעשות אזנים לתורתו, לא היה סיפק בידו לעשות לה גם כלים, שתהא משומרת בתוכם. כל זה ידוע יותר מדי והוטעם על ידי מתנגדי סמולנסקין יותר מדי, כדי שיהא צורך להאיר את יצירתו מבחינה זו. תפקידו הקשה של המחקר הבקרתי בזמננו לשוב ולגשת בעיקר אל סמולנסקין הסופר – לשוב ולסקור את שדי יצירתו הרחבים ולהוכיח, אם יש עוד תקומה לו, אם יצירתו לא נתמעכה כולה בחמשים שנות העדרו.

ג

מה שנעשה ברור למגע ראשון עם יצירתו הוא, שהיה מראשית בואו אדם כבד־רוח וכבד־מחשבה – שאיזה דבר מר הציק לו תמיד ולא נתן דמי לו. גם האהבה, גם השנאה שלטו בו – תחת שתיהן התענה. מראשית בואו נתגלו לו מערומי הדור, מערומי חייו; ראה תיכף, כי נוף ההשכלה נוטה לצד השממה. הוא לא מצא סיפוק בפרחי־הנייר של הספרות העברית שבימיו; חפץ לתת לה משען עז של מחשבה פוריה – ואת המחשבה הזאת זרק עם נפשו, עם דמו. עמוס דעות היה מנעוריו. הוא היה נוח לקליטה, בהיותו נוח גם לעכול. מה שהביא מן החוץ – והוא הרבה להביא מן החוץ – נעשה חלק מנפשו, חלק מתכנית חייו. בכל החזיונות התרבותיים והמדיניים שבימיו ראה סימן לאומה, רמז לנגעי חייה. ההרס שמסביב לא פינה מקום למחשבה של רשות. מחשבתו היתה תמיד מחשבה של חובה. בזה נבדל גם מן הגדולים שבדורו – שמחשבתו בלעה אותו עד הסוף, השתלטה עליו שלטון בלי מצרים. זה הפתוס של מחשבה, שנדרש אחר־כך לגנאי, היה הקו המופלא שבגניוּס שלו, – הוא גם מה שמסער את יערות יצירתו המגודלים פרע עד היום.

ודאי שסגונו היה לקוי. ודאי שחטא בלי סוף בהרחבה יתרה, בהטעמה יתרה – שלא ידע גבול להבלטה; לא ידע גבול להסברה. אבל האיש אשר ישא בדמו את חרפת הדור, את חרפת התרוקנותו – אותו אין לבדוק לאור הסגנון. כמו שהוא, הוא כולו פגם, כולו טלאי על גבי טלאי. אבל דוקא סגנון זה נשא דור אובד על גליו הדוהרים. את כחו יש לבקש בקצף ניבו, בכאב ניבו, באש החרטה על חיים שעלו בתוהו, על חיים אלה שאותם הוא מבכה ועל אבדנם אינו מוצא תנחומים.

ד

לא חפצנו ללמד סניגוריה על סגנון זה, שעל פגימותיו הגדולות עלינו להזהיר גם כיום. ודאי שיש עמודים, ופעמים גם פרקים שלמים בספריו, שרגלינו טובעות בהם לאין מוצא – סבך מלולי זה הפועל לכתחלה כמעט כלקוי שכלי, עד שאור־פתאום נופל עליו ומיישב את עקמומיותיו. כל זה נכון, ואחד־העם, כאמור, בדין הוקיע ברבריות זו, שאין מסוכן ממנה. אבל מליץ לפי טבעו, לפי מהותו, סמולנסקין לא היה, הוא היה אולי ההפך מזה. היה גם בעל כוח של בטוּי, בעל כח לשוני בלתי מצוּי, ויש דפים ביצירתו אשר רון תרון הלשון העברית למגע עטו הסוער, כשם שיש גם דפים צלוּלי־ניב, אשר מחשבתו מפלסת לה נתיב בחן ובחריפות – דפים שהלשון עוטה מעטה ענוג ורך או חותכת כמדקרות חרב. מי שיתגבר על המבואות המסוכסכים שביצירתו, יתפלא על השרטונות הפורחים הבולטים פה ושם – על אותם איי־ האור הצפים כשושני־מים בהירות על דכיי המים האפלים.

ה

עם כל ההבדל היסודי, הבדל סגנון והבדל אופי, שבינו ובין ברנר – כמה יש ביניהם מן המשותף! שניהם היו אנשים קשי־רוח וכבדי־דם; שניהם לא ידעו מעולם רגעים של קורת־רוח שלמה, של מנוחת־דעת שלמה. שניהם היו כל ימיהם מודבקים אל תהומות החיים, ולא אבו להתפרק, להשתחרר מכובד העולם ומכובד עצמם. שניהם לא שבעו חרדה, – שתו את אימת החיים עד לשכרון.

מצאתי בודוי־חייו הגדול של סמולנסקין, ב״התועה", פסקה זו; ״אני הסכנתי מעודי לשיש לא על יפי הטבע; לא הרים רמים וגנים נחמדים, לא תעלות וברכות־מים, אף לא כל חמודות בני־אדם אלה לקחו לבי מעודי (עליהם אשתומם ואתפלא, אבל לא אשיש), כי אם חברת בני האדם היתה בעיני תמיד כמקור חיים: אני לשמוע ולדבר היה תמיד כל חפצי, ולא להתבונן ולהחריש"…

לא להתבונן ולהחריש: כמה בכל זה מרוחו של סמולנסקין, ועם זה – כמה הכל כאן טפוסי גם לברנר!

ו

הוא לא היה איש־אידיליה כמאפו, ולא חוזר בתשובה כברודס ( ב"שתי הקצוות"), וגם בנבלו את ההשכלה ובהטיפו לתחיה, לא הפריז מעולם בשבח האומה ודתה ומנהגיה. סניגור לא היה, והריח את ריח הרקבון, במחבאותיהם האפלים של חיינו. אבל אהוב אהב את הבית היהודי הטוב, בית אשר תפארת מסורת בו, ובנדדו ימים רבים ובהתרוקן עליו עולמו נשא בלבו געגועים על אורו וחומו של בית זה, על חסדו ואמתו.

דוקא משום שהאמין בהשכלה אמונת תום, אמונת נעורים, שב מאחריה ברוח מרה כל כך. ״רוחי הסתער ואקוט בנפשי על תעותי גם אני כבהמה אחרי המשכילים האלה וקראתי גם אני תמיד: השכלה! השכלה!… כמו באמת ההשכלה תשועת ישראל תצא".

הוא היה הראשון אשר הבין, כי לא השכלה פורמלית תרפא את האומה, כי אם רוח חיים חדשה – רוח אשר תעקור את בני הדור לא רק מבצת הבערות, כי אם תשוב ותטע אותם בקרקע חיים בריאה. ההשכלה ״מולדת בת ברלין" היתה שנואה עליו לא רק על התכחשה לרוח האומה, כי אם על רפיון הרוח, רפיון הרצון שהוטבע בכל הליכותיה – על שלא היתה כולה אלא הסתגלות, נמיכות רוח, פרי עוני נפשי, עוני לאומי ואנושי כאחד.

הוא לא סלח להשכלה קודם כל את המדה הקטנה, את הזיקה הקטנה – מה שנידון לראות דור קטן ומעשים קטנים, מתכחשים מזה וזוחלי־עפר מזה. כמה אכלה אותו ההכרה, שדוקא במחנהו אין עם מי ללכת, לעשות, להציל את כבוד ההשכלה מן הבטלנים והבוערים הקוראים בשמה, ממכתבי העתים העלובים שהקימו, מ״ספרי הבל ורעות רוח שהעתיקו משפות זרות"! קטנות ההשכלה פגעה בו יותר גם מקטנות הבערות. הצביעות החדשה, הבערות החדשה – בכל זה ראה ירידה יותר משראה אותה בקני הבערות הישנים, הנעזבים.

ז

היה פובליציסטן קודם כל: גם בספוּריו. כשם שהיה, מאידך גיסא, איש השירה והפתוס גם במאמריו. לא היה מי ששלט פחות ממנו במכחולו. מי שהסתכל כל כך מעט, וראה כל כך הרבה. אבל הוא חי באינטנסיביות כזו את חיי גבוריו – כל כך היה כולו מעורה בהם, שכל מה שפגם מבחינת הראיה, נתמלא על־ידי השתתפות, נתמלא על־ידי אהבה, על־ידי איבה. אין כאן רגע של קרירות דעת, של הסחת דעת. היד אינה פוסקת מלחתות את הגחלים, ללבות את האש, להוציא ניצוצות חיים. מדת החום כאן אינה יורדת אף לרגע.

מלבד דפּי־השירה על רצח המלשין (בקבורת חמור"), שיש בהם מחרדת יופי של בלדה, איני זוכר באלפי עמודיו אף אחד שיש בו מבליטת הציור, משקט של נוף, מגלוי קו, מגלוי צבע. אבל רוח דרמתית מתהלכת בלי הפסק בכל מה שיצא מתחת עטו. בפרטים לאין מספר נכשל הקולמוס, אבל אין רגע של עמידה. נשימת קצב עזה מנענעת כאן אלפי דברים לא נראים, אך מוחשים מאחורי הקלעים. אין העולם מתרוקן מיצרי לב, מסערות לב. אין העולם מתרוקן ממציאות אדם משתערת והולכת.

הכל מדבר כאן. בדיבור יוּשג השיא הדרמתי. הרקע כמעט תמיד פּובליציסטי, אבל הוא שקוי נפשיות עצומה כזו, מרוכז כוח, ופעמים – גם ריתמוס נגינתי כזה, הסוחף את השומע כגל ואין לעמוד בפניו.

אפשר שאין המושג שירה הולם את הר־הפרצים הזה. אך רוח ממללת כאן, רוח עוקרת, נושאת חמרי הפראה יקרים – רוח אשר תרועת ימים באים צרורה בכנפיה.

ח

מה שהעלה ב״התועה" מחיי הדור לא היה אלא צירוף של ״חטא ואולת"; לא היה אלא יאוש נוקב עד התהום ומסקנה איומה אחת, ש״אין משען ומשענה", – שהאדם בורח מצלו ואל צלו הוא שב, ואין מנוס.

בכל שטף היאוש הזה, בתרועות האבל המצלצלות כהכרזות וכפסק־דין אחרון, יש מן הרצון לזכות את הדור אשר יבוא אחריו בפרי חייו המר. זה הפּתּוֹס הסמולנסקיני התמידי, פתוס המורה, עולה כאן מכל שורה בבטחון של בעל־הנסיון אשר לו הצדקה לשפוט, כיון שהוא שופט קודם כל את עצמו (״ולא היטיבותי לאיש גם לא היטיבותי לנפשי"). אבל גם ההכרה האחת, ״כי משגיאות תצא תורה", אינה עומדת בפני הכרה אחרת – ההכרה, שדור כושל אינו משמש מופת ואינו משמש גם אזהרה – כי ״הפגעים לבדם המה אך כדרבן יחרשו וישדדו השדה, אבל מבלי זורע זרע לא יצא פרי"…

גם כזורע לא ראה את עצמו.

״התועה בדרכי החיים", שבו נכשל וּבו עלה, הוא הר־היגונים בספרות ההשכלה. ודוּי של דור שלא זכה, של חיים שלא הצליחו. מאליו נזכר ״בחורף", נזכר שוב ברנר, האח לגורל. שנים שבאו להודיע על ענים, להודיע על תבוסתם. שנים ששחחו עד לעפר בהביטם אל עצמם, בהתפלצם מעצמם. מה מאד נבדלוּ שניהם בראיה, נבדלו בניב, ומה מאד דמוּ באור חייהם, בקדושת חייהם!

*

לראותו בכל מומיו ונגעיו, ועם זה – לחונן אותו, לקרוב אליו עד מאד, ושוב לראותו בכל שיעור גדלו: בזה יוכר גם שיעור גדלה של תקופתנו.