רקע
אמנון שמוש
ילדות הולכת ומתרחקת

אני מתקרב לגיל 85, תמה מה אדם יכול לזכור שמונים שנה לאחור. זיכרונות הילדות הרחוקה מתדפקים על שערי השינה על משכבי בלילות, מתרפקים על סיפורים ששמעתי אינספור פעמים מאימי, אחיי ואחיותיי, מסתפקים בהבהובי מראות וקולות של בן החמש לקראת יום הולדתו ולקראת כניסתו המרגשת לכותאבּ, הוא תלמוד התורה החדש והמודרני, המלמד את כל לימודי הליבה בצרפתית , לצד לימודי הקודש בעברית, כדי להתחרות עם האליאנס השתלטני והותיק.

תמונות מקוטעות, חלקן בהירות ומדויקות, חלקן מטושטשות ומעוררות ספק, עולות מול עיניי, שאינן רואות בבהירות אלא חלומות והזיות ומראות נוסטלגיים.

אני צועד עם אמא, שומט את ידי מידה, אל עבר החנות הגדולה והמפוארת במרכז העיר חלבּ. סניף של רשת בינלאומית מפוארת ושמה אורוזדי־בק. ביקשתי חליפת מלחים ליום ההולדת ואותה נקנה רק שם. בהתרגשות אני מודד את החליפה הכחולה (כחול מלחים) עם הצווארון הרחב עם פסים לבנים, ובעת המדידה אמא מצביעה בפני המוכרת החביבה על עור ירכי הבהיר והלבן ושתיהן מביעות התפעלות וקוראות לזבנית מנהלת המחלקה לראות את התופעה היוצאת מן הכלל: ילד עם שיער בלונדיני שופע, מגיע עד לכתפיים, עם עיניים כחולות ועם עור בהיר, שאינו ממין המקום. אמא מסבירה להן שאנחנו צאצאים של היהודים שברחו מספרד ואני מוזמן אל מנהלת המחלקה לקבל שקית עם סוכריות “מלאבּס” – שקד מולבש בסוכר לבן או צבעוני.

בדרך חזרה הביתה, בחשמלית, אני שואל את אמא אם אני אלך לכותאב בפעם הראשונה עם חליפת המלחים החדשה. היא מתלבטת ומנסה להסביר לי שזה עלול לנקר את העיניים ולהביא עליי את עין הרע, ושאלבש אותה ביום ההולדת הנערך בבית. אני מבין אבל מתאכזב. מקבל את הדין.

לא בכל יום ולא בכל שנה קונים חליפת מלחים. לא בכל חנות מפוארת מוצאים חליפת מלחים. אבל באורוזדי־בק יש הכל. זהו מבצרה של הצרכנות המערבית שנבנה בהידור ובהתרסה בלב העיר הקוסמופוליטית, לא הרחק, אבל בניגוד מוחלט לשווקים המזרחיים של חלבּ, הידועים בעולם כולו ביופיים, באורכם – כשלושים קילומטר, מתפתלים בעיר העתיקה למרגלות המבצר, ובהם תמצא כל מה שתבקש. רק לא חליפת מלחים. ולא שמלות שאמא קונה לעצמה לכבוד ראש השנה.

באותו יום לבשה אמא את הכובע החדש עם הנוצה ואת השמלה היפה שהיתה צרה עליה וחייבה אותי לעזור לה במאמצים גדולים למשוך את חבלי המחוך ולהדקו עליה. היא היתה קצרת רוח, כי המחוך לחץ מידי והנעליים עם העקבים היקשו עליה את ההליכה. על כן לא ראינו את כל חלקיו של המבנה הענק של אורוזדי־בק. אבל לשוב הביתה בלא טעימה מתוקה, לא בא בחשבון. היתה אמנם בתחתית האורוזדי־בק קונדיטוריה צרפתית למהדרין, אבל העדפנו לצאת מן הבניין, לעבור על פני מוכר הסחלבּ, עם המתקן הענק על גבו, מכרכש בצלוחיות הנחושת שבידו, והגענו אל חילוויאת א־סולטאן. שם הזמנו מה ששנינו אהבנו, כנאפה עם גבינה, שבה התנצחו המתוק והמלוח. ושטפנו את פינו בכוסות מים שקוביות קרח שחו בהם.

תוך כדי אכילת הכנאפה אמרתי לאמא: היום שיקרת. היא חשבה לרגע, זכרה את המשחק שסיגלתי לי באותם ימים – לתפוס את בני משפחתי בשקרים גדולים וקטנים, ואמרה: אתה… מתכוון… לזה שאמרתי להם שאנחנו פראנקוס מיוצאי ספרד? כן, עניתי. אבא ומשפחתו לא יצאו מעולם מהמזרח התיכון. ובכלל אני לא אוהב שאת מתפארת בעור הלבן שלי. אתה צודק, אמרה אמא. אבל זה לא היה שקר. זאת היתה חצי האמת. חצי האמת, עניתי לה זה בדיוק חצי שקר. היא צחקה וסיפרה את הסיפור הזה, לא רק כשהגענו הביתה, אלא במשך חודשים ושנים. מן הסיפור שלה ולא מן המעשה עצמו הוא זכור לי. אהבתי לתפוס את אחיי ואחיותיי, כולם גדולים ממני, בשקרים ובחצאי שקרים ונהניתי לראות אותם יוצאים מן הכלים, מתנצלים ומסתבכים.

אני לבשתי באותו יום מכנסיים קצרים עם רצועות מעבר לכתף, שנתפרו לי משארית מכנסיים ארוכים של אחי, שנתבלו בשוליהם. חולצה שאחותי רקמה לי את צווארונה ונעליים חצאיות שחורות בוהקות עם רצועה המכפתרת אותן בכפתור.

חזרנו הביתה עם החבילה הענקית המרשרשת, שנשאתי בידיי בגאווה, ובמשך יומיים מדדתי אותה שוב ושוב כדי להראותה לכל בני הבית. הושיבו אותי על שולחן עם מפה יפה וצילמו אותי עם החליפה, כדי שגם שני אחיי שהיגרו למקסיקו לפני הולדתי, יראו את החליפה החדשה של האח הכי קטן במשפחה.

היו לי חמישה אחים ושתי אחיות והקטנה מכולם היתה גדולה ממני בשבע שנים. כך שהייתי מין בן תפנוקים לכולם, גם בגלל גילי, גם משום שכולם הרגישו עד כמה חסר היה לי פינוקו של אבא. הוא שכב מרותק למיטתו, משותק בכל חלקי גופו, זועם על גורלו ועל אלוהים שלא עמד בהסכמים המרובים שעשה איתו לאורך כל חייו. עמדתי על חלקי בעסקאות הרבות שעשיתי איתו, הוא היה חוזר ואומר, אבל הוא לא.

ארון הבגדים שלו נחלק לשניים: מימין היו תלויות חליפות פרנג’יות מהודרות, חולצות לבנות עם עניבות פרפר. עם אלו היה הולך לבית הכנסת ולבית הקפה ולביקורים אצל ידידים. באותו ארון משמאל גלימות אומבאז מזרחיות מפוספסות, משי וכותנה, עם אבנטים רחבים – מרביתן יבוא מפרס, ושניים־שלושה תרבושים אדומים עם גדילים שחורים תוצרת תורכיה. אלה נועדו לשוק ולביקורים בבתי ידידים ערבים. נעליו היו תמיד אירופיות שחורות, שהשמיעו זאזואים על כל צעד שעשה. אבל כמה מעט פעמים ראיתיו צועד בהן. התמונות מאבא הולך זקוף, מעצב פרוכות, נותן הוראות לנערים שרקמו עבורו בחוטי כסף וזהב – אין לי ספק שעיניי ראו אותן, אבל הן נמחקו כליל מזיכרוני. אני יכול להחיות אותן בדמיוני, ללא תשתית של זיכרון קיים. כך גם הכוך שהיה לו בשוק הצורפים. אין לי ספק שהייתי שם, אבל המראה נמחק כליל מזיכרוני. את פניו של אבא אינני זוכר. אני זוכר אותן מתמונות שלו שצולמו בטרם נולדתי. צעיר, מהודר בעל שפם מרשים. לעומת זה, את הפנים, את הקולות ואת ההבעות של אמי ושל אחיי ואחיותיי, איתם גדלתי, אני רואה בכל עת לנגד עיניי, בבהירות, כאילו רק אתמול ישבתי מולם. אותם אני זוכר גם מן התמונות, גם מן החיים, במצבים ובתנוחות שונות.

הכניסה לכותאבּ היתה מאורע חשוב בעיני כל ילד. אצלי היתה לזה חשיבות מיוחדת. כל אחיי ואחיותיי למדו באליאנס (כל ישראל חברים). בתי הספר של האליאנס היו ותיקים ומבוססים ובעלי שם, אך תרבות צרפת השתלטה על הלימודים יותר ויותר. ראשי הקהילה היהודית רצו יותר עברית, יותר יהדות וגם יותר ערבית. אבל מבלי להפחית מן התרבות הצרפתית המערבית. הקימו איפא תלמוד תורה, שנקרא בפינו “הכותאבּ של מיסייה פאראג' “, גייסו אליו מורים צעירים ומשכילים וצמצמו את חדרו של החכם שהרביץ בנו תורה ולא פחות מזה הרביץ לנו במקלותיו. ארבעה־חמישה מקלות באורך שונה. שניים גמישים ושניים קשים, ששימשו ממכה על כף היד הפתוחה ועד ה”עלקה”. העלקה היתה סדרה של מכות על כפות הרגליים הקשורות בחבל, כשאתה שכוב על ספסל העונשים. אני הודעתי לאימי שאם פעם אחת אקבל עלקה אני עוזב בו ביום את הכותאבּ. אימי נשבעה לי שכך יהיה. אך למעשה במקום ההשפלה והכאב שעליהם שמעתי ומהם פחדתי, קיבל אותי הכותאבּ בכיבודים, שלא העליתי על דעתי. חכם פאראג' היה איש משכיל ומודרני. הוא שמע מבנות משפחתו שאני יודע לשיר בצרפתית, בעברית ובערבית ושאני אפילו יודע לדקלם בצרפתית רהוטה משלים של לה־פונטיין. הוא היה מעמיד אותי על כסא לידו בכל אירוע, במיפקד הבוקר של כל התלמידים בחצר ומטיל עליי לשיר או לדקלם לפי צורכי החג והשעה. הוא אהב בעיקר את המרסייז, שהבליטה שהוא לא פחות אוהב צרפת מהאליאנס המתחרה. בסוף שירת ההמנון הצרפתי הייתי צריך לקרוא בקול vive la France! וכל התלמידים ענו אחריי, שלוש פעמים “תחי צרפת!”. תמיד שאלתי את עצמי אם הקירבה וההתלהבות מצרפת המנדטורית היתה מאהבת מרדכי או משנאת המן. ההתקרבות לצרפת ולתרבותה הבליטה את החיץ הדתי והתרבותי שבינינו לבין העולם הערבי. במעמדי זה לא הגעתי מעולם, לא לעלקה ולא למכות על כפות הידיים. הבידול מן העולם הערבי המוסלמי היה חשוב לקהילה היהודית והיא ראתה עצמה מקורבת לשלטון הצרפתי ולתרבותו.

יום ההולדת החמישי עמד בסימן חליפת המלחים והכניסה לכותאבּ, ונחגג בחיק המשפחה. לא כן יום ההולדת השישי, שאליו הוזמנו כל ילדי הכתה שלי בכותאבּ. כבר היו לי חברים רבים, כולם בנים כמובן, ולכבוד האירוע רב המשתתפים חיבר אחי יצחק שיר ארוך בחרוזים למנגינה של הזמר הפופולרי עדיסי ואני שרתי אותו בפני כולם. אחד הבתים אמר “אני עדיסי הצעיר/ ואני שר אחסן בכתיר” – כלומר, הרבה יותר טוב ממנו. את מילות השיר הזה אחיי ואחיותיי זכרו ושרו לי עד יומם האחרון ואני זוכר אותו מילה במילה. שירים בחרוזים מוצלחים נשמרים בזיכרון יותר מכל דבר אחר. כך כל סבא וסבתא ישירו את שירי הילדים הקלאסיים לנכדיהם ולניניהם. גם אם זיכרונם אבד עם הגיל. לפעמים שוכחים את שם הנכד, אבל לא את השיר ששרו לו כשנולד לפני ארבעים שנה.

נפלאות דרכי הזיכרון. השיכחה כנראה חשובה לא פחות ממנו, אך סיבותיה לוטות בערפל. אינני זוכר דבר מימי ההולדת השביעי והשמיני שלי. האם נתקיימו בכלל? כבר אין את מי לשאול. יום ההולדת התשיעי חגגתי בתל אביב, עם קומץ בנים מהכתה בבי"ס ביאליק, שאיתם התחברתי ואותם אני זוכר בשמם ובמראה פניהם, עד עצם היום הזה. בנות התביישתי להזמין ליום ההולדת. רק ביום ההולדת העשירי העזתי והזמנתי כמה בנות שחיבבתי, חלקן זכורות לי היטב בשמן וביופיין, חלקן נמחקו מזיכרוני. עד כמה הצעד הזה היה נועז, מי שנולד בארץ לא יבין לעולם. הצמות של הילדה היפה שישבה לפניי, סימלו את המהפיכה בחיי. מעולם לא ראיתי ילדה עם צמות לפני כן. עד בואי לארץ שמרתי דיסטנס גברי ממגע וממשחק עם בנות, אפילו מהמשפחה.

הזיכרונות עולים מאליהם. אלה שנשתמרו. לעיתים יש סיבה, השולפת אותם ממעמקים, אך לרוב הם עולים וצפים ומשפיעים על מצב הרוח ואפילו על החלטות חשובות וגורליות. חלקם זיכרונות חיים, חלקם; זיכרונות הנשענים על תמונות ישנות ונושנות או על סיפורים שתפחו והתפתחו מעשור לעשור, מדור לדור. אותו סיפור שסיפרת לבנך, מקבל נופך נוסף כשהוא מסופר לנכד. אשרי מי שזוכה לספר את זיכרונותיו לניניו. בתמורה הם יעזרו לו להסתדר עם הטלפון החכם. גם הזיכרון שלו לפעמים נמחק.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49374 יצירות מאת 2727 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!