רקע
אמנון שמוש
הרועה הסורי

המפנה הגדול ביותר בחיי חל באביב 1950. לקיבוץ בן השנתיים, שבו רעיתי את הצאן, הגיעה צעירה מקסימה מניו יורק. חלוצה, פעילה ומדריכה בתנועת “הבונים”, בוגרת NYU. הוריה נשארו בניו יורק. האהבה בינינו התלקחה על אש קטנה, אך מתמדת. תחילתה בחדר האוכל, שיאה על הגורן וסופה בחדר המשפחה. לאחר כמה חודשים החלטנו להתחתן.

חנה כתבה לאמה מכתב קצר ובו סיפרה על תוכניתה להתחתן איתי. המילה שבלטה לעיניה של האם המודאגת והרחוקה היתה שאני Syrian. במכתב השני שניסה להשלים את החסר ולהרגיע את ההורים המודאגים, הוסיפה חנה את המילה shepherd. האם, רופאה פסיכיאטרית, שלחה מברק בהול לבעלה – חבר הקונגרס הציוני ושליח הקונגרס היהודי שהרצה בקהילות ישראל בדרום אמריקה ומרכזה – ובו משפט קצר: הבת שלנו השתגעה, היא רוצה להתחתן עם a Syrian shepherd. האמת היא שגם אני הייתי נבהל מרועה צאן סורי אלמוני עם שם משפחה מוזר, צעיר מן הבת היקרה בכמה שנים.

לא היו אז טלפונים וההתכתבות התמשכה על פני שבועות ארוכים במכתבים על נייר דקיק במעטפה דקיקה, כדי להמעיט במשקל ובמחיר המשלוח.

התחתנו מבלי לחכות לשום אישור משום צד, ועד המיפגש של ההורים המודאגים עם הרועה הסורי, עבר זמן רב. אגב, החתונה היתה אצל השוחט במטולה, עם שני עדים מהקיבוץ: מזכיר הקיבוץ חיים גן והמזכיר הטכני משה שבסיס. אבל אלו פרטים מזרח תיכוניים. המיפגש הראשון עם האם המודאגת היה בהכשרה בצרפת, לשם נשלחנו – זוג דוברי צרפתית – להכשיר צעירים צפון אפריקאים ממצרים ועד מרוקו, להגיע לחיי קיבוץ. ההכשרה הראשונה אליה הגענו היתה “לה גלינייר”, צמודה לעיירה נידחת – לה בסטידט בדרום חבל פרובאנס. חיי הכפר בצרפת הדהימו אותנו בפרימיטיוויות, בפיגור ובנימנום שלהם, שהיו כל כך שונים מהקיבוץ המודרני והתוסס בישראל. אמא של חנה הגיעה אל ההכשרה בבהילות, לראות לאיזה חיים לוקח אותה הרועה הסורי. ואכן היא ראתה חווה עתיקה, שבה שאבו מים מן הבאר בחצר בזוג דליים, אחד עולה ואחד יורד, שבה הבהמות והדיירים חיו בשכנות קרובה וצמודה. היא לא האמינה למראה עיניה כשראתה שאנחנו מתקלחים ליד פרימוס שעליו עמד פח מלא מים ואנחנו שופכים מן המים על ראשינו בפחיות שימורים מרוקנות ושטופות. אכלנו בחדר האוכל הצנוע, כמובן עם החניכים, בצלחות פח וספלי פח, בתנאים של קיבוץ בחודש הראשון לקיומו. האם המודאגת הזמינה מונית ונסעה לכפר השכן וחזרה עם מחבת קטן לביציה אחת, שישב היטב על תנור החימום הפרימיטיווי, עם תרווד ועוד כמה כלי בית אלמנטאריים שמצאה בקושי בחנות בכפר הנידח.

ניסינו בכל כוחנו לבדר את רוחה של האורחת, שהפתיעה אותנו בביקור בזק. בתוך הבדיחות והצחוקים שעזרו לנו להתגבר על המצב המביך, יצאה מפיה של האם המודאגת עוד פנינה לעבר בתה: you cradle robber. לא ברור על מי כעסה יותר, על הרועה המפתה או על הבת הפתיה.

אבל לעיקר עוד לא הגענו. בדחילו ורחימו סיפרנו לה שחנה בהריון. כל החינוך וההשכלה הרפואית אזלו מפניה והיא הודיעה רשמית בקול תקיף: בתי לא תלד במקום כזה! לא עברה שעה ארוכה ולאחר שיחה עברית קצרה בינינו החלטנו שהאישה מניו יורק צודקת. סיכמנו שלקראת הלידה חנה תיסע אליה לניו יורק ללדת את בתנו הבכורה. וכך היה.

השפה הצרפתית, שאותה למדה חנה בבית הספר היסודי בעיר הולדתה וינה ושאני למדתי בתלמוד תורה בעיר הולדתי חלבּ, הביאה אותנו לצרפת, לשליחות ארוכה, חודשים אחדים אחרי החתונה. מעטים היו בקיבוצים זוגות ששניהם דיברו צרפתית. וכך התחלנו את חיינו בתוך תרבות משנית, המשותפת לשנינו, בארץ שופעת יופי, תרבות ואמנות, ששנינו הערצנו מילדות. עברנו יחד שלוש הכשרות בשלושה חבלי ארץ שונים, עם נוער אידיאליסטי שמוכן לנסות חיי קיבוץ. לימדנו אותם עברית ושירים והווי של חיי יחד, סביב חדר אוכל משותף. ההפתעה והאכזבה היו מהחינוך לחקלאות בחסותו של אגרונום מקצועי, שלימד את הבחורים לחרוש עם זוג פרדות, לחלוב פרה קשורה בקרניה עם דלי חלב בין הברכיים ולגדל גידולים לפי הזמנה, כגון, “הקורנישון” – מלפפונים קטנטנים מצומקים לכבישה. כזאת היתה ההכנה להיות חקלאים בארץ. לאגרונום לא היה מושג איך עובדים בקיבוץ. התנחמנו בזה שאנחנו אחראים על החלק החינוכי ולא החקלאי בהכנת הנוער הזה לחיי קיבוץ.

כשיצאנו מן הארץ לשליחות, באוניה “קדמה” מהארץ למרסיי, לא ידענו שחנה בהריון. את זאת גילתה לנו מזכירת מנהל הסוכנות במרסיי שעשתה את כל הצעדים הפורמאליים לקראת השתלבותנו במבצע הענקי שהתקיים במרסיי וסביבתה. במחנה ארנס הסמוך התקבצו אלפי עולים, בדרכם לארץ.

כשישה חודשים לפני הלידה, חנה עלתה למטוס בפריז בדרכה לניו יורק. חברות התעופה לא אישרו טיסה לאישה בהריון לאחר מועד זה. עמדנו בגני ורסאי ערב הטיסה ורשמנו בנייר על המעקה שמות אפשריים לבן ולבת. השם הראשון לבת היה גליה, ואכן זה שמה עד היום. השם הראשון לבן אפשרי היה חגי – שמו של החבר שאיתו עברתי את מלחמת העצמאות בירושלים הנצורה. עשרים שנה אחרי זה בחרה גליה במעיין ברוך את חתנה ושמו חגי. הפתק עם שתי הרשימות שמור אצלנו.

הפרידה היתה ארוכה וקשה, גם לזוגתי שתחיה (כך כתבו ראשוני הספרות העברית החדשה) בבית הוריה, גם לי, שנאלצתי להמשיך בעבודה, שהיתה בעיניי ובעיני שותפיי, לא פחות מעבודת קודש.

לא זיהיתי בחנה שום סימנים של פליטות, למרות שברחה מוינה, עם אמה ואחיה, ללונדון – שם שהה אביה – מייד לאחר שהיטלר נכנס לעיר. היו לה שנים לא קלות, רחוקה מהוריה ומאחיה בפנימיה בדרום אנגליה. שם ספגה בצימאון את התרבות ואת השפה האנגלית בשלמות מעוררת קנאה. אם להקדים את המאוחר, הקנאה הזאת גרמה לי, בשנות הארבעים שלי, ללמוד באוניברסיטה ספרות אנגלית לצד הספרות העברית. חנה השאירה מאחוריה תשע מזוודות מלאות, שהדוד הבטיח לשלוח לאנגליה וכמובן זה לא עלה בידו. יצאו עם תיקים קטנים, כדי לא לעורר חשד, והרכבת לחוף נסעה שעות ארוכות על אדמת גרמניה.

היום אני מזהה אצל חנה, שלאורך כל השנים היא צריכה שיהיו על ידה כמה פרוסות לחם וחמאה. כשמישהו מנסה להכניס את החמאה למקרר היא מגנה עליה ועל הלחם בחירוף נפש. היא אינה אוהבת לספר על השנים הקשות באנגליה, בודדה לנפשה, ומעדיפה לתאר את המסע בשיירת אוניות, שהותקפה ע“י חיל האויר הנאצי, בדרכה לארה”ב. שם באה אל המנוחה בחיק אוניברסיטת NYU ותנועת “הבונים”, אבל לא אל הנחלה. העלייה לארץ היתה מובנת מאליה והקיבוץ היה מגדל האור. אביה של חנה, שאול סוקל, היה גם ציר לקונגרס הציוני, גם חבר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית. עו"ד במקצועו.

כשהגיעו הוריה של חנה לבקר אותנו לראשונה בקיבוץ, הכנו עבורם מגפיים, כדי שיוכלו להגיע מן הצריף שבו גרנו, אל חדר האוכל ואל המכונית. הם לא הצליחו להבין איך אנשים נבונים, כמו הבת שלהם למשל, לא מבינים שצריך מדרכה שתחבר בין הבתים. היו להם הרבה הצעות אלמנטאריות, שעוררו בנו צחוק של נעורים באותם ימים ומזילים מעיניי דמעות של זיקנה בימים אלה. האמא לא הבינה, למשל, איך זה שאני לא נותן ויטמינים לכבשים שלי. האבא לא הבין מדוע ציונים חילונים, שפניהם לעתיד, רוקדים על הבמה “שֶרלֶה” יהודית גלותית מזרח־אירופאית. אוסטיודן. על לינת הילדים בבתי הילדים, הרחק מהמשפחה, נמנענו מלדבר. למען שלום בית.

עיקר שכחתי. (גם כך כתבו ראשוני הספרות העברית החדשה). באותה השנה וכמעט באותו החודש, קיץ 1938 – יצאתי גם אני מעירי ומגלותי, אבל היישר לארץ ישראל. רכבת לביירות. אוניה מפוארת מנמל ביירות לנמל תל אביב שהתחפש לנמל. הסיבות די דומות. הלאומנות הסורית הבריחה אותנו, שני האחים הגדולים למקסיקו וכל השאר לארץ ישראל.

השליחות לצרפת מילאה את חיי הזוג הצעיר, הן מבחינת תחושת השליחות הלאומית בהבאת עולים לארץ ולקיבוץ והן מבחינת שניים שתרבות צרפת ואמנות פריז וחווית חו"ל השתלבו אצלם כמתנה משמיים. גם כפרס על שקידתם בלימוד הצרפתית, האחת בוינה והאחד בחלבּ. עבור שמחת ההריון הראשון והמפתיע, שילמנו בכמה חודשים ארוכים ארוכים של ניתוק זה מזו, עם קשר מכתבים בלבד. טלפונים לא היו במקומות עבודתי. הקיבוץ סירב תחילה לאשר את השליחות שלנו בגלל עבודתי בצאן ועבודתה של חנה בבתי הילדים. אך משהוסבר באסיפה מה גודל המשימה ומה מעטים בתנועה הקיבוצית זוגות ששניהם דוברי צרפתית, אושרה הנסיעה.

את דיר הצאן, שהקמתי עם עדר שניקנה בדרום הלבנון, הפקדתי בידי נער מהגרעין שהגיע להשלים את הקיבוץ. קראו לו מנשק’ה ולימים התברר ששם משפחתו קדישמן. הוא השתלב מהר בעבודת הדיר, אך הצד הכלכלי לא עניין אותו. אני זוכר את היום שנתתי בידיו מברשת ודלי עם צבע אדום, לסמן בו את הכבשים החולבות, כדי שנוכל להכניס רק אותן לחדר החליבה, שם ציפתה להן תערובת במחלובים להגדלת יבול החלב. בצבע כחול ביקשתי אותו לצבוע את הכבשים בהריון מתקדם, שיש לעכב אותן מלצאת למרעה. מנשק’ה גמר את הצביעה ועלה על השוקת. משם צפה בהתפעלות בכבשים הנעות בחצר ובהשתנות מערך הצבעים שבין האדום, הכחול והאפור־אדמדם של הצמר, שהגיע מאדמות חמרה.

מהעמידה הזאת על השוקת, בא למנשק’ה הרעיון לקחת לביאנלה בוונציה מספר כבשים צבועות בצבעים שונים ולתת להן להתנועע בחופשיות, כך שהתמונה הצבעונית משתנה מרגע לרגע. הוא החליף אותי בדיר הצאן למשך שנתיים של שליחות וכשחזרתי הוא יצא ללמוד. והשאר כתוב על ספר הישר של תולדות האמנות הישראלית.

אנחנו המשכנו לחלוב ולצאת למרעה והוא צייר וצייר הרבה יותר כבשים ממה שחלבנו. את השנים הרחוקות ההם אפשר לסכם בשלוש מילים: חלבנו חלמנו ולחמנו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!