רבים דיברו בבטחון על מידת הבטחון, אבל, דומה, שלא רבים פירשו אותה כהלכה. אנשי־דת הרותמים את עגלת־חייו של בשר ודם לסוסי־אש של אלהים הרוכב בערבות, ראו בבטחון את הריתמה הנאותה, המקשרת את העגלה אל הסוסים ומאמצת את היושב בה, לבל יפול עליו רוחו במסע רב התלאות עלי אדמות. בעל הבטחון לבו סמוך בבוראו, שיהא זן ומפרנס אותו ויספק לו את כל צרכיו – שיתן לו חיים, בנים ומזונות, לא ישליכהו גם לעת זקנה. כמה שנאמר: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.
אשרי אשר באמונתם יחיו, צרור דאגותיהם ישימו בתוך עגלת האמונה ועל ה' ישליכו את יהבם. הללו לא רק בטוחים אלא גם מובטחים. ואם כי חכמי המוסר מזהירים, שלא יישען האדם על ה' בלבדו, אלא הוא חייב לעמול כדי שתהא הברכה שורה בעמלו, הרי המסקנה ההגיונית מן הבטחון, שלא להיות להוט כלל אחרי עסקי פרנסה ומזונות. ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני. וכשם שהאלהים ילחם למעננו עם כל שונאינו בחברה האנושית, כפי שסח המלך החסיד, כך הוא ילחם למעננו גם את מלחמת הקיום עם שונאינו במלכות הטבע. ה' ילחם לנו את מלחמת חיינו. האם לא ממידתם של בעלי הבטחון גם לומר: ה' יחיה לנו את חיינו?
כל כמה שטרחו חכמי היראים ליישב את הסתירה שבין אמונת האדם בזן ומפרנס, ובין ההכרה לכתת את רגלינו ופעמים גם להרחיק נדוד אחרי המזון, לא הצליחו ליישבה כראוי. ועדיין עומדת בעינה אותה קושיה, ששאל האמגושי עובד הכוכבים – לפי דברי רבנו בחיי – את הפרוש, שהלך לארץ רחוקה לבקש טרף לנפשו: את מי אתה עובד? וכשענה לו החסיד: את הבורא אני עובד, ענה לו האמגושי: פעלך סותר את דבריך, שהרי מאמין אתה שבוראך הוא המכלכל האחד אשר אין כמוהו. ואילו מה שאמרת אמת, היה מטריפך בעירך ולא היית טורח לבוא לארץ רחוקה כזאת.
הבטחון מידה נאה היא, כמובן, סם־חיים היא לגוף, בפרקה מעל האדם את עול הדאגות, אבל אין לנו בטחון בבטחון גופו, באיזו מידה ניתן הוא, ואף רשאי הוא להינתן, להישג האדם, אפילו לירא שמיים גדול.
הדת אינה נרתעת מפני הסתירות. כל אימת שבאים עליה ב“ורמינהו” מן החיים או שמטיחים טענה מצדיקים ועירין קדישין, שלא ישבו כלל בחיבוק ידים אלא, להיפך, פשטו את ידיהם בגדוד, עשקו ובזזו ומלאו אוצרותיהם הון, ידעה הדת באין ברירה לפרוש את צעיף המסתורין על המקומות הסתומים. אבל גם החילוניים העתיקו את אוצר הבטחון מן השמיים אל כוחו ואל עוצם ידו של האדם ואל כשרון הסתגלותו. קשה לשער מה בטחון יכול אדם להשיג בבטחונו על כוחו שלו. אין אדם מובטח לא כנגד מחלות, לא כנגד זיקנה, לא כנגד המוות ולא כנגד הניוון, לא כנגד אויביו הגלויים ולא כנגד אוהביו למראית עין, שהם שונאיו הנסתרים, ואף לא כנגד תהפוכות המקרים, הממיטים עליו שואה על לא עוול בכפו להורידו לדיוטה התחתונה על עוני וביזוי.
לאמיתו־של־דבר, אין שום אדם מסוגל להחזיק מעמד על כוחו שלו ועל כושרותיו האישיים. להיפך, ככל שכשרונו גדול וסגולות־נפשו נאות הן, כן מרובים מקנאיו ומשנאיו. אין אדם מרגיש את עצמו בטוח אף במעט, אלא אם כן הוא נתון בקשרי רעות וידידות. נאמר: קנה לך חבר. גדולה מזו: קנה לך חברים רבים. הירשם כחבר בכת, היה בן־מפלגה, כי רק עזרה־הדדית ויחסי־גומלין מסייעים בידי היחיד לעמוד כנגד המזיקים הרבים האורבים לו. ואם אין הצלה אלא בצוותא, למה הננו מתייהרים בבטחוננו בעצמנו ומה טעם והגיון לזרוע בפרט בטחון נפרז בכוחו שלו? זרוענו לא תושיענו בעת צרה. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. רבן הניתוחים אינו מסוגל לבצע ניתוח בעצמו. בעל מרה השחורה אינו יכול לגרש בכוחו שלו את הדיבוק מכוחו.
קשה להשיג את מידת הביטחון ואת מובנה. ועם כך, חוש לוחש לנו, שבלעדיה, גם במושגה המעורפל, אין קיום, כי היא מהווה אותו מעיין ממנו החיים שופעים. אילולא הבטחון ביש נקודה מוצקה, לא היתה שום בריה יכולה להתקיים. אילולא הבטחון אשר שהאדם לא היה יודע כלל שהוא חי ושהוא הושלם, אלא היה מסתכל בנשימותיו התכופות כבנקודות בודדות, מרוסקות, שאין בין אחת לחברתה כל קשר, אם כי יש ביניהן סמיכות, חוליות, שאינן מצטרפות לשרשרת. כיוון שהאדם בטוח שהנושם בזה הרגע הוא הנושם ברגע הקודם ובבא, חורז את כל הרגעים על וו החיבור אחד. אותה שעה הוא אומר אני. במלה אני צפון הבטחון. מתוך בטחון הננו נושמים את האוויר. מתוך בטחון הננו נשענים על השולחן, שוכבים במיטה ועולים בהר ואיננו מתייראים שמא ניפול. בזכות הבטחון הננו מפעילים את הזכרון ומסתמכים עליו.
כך דרכו של אדם, שהוא שוקד יותר על בינה בעתיד ועל זכירת העבר מאשר על הבנת ההווה. לפיכך הוא עשה את הבטחון תריס כלפי דאגת המחר וחישלו כמכשיר לחצוב בו את מזונותיו לעתיד לבוא, מבלי דעת שכוח־בטחונו וכושר־אמונתו דרושים לו בשביל לפרנס רגע אחד בהווה. הבטחון הוא המלט המאחז את כל העצמים והמדבר חלקי העצם זה לזה. בלי בטחון אין יום, שבוע, חודש, שנה, אלא יש רגעים עפים כניצוצות אין אנושיות, לא עדה, לא עם, לא שבט, לא משפחה, אין אדם שלם, אלא צרור של בשר ועצמות. בלי בטחון אין משפחות עצים, אין יערות, אין אילן, אלא יש עלים נירפים. אף פרצופים אינם קיימים כל עיקר, שכן אין פרצוף בלי שיעור־קומה ואין פנים בלי ארשת, וארשת היא הנוגה הנאצל של הדעת שבנפש. אבל באין בטחון מה דעת יש?
כמה מוזרים בני אדם, המרימים הכל לשמים או מורידים הכל לשאול תחתיות. הם מוסרים את השלטון על ספירת הנפש הנאצלת לידי כוחות גסים, המכונים גבורה, כושר הסתגלות, התאקלמות, וכיוצא בשמות אלה, שאף על פי שאינם נאצלים הם גם כן רוחות, מחוסרי־ממשות. פירושו בטחון כהתחטאותו של בן־אדם נצרך לפני אלהים כתינוק לפני אביו או התרברבותו של בעל האגרוף בכלי־מלאכתו הגסים למעשי־טרף. ועל ידי כך כיוונו את הבטחון לערוצים, שאין זרמתו עולה שם יפה כלל ועיקר. קוֹוי ה' יחליפו כוח, אבל מעטים שבמעטים מקווי ה', לא עשו שימוש בכוחם לשם צרכי פרנסה. בין עריצי כל הדורות ובעלי האגרופים לא היה אף אחד, שנשען על כוחו בלבד ושלא הסתיר מתחת לעור הארי את בשר הכבש החנפני והרפסני שלו להרבות לו ידידים ובני־ברית. האם לא נועד האדם העליון, יצור־דמיוני של בעל הבטחון טרוף החושים, להמחיש לנו בהופעתו, אילו הופיע, מה שפל־ברך ומוג־לב אותו רברבן? וכי במה היה עוסק אותו יצור עליון כל ימיו, אם לא בכינוס עבדים ומלחכי פינכא מסביבו, משמיעי תהילתו? מה בטחון לנצרך למשבחים ומהללים?
אין אדם שאינו זקוק לעידוד מחמת מיעוט הבטחון בעצמו. הבטחון לאמיתו הוא יקר המציאות. אנשי הדת, יראי־שמים באמת, נוהגים לומר: לעולם ילמד אדם תורת הבטחון. ויפה אמרו. הבטחון הוא החיים. וחיים שנאמרו פירושם חיים שאין בהם פיזור הנפש ולא טרדת הדעת. חיים שיש בהם “פנאי לבב” כביטויו של בעל “חובות הלבבות”. פנאי ללב לחיות. הוא הענין שהנהו יסוד ושורש לכל. לא כל החיים הם חיים לאמיתם. חיים מתוך בהלה, מתוך פחדים, חיים במהומה ובמרוצה, חיים הניגרים כנוזל מתוך כלי סדוק, חיים המשתכשכים ומדליחים ומרפישים, הספוגים חרדות, קיצורו של דבר חיים שאין בהם בטחון, אינם חיים.
הגיעו עצמכם: אדם יושב במקום זה, בבית זה, בעיר זו וכל אותה שעה מחשבה מנקרת במוחו שמא אין כאן, שמא ראוי לו ללבוש כלי־גולה ולצאת לעיר אחרת או, לפחות, להחליף את מעונו, מה טעם הוא מרגיש בחייו? כיוון שהוא חושב על חילופי מקום, הריהו כאילו נע ונד בכוח. מי שאין חן מקומו עליו, הריהו כמי שאין לו מקום. וכל שנאמר במקום הוא ענין גם לזמן. כמה מרובים בני אדם שאין שמנם אהוב עליהם, המדמים שאין דורם הולמם, שאילו נולדו בתקופה אחרת היו עושים חייל יותר. ובשם כך הם שונאים את זמנם. אדם שאין לו קשר נפשי למקומו ולזמנו – למה הוא מקושר ועל מה הוא עומד? וזה שעמידתו אינה עמידה, בטחון מניין לו?
באין בטחון יש פחד תמיד. פחד שמא מקום זה אינו מקום וזמן זה אינו זמן, שמא האור בחבל ארץ זה אינו אותו אור בהיר שבארצות החמות והבהירות, למשל. שמא הנוף של ארץ מולדתי אינו מצטיין ביופי זה, שנתברכו בו אדמות אחרות. שמא אבי ואמי, אחי ואחיותי, אשתי וילדי, מורי וחברי, אינם מחוננים באותן הסגולות הטובות והחסודות, שאתה מוצא אצל אבות ואמהות, אחים ואחיות, נשים וילדים, מורים וחברים אחרים. באין בטחון מטילה הקנאה את זוהמתה בכל. לכל הפינות שאדם פונה אינו בטוח שפנייתו היתה כהלכה. ילך לכאן, שמא צריך הוא ללכת שם. יקנה לו שביתה פה, אפשר טוב לו לשבת שם. אין מנוחה לאדם אלא אם כן הוא בטוח, שכל נוהגו הוא כשורה. שהוא מעורה בנקודת הבראשית. שאין הוא הולך שום הליכה ואינו אומר שום אמירה ואינו עושה שום עשייה לבטלה, אלא יוצר דבר־מה. מעשי בראשית ומעשי יצירה כרוכים זה בזה. כיוון שהלב תמיד נאכל על ידי הספיקות, אין לו פנאי וכושר לחיות אלא לפקפק ולספספק. כיצד יכול הלב הפקפקן לחיות והוא מלא פחדים, שמא חי הוא חיים שאינם שלו. שמא הוא אינו הוא. וזה הטעם שבעלי המוסר הזהירו את האדם על מחשבות זרות. המפקפק – זר לעצמו. ושוב אין הוא חי את עצמו. אין הוא חי כל עיקר.
צא וראה: ההילולות לעבר וזמירות התקווה לעתיד, אף שלכאורה הן מעשירות את חיינו וממשיכות מזמנים שהיו ושיהיו על ההווה, הרי בסיכומן מרוששות ועושות אותנו חדלי־בטחון, חסרי־ישע. אנו תמיד מרימים עצמנו לקראת מה שהיה או שיהיה. מכאן ואילך הרשות בידינו לפייס את הבטלה שלנו באמתלה, שאילו זכינו אנחנו לחיות באותו מעמד רם ונישא, לשמוע את הקולות ולראות את הברקים ולהקשיב לאותות ולמופתים, היינו גם אנחנו שותפים לגדולות. ושוב הננו פטורים מכל מאמץ, הואיל ולא עלה בגורלנו להיות נושאי כליו של אותו חכם גדול מקתדרה, של הגיבור הנודע והמפורסם מימי קדם. אין זה חוסר הבטחון בלבד. הרי זה אובדן הממשות.
כל כך הרבה טרחו חכמי היראה וחכמי הטבעים להסביר ולהגדיר את ענינו של הבטחון בכוח עליון או בכוח גס של מטה, וכל כך מעט העמיקו הסבר בענין הבטחון כמין חוש, הטעון פיתוח וטיפוח, להשגת הממשות, להרגיש ממשות, לחיות בממש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.