הקיצותי באישון הלילה ונפל פסוק לתוך פי: כי טוב. טוב לחיות, טוב להסתופף בארצות החיים. אף קול ענה מלב־ליבי: כי טוב. נמלכתי בדעתו של מורי ורבי השכל ואף הוא חרץ את משפטו כי טוב. אבל חיש־מהר יצא מוסר כליותי להוכיחני: האם עד כדי כך נעשית קשוח־לב, ששוב אינך חש ומרגיש בענין הרע שתחת השמש? האם כבר נאטמו אזניך לשוועת־עניים ולזעקות־אביונים, לבכי אלמנות ויתומים, לקינים, הגה והי בפי חלכאים ונדכאים, הנגזלים והנרדפים על לא עוול, וכל נקי אובד? האמנם בשביל מעט הנחת הפרטית, שנפלה בחלקך, אזרת איזור השלווה למותניך והנך אומר שישו בני מעי ואך טוב? איכה תתענג על הטובה אשר הגיעה לך והארץ מלאה חמס? האם כבר נסיבות את ליבך ממראות העשוקים הממלאים את חלל עולמנו? זכור, אין בית, אשר אין בו ריב ואין עיר ומדינה, אשר אין בהן מדנים. אשר אינו שוכב על ערש דווי, שוכב על ערש אהבה נכזבה. אשר איננו רואה את העוני בשבט עברתו, רואה את העושר בממרורי כזביו ושכוליו. עושר מחוסר הוא לחם ואושר מחוסר ריע וידיד. אדם או שהוא מפחד מפני אויביו אשר סביב שתו עליו או שאין לו מנוס מפני ידידיו הבוגדניים לבלי ספור. רוגז־עצבים תמיד או תולעת הקנאה תאכלהו ללא הפוגה. כל איש חבור מכאובים. העולם כולו טובע בים של צער. אך אתה אומר כי טוב. טוב למי? שמא טוב לידוע־חולי, לאבי־משפחה אשר לבני ביתו אין לחם לאכול ובגד ללבו; ליתום, לאלמנה, לעיוור בשתי עינים, לקיטע המהלך על קביים, לבודד, לרווק ולרווקה, לאשה הבלה אשר לא עוד ינוח עליה מבטו החושק של הגבר, לילד המקיץ בלילה ובוכה תמרורים: אמא, אמאלה, אני מפחד, גשי ושכבי על ידי, אך אין אמו אשר נלקחה הלילה לבית החולים, שומעת לקול בכיו? שמא טוב לאשר גרושת־לב אלוף נעוריה, אשר בלילות דמעתה תיגר על לחיה ובשרה נמק עליה בערגונה? ליורדי מקלטים בלילות מפחד פגזי האויב?

עוד הנני תוהה ומשתאה על נקיפות־מצפוני, ניחת בי גם חץ הגיוני שדיבר אלי ברורות ומפורשות: התבונן נא לרוחך אם לא הוכתה בתעתועים ולי עצמי שכלך, אם לא נשתבשתי עליך. הגד נא מה דבר נפל פתאום בעולם שהשמחה ירדה למעונך והנך כחוגג ואך טוב לך? שמא נתחולל פלא נס ובאה הגאולה השלימה לנפש כל חי, הכבשים לא ייטרפו עוד בפי הזאבים, רשע לא יכתיר עוד את הצדיק ואביון לא יימכר עוד בעבור נעלים, זעקת שבר לא תישוע עוד בחוצות, נמוגו כל הפחדים וספו־תמו כל החרדות, דמעה בת־עין לא תיראה ולא תיזכר עוד?

אף אילו התחולל פלא־נס זה עדיין יש לשאול: לשמחה מה זו עושה? הכי הרוע והזדון אשר התרחשו מלפנים אינם חיים וקיימים גם בהווה? הכי יש מוחק שבכוחו להעביר מעל לוח התולדה את כל דרך היסורים אשר נחרתה עליו משנים קדמוניות ועד ימינו? האם יש גמול לאם כל חי בעד ילדיה המעונים והטבוחים מששת ימי בראשית ועד היום? ואהה, היש עימך סליחה על כל השכול והכשלון אשר הגיעו לעמך, לשבטך, לאחיך ולאמך, אשר נתאלמנה באביב ימיה ומאז לא היה לו יום של נחת בחייה? זכור נא את כל רעיך ועמיתיך, בני לווייתך מילדותך, אשר רבים מהם לא הגיעו אפילו למחצית הדרך בחייהם ונפלו בנופלים, מי מעוני, מי בבואו בשבי ומי בטירוף הדעת. זכור נא את האובדים והנידחים בדרכי־נוד, כל שיירות הפליטים והמגורשים בחמת המציק, אשר עינו בדרך כוחם ללא קורת־גג וללא מטה־לחם, כל אלה אשר יד הגורל מחצה ולא חמלה. ואתה, השריד מני אלפים, כחוני עגת עוגה מסביבך ובתוכה תשכון, בלילה מיטתך חסותך וביום השמש כחופה על ראשך ורגליך טובלות בפלגי דעה בינה והשכל. אכן, טוב לך, כי חייך ניתנו לך לפליטה. את כסאך היטלת בין חכמי התורה והדעת ליצוק מים על ידיהם ולהתחמם לאורם. שעה זו עצמה שאתה טובל בנהרי הדעת חוצים רבים שבעולם פלגי־דם. המוני אדם חורקים שן ממרי־צערם ואתה אומר כי טוב?

כאלה וכאלה השמיעני הגיוני דברים כדרבנות. אולם, אהה, מה אעשה וכל חושי בי ומוסדי רוחי נאטמו לקול מוסר לבי ולתוכחת הגיוני. מה אעשה וכל חיצי שכלי נגעו בי ולא ניחתו בקרבי?

כי טוב, כי טוב – קראו קרבי בי ולא חדלו. לו ידעתי בכי הייתי מוריד פלגי־דמע על לבי שנהפך לאבן, ולו ניבעו בי מעיינות צחוק הייתי צוחק ללא גבול ושיעור על מישבתי בשל רחמי אשר נהיו לאכזב. אולם דמעותי כבר חרבו וצחוקי יבש בי כליל. אפס כל מורשי־רוחי יחד יענו במקהלות כי טוב, אף ליבי ובשרי ירננו כי טוב.

מה אעשה ואני מאמין באמונה שלימה, כי הטוב הוא נשמת היש? גם כי אחצה עד צוואר במי הזדונים אקרא כי טוב. כל הררי הרוע והרשעות, החולי והאבדן, שנערמו מאז ומעולם על פני ארץ רבה לא יעבירוני על דעתי, העולם תוכו טוב. אפילו גילויי רע עד לאין־רפאות סיתרו טוב. אף אם ממזרח שמש ועד מבואו ומצפון ועד דרום תשתוללנה רוחות אויבות ורעות, בת־קול מליבי מכרזת ואינה פוסקת: תבל טובת־מראה ויפת־חן. מי יתנני ובפי חליל רב־מידות. כארכו של עולם, אזמר בו ולא אחדל כי טוב.

טוב לחיות. שמחה היות אדם. האדם אות־גאון הוא. לא על אפי ועל חמתי נבראתי, כי אם חשקי היה להיוולד. אמרתי: תנוני ואלבוש צורת אדם. אהיה אדם המעלה, אהיה דל חלכה בן דמות הנעווה, אהיה אשר אהיה, ובלבד שאופיע בתואר האדם ואעיף מבט על תבל ומלואה. אף אם רק שנים מעטות אסתופף תחת השמים ולחזות באור פני שמש, להתייסר בכל העינויים ולישא בסבל לא ישוער.

כזה היה דברי בטרם נבראתי ועכשיו שנבראתי, מי יגרשני להסתפח בנחלת החיים ומי יפתני לשית שמצה בחיים ולדבר בהם סרה? באמונה שלי, גם כאשר פי אומר לעיתים רע עלי המעשה אשר תחת השמש, אין זו אלא אמרה מן השפה ולחוץ. כי אקלל, ליבי בל עימי. כי אאנף וארגז ואצעק חמס, דמי בי הם זועקים, אך נפשי תריע בזמירות תודה והלל לזה שהפיח בי רוח חיים ועשאני בצלמי ובדמותי. הנני אומר כי טוב. טוב לי. טוב אני. אני כמות שהנני. ברוחי, בשכלי אשר בי. אוהב אני את העולם. אוהב אני כל נופיו ומראותיו. אוהב אני אותו על כל אשר בו. אוהב אני את האנשים, את הבהמות והחיות, את העצים ואת האבנים את הציפרים, את העננים ואת הצללים. אושרתי על אף כל התלאות אשר השתרגו עלי ועל כל הנבראים בצלמי. האם אהיה שלם יותר עם עצמי ועם מצפוני, אם אתכחש לאהבת־עולם אשר חוננתי בה? יהודים בכל הדורות רמוסים ומושפלים, בזויים ודוויים, הולכי גולה ורדופים על צוואר, שרו במקהלות: הנני אל ישועתי אבטח ולא אפחד, עוזי וזמרת יה.