המלאך הגואל אותי מכל רע –

בראשית מ"ח

כל אדם מאמין בעומק־לבו, כיעקב אבינו, שיש לו מלאך הגואל המלווהו בכל דרכיו להצילו מכל אסון ולשמור עליו מכל פגע רע. שמות רבים למלאך: מזל כוכב, השגחה, קול הלב, חוש נבואי, פלא יועץ היושב בסתר. האמונה במלאכו ההולך לפניו נותנת בו כוח לשאת בסבל חייו ובתלאותיהם, להכניס את עצמו בסכנות ופעמים אף להשליך את נפשו מנגד, מתוך תקוה אשר תפעמהו, כי מכל המשברים והגלים אשר יעברו עליו, יצא בשלום ולא יאונה לו כל רע. לפעמי המלאך הגואל כרויות אוזנינו ביותר בעת צרה, כי כן נחשוב בליבנו כי עת צרה היא לנו וממנה ניוושע. משל הצרה גופה תהיה למקור הישועה. אף בכל עת מבוכה נפשית, בבואנו עד דכא, חידה כי תציק לנו, כאשר דעתנו תחלש עלינו רוחנו כי תיפול בקרבנו, בהתייגענו להיחלץ מרעיון המציק לנו או לבוא עד חיקרה של חידה סתומה – יש אשר ישמע שקשוק כנפיו של המלאך הגואל לפתע: הנה אני בא.

בדורות הקדמונים, לא היו הדברים נדרשים על דרך הסמל בלבד. הם ראו מלאכים ממש, לא רק בהלך־נפש כי אם גם למראה־עיניים. הגר, כשעונתה בידי גברתה שרי וברחה מפניה, מיד ניגלה אליה מלאך ה‘. ופעם השניה, כאשר שולחו הגר וילדה ישמעאל “ותלך ותתע במדבר באר שבע ותשא את קולה ותבך”. מיד הופיע אליה מלאך אלהים לנחמה ולבשר לה, כי לגוי גדול יהיה הילד. יעקב כשיצא מבאר שבע ויפגע במקום וילן שם, ראה מלאכי אלהים עולים ויורדים בסולם. אמנם, הוא ידע שהם פקדו אותו בחלום, אבל לקדמונים החלום לא היה חלום בלבד. הוא היה אצלם ממשי כבהקיץ. הם ראו את המלאך כאחד האדם. מלאכים ניגלו אל אברהם באלוני ממרא ואחרי שרחצו את רגליהם במעט מים ונשענו תחת העץ וסעדו את ליבם בפת לחם, בישרו לו, כי כעת חיה ולשרה בן וכי תבוא מהפכה בסדום ועמורה. הם, הראשונים,, היו מעורבים עם המלאכים בכל דרכיהם ומעלליהם, עימהם באו בשיח ושיג. יעקב נאבק עם מלאך. אפילו גדעון חובט החיטים ראה מלאך אלהים פנים אל פנים. למנוח ואשתו העקרה נראה מלאך ה’ ויאמר אליה: הנה את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן. האנשים שהתהלכו מקדם עלי אדמות עיניהם היו גדולות, פקוחות, לראות גם בארובות הבשר אשר אין לו גוף ודמות הגוף. אנו איננו מחוננים באספקלריות בהירות ואיננו רואים מלאך פנים־אל־פנים. אבל את קולו גם אנו שומעים באוזנינו ואת שקשוק כנפיו אנו מאזינים מקרבנו. מה שלקדמונים היה בגדר ישות חיה לנו הוא רק בחזקת בשורה.

מכאן שאף אנו בתוך התוך של נפשנו מאמינים במציאת ישויות אי־ממשיות. בשכל החיצוני הננו כופרים בקיומם, אבל בשכל הפנימי הננו מודים. יחשב אדם מה שיחשוב ברעיונו הגלוי על קוצר חייו ועל אוזל ידו. אולם ברעיונו הנסתר אין הוא סובר ומקבל, שאדם יסודו מעפר, צל עובר, המוקף רק אויבים. חוש לוחש לו, שמלאך הגואל רועה אותו מעודו ושמר עליו כידיד נאמן. מלבד אויבים הטבע זרוע גם ידידים, פודים ומצילים.

יעשה נא כל איש חשבון חייו ומאורעותיהם ויראה, מה רבו הצרות והסכנות שהוא נחלץ מהן ואף מבלי משים, כמה מרובים הפחים שנטמנו לרגליו והוא מהם נמלט, כמה עצות רעות עוצו עליו והן הופרו, כמה רפואות קדמו למכותיו וכמה מכות נעשו הן עצמן לרפואות. לא די שהוא עצמו, בבוא אליו הרעה, לא קם על נפשו להרחיקה ממנו, אלא שעשה כל מה שביכלתו להמיטה עליו או שעמד מול אסונו באפס־יד ואובד־עשתונות. אולם הישועה נעשתה כהרף עין וכמו מאליה. אין מאליה. יד המלאך הגואל היה בדבר. אף הדעת נותנת, שעזרה שלא כדרך הטבע ניתנת פעמים לאדם, דווקא בשעה שהוא עומד מפורק מכלי־זינו הטבעיים, כשהוא איננו נשען עוד על עצמו. ואילו כל זמן כשהוא מתיימר בכוחו שלו ואומר ידי היא תושיעני, עומד לו מלאך הגואל מרחוק, משל אומר: אם אמנם גיבור גדול אתה, מה לי לטרוח למענך, קום והושע לעצמך. אי אתה נצרך לי – והריני כאינני.

לשון אחר, כל זמן שאנו מאמינים רק בכוחנו החלקי: בידינו, באגרופינו, בצפורנינו השורטניות, ברגלינו הבעטניות, במרפקינו הדוחפניות בשינינו הנוגסות, במבטינו הדוקרים, במילינו הבוטות – כוחנו דל מאד. והינה באו מים עד נפש וכמעט אמרנו נואש, הופיע הוא, המלאך הגואל, ודוחפנו לגיוס האדם במלואו, את כל כוחות הנפש, את כושרותינו הנעלים המלאכיים. ועיתים מתרחש הנס ואנו עולים מבירא עמיקתא לאיגרה רמה.