הרבה צפיות יש – לאשה, לאושר, להצלחה, לתהילה –ולא פחותה מהן במעלתה הצפיה לידיד־נפש, המעולם לפי שעה והמרחף תמיד לפנינו בחזוננו ואנו רואים אותו כמו חי. אנו מצפים לו בכל יום ובכל שעה שיבוא, ואף על פי שהוא מתמהמה לבוא, אנו מחכים לו. הוא המשיח הפרטי של כל איש.
כן, אנו מחכים לו. כל אלמוני הדורך על סף ביתנו, כל צלצול פתאום בפעמון דלתנו, נוסך בליבנו תקווה, כי הינה הוא בא, משפריר חביונו הינה הוא בא. פעמים קול דופק בנו ולוחש: הנה זה האיש שקיווינו לו.
ימים עוברים ושנים חולפות והוא איננו בא, או בא במסווה־רמיה. התחפש לידיד ואך הנחיל לנו אכזבה קשה. אף על פי כן, איננו אומרים נואש ועדיין הננו מצפים לו. עוד משחר ילדותנו ייחלנו לבואו ועד זיקנה ושיבה לא נייאש את ליבנו ממנו.
מי הוא זה אשר ליבנו כה יכמה אליו? הוא, האני השני של כל אחד, הוא פלג־נשמתנו כשם שהאשה היא פלג־גוף לגבר: הוא עיני־רוחנו השקולות כנגד עיני הבשר שלנו: הוא הראי המסתובב, בו אנו רואים את הדברים לא רק בחצי הכדור שמלפנינו כי אם גם מאחורינו. הוא זה, אשר נדמהו, נכנהו וגם נדעהו הרבה יותר מן האנשים השרויים במחיצתנו. הוא, שהנהו לפי שעה רחוק מכל, הנהו קרובנו מכל.
מדי דברי בידיד־נפשי לשוני מתבטבטת בפי והמילים בקושי מתחברות למשפטים, כאילו מרבית המילים החיוניות והנאמנות נשמטו מזכרוני. חושבני שהנני נענש על שום שהנני ממשמש בנושא עדין ונאצל זה, שהשתיקה יפה לו והדיבור עליו עשוי לגלוש לחילול, והוא דומה כאומר: משכני וממך ארוצה. לא רק שאיני מסוגל לדבר על הידיד כדרך שמדברים על לחם־חוק אוויר ומים שהם צורך נשמתנו, ולומר בפשטות, שהידיד הוא גם כן לנו ענין שיש בו משום פיקוח־נפש. אלא כל פעם שהנני בא להגדיר את טיבו, מהותו, זיקתנו וכמיהתנו אליו, הנני מגשש באופל בתוך יער המילים ונמצא מאוכזב מכושרי לבנות משפט כהלכה.
פעמים הוא מצטייר בדמיוני כבן־דמות של האני, ככפיל שלו, כמישנה או כשווה לו מלבר ומלגו. ושוב אני מחטיא את המטרה או אף חוטא בלשוני. כל הגדרה אינה הולמת אותו. בן־דמות הוא המעטת הדמות. הכפיל אינו תופס בו כל עיקר. תואר זה חל על חבר לתפקיד וערך האדם איני נמדד בתפקיד שלו. אין לומר השווה והדומה לאני, כי אין שני שווים ואין שניים הדומים זה לזה. השוויות והדמיות אינן כלל תנאי לידידות. יכול שהתנאי לה הוא דווקא ניגוד כל שהוא, או אפילו ניגוד מרובה בין השניים. פעמים דווקא הבדלים באופי, במזג, בדרגת ההשכלה וברמת ההתפתחות, הם הבריח התיכון בידידות. הקצוות נושקים זה לזה, אבל צריך שיהיה איזה קו ראשי משותף. הידידות בנויה כל עיקרה על נקודת הלב המשותפת, היא ניזונה על משיכת־גומלין עלומה ושותה ממעיינות הנפש. אין הידידות תנור שמסיקים אותו בדיבורים ובמעשים, אלא בשתיקות ובשבת שבתון יחדיו. לא דברים שבין אדם לחברו הם סימניה, כי אם נטיות שבין אדם לחברו. וכשם שהכרח הוא לבודד את זן האהבה מכל סיג של תאוותנות, כדי לעמוד על טיבו הצרוף וחסר הפניות של האוהב, כך אתה מכיר את הידיד בטהרו רק כשאתה קולף מעליו כל זיקה של קנינות ונצרכיות.
יכול שאם נבוא למצות את כל חומר המושג ידיד, עלולים אנו להגיע לידי מסקנה, שכל ענין הידיד לא היה ולא נברא אלא משל היה. צריפיות כזו אינה בגדר ההישג האנושי. אבל אם תאמר, שאין מין הידיד בר־מציאות, על שום מה הלב עורג כל כך לו וכל ימות חיינו, משחר ילדותנו ועד עת זיקנה ושיבה, אנו מייחלים לבואו? מדוע כל פעם שאנו פוגשים, אפילו צל־בן־צל ממנו, הנפש מתייחמת למראיהו ונשמתנו צוהלת? כלום אפשר באופן כה מציאותי להתגעגע ותשתוקק למה שאין לו כל מציאות? מכלל שהמוני אנשים בדורות דרשו את אלוהים, בכו והתחננו לו, שפכו שיח באוזניו, סימן שהאל חי וקיים. אף הידיד לא לשוא משך אחריו המונים, לבבות סלסלוהו ורוממוהו ולכבודו נתחברו סיפורים ואגדות. אם הידידות והנאמנות משמשות נושא חוזר ונישנה באגדות, סימן שמציאותו אינה אגדה. אף אם לא נרצה להאמין בו, אין זו אגדה. על אחת כמה וכמה, אם נאמין בו ונשית בו כל מעייננו. הוא משיחו הפרטי של כל איש. כליון נפשנו – לו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.