כל עצם עומד בעינו, אך היהלום רץ ושב בהתנוצצויות לאין קצה ובחילופי־גוונים ללא הפסק. הוא קשה מלבר, אך מלגו הוא כאילו דמוי־בדים. כל עצם נתון, אך היהלום הוא בהתהוות מתמדת. הוא, כביכול, מוליד עצמו על ידי התפשטות בלתי פוסקת מעצמותיו, אבל לא ממהותו. ההשתפכות היא יסודו שלו. לכן הוא זורע בנו רחשי־תוחלת וגם רגשי־עצבות, נושא עימו בשורת ההתחדשות ומעלה בנו זכר החילופיות, האורבת לכל יש. תוחלת ואכזב, תאומי האחים מכלון וכליון, חוברו בו יחד. קשיותו היא ניגוד קוטבי לרכרוכיותו של הפרח, שנבילתו תמיד קרובה. וכשם שניתן לומר עליו שהוא מתחיה בלי הרף, כך אפשר לומר עליו שהוא מתמותת והולך. קוטנו, גדל האיכות, עשוי לעורר בבעליו את תחושת הרהב ולהקנות גם לקטנות ההשגה שלו הרגשה של גדלות המוחין. פלאי פלאים, דווקא באבן הדוממת הטביעה הבריאה יקר סגולות החן ושלל משחק הצבעים.
היהלום אבן־חפץ הוא וכשמו הן הוא: מגרה את יצר החפציות, את תשוקת הקנינות והרכושנות. אוהב היהלום לא ישבע יהלום. הוא בכל, דבר והיפוכו: זקן ותינוק, מלך ואביון, פריך ותמידי, מחצב זורמני המשחק בגוני האש והמים, חייכני ובכייני.
כריבוי גווניה של אבן החן כן ריבוי שמותיה, כינוייה ותואריה. היא פנינה, שמעבדים אותה משלד בעל חי דמוי־צמח, שהמשילו אותה על החוכמה היקרה מפנינים. והיא נטיפה, שמראיה כנטפי מים. והיא לשם הלבן כחלב והנוצץ כאש. והיא אחלמה, דמותה כעין־עגל אשר העובד איתה רואה חלומות וכאחד עם זה היא מפיגה את השכרון, לפי אמונת ההמונים. היא ברקת הנוצצת כברק ופטדה שצבעה ירקרק.
היהלום הוא כל בו, לחזות הכל בו. אבן החן כולה מעשה מרכבה. ברכה בה, כי מרוצתה היא חיותה. ומראה בה, כי מתוך עושר כוחותיה אין בה שום כוח היוצא אל הפועל. היא הבטחה ללא התקיימות, רמיזה ללא ממשות, גירוי ללא סיפוק, ערך שנעשה נכס, כל כמה שמייקרים עליו את השער. חיי היהלום הם בין־השמשות ארוך. עד משבר לעולם יצור יקר־סגולה אין מושלו וכוח אין בה ללדת.
הפרח נותן ריח, הפרי טעמו ערב לחיך; השור גובה לו, הדר גרמי־גיו וקרניים לעמוד איתן בקרב. לצבי ולאיילה רגליים שלוחות. כל בריה, גיווה הוא כלי זינה שעליה. אף הגל, בהתנפצו על החוף, טובע בו את רישומו. היהלום אין בו אלא התנוצצותו. מיטב היהלום כוספו־כזבו. ככל שאנו נוקבים יורדים במבטינו לתוכו, הננו רואים בלימה נוצצת שכונה במעמקיו. אך הוא הציר עליו סובבים קרבות אדירים ותאוות איתנים משחקות בו.
כל העצמים הם סמלים ומשלים. ויהלום מאי קא משמע לן? הוא סח לנו על ישות נטולת־מציאות, על עידונים ותפנוקים חסרי־תענוגות, על חלומות ללא פתרונות ועל חיים שאין לחיותם. אף הוא לוחש לנו, שיש משל ללא נמשל, שקיימת חזות שהיא לזות, מירשמי היכולת שלא עלו כלל במחשבה להיבנות, מטעמים ומעדנים ללא שולחן ערוך, ושמצויים על פני ארץ רבה אפיקים למכביר לנחלי־אכזב, סלסלות ומלמלות ללא רוח חיה וממללא, חן ללא חיות, אור צחצחות ללא נהורא מעליא. גם בורא העולם ברא בדים, גם יוצר המאורות יצר סנוורים.
ליבי נוקפני בתיתי דופי ביהלום, שכל כך הרבה לבבות נפעמים למראיהו. אולי יצוק בו קסם הנעלה מהשגתי. אולי היהלום אח הוא לקונכיה, אשר האוזן הבוחנת תשמע מתוך נבכיה שאגת הים. אף אבן החן אוצרת בחובה שאגת היקום או אולי נשמע מנבכיה שאג כל האבנים אשר לא חן להן, כל אשר לא רוח חיים באפו, אשר בקיומו הקופא בוכה ליבו במסתרים. פה היא לכל החפצים אשר פה אין להם ובאילמותם יעמדו עידנים לאין קץ. ברקיה של אבן החן הם שאגותיה. לא בכדי תמשוך אבן החן אחריה לבבות מתפעלים בהמון. ככוח איתנים לשור הבר ולקרנף, כמשק כנפיים ומתק קול לציפרי־מרום, כשוועת האנוש בעוצמת מכאוביו, זועקת אבן החן במאליפות חיניה, על כל אשר היה תקווה ונהיה לאכזב, על כל גלי השמחה שנהפכו לנחשולי עצבות.
וראה פלא, יהלום זוטא זה, לא טעם לו ולא ריח, לא מאכל בו ולא שיקוי לנפש, לא חיים בו ולא כל דמות הגוף לו, נעשה יסוד מוסד לכל שגב ולכל תפארת באדם. ממקורו חוצבו כל ציצי החן ופיטורי הסגולות, אשר יהיו ליפי־אשה ולחוכמת־גבר. נמשל היופי לפנינה, לאודם פטדה וברקת. ועל פי חכם יהגה חוכמה, אומרים שהוא מפיק מפיו מרגליות חוכמה. אבן־חן זו, נעדרת־קומה ונטול־רוממות, לא קול ולא לשון לה, נעשתה אבן השואבת לכל יקר־סגולה ומחשבת לנעלים בתוארים. היא, התלושה מרגבי־עפרה, נעשתה סמל הדביקות, והיא, נטולת הרגש, מדובבת בנפש האדם שפוני־טמוני כיסופיו וגעגועיו. “למה נקרא שמה אחלמה?” שאלו חכמי החן והם שהשיבו: “על שום החלומות שהיא משליטה עלינו”.
היהלום העני והאביון נהיה למקור־אושר וממנו נלקחו מטבעות מהלכות, להגדיר ערכין ונכסים. המקונן העברי, בבקשו לתנות את שואת האומה בחורבן ירושלים, שבר בניה ובנותיה, קרן־תפארתה של יהודה הגאיוניה אשר הושפלה לעפר, כל השכול והאובדן, משווע במכאוביו לאמר: “איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב, תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות”. בהעלותו על ראש אבל ירושלים, זכר האבנים הטובות עורר בלבנו את רגשות היקר והאהבה השמורים בלבנו לאבנים ההן, המשובצות בחושן ואיפוד של הכוהן הגדול, בכתר המלכות ובכסא אלהים, שמראהו כמראה אבן ספיר, ככתוב בספר יחזקאל. כל אשר קדוש ייאמר לו כבודו מלפני ולפנים, והנה אבני קודש משתפכות בראש חוצות. היהלום כל קן החן הוא היכל הקודש. חן וקדוש חד הוא. אבן החן המשתפכת בחוצות היא חילול הקודש.
אהה, טבע האנושי להדליח כל זוך. היהלום, הנחפר ממטמונים מקורו קדוש, נעשה המטבע המהלכת למשא ולמתן בכל עסקי החול והחולין. מחביון הצנעה נסחב לפרהסיה השוקית. הוא, שבחינתו צחצחות, נעשה שמש וסרסור לתשוקות הבצע הנאלחות. אכן, בנגוהותיו משתקף שכולנו. אך רצי־ברקיו משמשים לנו גם צרי לנפשנו. מסתכלים אנו בהתברקויותיו ומהן הננו מקישים גם על נפשנו. אף אנו בני־ברקים. אף האדם הוא ברצוא ושוב. הוא נפש משום שהוא בכלות הנפש. תוכו ערגה והמיה, התגוונות והשתפכות. כרצי הנגוהות לאבן החן, כן הלך־הנפש באדם. אצים־רצים ומכים גלים. גלים מתנפצים וחוזרים ונולדים. הוייה וחדלון הוא משחק לאין־סוף. משחק של לידה והרס, החוזרים חלילה. צורות נוצצות וצורות נובלות.
היהלום בזהרוריו־כיסופיו, המפציעים ואינם פוסקים סמל הוא לנפש האדם, שירדה לטמיון בעולם הגלוי ועורגת תמיד למקורה הנאצל ואבלה תמיד על זיווה הקדום שהועם. תפארת קדומים וחן אחרית מרחפים לפנינו בדמיוננו, משום כן עלובים אנו בעינינו, כפי שאנו נחזים לנו בממשותנו. על כל תפארת לא נאמר דיינו. כל הדרת־פנים לא תשביענו מנעמים למדי. רעבים אנו, צמאים אנו לצורות מאירות, לא תשבע נפשנו זיו והדר. כל עוד הנשמה בקרבנו, לא נבוא על סיפוקנו. כיסופינו שאינם פוסקים הם זהרורינו ופצעינו. אכן, כל אלמוג מתהווה מפקע באדמה, מבקע, מפצע. חכמים, שדרשו אבני חן על שום שכל אחד מוצא חפצו בן, יפה דרשו. אנו חפצים בפצעינו, נכספים לחיליינו, אצים־רצים לקראת מחלותינו.
היהלום מכורתו אופל המעמקים ובקרבו משתפכים המרחבים והזהרים. מן המיצר יקרא למרחב ומן האופל לאור, יען כי גם מרחביו מיצרו ואורו אופלו. ליבו חלוק בקרבו, כלב אדם. לשמש ינהה ולצל תשוקתו, וכמוהו האדם. תיתן לו כמה שתיתן, לא יאמר די. מה שיש לו אין לו, ומה שאין לו יש לו, על כל פנים במחוז־חפצו־דמיונו. הייפלא כי הוא מתאווה אל מה שאין לו, בה במידה שהוא מתפלל לנמענות הישגו? כל שהוא קנינו, ההפסד והכליון אורבים לו. כל הנדון לאובדן, אבוד הינהו לאלתר. עצם רכישתו היא כליונו.
מדי דברי ביהלום המלא חידות כרימון, אהגה גם בפרשת הגעגועים ושאלה לי: הגעגועים מה דינם? הכיסופים הללו המוצצים את הנפש, הם ניצוצות הבאים ממקור הקדושה או שהם גידולי הסיטרא אחרא? האם נובעים הם ממוחין דגדלות או ממדור החוצפה שבלב? כן, שואל אני – מצוה הם או עבירה?
יש נכסף ללא־כאן מתוך שנאה לכאן. האדם הזה בעיניו לא נחשב; שאט נפשו לבשר ודם; מאוס עליו כל מראה עינים, אך יצורי־דמיונו מעלים חן לפניו וקוסמים לו. עולם האל הוא עמק הבכא, והוא מפונק לו. האיסטניסים על חשבון האל טעונים בדיקה, שמא הם שונאי־אדם. אומר אתה לו: מה נאה אילן זה, מה הדור יפה־נוף זה, מה נעמו הליכותיו של אדם זה, והוא – באחת: מעווה את חוטמו ורוטן: אהה, זה לא זה, לא אל חמדה זו התפללתי. שום דבר אינו כדאי לו. שום דבר אינו נותן לו סיפוק. ראוי הוא לעולם אחר, לאדם אחר שמא גם לבורא העולם ויוצר האדם אחר. הרי זו הוצאת לעז על עולם ומלואו, שאין לה כפרה. הכוסף לכל רם ונאצל הוא מידה, בתנאי שאינה באה מתוך הקלת ראש בעולם שנולדנו לחיות בו. היהלום הוא קישוט מלא־חן, אך גם חיים בלי קישוטים מלאים חן. שא נפשך ליפה ולנעלה יותר, אך הווי דבוק לאהבה גם ביש אשר הוא. העולם שופע יופי וחן נאצל.
אולם בגוזרנו על עצמנו לשית סייג לכיסופינו, כלום איננו אומרים פסוק ראשם ולא ימותו? כיסופינו לאין־סוף ודבר הלמד מאליו שאין סוף לכיסופינו. בכל הרף עין הנפש משתוקקת להשתפך, לצאת ממעגלה הצר, להתמזג עם הכולל, כשם שכל הנהרות הולכים אל הים והשמש, שבריר משמש אין־הסופית, נוהרת מראשית זריחתה אל שקיעתה, כדי לרדת לתום שפריר החביון של אור־בראשית, וכשם שהיהלום יורק את ניצוצות־זהרוריו החוצה, כדי להחזירם למקורם. כל היש שואף הולך למקורו לשוב למקור־חייו, המכונה מוות. כל החי הולך למות. החיים הם גסיסה מתמדת. ובכן, אתה טוען, שכיסופים וסייגים הם תרתי דסתרי. אכן, החיים לעצמם הם תרתי דסתרי. החיים מצווים על כל יצור לשקוט על שמריו. אולם איכה ישקוט הלב במכוניו ואיכה לא תצא הנפש לקראת כל המעוטף בצעיף הנעלם? כשראתה רבקה את יצחק מרחוק התפעם בה ליבה ונפשה התעטפה בששונים, ואולי גם ביגונים, ונפלה מעל הגמל. כיוון שהביטה בצעיף הבאות כיסתה אף את פניה בצעיף. ימינו צועדים בעצלתיים, משועממים כאורחות גמלים במדבר – ואיכה לא יתפעם ליבנו לקראת יצחק הנעלם הנשקף לקראתנו?
אין מנוס מכליון הנפש לנעלם העוטף בצל את הבעיין, המזומן, אם גם יש בו מכפיון הטובה לעולם היפה הזה שהתקין הקדוש ברוך הוא לפנינו וציוה עלינו לשבת בו. כפיון הטובה חטא הוא, אך החטא פלג ראשי, הזורם בחיים. כל נטף חיים מהול אגל חרטה ותשובה. החיים הם נקיפות לב, שהן מוסר הכליות. נפשנו משתפכת בכיסופין וגעגועים, כשם שהיהלום משתפך בנגוהותיו.
אולי בא היהלום ללמדנו, שיש משל ונמשל בגוף אחד, כשם שהיהלום גופו הוא נשמתו. פלאי נשמה נשקפים מן הגוף הזורח. עשוי דמיון האנוש להכניס לתוכו כל גני־עדנו, כל ערוגות־שושניו וכל פרדס תקוותיו ומשאלותיו. עולם יקר הוא היהלום כשאין ערכו בשוויו המוסכם, כשאין מסתכלים בו בשפופרת הקניינות. אולם נשמתו החיה פורחת מתוכו כשהוא נשקל במאזני כנען, כפרח העוטף את צבעיו בשקוע השמש.
אילו אוזניים קשובות לנו, היינו שומעים את סוד־שיחו של היהלום: הסתכל בי ואל תחשקני; ראני ואל תחמדני. אל נא תעשני ענין שבקנין. התשוקות הנאלחות מאליחות גם אותי.
אולם אין אוזן מקשיבה לקול תחנוניו ולסוד־שיח נשמתו. הוא שנחבא לו מראשית בריאתו בתוך העפרות הרבים והעצומים, כדי להתרחק מהמונו של עולם ושאונו, הוא שאוויר־נשמתו הוא הצנעה, נחפר ממטמוניו ונסחב לשער בית בת־רבים, לשווקים ואין מציל.
האוזן הבוחנת תקשיב גם לקינה חרישית זו בפי היהלום: חלצני אדם מטיט היוון של השוק ועימי תיחלץ גם אתה. הכי לא נשמתי היא נשמתך? שנינו משתפכים בנגוהות ושנינו מעפר יסודנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.