רקע
אליעזר שטיינמן
על הגוף ועל דמות הגוף

אניני הדעת אינם אומרים כי טוב וכי נאה, לא לקלסתר־פניו ולא לצורת גופו של נזר הבריאה. יש מן המסליד והדוחייני במיבנה־הגוף בפילוג־אבריו, בקומתו ובצביונו, בכלי העיכול, הבליעה וההפרשה שלו. כמה מבעלי החיים עולים על האדם בנוי הגיזרה וההילוך, בסבר הפנים המאיר, בעוצמת־החיים השופעת מהם, ביצורי־גיוום המוצקים והנאדרים בחן. אי אתה מוצא בהם ברואים מכוערים כל כך, המצויים בגזע האנושי. נאמר מותר האדם מן הבהמה אין, אבל דומה שמבחינה מסויימת יש פעמים מותר לבהמה מן האדם: לעולם אין הבהמה עשויה להסתאב, להתכער ולהתנוון כל כך, כדרך טיפוסי־אנשים מסויימים. סוס או כלב, זאב או אריה, אפילו כשהם מזדקנים אינם מגיעים לדרגת עוברים ובטלים החשובים כמתים. לבעלי חיים אין גם תוספת דעת זו, הגוררת אחריה תוספת מכאובים. אין הם יודעים שכעורים הם, ולפיכך באמת אינם מכוערים. אדם שבר־דעת הוא, תודעת כיעורו מנקרת בו ואינה פוסקת, והיא שמנוולתו במידה יתירה.

חכמי המוסר לא הודיעו כבוד וגדולה לגוף וקשרו לו כל שמות גנאי. אף דנו אותו לענויים וסיגופים. הנזירות מצויה היא אצל כל העמים ובכל הדורות. אדם הראשון, כיון שטעם מעץ הדעת, מיד תקפתו בושה למראה עצמו. לא באה אהבת היסורים הנפוצה אצל רבים אלא לעשות נקמות בגוף השנוא או המבוזה. בגדי הכהונה, תגות המלכים, אדרת הנביא – כל המדים והמחלצות והטליתות בהם מתעטפים מרומי העם וכל המשמשים בקודש, לא באו אלא לחפות על ערוות הגוף, על כל מום ודופי שבו. הקדושה והיופי נראים באיצטגנינותו של האדם כמאוחזים זו בזה. כוהן בעל מום פסול לעבודה. המום פוסל אף בקורבן. שליח ציבור היורד לפני התיבה, צריך שיהיה פרקו נאה וזקנו מגודל. אסרו לגלח את הזקן, כדי שלא ייגלה האדם בצורתו הנעווה מדאי. נאמר לא תתגודדו, משום שבני האדם בקדומים היו להוטים להתגודד, לעשות שרטות בבשרם וכתבות קעקע בגופם, על שום שלא מצא חן בעיניהם.

אין האדם בעומק לבו יאה בעיני עצמו. אין הגזע האנושי לפי צורתו ראוי לתואר מלך היופי. הוא מכיר את חסרונותיו ומרגיש בפגמיו ובמיוחד יודע וכואב אותם אותו פלג־אנושות המכונה המין היפה. לא בכדי הוא שוקד כל ימיו על יופיו המתמיד, ומשתדל להסתיר את מומיו ולקשט את דפיו, מתעטף בכל מיני לבושים שלא ייראה כמות שהוא בנוולותו.

אדם כמות שהוא אין לך כלי בלתי מתוקן וחסר־ישע כמותו. אילו היה רק כלב אחד או סוס אחד בלבד, יכול היה להתקיים היאך שהוא בעולם. אולם הנח אדם מבריאתו יחידי בעולם, מסור רק לעצמו, בלי מפקחים ומשמשים לידו, והוא נידון לכליה. מכאן שהאדם הוא לא רק בריה חסרת־נוי, כי אם גם בלתי מוצלחת ובלתי מותאמת לחיים. האדם הינהו לא יצלח, לפי שאינו נאה ומתוקן מצד גופו, ואילולא שכלו, לא היה מסוגל להתקיים בעולם, הנאה הוא המתוקן, ורק המתוקן הוא בר־קיום. כל בר־דעת התוהה על עצמו ועושה חשבון עולמו הקטן ברמ"ח אבריו בא לכלל תחושה, שיש איזה טעות הדפוס במיבנה־גיוו, בתוארו ובצביונו. אילו נשאל מראש קודם שנולד, באיזה דפוס הוא רוצה להיוולד לא היה בוחר לו תבנית ותכנית כאלה. ישעיהו חזה את האדם נחבא בנקרות הצורים בפני מורא הודו של האל. ויש לשער שאילו נגלה לו האל בתפארתו, היה האדם נחבא בנקרות הצורים ובמחילות־עפר גם מפני מורא־כיעורו של עצמו.

כל אחד נושא בחובו הרגשת נחיתותו כבעל גוף. שנאת האדם לנפשו היא, אולי, שנאה לגופו, חימת הסחי והזוהמה. קראנו וגם שמענו סיפורים על יראי שמיים שכל ימיהם נזהרו מלראות את עצמם במערומיהם. הם העטיפו את המיאוס באיצטלה של קדושה. אבל לא רק יראי שמים יראים להבט בגופם הערום. המיאוס והסלידה מפכים בלבבות רבים ואפילו באלו מהם המטיפים לפולחן הגוף, הנוהגים בו סלסול ופינוק. ההורים נוהגים סלסול ופינוק־יתר בילדיהם הלא־יצלחים והמקופחים מברייתם ביותר, דרך כלל, אדם נוטה לגלות בעצמו מומים נפשיים רבים ואף להשיחם לזולתו בהגזמה יתירה. אבל מערים הוא להסתיר ככל האפשר את המום הגופני הקל ביותר. ויש שמסתיר אותו אף בפני עצמו. עיוותים שבגוף מבליעים בשתיקה.

רק האדם, המסוגל לצור בחזון דמיונו צורות נאות, נושא בחובו את תודעת הסתירה שבין דמותו כפי שהיא, לבין הדמות הנכספת, בין זכותו לתפארת לבין חובתו להשלמה עם המציאות הכעורה, בין רוחו האראלי העולה למעלה למעלה, לבין גופו הנחות המושכו למטה־למטה. אין אדם שאינו מאוכזב ממראה עצמו, כשהוא משווהו לדיוק הנאה השמור בבית היוצר של דמיונו. עיתים הוא מלביש על עצמו את הדיוקן הנכסף לשהות־מה, אותה שעה דמיונו לרואה חלום מתוק בשנתו שהיקיצה המחזירה אותו על המציאות הנוגדת, גורמת לו דכדוך ועצבון. מועקה מעין זו רובצת על כל אנין הדעת בשעה שהוא מיסב עם חברו והם מגלגלים בשיחה על דברים שבאצילות, ואילו העינים גולשות וננעצות מבלי משים ביצורי הגיו מנוכח, הזוקקים את ההרהורים אל כל שהוא נאלח ומביש בגוויה מלגיו ומלבר. כל זוך ורוך שבקשרי הנפשות ובזיקות הגומלין של המוחות נדלח על ידי הכיח והריר השופעים מן הגופים. משתוקקים בני אדם לדביקות שברוח, אלא שהשאור שבשארה מעכב, אף הדבש הנוטף כריר מן השפתים הגופניות פוגם. הרי נאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. נוהה אדם אחרי ספירת הצחצחות ואינו יכול לבוא בסודה. האדם לא נעשה ישר, בשרו ורוחו לא נבראו בתורם. כאן נעוץ יסוד היגונים בקיומו. שניים, אפילו הם מסיחים בתורה ובחכמה, עיני־רוחם מטיילות בפרדס המושכלות, עיני־בשרם מפשפשות מדעת או שלא מדעת בחלקים המגושמים שבצלמיהם.

אין האדם זה הנראה. יש אדם פנימי היושב בסתר, שאין לו גוף ולא דמות הגוף. כל אחד הוא שניים, לפחות. אולם שניים אוחזין בטלית הנשמה וכל אחד אומר כולה שלי. ובכן, הוא קרוע או כפול: אחד בפה ואחד בלב או אחד בגוף ואחד בנשמה, אחד במראה ואחד בחזון. כל אחד בעל כורחו אינו הוא, לפי שבעל אורחו נולד בצלם־דמותו ובעל כורחו הוא צריך לשוות לו קלסתר פנים כחפצו, לעמיד פנים, להתייפות ולהתקשט. דורי־דורות גידלו צמות או זקנים, האריכו פיאות זקנם, לבשו פיאות נכריות, שמו נזמים באפם, עגילים באוזניים, ענדו גרגרות לצווארם וטבעות לאצבעותיהם. היו שעיקמו את רגליהם, כיסו את פניהם בצעיפים וברעלות, קישטיו את עצמם בעכסים, בשביסים ובשהרונים, ככל הכתוב בפרק ל' של ישעיהו עשו כל מיני מעשים משונים ובלבד לשנות מן המטבע שטבע בהם הטבע מבריאתם ולשוות לעצמם דמות ההולמת יותר, לפי השגתם, את נזר הבריאה. רבים המעיטו את דמותם, הכעירו אותה רב יתר, שיוו לעצמם צורה מפלצתית, ובלבד שלא להתקיים בתבנית הכפויה עליהם ללא נשא. האדם מרגיש עצמו מקופח ועלוב מעצם ברייתו.

יש אומרים שאין גנות בטבע. אבל מה לעשות וחושנו אומר לנו, שמצויים דברים מגונים בטבע ואף טבע של עצמנו? הרי מואס אדם בהרבה דברים שבתוך הטבע של עצמו אינם מאוסים עליו. והאמנם אין מראות נגעים בטבע? יש חלקות יפות־נוף וחלקות חולות, של ביצות וטרשים. עד כאן בטבע הדומם, קל וחומר בטבע החי. והאם סבור באמת הסוגד לטבע באשר הוא, שאין אנשים יפים וכעורים, שאין יקר באדם לעומת זולל בו, שאין מי שחוט של חן מתוח על פניו ועל כל הליכותיו ויש נעדרי־חן ורעי־דמות, שיש צורות מאירות ויש פנים חמוצות? אולם כל אחד זכאי להיות זיוותן וכל אחד אפילו נחשב יפה, קופה של כיעור תלויה לו מאחוריו ומלפניו. אדם הוא על כורחו למעלה מאדם והוא יותר מסתם חטיבת טבע. אין הוא רק עץ השדה או בהמה לו. הוא לדאבונו ולשברונו יודע חן, אוהב יופי ושונא המגונה. ועד כמה שיש בו גנות גופנית הוא שונא את עצמו. הואיל ואינו מסוגל לשנוא את עצמו יתר על המידה הוא שופך את חמת שנאתו על זולתו.

רוב אברים שבגופנו מאוסים על עצמנו וגוף־זולתנו מעוררים בנו גועל. יש איסתניסים שמוצאים את עצמם אנוסים לרחוץ את ידיהם לאחר מגעם בזולתם. ידיים שמשמשניות הן, לעולם הן בחזקת מלוכלכות לכל דבר שבקדושה. נטילת ידיים קודם התפילה היא חובה. שום בעל־חי אינו עשוי להתלכלך כאדם. לשום אדם אין צמר נקי לבשרו, כדוגמה שיש אצל חיות השופעות חן וחום־יקרות. פליאה היא שדווקא באדם שכלי־חומרו פגום ביותר נגה אור השכל.

מתוך שבעלבונו מצורתו הפגומה וממיבניהו הבלתי מתוקן חילחל באדם מיום שעמד על דעתו, נצנצו בו בינה יתירה להערים על עצמו ולהרים כל דופי ומום שבו לכלל חמדת יקרה. את המועקה הפך לצדקה. יצא והכריז שכל השפל יותר ביצורי הגיו הוא הנעלה יותר. ולא נחה עליו דעתו עד שעשה כל כוח גס ונאלח אלהות לעצמו. כמה דתות עשו את מרכזי הסחי למקומות קדושים ולמרכזי הפולחן. ככה נעשה האדם עובד גילולים. ככה נוצר מוסד הקדשות. כל עבודותיו הזרות נסמכו לאיזה דופי מפוגל. כל צורה מפלצתית נעשתה איקונין. אין צלם של גנות שאדם קדמון לא השתחוה לו ואין גנות שלא נערכה בשכנותה איזו גנוסיה. כל נחות־דרגה נעשה מולך וכל פחות ערך, כיעור שבכיעור, נעשה מלך היופי.

גדולים חיקרי האלילות. עמקו למאד מדוחיה גם בכך שענדה כתר הקדושה לכל בני שחץ ואנשי בליעל, לכל נעווי הדמות ומושחתי האופי. כל צורה נתעבה המשילה ליוצר הכל. ביקש האדם לעשות נקמה בבוראו ונקם לקח מעצמו. נתן עינו במשתית של גוויתו וממנה למד גזירה שווה על שיטות הבריאה. בסערת חשקו וקצפו קרא: עורו עורו עד היסוד.

עלבון האדם ממראה פניו ומגרמי גיוו מונח ביסוד כל מדוחיו ושחיתותיו. הוא זנה על אלילי כסף וזהב אשר יפעה וברק להם, ולו לא תואר ולא הדר. הסתכל בעצים הגבוהים, העומדים זקופים מתנשאים עד לשחקים, המאריכים את דליותיהם ושולחים את ענפיהם למרחוק ואף מאריכים חיים רבות בשנים, אחרי כל בליה שוב יחדשו כוחם ותהיה להם עדנה, הסתכל בעצמו והגורל החלוף הרובץ אף על חמודותיו ונתעוררו בו רגשי־קנאה ורחשי השתאות והשתוממות. לא נפלאת היא ששיווה להם דמות אלים, לאמר, יצורים עליונים על האדם, שכדאי וראוי להביע להם את הערצתו בטקסי פולחן מיוחדים. אף אלילי כסף וזהב עשה לעצמו, לאצול ברק ההוד וההדר על מראה פניו האפור. מוכן היה להידבר בכל צלם ובלבד לא להיות שרוי ומעורה תמיד בצלם עצמו.

דורי־דורות תבע האדם את עלבונו מאת קונו ועמד בדין ודברים שאינו פוסק עימו. צדקנו מזה שבראנו. ראויים אנחנו לצאת יפים ומתוקנים יותר מתחת ידי בוראנו. מגיע לנו להיות יפים ומתוקנים יותר. מגיע לאדם להיות כלי יקר, אוצר כל חמדה. ראוי היה האדם לקבל נחת מעצמו.

אפילו היה העולם נתון כגן עדן לפנינו ושבענו תענוגות לאין קץ, כיוון שאין לנו נחת מעצמנו, הננו תמיד רעבים וצמאים ומחוסרי־כל. עובדי אלילים לא מתו. אין דור שאינו מעמיד לו אלילים משלו. עילת כל העילות לעבודות זרות היא דאבון לב האדם על שאינו יכול, מפאת איכותו הגופנית הנחותה, לשמש אלילי לעצמו. אחרי שעבד כל העבודות הזרות, שבעץ ובאבן, שבאיתני הטבע ושבבני שחץ שביצורים, שבסף ובזהב, הגיע לעידן של סגידה למכונות, לכל שיקוץ משומם של כלי־משחית. כל אימה לא תבעתנו, אף לא אימת חורבן העולם והרס היקום, ואך להוכיח לעצמו או לזולתו, ואולי ליוצר הכל, שאם הוא יצורו אינו עשוי יפה, הרי גם הוא כל־יכול, ואם אינו מסוגל ליצור את עצמו גדול בתפארת, יכול הוא להיות גדול בהרס.

אין לנו לתהות אלא על פלא הפלאים, שאף על פי שהאדם הוא בחיצוניותו כלי מכוער, עדיין יש מקום בכלי הפגום הזה להכיל פנת אהבה. אף על פי כן, עדיין רואה האדם צורות מאירות עוברות ושבות לעיניו, חולפות כמו בחלום, למועד קצר או ארוך מעט. עוד יש למרבה הפליאה וההשתוממות נאהבים ונעימים בעולם, הנגלים זה לזה, לפי שעה למצער, כלילי חן ויופי, נשבעים אמונים זה לזה ונכנסים יחד לחופה וקידושין. זהו נס אחד. נס שני, שהמין האנושי לא קם עד היום לשעבד ולמגר את כל האספקלריות, לבלי להשאיר מהן שריד ופליט. מזל הוא שעוד עומד להם לבריות שגיונם להכתיר לאילו פרצפות נשיות, הנראות להן כיעלות־חן, תוארי מלכות היופי.

לא כן העברים הקדמונים, שהצהירו ברכי נפשי ה', אלוהי גדלת מאד, הוד והדר לבשת. רק הוא העליון הנאצל הדור־נאה. לא כגויי הארצות אשר נתנו כבוד אל לבעלי החיים הטורפים, יען כי גובה וייראה להם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!