רבות הן השעות הרעות המתרגשות לבוא על האדם, והקשה שבהן היא שעת־קיהות בפוקדת את הישות. אין תוכה של זו רצוף עצבות או חולשת הדעת, תהיה על העבר או חרדה לבאות, לא ספיקות ודאגות ופחדים כל שהם או מועקה סתומה, המוצצת את הנפש. לא, אין לה כל תוך, כשם שאין בה כל חפץ. אף רוגז אין. אין בה קרן־אור ואף חשכות ממשית אין בה. אלא מה יש בה? היש שלה הוא אינות מחרידה ומבישה, משל הנפש נתרוקנה מחיותה ונתמלאה הוויה של סרק.
מסתכל האדם לתוך האוטם. אינו חש דבר כי הוא זה. השמש כאילו אינה זורחת ורק אור קפאון נסוך מסביב. אין פנים שוחקות, אין דמות מוגדרת, נשתבשו הנופים והמראות. הכל נוהר באלכסון או במהופך, הולך למסעיו. אף העצים כאילו פורחים באוויר. המושכלות איבדו משמעותם ודבר אינו בנותן־טעם או בנות־ריח. אין האדם חש אפילו בסגריר שבבריאה או בנפשו. הס כל כעס. אין ענבים ואין באושים. אילו לפחות אהב או שנא דבר; אילו לפחות עברו חשק לשפוך את חמסו על איש, לנעוץ את שיניו ולו גם בבשר עצמו; אילו פצע בגופו זב דם; אילו חש בחילה לאין רפאית, גועל־נפש או שאט־נפש; אילו ניחתה בו מהלומה חזקה לזעזע את כל מוסדי רוחו; אילו התחולל דבר מה מפלצתי בו או מסביבו. אך היטב ידע כי דבר מה לא יתחולל, איש לא יאחזו בציצית ראשו לטלטלו בטלטלה חזקה ולקרוע מעליו את האדישות ודוק הקיהות אשר דבקו בו.
הוא מתקיים ואינו חי, יש לתחושות האין ואינו יש לתחושת כל ישנות. הנהו מתפלל כי בוא יבוא צורר גדול לגלגלו ולהביאו בחוזקה לשער חירוק השיניים יהממו ויפצפצנו, ישימו מרמס לרגליו. אף לא, לא לו רינת הכינור ושירת הציפורים; כי יבך או יצחק ילד חמד, אל לבו לא יגע. לץ רע היושב בסתר יעשה בלהטיו לשוות לנגד עיניו את יקירו גוועים לעיניו ונפשו בו לא תחרד ופלצות לא תאחזהו. שכח כאב, ענות ובכי. נפשו מטומטמה. ולוואי, קורא הוא מנהמת לבו, יבוא עליו שבר, מי־שהוא עז וחצוף ישית בי שמצה, ישמיע באוזני דיבור של ניבול וגידוף, יקרע מעלי את הכבוד האנושי בשצף־קצף, או אז אולי אולי יקיצו בו כוחות הזעם והמרי, אולי יתחלחל, אולי יקום בו לתחיה גאון האדם. “יהלמני צדיק חסד” אומר הפייטן בתהלים קמ"א, ה'. יש אשר ההלם הוא פועל צדק וגומל חסד. המכה היא הרפואה.
אכן, כשבא האדם עד דכא אין תרופה לו ואין להשיב לו את שלומו אלא בשברון הגמור. גדולה הסרת הטבעת אף בריפוי חוליו של היחיד. מי שעולמו חשך בעדו, יתעבה החשכות עד בלי די, ומי שבא במיצר יאטר אליו המיצר את פיו, ורק אחרי שירד לדיוטה התחתונה של דכדוכה של נפש, שיגיע אל עברי פי התהום ממש וימש חושך, אפשר יתנער ותתחדש בו רוחו כקדם. פעמים רק עלבון צורב עד היסוד משיב לאדם את צלמו האנושי ומרים את קרנו. את אשר לא יעשו לו רינת הכינורות, שירת הציפורים וצחוק חמודות של עוללים ויונקים, יעשו יללת־תנים, חריקות־שיניים של צוררים ויבבות סופות וזוועות. מה בצע לנפש מוכת־קיהות ונגועת־טמטום בלטיפות ובליבובים, בעידונים ובתפנוקים, בנשיקות ובזמירות? כשאין בנפש כל צער ורוגז, כל חפץ וכמיהה, הכמירות והעינוגים לא היו צרי לו. לב שאף קרוע ומורתח איננו, לב־בול־עץ, לב־טרשים, אין טוב לו בלתי אם לשיתו על הסדן ולהכותו בפטיש מכות נאמנות. לב חרש ועיוור, הבו לו רעמים, ברקים דוהרים דולקים, דפוק והך עליו, הטילו בו שיקוצים, נבלו את כבודו, אולי ישוב ורפא לו. זיקי אש מפיקים על ידי הכאה באבן על אבן. כך גם מציתים בלב בר־מינן את הזיק האנושי שדעך בקרבו. את היקר מוציאים על ידי הזולל.
העליתי דברים אלה על הכתב על אפי ועל חמתי. מעודי יביא בי חלחלה מראה האגרוף המונף. חמת־משטימתי למקל החובלים. אך מה אעשה ואלהים נוהג את עולמו במקל חובלים? בראשית הייתה הארץ תוהו ובוהו. נטל אלהים את מטה הזעם ונעצו כמין שרטון, עליו בנה את העולם.
רזילי, כל פיטורי הציצים של החן והתפארת, אף של החסד והנועם, הותקנו ונעשו ממקל החובלים.
וי לן מן ההלם המרפא.
דומה, שעל הרבה ממכות הגורל הניחתות בנו חייבים אנו ברכת הגומל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.