המעיין ב“על חטא”, שקבלה היא בידינו מפי אבות אבותינו, רואה שבין רוב החטאים והפשעים שנמנו בו חוזר ונינה בניסוחים שונים חטא הנובע ממקור הלשון. כגון על חטא בביטוי שפתיים, על חטא בדעת ובמרמה ועל חטא בדיבור פה ובהונאת רע ובווידוי פה ובטומאת שפתים ובטפשות פה, בכחש ובכזב, בלצון, בשיח שפתותינו. לשון הרע ורכילות, לא כל שכן שענינם לשון. ולפי שרבים מעדיפים לקבל לקח מפי מספרים מחכימים, כדאי להטעים ענין זה גם בהמחשה מספרית, והיא שבתוך מ“ד סעיפי ה”על חטא" הארוך, שיהודים מרעישים עליו את העולם בתפילות ימים נוראים, נתיחדו ט"ו סעיפים לעבירות בלשון. היינו, למעלה משליש ממעשים־תעתועים, שאדם עלול לחוללם בימי חיי הבלו, הם בכוח הדיבור.

ניכרים הדברים, שמחבר ה“על חטא” היה חכם מבין בנפש האדם. הרבה יצרים רעים שולטים בנו, אך יצר הרע של הלשון גדול מכולם משום שתאבונו הוא ללא שיעור. יכול אדם, למשל, להכות את חברו ראובן ותוך כדי כך להרים יד על חברו שמעון, ואם בגבורות – יחבל בשעת מעשה גם בלוי. אבל כיוון שעוברת ממנו ריתחת הדמים ויצר ההכאה בא על סיפוקו הוא מפסיק מיד את חבלותיו ואף מתבייש במה שעשה ומתחרט מאד. אך בלשון אפשר להכות רבים בצוותא, אפשר להכות בלשון ציבור שלם, עם במלואו, את המין האנושי כולו, בלי למלא את כל משאלת הלב ומבלי להתעורר לתשובה וחרטה. המכה בידיים מתעייף; ואילו המכה בלשון, ככל שהוא מפליג בהשמצת הבריות כן הוא גובר חיילים ומוסיף חיות ורעננות, אף פיו נעשה כמעיין המתגבר.

מה תימה שהלשון היא סרסור ותיק וחרוץ לדברי עבירה שונים, שהיא במלכותו של העולם הקטן, המכונה אני, המשרד הפעיל ביותר? כל זמן שאדם ער לשונו ערה עמו. אפילו כל יתר כלי המלאכה של רמ"ח אבריו שובתים, המנגנון המילולי פועל בחרימות רבה. ומלל סתם דרכו לילך ולהזיק, דרכו להטיל דופי ולהרבות השמצה. לפתח הפה חטאת רובצת תמיד.

כל הבריות כך, אלה שהלשון אומנותם לא כל שכן שהם מועדים להזיק לרבים.

*

תמה אני שנואמים, מרצים, מטיפים, סופרים העומדים בשער וכל אלה שהלשון משמשת להם קרדום לחפור בו או שוט להצליף, לא חיברו לשימושם הפרטי “על חטא” מיוחד להתוודות על התקלות הנגרמות על ידי לשונם, בין בשגגה בין בזדון. פעם אחת בשנה לפחות ראוי היה להם להכות על לבם ודווקא בפומבי על חטא בלשון.

דווקא בפומבי, מאחר שכדרך שאדם חוטא כך דינו להיות לוקה. החוטאים בפרהסיה חייבים להתוודות בפרהסיה. אומני הלשון הרי עיקר מלאכתם בפרהסיה.

והחטאים בלשון רבים, הוי, מה מרובים, אצל בעלי הלשון במיוחד. לא די שבלשון מכימ את האנשים,היינו, את היחיד ואת הרבים,את הציבור ואת העם, את היריבים ואף את הקרובים בדעה, מכים בה אף אותה עצמה. החוטאים לחוקיה, מסלפים את מושגיה, מסרסים את מונחיה, מקלקלים את נקודות החן שלה, נוהגים ברוחה שלא כתיקנה, קיצורו של דבר, פורעים בה פרעות ועושים בה שמות.

שמא תאמרו, שרק הדיוטות ושאינם מומחים שוגים בלשון ופורים את גדריה, אינכם אלא טועים, הדיוטות שוגים, ואילו למדנים שוגים ומשגים; כל הבריות מקלקלים בלשון מתוך מיעוט ידיעה ובורות רחמנא ליצלן, שוגגים הם; ואילו הידענים, העושים בלשון כביכול כבתוך שלהם ומייצרים בכל יום חידושי־לשון ומחוללים בכל יום שינויים בשימוש להראות כוחם וגבורתם בלשון, ואינם נרתעים בגודל ליבם אף מיציקת מטבעות לשוניות חדשיות מבית היוצר הפרטי שלהם– משל הלשון אינה קנין קודשים ואוצר מורשה של כלל הדורות, אלא מכון פרטי ומוסד אישי לניסויים– כן, הידענים הללו הם לא שוגגים, כי אם מזידים, אם כך מן הדין ןמן היושר, שכל אומני הלשון ינהיגו יום־כפורים, יום־וידויים, יום הגדת “על חטא” שחטאנו בביטוי שפתים, על חטא שחטאנו בלשון הרע. אף על חטא שחטאנו בלשון טובה, יפה מצוחצחה.

*

עד שתתכנס סנהדרין של אמני־לשון לתבוע יום־כםורים לכל בעלי האומנות הזאת, אעשה אני יום־כפור קטן לי לעצמי להתוודות על קצת פשעים וחטאים, שנערמו על נשמתי החוטאת בגלל משלוח ידי, שסורו רע.

על חטא:

שבכל ימות השנה אני משים עצמי מורה ויועץ ללא נדרשתי וללא שאלוני.

ואני נושא את דברי, דבר אנוש חלכה, על גוי ועל אדם, על שר ופקיד, על שופט ושוטר.

ואני נוטל לעצמי עטרת מבקר פגמים ומגלה מומים, ואי חכם בעיני לזכות את הרבים ולהשכיל את ההמונים ולפקוח עיני עיוורים ולזקוף את הכפופים ולהדריך את התועים.

ואני איש ריב ומדון למדינה ואת שבט מוסרי לא אחסוך ממכובדים בעם ומתנדבים בעם.

וזו עזות הפנים של אחד לעמוד בשער בת רבים.

וזו היהירות לשוחח מתוך רחבות בזמנים כה צרים וצפופים.

וזו האיוולת– שהיא אולי רק חצי־איוולת, מאחר שכל תופשי־עט מחזיקים בה, וטפשות רבים היא לפחות חצי־נחמה – לא להסתפק בהרצאת הרעיון ובמתן העצה, היינו, בכתיבת הדברים על הגיליון ובמסירתם לדפוס על דפי העתון, כי אם גם לחתום מתחתיהם במפורש את השם, כלומר, לידע ולהודיע, שאני פלוני בן פלוני התתום מטה מגלה את העמוקות הללו, אני ולא אחר.

רצוני לומר:

לא די שאני כופה את דיברותי על אחרים בזכות לשון־למודים שבפי ומתיימר להיות יועץ ומדריך, הריני דורש פרס לעצמי וחותם את שמי על הדעות למען ידעו מי הוא המטיף ומוכיח ומה שמו.

ואולי גם דבר זה חטא לא יכופר הוא. שפלוני בן פלוני הורה דעה והוגה מחשבה, דהיינו, חושב ומחשיב את הרבים.

ובודאי רע, רע המעשה, שאדם רואה רק נגעים, רק צללים, ומכל מקום רק עליהם הוא מכריז ברבים, כאילו אין גם אור גדול במושבותינו ואין גם מעשים טובים כחול, כלומר, כחול אשר על שפת הקודש.

וכל עצם הענין של ראיית עצמו צופה, צופה, תמיד, בחינת החרש לא אוכל.

בחינת החרש לא אוכל זו היא אולי הגדולה במשוגות והקשה בחטאים. שאם אין חייבים עליה מלקות– אין אדון לרוחו ואין שליט על יצרו–מכל מקום חייבים עליה מכת מרדות,

הגעתי לסעיף ראש וראשון של “על חטא”, שראוי לקבעו בתוך פרשת הווידוים של בעלי לשון.

על חטא שאנו רבי החובלים של אוני שיט לשון לא למדנו את המלאכה הטובה והנקיה, שאין טובה ממנה לגוף ולנשמה, הלא היא מלאכת השתיקה, תבונת האלם.

לא די שאנו מלומדים בלשון, הננו למודי־לשון, מורגלים בה. עבר ושנה נעשה לו כהיתר, לא זו אף זו: נעשה לו צורר־נפש, ענין שיש בו משום פיקוח נפש, משום פיקוח נפשו של בעל הלשון.