רקע
אליהו ספיר
הבּדוים

1

(עבד עפ"י מקור ערבי)

הבדוים עם צוענים2 המה, לא יבנו להם בית למשכנם ולא ישבו במקום אחד ימים רבים, כי אם יסובבו בארץ ממקום אל מקום ויאהלו בכל אשר ייטב בעיניהם ומצאו בו מנוח לנפשם, ויבקשו בכל עת מרעה ואכל לצאנם ובקרם אשר מהם יחיו נפשם, מבשרם יאכלו ומחלבם ישתו, מגזם יתחממו ומשערם יארגו אהליהם, וימכרו את אשר ישאר להם למלאות מאויי נפשם וחפצם באכל ומשתה ולבוש ומדור.

ועתה נדבר על הבדוים הערבים ונתאר את מעמדם, אכילתם וחייהם, לבושם ומשכנם, שפתם ונאומם, מלחמתם וגבורתם ויתר דבריהם.

הערבים הבדוים והמדינים ממקור אחד יצאו ובארץ אחת שכנו והיא ארץ ערב. המדינים ישבו על חופי הים, ורבם במדינת תהמה וחצרמות ויתר חופי ארץ התימן וחג’אז ובהארצות הגבוהות אשר ישקה אותם מטר השמים לרויה, כתל נג’ד ויממ"ה? והבדוים ישכנו בארץ המישור; והיה כי יגדל החם והשמש תלהט בחמה ובקשו להם את הנהרים ויבלי המים, ובעבור הקיץ והמטר ירד ארץ וירוה את־האדמה, יסחו את אהליהם ונשאום על דבשת גמליהם, ואת צאנם ובקרם יקחו אתם ובאו אל המדבר. כה יעשו כל הימים. אמנם אמרנו, כי הערבים ממקור אחד המה ובארץ אחת שכנו והיא ארץ ערב, אך כעת לא יתחצרו עוד בה כי נפוצו וישוטטו, טרם בוא נביאם מחמד ואחריו, אל כל הארצות הקרובות והרחוקות. וילכו משפחות רבות מהם במלחמתם, אל ארץ המערב ואפריקה ותשכנה בה, ורבים הלכו אל ארץ פרס וישבו בין נהר חדקל ונהר פרת וישכנו שם עד היום הזה.

ואם ישפוט הדורש בדברי הבדוים, כי התפוצה הזאת שנתה אותם ואת טבעם ומנהגיהם, לא בצדק יחרוץ משפטו זה. והשנוי המעט אשר נראה, הוא רק בין הערבים המדינים, אשר נטשו את אהליהם ומשכנם במדבר ויבאו אל הערים והמדינות ויעשו כמעשה האנשים אשר התערבו בהם, – ולאלה לא נשים לבנו עתה. והערבים אשר נשארו במעמדם הבדוי, לא שנו את טבעם ומנהגם ומעשיהם לא המירו ועוד הם בהויתם כמאז הימים, בטובתם ורעתם, ויצטינו גם כיום בריעותם ואחותם, בשמירתם את בריתם, וכבדם את אורחיהם, ואהבתם את הגר, כאשר היו לפני שלשת אלפים שנה, ובמדותיהם אלה יתפארו נגד כל בני תבל, ואף אם מספרם מעט מאד וכאין יחשבו. כאשר אמר שמואל היהודי3, והוא נודע לאיש אמונה שומר הברית ויהי למשל בפי כל הערבים ויאמרו “נאמן כשמואל”.

וכי נצא מדמשק ונלך אל הערבים בני ענזה ורולה ונסע בארץ הבדוים ונבא אל ההר ונסב אל בני אגמאן ונבא במדבר ונעבור צפיר ומטיר ונלך משם שמאלה אל נהר פרת ונעבור את נהר חדקל עד כנענה וריבעה, ונפן נגבה מזרחה אל בני אבאד ובני לאם, ונבא אל כאב בארץ פרס, לא נראה ביניהם שנוי בטבעם ומנהגם, כבין בני עיר או מדינה אחת. והמדיני כגבר אשר ראה השמש והיא זורחת וילך לבקש את מקום מזרחה ויעבור ימים ונהרות, ויעל הרים וגבעות, וירד עמקים ובקעות, וישוה בגנים וכרמים וילך בין שורות הגפנים והעצים, מפרי מגדיהם קטף ויאכל לשבעה וממי המעינים הזכים שתה לרויה. וילך עוד ימים רבים ויבא במדבר ובערים, וילך ויקרעו הקוצים את בגדיו ואת עורו הפשיטו מעליו, ויחשך לו הליל ויתלקטו אליו חיתו טרף וינשכו את בשרו, ויהי כזרוח השמש וישמח לקראתה, וילך עוד לבקשה וימצאוהו הפעם צרות רבות ורעות, ופעם שמח רב שמחות ויגל בנעימות, ועוד התקוה תריצהו להשיג מזרח השמש, ולא ישיגהו. והבדוים כריחים יסבו על קטבם וישובו אל מקומם אשר היו שם בתחלה ולא ישגו בהסבם וכאשר הערבים הבדוים ימירו מקומם ומשכנם, כן המדינים ימירו גם מעשיהם נפשם וטבעם ובכל מקום אשר יבחרו למושבם יקנו להם מעשי אנשיו ומנהגיו ואין קץ לתמורתם.

הן אמנם גם הבדוים יתערבו את אנשי המדינות ויבואו אל הארצות הקרובות אליהם ויסחרו אתם וימירו את תבואתם ומלאכתם בתבואות ומלאכת הערים אשר יבואו אליהן, אבל המה כצבי הבית אשר נקטה נפשו בהחיים הצרים וינס על פני השדה לרוץ על ראשי הסלעים אשר בישימון ולדלג על ההרים לחיות חיי חפש ודרור במקום רחב אשר יבחר לו. ויהי לפני ימים רבים ואחד הסוחרים בא אל אהל אמיר הבדוים וידבר אתו ויאמר לו: הן גביר אתה לאחיך ורב הון בידך אף תועפות כסף לך למלאות כל אשר תבקש נפשך ומדוע תבחר לשכון באהל שער במדבר שמם מקום חיתו טרף ומעון תנים ועקרבים שים מושבך בקריה עליזה ושמח בה לקול המית אנשיה ונפשך תגיל בתענוגות החיים. ויען לו האמיר ויאמר: הודיעני נא כמה מדת משכנך אשר תשב בו? ויאמר מאה אמה ארכו ומאה אמה רחבו. ויוסף האמיר וישאל: לוא אבית לעבור את גבול משכנך זה? ויאמר הסוחר הלא ימנעני גר ביתי ושכני לא יתנני לעשות זאת. ויאמר לו האמיר: ראה, ידידי, הכר הנרחב הזה – הוא מדורי ומקום מנוחתי. על פני כל הככר הגדול הזה אשכון ואין איש אשר ימנעני מלֶכֶת בכל מקום אשר אחפוץ, נפשי תאוה לשמוע בערב קול שריקות עדרים ובבקר צפצוף צמרת הצפרים על ענפי העצים הנשאים, מימיני יזרום נהר פרת בשטף מימיו ומשמאלי יהמו מימי חדקל בשאון דכים. הייטבו לי היכלי ענג ובתי שן או הינעם לנפשי תענוגות בני האדם ושאונם במקום צר ומצוק אשר איש את רעהו ידחקו וגבר את אחיו ילחץ? הן כגן ה' הככר הזה לפני ומשכני יקר בעיני ולא אמירהו במעונך הצר, לא! גם אם תמלאהו לי כסף וזהב.

והבדוים יחלקו לשלש מפלגות, והן: הבדוי, וחצי הבדוי ובדוי הבדוי.

והבדוי הם המפלגה הגדולה והכבירה ויתארו בכל הדברים אשר כתבנו.

וחצי הבדוי ישבו במקום אחד ימים רבים וישכנו על חופי הנהרות ופלגי המים לבל יצמאו למים וישבו באהלי שער או יעשו להם צריפים מקנים וכפות תמרים ויעבדו את האדמה וישבו שם עד אשר יתיבש כל עשב, או תקוץ נפשם במושבם זה, ונסחו את אהליהם ונסעו אל מקום אחר וישכנו בו. ותהי משפחת מנתפק על חוף נהר פרת, ובני אַסַד ובני לַאַם על חוף חדקל, ובני תמים על שפת ים הערב, ובני כַעַב בארץ פרס. ובדוי הבדוי הם מפלגה קטנה בין הערבים והמה ממקור ארופים יצאו ודם הלבנים יזל בעורקיהם ונודעים בשם הצלבה. ואין כל ספק כי הם פליטי הצלבים אשר שוטטו על פני ארץ המזרח אחרי אשר קרעם מלך האויבים והתתרים לקרעים ויפוצו לכל רוח. וינוסו רבים מהם אל מדבר סוריה ויתמזגו באנשיהם ויעשו כמעשיהם ויהיו לעם אחד, ולזה ראיות ברורות לנו.

ראשית: גון התכלת אשר לעיניהם לא כיתר הערבים. שנית: עבי הפנים ומלואם ורב השער אשר להם. שלישית: אם תשאלם על דבר הוריהם יענוך הורינו וזקננו הפרנקים. רביעית: כי לבנים הם מיתר הערבים. חמשית: מחיתם ואכילתם שונות הנה משאר משפחות הערבים.

גם שם הצלבה יוכיח, כי המה מיתר פליטי הצלבים והמה מפזרים ומפרדים בין כל בני הבדוים במקומות שונות, לא יקנו להם סוסים וגמלים כי אם יקחו למו אתונות ונשאו עליהן בתיהם בצענם ממקום אל מקום ומהירים המה במלאכת הציד. את בשרם יכסו ברב עתות השנה בעור האילים, ויסבו במדבר ואל המדינות לא יבאו וידעו את דרכי המדבר והיערים, הגבעות וההרים וגם הבדוים יקחו מהם מורים לדרכם. והם ישבו לבטח בין יתר הבדוים שאננים מפחד אויב, כי שלום בינם ובין יתר המפלגות, ותועבה גדולה לכל בדוי לגזול את הצלבי או לעשות לו כל דבר רע, גם לא יתאחדו עם יתר הבדוים ויתחתנו רק את בני מפלגתם.

ודרך אחד ליתר הבדוים למפלגותם ולמחלקותם באכילתם ושתיתם ולבושם; וכהמשפחה האחת כן השניה בכל משפטיהם ומנהגיהם, ויחליפו את אכילתם ולבושם כשַׁנוֹתם את מושבם ומכונם: בשבתם על פני הנהרות ופרשו מכמורות על פני המים ויצודו דגתם ואכלו מהם לשבע, ובבאם אל הערים והמדינות יקנו לחם מפרי העצים וימלאו בטנם מהם ולא ידעו את כל אלה בשבתם במדבר ובציה, גם בבאם אל הערים ויתערבו את אנשי המדינות ילבשו נעלים ברגליהם ובביתם יהיה להם עור כף רגלם הקשה לנעל.

ורב מאכליהם הוא החלב והבשר ממקניהם והלחם מתבואות ארצם, והארז אשר יביאו אתם מהערים אשר יבואו אליהן, ויקטפו כל עשב אשר תוציא הארץ לאכלה ויצודו הארנבות והצביים ועופות השמים למיניהם ולקטו את החגבים וצברו אותם חמרים חמרים עד אשר ייבשו בשמש ואכלו אותם. והמה לא שנו את דרכם ומצבם ואת אשר אכלו ולבשו בימי הבערות4 יאכלו וילבשו גם עתה וישתו אשר שתו אז.

והבדוים אנשי חיל מנעוריהם ומרחוק יריחו מלחמה ויעלו בכל עת לצבא על שכניהם הקרובים והרחוקים למלאות תאותם וחפצם או לנקום את נקמתם, ויאחזו במלחמתם החרב והחנית וביותר הרומח והמזרק5 ובימים האלה לקחו להם קנה רובה להמית את אויביהם מרחוק ולהכריתם כלה. ויקראו את אוהבם ובן בריתם בשם צדיק, ואויבם בשם קום6 או קומאני. וכי תשתוקק נפשם לשלול שלל ולבוז בז ושמו פניהם אל משפחה או שבט אחד ללחום בו, ושלחו מרגלים חרש והלכו וחקרו את מקום האנשים האלה ומעשיהם ושבו אליהם ויספרו להם את אשר ראו ונודע להם. והיה כי יודיעום דברים כחפצם ויאזרו את נפשם לעלות למלחמה והלכו יחד, פרשים, רוכבי סוסים ורוגלים מזינים ורודפים (רַדִיף)7 רוכבים על גמלים, שנים שנים על הגמל האחד, עד אשר יקרבו אל המקום אשר שמו פניהם אליו, ונגשו הפרשים והרודפים ישארו מאחריהם, ואחריהם ילכו חיל הרגלי. וכי יראה להם המחנה ורצו הפרשים בסוסיהם, וקרבו אליו עד אשר יוכלו לזרוק הרמחים והחניתות איש אל רעהו. והיה כי יתראו בני המחנה אליהם לאויבים ויקומו נגדם, והודיעו הפרשים את החיל הרב והתפרקו לפרקים, אז ילכו כלם יחדיו והמלחמה תחל ביניהם. וכי יגבר חיל האויב עליהם ויכנעו תחת ידם הקשה ונתנו ערף לפניהם ושבו אל משכנם אבלים ונכאי רוח, וכי ינצחו את אויביהם ותעז ידם עליהם ורדפו רבים מהם אחריהם ויגרשום והנשארים יעטו אל השלל ולקחו את כל אשר תפוז8 ידם: גמלים בקר וצאן. והפרשים ירדפו אחרי הרוכבים בחיל האויב ויהרגו רבים מהם ולקחו רבים בשביה, והפילו רבים מעל סוסיהם אחור ולקחו את סוסיהם להם ויקרא אצלם בשם “הקליעה” על דבר אשר שלל את הסוס מיד אויבו ויקחהו ממנו בחזקה. ואחרי כן ישובו יחד אל ביתם גבורים ומנצחים, ותצאנה הנשים והגברים, אשר נשארו לשמור בתיהם ורכושם, לקראתם בשיר במחולות ויברכו אותם ויצרחו בקול: אל חַדִיַה, אל חדיה! (הוא אשר יחלק השב ממלחמה משללו לקרוביו ואוהביו). ונתנו להם כל אשר תאוה נפשם ולרב יחלקו להם את הבזה אשר יביאו אתם ועוד יוסיפו להם מלבושם ושלחם. וכי יחלקו את שללם ולקח לו האמיר או הזקן חמישית הבזה ויחלק את הנשאר שני חלקים לכל פרש וחלק אחד לרגלי ורודף. אך הקליעות לא יחלקו ולבעליהן תשארנה. וכי ישובו אל ביתם מנֻצחים ותצאנה הנשים לקראתם וקללום קללה נמרצת והשביעו אותם, כי ישובו אל אויביהם לנקום את נקמתם מהם. אז ישובו כל אנשי המלחמה אל אויבם ולחמו כגבורים עד אשר תגבר ידם עליהם או עד אשר ימותו מות גבורים על שדי קטל. ופעמים רבות תלכנה עמם הנשים, ועוררו אותם למלחמה והגישו להם מים ואכל ורבות מהנה תמותנה במלחמה את אנשיהן יחד. ולהאסיר אשר יביאוהו בשבי אל ארצם, אין משפט חרוץ, ויהרגוהו, או יכבשוהו עד אשר יפדה נפשו, וגם יעזבוהו לחפשי. ורבו מלחמות הערבים וגבורתם עצמו מספר וקצר פה המקום לתאר אף שמץ מהם.

ומספר נשי הבדוים רב יתר ממספר הגברים והנן רכות ונעימות עזות־נפש וחזקות לב ולא תחתנה מפני כל ותעמלנה כל ימיהן ותסבלנה עמל ותלאה ועבדו בביתן ועזרו לבעליהן בכל מעשיהם גם במלחמתם. וכי ילך האיש בדרך רחוקה או במלחמה והיה שם ימים רבים ועבדה האשה כל מלאכת בעלה ועבודתו והביאה טרף לביתה עד אשר ישוב אישה אליה ותכבדהו ותרצהו בכל מעשיה, והן תאהבנה מאד את בעליהן ונפשן קשורה בנפשם ובכל זאת תקרנה את חיי אחיהן ואחותן וחיי הוריהן מחיי בעליהן, ותאהבנה מאר את ילדיהן וחיתם יקרה להן. לא כן הגברים כי המה יוקירו את חיי אחיהם ואחותם והורם מחיי ילדיהם, ויאמרו: אם ימות וילך הילד והאשה יחד ואמצא אחרים תחתם, וכי יאבד האח ואין אחר אשר יקום תחתיו.

ונשי הבדוים תאהבנה מאד את מעמדם הבדוי ונסו מהמדינות מנוס רב ותכספנה לשכון במדבר ומאסו בתשואות המון קריה. וכי תבֻקש אחת מבנותיהן לאיש מדיני לאשה ואמרה: “סוגר דלת לא ארצה בו” ותודיע בדבריה כי האיש אשר יסגור דלתי ביתו בשכבו לנום הוא חלש ורך הלבב, ולא יאות לה. ובני עגמאן ושכניהם נהגו מאז לאמר להנערה “מה זה תאמרי להעלם השחור, רוכב הסוס הצחור, אוחז הכידונים, איש מלחמות השמים” ותשיב: הוא שומר הברית והחסד, ברוחו יפדני“, ושאלו אותה: ומה תאמרי להעלם הצהוב, הנעים והאהוב, לחייו יצהרו, ופניו יזהרו”, ואמרה: “הוא ידיד הבנות, ברוחי פדיתיהו”. ובזאת תליץ לחלש וגבר אין איל בו.

ומנהג ומשפט אחד להבדויות במלבושן ובגדיהם לא יתחלף ולא ישתנה. והבנות הבכירות והצעירות תכסמנה את טוטפות שערותיהן9 ופרעו שערן עד הקדקד וכי תנשאנה לאיש וגדלו את טוטפות השער ורעלו ראשיהן ברעלות וכסו את שערותיהן ובזאת ידעו את הנשואה והנערה, והנה תקחנה להן בלי כל עמל וטרח כלי תפארת רבים ללבושן ועדין ולוא חשבום ומצאום הנשים השאננות והענוגות בנות פריז, כי אז קדשו עצרה ואספו אסיפות ומחאו כף ושמחו רב שמחות וגלו אתם משוש והודיעו להעם את אשר המציאו, ולא ידעו ולא יבינו כי הבדויות הפראות תלבשנה אותם זה ימים רבים. ומדת הבדויות תעמוד על מעמדה ולא תשֻנה לעולם, ומדת הפאריזיות תתהפך ותשתנה מיום ליום וכלה הפכפך אין ישר בה. ובתי היד הרחבים והסרוחים אשר תעשינה ללבושן בעת הזאת תעשינה הבדויות ללבושן וכן בתי היד הקצרים והצרים. והנשים הנכבדות תלבשנה חלוק ובתי ידיו קצרים וצרים, ושמו עליו אדרת יקר ובתי ידיו ארכים ורחבים. והבגדים בעלי הכנפים הארכים והשולים הסרוחים אשר תלבשנה אותם בנות המדינות בלכתן אל משתה או בגדי הבית הנודעים בשמם הצרפתי “רוב דישמבר” תלבשנה הבדויות בכל עת, ורב משוררי הערבים לפנים והיום יזכירו בשירתם את הכנפים והשולים הסרוחים בתארם את בנות עמם, והבדויות תחגורנה מעל ללבושם באבנט רקום שש או צמר, ולא תחגורנה בחגורות ברזל ונחשת אך מעטות מהנה, כי נעים להן ללבוש אבנט רך רקום ולא תאהבנה ללחוץ בשרן ונפשן. והנשים אשר תגענה לשנות הכלח10 תחגורנה בפתיגל להגביה שדיהן ולגדלן. גם תלבשנה העֲצֵמָה הנודעת בארפה בשם תורניר ועוד בגדי רקמה ולבושי כבוד וחן רבים. וכל הלבושים והתוארים אשר יְנַבֵטו11 המתמדנים או המתמדנות חדשים לבקרים ויתפארו, כי יגלו תעלומות ימצאו בין הבדוים מלפני עשרות ומאות שנים ויקראום בשמות המרפד והעצמה והעגירה ועוד דברים רבים כאלה. ונשי האמידים והזקנים תלבשנה בגד ארך הכנפים ורחב מאד בתי ידיו קצרים עד המרפק ונעלו נעלים שחורים ברגליהן, והנשים המסֻתרות תשימנה המסוה על פניהן בלכתן בחוץ ותתקשטנה בחלאים עבים וכבדים, בפעמונים וזוגים מכסף וזהב, נזמים באפן, גם תתלינה נזמים ארכם בתנוכי אזניהן ולבשו ענקים וקשרים לגרגרותיהן חרוזים ממטבעות כסף עתיקים ויצבעו פניהן וידיהן בצבע אלחינא ואת שפתותיהן בצבע אדם. וכחלו עיניהן והאריכו גבותיהן ומשחו ראשו בשמן זך, ותצורנה בעור בשרן צורות שונות בצבע שחור וירוק.

והבדוים יחלקו לשבטים לאלפים12 ולמשפחות ולכל אחת מהנה אמיר או זקן (שיח) אשר ימשל עליהם לכל דבריהם והוא יקח לו המשרה והמצב בירושה או בחכמתו ותבונתו או בחרבו וגבורתו, כי לאיש זרוע נתנה ארצם ולחזק – העז והממשלה, הכסף והעשר ודבריו נשמעים בין כל בני משפחתו, אלפו ושבטו, ובמועצותיו ובדרכיו ילכו, והאמירים יורו להבדוים את הדרך אשר ילכו בהם ואת המעשה אשר יעשו. לרב תתאספנה משפחות רבות תחת דגל מושל אחד והתחברו יחד והיה מושל המשפחה האחת לראש לכלם וסרו יחדיו אל משמעתו, וכמוהם בני מנתנפק. ויש אשר יקשור איש אחד קשר על הזקן או האמיר ולקח לו הממשלה והמשרה בחכמתו או בזרוע עזו והיה להם לראש. וכמוהם בני שמר, ולא יוקירו הבדוים את הזקן (השיח) מהאמיר ולא את האמיר מהשיח ומצב אחד לשניהם, והמה רק שמות מפרדים לדבר אחד. וראשי בני נגד הם אמירים, ולבני ענזה ומנתפק ושמר זקנים. ולאחרים גם זקנים גם אמירים; ואדונים או שרים אין בין הבדוים, ואך בני המערב נקבו את ראשיהם בשם הזה והערבים בני־חזיה בארץ פרס.

ולהם אין חקים ומשפטים כתובים כדת בספר, גם לא יאספו אספות להתבונן בדבר, ובתבונתם ודעתם ישפטו לרב את משפטם. והיה כי יהרוג איש את רעהו וקמו בני משפחת המת וקרוביו ונקמו את נקמתו ושפכו דם ההורג כאשר שפך דם אחיו. וכי יהיה הרוצח ממשפחת המת או קרובו, ונתן כפר נפשו לקרובי המת. וכי יפלא מהם דבר המשפט אם להמית או להחיות והגישו דבריהם אל “החבר”, והוא ישפוט אותם כאשר ידע ממנהגי הערבים ומשפטיהם מאז הימים, והמה יכבדו מאד את החבר השופט ורב כבוד יחלקו לו.

והבדוים יאהבו מאד את הצדקה והחסד ואת כל הונם יפזרו לעניי עמם ויכבדו מאד את האורחים ויתנו להם את כל אשר תאוה נפשם, ולכל משפחה ושבט מארָחים אשר יאסף להם כל אורח והלך. ומארח גדול להזקן או להאמיר אשר יחסה בו כל שריד ובורח וישב בו ימים רבים, וכי יגישו להאורח לאכל ואספו אליו אנשים רבים ואכלו אתו יחד; ואם אין זקן או אמיר ופתח כל איש את שער ביתו לפני האורח והביאו אליו וזבח לו זבח והגיש לפניו מזבחו ומלחמו, ונתן לו גם את אכלו ולחם חקו והוא ירעב ללחם עת רבה, כאשר אמר אחד הערבים:

על גג ביתי לאורח, מרחוק כי יראה, אור הבערתי,

ואשכב ונפשי רעבה, ופתי ולחמי להלך השארתי.

וכי יבא אורח אל אחד והאיש איננו בביתו לא יוכל אחר לקראו אליו, כי יכלים בזה את האיש ולחרפה תחשב לו, ויש אשר ילחמו הבדוים ויכו איש את רעהו במהרם לאסוף את האורח אל ביתם. וכי ילך האיש מביתו ויבא אורח אליו וקמה האשה וכבדתהו ונתנה לו אכל ומשתה תחת בעלה, ואם לא תכבדהו, וחרה בה אף אישה ויסרה למשפט. ולכל אורח יגישו קהוה קלויה באש וכתוש במכתשת לפניו, ולהם דרכים שונים לקלות הקהוה ולכתשה. ואת ברית אהבתם ישמרו מאד וימצאו בכל עת לעזור בצרות קרוביהם ואוהביהם, ואת נפשם יסגירו למות להושיע את כל אשר יבקש עזרתם. וכי ישמעו קול ענות וקול מלחמה מרחוק והקשיבו צעקת אוהביהם ויתעודדו ויחשו לעזרתם, והערו נפשם על שדה קטל להצילם מיד אויביהם, ולא תחוס עינם על הונם ודמם, אך את סוסיהם ישמרו מאד, והבדוי יתן אל כל אשר לו לרעהו, ולא יתן לו סוסו האציל גם אם יתן לו מלא הבית כסף וזהב.

את חוליהם ירפאו הבדוים ברפואות שונות אשר מסרו להם אבותיהם או אשר למדו בנסיונם, ורב הרופאים הן נשיהם, והאנשים הם החובשים כל שבר, פצע וחבורה, וחיתם הבדוית תגהה מהם מזורם ותמנע מבשרם כל חלי ומדוה, כי ישתו מים צלולים וישאפו רוח צח ונעים ונקי מכל חלאה, ולא יערבו באכילתם דברים שונים. וכי יחלה אחד מהם וסבל את חליו ומכאובו בהשקט ודומיה, או יקח לו סמים אשר ימצאו בארצם, או יביאו אתם מהערים והמדינות. וראיתי פעם בין הבדוים במלחמתם האחת והנה נקרעה בטן אחד מהם ויצאו מעיו החוצה, ויגשו אליו אנשים אחדים, ויפרקדוהו13 על הארץ וישובו המעים למקומם, ויקחו מחט ויתפּרו את עור בטנו ויחפרו חפירה בחול ויטמנוהו בה עד כתפיו, ויחפרו עוד תעלה קטנה סביבה וישימו בה קוצים ועשב יבש ויציתום באש, ויהי כאשר כבר כבתה האש וישיבו עפר התעלה וימלאוה, ויעזבו את האיש כשתי שעות. אחרי כן הוציאוהו וישקוהו מרק וחלב האנקות, ויבריא האיש וישב אל מצבו הראשון. וכי תבצק יד איש והביאו בעיר ופתחו את פיהו ואחזו את מלתעותיו ונתן האיש את ידו הבצקה בתוך פי הבעיר תחת לשונו כרבע שעה, ואחר יוציאה והנפוח יפתח ויצא הכיח14. ומשחו אותה בשמן וחבשוה ותסור הבצקת מעליה. ואדם או סוס או גמל או כל בהמה כי יחלה במחלת העצבים או האברים, וכוו את בשרו בברזל וחיה. ואת רב רפואתם יבקשו מהצלבה, אשר זכרנוה לפני זה.

ורב הערבים מהירים המה במלאכת הציד, ורבים מהזקנים יסובבו כל הימים בשדות לצוד כל ציד חיה ועוף. וכי יאבו ללכוד צפרים ועופות השמים ויצאו פרשים רוכבי סוסים, ונשאו בידיהם נץ או תחמס שיגדלום לצוד צידם ולבשו על ידיהם כפים מעור לבלי יתחבו צפרניהם בעור בשרם, ואחריהם ירוצו כלבי הציד, והיה כי יראה הנץ את העוף ופלט מיד בעליו ויעוף אחריו עד אשר ישיגו וימיץ מדמו, ויאכל מעט מבשרו וירד הפרש מסוסו ואחזו לו.

והכלבים יצודו את הארנבת. והנץ את הכלב יחד יצודו את הצבאים, והנץ יעוף אחריהם והתיצב על ראשם ונקר את מוחם ועיניהם ובאו כלבי הציד וצבתו בם והביאום אל בעליהם, וכי יגדל החום וכלה המים במדבר, וחפרו הצידים חפירות עמוקות על יבלי המים והסתתרו שם עם קני רובה, ובאו הצבאים והאילים לשתות מים והשליכו עליהם האורבים כדורי מות וזיקי אש וצרו להם.

ולשפתם, היא השפה הערבית הרחבה והנעימה, לא ישימו עוד הבדוים לבם כמלפנים, ואף אם ידברו בה יתר טוב מהערבים המדינים יושבי ערי ארץ המזרח ולא יערבו בשפתם דברים רבים משפות זרות כמו יושבי הערים, וינאמו את רב אותיות הקריאה כאשר נאמו אבותיהם מלפנים, וישנו אך אחדות מהן… ולהבדוים אין עוד אמירים ומושלים אילי הכסף והזהב אשר יפזרו כל הונם ורכושם למשוררים ולמליצי השפה כבימי הבערות. בעת ההיא רבו כמו רבו אוהבי השפה, ואת כל מעינם שמו להרחיב את מלותיה ולפאר את מליצותיה וכל דבר שמו להם למטרה לשורר עליו שירתם וימשלו משלים וימליצו מליצות נשגבות, ותרחב השפה הערבית ותגדל מכל שפות בני קדם, ויתפארו הערבים בשפתם ויאמרו כי אך אותם חנן ה' בשפה נעימה טובה ויקרה משפות כל בני הארץ כאשר אמר אחד המשוררים:

ידעתם אך שפה נכריה, ותהיו עלי ארץ כבהמה

ותלמדו דברי שפת ערב15 ותהיו לאנשים בהמה.

וגם אחרי אשר התרחבה אמונת מחמד על פני הארץ ויבואו רבים מהערבים אל הערים והמדינות וילמדו חכמה ודעת, לא עזבו את שפתם ויוסיפו לפארה ולהדרה. והמושלים לא חדלו מפזר כספם או כסף המדינה ללומדי השפה וילמדו הערבים את שפתם לבניהם גם לבנותיהם אחריהם, ותהי להם חכמת הלשון והשיר והדקדוק להחכמה הראשונה. ובכל זאת לא עזבו הבדוים עוד את שפתם כלה, וחיי החפש והדרור אשר יהיו על פני כר נרחב ושמן והרוח הזך והצח אשר ישאבו אל קרבם תעוררם לשיר את שירתם שירי האהבה וידידות, הגבורה והמלחמה לפאר ולרומם או להגות16 וללעג, וכצפרים עפות בבקר השכם תעופינה על ענפי העצים ותרונה את שירתם, כן הערבים בנסעם ממקום אל מקום ובסבבם על פני השדות יראו את הדר הטבע ויקרו, וברק נגה השמש וזהרה, ושרו שירים רבים ונחמדים, ושמחו לב שומעיהם וישתוממו עליהם רבים; והמה יאהבו לתאר כל דבר אשר יראוהו, במליצות נשגבות ותארים שונים מפליאים אזן שומעיהם, ותארו את הבקעה הקטנה אשר יקוו אליה מי הגשם בחרף ותוציא עשב וירק בימי האביב, כגן אלהים אשר ישקוהו פלגים ויבלי מים ובו כל עץ רענן נושא פרי הדר, והבית הקטן והחרב, כהיכל גדול ונהדר ברב יקרו ותפארתו, ויתארו את חרבות מבצר קטן כשממת עיר גדולה ועליזה אשר טבעו שעריה ונפלו חומותיה, אבני בתיה הרבים על פני השדה נערמו, טירותיה ומבצריה התרעעו, ולא יחדלו בכל עת לשיר שירים ומליצות לחוד חידות ולמשול משלים נשגבים על כל אשר תחז עיניהם בארצם ומקומם.

והבדוים לא יאהבו את החיים כהמדינים, ולא יבכו ויספדו למת כי אם בעת קבורתו. וכי יהרג אחד מהם ואבלו עליו בסתר לבבם, ונטרו את שנאתם, ויבקשו למו תאנה לקחת נקם מהרוצח, ואף אם תעבורנה על מעשה הרצח שנים רבות. והם לא יתענו17 וישגיחו בבריאותם וחיתם, וגם הנשים ההרות תשמרנה אך מעט את נפשותן והלכו בדרך וילדו את ילדיהן בשדה, ונשאום ולפפום והביאום אל אהליהן. וכי יתאספו אל בית מרזח לאבל או לשמחה, ובאו הנשים עם האנשים וישאו – וביותר הנשים – את קולם בצעקה רבה ושאון גדול. וכי ישא אשה וקרא אליו כל אוהביו וידידיו והתאספו יחד ושאגו וצעקו ורננו והשמיעו את קני הרובה והכו בתוף וזמרו ורקדו יחד, והנשים תתאספנה יחד לבדנה ושרו וזמרו ותכרכרנה ותרקדנה. והם יאהבו מאז הימים להתחתן בקרוביהם ומיודעיהם, ולא ירע להם כל זה כאשר יאמרו רב הרופאים.

והמה לא ידעו כל חכמה ותבונה ודעת לא יחפצו, והבינו דברים רבים ברגש נפשם וטבעם, וחזו בכוכבים וראו את אותות השמים לבחור להם עת לנסיעתם ולצוד צידם, ואף קרוא וכתוב ולא ידעו, ואך אחדים מבני הזקנים מעטים מגדוליהם ילמדו לקרא ולכתוב, והאיש אשר יְסַיֵם את ספר הקוראן, עשו לו הוריו משתה ויקראוהו בשם “מאדבה”, ויאספו אל המשתה אנשים רבים כלם יכבדו אותו ויוקירהו.

וכל מלאכה וחרושת לא ילמדו כי אם את אשר ידרש להם למושבם בארצם כמלאכת האריגה, לארוג יריעות שער לאהליהם, והטויה, לטות צמרם, ואת יתר כליהם יביאו אותם מהערים אשר יבאו אליהן. ויזרעו את הארץ להוציא ממנה לכם לאכלה, והיושבים על חופי הנהרות וזרעו החטה והשעורה וקרטמים18 ושומשום ובמקום אשר ירבו המים וגדלו הבצות יגדלו השורים הגדולים הם הגַ’מוסים.

ועשו להם במקומות רבים סוכות לחסות בן מהזבובים הרבים. ורבים מהבדוים אשר עבדו ימים רבים את האדמה, החלו להתמדן מעט ויעזבו את אהליהם ויעשו למו צריפים מענפי התמרים, ורבים בנו להם גם בתי אבנים, ולו החלו רבים מהבדוים להתמדן ולהטיב מצבם והביאו רב טוב להערים אשר סביבם



  1. באורו בערבית הוא הפך המדינים, יושבי המדינות.  ↩

  2. צען הוא נסע ממקום אל מקום, וכן אהל בל יצען (ישעיה ל"ג) ובערבית ט'ען, ולכן יקרא העם השוכן באהלים ונוסע ממקום למקום, בשם צוענים (ציגאנים)  ↩

  3. הוא שמואל בן עדיה היהודי ראש משפחת בני ריאן אשר ישבו במבצר אלו אבלאק אל פרד בעיר תימא בארץ תימן. והחרוז הזה הוא אחד מחרוזי הקציד"ה המפארה אשר שר לכבוד עמו היהודים ובני משפחתו והיא נודעת לכל הערבים ברוח הגבורה והעז אשר לה, ובה אמר: על להב חניתנו תזל לנפשותנו/ ולא ימותו על מטת ערש גם זקנינו./ הן תתני בנו דופי, כי מעט מספרנו,/ ואומר לה, הלא מעטים, נכבדי ארץ כמונו./ ואחר אמר: הן אנו, ואם גדלו אבותנו לא בגדולתם נתגדל/ נבנה כאשר בנו זקנינו, וכאשר עמלו נעמול.  ↩

  4. בשם הזה יקראו הימים אשר לפני מחמד.  ↩

  5. המזרק בערבית הוא רומח קטן אשר יזרוק איש על רעהו.  ↩

  6. וכן הוא בעברית כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם (שמות לה) והוא שונאיהם.  ↩

  7. לשני אנשים ירכבו יחד על גמל אחד יאמר ערבי תראדפא, והרוכב השני בהם יקרא רדיף ושרשו רדף, ומזה קראו המדקדקים הראשונים לשתי מלות המורות על דבר אחד בשם נרדפים או מרדפים, ובערבית מתרדפין.  ↩

  8. פַאַז או פָז. בערבית הוא השיג ולקח דבר יקר או תקות, ואולי זה דבר הכתוב ויפוזו זרועי ידיו, מידי אביר יעקב (בראשית מ") ר"ל השגו ויקחו הממשלה והברכה הרבה הזאת מידי אביר יעקב.  ↩

  9. טוטפות השער הוא פאת השער שמעל למצחן אשר תגדלנה הבנות המתעדנות ליפי, ותגיע עד בין העינים.  ↩

  10. שנות הכלח הן משנת השלשים עד שנת החמשים (מהשחרות להזקנה) וכן תבא בכלח אלי קבר (איוב ה'). ובערבית כהל, בחלוף ה‘ בח’, ובהקדם הלמד.  ↩

  11. נבט הוא המציא וחדש, והיא מלה ארמית, וכן בערבית.  ↩

  12. כמו הנה אלפי הדל במנשה (שופטים ו'). והוא קבוץ משפחות אחדות, וכן שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במדבר י') ובערבית “אלפה” (קבוצה).  ↩

  13. השיבוהו על גבו ופניו למעלה בתלמוד “פרקדן” ובערבית “ברקט”.  ↩

  14. הכיח הוא ליחת המכה והפצע, ובערבית “קיח”.  ↩

  15. לפי דברי הערבים היה יערב הראשון אשר דבר בהשפה הערבית וילמדה להם, ולפניו דברו בשפת עברית והוא היה כאלף שנים לפני החרבן.  ↩

  16. הגא בערבית הוא לעג והתלוצץ לרעהו בדברים או בשיר, ואולי זה פי' “ימנעו בניכם מן ההגיון” כמו שמורה עליו המאמר שלפניו “והזהרו בכבוד חברכם” (ברכות נ"ח). (בשם ה' ד. ילין).  ↩

  17. והוא: ישגיחו וישימו עינם ולבבם לזה וכן ענין לענות בו (קהלת א') וכן הוא בערבית אעתני, ושרשו עני.  ↩

  18. הקרטמים (ברכות ל"ח), הוא זרע דק קטן משעורה, למאכל אדם ובהמה ובערבית “קרטמאן” או “גלבבאן” והוא טופח הנזכר במשנה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49249 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!