רקע
אליהו ספיר
הרחבת שפתנו והערבית

זה פעמים באו ב“השלח” דברים קשים נגד אלה המשתדלים להרחיב ולברר את שפתנו על ידי שפת ערב. עתה הגיעה השעה לענות על הדברים שנאמרו ונשנו נגד המרחיבים בכלל ונגד השמוש בשפת ערב בפרט. כי אמנם בימים האחרונים שטף זרם של דברי צחוק ומהתלות נגד המחדשים והמרחיבים בשפתנו בכלל, וכל סופר בכה"ע ישפוך קיתון של רותחים על ראש המרחיבים ויצא בזה ידי חובתו. לדברים כאלה השתיקה טובה מהדבור. בשמעי את קול הצחוק והלעג עלה תמיד על זכרוני מאמר אחד של מוטיסקיו: “האסון היותר גדול של בני⁻האדם הוא, כי אין בין ילדותם לזקנותם כי אם עת קצרה והפסק קטן”. והאסון הזה מרגש ביחוד אצלנו בני ישראל. היום הננו כנערים, בעלי רגש חם ודמיון עז, מתרגשים ומתפעלים ומתפלאים לכל דבר חדש הנוצץ לעינינו ורואים בו קיום תקותנו ואשרנו הנצחי, ומחר – והיינו פתאום לזקנים, בעלי עצה עמוקה ומחשבה חודרת ומעמקת, חוקרים ומבקרים ומבטלים לבסוף את כלו וקוראים: הכל הבל! עוד יצלצל באזני קול התרועה של סופרינו בראשית התנועה לתחית שפתנו. שנים שלשה אנשים כי נאספו לחברה אחת בשם “שפה ברורה” מלה אחת מאיזה שפה שתהיה כי נספחה אל שפתנו – והנה מכל צד פזרו תהלות ותשבחות, כל הלבבות התרגשו וכל התקוות התעוררו. אך עברו שנים אחדות והנה נשתנו הדעות ונהפכו הלבבות: המרחיבים אך משחיתים הם, הדבור העברי מכלה את שארית סגולתנו ותחית השפה אינה אלא מיתתה. – ואולם עתה, אחרי שבעלי דעה מישבת והגיון ישר באו לחלוק בדברים של טעם ושכל, ולא לבטל ולסתר, כי אם לצרף ולברר, עתה ראוי להשיב על דבריהם ולהוכיח שאין הלכה כמותם.

הדברים הראשונים נגד הערבית נאמרו דרך אגב מאת הח' ברנפלד במאמרו “דורשי רשומות” (“השלח” כרך ב' ע' 515), והדברים האחרונים נאמרו בכונה מאת הח' ליליענבלום (“השלח” ג' 129). שניהם אמנם כונו דבריהם נגד השפה הערבית, אשר רבים משתמשים בה להרחבת שפת עבר והבנתה, ושניהם תלו את ראיותיהם באילן גדול, בשד"ל, שהחליט, כי הלמוד והעסק בלשון הזאת יוכל להזיק הרבה לשפתנו. אבל שונות הן הסבות שגרמו לשני הסופרים האלה להביע את רעיונם זה. הח' ברנפלד בא לדון על שפתנו בתור שפה קדומה ועתיקה, אשר למען הבין אותה ולבוא עד תכונתה, עלינו, לפי דעתו, לדרוש אל המתים, אל השפה האשורית, שגלו בימים האחרונים שרידי עתיקותיה, ואך על ידה נבין שפתנו וספרי קדשנו, והנהו דואג אך להעבר של שפתנו. לא כן הח' ליליענבלום הוא בא לדון על שפתנו בתור שפה מתעוררת לתחיה ודואג לעתידותיה, פן תשחת ע“י השפה הערבית, כי נפסיד ההרגשה והטעם העברי, וע”כ הוא מסים דבריו בהחלטה גמורה: “כל החושב ששפת עבר יכולה להבנות משפת ערב במדה מספקת אינו אלא טועה”.

ואני בא להחליט, להפך, כי החושב כן אינו טועה ולא כלום. אך טרם אבוא לבאר ערך השפה הערבית להרחבת שפתנו, עלי לבאר בראשונה, אם בכלל יש לנו צרך בהרחבת שפתנו באפן הנהוג בימים האחרונים.

אין רצוני בזה להתוכח עם אלה האומרים, כי אין שפתנו צריכה להרחבה וברור כלל, ונאה ויפה היא כמו שהיא ודיה ומספקת לכל צרכינו. לאלה עלינו רק להגיד: צאו ממחיצתכם ודעו וראו למי אתם כותבים ומה הם צרכי השעה. חפצי בזה רק להשיב לאלה הטוענים, כי כל שפה לא תתרחב כי אם בהתפתחות טבעית והשתלמות מדרגת ומסדרת, ולא באפן מלאכותי שבא בקפיצת הדרך ודוחק את הזמן שלא הגיע עוד, כי השפה אינה נבראת בכונה וברצון ובהסכמה, כ"א נולדת וגדלה היא מאליה. ודבריהם אמנם צודקים מאד, אך לא ביחס לשפתנו עתה.

ראשית, לא בריאה חדשה באנו לברוא עתה. שפתנו היתה כבר לעולמים, גדלה והתפתחה זמן רב, כדרך כל השפות, ואח“כ נפסקה התפתחותה הטבעית וגדילתה השלמה והמסדרה. עתה תנאי חיינו והרוח המתעורר בקרבנו דורשים מאתנו לשוב לשפתנו ולהוציא בה הגות לבנו ומחשבותינו לפי חיי השעה הזאת וצרכיהם וללמד בה את כל אלה המדעים והלמודים שנתחדשו ונוספו, – האם נשוב אחורנית למקום שעמדה שפתנו ונתפתח ונגדל עמה יחד? האם נחכה עד שיבראו מאליהם ניבים ומבטאים חדשים? שפתנו אינה דומה בשעה זאת לשפת הפראים, שאינה מתרחבת בהסכם ורצון, כי אם לשפה המדעית שלכל עם ועם, שמתרחבת על ידי חכמים וסופרים, הבוראים חדשות בכונה וברצון כל אחד בפני עצמו, או המתכנשים ובאים לעשות מעשיהם בהסכם כללי. את הדבר הזה מרגיש אמנם גם החכם ליליענבלום, והוא נותן לנו עצה טובה, לחכות עד שיתאספו חכמים מבהקים שקנו להם ידיעה עמוקה והם יחברו פרוגרמה, ובסוף יערכו ספר מלים… אך מתי תהיה כזאת? והסופרים והחכמים הללו, שהם יחדשו את שפתנו, איפה הם? ואם נמצאים הם כבר, מוכנים ומזמנים בכל הידיעות הנחוצות, מדוע יעמדו כעת מרחוק? האם לא יכלו לעשות מאומה בלתי אם יתאספו בעלית בן גריון או בית נתזה ויכוננו בראשונה אורגניזציה שלמה ואקדמיה מסדרה? האם היחידים המבינים אינם רשאים לעבוד לע”ע במקצוע זה, לאסוף את הנמצא ולמצא את הנאסף מכבר, ולהמציא ולהשלים במקום הצרך, להרחיב חקי הלשון ודקדוקה, לבאר את אלה שנמצאו מכבר אלא שאין משתמשים בהם הרבה? האם יכבשו אלה את תורתם מפני שלא נשלם עוד מנין הזקנים? – אך ביותר תמה אנכי על העצה השנית שהח' ליליענבלום מיעץ לנו: “עד העת ההיא הסופרים ישתמשו במלות ארופיות ידועות לכל (הניחא בשמות, ואיך ינהגו בפעלים ותארים שאינם מתמזגים ומתדבקים כלל בשפתנו?) והקולוניסטים באה”ק ידברו חצי עברית וחצי זרגון עד עבור עשרים או שלשים שנה". למה העצה הזאת דומה, לאיש הבורח מן הגשם ואנו אומרים לו: לך והטבע בים הגדול. על מלות אחדות זרות שהכניסו לשפתנו רעשה כל הארץ, והם אומרים לנו: "לעת עתה מלאו את שפתנו מכל השפות השונות, כאלו יצירי הספרות נעקרים הם ביד בכל עת שנחפוץ והשפה נגרדת ונמחקת בכל שעה שנרצה. ובני הקולוניסטים ידברו וילמדו צרפתית ויבלעו אל תוכם גם ספרותה ורוחה – “לעת עתה”, רק עד עבור שלשים שנה, עד שיגדלו הגדיים והיו לתישים…

שנית, שפתנו הלא אך שארית שפה היא, אשר נשמרה לנו בכתבי⁻הקדש חסרה ומקטעת, ושעל כן גם השארית הנמצאה אינה מבוררת היטב, ומלבד הצרך והנחיצות הרבה לחדש ולהוסיף, יש לנו עוד צרך גדול להבין ולבאר, לחפש ולמצוא ולדעת תכונת שפתנו ועקריה, שאינם מבוררים או שאינם ידועים לנו, לאסוף מהספרות התלמודית את כל אשר השתמשו בו חכמינו בעברית בעצמה, ורק מפני שאינם נמצאים בכתבי הקודש טועים אנחנו לחשוב, שנאספו אליה משפות זרות, וכן גם אלה המלות שהביאו אליה באמת מהשפות השמיות הקרובות, שאין זרותן נכרת וכבר התרקמו בשפתנו – לבאר ולברר את המלות האלו כל צרכן ולהשתמש בהן לפי הדרוש והנאות.

להרחבה בשני פנים אלו עלינו לבקש אמצעים, שיגלו לנו הסתום בשפתנו, ושעל ידם נוכל להכיר גם את החסר לנו ממנה, למצוא את החוטים והנימים שנפסקו, לקשר את העבר שלה עם ההוה שלנו ולמלא את החלל שבינתים. והאמצעים האלה נמצא רק בשפה קרובה, דומה ומתאמת לשפתנו, שהחלה להתפתח אתה בזמן ובאופן אחד והשתלמה מזמן לזמן ונשארה בשלמותה כלה עד היום ועוד לא נפסקה התפתחותה הטבעית וחיה היא בפי עמה, המדבר בה ובורא לה יצירות חדשות ומרחיב אותה לפי תכונתה ורוחה המסגלת לה ולאחיותיה הדומות לה והשפה הזאת היא השפה הערבית.

שתי השפות האלו, העברית והערבית, שני סעיפים הן שהסתעפו מגזע אחד, משפה אחת קודמת להן, ושירו ממנה הסגולות והתכונות שהיו לה. ושתי השפות האלו לא גדלו ועלו במדה אחת, כי האחת גברה מאחותה. הערבית התפשטה על פני ארץ רבה ותסתעף עוד לסעיפים ותהי לקנין לעמים רבים וההתפתחות לא נפסקה, ותוסיף להשתלם ולהשתכלל לפי צרכי השעה והעם. והעברית התפתחה והשתלמה ג“כ, אך לא התפשטה כ”א בארץ אחת ובעם אחד, וההתפחות נפסקה וגדילתה היתה אח"כ דלה וחלשה.

שני הסעיפים האלה היו בראשונה דומים זה לזה בסגולותיהם, תכונתם וסגנונם, וגם רב המלות והניבים היו דומים אלו לאלו, ואח“כ כאשר החלו שני העמים (או שתי המשפחות) שדברו והשתמשו בשתי השפות להשתנות מעט לפי תנאי חייהם וארצם ולפי הנטיה הפנימית להשתנות הנטועה בלב כל חי, החלו גם השפות להתפרד זו מזו, אך לא במדה רבה, כי הארצות היו קרובות ותנאי החיים בלתי רחוקים ותמיד היה מגע ומשא ביניהן. אחרי זמן רב התרחקו השפות מעט יותר והשתנו מעט גם בתכונותיהן והחקים שנבראו לפי רוח העם. הערבית היתה לקנין לעמים רבים, אשר ישבו ממזרח ומנגב ארץ ישראל, הם המשפחות והשבטים שנקראו “בני קדם”, והוסיפה להתפשט נגבה יחד עם מסעי השבטים האלה, ותמלא את כל ארץ ערב. המשגים החלו להתרחב לפי התפתחות רוח בני האדם, ומלות רבות נתוספו וגם השתנו בשתי השפות. אך הערבית שמרה יותר על הסגולות והתכונות שירשה מהשפה הקדומה, ובעברית נטשו ונעזבו רבות מהן ורק רשומן נכר. וה”רודימנטים" האלה הנמצאים בשפתנו יוכיחו קרבת שתי השפות ואחדות מוצאן.1

וגם אחרי שפנתה הערבית יותר נגבה לא שנתה את עצמה בכל ולא התרחקה בכללה מאחותה העברית, ומהשפה הקדומה הערבית נלמוד כי במקומות שסביב מֶכה, מדינה וצפון ערב, דברו ערבית קרובה לעברית. לפי המסורה בדברי ימי הערבים היה המלך “יַערב” הראשון שיצר את השפה הערבית בצורתה הנבדלת. הדברים האלה אמנם אינם אלא דברי אגדה ואין איש יוכל להוליד שפה ולשנות בזמן קצר השפה השגורה; אך מזה נבין כי המלך הזה הרבה לכבד ולהוקיר את יודעי השפה, בעלי השיר והמליצה, האגדות והספורים, שהשפיעו על העם, ועל ידו הוסיף העם להתפתח ועמו גם השפה, וע"כ יחסו לו את הכל.

הראיה היותר ברורה על קרבת שני מינים ועל היות להם מוצא אחד – היא: בהמצא המעבר שבין המין האחד להשני, החוליה המקשרת אותם יחד ושיש בה התכונות והסגולות של שני המינים. והחוליה הזאת, המקשרת את העברית להערבית, מוצאים אנחנו בהשפה החִמיַרית, שדברו בה יושבי תימן, ולפי המעט שגלו ממנה נכיר את המעבר שבין שתי השפות.

ואחרי שבני עמנו והערבים התפתחו ונבראה גם אצל האחרונים ספרות שבעל פה של שירים, משלים ומליצות, אגדות וספורים, השפיעו שתי השפות זו על זו ע“י המגע והמשא שבאו בני ישראל עם הערבים וע”י הספרות שמסרו אלו לאלו והתפארו בה והשתדלו להראות על ידה את חשיבותו ומעלתו של העם.

אך נעזוב נא את התקופה הראשונה, עד חרבן הבית הראשון, שאז התפתחה שפתנו התפתחות טבעית על היסודות והעקרים הראשונים, ורבים מהיודעים מודים, כי הם התכונות והעקרים שהיו על הרב גם לשפת ערב, עד כי נוכל ללמוד מאחת על השנית – ונבוא עתה אל התקופות שאחר זו, אשר רבים מחליטים, כי בהן חדל כל יחס בין הערבית והעברית, והארמית שהעלו מבבל דחתה מפניה כל השפעה אחרת, וננסה להוכיח, כי האמת ההיסטורית מכחשת את החלטתם.

מאז שיבת בנ“י מבבל כבשה לה הארמית מקום רחב בשפת ההמון והתפשטה אח”כ יותר, עד שהחלו גם היונית והרומית להשפיע את השפעתן, ושפת ההמון היתה שפה מערבבת וחלק גדול ממנה היה עברית, כי הארמית לא היתה אז שפה שלמה ומתונה וכבר הגיעה לימי ירידתה2, ועל כן היתה להסופרים והחכמים לשון עברית צחה, שהתפתחה והשתנתה אך לא סרה הרבה "מדרכה הראשונה3, והיא התרחבה יותר בימי החשמונאים. וגם אז היה המגע ומשא של היהודים עם הערבים גדול, והשפות לא התרחקו הרבה מאד.

שפת המשנה קרובה הרבה לשפת ערב, ושמות רבים בחיים, בצמחים, בכלים ובאברים שבגוף דומים הם לאלו שבשפת ערב, לא מפני שלקחו אותם מהשפה הזאת, כ"א מפני ששתי השפות נשארו גם אז דומות זו לזו, ורק בסגנון שפת המשנה נראה כבר איזה התרחקות משפת ערב.

לבאר ולהוכיח את המגע והיחס שהיה בימי הבית השני בין היהודים ומשפחות צפון ערב – יארך יותר מדאי, ואסתפק בזה להזכיר אך מקרה אחד ידוע לרבים. בימי הבית השני התפשט עם “הנבטים” (אשר חכמינו קראו להם ערביא סתם, והיום יקראו אותם סופרי דה"י בשם “בני נביות”) ממזרח לים⁻המלח ובכל דרום הארץ עד לשון ים סוף, וילחצו את בני אדום אל נגב ערי יהודה. העם הזה יצא מבני קדם וגזע אחד לו ולהערבים, שפתו היתה אחת שפות בני שם, מעין שלש השפות השמיות הראשיות. העם הזה התפתח בזמן קצר באופן נפלא ואת המדבר הפך לארץ נושבת וברוכה בבנינים נהדרים; הוא בא במסחר עם עמים רבים, וגם קמו בתוכו חכמים ונזירים נודדים שהחל כבר להֵראות בהם רוח ההתפלספות. והעם הזה היה האמצעי והמתוך בין עם ערב ועם ישראל ויתר העמים אשר בצפון. הוא שנה את הכתב האשורי ויתן לו כתב דומה להכתב המרבע של ישראל ומהכתב הזה התהוה אח"כ הכתב הערבי. בני ישראל באו זמן רב בקשרי מלחמה ובברית שלום עם העם הזה, ומגע ויחס כזה השפיע השפעה משני הצדדים, ואם אמנם לא היתה גדולה כל כך, אך לא נוכל להכחיש ולבטל אותה.

ואחר החרבן השני רוב העם עזב כבר את ארצו ובא בין הגוים והמעט הנשאר חיו חיי עוני ולחץ. השפה הצטמצמה אז בבית המדרש והתפתחותה הטבעית נפסקה. בכל זאת היה עוד גם במקום הצר הזה חוג רחב לישא וליתן בשפה העברית. ביאור המקרה והמשנה העסיק את החכמים ונצטרכו לבאר הרבה מדבריה שכבר נשכחו מהם, וגם שפת ההמון היתה עוד מערבת הרבה בלשון עברית.

אז עזבו עמים אחרים מעמי ערב את ארצם ויבואו לגור בארץ חורן וכל מזרח עבר הירדן ויאחזו בארץ הזאת וירבו בה, ובמאה השלישית והרביעית אחר חה"ב כבר התקרבו אל היהודים, וישבו בני ישראל בעריהם.

אחרי כן באה אותה התקופה, שנוכל לקרא לה באמת בשם “התקופה הערבית”. בה נתהוו שנויים רבים בשפתנו וספרותנו וגם בשפה הערבית ובה התנגשו שתי השפות והתקרבו עוד הפעם, ודוקא בארץ נכריה לשתיהן. השפה הערבית התפתחה הרבה במאה החמשית והששית אחרי החרבן. חכמים רבים, משוררים ומדקדקים, קמו בה; אל השפה נספחו מלים מרומית פרסית וכושית, וגם מעברית נוספו לה שמות באלהות ובמוסר, שלא היה לערבים צרך בהם לפני זה. ואחרי בוא מחמד וממשלת הערבים התפשטה בארצות רבות, התפשטה גם השפה הערבית בכל מערב אסיה וצפון אפריקה ותדח מפניה את יתר השפות, וירבו החכמים לעסוק בכל מקצעות השפה ולמודיה וישלימו את הכתב והנקוד ויחלו לאסוף את חקי הלשון ולשמור על תכונתה וסגולתה, ואח“כ החלו לאצור את כל פרטי השפה, מליה ומבטאיה הראשונים והאחרונים. גם בין העמים הזרים, הפרסים, הטטרים ובני מצרים, קמו חכמים רבים ששמו כל מעינם רק בשפה הערבית. והנה גם היהודים, שרבם ישבו בארצות האלו, רכשו להם בזמן קצר את השפה הזאת ותהי להם לשפת מולדת בדבור ובכתב, ואז מצאו האמצעי הנכון לשוב ולחקור בשפה העברית, להרחיב ולבאר אותה עפ”י אחותה הערבית, לסמן ולקבוע את כלליה וחקיה ולברר ולפרש כל סתום בה, וספרים אחדים נכתבו אז להראות את הדמיון הרב שבין שתי השפות. אך רבים מהם הגדילו את המדה ועברו הגבול הנאות. הקראים חקו את הערבים בכל מעשיהם, וע“כ היתה גם הרחבת העברית על ידם רק מעשה חקוי, ולא ידעו להשתמש בערבית אך בתור עזר ואמצעי. גם הרבנים לא נזהרו הרבה ונגררו אחרי החקוי, שהביא אותם כמעט לידי התבוללות ספרותית. הסבות המניעות לה היו: מצד אחד תרגום רס”ג, שפעל בימיו מעין הפעולה של תרגום השבעים, ומצד אחר משכה הערבית רבים אחריה מפני המדעים שהחלו אז לתרגם בה, וחכמים רבים קמו לבאר את ספרי המדע הקדמונים והצילו את המדעים מהפסד וכליון, ועי“ז התפתחה השפה הערבית בה בעצמה, מבלי הוספות רבות מבחוץ, ועשירה היתה מאד, עד כי בארו בה כל משנה עמוקה בפילוסופיה וכל הלכה במדעים המוחשים בהגיון צח וברור. ורבים מבנ”י שהתעוררה בהם התשוקה להגיון ולדעת היו מכרחים ללכת אל בורות זרים ולשתות את מימיהם.

ובכל אלה השפיעה העת הזאת רב טובה גם לשפת עבר: חקיה הקבעו והתרחבו, סגולותיה נגלו והבררו, והכל ע"י השפה הערבית.

יחד עם התקופה הזאת החלה “תקופת הזהב” לשפה וספרות הערבית בארץ ספרד. בני שם אלה שבאו לאהלי יפת אחדו בהם כל הסגולות הטובות של שני הלאמים ובזמן מועט ראינו בהם התפתחות מהירה כזאת שאין בדומה לה ביתר העמים, התפתחות חיה שהקיפה את הכל ופעלה בכל, ופעולתה נראתה ביותר על היהודים שישבו בארץ הזאת. ואולם עלינו להודות, כי בדברים רבים היתה התקופה הזאת אך “תקופה של חקוי”, והחקוי הזה נכר ג“כ בהשפה, לא בחדוש מלים (שאין הסכנה היוצאת מזה גדולה כל כך), כ”א בשמוש הלשון, בסגנונה ומליצותיה, עד כי רבים מחרוזיהם ומאמריהם לא נוכל להבין בלתי אם נדע ונכיר את שירי הערבים וחרוזיהם. ובכלל לא היתה יצירתם לאמית, לבד אחדים, ובראשם ר' יהודה הלוי, שנלחם והתנגד להם. ובזה שגה הח' ליליענבלום, בחשבו, כי המשוררים אז נפעלו מהערבים, כי אז הספיקו להם המלים הישנות.

השפעת הערבית על שפתנו נראתה אז ביותר בשפת המתרגמים. רבים חושבים כי רק מלים בודדות (כמו: אופק, אקלים, מרכז וכו') הוסיפו בשפתנו מערבית, וזה מפני שתרגמו משפה הזאת ולא משפה אחרת, לא מפני שהשפה הערבית יותר מכשרת לזה (לל"ב, שם)4, אך לא רק אותן המלים זרות הן, כי גם סגנון שפתה, שמוש רב המלים העבריות בעצמן הוא עפ"י הערבית, והיודע שפה זו יוכל להכיר זאת בסקירה ראשונה, ובכל זאת נשתרבב ונתקבל גם סגנונם עד היום מבלי ערעור ופקפוק.

ובעת ההיא עצמה התרחבה מעט שפתנו גם מאליה ומעצמה, בלי הוספות מבחוץ, ע“י ספרות המפרשים בצרפת ואשכנז, ששם לא שלטה השפה הערבית. הח' ליליענבלום אמנם החליט, כי הם לא נזקקו לשום הרחבה בשפה. אבל די לנו לעין בפרוש “רש”י” על התלמוד, ונמצא בו הרבה מבטאים ומלים שהתרחבו במובנם והרבה משגים חדשים שנתוספו. אך לבאור שפת המקרא הוזקקו גם החכמים שבארצות אלו לחכמי ספרד ובבל, שהרחיבו את השפה ודקדוקה עפ"י הערבית, וחכמים אחדים הוסיפו לקבוע ולבאר את חקי הלשון ונעזרו בזה הרבה בספרי הקדמונים ובהערבית החיה.

והימים הרעים הגיעו, צרות ישראל השכיחו גם את שפתם לימים רבים, ולא הוסיפה עוד לקום גם אחרי שהתנערה חכמת ישראל, כי שפות אירופה, שמשכו אחריהן את בני עמנו, הסבו את לבם משפתם והחלו לבוז לה, וגם לא מצאו אמצעים נאותים שעל ידם יקל הם להרחיבה.

והערבית לא חדלה להתקדם ולהשתכלל גם בימי החשך והבערות של ימי הבינים והשפיעה רבות על העמים והלשונות שבאירופה. רק אחרי אשר נפלה ממשלת הערבים, והטטרים והממלוקים כבשו את ארצותיהם, פסקה גם השפה מלהתפתח עוד. ספרים לאלפים נשרפו, והחכמים אבדו ונחבאו, והשפה נשארה בפי המון פרא ופרוע. וכך נמשך עד המאה האחרונה, בה התעוררה התחיה החדשה והתנועה החזקה בארץ סוריה ומצרים. המסחר גדל, והעם בא בנגיעה עם עמי אירופה, התשוקה למדעים התעוררה, בתי ספר ומדרש לחכמה הוקמו, וגם חכמים ואנשי מדע באו אליהן מארצות המערב והם שמו לבם להרחיב את השפה הערבית לפי רוחה וצביונה. מהספרים העתיקים הוציאו כל הטוב והנכון וגם הכניסו אליה, לפי הנחוץ והמכרח, את המלים של המדעים הכלליים, שהתפשטו כבר בעולם. ועוד גם עתה השפה עומדת בהתפתחותה והתרחבותה ע"י הסופרים, עורכי העתונים וההמון בעצמו. יש בהם גם אלה שמכניסים בזדון או בשגגה, זרות רבה בשפה, מפני שהשפה הצרפתית או האנגלית קרובה מאד לרוחם; אך מפני הטועים האחדים לא יאבדו הנשארים את פעולתם. חקי השפה ודקדוקה נשמרים היטב, ואף כי לפי רוח אירופה הדקדוק הזה מכביד יותר מדאי, לא יעזבו אף קוצו של יוד ממנו, וגם רבים מאלה המרחיבים הנכרים, שרב עסקם במדעים ריאליים, יוסיפו לחבר ספרים בלמוד השפה, סגנונה, שמושה ודקדוקה, באופן קל וקצר.

ובעת הזאת, בשעה שתנועה ספרותית כזאת מתחוללת ומתגברת בין הערבים, התחילו בני עמנו לשוב לארצם ולבם מלא תקוה להחיות את עמם ולהחיות את שפתו. השפה העברית החלה להתרחב מעט מעט ולתפוס מקום הגון בלמודים ובמדעים, והרצון וההכרח מתגבר בכל יום, גם בתוך הארץ וגם בחוצה לה, להרחיב ולתקן את השפה הזאת ולבאר את כל הסתום שבה. והננו באים עוד הפעם בנגיעה עם השפה הערבית, אחות שפתנו, שהיתה קרובה לה ימים רבים ותכונות וסגולות רבות דומות בהן והננו מוצאים בה אוצר מלים גדול אשר בו רבים מהמלות שבשפתנו, והננו משתדלים לדעת על ידה אפן ההתפתחות של שפתנו ואיך ההתפתחות הזאת תהיה נעשית, איך מהמלים הנמצאות כבר הסתעפו והתהוו מלים אחרות למשגים שונים הנחוצים גם לנו; בקצרה, הננו משתמשים בהערבית בתור אמצעי לתחית שפתנו. היש להתאונן על זה? אמנם יש ויש, אך לא על כי יצאו מקרבנו סופרים אחדים להרחיב את שפתנו בעזרת הערבית, כי אם – על אשר קמו אך אחדים, ואין לנו מספר הגון מאנשים כאלה היודעים את הערבית על בוריה, התפתחותה וספרותה וקרבתה אל העברית, במה היא מתאמת לה ובמה היא מתנגדת לה, שיהיו זהירים להשתמש בערבית לעזר ולאמצעי ולקבל ממנה אך את הנחוץ והמתאים לרוח שפתנו.

ובאחרונה עלי להוסיף, כי בכל האמור לא כונתי להוציא יתר השפות השמיות כדברים שאין לנו בהם כל חפץ; להפך, אם נמצא גם בהמעט של לשון אשורית איזה דברים מועילים לנו לבאר על פיהם את הקדמוניות שבשפתנו, נקבל אותם ברב שמחה. גם עלינו לחקור ולדרוש בשפה הסורית, שנשאר לנו הרבה ממנה בתרגום הפשיטא, וגם לא נכרתה כליל מפי בעליה, ושארית עם הסורים בארצות אשר מצפון ארץ ישראל יעמלו למצא ולגלות את שפתם, חקיה ודקדוקה ובאור פרטיה, וכבר סדרו ספרי מלים מסורית לערבית.

ואין צריך לאמור, כי אין דעתי לעשות סיג לשפתנו לבלי יבואו אליה כלל המלים של המדעים הכלליים שנתקבלו בכל שפות יפת והשמות המוסכמים שנכנסו בכל שפה ושאין לנו אחרים כמותם; אך גם באלה צריכה לנו זהירות רבה, טעם והרגשה, שלא נעשה כפי העולה על רוחנו וכל אחד לא יוסיף מלים מדיליה, או מפני שאינו יודע בשפתנו דגמתן או מפני שהמלה האירופית חביבה עליו יותר. ומדוע לא נהיה זהירים גם בסגנון שפתנו, כי לא ישתנה לסגנון אַריי הזר לרוחנו ביותר? ובאמת הלא ראינו כבר בימים האחרונים ספרים כאלה, מתֻרגמים או מקוריים, שלא נוכל להבינם בלתי אם נתרגם ברעיוננו כל מאמר לשפה אירופית ונדע את המשכו ומובנו. האמנם השפות האריות קרובות לרוח שפתנו יותר מן הערבית, ובנוגע להן הכל מֻתר?




  1. אין אני בא בה לכתוב מאמר מדעי על מוצאן והתפתחותן של שתי השפות, וע“כ איני מביא ראיות ודגמאות רבות לכל האמור בפנים. רק על איזה דברים הנני מוצא לנחוץ לרמז בקצרה: א) מספר הזוגי משתמשים בו בשפה הערבית לכל דבר, גם בשם גם בתאר ופעל, ונגלה ג”כ בשפה האשורית הקדומה. המספר הזה נשאר בעברית רק במלות בודדות, בדברים שהזווג שלהם קים. ב) השפה הערבית וגם האשורית מצטינת בהוספות תנועות או סמנים בסוף השם והפועל להורות על הנושא והנשוא, הפועל והפעול, ועל היחסים ממנו, בו ושאליו. והסגולה הזאת, שבל“ס היתה בראשונה גם בעברית, נעזבה בכלה כמו שנעזבה גם בשפת ההמון של הערבית וגם בשפת הספרות הפשוטה, מפני שאין הכל בקיאים בשמושה. ורק רשמים אחדים מזה נוכל לגלות עוד בשפתנו, כמו הוא”ו והיו“ד הנוספות לפעמים בסוף השם. ג) ה”נון“ הנוסף בעתיד לנקבה נוכחת ולזכרים נסתרים ונוכחים, הנמצא על הרב בעברית היותר קדומה, הוא משמש בשפה הערבית, ועזבו אותו ג”כ מפני שלפעמים הוא נופל עפ"י שמוש הלשון.  ↩

  2. הח‘ ליליענבלום מוכיח, כי הארמית קרובה להעברית, מפני שכל המבין עברית מבין גם ארמית, מה שאין כן בערבית. אך הוא מדבר בזה לפי ידיעתו וחנוכו, כאיש הבקי בספרות התלמודית והתרגום, שנהגו בישראל לקרוא עם כל ילד קטן. ואולם יבוא נא איש שלא למד כ“א עברית נקיה, ונראה אם ייטיב להבין את הארמית. ודברי חזקיה יוכיחו: ”דבר נא ארמית" וכו’.  ↩

  3. אם נמצא בדברי המשנה שנויים וחדושים שלא לפי חוקי הלשון אין זה סמן כי לא ידעום ולא כונו להם, כי אם סמן של התפתחות טבעית וחיה. ומי יוכל לגלות את השנויים שנעשו לפנים בשפתנו, שלא היו גם אז לפי חוקי הלשון הדקים והמדיקים.  ↩

  4. על אודות החדושים בעצמם נוכל להעיר, כי היו רבים בין חכמי היהודים שידעו יונית איטלקית וספרדית ותרגמו מהן ספרי מדע לערבית, ובכל זאת לא חפצו לקבל אל שפתם העברית כ“א מהערבית בלבד, הקרובה להעברית, ולא הכניסו מיתר השפות כ”א אלה המלים שכבר התאזרחו בשפה הערבית ובאמצעותה, ולא ישר משפות אחרות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!