הספרות הערבית מתהלכת ומתפשטת בימים האלה בשלש ארצות: בארץ סוריה, ארץ ישראל ומצרים. בהן היא מתפתחת, מחדשת צורתה הישנה ומקבלת צורה חדשה הפועלת על העם, על מחשבותיו ועל מעשיו, ופעולתה נראית ביותר בארץ מצרים, ששם חפש הדפוס וחפש הדעות נכנסים בחקיה החדשים ואין עוד מעצור לרוח האדם וגם לפריצותו. ובספרות הזאת גם השנאה לישראל מתגנבת ומוצאה לה מקום, אם אמנם צר וקטן לע"ע, אך כאשר יניחו לה לשבת בשלוה ימים רבים תשתקע בה, באפן שכל הרוחות לא יוכלו להסיעה.

לדעת ולהבין את השנאה הזאת ואפני התגלותה נצרך לנו – כמדמה לי – בשעה זאת לא רק מפני שהעם הערבי וספרותו היה קרוב אלינו בתקופה ארכה של ימי עמנו, כי אם מפני שהדבר נוגע לנו ביותר מכאן ולהבא, ובפרט שארצנו היא המרכזית בארצות אלו שהזכרתי.

ובבואי לבקש את השנאה הזאת בספרות, אין זה מפני שמוצא אני בה את גלוי־הדעת של רב העם, תולדה מֻכרחת ממעשי רב יושבי הארצות האלו וסכום מחשבותיהם ורגשותיהם המתפרצות ומתגלות בספרות; אלא שרואה אני בה דעות והשקפות של כתות מיחדות, המעטות במספר ורבות בפעולתן והשפעתן.

מפני שהגוים היושבים בארצות האלו שונים הם בגזעם, מוצאם, דתיהם ומנהגיהם וע"י זה גם בתכונותיהם ונטיותיהם; לכן גם השנאה לישראל הנגלית בהם ובספרות שונה היא בתכונתה ובאופן התגלותה ופעולתה. ואלה הם הגוים היושבים בכמות חשובה בארצות אלו ופועלים פחות או יותר בספרות הערבית: הערבים המחמדים, הנוצרים לפי כנסיותיהם הראשיות: הפרוטסטנטית, היונית והקתולית.

ועם הערבים המחמדים הוא המרבה והשליט בארץ¹, והוא אחד העמים – או העם האחד – הקרוב אלינו וללבבנו ובימיו ראינו טובה, ואהבתו וקרבתו אלינו עודנו דבר אפשרי גם לימים יבואו, ע"כ אחל בו את דברי וגם אאריך בהם מעט.

העם הזה, לאמר, הערבים המחמדים, בהיות גם הם מבני שם, יש גם להם במדה רבה אותה התכונה המוסרית שבני עמנו מצינים בה, והוא רגש הצדק והמשפט ואהבת הבריות, והרגש הטבעי הזה עובר גם להם בירושה ומתנחל מאבות לבנים. שונים הם הערבים מבנ“י בזה, שבעוד שאצל האחרונים הרגש הזה מתחזק ומתפתח ע”י הלמודים המוסריים הרבים והמעשים שהרגלו בהם, החוזרים ופועלים על הרגש האינסטינקטיבי, גם הרעות והצרות שהשיגו את ישראל תמיד גרמו להם רגשי רחמים ורוך לב ונעימות, – הנה אצל הערבים הרגש הזה טמיר ונרדם הוא פעמים רבות, וסבות חצוניות גרמו להם להגביר את הכח על הרוח, להקשות את לבבם ולהבליג על רגשותיהם. ולכן השנאה של הערבים המחמדים לישראל היתה רק שנאה חצונית, או מלחמה חצונית, שהיתה צריכה לשעתה, בעת שיד ישראל היתה תקיפה וראו בישראל את החומה העוצרת בעד נצחונם וגבורתם. ומכיון שנכנעו ישראל והניחו להם את מקומם, עברה ובטלה גם השנאה. כנגד זה נראה בשנאה של יתר הגוים לישראל שנאה פנימית, רגש טבעי עמק שאינו נעקר, ובא גם – או דוקא –בשעה שישראל הם למרמס וכל הנוגע בם ינקה. וההבדל שבין שנאת הערבים לישראל ושנאת יתר האמות להם נראה גם בזה, כי השנאה של רב עמי אירופה לא נרתעה לאחוריה מפני כל חכמה ומדע, התרחבות המדעים, התפשטות הדפוס וכל הציבילזציה המאשרה לא הועילו לעקר אותה, הן הוסיפו רק עצים על המדורה לעמם אותה לשעה, למען תשוב להתלקח ביתר עז. כל התקרבות רוחנית של בני ישראל ועמי אירופה לא הועילה להתקרבות חמרית ולרגש שבלב, ועוד להפך, החכמים שבימי הבינים (למשל בארץ איטליה) וגם היום בארצות נאורות רבות מצאו ומוצאים במדעים כל התחכמות להצדיק רגשי שנאתם לישראל וימציאו שנאה מדעית מתרת ומטהרת. כנגד זה, ההתקרבות הרוחנית של העברים והערבים הועילה להתקרבות גשמית רבה, ואולי עוד יותר מדאי, הרחבת המדעים הרחיקה כל שנאה ונגוד מביניהם, והערבים המחמדים התחכמו להרחיק את השנאה הדוגמטית המסורה להם ולתלותה במה שאחר המות.

היו אמנם רבים מהמחמדים שלחצו ורדפו את היהודים בשנאה וקנאה עצומה הנובעת מעמקה של נפשם מבלי כל סבה חצונית נוגעת לקיומם ואָשרם; אך המחמדים האלה לא היו – לבד אחדים יוצאים מן הכלל – מהערבים, כ“א מעמים אחרים בארץ פרס ותרכסתאן שהתפשטו אח”כ גם על כל ארצות הערבים ועמי ארצות הברברי בצפון אפריקה ומערבה, שעברו אח“כ גם אל ספרד. הגרים האלה שנספחו אל דת הערבים, קבלו מהם רק את האמונה ועקרי הדת וחקותיה, ולא את תכונותיהם ונטיותיהם. השנאה הטבעית לעם אחר והשאיפה לעריצות ועשק, שהיתה להגרים האלה ונטועה בלבם, לא סרה מהם גם אחרי קבלם את הדת החדשה, כי עוד בקשו ומצאו בה סיוע וחזוק להוציא שנאתם זאת להבריות, התלבשה בקנאה דתית ומלחמה לשם שמים ששכרה כפול בזה ובבא. ועל כן הקנאה הדתית הזאת לא הצטמצמה אח”כ בנוגע רק לישראל, כי התפרצה פעמים רבות גם נגד הערבים בעצמם, בני הדת שקבלו ולמדו אותה מהם. הגרים יסדו ברבם כתה חדשה או כתות חדשות בדת בהזיות והבלים ונסתרות, ואחרי שנקבעה הכתה וקבלה צורה שלמה היתה, צוררת את יתר בני הדת לרדוף אותם וללחום בם בחמה וקנאה עזה².

עוד מחזה אחד נראה כאשר נתבונן אל מקרי העמים האחרים שקבלו עליהם דת האסלאם: כי שנאת ישראל ושנאת החכמה והמדעים היו אצלם כרוכות וקשורות זו בזו. רדיפת היהודים משכה אחריה רדיפת החכמים, שריפת ספרי מדע וסגירת בתי מדרש. המלך אלחַאכִם ממלכי הפאטימים במצרים (במאה התשיעית), הראשון שהמציא גיטו לישראל וגזר עליהם לשאת אות קלון, רדף גם את חכמי הערבים ושרף ספרים לאלפים. המאַחדים, שעלו מאפריקה על אנדלוזיה ועשו שמות בישראל (בראשית ימי הרמבם), הם העמידו ג״כ את הפילוסוף הנודע “אבן רשד” עד פתח בית מסגדם וישליכו עליו רוק וסחי וירמסוהו ויבעטו בו ויהי נזוף ומרדף ימים רבים מפני שנמתח עליו חשד של מינות. התתרים, התרכמנים והמנגלים בארצות סוריה וא"י והממלוכים במצרים הרעו הרבה לישראל והרעו והשחיתו עוד יותר לחכמת הערבים ויצירת רוחם הנשגבה ויעשו בה כליה.

להבין את תכונת הערבים המחמדים ביחוסם לישראל ולהכיר את מעשי המחמדים להם בכלל, נעבור בסקירה אחת על דברי ימי ממשלת המחמדים, כי נכבדים הם לנו בפני עצמם ונחוצים לנו בנוגע לעניננו זה שאנו עסוקים בו, קרבת הגזע והתכונות הנפשיות המשתפות לעברים ולערבים, הנטיות והמדות ודרכי החיים האחדים שהיו שוים בהם, הועילו תמיד לקרב ולאחד, את שני העמים האלה בכל מקום שנפגשו. גם קרבת השפה, הפועל והמניע היותר נכבד להתקרבותם והתקשרותם של בני האדם, פעלה תמיד לקרב אותם ולמשך את לבותיהם אחד לאחד. בראשית צמיחת הדת המחמדית והממשלה הערבית, נפסקה לזמן מועט קרבת הערבים והעברים ותהום עמק הפריד ביניהם והעברים היו נלחצים ונענים על ידם במדה מרבה; אך בעבור המהומה הראשונה, הארצות השונות נכבשו לפני הערבים ודתם התנוססה בהן, שבו הערבים והעברים להתקרב ולשבת כאחים. העברים ראו בממשלה זאת מחסה ומסתר מכל צורריהם השכנים שרבו אז, ויעזרו להערבים במלחמותיהם לכבש ארצות רבות, והערבים השיבו להם טובה ויכבדו אותם. הכליף “עמר” שם את היהודים למס ויגזור עליהם גזרות קשות, אך גזרותיו לא נתקימו והמחמדים חיו עם ישראל עוד בימיו באחוה³. הכליף “עלי” גבור חיבר, אשר השמיד את יהודי חיבר, עשה בעצמו צדק ומשפט ליהודים בהלחמו בא"י ויטיב הרבה ליהודי בבל ופרס וירם את כבודם וגאונם.

יהודים רבים מארץ ערב מבני חמיאר ויתר השבטים שהמירו דתם בדת האסלאם, לא עזבו כ“א את המצוות המעשיות ויחזיקו בידם עקרים רבים באמונת ספורי התורה ואגדות ומסורות, אשר למדום להערבים וירחיבום ביניהם, ובהולד לאלה האחרונים הצרך לבאר ולפרש את הקורן, עשו זאת חכמיהם עפ”י האגדות והמסורות האלה זמן רב⁴. הם הרגישו אז רגש כבוד ל“עם הספר” (אהל אלכתאב) ויכבדו מאד את שפתו הקדושה⁵, והאמונה באחדות הבורא, שהבררה לערבים עוד יותר אחרי מות מחמד, הביאה לידי קרוב רב גם בעניני אמונה. במשך הימים התקרבו הערבים לעברים גם ברבות מהמצות המעשיות (כמו שחיטה, נטילת ידים, נקיות ועוד). הדינים ומורי המשפטים השתוו בהיקש ההגיוני ומשא ומתן התלמודי לחכמי העברים. ולכן דומים רבים מדיני ממונות ונזקין (שקימה וקבלה רבים מהם גם ממשלת תוגרמה עד היום) לאלה הדינים שבישראל. אך ההתקרבות שבלב בין שני העמים בקשה עוד קשר אחד כללי אשר יחבר אותם בלי מפריע ואת הקשר הזה מצאו בהתפשטות החכמות והמדעים.

מעת שהחלה החכמה והדעת להתפשט בארצות הערבים התעוררו גם הם גם העברים לחיים חדשים. הדרישה והשאיפה היתה מתאמת והפעולה והתכלית נאחדת לכלם מבלי כל תכונה וסגולה נבדלת אשר תפריד ביניהם. גם השפה היתה אחת וכל הגיונם ומבטאם על פי דרך אחת. הקרוב והקשר התאמץ עוד יותר מעת שנולדה הפלוספיה הדתית, וישלימו ויסכימו כמעט יחד בכל הדעות וההשקפות על אודות היוצר ויצוריו, תורת היחד ובאור מהות הנבואה. וכשהחלו לכון את הדת אל השכל ולהרחיב את האסכולסטיקה מצאו את עצמם תמימי דעים גם בהשקפותיהם על החיים גם בידיעותיהם מהעולם והטבע וגם בדעותיהם בעניני אמונה ודת.

במאה התשיעית ירדה ממשלת הערבים באסיה פלאים. המריבות הרבות והשכירים הרבים מעמי נכר ערו את ממשלת הערבים עד היסוד. המחמדים מהעמים האחרים ירשו את מקומם וגדולתם, אך לא חכמתם ומדעם, כי בערו אחריה ויסחפוה. אז ראו היהודים עצמם בצרה גדולה ותאבד שלותם ותגזל מנוחתם וגם גאונם הוסר, ותאבד גם חכמתם ורבי תורתם שלמדו והרחיבו בארצות אלו ימים רבים. אך מצאו להם מקלט בארץ ממשלת הערבים במערב באנדלוסיה, ושם היתה התקרבות בין ישראל וערב בעזוז תקפה. אהבת הערבים לישראל גדלה והקשר שביניהם חזק ע"י התאחדותם בכל דרכי המחשבה וההגיון בהתפעלות והתרוממות הנפש בפיוט ושיר. ומי יודע עד כמה היתה מגעת ההתקרבות הזאת, לולא אחדים מישראל שעמדו בפרץ והראו את הקיר המבדיל עוד בין שני העמים והיתרון שיש לישראל על הערבים באמונתו ושפת קדשו וכל קניניו הרוחנים וגם בארצו⁶, וגם הוכיחו את היסוד הרעוע של אמונתם בנבואת מחוקקם: ⁷ ולולא חרב המאחדים מאפריקה אשר עברה בארץ ותשיב את ישראל לאלוהיו וללאמיותו.

מני אז היו הערבים דויים וסחופים, נרדפים ונלחצים מאת העמים השונים שהיו גם הם מחמדים, מהם המונגולים התתרים והממלוכים. ועמהם יחד סבלו היהודים רעות ומצוקות ונדודים בכל הארצות שנקרעו מידי הערבים. הממלוכים, אלה העבדים שעלו לגדולה ולמלוכה, האריכו ימים והם לחצו את היהודים בלי הרף בארץ מצרים וארץ ישראל⁸. וגם אחרי כבוש שבט עתמאן את כל ארצות הערבים וביצנץ ותפתח הארץ לפני ישראל לשבת בה בהשקט ובבטחה, התאחדו בנ“י יותר בארצות אירופה, ובסוריה וא”י לא ישבו כ“א מתי מספר, כי לא סר עוד מעל הארצות האלה שבט הנוגש של הממלוכים האכזרים. ע”י הצרות והנדודים האלה התרחקו העברים מהערבים גם במקום גם ברוח וכל קשר ויחס נפסק ביניהם, מלבד המשא והמתן המועט שהיה בין הערבים והיהודים המעטים היושבים עוד בארץ.

ובהגיענו כבר אל הדור הזה עלינו לעבור עוד בסקירה קלה על הספרות הערבית בתקופה הארוכה הזאת ביחוסה לישראל.

בספרות המדעית הערבית הנכבדה מאד אין כל מקום לשנאה לישראל. המדעים הכללים היו בארצות הערבים להיכל השלום והאחוה, שבו עבדו שני העמים האלה עבודה נמרצה להכין ההשכלה האנושית ולקבוע בסיס נאמן לחכמות הרבות, שהעמים הנאורים מתגאים ומתגדרים בהן היום. שנאה ומשטמה לישראל נוכל למצוא רק בספרות הדתית וההיסטורית. והנה גם בספרות הדתית אין השנאה הזאת מצויה הרבה. ספרים מיחדים לקפח את היהודים, להתוכח עמהם ולהרחיב את השנאה להם – כמעט אין. מחוקק דתם, שהוליד בראשונה – בהכרה וכפיה – את השנאה והבוז לישראל, צוה בעצמו לבלי להכזיב את עם הספר ולבלי להתוכח עמו ולבלי להביט בספריו, כי מזיפים הם, ע“כ לא ידעו הערבים במה לתפש את היהודים. דברי שנאה לישראל נמצאו לפעמים בהבאורים שעל הקוראן, שאז הגיעו המבארים למקומו של “מחמד” וידונו את גזר דינו על היהודים בקצף וזעם. טענה מעין מדעית אחת נשמעת לפעמים מספרי דתם: כי הם – היהודים – מטריאליסטים גמורים, והראיה, שהשכר והענש של היהודים, כמו שכתוב, רובו או כולו בעולם הזה. לפעמים נמצא בספרי הדת אמרים דוקרים ודברי בוז לישראל מתבלים באלה וגדופים, והעקר, כי היהודי הוא כופר וע”כ ימות לדראון נצח, והוא, המחמדי, יתענג בגן עדן; אך בעולם העובר הזה אין קנאה ואין שנאה ואין תחרות ביניהם ובין העם העתיד לגהנם. בימי המאחדים באנדלוסיה קמו גם מלעיגים ומלעיבים בישראל, אך מספריהם לא נשאר כי אם זכר, והדבר מוכח לנו רק מזה, שהיהודים מצאו אז עצמם מכרחים לטעון נגדם⁹. היהודים המומרים, שהסבו לנו נזק ומצוקות רבות ותלאות אין קץ בארצות הנוצרים, לא עשו לנו כמעט כל רע בארצות הערבים המחמדים (אף כי מספר המומרים היה רב), מלבד אחדים מהם¹⁰ שגם פעולתם לא היתה נכרת ומתמדת. כנגד זה נראה, כי ה“קראים” המיטו עלינו לפעמים רעה ויסיתו בנו את המחמדים, הקראים לא נתנו דמי להם בעת ריבם עם הרבנים. בספריהם החניפו את המחמדים בדברי חלקות¹¹ ויסיתו אותם נגד הרבנים המחזיקים עוד בתלמוד, זאת התורה החדשה, ומזה באו, כנראה, אחדים מהמחמדים לטעון בספריהם נגד התלמוד. במקום אחר בהקורן טען גם מחמד נגד הרבנים ובאורם להתורה שלא כהלכתה, למשל "עין תחת עין¹². אך ימים רבים נשתתקו טענותיהם עליו, והנה בא הסופר הנודע אלמקריזי ובדבריו על אודות כתות היהודים (בפרו אלמואעט ואלאעתכאר) יבזה את הרבנים בעלי התלמוד, כי "אין בהם מהיהדות אלא השם בלבד ושנו את כל התורה ותחת זה יהלל את הקראים כי הם היהודים האמתים. ומזה נראה בעליל, כי יד הקראים היתה באמצע לנטוע בלב המחמדים שנאה להרבנים.

ובספרות הערבית ההיסטורית אין שנאה לישראל כלל באפן זה שאנו רגילים למצאה בספרותן של אמות אירופה. דברי לעג מעטים משתמעים לפעמים מתוך דבריהם, וגם זה בדרך מקרי וארעי ולעתים רחוקות.

ההיסטורי הגדול “אבן חלדון” (במאה הארבע עשרה) בספרו הנפלא “אלמקדמה”, נגע במקומות אחדים גם ביהודים, אך לא לרעה. בקרתו על המקרים הנזכרים בספרי הקדש היא מעין בקרתם של מבקרי הביבליאה בימים האחרונים. בכלל יש להערבים רוח בקרת עזה וסקפטיציסמוס חזק רק בנוגע לאחרים, ובעוד שאינם רואים את הקורה המטלת בין עיניהם יביטו במבט חד ויבקרו בלעג שנון כל קוץ וקוץ שיראו, או ידמו לראות באחרים. במקום אחד יהלל הסופר הזה את עם היהודים ויציב אותו למשל ולמופת, כי הוא עם מדיני ונאור.¹³ את הסבה לירידת היהודים אחרי גדלם – ימצא בזה, “שלא התאחדו יחד בכח כללי אחד, שאבד להם רוח העצרת והאחדות וחסר להם הנושא המרכזי העוצר בהם ושאחריו ימשכו מאהבה ומיראה¹⁴; רוח הרמאות ופריקת עול שיש ביהודים – יאמר במקום אחר¹⁵ – בא להם רק מהלחץ שהם נלחצים ימים רבים מהגוים שהכבידו אכפם עליהם ושע”י זה הם יראים תמיד מפני החמס ומבקשים לברוח ולהשתמט.

משחשכה שמש הערבים וירדה גם שארית ממשלתם חדלה גם ספרותה ועברו ימים רבים ללא חכמה וללא דעת, חדלו הסופרים ואפסו כל אנשי מעשה בה, עד הדור הזה.

ובדור הזה עם הערבים המחמדים עודנו בשפלות הרוח, גופו קים ונשמתו עוממת. הרדיפות שנרדפו ימים רבים השאירו בהם רשם עמק ויפילו עליהם תרדמה עזה מבלי להתנער ולהתעורר, אם לא תניעהו תנועה מבחוץ אשר תפעל עליו לטובה ובכונה ישרה ונאמנה ותעודדהו לחיים חדשים.

התכונות הטובות של אהבת הבריות בכלל וישראל בפרט, שמניתי בהערבים בראשית דברי, טבועות הן בלבם גם היום, והם מצטינים גם היום באי־שנאתם לישראל, וביחוד ההמון הגדול הרחוק עוד מהערים הגדולות וחופי הים, אשר נשאר עוד טהור בגזעו ודמו. אך במדה זו שהם מצטינים באי־שנאתם כן מצטינים הם באי־ידיעתם את ישראל, טיבו, תכונותיו ומעשיו בזמן הנוכחי, והנם קולטים מחברת העמים האחרים, היושבים בארצות אלה ומתקרבים ומתחבבים עליהם, רעות ועלילות על ישראל, דברי בוז ונאצה, המתקבלים מעט מעט על לבבם ונרשמים עליו מבלי להמחות. הערבים המחמדים נוטים הם לחשוד כל גר וזר הבא לארצם – תולדה מכרחת מהיסורים הרבים שסבלו מהעמים האחרים שנכנסו לגבולם. והערבי הזה מביט על בן ישראל הבא לארצו – וגם על המעטים שהתישבו בה מלפני זמן לא רב – כמתמיה, מבלי דעת מה טיבו. לבו נוטה אליו, רגשותיו מתרפקות על בן גזעו הקרוב אליו; אך האינדיפרנטיסמוס שמראה לו בן ישראל, וכנגד זה השמועות שמקבל מאת אחרים בשפתו ובסגנונו, בע"פ ובכתב, לבזות ולהרשיע את ישראל בכל תועבה, פועלת מעט מעט להגביר את הדמיון על הרגש ואת האמונה העורת על השכל והמחשבה.

מלבד השנאה הנפעלת, המתאחזת במחמדים הערבים, החלה להתבצבץ גם שנאה פועלת, שעודנה בראשית צמיחתה וסופה לגדל ולהתרחב, אם תגדל ותתמיד גם הסבה המעוררת אותה. והסבה הזאת חצונית וחדשה היא ובאה מאת הפרוטסטנטים שבארצות האלה.

הפרוטסטנטים באו גם לארצות הערבים ותעודתם בידם להרחיב את דתם ואמונתם, ולא די שהם יושבים בשלוה ועושים מעשיהם בהיתר בנוגע לבני דתות אחרות, כי מתגרים הם עוד במחמדים, מבזים ומבטלים את דתם ומהרסים עקרי אמונתם בטענות ווכוחים שהם מדפיסים באנגליה בערבית ומכניסים אותם בחשאי לארצות המחמדים. על כן הכרחו אחדים מחכמי הערבים המחמדים לענות להם ולשלם להם כמדתם, להוכיח רשעתם ועותתם. ובהיות הפרוטסטנטים האלה באים בכח כתבי הקדש ודברי הנביאים, אינם מבחינים עוד חכמי הערבים הקמים נגדם בינם לבין ישראל, כוללים וכורכים אותם יחד ושמים את שניהם למטרה לחצי נקמתם. והנקמה הזאת תפעל לרעה גם על ישראל אם יוסיפו הערבים לכלל ולערב את ישראל ושונאיהם יחד. כי כשאדם בא להגן על גופו ונפשו או כבודו אינו נלחם באותם האמצעים וכלי הזין והדעה המיושבת של הבא לגרות מלחמה. לו כל האמצאים ישרים וטובים. אהבתו לעצמו וקיומו מתעוררת, לבו מתקצף ודמו רותח, ובעידן ריתחא אינו מבחין עוד בין אוהב לאויב כשסומכים הם. לעת עתה נדפסו רק שנים שלשה ספרים ממין זה שהזכרתי, וכטפוס להם אזכיר את הספר שיצא זה מחדש בשם אַסַיְפְ אַצַקיל (החרב המורטה). מטרתו הראשית של הספר להוכיח, כי כתבי הקודש בדוים הם ולא נאמרו מפי הגבורה. והראיה, שיש בהם פרכות וסתירות רבות ודברים שמתנגדים להשכל הישר והרגש האנושי (והוא מונה וחושב אותם אחד לאחד לפי הבנתו ומשגו). רוב ראיותיו וטענותיו לקוחות מספריו של וולטיר וסיעתו ומבקרי הבילבליאה, ומאמרים אחדים מהקוראן בהרחבת הבאור ובהפלגה לגנאי. ומזה מוכיח שעם־הספרים האלה, שיכול להמציא דעות ומשפטים וספורים כאלה וליחס לאבותיו מעשים שלא יעשו, אינו אלא עם נשחת במדות רעות ומגנות ודרך אגב פולט הוא איזה גדופים ודברי בוז ואלות על עם ישראל והמשיחיים ועם כל זאת מביא הוא אפולוגטיקה שלמה להגן על דת מחמד מדברי הנביאים וכה"ק בעצמם!

מלבד זה אין בספרי המחמדים הערבים החדשים (המעטים מאד) כל זכר לשנאה לישראל. גם העתונים האחדים שהם מוציאים, כל עסקם הוא בפוליטיקה וחדשות והבלי העולם, ובורחים הם מכל מחלקת דתית וגם לאמית.

פה יש להעיר על מחזה אחד מוזר מאד: בעוד שהיהודים בכל ארצות פזוריהם ידם בראשונה בכל ספרות ומדע ובפרט בספרות העתונית, והספרות הנכריה ספגה אל קרבה מוחם ושכלם של רב חכמי היהודים ויתעסקו בה בעיון רב וחשק נמרץ והיו לפעמים רבות מחוללי כל תנועה ספרותית ותקונים בשפה ובסגנון, – הנה בספרות הערבית ושפתה, הקרובה להם ואשר בלעה אל קרבה עבודה רוחנית רבה של ישראל בתקופה ארכה, השפה והספרות הזאת נכריה להם עתה ועזובה מהם בכל. בין היושבים בארצות אלה מכבר ובין אלה שבאים אליהן מחדש מתנכרים לה ומתרחקים ממנה ויעזבוה בכלה לאנשים ידועים, אשר מצאו בזה שדה לא נעבד ועושים מה שלבם חפץ להטיב לעצמם ולהרע לאחרים.

הטובה והתועלת שהיתה יוצאה לנו מהתעסקות היהודים בספרות הערבית היא כפלה ומכפלת, רוחנית וחומרית, בנוגע להעבר שלנו ובנוגע לתכליתנו שאנו שואפים אליה בהוה. הפעולה הזאת היתה עוזרת לטובה לעצמנו, לדחות מאתנו כל רעה ולהסב לנו אהבה וכבוד ולמשך אלינו את הלבבות, גם לגרם, או לפעול בדרך ישרה לטובת עם הערבים שבארצות אלו, לפתח את רגשותם, להשכילם ולהחיותם באופן נאות ומתקן, מבלי להכניס יחד עם זה את הקוץ המכאיב שבקולטורה החדשה. והעבודה הזאת בשפה וספרות, כשהיתה נעשית בדעת ומחשבה טובה, היתה מתקבלת ורצויה מאד, כי רבים מהסופרים החדשים בערבית לא שמשו כל צרכם בידיעות העולם וצרכי הזמן, בספרות היפה ובפרט בספרות העתונות, וגם השפה הולכת ונשחתת לפעמים ע"י תרגומים נבהלים בלי דעת וכשרון, ולכן רבים מהערבים אינם מוצאים בספרות המחדשת קורת רוח, אלא שאין אחרת נאה הימנה.

עתה נפן נא אל הספרות הערבית שיתר העמים שהזכרתי למעלה עסוקים בה ושממנה השנאה נובעת ויצאת:

הכנסיה הפרוטסטנטית. בני הכנסיה הזאת הם המועטים. אך פעולתם רבה בספרות החדשה, מפני שרבים מהם הם חכמים ומלֻמדים שבאו מאירופה ואמריקה ועוסקים בשפה הערבית וספרותה בשקידה עצומה. עבודתם הספרותית היא: מדעית, שאין בה כל שנאה ותגרה, ודתית, ספרי וכוחים בינם ובין יתר הכנסיות ובינם לבין עצמם, וספרים בדת ואמונה, להורותה ולהרחיבה. גם הספורים והשירים שהם מוציאים מטרה אחת להם: להרחיב האמונה. ובזה הם נוגעים בישראל, מתוכחים על אודות תקות ישראל ועתידותיו ואם תשוב גם ממשלתו הגשמית בארצו, הנחוצה להרחיב על ידה את הדת המשיחית. הם מכבדים לפעמים את ישראל ונראים כאוהבים לו; אך ישמרנו ה' מאוהבים כאלה: מלבד שמעוררים הם חמה ונקם בלב המחמדים עלנו, כאשר הזכרתי, מכניסים גם הם בעצמם, בין דברים נעימים ודברי חן, שנאה מסתרת הפועלת שלא מדעת ונרשמת בנפש פנימה ומולידה רגשי בוז ומשטמה ליהודים. ונוסף על זה תעמוד השנאה הבאה בסגנון זה נגד הצנזורה ונגד חק הצדק אשר בארצות תוגרמה, לבלי לנגע בכבוד כל עם ודת.

בימים האחרונים יצא בערבית מאת הסופר ד“ר “פאן דיק” ספור גדול היסטורי מסוף ימי הבית השני בשם “בן חור”¹⁶. בשפה נחמדה ובסגנון נמרץ יתאר הספור הזה את מצב ירושלם והתנועות השונות שהתחוללו אז בה. בן חור בן אחד השרים שביהודה התרועע עם בן אחד שרי רומה; אך הנגוד הגדול שבין רוח שניהם עורר את בן רומא לשנא את רעהו ולבקש רעתו… ויקר מקרה בן חור להשליך מבלי משים אבן על ראש נציב רומא בעברו בחוצות ירושלים בכל כבודו והדרו. וילקח בן חור לעבד וכל ביתו ועשרו החרימו ויהי עובד באניות עבודה קשה שאין גוף האדם סובלה, אך הוא הראה בַכל חריצות נפלאה, שאך יהודי כמוהו מכשר לה. באחרונה נשברה האניה ורק הוא הציל נפשו ונפש שר גדול מרומי ולכן קרבהו אליו ויקחהו לו לבן… אחרי ימים נפגש אותו בדפנה אשר אצל אנטיוכה, העיר המהללה בתענוגיה ומשחקיה… שם יחשב בן חור ויתבונן מה בין עמו לעם יון ורומא אשר ידעו רק את היפי והאהבה בתענוגיה… ויפליא את עם ישראל ותעודת מציאותו… וקרוב לזה בעיר אנטיוכה על חוף היום יושב “שמעון”, אשר היה לפנים עבד עברי לבית חור ויעלה בעשרו ובגדלו על כל בני גילו. אניות למאות תעברנה לפניו נושאות סחרתו ומרכלתו לקצוי ארץ והתכונה רבה מאד ורק שמעון הישראלי בכשרונו הנפלא למסחר יודע לנהל אותה. הוא יושב בעליתו לרוח היום על כסא גדול, גוו רצוץ כל עצמותיו שבורות מרב המכות שהכוהו הרומים וידושו את בשרו וירסקו אבריו… בעליתו זאת יושב הוא ג”כ בחברת אנשים ומתוכח על תעודת ישראל, אם היא רק רוחנית, לתקן עולם במלכות שדי, או גם גשמית, ככל אותו הוכוח שנשמע בין בעלי התעודה והלאמיים אצלנו… בן חור נפגש עם רעהו הרומי המצר לו ומתאבק אתו בזרה, מתחרה אתו בסוסים ומנצח אותו… רעהו הרומי כורה לו שוחה והוא נצל ונמלט ממנו ברב חריצותו ועצמת ידו… אחרי ימים נמצא את בן חור בירושלים לוחם בהרומים לוחצי עמו כגבור מנצח… אך בסוף נהפכה לו המלחמה הגשמית למלחמה רוחנית, לחזק את הדת החדשה… כל הספר הוא הימנון על חכמתו וגבורתו ונצחונו של ישראל, חריצותו ויתרון הכשר אשר לו; אך בסוף יעבור פתאום להציג כמו חי את הרצח שעשה ישראל באותו מעשה ובדברים דוקרים הוא מעורר נקמה מצד אחד ושנאה מצד אחר. בכלל מתגשמת בספור הזה אותה הדעה ההיסטורית של רנן, כי כל מציאות ישראל לא היתה אלא להתעודה הדתית וההמונית שהוליד והביא לעולם, ומכיון שעשה את תפקידו מסר את טובו וכשרונו ביד אחרים והוא היה ליהודי התלמודי העלול לכל מעשה רע.

וכן אחדים מהפרוטסטנטים עושים גם בנוגע להתלמוד. הם החלו לתרגם באנגלית איזה ספרים המדברים בגנותו של התלמוד ומטילים בו כל דופי, מעתיקים מאמרים קטועים ופסקי דברים מבלי להודיע איך ומה נאמרו, ראשיתם ותכליתם. ספרים כאלה, כאשר יצאו לאור ויפרסמו (אני ראיתי אותם בעודם בכת"י), יתנו לערבים מושג רע מאד על אדות הספר הזה היקר וקדוש לנו, וממילא גם על אדותינו, המחזיקים בו ומעריצים כל דבריו, ובפרט כשמזידים הם להוציא באפן מבהיל מאמרים הנוגעים לרמאות וגזל נכרים ועל הרב בדברים משובשים ובהעלם כל הענין שבו נאמרו.דברי דופי כאלה הולידו תמיד וכוחים רבים והוכחת האמת מצדנו, ובכל זאת הפילו חללים רבים, ואף כי אם נעבור עליהם בשתיקה.

הכנסיה היונית. בני הכנסיה הזאת סבלנים הם מטבעם ולא הראו לנו שנה זעומה בכל מקום וזמן. ובפרט בארצות אלו,שרב בני הכנסיה הזאת הם מהערבים מילידי הארץ הראשונים ורבם מגזע שם, ולכן הנגוד והמשטמה שבינם לישראל אינו נכר ובולט כל כך, גם השנאה המעטה שהם מראים אין לה קילורית מיחדת שנוכל לסמן ולצין אותה.

ואולם עקר מקור השנאה הנפתח לושראל¹⁷ בארצות אלה הוא:

הכנסיה הקתולית. בני הכנסיה הזאת רבים בסוריה וא“י וגם במצרים וגדולים הם בהשפעתם ופעולתם על הארץ והעם, מפני שידם בכל. רבם מילידי הארץ וכפי ששערו וחשבו רבים, הם מהנכנסים לארץ בדורות המאחרים ורבים מהם משארית נוסעי הצלב, ועכ”פ הטביעו רוצחי אבותינו אלה את טבעם וחותמם על בני הכנסיה הזאת, והם אויבינו בנפש ומכינים לנו כל מעצור ומוקש ומיום שנוספו עליהם ה“ישועים” הרבים רבתה פעולתם לרעה. הישועים תפשו להם חלק רב בספרות הערבית ויזרעו על ידה בלב יושבי הארצות האלה עברה ומשטמה לנו ומשפיעים הם גם במדה מרבה על בני הנעורים ע"י בתי ספר רבים שיסדו להם, ומפני שבתי הספר שלהם מתקנים ומסדרים בהשגחה יתרה באים גם רבים מבני המחמדים אליהם להתקין עצמם לעולם ההשכלה, ובזה הם נוטעים בלב הילד הרך ומוחו הרופף רגשות עמוקים ומחשבות נוראות על אדות היהודים, והדור הצעיר בגדלו הנהו מפיץ בוז ועברה לישראל בדבוריו, בטויו, תנועות ופעליו בכל פנות שהוא פונה.

והשנאה לישראל אינה באה להכנסיה הזאת מפני הצרך ההכרחי או המדומה ולא מפני התפעלות נפשית ע“י איזה סבה, כ”א ברצון חפשי ובכונה להזיק, ולכן משתמשים הם בכל שעת הכשר לבצע את מזמתם זאת. גם הרוכל העני בנסעו לכפרי הערבים יספר להם בשעתו הפנויה עלילות בדויות ומעשים מבהילים על אדות היהודים. הערבי מתרשל ומהסס להאמין, אך אחרי שעוד אחד ועוד אחד משנן אותם לו הוא נכנע ומקבלם.

גם הקתולי הנכבד בעיר, בשבתו בסוד הממשלה, יעורר לעתים קרובות שאלת היהודים, כי מביאים הם גם פה כל הרעות שהסבו במקום שיצאו משם. השאלה המתעוררת מביאה לידי וכוחים והוכוחים לגזרות לפי שעה, והכל מתקבל ונקבע, כי מי יש שם מישראל אשר יטפח על פניו ויענה כחשו, או מי יש מישראל המשתדל גם הוא להיות נכבד בעיר ובממשלה ושיוכל לפעול גם הוא לפי הצורך?

ובספרות הישועים מתאמצים לזרק שנאה וזעם, בוז וחרפה לישראל, נגד משפט הארץ וחק הממשלה. ובשעת הדחק הנם נמלטים לארץ מצרים עושים שם כחפצם ושולחים את ארסם מעבר לגבול. הם מפרסמים דברים על אדות עלילת הדם ותכונות רעות ומעשים בזוים שבני ישראל עושים והרעה החומרית הכרוכה בעקבות בואם לארץ.

לפני שנים אחדות תרגמו מצרפתית ספר מלא עלילות רעות ושקרים נמבזים; אך הספר כבר עבר ובטל וגם שמו לא נודע עוד. אח“כ הדפיס אחד מהם ספר “צות אלעריה” בדבר עלילת הדם ודברי בלב¹⁸ רבים, ותצו הממשלה לבערו. זה מחדש יצא מאתם ספר מחזה בשם “אצחאב אלאחדור”, אשר בכחו לפעול רבות לשנאת ישראל בדרך ישרה, במראה עין, המעמיק רשמו בנפש ומשאירו לדורות. המחזה הוא מקרה רצח שעשו היהודים לנוצרים בימים עברו, או טרגדיה מ”האינקוויזיציה היהודית“. הגדה קדומה בפי הערבים, “זונואש” מלך היהודים¹⁹ בארץ חמיאר בערב (במאה הששית) לקח את שכניו ועבדיו יושבי נגראן הנוצרים ויחפור תעלות וישימם בהן וישרפם כלם באש. האגדה הזאת בדויה היא מעקרה, כאשר הוכיחו זה סופרי סה”י (גרטץ ור' יוסף הלוי ועוד) והמקרה הכוזב הזה הלבישוהו עוד במקרים ושיחות מעוררת נקם וחמה. לא אדע אם המחזה נערך על הבמה, אך הטרגדיה כשהיא לעצמה בקריאה לבד דיה לפעול את פעולתה הממארת.

תבלין יש עוד בארצות אלו לסם המות של הישועים: ראשונה, המחמדים בעצמם מבינים כבר תכונתו של הזאב הזה המתלבש בעור כבש ומכירים גם בהם את הבנים של טורקומדו וסיעתו, אשר דנו את אבותיהם הערבים בכל מיני מיתות ויכום מכות נוראות אשר לא נרפאו מהן עד היום. שנית אגודות הבונים החפשים, המתפשטות מאד בארצות הערבים, הן לוחמות בהישועים והקתולים ומפרסמות ספרים להוכיח תעלוליהם ומזימותיהם, כמו ספר היהודי התועה וכדומה לו. גם החכמים המועטים, העובדים להרחבת המדעים, אשר הישועים עומדים לשטן להם, מגלים את קלונם, ויחד עם הכפירה המדעית מתפשטת גם הכפירה בהאבטוריטט של מגיני דת האלה.

שלשה עתונים נדפסים בערבית, שמטרתם גם לעורר מדנים ולגרות את ההמון בישראל ולעולל עלילות:

“אַלְבַשִיר”, בת קולם של הקלריקלים, היוצא בבירות. הוא מבקש בכל מיני תחבולות להבליט את שנאתו לישראל; אך הממשלה המקומית, כשנודעה לה זאת, היא סוטרת על פיו וסוגרתו לזמן מה.

אַלְסַיַאר“, היוצא במצרים. עלילותיו וכזביו הם דברים שנלעסו כבר בכל לשון, והוא מוסיף עליהם דברים גסים מבלי בושה, והעתון הזה נכנס בסוריה וא”י ואין מי שימחה!

“אַבוּ אַלְהַול”, יוצא במצרים. הוא עזב את השנאה הדתית ומשתמש רק בשנאה האקונומית, מעין דבריו של דרומון וחבריו בפריז. דברים כאלה, הנוגעים לממון ולגוף, היו מרבים להרע, אלא שהכל יודעים כי איננו מבקש רק “דמי לא יחרץ” ואינו כדאי לטפל בו.

־־־־־־־־־־־

והיוצא לנו מזה: כי השנאה לישראל נוצצת ועולה בספרות הערבית הנוכחית וחודרת ובוקעת גם אל הלבבות שאינם מכשרים לזה מעקרם.

והיהודים עומדים ומחרישים!

מארצות אירופה יצאנו וידינו על ראשנו, ואל ארצות הקדם נבוא וידינו על פינו, נאטום אזנינו לבלי נשמע דבר מגנה עלינו, אבל אחרים ישמעו וילמדו להכיר אותנו אך לרעה ולראות בנו את הסכנה הגשמית והרוחנית להארץ וקנינה.

אם באירופה נעבוד מבלי תועלת לשרש ולעקר את השנאה לנו, מורשת אבות הנטועה וטבעה בלב האומות, ולכן האמצעי האחד להציל את כבודנו ורוחנו לנו לעצמנו הוא: להוציא את עצמנו מתחת השפעת “ההסכמה הכללית²⁰, – הנה פה, בארצות אלה שהזכרתי, עלינו למנוע גם אחרים מלקבל את השפעת ההסכמה הזאת. בארץ אבותינו והארצות הסמוכות לה עלינו להודיע את טיבנו ולהיות בהויתנו ופעולתנו מחאה גלויה נגד כל דבה ועלילה שמוציאים עלינו והעקר, להיות בארצות אלו, בשפתן וספרותן כ”בעלי בתים" חשובים ולא כאורחים.