“מה דלים פני העם אשר אזניו אטומות משמוע את קול העתיד”
(יעקב שטיינברג)
העמדת היצירה הרוחנית לתחומיה השונים במרכז העשייה במצב של שלום עם המדינות השכנות, חיזוק היצירה התרבותית והספרותית, העמקת הזהות הלאומית המשותפת והעלאת האדם, הם חזון העתיד המיוחל שלקראתו צריך לצעוד.
יום שבו הופעת ספר עברי חדש תזכה לכותרת ראשית בעיתון, כחדשה חשובה וכחלק מן השגרה העיתונאית כאחד, יהיה בו כדי להעיד שמדינת ישראל נמצאת בדרך הנכונה והיא יכולה להשקיף בביטחון לעבר חמישים שנים נוספות.
“מיום שחרב בית־המקדש נטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות” (סנהדרין יא) לכן, חזון העתיד, מעוצב על פי מרירות העבר בצלמו של החוזה אותו. המשאלה היא שמה שנפגם בהווה יתוקן בעתיד.
תרומתם של הספרות העברית לגיבוש התודעה הלאומית, להחייאת הלשון העברית ולהקמת מדינת ישראל היא ענקית. הספרות העברית התוותה את הדרך, השפיעה על המציאות ושינתה אותה. המציאות הלכה בעקבותיה והתגשמה על פי חזונה. גיבורי הספרות דיברו ביניהם עברית זמן רב לפני שמציאות זו נעשתה ממשית וחיו בתוך מדינה עברית כאילו היא כבר קיימת. הם התהלכו “בשדמות בית לחם” הרבה לפני שכף רגלם דרכה בה. הספרות העברית ככלל וכל יוצר ויוצר בנפרד, ראו את עצמם אחראים לגורלו של עם.
במדינת ישראל שבעוד חמישים שנה, חייבת הספרות בפרט והיצירה התרבותית הלאומית בכלל, לחזור ולתפוס את מקומה המרכזי. בעידן של שלום, המאמץ העיקרי צריך להיות מוקדש לחיזוק הרגשת השותפות של היחידים, העושה אותם לעם. וזאת מבלי לבטל את ייחודו של הפרט, את הרבגוניות התרבותית, את ריבוי המנהגים והשוני שבין האמונות והדעות. הספרות יש בכוחה לבטא את האחדות שבתוך הריבוי, ולשמש כמצע התרבותי המשותף, של הזהות האישית והלאומית. בכוחה של הספרות לתת ביטוי אישי וקולקטיבי לפלורליזם המאפיין את הרבדים המגוונים של החברה הישראלית.
הכרת היהדות והמסורת הרוחנית והספרותית המפוארת שלה, שהיא הכרחית להבנת הספרות העברית והישראלית, לא פחות מאשר ליצירתה, יהיה בה כדי לקרב את הישראלים למורשתם, ולחזק את הקשר בין פלגי החברה המרוחקים, במיוחד מה שמכונה “דתיים” ו“חילוניים”. סובלנות, אהבת־אדם וכבוד הדדי, יכולים להיות פועל יוצא מחינוך הומניסטי, שלספרות יש חלק נכבד בו.
לתוך מעגל הסופרים ייכנסו קבוצות חדשות של יוצרים, בניהם ונכדיהם של מי שהיו “עולים חדשים” בשנות השמונים והתשעים, מרוסיה ומארצות חבר העמים, כמו גם מאתיופיה ומגלויות אחרות, וישתלבו בקבוצות הקודמות. עמהם יחד יפעלו סופרים מסורתיים וחפשיים, מזרחיים ומערביים, נשים וגברים ובעיקר ילידי הארץ, בניהם וצאצאיהם של כל שילובי־הגלויות האפשריים. רומנים וסיפורים על החוויה האתיופית, שבהם ידובבו הסופרת והסופר את בני משפחתם, כמו גם על “יציאת רוסיה” והארצות השכנות, יאכלסו דרך־קבע את מדף הספרים העברי, יחד עם שירה, מחזה, זמר ופזמון, מסה ומחקר. כל אחד יבטא את החוויה האישית שלו בקולו הייחודי ובכך יתווסף נדבך חדש לבניין המפואר של הספרות העברית והישראלית לדורותיה. הסופר העברי והישראלי, ימלא בראש ובראשונה את התפקיד שנועד לו מטעם עצמו. הוא יהיה שליח לבו והאמת שבלבו בלבד. אבל בכוח אמִתו ואמונתנו יהיה לו כוח מוסרי רב בתוך החברה. בתוקף מעמדו העצמאי יהיה מכובד על הרבים. אם ירצה ישמיע גם את דברו מחוץ לתחומי הספרות, ויהיה מי שיקשיב. מצבו הכלכלי יהיה איתן ויוכל להקדיש את עצמו ליצירתו ולהתפרנס ממנה, אם משום שמספר קוני הספרים יגדל, אם בגלל התרגומים שיתעצמו, ואם מכוחה של התחייבות המדינה לשאת על כפיים את אנשי־הרוח שבתוכה ולפרנסם.
קהל־קוראים מתרחב והולך יצטרף אל מעגל־הצרכנים של הספרות העברית. היא תצליח למצוא מסילות לנפשו, לפרנס את עולם הרגשות שלו ולעצב את אישיותו. אפשר יהיה למצוא בה מזור ופשר למצוקה ולמצבי לחץ ולהיעזר בה כדי לצאת מחוזק, מנוחם ונכון להמשך ההתמודדות עם קשיי החיים.
בראש ובראשונה תמלא ספרות זו את ייעודה של ספרות באשר היא ספרות. היא תפנה אל היחיד ואל לבו, תטלטל אותו, תעורר בו רגשות ומחשבות ותביא אותו למודעות עצמית ולחשבון נפש. על אף כל אמצעי הטכניקה ההולכים ומתפתחים שיקיפו את האדם מכל עבר, תמשיך הספרות לנגוע, והספר יוסיף להיות מוקד להתייחדות אדם עם עצמו. בספרות זו ימצא כל אחד מה שהוא מחפש, בגיוונה ובשפע שבה, תוכל לשמש מזון רוחני לאליטות ולקהל הרחב.
הספרות תחזור להיות הזירה הטבעית של “מלחמות התרבות” וההתגוששות הרוחנית, בין הדעות וההשקפות המנוגדות שבחברה, מעל דפי העיתונות וכתבי־העת לסוגיהם, דבר יום ביומו, ולא ב“גיטאות” מצומקים בהזדמנויות “חגיגיות”.
המגע עם תרבויות ארצות־המוצא, יעמיק ויעשיר את הספרות המקורית. הספרות תצליח להדוף את “גלי האמריקניזציה” המאיימים לטשטש את הייחוד הלאומי ולרדד את התרבות ולהשטיחה, וזאת מבלי לפגום ביכולת לקבל את הטוב והיפה המצוי בעולם הגדול. הפתיחות אל העולם ותרבותו תביא לחיקוי מתוך התחרות ולא לחיקוי מתוך התבוללות, כביטויו של אחד־העם.
הלשון העברית תתרחב, תתעשר, תתגמש ותתפתח, מתוכה ובמסגרת השפעות־חוץ מבורכות שהיא מסוגלת להטמיע בקרבה. תימצא דרך להנחיל שפה עברית טבעית ותקנית לתושבי הארץ, מבלי לוותר על החיוניות של שפת הרחוב והרעננות של הלשון הפרחחית בקהלים ובגילאים שונים.
הרמה הגבוהה של הספרות העברית, לצורותיה השונות, נושאיה המרתקים הלוקליים מאוד והאוניברסליים לא פחות, יביאו אליה, באמצעות התרגום ללשונות העולם, קוראים רבים מחוץ למדינת ישראל. הספרות העברית תיעשה לאחד מענפי היצוא המכובדים ולאחד השגרירים היותר חשובים שיגלו את פניה התרבותיים והיפים של מדינת ישראל, אם לא “כאור לגויים” הרי אחד האורות.
כל האמור על הספרות העברית והישראלית, נכון גם ביחס לתחומי התרבות האחרים, ובמיוחד האמנויות המילוליות, ובראשן התאטרון והקולנוע. אבל כוחו יפה גם לתחומי התרבות והיצירה האחרים, כגן מוסיקה, ציור, פיסול, מחול ושילוביהם המגוונים והמרתקים.
הספרות היא מד־הדופק של האומה וקול־הלב שלה. היא עדות מוחשית לכוח חייה ולחיוניותה. החזרת הספרות העברית לכותל המזרח של ההוויה הישראלית, יש בה, כפי שאני מקווה, ערובה להמשך חייו של עם ישראל בארצו ולמתן משמעות לקיומו. באמצעותה יתחזק המשולש הקבוע של עם־ארץ־שפה, שנקבע בעבר כבסיס הלאומיות העברית ויימשך גם בדורות הבאים.
דצמבר 1997
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.