רקע
נורית גוברין
גיאוגרפיה יהודית

המקום קיים בזיכרון הקולקטיבי של החברה ואנשיה באמצעות הספרות. הספרות היא המשמרת את זיכרון־המקום למען העתיד. הרבה לאחר שזכר המקום הממשי נשכח, לאחר שהמקום עצמו נחרב, או השתנה עד לבלי הַכֵּר, נשאר זכרו ונשמר ביצירות הספרות, למען הדורות הבאים. זהו אחד התפקידים המרכזיים של הספרות, לשמר את הזיכרון הקולקטיבי של עם ושל חברה.

בספרו של איטאלו קאווינו ‘הערים הסמויות מעין’ (תרגום: גאיו שילוני 1972) ששימש כאחד ממקורות ההשראה לספרי ‘כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית’, נכתב בין השאר:

“כל אימת שמגיע לעיר חדשה, חוזר הנוסע ומוצא עבר משלו, שלא ידע שהוא שייך לו [־ ־ ־ ]. האם אתה נוסע על מנת לשוב ולחיות את עברך? זו היתה, עכשיו, שאלתו של החאן; ואפשר לנסחה גם כך: האם אתה נוסע על מנת לשוב ולמצוא את עתידך?! (עמ' 32)”.

זיכרון העבר הוא המעצב את ההווה ואת תקוות העתיד, ומהותה של עיר איננה נמדדת רק במידות רחובותיה ומספרם אלא, כפי שכותב קאלווינו: “לא מאלה עשויה עיר, אלא עשויה מן היחסים שבין מידות חללה לבין אירועי עברה” (עמ' 3).

הספרות היא המעצבת מערכת יחסים זו שבין “מידות חללה לבין אירועי עברה” של עיר, או מקום יישוב, באותה דרך שעשה זאת עגנון וביטא זאת במלה: “מלואה”, “עיר ומלואה”.

תפקיד זה, של שמירת הזיכרון הקולקטיבי של המקום באמצעות הספרות, מהותי ומרכזי במיוחד בהיסטוריה של עם ישראל ובכל מה שקשור ל“גיאוגרפיה יהודית”.

במושג זה, “גיאוגרפיה יהודית”, הכוונה לכל העיירות והמקומות בגולה, שבהם חיו ופעלו יהודים, וזכו לתיאורים ספרותיים מסוגים שונים. למקומות אלה חשיבות מיוחדת בהיסטוריה היהודית, ללא קשר לחשיבותם להיסטוריה ולגיאוגרפיה של העמים והארצות שבתוכם הם מצויים. חשיבות מיוחדת זו באה להם בזכות אישיות בעלת ייחוד שפעלה בהם, שעשתה מהם מרכז והוציאה את שמעם ברבים (קוצק); ישיבות ומקומות תורה מפורסמים שהיו בהם (וולוז’ין); קבר של רב או צדיק שנקבר בהם (אומאן); חבורת סופרים שפעלה שם (אודסה); כתבי־עת שהופיעו בהם (ליק), סופר ואיש רוח שנולד שם (קרסניסטב) ועוד ועוד. אין צורך לומר, שמקומות אלה בין שנשתמרו, אבל בלא יהודים, ובין שנשתנו או נחרבו, זכר קיומם נשמר בדפי הספרות בלבד.

שימור זיכרון המקום ויושביו בספרות העברית החדשה החל כבר בסוף המאה ה־19 והתחזק בראשית המאה ה־20 ולאחר מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהסופרים העבריים, ילידי העיירה היהודית, חשו שהעולם שבו נולדו ובו עוצבו חוויות התשתית הראשונות שלהם, הולך ונעלם במהירות רבה, וכי חובתם היא להציב לו ציון ולתאר לדורות הבאים, כיצד היה לפני שייעלם לא רק באופן פיזי, אלא גם מזיכרונם של יוצאיו. כך, למשל, ראה את עצמו ברדיצ’בסקי כמחויב להציב ציון לעיירה; וכמותו דבורה בארון, שכתבה על כך דברים מפורשים ביותר, וכמוהם רבים אחרים, כולל אלה שכתבו דברים קשים כנגד העיירה וביקרו אותה על־מנת לשנות את מהלך החיים היהודיים — מנדלי, פרישמן, ברנר — אם להזכיר שלושה מתוך רבים מאוד. אביא שלוש דוגמאות למודעוּת זו של הצורך לשמר בספרות את הגיאוגרפיה היהודית, עוד בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, בתפקיד מספר־עֵד, מרבה להזכיר את תפקיד המשמר והמנציח של המספר בסיפורים רבים שלו. דוגמה אחת מתוך הסיפור “פרה אדומה” (תרס"ו):

הנה אנו בני הדור הולכים למות, וקם אחרינו דור אשר לא ידע אבותיו ומהלך חייו בגולה, — והיה אם יקרא בספר ויבקש לדעת מהחיים האלה על ידי קרי וכתיב, ידע מה היו חיינו אז, ידע גם את האור גם את הצללים. ידע כי היינו יהודים, אבל גם בני בשר ודם, ועם כל מה שמשמע בזה… (עמ' קפא).


דוד פרישמן, במסתו על “מנדלי מוכר ספרים” (20.12.1910) (‘כל כתבי’, כרך שביעי ‘פרצופים’, הוצ' לילי פרישמן, תרצ"א, עמ' כח) תיאר כיצד הוא נוסע, “במרכבת מסלת־הברזל במחלקה השלישית” ורואה “עלם צעיר לימים” קורא בספר, וכשהוא מפסיק מקריאתו ומביט “בבלי־דעת־מה על סביבו” בתוך קרון הרכבת ומחוצה לה “לא ידע כלל ולא הרגיש כלל, כי הפסיק רגע אחד בקריאתו. כל אשר ראה פה בתוך המרכבה על סביביו היה לו, לא פחות ולא יותר, כאילו היה כל־זה גם הוא רק שורה אחת מתוך הספר, שמחבר הספר כתב אותה גם הוא, לא הרגיש שום הספקה באמצע…” (עמ' כט). לאחר מכן מתגלה כי מחבר הספר, שקרא העלם היה מנדלי, והעלם הקורא היה דוד פרישמן עצמו.

ועוד אמר פרישמן על מנדלי, דבר שבח, שמקץ שנים התברר כנבואה איומה שנזרקה לתוך פיו: “אם יבוא מבול וימחה עיירות ישראל במזרחה של אירופה והיו סיפורי מנדלי מתכונת לאותן עיירות, על פיהן יוכל הבונה לבנות אותן עיירות על כל אשר בהן”. (מצוטט על־פי פנואלי, ‘חוליות בספרות העברית’, עמ' 86).


בסיפורה “מה שהיה” (תרצ"ח) כתבה דבורה בארון:

אומרים, כי בתמורות העתים נכחדו שם כל אלה ואינם עוד, והרי אני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית, שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שׂוּמָה עלי — למען הקים להם לדברים זכר — להטביע את רשומי על הניר? (‘פרשיות’, עמ' 127).


עגנון, כברדיצ’בסקי וכדבורה בארון לפניו, עשה את עירו בוצ’אץ' למרכז העולם. בעיר זו התרחשו המאורעות היסודיים בחיי האדם ובחיי האומה וגם בחיי המספר. כל מה שמתרחש בעולם הגדול, התרחש בבוצ’אץ', וכל מי שרוצה להכיר את המהלכים הטיפוסיים של האדם בכלל, של עם ישראל ושל המספר, יקרא על מה שקרה בעיר זו. העיר הנידחת היא־היא המרכז, טבור העולם, הדגם לחיי האדם בעולם והאדם מישראל.

כזאת קרה גם בספרויות של עמים אחרים. כך עשה ג’יימס ג’ויס לדבלין עירו, וכך עשה ויליאם פוקנר לריפלי עירו שבמיסיסיפי, ולארצות הדרום של ארה"ב בכלל.

זהו הבית וזו הסביבה, ואלה מקרינים על הדמויות ומעשיהם. וככל שיהיו ייחודיים ומהימנים יותר, כך יהיה בכוחם לייצג את האדם והתנהגותו בכלל, בדרך־כלל.

‘עיר ומלואה’ קרא עגנון לסיפורים על בוצ’אץ' שריכז בתיק בשם זה, כפי שכתבה בתו אמונה ירון באחרית הדבר לספר שהופיע מעזבונו בשנת תשל"ג. שם המבוסס על הצירוף: “ארץ ומלואה” שנזכר במקומות אחדים במקרא (דברים לג 16; ישעהו לד 1) ופירושו: התוך הממלא את כל בית הקיבול, כל ההיקף, הכל בשלמות המרבית האפשרית.

עגנון עשה מבוצ’אץ' מרכז ההוויה האנושית. הלאומית והאישית בכל יצירתו שנכתבה על רקע זה, וגם בזו שנכתבה על רקע של מקומות אחרים. בוצ’אץ' קיימת תמיד ברקע, גם אם אינה נזכרת.

מה שעשה עגנון לבוצ’אץ' עיר הולדתו, שעשאה מרכז העולם ומרכז ההוויה, מתבקש מכל סופר וסופר לעשות למקום הולדתו שלו. עגנון הראה את הדוגמה כיצד מקום קטן ונידח, בעל שם “מגוחך” ובלתי אפשרי, הופך תחת ידיו למרכז הבריאה. הפרובינציה היא המרכז. אין מקום נידח ובלתי־חשוב, אין מתכבדים בכבוד המטרופולין, אלא להפך, הופכים את מקום ההולדת למטרופולין. כל מקום שאדם נולד וחי בו יכול להיהפך למרכז, אם יחוש גאווה בשלו, ולא יתבטל בפני מקומות חשובים, אבל שאינם משורש נשמתו. עגנון הראה את הדוגמה של מימוש הגיאוגרפיה היהודית בספרות העברית במיטבה, וחיזק את המודל של המיתולוגיה הפרטית של המודל, הנעשית לנחלת הרבים. בעקבותיו, מדעת ושלא מדעת, הלכו כל אלה שהפכו את המקום, מקומם, למיתולוגיה משותפת לרבים.

אחת המסקנות העולות מן המחקרים בספרי ‘כתיבת הארץ’ על הקשר בין המקום לבין הספרות הנכתבת עליו היא, שהתייר היהודי והישראלי אינו יכול להיות תייר “סתם”. לכל מקום שילך ולכל מקום שיגיע, זהותו היהודית והישראלית נסחבת עמו. בכל מקום הוא עורך השוואה, כמעט בעל כורחו, בין המקום הזר לבין ארצו, ובכל מקום עולה כל ההיסטוריה היהודית שהתרחשה במקום זה, ואיננה מאפשרת ראייה משוחררת והנאה של תייר תמים, תייר ככל התיירים.

איני יודעת איך יהיו פני הספרות בעשור הבא ובאלף הבא. הסיכומים והמסקנות מן החומר הספרותי שנאסף בלמעלה ממאה שנה של ספרות עברית וישראלית, מוליך למסקנות אלה. גם אם יברח התייר הישראלי לוונצואלה, כדברי השיר, או לניקראגואה, כשם ספרו של אהרן מגד, זהותו היהודית והישראלית תרדוף אחריו ותלווה אותו, ולעתים דווקא תתחזק במקומות זרים אלה. הוא תמיד יישאר בפתח־תקווה, כלומר כאן.

שבט תשנ"ט




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!