“מאירל בעל החברות” – כך כנוהו כל אנשי העיר למגדול עד קטן – ומאירל איש קטן קומה ודל בשר, קל כעופר האַילים, מלא רגש ותנועה, ידיו ורגליו לא תשבתנה רגע מעבודתן, גם פיו ולשונו וכל יצורי גוו נעים ונדים בלי חשך כמו היה כסף־חי עצור בקרבם; על הרוב היה נראה מאירל בחוצות הומה ומרדף כמו גלגל לפני הסופה, ואם לא היה איש עימו, אז דבּר אל עצמו, אך אם פגש באחד ממכיריו, אז לא יצא נקי מתחת ידו, כי טרם שם מנוס לנפשו היו ידיו מונחות על כתפּיו ובהלך הדבּר החל להניע אותו הנה והנה כאשר ינוע בכברה, ובדרך אגב החליק לחייו, ואחת מאצבעותיו באה בסבך זקנו ותמרוט את שערותיו, עד כי צעק רעהו מעצמת מכאוביו; אבל מאירל לא שם ליבו למכאובו ולא הרפה ממנו, עד כי נרצה לו וישלם חפצו. ובכל עת אשר עבד מאירל עבודתו ביד חזקה ובזרוע נטויה, ידע כל איש כי עוסק הוא ביסוד איזו חברה חדשה; ומאירל היה מתעסק תמיד בחברותיו, כי בהן כל חיי רוחו, וגם היה מתימר באהבתו אותן ויקרא להן “בנים”. ואכן ממרים היו הבנים האלה את אביהם וישכחו צור מחולליהם, כי כמעט באו לכלל חברה, היה ראשית מעשיהם להוריד את מאירל מן הנשיאות ולתת הכהונה הזאת לאיש אחר. אז היה מאירל בעיני עצמו כתרנגולת המגדלת אוזות ועיניה כלות לראות את צאצאיה שטים בנהר והיא לא תוכל לבוא אליהם. אך כל אלה לא מנעוהו מבוא שנית עד משבר ומהוליד יום יום חברה חדשה…
אין איש אשר יודע אל נכון, מדוע עצבו בניו את רוחו, אך כפי דברת רבים פיהו ולשונו היו לו למכשל ולפוקה. מאירל דמה בנפשו כי קסם על שפתיו, ובכל פעם אשר נאספו חבריו לאסיפה הראשונה, יצא מזוין נגדם בדרשה גדולה; ואמנם הדברים הראשונים אשר היו צרורים בזכרונו יצאו מפיו בלי מכשל ופגע, אך כמעט כלה את ההקדמה בא לפתע פתאום במשעול צר, בלי יכלת למוש ממקומו. ברגעים כאלה היה מאירל מעורר שחוק אין קץ. כטובע בנהר פרש את ארבות ידיו לחתור אל היבשה, אך תחת לחלץ מצרה נפשו בא מן הפח אל הפחת. לשווא שאג בעניו: “אדוני היקרים, שמעו נא, אדוני היקרים!” האדונים היקרים הי אבירי לב, ומלבד כי לא חשו לעזרתו, עוד לא מנעו משחוק פיהם; ומאירל נאבק ברוח נואש מחצה עד צוואר, ומדי האָבקוֹ היה כופל ומשלש הקריאה “אדונים יקרים!” אך ללא הועיל, כי במקום רוח והצלה עלה שאון הנאספים באזניו, וקול לעגם כקול רעם בגלגל. אז ידע מאירל כי בנפשו הוא וינס בפחי נפש מן האספה, אך לא אֵחר לקחת מהם נקמתו, ויברא לו חברה חדשה, חברה כנגד חברה…
באחד הימים יצא מאירל מאת האספה הראשונה כדרכו תמיד אָבל וחפוי ראש, וברוב שרעפיו בקרבו לא ראה ולא התבונן, כי איש אחד הולך מאחריו ומתחקה על שרשי רגליו.
"בנים משחיתים שפך מאירל מרי־שיחו לפני עצמו “לשווא טיפחתים ורביתים – אלכה ואעשה לי חברה חדשה!”…
ברגע הזה נשמע פתאום קול מאחריו:
“כן דברת, גם ידי תכון אתך – חברה חדשה!”
נבהל ומשתומם הביט מאירל לאחוריו, וירא והנה איש גדול־זקן הולך אחריו ושומר צעדיו.
“מה לך ולי?” הרעים עליו מאירל בקולו “השע ממני אנוכי לא ידעתיך!”
“אל נא באפך!” הרגיעו השני "ידעתני או אם לא ידעתני, אחת היא, אך זאת ידעתי כי כל אנשי העיר ידעוני, ידעוני בשם “גרונם בעל החברות” –
“בעל החברות?” השתאה מאירל בקרבו – הבא זה להתל בי?
“אל תתפלא” קרא השני “זה שמי וזה זכרי, ואנוכי נשבעתי לך בזקני ובפאות ראשי, כי אנכי אהיה בעזרך ליסד חברה חדשה, חברה טובה ומועילה, אשר לא תופר עד מהרה…”
חברה! – צלצל המלה הזאת הלהיב את לב מאירל.
“באר לי דבריך, ידידי!” הנעים את קולו “ומה החברה אשר תאמר ליסד?”
“חברה” ענה השני בקול דק וחד “פשוטו כמשמעו” “חברה” אבל, חברה כזאת עוד לא יסדת עד כה, ואם עוד לא ירדת לעמק דעתי אפרש לך הדבר באר היטב: הנה אנכי אהיה בעזרך ליסד חברה טובה ומועילה, אך אתך תשתתף עוד נפש אחת, וזאת האחת תתן לך לקיום החברה שלושת אלפים כסף – הבאת עד חקר דבריי?.."
מאירל הוסיף עוד להנעים את קולו:
“הואל נא, ידידי, לדבּר איתי במראה ולא בחידות!”
“במראה” השיב השני, “כן דברת, במראה” ובדברו הושיט ידו אל צלחתו ויוצא משם תמונת עלמה יפה…
“ומה תאמר אל המראה?” שרק השדכן בפיו ויקרוץ בעיניו “העלמה הזאת אשר אנכי מראה לך בזה תשתתף אתך ביסוד החברה ולקרן קימת תשקול על ידך שלושת אלפים כסף…”
מאירל שחק מטוב לב.
“אם כן” קרא בקול מפיק רצון “הלא אחד השדכנים אתה, ומדוע לא הגדת לי זאת מראש?..”
“הלא אמרתי לך כי בעל־החברות אנכי – ומה תאמר אל המראה?”
מאירל השקיע ראשו ורבו במראה תמונת העלמה.
“שֵׁמע העניין הזה עולה יפה” – השיב בהרחבת הדעת…
“שמע” שנה השדכן אחריו “ומה תתן ומה תוסיף לך השמועה? טוב מראה עיניים ממשמע אזנים – שמע לעצתי בוא איתי עירה ס. ושם תראה ולא תשבע עיניך מראות – הבאת עד חקר דברי?..”
ומאירל לא רק בא עד חקר דבריו, כי אם גם בא אל העיר ומשם אל הבית אשר הביאהו אליו השדכן, ושם ראה ויוכח לדעת, כי לא הוּגד לו גם החצי, כי הצטינה העלמה ביופי ובחכמה שבעתיים מאשר הגיד לו, וכראות השדכן כי לב מאירל בוער כאש צרבת הטהו הצידה וילחש לו באזנו “כזה ראה וקדש!”; ומאירל בא עד חקר דבריו ויבוא את הנערה בברית הארושין ואחרי כן בברית הנשואין, וכן יסד את חברתו החדשה, חברת עולם אשר לא תופר. וביום חתונתו ושמחת ליבו חשף זרוע עוזו וירא כחו וגבורתו בדרשה גדולה אשר דרש על היין, וגם לא נכשל בדבורו ולא בא במשעול הצר כמקדם אך הפיק רצון מאת כל הקרואים ומה גם מאת בעלת בריתו ומאת אבותיה אשר שקלו על ידו שלושת אלפים כסף לתכלית קיום החברה…
אז נחה שקטה העיר, אין מצמיח חברות חדשות לבקרים, אין מרתיח עיר ויושביה כמרקחה, אין רודף ואין הומה בחוצות, כי מאירל בעל החברות יצא את העיר וידו יסדה לו עם בעלת בריתו חברה חדשה, ברית עולם לא תופר.
* * *
כעשר שנים עברו מן העת ההיא ובשכבר הימים נשכחו דברים רבים מלבי, וכן שכחתי גם את מאירל בעל־החברות וכל חברותיו יחדו. בעת ההיא הוליכני מסחרי לעיר וויען. ואחרי הפנותי מעסקי, הלכתי לראות בחמדת העיר, בבניניה, בארמנותיה ובבתי משישה, ואבוא גם אל היכל הבירזה הבנוי לתלפיות, וארא שם המונים, המונים, רצים ושבים, פני להבים פניהם, דוחפים איש את רעהו בצד וצועקים בגרון נחר, אלא מזה: “אנכי נותן!” ואלה מזה: “אנכי לוקח!” וההמון הולך וסוער, עד כי לא יבין איש את שפת רעהו. בתוך ההמון הגדול ראיתי איש אחד אשר משך עיני עליו, והוא קטן־קומה, בעל בטן מלאה ופנים צוהלים משמן, שרשרת זהב גדולה על חזהו, ועל אצבעותיו טבעות זהב משבצות אבני נזר, ומשקפים זהב צרוף רוכבים על חוטמו, אך למרות משמן בשרו קל הוא כקצף על פני המים, הוא דובר וכותב, מוכר וקונה, וברגע אחד יראה בכל עבר ופנה, עד כי היה בעיני כקוסם, הוא דובר באלפי פיות ועובד בידים אין ספורות. רגע עמד בתוך אגודת אנשים, ובו ברגע הוא עומד ומתַוֵךְ בין שני אנשים נצים, התעיף עיניך בו והנה אחת הלביבות בידו ופיו טרוד באכילה, ובעצם הרגע ההוא רגליו עומדות במרום הבירזה וצוח ככרוכיא: “מי ללאמבארדען אלי!”
“מי הוא זה האיש?” שאלתי את אחד ממיודעי…
“הוא אחד מאדירי הבירזה” ענה הנשאל, “אהוב לכל באי שער הבית הזה, ושמו מאַקס פאלקענהיים”.
“מאַקס פאלקענהיים”. – שיניתי אחרי דבריו, ואתאמץ לזכור ראשונות אם לא מוזר לי השם הזה –
“כן הוא” השיב לי מיודעי, "אך כאשר שמעתי הוא יליד ארץ גאליציא, ואנשי עירו לא קראוהו מעולם מעודם בשם משפחתו כי אם בשם הכנוי: “מאירל בעל החברות”.
עתה לא יכולתי למשול ברוחי ואקרב אליו, אך כמעט שם עיניו בי והנה כפות ידיו מונחות על כתפי והוא קורא בקול ששון:
“האח, האתה פה? מתי באת הלום? תן תודה, העלה על דעתך לבקר אותי בביתי? חי אנוכי, כי שש אנכי לראותך, אך הודיעני נא, מה המוצאות את עיר מולדתי, ומה שלום מכירי ומיודעי? החיים ושלמים הם? כזאת לא חשבתי ולא פללתי כי תהיה בוויען ולא תדרוש לשכני – אין זה כי אם רוע־לב! אך נוקשת וגם נלכדת, הפעם לא תמלט מידי, אתי תלך, או האם אין את נפשך לראות את ביתי ונחלתי?..”
כמאז גם עתה יצאו הדברים כזרם מים כבירים מפיו, ולא חכה לי אף רגע אחד להשיב לו על אחת משאלותיו…
“בוש תבוש” הוסיף אחרי רגע, “הנך פה ולא פקדת את נוי, אך הנך בידי, לא ארפך ולא אעזבך, אנהגך ואביאך אל ביתי, אך חכה לי כמעט רגע, כי עוד עסק אחד לי פה בבית!..”
העסק האחד היה כפול שמונה, לזה נתן ומזה לקח, לזה הציע אַחד הענינים, ומזה קנה סכום שטרי־מדינה, ובדרך אגב הכה אחד מידיו על שכמו, עד כי נזדעזעו כל אבריו, ובטרם מצא המוכר עת להביט אל אחוריו, והנה הוא עומד ומביט בפנקסו, כמו לא ראה ולא ידע מכל הנעשה – ובכל אלה לא גרע עיניו ממני וישמור את צעדיי…
“תם ונשלם” אמר אלי אחרי שובו אלי, “לכה ונלכה!”, ובדברו שם ידו בזרועי וימשכני אחריו בחזקת יד.
לא יכולתי ללכת בעקבותיו, כי בחיפזון ובמנוסה דרכו, ולכן נסחבתי אחריו, עד כי כמעט לא נותרה בי נשמה, ולולא היה ביתו אך מרחק רגעי מספר מן הבירזה, כי עתה נפלתי שדוד על חוץ…
“זה ביתי ונחלתי” אמר אלי בעמדו לפני בית אבנים, בנין גדול ורם, בעל חמש קומות עם ארבע צלעות הפונות אל כל עבר הרחוב…
“עלה ונעלה” אמר אלי אחרי הנפשי מעט מעמל הדרך "כי אנכי אויתי למשכן לי את הקומה השלישית, יען אוהב אנכי את התנועה, כי ממנה תוצאות חיים…
משכנו וכל כלי־הבית היו ערוכים ומסודרים על פי רוח העת בטוב טעם ודעת. הכל על מקומו במשטר וסדר, מהודר ומקושט, מלא חן ויופי, עד כי יוכל כל איש לשפוט בסקירה ראשונה כי אשה משכלת צופיה פה הליכות ביתה…
כבואנו אל החדר הראשון מצאנו את אשתו עוסקת בנקיון כלי הבית, אשה יפה וקטנה, בעלת פנים שוחקים ועיניים שחורות נוצצות ככוכבים, והיא לבושה מעיל לבן ומצנפת לבנה עם לולאות תכלת על ראשה…
“זה דודי וזה רעי” אמר מאירל אל אשתו בהציגו אותי לפניה "מבלי ספק תשישי גם אַת לראות את ידידי מנוער, בן עירי האדון ס….
מבלי התיפה הרבה הושיטה לי את ידה הקטנה ותברכני לשלום…
אך רגעי מספר חלפו ואתודע אל האנשים הטובים האלה כמו הסכנתי מעודי להיות בחברתם. אשתו העבירה כל טובה על פנינו, מגדנות וממתקים, גם מכונת החמים הציגה על השלחן ותמלא הספל לפני כל אחד מאתנו, גם היא התארחה לנו בכל פעם ותלבבני בעיניה לאכול ולשתות, ומאירל בעלה לא נלאה לשאול ממני שאלות, גם ספר לי מכל הקורות אותו במשך הימים אשר לא ראינו איש את רעהו, איך אבד אחרי נשואיו את כל כספו בענין רע ואיך הרהיבתהו אשתו החכמה בנשים להעתיק מגורו לעיר וויען, כי לא פה המקום לאיש אוהב עבודה כמוהו, עליו לבקש כר־נרחב ומקום מסוגל למעשה ולפעולה, והוא לא אחר משמוע לעצתה וילך וויענה וכאשר נבּאָה לו כן היה, כי שם מצא ידיים לפעולתו וה' צוה לו את הברכה בכל משלח ידו…
בכל שיחה ושיחה פזר מלא חפנים כבוד ותהילה לאשתו, עד כי לא יכלה עוד נשוא ותסגור בידה הקטנה את פיו באמרה לו בשחוק: “אל נא תרבה לדבר הבלים פן יחשבך ידידך לבעל הזיה ומפריז דבר…”
“לא” קרא הוא בהסירו את ידה מעל פיו “למען האמת לא אחשה. אנכי לא הפרזתי על המידה אף כמלא נימא, אַתּ אך אַתּ היית לי לעינים ולוא לא עמדה לי חכמתך כי אז אבדתי בעניי!”
“ואת החברות?” שאלתי אותו “התשגה עוד באהבתן כמקדם? היסדת גם פה איזו חברה?..”
“אחת ולא יותר”.
“אחת” שניתי אחריו בשחוק “ושמה מה הוא?”
“אהבה בתענוגים”.
“אמנם שם נאה הוא! – הגם רכשת לך חברים רבים לחברתך?”
“אם תחכה לי כמעט רגע ואציגה אותם לפניך” השיב לי, מדי תתו אות לאשתו אשר עזבה ברגע ההוא את החדר. עודנו מדברים והנה לפתע פתאום נשמע קול רעש מאחורי הדלת: תרועת חצוצרה, קול תוף ושעטת צעדים, והנה חיל גדול הולך ובא אל החדר, ילדים קטנים, כלם מזוינים סבלי נשקם, והם הולכים ובאים איש אחר רעהו במשטר וצבא. בראש הגדוד: נער אדמוני ויפה־עיניים, בן שמונה שנים, הולך וּמכה באכזריות חמה את התוף התלוי בצדו – אחריו ילדה בת שבע שנים, רבת חן, הולכת ותוקעת בחצוצרה; אחריה שר צבא מלחמה, בן חמש שנים, כובע נחושת על ראשו וחרבו, חרב עץ שלופה בידו; אחריו אחד הפרשים, בן שלוש שנים והוא נוהג את סוסו, סוס העץ, ברסנו ומכה אותו בשוט; אחריה אשה כבודה בת שתי שנים וצרור מפתחות תלוי בסנורה, כה ילכו מעדנות בסדר ומשטר, כלם מקושטים ומזוינים באופן מעורר שחוק אין קץ… כבר ספרתי אחד לאחד חמישה חברים, ועוד לא תמה הכבודה, כי המאסף אחריהם – מינקת גדולה ושמנה ויונק טוב־רואי בין שדיה, ואחריה – כמעט לא האמנתי למראה עיניי – הולכת ובאה מינקת שנייה וגם היא נושאת עוּלה בין זרועותיה.
“אתכבד נא להציג לפניך את חברי אשר רכשתי לי”, אמר מאירל בעל החברות בפנים מאירות ובעיניים מפיקות עונג וגיל, מידי הוליכו אותי מאחד לאחד: “זה בני בכורי הקצין מו”ה יעקב, וזאת הבאה אחריו האשה החשובה מרת ראָזע, – האדון מו“ה אהרן דוב, – מורנו הרב מו”ה יוסף שמוּאל, – האשה הצנועה המפורסמת מרת רבקה; ואלה שני הפרתמים – הוסיף בקול לצון בהראותו לי באצבע על שני היונקים בין זרועות מיניקותיהם אלה שרי המדינות רכשתי לי בפעם אחת, כי תואמים הם. –"
למרות רצוני פרץ שחוק גדול מפי עד כי שטפו הדמעות מעיני.
“שחוק צדיק תמים!” קרא אלי בקול מלא חדוה וצהלה “גם לבי ירחב וישחק בקרבי בכל עת אשר אשים עיני על החברים הקטנים האלה אשר רכשתי לי – האמנם די מנינם להיות לאסיפה כללית? אבל נכון לבי בטוח כי המה לא יחליטו ברוב דעות להרחיק אותי מן הנשיאות, כאשר הזידו לעשות החברות האחרות. גם מקור הכסף אשר להחברה לא ייבש ולא ידל, ונהפוך הוא עם כל חבר וחבר תגדל ותרבה ההכנסה, האף אין זאת, אתּ בעלת בריתי?” שאל את אשתו הנצבת לימינו “הלא גם לך חלק בנשיאות כמוני!”
הנשיאה הסתירה פניה אשר אדמו מבושת בנשקה את ילדיה איש אחר אחיו בכל פה, ותפקד את הצבא לשוב אל המחנה – אל חדר הילדים – והנה הגדוד הולך ונוסע אל המחנה בקול שופר ורעש תפים כאשר בא איש על דגלו ועל צבאו, והמאסף אחריהם.
“האם אין יתרון לחברה הזאת מכל החברות אשר יסדתי בחיי?” שאל מאירל בלוותו אותי הוא ואשתו עד פתח הבית בהפרדי מהם – “האם אין ברכה בה?”
“אמנם צדקת!” עניתי לו, ולא רק בדבר שפתים כי את בכל לבבי נתתי צדק לדבריו. –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.