“ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעתה כלה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.”

כמה אֻמללים ישאו את נפשם בתפילה הזאת השמימה, כמה עשוקים ורצוצים ישאלו מאת ה' כי יעביר ממשלת זדון מן הארץ ויכון כסאו בחסד וברחמים, כמה לבבות ישברו ככלי יוצר, כמה דמעות תשפכנה כמים, כמה פיות קוראים לאלוהים, קוראים וקורעים לב השמים בקולם; אבל שתם תפילתם ונאקתם תעלה בתהו, כי סגר ה' שער השמים לפניו ולא יתן רחמים לאובדים, ותהי ממלכת הרשעה נכונה והצדקה מרמס לרגליה –

ובכן צדיקים יראו וימקו, וישרים יבכיו וחסידים יאבדו דרך ויואשו מכל תקוה…

אנכי מקדמות נעורי לא מנענו ה' מראות דמעות עשוקים ומשמוע נאקות אביונים, ובעלות התפילה הזאת על שפתי נפשי גחלים תלהט ואחד מזכרונות ימי נעורי עלה יעלה כענן על לבבי…

בבית אשר שם גרו אבותי בעודני נער התגוררו עוד שני אנשים, כל אחד עם משפחתו, והמה שונים איש מרעהו תכלית שינוי בהלך רוחם ובמצבם. האחד מהם היה נשיא העדה, איש מורם מעם וכל תושבי העיר נתנו לו גודל ויקר ויקראו אותו בשמו הגדול והרחב, ר' סענדר ברייטענשטאָלץ. הוא היה בעל זרוע וקדקוד, גדול קומה ורחב־בטן, פניו צהלו משמן, עיניו הקטנות והלטושות כעיני העיט יצאו מחלב, וזקן גדול ואָדום הולך ומכתיר את סנטרו ויורד כדם על פי מדותיו. וכגודל גוו ורחבו, הרחיב גם את גבולות־מעונו וישתרע במלוא גודל העלייה, בששה חדרים מרוחים המלאים כל טוב ומעידים על עושר בעליהם.

שונה ממנו היה השני, כי חלקו לא היה שמן בחיים ולכן קראוהו יושבי המקום בלי כל תואר ומשא פנים רק יעקעלי החנוני סתם. הוא היה איש קטן ומצומצם, דל בשר ורע מראה, שחוח ונדכה, וראשו היה תמיד מט וכפוף על חזהו כמשא כבד מאוד; ואמנם מסבּל היה בראש הזה בשאלה גדולה וכבדה אשר לא מצא לה פתרון, בשאלה המצומצמת בשתי המלות “מה נאכל?”. וכקוטן גוו ודלות תארו היתה גם דירתו צרה וקטנה, כי הוא היה דר עם אשתו וארבע בנותיו, אשר הקטנה מהן היתה ידועת חולי, באחד החדרים אשר בקצה הבית, על יד בית המחראות ושפך הדשן, חדר צר ואפל, מלא צחנה ואויר מחניק, וקירותיו הדקים כקורי עכביש היו לחים ורטובים, כאילו בכו גם הם וישפכו דמעה על גורל בעליהם המר.

וכהשנות גורל האנשים האלה זה מזה כן שונים היו בהלך רוחם ובתולדות חייהם, כי האחד ירד ממרומי על אל עמק עכור, והשני עלה משפל המדרגה למעלה ראש…

אשר יקרא עתה ר' סענדר ברייטענשטאָלץ, היה מלפנים נער משלח, איש ריק ופוחז, והוא בא כערום ובחוסר כל אל העיר באין מכיר אותו ובאין איש יודע מאַין הוא בא ולאָן הוא הולך. הוא היה נבער מדעת, ריק ונבוב לב, אך שני כשרונות גדולים היו לו, ערמה ומזמה, והכשרונות האלה היו לו לשתי כנפים אשר הרימו אות אל עָל, המה עמדו לו למצא נתיבות בית אחד מנגידי העיר ולרכש לו אהבתו ואמונתו בימים מעטים. בתחלה היה נמנה לעוזר על יד השפחות, לעשות כל מלאכה בבית, אך לאט לאט משך החלקות ובשפת חנף את לב אדונו אחריו ויקריבהו אליו ויפקד בידו איזה עסקים, עד כי בקרב הימים היה למושל בכל עניניו, ובמשך העת ההיא עלתה בידו להתערב בכל חפציו וקניניו ולהיות להם כמסוס גוסס וכעש לבגד, עד כי נפקחו עיני אדונו לראות כי אכל הרקב את יגיעו ועמלו. אכן ברדת איש חסדו מטה מטה ובמשמניו שולח רזון שמן חלקו מרגע לרגע, כי מצץ כעלקה את דמי אדונו וימלא נפשו מחלבו ומבשרו. ולא הרפה ממנו עד כי עשה אותו כלה. אז השליכהו מעל פניו ככלי אין חפץ בו וישם את לבו לבנות לו בית ולקחת לו אשה. אחת מבנות החשובים אשר נודעה נבלותה ברבים היתה לבעלת בריתו, כי האלפים אשר הביאה לו לנדה היו לה לכסות עינים ולעלה תאנה לכסות את ערותה. במשנה הכסף אשר היה עתה בידו עשה לו עסק וענין על פי חפצו וחות־נפשו. והעסק ההוא היה – הלואה ברבית. גם חכמתו עמדה לו לבלוע חיל זרים ולהגדיל עשרו מיום ליום ומשבוע לשבוע. כגדול עשרו כן גם גדל כבודו בעיני כל יושבי העיר, כי ידע להתעות את לבם במשאות שוא ולעור את עיניהם במעשי תעתועים. בבית התפלה היה שמו מתנוצץ באותיות מזהבות מעל הפרוכת אשר נדב, גם בבית החולים היה שמו ושם אשתו חרותים על לוח אבן, כי נדב איזה סך מסוים לטובת הבית, גם בראש השער אשר לבית הקברות היה שמם מתנוסס לגאון ולתפארת, בגלל החומה אשר הציבו להקיף את השדה; ואמנם גם הצדקות והחסדים האלה לא מנעוהו מעשות פרי נשך ותרבית, כי בגלל הדבר הזה נתנה הקהלה את הקולר בצוארו, להיות מוציא ומכניס את כל כסף העדה. ובעל כשרון וחכם עתיק כמוהו ידע לעשות כדת, ואמתחתו הרחבה והעמוקה בלעה את כסף הקדשים כבכורה בטרם קיץ.

מי יערב את לבו להטות קו־חשד על צדיק תמים כר' סענדר? אך אחד בעיר הקופץ תמיד בראש, נבל את פיו לדבר בר' סענדר כי הוא מועל בכסף הקדשים, ואמנם מי ישים לבו לדבריו? אך עז פנים ובן מביש כמוהוֹ יוכל לתת דופי בנקי כפים ובר לבב כר' סענדר אשר צדקתו בחוץ תרונה! ויותר משהיה ר' סענדר אוהב צדקות היה ירא שמים, ומדי שבת בשבתו הקדיש את קרואיו לבוא אליו אל הסעודה השלישית, והקרואים האלה היו חסידי העיר אשר כל רז ולא אניס להם, והם גם ידעו את דרכי ר' סענדר ותחבולותיו, אך לא יכלו לחרוץ לשונם נגדו, כי מלא ר' סענדר את פיהם בבשר ובדגים – ובלעדם מי יזיד לדבר בר' סענדר? איזה רוכלים וסובבים בעיר הם אך הם שלחו לשונם הרע בר' סענדר באמרם עליו כי מוצץ הוא חלבם ודמם וימלא כרשו מבשרם, אך הלא גם במשה דברו העם – ידברו המה ככל אות־רוחם, ר' סענדר לא יחדל מהיות ר' סענדר, ר' סענדר הצדיק, התמים, הנדיב, הפזרן, ויותר מכל – חכם עתיק, ראשה דרהבא!…

לא כאלה חלק יעקלי החנוני הגר בחצר מקצה, במקום שפך הדשן. הוא ואשתו היו ילידי בית אבות עשירים ובנעוריהם ראו ימי טובה. המה היו מטבעם נדיבי לב ויתנו לעני מכספם, לא להונות את הבריות, כי אם מאהבתם לעשות טוב וחסד. המה היו חוננים ונותנים לכל הפושט יד, ולכן פשטו להם ידם כל יושבי העיר. המה ערכו שלחן לכל רעב, ולכן כרעבים כאשר אינם רעבים היו אוכלים תמיד על שלחנם. המה לא יכלו לראות פני זועפים מבלי הושיט יד בצלחת, ולכן נראו להם בכל מדרך כף רגל רק פנים זועפים. לבם הטוב לא נתנם לגוֹש את כל בעלי משה ידם ולכן מנעו כל הלוים משלם להם את נשים. תוצאת הדברים אלה היתה כי אחרי שנות מספר הלך כל כספם לאבדון, ועם כל כספם אָבד כל זכר מאהביהם ודורשי שלומם אשר חדלו בקש עוד את נתיבות ביתם, כי במקום אשר אין מזון שם אין עכברים. עוני ומחסור רק המה דרשו עתה לשכנם ויהיו אנשי ביתם. כאדם וחוה בשעתם גורשו גם יעקלי ואשתו מהיכל תפארתם אל חדר צר ואפל. שמה התגלגלו בחושך עם ארבעת ילדיהם. בחנות הקטנה אשר עשו להם עבדו מבקר עד ערב, ולולא אכל הארבה, הוא הנשך, את כל חילם ויגיעם, כי עתה הספיקה להם החנות הקטנה הזאת למחיתם בלחץ ובדוחק. אך זה להם עשר שנים מאז לוו מר' סענדר סכום קטן, ולמן העת ההיא המה משלמים לו מידי שבוע בשבוע את נשך כספם, עד כי במשך השנים האלה כבר שלמו לו את כסף נשיו עשרת מונים פעמים. את בלעם הוציאו מפיהם ומפי זרעם ויביאו לו מידי שבוע בשבוע את כסף חוקם מבלי אחר המועד, אכן זה להם ירח ימים מאז נפלה בתם הצעירה למשכב, ומן היום ההוא, אין ידם משגת למלא את חובתם, כי כבר נתנו בעבוט את כל אשר להם למען הצל את בתם. חוב האבות להציל את בתם ממוקשי מות היה גדול בעיניהם מחובתם לר' סענדר אשר יבלע חיל זרים ולא ידע שבעה. אך אחרת חשב נשיא העדה, הוא לא ידע ולא אָבה לדעת את כל הטענות האלה. "מה לי ולבתם? – קרא בחמתו – אנכי יודע רק את נשיי, ועליהם לשלם לי את הקרן והרבית עד פרוטה אחרונה, ואם יקפצו את ידם מתת לי אשר לי, אז אגיש משפטי אל השופטים ורדוף ארדפם עד נפש!…

"ור' סענדר המנהיג והפרנס היה בחדש הזה ירא וחרד לעשות רצון קונו רב יתר מכל חדשי השנה, כי הימים היו ימי התשובה, והיום אשר בו גמר בלבבו לרדוף את בעל משה ידו עד נפש, היה ערב יום הכפורים. ביום ההוא יכל כל איש לראות אותו שוכב בבית הכנסת בפשוט ידים ורגלים והשמש לוקה אותו ברצועה ארבעים מלקות לכפר על כל פשעיו. אך אין דבר נוגע בחברו, אשר לאלהים הוא לאלהים, ואשר לאדם – לאדם.

גם ר' סענדר לא שכח את חובתו לעצמו, באשר הוא אדם, ולכן ישב היום על שלחן מלא, פי כתנתו פתוח למען תת חופש אל צוארו, גם מכנסיו פתוחים לרוחה, כי היום מוטל החוב על ר' סענדר לתת לבטנו לחם־יומים, למלאת את חסרון יום המחר, והחוב הזה קדוש הוא לו. ולכן מפטם הוא בכל עוז את כרשו וימלא את אסמו מזן אל זן מרבה להכיל, עד כי שריקות ותקיעות אין מספר תעלנה ותבֹאנה מבטנו המלאה דרך פיו. – לכל תּכלה יש קץ. ובכן תמה גם הסעודה המפסקת, ר' סענדר יכון לבו לברכת המזון ויצוה לאשתו באנחה שוברת מתנים: “עלקעלי תמתי! מלאי לי עוד גביע!” ועלקעלי היא אשה כשרה העושה רצון בעלה, תתן הכוס על ידו, והוא יריקהו אל פיו בגמיאה אחת כאשר לו יאתה. עתה יתחיל לברך ברכת המזון. גם לב אבן ימלא רחמים למראה ר' סענדר המפרפר ומתעקש ומהפך פניו ככרום למען הוציא דמעה מעפעפיו. הישמע כזאת כי איש יהודי, אפילו קל שבקלים, לא יבכה בערב יום הכפורים בדמעות שליש? והוא, הפרנס והמגיד, לא יוכל לבכות, למרות כל יגיעו ועמלו! הוא מעביר לפניו כבני מרון את כל בעלי החובות אשר מטה ידם משלם לו את כסף נשים, למען ישבר לבבו ויכניע את יצרו – אך לשווא, עיניו נהפכו לצמאון, לסלעי־מדבר, אשר לא יתנו מימם, הוא ישום וישאוף ויתעשת בכל כחו – אך עמלו לריק, לבו ברזל ועיניו נחושה! לולולא אהב ר' סענדר את נפשו בכל מאודו ולא ירא מכאוב כי עתה הכּה בחרפה את לחייו למען חוש מכאוב ובכות. אכן אם גם נחרב מקור דמעתו עוד קולו לא נחבא, ולכן ירים קול בצוחה וגועה כשור נשחט: “האל האב הרחמן וכו'”.

אחרי ברכת המזון ילבש ר' סענדר את מעילו, “הקיטעל” עם העטרה הגדולה, גם את מצנפתו המשובצת כסף יתן על ראשו ואת זקנו הרחב והאָדום יפרש כשמלה על פי מדותיו.

ןעלקעלי אשתו גם היא התקשטה בבגדיה החמודות לכבוד יום ה' הגדול, זר פנינים משבץ באבנים טובות על ראשה, ושלושת טורי־מרגליות עוטרים את צוארה. הנטיפות האלה הנה דמעות, דמעות אשר נהפכו והיו לה לפנינים, דמעות עניים ועניות, דמעות יתומים ואלמנות, אך איש כסענדר לא יתן את לבו לדברים קטנים כגון אלה, ונהפוך הוא, הוא שמח לאֵדם, בדעתו כי ברוב דמעות רוב פנינים, וגם עלקעלי תמתו הסכינה מנוער לראות דמעות־עשוקים מבלי חוש איזה כאב, בדעתה גם היא כי כל דמעה ודמעה תהיה למרגלית טובה אשר תשית נוספות לחרוזי צוארוניה…

עתה יפרוש ר' סענדר את ידיו הגדולות והשמנות על ראשי בניו ובנותיו ויאציל להם את ברכתו, ולבו באָמנה אתו כי ברכת צדיק כמוהו עליהם תבא כי הרבים המה לאלהים בני עליה כמוהו הנותנים כבוד לשמו, ומדוע לא יתן עוז אל ברכתו?..

בעת ההיא ישב יעקלי החנוני גם הוא על שלחנו הנשען על יד המטה אשר בתו מוכת השחפת שוכבת בו. מסביב השלחן יושבים בני ביתו, אך המה לא ייגעו להוציא דמעה מעיניהם, כי דמעות רותחות שוטפות כזרם מים מעיניהם ותמלאנה את הקערה עם מעט המרק הנצבת לפני כל אחד ואחד. אשת יעקלי החנוני לא תשא זר פנינים על ראשה ולא תעדה את צוארה בחרוזים, אך כעוטיה היא יושבת ומטפחת שחורה על ראשה. בשרה כחוש ודק כשחיף־עץ ולחייה שפו מרזון עד כי יספרו כל גידי־עורקיה המסתעפים על פניה. יעקלי לא יגעה כשור שחוט בברכת המזון, ונהפוך הוא כי ישא כאוב קולו ובכל עוז יסתור את יגונו ואת עצבון נפשו, עד כי כמעט תשימנה דמעותיו העצורות כאש בקרבו מחנק לצוארו. האֵם האֻמללה תחבוש בטמון את פניה בין כפות ידיה ותאנוק דום. גם יעקלי ילבש את מעילו, את הקיטעל, אך למעיל הזה אין תשבץ ואין עטרה, כי כתונת המות הוא, הכתונת אשר בו ילבש כל איש ישראל בעת יעלה על משכבו לישן שנת־עולם. ומי יתן והיה כזאת יום מחר – ישאל יעקלי מאלוהיו – כי נפשו עיפה וצמאה למצא מנוחה מרוגז החיים. על לבו לא תעלה המחשבה לברך את אשתו ובניו, כי מה תסכון ברכת אובד, ברכת איש אשר מאֵרת ה' רובצת עליו מראשית השנה עד אחריתה? תחת לברכם יבכו איש על צוארי רעהו באין אומר ודברים עד כי יעקלי הוציא את עצמו בחזקת יד מבין זרועותיהם וינס מנוסת חרב מן הבית, כי לבו כמעט מת בקִרבו מרוב יגון ואנחה.

על יד השער נפגשו שני השכנים, עשיר ורש יחדיו. ויעקלי נלחץ אל הקיר למען תת מקום לר' סענדר לעבור. ור' סענדר עבר קוממיות על פניו, הולך ומחלק זקנו, ושמש בית הכנסת נושא אחריו את כליו, את סדורו ואת טליתו. רגע קטן הלך ר' סענדר בצעדי און לפניו, אך פתאום עלתה מחשבה על לבבו ויעצו בלכתו. אחרי כן שב על עקבו וישם את פניו ליעקלי העומד נדהם ונכלם לפניו. “הנני מברך אותך בברכת גמר חתימה טובה!” אמר לו ר' סענדר, בהושיטו לו את ידו, וישב לדרכו, ובלכתו נשא את עיניו השמימה, כמו חפץ לראות, הישגיח ה' ממכון שבתו, איך הוא מקטין את עצמו בשבילו, ועד כמה ענות־לבו מגעת בחלקו מכבודו לאיש דל ואביון?

ויעקלי הלך בראש מוטה מאחריו ומעמיק במחשבותיו: אולי הפך ה' לב האבן בקרבו ולא יוסף עוד לרדפני על דבר כסף השבועות אשר לא שילמתי לו. הבוחן כליות ולב הוא יודע, כי לולא בתי המתהפכת על ערש דוי אז חשכתי את פתי מפי ושלמתי את נשיי, אך החפץ ה' כי אתן את נפש בתי לראות שחת מבלי עזר ותשועה? וזה האיש ר' סענדר לא ידע מחסור, הוא ירחץ הליכיו בחמאה, וכל טוב הארץ בידו!"

בין כה וכה באו שניהם אל בית הכנסת. נרות דונג לרבבה מפיצים אורם בבית ה' המלא מפה לפה אנשים, נשים וטף, עד כי יגבר הלחץ והדחק מרגע לרגע. כלם עומדים חלוצי־נעל ולבושים מעילים לבנים כמתי־עולם. כראותם את ר' סענדר נשיא העדה הולך ובא, והשמש נושא אחריו את כליו, התנגשו זה בזה למען שים לו דרך לעבור, ומכל עבר ופנה הושיטו לו האנשים את ידיהם וברכה בפיהם: “ה' ימלא כל משאלותיך לטובה!” ור' סענדר נענע להם בראשו וילך מעדנות עד כותל המזרח אשר שם מקומו בין נכבדי העיר, שם פשט בעזרת השמש את אדרתו מעליו, והנה הוא עומד לפני כל העדה עטוף בטליתו עם העטרה הגדולה וצניף כסף־טהור לראשו.

“כמלאך ה' צבאות!” מתלחשות הנשים אשה את רעותה בעזרת הנשים, וכולן צופות ומביטות אל עלקעלי אשתו, הנצבת בראש כותל המזרח.

ויעקלי גם הוא בא לבית הכנסת, אך לא לו פנו האנשים מקום לעבור, גם לא קדמו את פניו בברכה, אין רואה ואין מתבונן אליו. הוא שם לו מקום על יד הדלת, כי הלא עני ואביון הוא,והוא מכיר את מקומו…

כבר עמדו החזן ולהקת משורריו לפני התבה, השמש הרים את הפרוכת אשר שם ר' סענדר ואשתו מתנוצץ עליה באותיות זהב מעל ארון הקדש ויוצא שלושת ספרי תורה. שלושת הספרים נתן לכל אחד מנשיאי העדה ור' סענדר בראשם. ר' סענדר ושני רעיו כּתרו את החזן מימינו ומשמאלו ואחרי אשר נתנו לו ההרשאה להתפלל עם העבריינים, הרים את קולו בנגינה הקדומה והקדושה השופכת רוח ממרום על כל בשר, היא נגינת “כל נדרי”.

כמו על כנפי רוח התנשא לב המתפללים אל ה‘. כאשר יפח הרוח בלשון אש, כן הפיחה רוח הזמרה העצומה הזאת באש החיים ותצת מוקדי־עולם בלב האֻמללים האלה, אשר מרוב המהומה ומתגרת יד ה’, היה לבם מונח עד עתה כאבן בקרבם. והמון קולות אין קץ בוקעים ועולים עד לב השמים. כלם יזעקו, ישועו, יחננו קולם וימררו בבכי, כלם נושאים את לבם אל אלוהי הרחמים – אהה ה' – מה רב ענים, מה גדלה צרתם ומה עמוק מכאובם! עתה, רק עתה, בהתאסף כלם יחד בבית מקלטם, בבית ה‘, יחושו את מכאובם הנורא וידעו את צרת נפשם. כל ימי השנה משעבדים המה בבשרם ובנפשם אל גורלם המר, משעבדים הם לשאת חרפה ובוז מרבה מהכיל, והשעבוד הנורא הזה יכניע את נפשם, ישבר גאון־רוחם וימית את לבם בקרבם, עד כי לא ידעו ולא יבינו ולא יחושו, ישמעו מוסר כלימתם ולא יענו, ישבעו חרפה וידומו, כי השעבוד הנורא הכביד את אזנם, הקשה את רוחם, ויהפך מקור דמיהם לקיפאון. מקדמות נעוריהם הובאו בעול, והמה נושאים עוֹן כל העמים. אכן אם גם בשרם לא יחוש מכת אויב, פשה תפשה המכה בלבבם, והמכה הזאת מכה נושנה היא, מכת קדומים, וזה אלפים שנים עצורה היא כאש בלבבם, ומדי שנה בשנה תבקע ותקיא דם, מבול דם ודמעות, והדמים האלה צועקים אל ה’, מבטן אדמה, וכל אפסי ארץ וכל רוחות השמים עונים אחריהם וצועקים אתּם לאלוהי הרחמים: ונסלח לעון העם הזה!

גם ר' סענדר הסב פניו אל הקיר, עטוף ראשו ורבו בטליתו, ויפתח שפתיו עם אל לדבּר אליו דבר, גם הדמעות הקשות והמרודות תבֹאנה הפעם כזרם מים כבירים דרך עיניו, כי השעה דוחקת לו להוציא כל רוחו לפני ה' בעוֹד מועד. בלשון ערומים ובשפת חלקות הוא מבקש מאלוהי ישעו למלא כל משאלותיו, והוא מונה ומספר אותן אחת אחת לפני ה' החופש חדרי בטן ויודע כל סתרי לב; בראשונה – שאלתו ובקשתו כי “דמי השבועות” מהכסף אשר הלוה בריבית לעניי עמו יכנסו בשלום אל ידו ושכּלה לא תהיה בהם – כי יגמר ה' בעדו בדבר האשמה אשר נאשם מטעם הממשלה. הן אמנם כי כבר עשה כל המוטל עליו ולא טמן ידו בצלחת, אך מה יסכנו מעשי איש ותחבולותיו, אם ה' לא יגמר בעדו? – כי חצוף העיר אשר יספור כל צעדיו ויטמון רשת לרגליו יכחד מהר מן הארץ – כי יוסיף ה' להכות בסנוורים עיני כל הקהל הקדוש הזה, למען לא יראה ולא יבין איך הוא פושט עורו מעל עצמותיו – כי יחזקהו ויאמצהו ה‘, אותו ואת אשתו ואת זרעו ולא יאֻנה להם כל מכשל וכל פגע בדרך החיים – והאחרון הכי נכבד, כי יעלה בידו להיות חוכר מכס הבשר, כי ה’ אשר אין כל נסתר מנגד עיני הוא היודע, כי העסק הזה יתן לו ידים לגזול צאן קדשים עד זוב דם. הבקשה הזאת יצאה מקרב נפשו, עד כי געה בבכיה גדולה ולא גרע מהכות ומתופף על לבו בתפילת “על חטא”.

גם יעקלי החנוני עמד עטוף בטליתו ופניו אל הקיר, אך משאלותיו לא היו כמשאלות ראש הקהל. הוא ישאל מאת ה' להרים מעט את עולו, עול הברזל, מעל צוארו, כי נלאה נשוא משא צרותיו, ונפשו עיפה עד מות. – הוא ישאל מאת ה' כי יתן לו לחם חוקו, לו ולבני ביתו, ולוא אך גם פת חרבה, אך בשלוה, בכבוד ולא בבזיון; – הוא ישאל כי ישלח ה' עזרו מקדש לבתו החולנית ויחלימה ויקימה מערש דוי – כי יתן חמלה בלב האנשים הרודפים אותו בלי חשך, כי הלא רחום וחנון ה', רב חסד ואמת, שומע שועת־עניים, סומך נופלים וסופר ומונה דמות עשוקים…

כל הלילה וממחרת היום ההוא עמדו קהל הנאספים מתמוגגים בבכי ומרעישים שמים וארץ בקול זעקתם, אין עיף ואין כושל, כלם עומדים צפופים ועינם ולבם לה' ומה גם בנטות היום לערוב והחזן פתח את פיו בתפלת נעילה “פתח לנו שער” אז הוצק רוח חדש על קהל ה‘, כלם התרוממו על כנפי התפילה, כלם מעפילים לעלות השמימה, ור’ סענדר גם הוא לא יחוש רעב וצמא, כי נפשו גחלים תלהט, והוא לא יבקש ולא יחנן קולו, כי אם שאג ישאג כאריה ביער, כי חפץ הוא להחריש בקולו את שאר המתפללים, למען ישא המלאך הממונה על התפילות את תפילתו ראשונה לפני עם ה‘, נפשו יודעת כי “מלכותא דשמיא היא כמלכותא דארעא”, ופה על הארץ עלה יעלה רק איש זרוע, איש אשר כח ידיו יעמוד לו להפיל על הארץ כל המתחרים לרוץ אתו אורח, למען יהיו מן המאחרים לבא. “חוצפא אפילו שמיא מהני” ולכן ירוץ ר’ סענדר בצואר עתק כאריה מסבכו וירעם בקולו: “היום יבא ויפנה נבואה שעריך!”

אמנם יעקלי הקטן והדל עומד בראש מוטה לארץ, מתמוגג בדמעות ויהגה נכאים לפני ה': “מדת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי, כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי!”

והתפילה תמה, חדלה הקריאה “ה' הוא האלהים” וגם התקיעה הגדולה ספה ואיננה…

האח, כשאון מים כבירים פרצו האנשים מכל עבר ומכל פנה, וכלם מסבים את ר' סענדר ותוקעים לו את כפיהם בברכה: “ה' ימלא כל משאלותיך לטובה!”…

ר' סענדר העטיף את טליתו סביב צוארו וישב בלוית אנשי בריתו העוטרים אותו מכל צד אל ביתו. והבית מלא אורה ושלחניו מלאים תפנוקים ומעדנים.

בעת אשר עלקעלי אשתו המקושטת בעדי זהב קבלה עתרת ברכות מאת האורחים הרבים הבאים אל ביתה, הלך ר' סענדר הלך ושוב בחדר לארכו ולרחבו ויזמר מטוב לב אחת הנגינות אשר שר היום החזן בבית הכנסת…

לבו היה שבע שמחות וינבא לו כי נכתב ונחתם, הוא וכל ביתו, לשנת חיים וברכה…

גם יעקלי ואשתו שבו אל מעונם אשר במקצוע הבית, אל החדר הצר המלא צחנה ואוויר מחניק. פשתה כהה הבוערת על השלחן אשר לפני מטת החולה תפיץ ענן־אורה מסביב ותשפוך בחדר רוח עוצב ויגון קודר…

פני הילדה החולה היו זועפים, לחייה הרזות לבנות כלבנת הסיר, עיניה אשר כבה אורן מזרות עצב אין חקר, ושפתיה דקות ויבשות כחרש…

“יונתי אהובת לבי, מה לך?” קראה האם ברחמים גדולים ובלב מלא דאגה, בראותה את בתה האֻמללה.

“רייזעלי אחותנו” ספרה אחותה הבכירה היושבת על יד מטתה “לא נתנה כל היום אוכל אל פיה”, אנכי הפצרתי בה להשיב את נפשה במעט מרק, והיא באחת כי גם היא תתענה היום כאחת מאתנו, ורק לשוא שחתי את דברי!"

“מה עשית, חמדת לבי?!” קראה האם בקול בוכים “החפץ לאלהים כי ילדה חולה כמוך תענה בצום נפשה?..”

“ברצוני היה” השיבה הילדה ועיניה הכהות מלאי דמעה "לבקש גם אני חלקי מאת ה', כי ישיב ידו מכם ולא יוסיף לדכאכם גם בשנה הזאת כמו בשנה העברה – ".

האֵם האֻמללה לא יכלה עוד למשול ברוחה ותתן את קולה בבכי קורע לב, ויעקלי נשך בשר שפתו בשיניו עד זוב דם, באַותו לכלוא את דמעותיו הפורצות מעיניו. –

גם לב האֻמללים האלה חש עתידות למו. –

* * *

ביום השלישי אחרי הדברים האלה, והיום ההוא ערב סכת היה – נהרו אנשים רבים אל בית סענדר, והוא בראשם הולך קוממיות ובוהן ידו תקוע באזור מתניו, פניו צוהלים ולבו עלז בקרבו. ואמנם לא לשווא היתה שמחתו, כי עלתה היום בידו להביא מכס הבשר תחת משטרו. הוא שב הפעם מבית העדה כגיבור משדה קרב, וכל ההמון הגדול העולה אתו ילוהו לביתו לשמח את אשתו בבשורה הטובה הזאת ולברך על העסק החדש על כוס מלא יין.

השנה החדשה הביאה לו ברכה בכנפיה. –

על יד השער אשר בו הם נכנסים אל הבית נפגשו עמם איזה שוטרים היוצאים משם. האחד מהם נושא מנורת נחושת בידו, השני חליפות שמלות והשלישי איזה כרים וכסתות. גם הם יוצאים ובאים בפקודת ר' סענדר וגם עשו מלאכתם באמונה, המה עבטו מיעקלי כל אשר מצאו אתו בבית, בגלל כסף השבוע אשר לא השיב לר' סענדר; והוא ואשתו לא כהו בהם, כי לבם ועיניהם היו פונים אל עבר בתם, אשר ברגע בוא השוטרים לעבוט את עבוטם, יצאה נשמתה בטהרה…