חוברת ראשונה
מאתנתן נטע סמואלי
מֵאִירל בַּעַל הַחֶברוֹת
מאתנתן נטע סמואלי
“מאירל בעל החברות” – כך כנוהו כל אנשי העיר למגדול עד קטן – ומאירל איש קטן קומה ודל בשר, קל כעופר האַילים, מלא רגש ותנועה, ידיו ורגליו לא תשבתנה רגע מעבודתן, גם פיו ולשונו וכל יצורי גוו נעים ונדים בלי חשך כמו היה כסף־חי עצור בקרבם; על הרוב היה נראה מאירל בחוצות הומה ומרדף כמו גלגל לפני הסופה, ואם לא היה איש עימו, אז דבּר אל עצמו, אך אם פגש באחד ממכיריו, אז לא יצא נקי מתחת ידו, כי טרם שם מנוס לנפשו היו ידיו מונחות על כתפּיו ובהלך הדבּר החל להניע אותו הנה והנה כאשר ינוע בכברה, ובדרך אגב החליק לחייו, ואחת מאצבעותיו באה בסבך זקנו ותמרוט את שערותיו, עד כי צעק רעהו מעצמת מכאוביו; אבל מאירל לא שם ליבו למכאובו ולא הרפה ממנו, עד כי נרצה לו וישלם חפצו. ובכל עת אשר עבד מאירל עבודתו ביד חזקה ובזרוע נטויה, ידע כל איש כי עוסק הוא ביסוד איזו חברה חדשה; ומאירל היה מתעסק תמיד בחברותיו, כי בהן כל חיי רוחו, וגם היה מתימר באהבתו אותן ויקרא להן “בנים”. ואכן ממרים היו הבנים האלה את אביהם וישכחו צור מחולליהם, כי כמעט באו לכלל חברה, היה ראשית מעשיהם להוריד את מאירל מן הנשיאות ולתת הכהונה הזאת לאיש אחר. אז היה מאירל בעיני עצמו כתרנגולת המגדלת אוזות ועיניה כלות לראות את צאצאיה שטים בנהר והיא לא תוכל לבוא אליהם. אך כל אלה לא מנעוהו מבוא שנית עד משבר ומהוליד יום יום חברה חדשה…
אין איש אשר יודע אל נכון, מדוע עצבו בניו את רוחו, אך כפי דברת רבים פיהו ולשונו היו לו למכשל ולפוקה. מאירל דמה בנפשו כי קסם על שפתיו, ובכל פעם אשר נאספו חבריו לאסיפה הראשונה, יצא מזוין נגדם בדרשה גדולה; ואמנם הדברים הראשונים אשר היו צרורים בזכרונו יצאו מפיו בלי מכשל ופגע, אך כמעט כלה את ההקדמה בא לפתע פתאום במשעול צר, בלי יכלת למוש ממקומו. ברגעים כאלה היה מאירל מעורר שחוק אין קץ. כטובע בנהר פרש את ארבות ידיו לחתור אל היבשה, אך תחת לחלץ מצרה נפשו בא מן הפח אל הפחת. לשווא שאג בעניו: “אדוני היקרים, שמעו נא, אדוני היקרים!” האדונים היקרים הי אבירי לב, ומלבד כי לא חשו לעזרתו, עוד לא מנעו משחוק פיהם; ומאירל נאבק ברוח נואש מחצה עד צוואר, ומדי האָבקוֹ היה כופל ומשלש הקריאה “אדונים יקרים!” אך ללא הועיל, כי במקום רוח והצלה עלה שאון הנאספים באזניו, וקול לעגם כקול רעם בגלגל. אז ידע מאירל כי בנפשו הוא וינס בפחי נפש מן האספה, אך לא אֵחר לקחת מהם נקמתו, ויברא לו חברה חדשה, חברה כנגד חברה…
באחד הימים יצא מאירל מאת האספה הראשונה כדרכו תמיד אָבל וחפוי ראש, וברוב שרעפיו בקרבו לא ראה ולא התבונן, כי איש אחד הולך מאחריו ומתחקה על שרשי רגליו.
"בנים משחיתים שפך מאירל מרי־שיחו לפני עצמו “לשווא טיפחתים ורביתים – אלכה ואעשה לי חברה חדשה!”…
ברגע הזה נשמע פתאום קול מאחריו:
“כן דברת, גם ידי תכון אתך – חברה חדשה!”
נבהל ומשתומם הביט מאירל לאחוריו, וירא והנה איש גדול־זקן הולך אחריו ושומר צעדיו.
“מה לך ולי?” הרעים עליו מאירל בקולו “השע ממני אנוכי לא ידעתיך!”
“אל נא באפך!” הרגיעו השני "ידעתני או אם לא ידעתני, אחת היא, אך זאת ידעתי כי כל אנשי העיר ידעוני, ידעוני בשם “גרונם בעל החברות” –
“בעל החברות?” השתאה מאירל בקרבו – הבא זה להתל בי?
“אל תתפלא” קרא השני “זה שמי וזה זכרי, ואנוכי נשבעתי לך בזקני ובפאות ראשי, כי אנכי אהיה בעזרך ליסד חברה חדשה, חברה טובה ומועילה, אשר לא תופר עד מהרה…”
חברה! – צלצל המלה הזאת הלהיב את לב מאירל.
“באר לי דבריך, ידידי!” הנעים את קולו “ומה החברה אשר תאמר ליסד?”
“חברה” ענה השני בקול דק וחד “פשוטו כמשמעו” “חברה” אבל, חברה כזאת עוד לא יסדת עד כה, ואם עוד לא ירדת לעמק דעתי אפרש לך הדבר באר היטב: הנה אנכי אהיה בעזרך ליסד חברה טובה ומועילה, אך אתך תשתתף עוד נפש אחת, וזאת האחת תתן לך לקיום החברה שלושת אלפים כסף – הבאת עד חקר דבריי?.."
מאירל הוסיף עוד להנעים את קולו:
“הואל נא, ידידי, לדבּר איתי במראה ולא בחידות!”
“במראה” השיב השני, “כן דברת, במראה” ובדברו הושיט ידו אל צלחתו ויוצא משם תמונת עלמה יפה…
“ומה תאמר אל המראה?” שרק השדכן בפיו ויקרוץ בעיניו “העלמה הזאת אשר אנכי מראה לך בזה תשתתף אתך ביסוד החברה ולקרן קימת תשקול על ידך שלושת אלפים כסף…”
מאירל שחק מטוב לב.
“אם כן” קרא בקול מפיק רצון “הלא אחד השדכנים אתה, ומדוע לא הגדת לי זאת מראש?..”
“הלא אמרתי לך כי בעל־החברות אנכי – ומה תאמר אל המראה?”
מאירל השקיע ראשו ורבו במראה תמונת העלמה.
“שֵׁמע העניין הזה עולה יפה” – השיב בהרחבת הדעת…
“שמע” שנה השדכן אחריו “ומה תתן ומה תוסיף לך השמועה? טוב מראה עיניים ממשמע אזנים – שמע לעצתי בוא איתי עירה ס. ושם תראה ולא תשבע עיניך מראות – הבאת עד חקר דברי?..”
ומאירל לא רק בא עד חקר דבריו, כי אם גם בא אל העיר ומשם אל הבית אשר הביאהו אליו השדכן, ושם ראה ויוכח לדעת, כי לא הוּגד לו גם החצי, כי הצטינה העלמה ביופי ובחכמה שבעתיים מאשר הגיד לו, וכראות השדכן כי לב מאירל בוער כאש צרבת הטהו הצידה וילחש לו באזנו “כזה ראה וקדש!”; ומאירל בא עד חקר דבריו ויבוא את הנערה בברית הארושין ואחרי כן בברית הנשואין, וכן יסד את חברתו החדשה, חברת עולם אשר לא תופר. וביום חתונתו ושמחת ליבו חשף זרוע עוזו וירא כחו וגבורתו בדרשה גדולה אשר דרש על היין, וגם לא נכשל בדבורו ולא בא במשעול הצר כמקדם אך הפיק רצון מאת כל הקרואים ומה גם מאת בעלת בריתו ומאת אבותיה אשר שקלו על ידו שלושת אלפים כסף לתכלית קיום החברה…
אז נחה שקטה העיר, אין מצמיח חברות חדשות לבקרים, אין מרתיח עיר ויושביה כמרקחה, אין רודף ואין הומה בחוצות, כי מאירל בעל החברות יצא את העיר וידו יסדה לו עם בעלת בריתו חברה חדשה, ברית עולם לא תופר.
* * *
כעשר שנים עברו מן העת ההיא ובשכבר הימים נשכחו דברים רבים מלבי, וכן שכחתי גם את מאירל בעל־החברות וכל חברותיו יחדו. בעת ההיא הוליכני מסחרי לעיר וויען. ואחרי הפנותי מעסקי, הלכתי לראות בחמדת העיר, בבניניה, בארמנותיה ובבתי משישה, ואבוא גם אל היכל הבירזה הבנוי לתלפיות, וארא שם המונים, המונים, רצים ושבים, פני להבים פניהם, דוחפים איש את רעהו בצד וצועקים בגרון נחר, אלא מזה: “אנכי נותן!” ואלה מזה: “אנכי לוקח!” וההמון הולך וסוער, עד כי לא יבין איש את שפת רעהו. בתוך ההמון הגדול ראיתי איש אחד אשר משך עיני עליו, והוא קטן־קומה, בעל בטן מלאה ופנים צוהלים משמן, שרשרת זהב גדולה על חזהו, ועל אצבעותיו טבעות זהב משבצות אבני נזר, ומשקפים זהב צרוף רוכבים על חוטמו, אך למרות משמן בשרו קל הוא כקצף על פני המים, הוא דובר וכותב, מוכר וקונה, וברגע אחד יראה בכל עבר ופנה, עד כי היה בעיני כקוסם, הוא דובר באלפי פיות ועובד בידים אין ספורות. רגע עמד בתוך אגודת אנשים, ובו ברגע הוא עומד ומתַוֵךְ בין שני אנשים נצים, התעיף עיניך בו והנה אחת הלביבות בידו ופיו טרוד באכילה, ובעצם הרגע ההוא רגליו עומדות במרום הבירזה וצוח ככרוכיא: “מי ללאמבארדען אלי!”
“מי הוא זה האיש?” שאלתי את אחד ממיודעי…
“הוא אחד מאדירי הבירזה” ענה הנשאל, “אהוב לכל באי שער הבית הזה, ושמו מאַקס פאלקענהיים”.
“מאַקס פאלקענהיים”. – שיניתי אחרי דבריו, ואתאמץ לזכור ראשונות אם לא מוזר לי השם הזה –
“כן הוא” השיב לי מיודעי, "אך כאשר שמעתי הוא יליד ארץ גאליציא, ואנשי עירו לא קראוהו מעולם מעודם בשם משפחתו כי אם בשם הכנוי: “מאירל בעל החברות”.
עתה לא יכולתי למשול ברוחי ואקרב אליו, אך כמעט שם עיניו בי והנה כפות ידיו מונחות על כתפי והוא קורא בקול ששון:
“האח, האתה פה? מתי באת הלום? תן תודה, העלה על דעתך לבקר אותי בביתי? חי אנוכי, כי שש אנכי לראותך, אך הודיעני נא, מה המוצאות את עיר מולדתי, ומה שלום מכירי ומיודעי? החיים ושלמים הם? כזאת לא חשבתי ולא פללתי כי תהיה בוויען ולא תדרוש לשכני – אין זה כי אם רוע־לב! אך נוקשת וגם נלכדת, הפעם לא תמלט מידי, אתי תלך, או האם אין את נפשך לראות את ביתי ונחלתי?..”
כמאז גם עתה יצאו הדברים כזרם מים כבירים מפיו, ולא חכה לי אף רגע אחד להשיב לו על אחת משאלותיו…
“בוש תבוש” הוסיף אחרי רגע, “הנך פה ולא פקדת את נוי, אך הנך בידי, לא ארפך ולא אעזבך, אנהגך ואביאך אל ביתי, אך חכה לי כמעט רגע, כי עוד עסק אחד לי פה בבית!..”
העסק האחד היה כפול שמונה, לזה נתן ומזה לקח, לזה הציע אַחד הענינים, ומזה קנה סכום שטרי־מדינה, ובדרך אגב הכה אחד מידיו על שכמו, עד כי נזדעזעו כל אבריו, ובטרם מצא המוכר עת להביט אל אחוריו, והנה הוא עומד ומביט בפנקסו, כמו לא ראה ולא ידע מכל הנעשה – ובכל אלה לא גרע עיניו ממני וישמור את צעדיי…
“תם ונשלם” אמר אלי אחרי שובו אלי, “לכה ונלכה!”, ובדברו שם ידו בזרועי וימשכני אחריו בחזקת יד.
לא יכולתי ללכת בעקבותיו, כי בחיפזון ובמנוסה דרכו, ולכן נסחבתי אחריו, עד כי כמעט לא נותרה בי נשמה, ולולא היה ביתו אך מרחק רגעי מספר מן הבירזה, כי עתה נפלתי שדוד על חוץ…
“זה ביתי ונחלתי” אמר אלי בעמדו לפני בית אבנים, בנין גדול ורם, בעל חמש קומות עם ארבע צלעות הפונות אל כל עבר הרחוב…
“עלה ונעלה” אמר אלי אחרי הנפשי מעט מעמל הדרך "כי אנכי אויתי למשכן לי את הקומה השלישית, יען אוהב אנכי את התנועה, כי ממנה תוצאות חיים…
משכנו וכל כלי־הבית היו ערוכים ומסודרים על פי רוח העת בטוב טעם ודעת. הכל על מקומו במשטר וסדר, מהודר ומקושט, מלא חן ויופי, עד כי יוכל כל איש לשפוט בסקירה ראשונה כי אשה משכלת צופיה פה הליכות ביתה…
כבואנו אל החדר הראשון מצאנו את אשתו עוסקת בנקיון כלי הבית, אשה יפה וקטנה, בעלת פנים שוחקים ועיניים שחורות נוצצות ככוכבים, והיא לבושה מעיל לבן ומצנפת לבנה עם לולאות תכלת על ראשה…
“זה דודי וזה רעי” אמר מאירל אל אשתו בהציגו אותי לפניה "מבלי ספק תשישי גם אַת לראות את ידידי מנוער, בן עירי האדון ס….
מבלי התיפה הרבה הושיטה לי את ידה הקטנה ותברכני לשלום…
אך רגעי מספר חלפו ואתודע אל האנשים הטובים האלה כמו הסכנתי מעודי להיות בחברתם. אשתו העבירה כל טובה על פנינו, מגדנות וממתקים, גם מכונת החמים הציגה על השלחן ותמלא הספל לפני כל אחד מאתנו, גם היא התארחה לנו בכל פעם ותלבבני בעיניה לאכול ולשתות, ומאירל בעלה לא נלאה לשאול ממני שאלות, גם ספר לי מכל הקורות אותו במשך הימים אשר לא ראינו איש את רעהו, איך אבד אחרי נשואיו את כל כספו בענין רע ואיך הרהיבתהו אשתו החכמה בנשים להעתיק מגורו לעיר וויען, כי לא פה המקום לאיש אוהב עבודה כמוהו, עליו לבקש כר־נרחב ומקום מסוגל למעשה ולפעולה, והוא לא אחר משמוע לעצתה וילך וויענה וכאשר נבּאָה לו כן היה, כי שם מצא ידיים לפעולתו וה' צוה לו את הברכה בכל משלח ידו…
בכל שיחה ושיחה פזר מלא חפנים כבוד ותהילה לאשתו, עד כי לא יכלה עוד נשוא ותסגור בידה הקטנה את פיו באמרה לו בשחוק: “אל נא תרבה לדבר הבלים פן יחשבך ידידך לבעל הזיה ומפריז דבר…”
“לא” קרא הוא בהסירו את ידה מעל פיו “למען האמת לא אחשה. אנכי לא הפרזתי על המידה אף כמלא נימא, אַתּ אך אַתּ היית לי לעינים ולוא לא עמדה לי חכמתך כי אז אבדתי בעניי!”
“ואת החברות?” שאלתי אותו “התשגה עוד באהבתן כמקדם? היסדת גם פה איזו חברה?..”
“אחת ולא יותר”.
“אחת” שניתי אחריו בשחוק “ושמה מה הוא?”
“אהבה בתענוגים”.
“אמנם שם נאה הוא! – הגם רכשת לך חברים רבים לחברתך?”
“אם תחכה לי כמעט רגע ואציגה אותם לפניך” השיב לי, מדי תתו אות לאשתו אשר עזבה ברגע ההוא את החדר. עודנו מדברים והנה לפתע פתאום נשמע קול רעש מאחורי הדלת: תרועת חצוצרה, קול תוף ושעטת צעדים, והנה חיל גדול הולך ובא אל החדר, ילדים קטנים, כלם מזוינים סבלי נשקם, והם הולכים ובאים איש אחר רעהו במשטר וצבא. בראש הגדוד: נער אדמוני ויפה־עיניים, בן שמונה שנים, הולך וּמכה באכזריות חמה את התוף התלוי בצדו – אחריו ילדה בת שבע שנים, רבת חן, הולכת ותוקעת בחצוצרה; אחריה שר צבא מלחמה, בן חמש שנים, כובע נחושת על ראשו וחרבו, חרב עץ שלופה בידו; אחריו אחד הפרשים, בן שלוש שנים והוא נוהג את סוסו, סוס העץ, ברסנו ומכה אותו בשוט; אחריה אשה כבודה בת שתי שנים וצרור מפתחות תלוי בסנורה, כה ילכו מעדנות בסדר ומשטר, כלם מקושטים ומזוינים באופן מעורר שחוק אין קץ… כבר ספרתי אחד לאחד חמישה חברים, ועוד לא תמה הכבודה, כי המאסף אחריהם – מינקת גדולה ושמנה ויונק טוב־רואי בין שדיה, ואחריה – כמעט לא האמנתי למראה עיניי – הולכת ובאה מינקת שנייה וגם היא נושאת עוּלה בין זרועותיה.
“אתכבד נא להציג לפניך את חברי אשר רכשתי לי”, אמר מאירל בעל החברות בפנים מאירות ובעיניים מפיקות עונג וגיל, מידי הוליכו אותי מאחד לאחד: “זה בני בכורי הקצין מו”ה יעקב, וזאת הבאה אחריו האשה החשובה מרת ראָזע, – האדון מו“ה אהרן דוב, – מורנו הרב מו”ה יוסף שמוּאל, – האשה הצנועה המפורסמת מרת רבקה; ואלה שני הפרתמים – הוסיף בקול לצון בהראותו לי באצבע על שני היונקים בין זרועות מיניקותיהם אלה שרי המדינות רכשתי לי בפעם אחת, כי תואמים הם. –"
למרות רצוני פרץ שחוק גדול מפי עד כי שטפו הדמעות מעיני.
“שחוק צדיק תמים!” קרא אלי בקול מלא חדוה וצהלה “גם לבי ירחב וישחק בקרבי בכל עת אשר אשים עיני על החברים הקטנים האלה אשר רכשתי לי – האמנם די מנינם להיות לאסיפה כללית? אבל נכון לבי בטוח כי המה לא יחליטו ברוב דעות להרחיק אותי מן הנשיאות, כאשר הזידו לעשות החברות האחרות. גם מקור הכסף אשר להחברה לא ייבש ולא ידל, ונהפוך הוא עם כל חבר וחבר תגדל ותרבה ההכנסה, האף אין זאת, אתּ בעלת בריתי?” שאל את אשתו הנצבת לימינו “הלא גם לך חלק בנשיאות כמוני!”
הנשיאה הסתירה פניה אשר אדמו מבושת בנשקה את ילדיה איש אחר אחיו בכל פה, ותפקד את הצבא לשוב אל המחנה – אל חדר הילדים – והנה הגדוד הולך ונוסע אל המחנה בקול שופר ורעש תפים כאשר בא איש על דגלו ועל צבאו, והמאסף אחריהם.
“האם אין יתרון לחברה הזאת מכל החברות אשר יסדתי בחיי?” שאל מאירל בלוותו אותי הוא ואשתו עד פתח הבית בהפרדי מהם – “האם אין ברכה בה?”
“אמנם צדקת!” עניתי לו, ולא רק בדבר שפתים כי את בכל לבבי נתתי צדק לדבריו. –
עָשִׁיר וְרָשׁ
מאתנתן נטע סמואלי
“ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעתה כלה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.”
כמה אֻמללים ישאו את נפשם בתפילה הזאת השמימה, כמה עשוקים ורצוצים ישאלו מאת ה' כי יעביר ממשלת זדון מן הארץ ויכון כסאו בחסד וברחמים, כמה לבבות ישברו ככלי יוצר, כמה דמעות תשפכנה כמים, כמה פיות קוראים לאלוהים, קוראים וקורעים לב השמים בקולם; אבל שתם תפילתם ונאקתם תעלה בתהו, כי סגר ה' שער השמים לפניו ולא יתן רחמים לאובדים, ותהי ממלכת הרשעה נכונה והצדקה מרמס לרגליה –
ובכן צדיקים יראו וימקו, וישרים יבכיו וחסידים יאבדו דרך ויואשו מכל תקוה…
אנכי מקדמות נעורי לא מנענו ה' מראות דמעות עשוקים ומשמוע נאקות אביונים, ובעלות התפילה הזאת על שפתי נפשי גחלים תלהט ואחד מזכרונות ימי נעורי עלה יעלה כענן על לבבי…
בבית אשר שם גרו אבותי בעודני נער התגוררו עוד שני אנשים, כל אחד עם משפחתו, והמה שונים איש מרעהו תכלית שינוי בהלך רוחם ובמצבם. האחד מהם היה נשיא העדה, איש מורם מעם וכל תושבי העיר נתנו לו גודל ויקר ויקראו אותו בשמו הגדול והרחב, ר' סענדר ברייטענשטאָלץ. הוא היה בעל זרוע וקדקוד, גדול קומה ורחב־בטן, פניו צהלו משמן, עיניו הקטנות והלטושות כעיני העיט יצאו מחלב, וזקן גדול ואָדום הולך ומכתיר את סנטרו ויורד כדם על פי מדותיו. וכגודל גוו ורחבו, הרחיב גם את גבולות־מעונו וישתרע במלוא גודל העלייה, בששה חדרים מרוחים המלאים כל טוב ומעידים על עושר בעליהם.
שונה ממנו היה השני, כי חלקו לא היה שמן בחיים ולכן קראוהו יושבי המקום בלי כל תואר ומשא פנים רק יעקעלי החנוני סתם. הוא היה איש קטן ומצומצם, דל בשר ורע מראה, שחוח ונדכה, וראשו היה תמיד מט וכפוף על חזהו כמשא כבד מאוד; ואמנם מסבּל היה בראש הזה בשאלה גדולה וכבדה אשר לא מצא לה פתרון, בשאלה המצומצמת בשתי המלות “מה נאכל?”. וכקוטן גוו ודלות תארו היתה גם דירתו צרה וקטנה, כי הוא היה דר עם אשתו וארבע בנותיו, אשר הקטנה מהן היתה ידועת חולי, באחד החדרים אשר בקצה הבית, על יד בית המחראות ושפך הדשן, חדר צר ואפל, מלא צחנה ואויר מחניק, וקירותיו הדקים כקורי עכביש היו לחים ורטובים, כאילו בכו גם הם וישפכו דמעה על גורל בעליהם המר.
וכהשנות גורל האנשים האלה זה מזה כן שונים היו בהלך רוחם ובתולדות חייהם, כי האחד ירד ממרומי על אל עמק עכור, והשני עלה משפל המדרגה למעלה ראש…
אשר יקרא עתה ר' סענדר ברייטענשטאָלץ, היה מלפנים נער משלח, איש ריק ופוחז, והוא בא כערום ובחוסר כל אל העיר באין מכיר אותו ובאין איש יודע מאַין הוא בא ולאָן הוא הולך. הוא היה נבער מדעת, ריק ונבוב לב, אך שני כשרונות גדולים היו לו, ערמה ומזמה, והכשרונות האלה היו לו לשתי כנפים אשר הרימו אות אל עָל, המה עמדו לו למצא נתיבות בית אחד מנגידי העיר ולרכש לו אהבתו ואמונתו בימים מעטים. בתחלה היה נמנה לעוזר על יד השפחות, לעשות כל מלאכה בבית, אך לאט לאט משך החלקות ובשפת חנף את לב אדונו אחריו ויקריבהו אליו ויפקד בידו איזה עסקים, עד כי בקרב הימים היה למושל בכל עניניו, ובמשך העת ההיא עלתה בידו להתערב בכל חפציו וקניניו ולהיות להם כמסוס גוסס וכעש לבגד, עד כי נפקחו עיני אדונו לראות כי אכל הרקב את יגיעו ועמלו. אכן ברדת איש חסדו מטה מטה ובמשמניו שולח רזון שמן חלקו מרגע לרגע, כי מצץ כעלקה את דמי אדונו וימלא נפשו מחלבו ומבשרו. ולא הרפה ממנו עד כי עשה אותו כלה. אז השליכהו מעל פניו ככלי אין חפץ בו וישם את לבו לבנות לו בית ולקחת לו אשה. אחת מבנות החשובים אשר נודעה נבלותה ברבים היתה לבעלת בריתו, כי האלפים אשר הביאה לו לנדה היו לה לכסות עינים ולעלה תאנה לכסות את ערותה. במשנה הכסף אשר היה עתה בידו עשה לו עסק וענין על פי חפצו וחות־נפשו. והעסק ההוא היה – הלואה ברבית. גם חכמתו עמדה לו לבלוע חיל זרים ולהגדיל עשרו מיום ליום ומשבוע לשבוע. כגדול עשרו כן גם גדל כבודו בעיני כל יושבי העיר, כי ידע להתעות את לבם במשאות שוא ולעור את עיניהם במעשי תעתועים. בבית התפלה היה שמו מתנוצץ באותיות מזהבות מעל הפרוכת אשר נדב, גם בבית החולים היה שמו ושם אשתו חרותים על לוח אבן, כי נדב איזה סך מסוים לטובת הבית, גם בראש השער אשר לבית הקברות היה שמם מתנוסס לגאון ולתפארת, בגלל החומה אשר הציבו להקיף את השדה; ואמנם גם הצדקות והחסדים האלה לא מנעוהו מעשות פרי נשך ותרבית, כי בגלל הדבר הזה נתנה הקהלה את הקולר בצוארו, להיות מוציא ומכניס את כל כסף העדה. ובעל כשרון וחכם עתיק כמוהו ידע לעשות כדת, ואמתחתו הרחבה והעמוקה בלעה את כסף הקדשים כבכורה בטרם קיץ.
מי יערב את לבו להטות קו־חשד על צדיק תמים כר' סענדר? אך אחד בעיר הקופץ תמיד בראש, נבל את פיו לדבר בר' סענדר כי הוא מועל בכסף הקדשים, ואמנם מי ישים לבו לדבריו? אך עז פנים ובן מביש כמוהוֹ יוכל לתת דופי בנקי כפים ובר לבב כר' סענדר אשר צדקתו בחוץ תרונה! ויותר משהיה ר' סענדר אוהב צדקות היה ירא שמים, ומדי שבת בשבתו הקדיש את קרואיו לבוא אליו אל הסעודה השלישית, והקרואים האלה היו חסידי העיר אשר כל רז ולא אניס להם, והם גם ידעו את דרכי ר' סענדר ותחבולותיו, אך לא יכלו לחרוץ לשונם נגדו, כי מלא ר' סענדר את פיהם בבשר ובדגים – ובלעדם מי יזיד לדבר בר' סענדר? איזה רוכלים וסובבים בעיר הם אך הם שלחו לשונם הרע בר' סענדר באמרם עליו כי מוצץ הוא חלבם ודמם וימלא כרשו מבשרם, אך הלא גם במשה דברו העם – ידברו המה ככל אות־רוחם, ר' סענדר לא יחדל מהיות ר' סענדר, ר' סענדר הצדיק, התמים, הנדיב, הפזרן, ויותר מכל – חכם עתיק, ראשה דרהבא!…
לא כאלה חלק יעקלי החנוני הגר בחצר מקצה, במקום שפך הדשן. הוא ואשתו היו ילידי בית אבות עשירים ובנעוריהם ראו ימי טובה. המה היו מטבעם נדיבי לב ויתנו לעני מכספם, לא להונות את הבריות, כי אם מאהבתם לעשות טוב וחסד. המה היו חוננים ונותנים לכל הפושט יד, ולכן פשטו להם ידם כל יושבי העיר. המה ערכו שלחן לכל רעב, ולכן כרעבים כאשר אינם רעבים היו אוכלים תמיד על שלחנם. המה לא יכלו לראות פני זועפים מבלי הושיט יד בצלחת, ולכן נראו להם בכל מדרך כף רגל רק פנים זועפים. לבם הטוב לא נתנם לגוֹש את כל בעלי משה ידם ולכן מנעו כל הלוים משלם להם את נשים. תוצאת הדברים אלה היתה כי אחרי שנות מספר הלך כל כספם לאבדון, ועם כל כספם אָבד כל זכר מאהביהם ודורשי שלומם אשר חדלו בקש עוד את נתיבות ביתם, כי במקום אשר אין מזון שם אין עכברים. עוני ומחסור רק המה דרשו עתה לשכנם ויהיו אנשי ביתם. כאדם וחוה בשעתם גורשו גם יעקלי ואשתו מהיכל תפארתם אל חדר צר ואפל. שמה התגלגלו בחושך עם ארבעת ילדיהם. בחנות הקטנה אשר עשו להם עבדו מבקר עד ערב, ולולא אכל הארבה, הוא הנשך, את כל חילם ויגיעם, כי עתה הספיקה להם החנות הקטנה הזאת למחיתם בלחץ ובדוחק. אך זה להם עשר שנים מאז לוו מר' סענדר סכום קטן, ולמן העת ההיא המה משלמים לו מידי שבוע בשבוע את נשך כספם, עד כי במשך השנים האלה כבר שלמו לו את כסף נשיו עשרת מונים פעמים. את בלעם הוציאו מפיהם ומפי זרעם ויביאו לו מידי שבוע בשבוע את כסף חוקם מבלי אחר המועד, אכן זה להם ירח ימים מאז נפלה בתם הצעירה למשכב, ומן היום ההוא, אין ידם משגת למלא את חובתם, כי כבר נתנו בעבוט את כל אשר להם למען הצל את בתם. חוב האבות להציל את בתם ממוקשי מות היה גדול בעיניהם מחובתם לר' סענדר אשר יבלע חיל זרים ולא ידע שבעה. אך אחרת חשב נשיא העדה, הוא לא ידע ולא אָבה לדעת את כל הטענות האלה. "מה לי ולבתם? – קרא בחמתו – אנכי יודע רק את נשיי, ועליהם לשלם לי את הקרן והרבית עד פרוטה אחרונה, ואם יקפצו את ידם מתת לי אשר לי, אז אגיש משפטי אל השופטים ורדוף ארדפם עד נפש!…
"ור' סענדר המנהיג והפרנס היה בחדש הזה ירא וחרד לעשות רצון קונו רב יתר מכל חדשי השנה, כי הימים היו ימי התשובה, והיום אשר בו גמר בלבבו לרדוף את בעל משה ידו עד נפש, היה ערב יום הכפורים. ביום ההוא יכל כל איש לראות אותו שוכב בבית הכנסת בפשוט ידים ורגלים והשמש לוקה אותו ברצועה ארבעים מלקות לכפר על כל פשעיו. אך אין דבר נוגע בחברו, אשר לאלהים הוא לאלהים, ואשר לאדם – לאדם.
גם ר' סענדר לא שכח את חובתו לעצמו, באשר הוא אדם, ולכן ישב היום על שלחן מלא, פי כתנתו פתוח למען תת חופש אל צוארו, גם מכנסיו פתוחים לרוחה, כי היום מוטל החוב על ר' סענדר לתת לבטנו לחם־יומים, למלאת את חסרון יום המחר, והחוב הזה קדוש הוא לו. ולכן מפטם הוא בכל עוז את כרשו וימלא את אסמו מזן אל זן מרבה להכיל, עד כי שריקות ותקיעות אין מספר תעלנה ותבֹאנה מבטנו המלאה דרך פיו. – לכל תּכלה יש קץ. ובכן תמה גם הסעודה המפסקת, ר' סענדר יכון לבו לברכת המזון ויצוה לאשתו באנחה שוברת מתנים: “עלקעלי תמתי! מלאי לי עוד גביע!” ועלקעלי היא אשה כשרה העושה רצון בעלה, תתן הכוס על ידו, והוא יריקהו אל פיו בגמיאה אחת כאשר לו יאתה. עתה יתחיל לברך ברכת המזון. גם לב אבן ימלא רחמים למראה ר' סענדר המפרפר ומתעקש ומהפך פניו ככרום למען הוציא דמעה מעפעפיו. הישמע כזאת כי איש יהודי, אפילו קל שבקלים, לא יבכה בערב יום הכפורים בדמעות שליש? והוא, הפרנס והמגיד, לא יוכל לבכות, למרות כל יגיעו ועמלו! הוא מעביר לפניו כבני מרון את כל בעלי החובות אשר מטה ידם משלם לו את כסף נשים, למען ישבר לבבו ויכניע את יצרו – אך לשווא, עיניו נהפכו לצמאון, לסלעי־מדבר, אשר לא יתנו מימם, הוא ישום וישאוף ויתעשת בכל כחו – אך עמלו לריק, לבו ברזל ועיניו נחושה! לולולא אהב ר' סענדר את נפשו בכל מאודו ולא ירא מכאוב כי עתה הכּה בחרפה את לחייו למען חוש מכאוב ובכות. אכן אם גם נחרב מקור דמעתו עוד קולו לא נחבא, ולכן ירים קול בצוחה וגועה כשור נשחט: “האל האב הרחמן וכו'”.
אחרי ברכת המזון ילבש ר' סענדר את מעילו, “הקיטעל” עם העטרה הגדולה, גם את מצנפתו המשובצת כסף יתן על ראשו ואת זקנו הרחב והאָדום יפרש כשמלה על פי מדותיו.
ןעלקעלי אשתו גם היא התקשטה בבגדיה החמודות לכבוד יום ה' הגדול, זר פנינים משבץ באבנים טובות על ראשה, ושלושת טורי־מרגליות עוטרים את צוארה. הנטיפות האלה הנה דמעות, דמעות אשר נהפכו והיו לה לפנינים, דמעות עניים ועניות, דמעות יתומים ואלמנות, אך איש כסענדר לא יתן את לבו לדברים קטנים כגון אלה, ונהפוך הוא, הוא שמח לאֵדם, בדעתו כי ברוב דמעות רוב פנינים, וגם עלקעלי תמתו הסכינה מנוער לראות דמעות־עשוקים מבלי חוש איזה כאב, בדעתה גם היא כי כל דמעה ודמעה תהיה למרגלית טובה אשר תשית נוספות לחרוזי צוארוניה…
עתה יפרוש ר' סענדר את ידיו הגדולות והשמנות על ראשי בניו ובנותיו ויאציל להם את ברכתו, ולבו באָמנה אתו כי ברכת צדיק כמוהו עליהם תבא כי הרבים המה לאלהים בני עליה כמוהו הנותנים כבוד לשמו, ומדוע לא יתן עוז אל ברכתו?..
בעת ההיא ישב יעקלי החנוני גם הוא על שלחנו הנשען על יד המטה אשר בתו מוכת השחפת שוכבת בו. מסביב השלחן יושבים בני ביתו, אך המה לא ייגעו להוציא דמעה מעיניהם, כי דמעות רותחות שוטפות כזרם מים מעיניהם ותמלאנה את הקערה עם מעט המרק הנצבת לפני כל אחד ואחד. אשת יעקלי החנוני לא תשא זר פנינים על ראשה ולא תעדה את צוארה בחרוזים, אך כעוטיה היא יושבת ומטפחת שחורה על ראשה. בשרה כחוש ודק כשחיף־עץ ולחייה שפו מרזון עד כי יספרו כל גידי־עורקיה המסתעפים על פניה. יעקלי לא יגעה כשור שחוט בברכת המזון, ונהפוך הוא כי ישא כאוב קולו ובכל עוז יסתור את יגונו ואת עצבון נפשו, עד כי כמעט תשימנה דמעותיו העצורות כאש בקרבו מחנק לצוארו. האֵם האֻמללה תחבוש בטמון את פניה בין כפות ידיה ותאנוק דום. גם יעקלי ילבש את מעילו, את הקיטעל, אך למעיל הזה אין תשבץ ואין עטרה, כי כתונת המות הוא, הכתונת אשר בו ילבש כל איש ישראל בעת יעלה על משכבו לישן שנת־עולם. ומי יתן והיה כזאת יום מחר – ישאל יעקלי מאלוהיו – כי נפשו עיפה וצמאה למצא מנוחה מרוגז החיים. על לבו לא תעלה המחשבה לברך את אשתו ובניו, כי מה תסכון ברכת אובד, ברכת איש אשר מאֵרת ה' רובצת עליו מראשית השנה עד אחריתה? תחת לברכם יבכו איש על צוארי רעהו באין אומר ודברים עד כי יעקלי הוציא את עצמו בחזקת יד מבין זרועותיהם וינס מנוסת חרב מן הבית, כי לבו כמעט מת בקִרבו מרוב יגון ואנחה.
על יד השער נפגשו שני השכנים, עשיר ורש יחדיו. ויעקלי נלחץ אל הקיר למען תת מקום לר' סענדר לעבור. ור' סענדר עבר קוממיות על פניו, הולך ומחלק זקנו, ושמש בית הכנסת נושא אחריו את כליו, את סדורו ואת טליתו. רגע קטן הלך ר' סענדר בצעדי און לפניו, אך פתאום עלתה מחשבה על לבבו ויעצו בלכתו. אחרי כן שב על עקבו וישם את פניו ליעקלי העומד נדהם ונכלם לפניו. “הנני מברך אותך בברכת גמר חתימה טובה!” אמר לו ר' סענדר, בהושיטו לו את ידו, וישב לדרכו, ובלכתו נשא את עיניו השמימה, כמו חפץ לראות, הישגיח ה' ממכון שבתו, איך הוא מקטין את עצמו בשבילו, ועד כמה ענות־לבו מגעת בחלקו מכבודו לאיש דל ואביון?
ויעקלי הלך בראש מוטה מאחריו ומעמיק במחשבותיו: אולי הפך ה' לב האבן בקרבו ולא יוסף עוד לרדפני על דבר כסף השבועות אשר לא שילמתי לו. הבוחן כליות ולב הוא יודע, כי לולא בתי המתהפכת על ערש דוי אז חשכתי את פתי מפי ושלמתי את נשיי, אך החפץ ה' כי אתן את נפש בתי לראות שחת מבלי עזר ותשועה? וזה האיש ר' סענדר לא ידע מחסור, הוא ירחץ הליכיו בחמאה, וכל טוב הארץ בידו!"
בין כה וכה באו שניהם אל בית הכנסת. נרות דונג לרבבה מפיצים אורם בבית ה' המלא מפה לפה אנשים, נשים וטף, עד כי יגבר הלחץ והדחק מרגע לרגע. כלם עומדים חלוצי־נעל ולבושים מעילים לבנים כמתי־עולם. כראותם את ר' סענדר נשיא העדה הולך ובא, והשמש נושא אחריו את כליו, התנגשו זה בזה למען שים לו דרך לעבור, ומכל עבר ופנה הושיטו לו האנשים את ידיהם וברכה בפיהם: “ה' ימלא כל משאלותיך לטובה!” ור' סענדר נענע להם בראשו וילך מעדנות עד כותל המזרח אשר שם מקומו בין נכבדי העיר, שם פשט בעזרת השמש את אדרתו מעליו, והנה הוא עומד לפני כל העדה עטוף בטליתו עם העטרה הגדולה וצניף כסף־טהור לראשו.
“כמלאך ה' צבאות!” מתלחשות הנשים אשה את רעותה בעזרת הנשים, וכולן צופות ומביטות אל עלקעלי אשתו, הנצבת בראש כותל המזרח.
ויעקלי גם הוא בא לבית הכנסת, אך לא לו פנו האנשים מקום לעבור, גם לא קדמו את פניו בברכה, אין רואה ואין מתבונן אליו. הוא שם לו מקום על יד הדלת, כי הלא עני ואביון הוא,והוא מכיר את מקומו…
כבר עמדו החזן ולהקת משורריו לפני התבה, השמש הרים את הפרוכת אשר שם ר' סענדר ואשתו מתנוצץ עליה באותיות זהב מעל ארון הקדש ויוצא שלושת ספרי תורה. שלושת הספרים נתן לכל אחד מנשיאי העדה ור' סענדר בראשם. ר' סענדר ושני רעיו כּתרו את החזן מימינו ומשמאלו ואחרי אשר נתנו לו ההרשאה להתפלל עם העבריינים, הרים את קולו בנגינה הקדומה והקדושה השופכת רוח ממרום על כל בשר, היא נגינת “כל נדרי”.
כמו על כנפי רוח התנשא לב המתפללים אל ה‘. כאשר יפח הרוח בלשון אש, כן הפיחה רוח הזמרה העצומה הזאת באש החיים ותצת מוקדי־עולם בלב האֻמללים האלה, אשר מרוב המהומה ומתגרת יד ה’, היה לבם מונח עד עתה כאבן בקרבם. והמון קולות אין קץ בוקעים ועולים עד לב השמים. כלם יזעקו, ישועו, יחננו קולם וימררו בבכי, כלם נושאים את לבם אל אלוהי הרחמים – אהה ה' – מה רב ענים, מה גדלה צרתם ומה עמוק מכאובם! עתה, רק עתה, בהתאסף כלם יחד בבית מקלטם, בבית ה‘, יחושו את מכאובם הנורא וידעו את צרת נפשם. כל ימי השנה משעבדים המה בבשרם ובנפשם אל גורלם המר, משעבדים הם לשאת חרפה ובוז מרבה מהכיל, והשעבוד הנורא הזה יכניע את נפשם, ישבר גאון־רוחם וימית את לבם בקרבם, עד כי לא ידעו ולא יבינו ולא יחושו, ישמעו מוסר כלימתם ולא יענו, ישבעו חרפה וידומו, כי השעבוד הנורא הכביד את אזנם, הקשה את רוחם, ויהפך מקור דמיהם לקיפאון. מקדמות נעוריהם הובאו בעול, והמה נושאים עוֹן כל העמים. אכן אם גם בשרם לא יחוש מכת אויב, פשה תפשה המכה בלבבם, והמכה הזאת מכה נושנה היא, מכת קדומים, וזה אלפים שנים עצורה היא כאש בלבבם, ומדי שנה בשנה תבקע ותקיא דם, מבול דם ודמעות, והדמים האלה צועקים אל ה’, מבטן אדמה, וכל אפסי ארץ וכל רוחות השמים עונים אחריהם וצועקים אתּם לאלוהי הרחמים: ונסלח לעון העם הזה!
גם ר' סענדר הסב פניו אל הקיר, עטוף ראשו ורבו בטליתו, ויפתח שפתיו עם אל לדבּר אליו דבר, גם הדמעות הקשות והמרודות תבֹאנה הפעם כזרם מים כבירים דרך עיניו, כי השעה דוחקת לו להוציא כל רוחו לפני ה' בעוֹד מועד. בלשון ערומים ובשפת חלקות הוא מבקש מאלוהי ישעו למלא כל משאלותיו, והוא מונה ומספר אותן אחת אחת לפני ה' החופש חדרי בטן ויודע כל סתרי לב; בראשונה – שאלתו ובקשתו כי “דמי השבועות” מהכסף אשר הלוה בריבית לעניי עמו יכנסו בשלום אל ידו ושכּלה לא תהיה בהם – כי יגמר ה' בעדו בדבר האשמה אשר נאשם מטעם הממשלה. הן אמנם כי כבר עשה כל המוטל עליו ולא טמן ידו בצלחת, אך מה יסכנו מעשי איש ותחבולותיו, אם ה' לא יגמר בעדו? – כי חצוף העיר אשר יספור כל צעדיו ויטמון רשת לרגליו יכחד מהר מן הארץ – כי יוסיף ה' להכות בסנוורים עיני כל הקהל הקדוש הזה, למען לא יראה ולא יבין איך הוא פושט עורו מעל עצמותיו – כי יחזקהו ויאמצהו ה‘, אותו ואת אשתו ואת זרעו ולא יאֻנה להם כל מכשל וכל פגע בדרך החיים – והאחרון הכי נכבד, כי יעלה בידו להיות חוכר מכס הבשר, כי ה’ אשר אין כל נסתר מנגד עיני הוא היודע, כי העסק הזה יתן לו ידים לגזול צאן קדשים עד זוב דם. הבקשה הזאת יצאה מקרב נפשו, עד כי געה בבכיה גדולה ולא גרע מהכות ומתופף על לבו בתפילת “על חטא”.
גם יעקלי החנוני עמד עטוף בטליתו ופניו אל הקיר, אך משאלותיו לא היו כמשאלות ראש הקהל. הוא ישאל מאת ה' להרים מעט את עולו, עול הברזל, מעל צוארו, כי נלאה נשוא משא צרותיו, ונפשו עיפה עד מות. – הוא ישאל מאת ה' כי יתן לו לחם חוקו, לו ולבני ביתו, ולוא אך גם פת חרבה, אך בשלוה, בכבוד ולא בבזיון; – הוא ישאל כי ישלח ה' עזרו מקדש לבתו החולנית ויחלימה ויקימה מערש דוי – כי יתן חמלה בלב האנשים הרודפים אותו בלי חשך, כי הלא רחום וחנון ה', רב חסד ואמת, שומע שועת־עניים, סומך נופלים וסופר ומונה דמות עשוקים…
כל הלילה וממחרת היום ההוא עמדו קהל הנאספים מתמוגגים בבכי ומרעישים שמים וארץ בקול זעקתם, אין עיף ואין כושל, כלם עומדים צפופים ועינם ולבם לה' ומה גם בנטות היום לערוב והחזן פתח את פיו בתפלת נעילה “פתח לנו שער” אז הוצק רוח חדש על קהל ה‘, כלם התרוממו על כנפי התפילה, כלם מעפילים לעלות השמימה, ור’ סענדר גם הוא לא יחוש רעב וצמא, כי נפשו גחלים תלהט, והוא לא יבקש ולא יחנן קולו, כי אם שאג ישאג כאריה ביער, כי חפץ הוא להחריש בקולו את שאר המתפללים, למען ישא המלאך הממונה על התפילות את תפילתו ראשונה לפני עם ה‘, נפשו יודעת כי “מלכותא דשמיא היא כמלכותא דארעא”, ופה על הארץ עלה יעלה רק איש זרוע, איש אשר כח ידיו יעמוד לו להפיל על הארץ כל המתחרים לרוץ אתו אורח, למען יהיו מן המאחרים לבא. “חוצפא אפילו שמיא מהני” ולכן ירוץ ר’ סענדר בצואר עתק כאריה מסבכו וירעם בקולו: “היום יבא ויפנה נבואה שעריך!”
אמנם יעקלי הקטן והדל עומד בראש מוטה לארץ, מתמוגג בדמעות ויהגה נכאים לפני ה': “מדת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי, כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי!”
והתפילה תמה, חדלה הקריאה “ה' הוא האלהים” וגם התקיעה הגדולה ספה ואיננה…
האח, כשאון מים כבירים פרצו האנשים מכל עבר ומכל פנה, וכלם מסבים את ר' סענדר ותוקעים לו את כפיהם בברכה: “ה' ימלא כל משאלותיך לטובה!”…
ר' סענדר העטיף את טליתו סביב צוארו וישב בלוית אנשי בריתו העוטרים אותו מכל צד אל ביתו. והבית מלא אורה ושלחניו מלאים תפנוקים ומעדנים.
בעת אשר עלקעלי אשתו המקושטת בעדי זהב קבלה עתרת ברכות מאת האורחים הרבים הבאים אל ביתה, הלך ר' סענדר הלך ושוב בחדר לארכו ולרחבו ויזמר מטוב לב אחת הנגינות אשר שר היום החזן בבית הכנסת…
לבו היה שבע שמחות וינבא לו כי נכתב ונחתם, הוא וכל ביתו, לשנת חיים וברכה…
גם יעקלי ואשתו שבו אל מעונם אשר במקצוע הבית, אל החדר הצר המלא צחנה ואוויר מחניק. פשתה כהה הבוערת על השלחן אשר לפני מטת החולה תפיץ ענן־אורה מסביב ותשפוך בחדר רוח עוצב ויגון קודר…
פני הילדה החולה היו זועפים, לחייה הרזות לבנות כלבנת הסיר, עיניה אשר כבה אורן מזרות עצב אין חקר, ושפתיה דקות ויבשות כחרש…
“יונתי אהובת לבי, מה לך?” קראה האם ברחמים גדולים ובלב מלא דאגה, בראותה את בתה האֻמללה.
“רייזעלי אחותנו” ספרה אחותה הבכירה היושבת על יד מטתה “לא נתנה כל היום אוכל אל פיה”, אנכי הפצרתי בה להשיב את נפשה במעט מרק, והיא באחת כי גם היא תתענה היום כאחת מאתנו, ורק לשוא שחתי את דברי!"
“מה עשית, חמדת לבי?!” קראה האם בקול בוכים “החפץ לאלהים כי ילדה חולה כמוך תענה בצום נפשה?..”
“ברצוני היה” השיבה הילדה ועיניה הכהות מלאי דמעה "לבקש גם אני חלקי מאת ה', כי ישיב ידו מכם ולא יוסיף לדכאכם גם בשנה הזאת כמו בשנה העברה – ".
האֵם האֻמללה לא יכלה עוד למשול ברוחה ותתן את קולה בבכי קורע לב, ויעקלי נשך בשר שפתו בשיניו עד זוב דם, באַותו לכלוא את דמעותיו הפורצות מעיניו. –
גם לב האֻמללים האלה חש עתידות למו. –
* * *
ביום השלישי אחרי הדברים האלה, והיום ההוא ערב סכת היה – נהרו אנשים רבים אל בית סענדר, והוא בראשם הולך קוממיות ובוהן ידו תקוע באזור מתניו, פניו צוהלים ולבו עלז בקרבו. ואמנם לא לשווא היתה שמחתו, כי עלתה היום בידו להביא מכס הבשר תחת משטרו. הוא שב הפעם מבית העדה כגיבור משדה קרב, וכל ההמון הגדול העולה אתו ילוהו לביתו לשמח את אשתו בבשורה הטובה הזאת ולברך על העסק החדש על כוס מלא יין.
השנה החדשה הביאה לו ברכה בכנפיה. –
על יד השער אשר בו הם נכנסים אל הבית נפגשו עמם איזה שוטרים היוצאים משם. האחד מהם נושא מנורת נחושת בידו, השני חליפות שמלות והשלישי איזה כרים וכסתות. גם הם יוצאים ובאים בפקודת ר' סענדר וגם עשו מלאכתם באמונה, המה עבטו מיעקלי כל אשר מצאו אתו בבית, בגלל כסף השבוע אשר לא השיב לר' סענדר; והוא ואשתו לא כהו בהם, כי לבם ועיניהם היו פונים אל עבר בתם, אשר ברגע בוא השוטרים לעבוט את עבוטם, יצאה נשמתה בטהרה…
הַשִּׁלּוּחִים
מאתנתן נטע סמואלי
בת עשרים ושתים שנה היתה ביום ראותי אותה בבית האוצר להממשלה וצרור כספה בידה, והיא היתה אז אלמנה עזובה, בירח הששי אחרי נשואיה; אכן פניה המלאים קמטים, קומתה הכפופה, ושערותיה הלבנות הנשקפות מבעד לצעיפה העידו בה כי כבר באה לשנות זקנה ושיבה. הסבה אשר הניעה אותה להכרית אוכל מפיה ולקבוץ על יד על יד פרוטה לפרוטה למען תת אותו לפקדון אל בית האוצר היתה מוּזרה, עד כי כל רואיה נעו אחריה ראש בחשבם כי יצאה מדעתה. הכסף הזה – אמרה תמיד במרי־רוחה – יהיה לי נדה ושלוחים לחתונתי השניה עם בעלי המת…
האם העיב שברה הגדול את טוהר רוחה ויך אותה בתמהון?.. על זה לא יתפלא כל איש אשר ידע את אסונה הנורא. אישה היה כל חפצה בחיים, רוח אפה וששון ישעה, ובלעדו לא היה לה מודע וגואל. הוא היה לה לאב, לאֵם, לאח ולאחות. בעודה ילדה קטנה מתו עליה אבותיה והיא נשארה יתומה עזובה באין קרוב ומודע אשר ישים עין לחמלה עליה. כה נדחפה עלי חוץ משולחה לנפשה. לולא רוחה הטהור אשר נחה אותה על ארחות יושר, כי עתה אבדה בעניה… בבית אחת התופרות בקשה לה עבודה ותהי עוזרת על ידה. אך מי לא ידע גורל העניות האלה כי ברע הוא? עד כמה פעמים בלעה רוקה כי הציק לה הרעב ויענה באכזריות חמה. אך כל אלה לא עכרו את רוחה וגם לא עלה בידם להשחית את תארה; כי למרות עניה ומרודה עלתה כפורחת ותציץ כשושנה ביפי נעוריה. ישנם פרחים הדורשים להתפתחותם חלקה שמנה ויד חרוצים, אמנם יש גם פרחים אשר יעלו מארץ ציה ומבלי כל עזר ישגו ויעדו לפעמים פאר צבעים. מלכהלי היתה אחת מן הפרחים האלה. הן אמנם כי מאז מתו עליה אבותיה שבת משוש לבה ורוח נכאים היתה שפוכה על פניה, אך היא הוסיפה עוד על יפיה ותשת עליה לוית־חן. היא גם היא משכה אחריה בחבלי קסם את אחד הבחורים אשר היה אסיר אהבתה. היה ראה אותה יום יום הולכת לדרכה בשובה ונחת, עושה מלאכתה בחריצות כפים, ויתאו יפיה בלבו, ואחרי אשר עלתה בידו להציב לו יד בחיים, בהיותו לראש הבנאים בעירו, התודע אליה ותהי לו לאשה. מי יתאר באומר ודברים את עוצם אהבתם ואת חבלם המאושר? החדר הקטן אשר שם שמו קן להם, היה נוה שאנן, משכן ידידות, רוח אהבה מרחפת עליו מבקר עד ערב ומלאכי שלום משיקים בכנפיהם. היריעות הלבנות הפרושות למסך על החלונות, השלחן העגול אשר מכסה בד לבן פרוש עליו, המלתחות, המראה על הקיר, הציצים על יד החלון, השעון המשמיע קול צלצל נעים, כלם אומרים כבוד, כלם מפיקים רצון, שלום וענוה, וישביעו בצחצחות כל עין רואה ואוזן שומעת. בבקר בבקר יצא לפעלו ולעבודתו ומלכהלי מבטת אחריו מבעד לחלון ותלוה אותו בעיניה עד כי נעלמו עקבותיו, ובשובו בצהרים הביתה מצא אותה על יד הדלת עומדת ושומרת בכליון עיניים לקראת בואו. אחוזים ושלובים כתאומי צביה הלכו אל השלחן הערוך, מקערה אחת אכלו ומכוס אחת שתו ומשיקות פיהם ינקו עדן ונופת עד אין קץ. לא הכבירו מילים, כי נלאה כל שפה להגיד אף החצי מכל רחשי לבבם, אך עיניהם המרהיבות זה אל זו הנה היו לפה ולמליץ ביניהם, – וכן גם נהיה הדבר כי עיני מלכהלי הטהורות כעצם השמים גלו לו באחד הימים ההם סוד כמוס בלבבה, סוד המבשר לו כי בעוד ימים יהיה לאב. לא היה קץ לאשרם ולא תכלה לענג נפשם, אך גילה ורנן מלאו מילאו את החדר הקטן אשר הרחיבו יריעותיו עד בלתי שמים ויהי לעדן אלהים, למקדש מלך רב…
אכן אהה, פתאם לפתע בא כשואה אידם ויהרס בין לילה את מקדשם ויהפכהו למעי מפלה, לתל עולם…
באחד הימים ההם אֵחר אישה משוב למועד הצהרים הביתה, ובאלה לא הסכינה כי הוא שמר תמיד את מועדו. בהתחלה השקיטה סערת לבבה באמרה: אכן מקרה הוא, אך כעבור רגע על רגע והוא עוד לא בא, גדלה מבוכתה ולבבה כים נגרש השקט לא יוכל, ותרץ בנהמת לבה על פני חוץ. כמעט הרחיקה צעדיה מקירות ביתה והנה המון אנשים עולים לקראתה וביניהם נושאים מטת־עץ על שכמם. במטה ההיא שכב בעלה מתגולל בדמו, כתות ומעוך, עד כי לא הכירה מראהו, תקרה גדולה אשר נפלה מאחת החומות אשר שם עבד עבודתו נפלה עליו ותרץ את גלגלתו…
בלילה ההיא קפצה עליה זקנה ותלבן את שערותיה ותשח את קומתה הזקופה…
בימים הראשונים אחרי האסון הנורא ההיא היתה מלכהלי המלומדת מנוער לשאת ולסבל בדומיה, כמשגעת ממראה עיניה, ותשב נדהמת כל היום על מקומה וידיה בחיקה, מבלי פתוח פה ודבּר דבר, עד כי חשבו כל הרואים אותה רוח עועים נסך בקרבה; אך אחרי עבור שבועות מספר היתה פתאם רוח אחרת אִתה ותשב לפעלה ולעבודתה ותשב כל היום על מחטה ותתפור ביד חרוצים מבלי תת מרגוע לנפשה. אכן מנעה כל אוכל מפיה, בלתי אם פת חרבה לבדה אשר היתה לה לסעודת בקר, ערב וצהרים. על יד על יד קבצה פרוטה אל פרוטה ותבא מידי שבוע בשבוע צרור כספה אל בית האוצר…
“מלכהלי היא קמצנית מאין כמוה” דברו בה שכנותיה “מי מלל לה זאת מלפנים, ולמי היא עמלה כל היום ותחסר מטובה נפשה?”…
“אין זאת כי בדעתה להנשא לאיש אחר” השמיעה אחת מהן את דעתה.
“גם דעתי נוטה לזה” ענתה אשה אחרת גם היא חלקה.
“חקרנוה כן הוא” החליטו כלן פה אחד.
“מה היה לך, מלכהלי” שאלה אותה אחת משכנותיה הטובה לה יותר מכל יתר השכנות “מה היה לך כי תחשכי אֹכל מפיך ותשלחי רזון בבשרך?”…
“אנכי מקמצת” השיבה מלכהלה בקול נחר מבלי השבת רגע בעבודתה.
“ולמי את מקמצת, מלכהלי, הבעד פרי בטנך?”…
“בפרי בטני אין חיים” השיבה מלכהלי “כי כבר נכחד קימוֹ בקרבי, זאת אחזה מבשרי!”.
“אם כן למי את יגעה ולמי את מקמצת?”.
“אנכי מקמצת לנדה ושלוחים”.
“היש את נפשך להנשא שנית לאיש?”.
“כן הוא – לאישי המת, ולזה דרושים נדה ושלוחים: קבורה, תכריחים ואיש אחד האומר “קדיש” לזכר נשמתו, ולדברים כאלה דרוש מעט כסף, ואם אין אני לי, מי יתן לי כל אלה לאחר מותי?”
לשמע אזן אחזה רעדה את השכנה, אך מלכהלי אמרה כל אלה בקרת־רוח מבלי הוצא אנחה מפיה ומבלי הפסק אף רגע מעבודתה.
אמנם גם הלב ינבא לפעמים על שקר ולא יחזה נכוחות, כי לא ילד מת היה עצור במעיה, כאשר דמתה בנפשה, כי אם עצם חי, עצם מלא רגש ותנועה…
הן אמנם כי כשעה קלה היתה מרחפת בין החיים ובין המות. אך גבר רוח החיים על אויבו, והנה בחדר הקטן, אשר שם כרעה מלכהלי ללדת, צלל קול קריאה, אחד מאלה הקולות אשר אין אדם יודע מראש אם קריאה של שמחה הוא או קריאה של אנחה…
אז החל פתאום רוח חדש לפעמה, רוח שלא ידעה שחרו.
כנהר מעדן השתפך בלבבה ובכל חדרי בטנה ומשם פרץ ויצא דרך עיניה, למטר דמעה, עיניה היבשות והחרבות עד כה כארץ מלחה נרטבו בפעם אחת והנה צפות בדמעות העולות וגוברות כגשם שוטף, כמו נמס בפעם אחת הקרח הנורא אשר בלבבה ויהי למים. כמו מבעד לערפל ראתה את עוֹללה המונח על צדה, כי צעיף־דמעה על עיניה. היא לא ידעה מה היה לה, לבה דופק כהולם פעם, רוח גיל מהול בתוגה נעימה מלא את כל בתי־נפשה, ותהי בעיניה כמו הובאה באסורים, באסורי־רגש ובחבלי קסם, אשר תחפוץ לשאת אותם כל ימי עולם. היא, המואסת עד כה בחיים, תשתה עתה בצמא רוח אפה, וברצונה לחיות, לחיות חיי עד, חיי אלפי אנשים, לחיות בעד עוּלה בעד בת שעשועיה. “ואיה האֵם בכל מרחבי־תבל אשר נתן לה האלהים סגולה כמוה? איך תניע את ראשה כתם פז ותפצה פיה לבקש שדי־אמה, ואיך תפתח עתה סגור עיניה כשתי אבני נזר! שמשוֹת כאלה לא זכתה עוד כל אֵם לראות, ואנכי אראן תמיד, ואם תפתחנה, אז נפתחו ארבות השמים והבית ימלא אורה – ואנכי אזכה לראות את העינים הטהורות האלה ואשבע שמחות את מראיהן. – אלי, אלהי ישעי, האצל עלי מכחך הגדול, כי ליבי צר מהכיל את כל האושר והסגלה אשר כתמם באו לי!”—
האשה הטובה הזאת אשר מעולם לא הרימה בחוץ קולה ותהי כשה נאלמה, דבר ותהגה עכשיו דברה ותהגה עכשיו בכל אַות־נפשה, וכזרם מים כבירים פרץ עתה מפיה המון דברים, המון קריאות של חבה, גם פזזה וכרכרה כמשתגעת כל היום וידיה לא נחו רגע, רגע לחצה ראש עוּלה כצרור המור בין שדיה ורגע הרימה אותה כדגל אהבה ממעל לראשה; רגע שחקה מטוב לב, ורגע נתנה בבכי קולה, רגע שרקה אליה ותשחק ותפעה, ורגע עזבה עליה שיחה ולא ידעה מה. –
ביום השמיני אחרי לדתה עזבה מלכהלי את מטתה ותשלח לעבודה ידיה, והמחט חלף כברק בין אצבעותיה ותעשה מלאכתה בחריצות יתרה. עם בתה באו גם עושר ו“שפע” אל הבית. מכל עבר ופנה באו אליה הקונים לבקש חפץ כפיה. ובעת אשר ידיה היו נתונות לעבודתה עמד הערש לפניה, אשר בו היתה מונחת ילדת שעשועיה המוסיפה חן ויופי מרגע לרגע ותשגה כציץ על פני שדי; שפתותיה מהגות וממללות מבלי הרף, ואזרועותיה המלאות והעגולות כגלילי זהב שטות הנה והלום כאשר יפרש השוחה לשחות. מיום ליום גדלה ורבתה, ופי אמה לא נלאה מספר עוצם חכמתה הרחבה מני ים. היום הרימה מבלי כל עזר את ראשה ותבט בעיניה יונים אל כל סביבה, ומחר אחזה בידיה בכפיה הקטנות את צדי הערש תתעודד מלֹא קומתה ותתצב קוממיות. היום הושיטה את יד אמה למו פיה ותשקה בכל עוז, ומחר נתנה בשחוק קולה עד כי צהלו אחריה כל פנות הבית. “חי אני – נשבעה מלכהלי באמונתה – כי בשמעי צהלת הילדה, אז אאמין לשמוע ברן יחד כל ככבי בקר”. באחד הימים ההם רצתה האם המאֻשרת שכורת גיל וששון משכנה לשכנה ותפצר בהן לבא אתה החדרה למען ראות את בתה בחנה וביפיה ולמען שמוע הגות־שפתה, כי זה פעמים באו היום ההברות הנעימות מפיה: “מאַ־מאַ! מאַ־מאַ!”
* * *
בו ביום אשר יצאו ההברות האלה מפי הילדה רצתה מלכהלי בחץ מקשת אל בית האוצר וצרור כספה בידה, עד כי לא ראתה בחפזה את שכנתה הטובה אליה אשר יצאה לקראתה.
“מה לך, מלכהלי, כי מהרת?” שאלה אותה שכנתה “ומה עוד חפץ לך בזה השטר?..”
“הלא לנדה ושלוחים אנכי מקבצת” ענתה מלכהלי.
“נדה ושלוחים?” שאלה שכנתה בהביטה בה “ומה חפץ לך עוד בשלוחים? האם לא נתן לך ה' את החיים ונוסף על אלה גם ילדה יפה ובריאה ורבת־חן?”.
“ולכן חפץ לי בנדה ושלוחים” השיבה מלכהלי אמריה לה ועיניה מאירות בגיל אין קץ, בתי פערלי תוסיף דעת מיום ליום והיא קראה היום זה פעמים באזני: “מאַ־מאַ! מאַ־מאַ!” מיום ליום תגדל ביופי ובחכמה וימים עוד יבואו ותגיע לפרקה ואז עלי לתת לה נדה ושלוחים, “מאַמאַ” מחויבת לקבץ, לקמץ, לצרף פרוטה לפרוטה –
“כן, כן, שכנתי היקרה, השטר הזה אשר בידי היה יהיה, אם יחיינו ד' לנדה ושלוחים לבתי פערלי ביום חתונתה ושמחת לבה”.
גַּם בִּשְׂחוֹק...
מאתנתן נטע סמואלי
אהרלי בדחן – כן נודע בשמו לכל תושבי העיר, והוא עודנו עומד לפני כמו חי, איש ארוך ודל בשר, ממושך וממורט, בעל פנים לבנים כמת, עינים עכורות ודומעות היוצאות מחוריהן, זקן גדוע הקולט בקרבו איזו שערות מפוזרות ומפרדות כעלים נושרים, וראש קרוח הנטוי תמיד אל חזהו כתפוח גדול המתבשל יותר מידי ומוכן בכל רגע לפול מן העץ. הוא היה בעל נפש מרה מאין כמוהו ורוח נכאה היתה תמיד שפוכה על פניו ועל עיניו; ובכל זאת חבלים נפלו לו בחיים להיות “בדחן” ומשחק, ולא היה משתה בכל העיר אשר לא נקרא שמה לשמח את הקרואים במהתלותיו.
ומי הניע את האיש העצוב הלזה ההולך תמיד קודר בלחץ רוחו להיות לבדחן? יקומו נא ויגידו השואלים כאלה מי הסב את לב ב. אשר בילדותו הפליא כל לב בציוריו וכל רואיו נבאו לו כי ימים יבואו והיה לציר אָמן מפליא לעשות – מי הסב לבו אחורנית להיות אחרי כן לחנוני ולעני מדכא באחת העירות הקטנות? יגידו נא, מי המריץ את האיש ק. אשר בילדותו הרעיש את כל העיר בשכלו החד וחרוץ, עד כי העידו עליו כל רואיו כי לגדולות נוצר, – מי המריץ אותו להיות אחרי כן לסנדלר בעיר מגורו, לסנדלר עני, מטופל בבנים ובבנות הגועים ברעב? מקרה אחד לכלם. חטאות אבותיהם יאכלו והמה מחוללים מפשעיהם – אבותיהם אשר רוח ילדיהם זרה להם ואשר לא ידעו לשים לב לכשרונותיהם ולמעלות רוחם, ותחת להעמיד במרחב רגלם ולחנך אותם על פי דרכם, הוליכו אותם בתהו לא דרך ויעזבו אותם לנפשם, ובשוא עליהם ים החיים גליו ומשבריו, יאחזו בקנה רצוץ וישחו וימוטו מעוצר רעה ויגון – וכן יהפך הציר לחנוני, בעל החשבונות לשמש בית הכנסת ונכה רוח ומר לב כאהרלי יהיה לבדחן ולאיש מהתלות…
ואולם אהרלי יצא מכלל יתר הבדחנים, כי הוא היה יחיד במינו, ולו היה סגנון מיוחד לשעשע את לב הקרואים. הן אמנם כי למראה עין חקה את מעשה הבדחנים האחרים וירכב את מצנפתו על ראשו באופן מעורר שחוק כאחד מהם, אף תופף תמיד באצבעותיו, הוציא צפצופים ושריקות שונות מפיהו, ואת רגלו הימנית הניף ויניע על פי הלך הזמרה; אך כל איש מבין אשר ראה לעת כזאת את פניו הזועפים, את עיניו אשר נסך עליהם רוח כהה, ואשר שמע קול נחרו והמונו, ידע נאמנה, כי לא לבדחן נוצר אהרלי, ומלבד כל אלה בחר לו דרך חדש בבדחנות, דרך עצב מאוד. עד מאה פעמים ראיתי אותו במשתות נשואין ובכל פעם ופעם הציג בחזיון רק אחת משתי אלה: או את העזאזל או את המת. ואמנם גם החזיון הזה היה מעורר שחוק והוללות אין קץ, כי הלא חק ונימוס הוא לשחק לכל תעתועי הבדחן, ומה גם לעת משתה ושמחה, כטוב לב המסובים ביין…
אם היה אהרלי לעזאזל, אז באו בחברתו עוד ארבעה שדים העוטרים אותו מימנו ושמאלו וכל אחד מהם נושא נר דולק בידו, והוא לבוש מעיל אדום כדם, כובע גבוה עשוי מניר צבוע על ראשו ובפיהו כלי מקטרתו אשר העלה עשנו כעשן הכבשן. ואם הציג בחזיון את אחד מיורדי בור, אז לא נגלה לעיני הרואים כאיש אשר כבר נגזר מארץ החיים, כי אם כאיש ההולך למות, ולכן נשא ממעל מעיל שחור כאחד האדם, אך מתחת למעילו היה מוכן ומזומן למיתה, כי היה עטוף בטליתו ובמעיל לבן לאמר: לכשארצה הנני ערוך בכל ושמוּר למיתה. אכן אהרלי לא רצה להיות למת תיכף ומיד, כי ברצונו היה לעשות מקודם איזו הכנות לדרכו; לצאת מעט במחול, להגיח איזה כוסות יין אל פיו ולצות אל ביתו – בית המשתה. הצואה הזאת לא היתה ככל הצואות כי אם צואה בחרוזים. ור' אהרלי העתיד להיות מת קרא בעצמו את הצואה הזאת בשיר ובניגון באזני הנאספים, בה גילה דעתו ברבים כי הוא הולך למות, אך הוא מצוה במפגיע לכל הנאספים כי לא ישימו לב למותו, כי אם יוסיפו לפזז ולכרכר ולא ישביתו משמחתם אף לרגע, כי חוקת עולם היא בתבל לציץ ולבול, לחיות ולמות, סובב סובב הולך המחול, והארץ לעולם עומדת! –
ככלות ר' אהרלי לשיר את צואתו, החזיק כוס מלא יין בידו, וישוה את רגליו לצאת במחול, אך פתאום לפתע נפלה הכוס מידו ותשבר לרסיסים, וגם הוא נשמט ארצה, ובנפלו נגע בידיו המלאות קמח אל פניו וילבינו כשיד, ואת מעילו נער חיש מעל שכמו – והנה הוא שוכב מת ארצה לבוש תכריכים לבנים כדת וכמשפט.
אחרי מיתה חטופה כזאת לא עלה גם על דעת אחד מהם לבלתי – קים את דברי המת, ונהפוך הוא, ביתר שאת וביתר עוז הוציאו המנגנים בתוף ובכנור שאון עליזים מכלי זמרתם והנאספים מפזזים ומכרכרים כמצוה עליהם, גם לא אחר האחד או השני לשפוך כוס מלא יין אל פי המת הפתוח לרווחה; ואמנם מיתת אהרלי לא היתה מיתה מוחלטת, כי בעוד המה מחוללים סביבו והנה נשמע מרחוק תקיעה גדולה וממושכה, היא התקיעה היוצאת מפי השופר של תחיה, ובעוד המה עושים כה וכה והנה מאחד החדרים הולך ובא קהל אנשים, נושאים אבוקות בידם וביניהם איש שיבה עטוף אדרת שיער. הישיש הזה היה אליהו ההולך ובא לעורר ישני עפר לתחיה. ואמנם כמעט לאט דבר באזניו ויגע פיו אל פיו בא טל של תחיה אל המת, ואהרלי התעורר כגבור מן היין וימח בידו את הקמח מעל פניו וישב ויחי כאחד האדם, וכל הנאספים הריעו לו תרועת הידד ויחוגו אתו חג גדול, חג של תחיה…
אכן, גם משחק החזיון הזה לא יצא נקי מתחת שבט הבקורת, כי בין הנאספים היה איש אחד המתאמר להיות אחד מיודעי חן והוא חרץ משפט מות על המִשְֹחק וביותר עוד על המְשַֹחק. המבקר ההוא נקרא בפי כל תושבי העיר בערלי באסס. באסס לא היה שם משפחתו כי אם שם אומנתו, כי הוא היה המנצח על הכנור הגדול הנקרא “באסס”. ומלבד זה היה בערלי במראהו ובתבניתו כמראה ה“באסס”. הוא היה ענק ברחבו ובקומתו, אזניו היו גדולות וארוכות, חזהו בולט ורחב וקולו חודר ונוקב לב וקרב, ממש כקול הכנור הגדול אשר בשם “באסס” יכונה. מעודו התימר בערלי בטוב טעמו ובדעתו הרחבה בחוקי היופי. הדעת הזאת הביא לו מעיר בערלין, כי שם גר איזה שנים ופעמים רבות ראה את המשחק הנפלא דאַווידזאָהן בשחקו על במת החזיון. שם דאַווידזאָהן נשא תמיד על שפתיו לגאון ולתפארת. ובכל עת אשר עלה שמו על שפתיו קרא אותו בגאווה ובגודל לבב: “דאוויזאהן שלנו”.
"כל איש אשר זכה לשמוע את “דאַוויזאָהן שלנו” – אמר תמיד בערלי בראותו את הבדחן משחק לפניו – “לא יוכל מצא טעם בפגם. הכזה יקרא משחק? מי ראה מימיו את העזאזל עולה מארץ צלמות ונוגה לו מסביב? אי מי שמע את העזאזל גועה ושואג כשור טבוח? לו ראיתם את הרוח במחזה האמלעט, כי אז ידעתם מה זה רוח. הנה הוא עולה מתוך החשך, ענן וערפל סביביו, אך כפעם בפעם תהלך אש ארצה ותאיר את הלילה, ואם יפתח הרוח את פיו קולו כנחש הולך ומעפר תשח אמרתו – לזה יקרא רוח!”…
גם בדבּרוֹ עם הבדחן פנים אל פנים לא שמר לפיו מחסום ויגלה למוסר אזנו: "איך תרהיב בנפשך להציג במחזה איש נוטה למות ואתה לא ראית את “דאַוויזאָהן שלנו”? לא שיח ולא שיג לך בחכמת החזיון! לא בין רגע ימות איש, אדוני הבדחן, אך לאט לאט למיתה דרושה איזו הכנה ומעט רטט, מעט פיק ברכיים – והגסיסה, אדוני הבדחן, השכחת את הגסיסה? מהיר אתה במלאכתך אדוני! לא במנוסה ובחפזון ימות איש, כי אם לאט לאט, ומבלי גסיסה אין מיתה, ובשעה שאדם גוסס יוצאות עיניו מחוריהן, יאנח, יאנוק, ישום וישאף, כאשר אנוכי מראה לך בזה – " ולהראות לו בחוש את אופן הגסיסה, הוציא קול אנקה מצוארו, עד כי דמו האנשים לשמוע דוב שוקק, ואימת מות נפלה עליהם. “שחק נא כנפשך שבעך, אדוני הבדחן!” הוסיף אחרי כן בראותו כי לא כי לא יכלא אהרלי משחוק פיו "אַל נא תהי המיתה קלה בעיניך, לה דרושה חכמה יתרה, לה דרושה חכמת “דאַוויזאָהן שלנו”. לוּ ראית אותו מת על במת החזיון, כי עתה ענית ואמרת: “לזאת תקרא מיתה!”…
הבדחן שמע תמיד כלימתו, אך בכל זאת לא עלתה בידו אף פעם אחת להפיק רצון מאת בערלי באַסס ולשחק על פי טעמו; אך פעם אחת בחייו צלחה עליו הרוח וישחק בטוב טעם ודעת, עד כי גם בערלי באַסס הודה בפה מלא כי עשה בהשכל מעשהו, וכי גם “דאַוויזאָהן שלנו” לא הצליח תמיד לשחק ברוב עוז והדר כמוהו הפעם.
והדבר כן היה: הבדחן נקרא אל חתונת אחד מקרוביו, וביום ההוא נתן בכוס עיניו יותר מידי. כדרכו תמיד בא בחצי לילה אל חדר אחד לבדו להתחפש שם, ואחרי אשר כלה שם את מעשהו, יצא מן החדר לעיני הקרואים, אך לא כפעם בפעם יצא גם עתה בבטחה, כי אם מט ושחוח, הלוך וכשול על כל מדרך כף רגל, גם פניו לא היו לו, כי חורת־מות כסתה אותם.
“ראשיתו לא מצער” לחש בערלי באסס באזני אחד הקרובים אליו, “ההולך למות לא יצא בקומה זקופה ובצעדי־און – שמחתי כי דברי נשאו פרי!”
הבדחן חגר שארית כחות ורגליו נשמטו תחתיו, עד כי כאין שפּכו אשוריו…
“טוב מאוד!” קרא בערלי בעליצות רוחו “הפעם יכלכל מעשהו בהשכל ודעת!”
“הבדחן שתה לשכרה” ענה השני בשפת לצון “והכוסות הרבות אשר הגיח אל פיו, המה הביאו לו פיק־ברכים”.
הבדחן נכשל בדרכו, וימשש כעור באפלה.
“ישר כחך, הטבת עשה!” קרא בערלי בכל כחו וימחא כפים.
ההכרה הגלויה הזאת נתנה לו כח ללכת מחיל על חיל, והוא מתנפל חלש אין אונים על אחד הכסאות, וישום וישאף…
“מעשה אָמן” הריע בערלי בקולו.
הבדחן הגדיל עוד עשה כי פניו נהפכו לירקון ועיניו קמו בחוריהן.
“חי אני” נשבע בערלי בהתרגשות "כי משחק הוא הפעם ברגש פנימי כאחד מאדירי החזיון, כזאת לא פללתי, ולולא ראיתיו בעיני כי עתה אמרתי “דאַוויזאָהן שלנו עומד ומשחק לפני!”
מבלי ספק שמע הבדחן תהלתו מפיו, כי הפעם הפליא עוד מעשהו וישאג בקול נואש: “מעט מים! הבו לי מעט מים!”
עתה צהלו כל הנאספים בקולם וימחאו כף אל כף.
אך קול התרועה לא הפריע את אהרלי מעבודתו, כי צנח הפעם מעל כסאו וישאג מנהמת לב: “מים!… מים!…”
“כמו חי” צעק בערלי בחום לבו, ואחריו הריעו כל הנאספים תרועת הידד, עד כי חרדו אמות הספים לקולם, ובין כה וכה כּלה הבדחן את מעשהו, כי פשט אחרי איזה נענועים ונאקות את ידיו ואת רגליו כדת וכמשפט, והנה הוא שוכב כסלע מוצק מבלי הניע יד או רגל..
“אין זה כי אם נפש דאַוויזאָהן שלנו נתגלגלה בקרבו!” חרץ בערלי את משפטו, ובחום לבבו החל להכות בחזקת היד את מיתרי כנורו. וקהל נוגניו גם הם שלחו לכנור את ידם, ויהי שאון ומהומה בבית: שאגת כנורות, רעם חצוצרות, המון נבלים ובכי־עוגבים…
מסביב אהרלי המת יצאו המחותנים והקרואים כמעשיהם תמיד במחולת המחנים, כלם שמחים ועליזים וההמון הולך וסוער…
גם קרב הקץ – ממרחק נשמעה תקיעה גדולה וממושכה, הוא קול השופר אשר תחיה, והנה מאחד החדרים יוצא ובא קהל־אנשים נושאים אבוקות בידיהם, וביניהם אחד הזקנים עטוף באדרתו וזקנו יורד כשלג על פי מדותיו – הוא אליהו המקרב הקץ.
הנביא השח את גובה קומתו ויגע על פי הבדחן, ויגע פעמים שלוש; אבל הפעם לא התעורר כדרכו תמיד, כי אם שכב כבול עץ מבלי נוע ומבלי נוד.
“גם זה על פי חקי היופי!” לחש בערלי באזני הקרוב אליו “כי גם התחיה לא בסופה ובסערה דרכה כי אם לאט לאט…”
הנביא נפח בו בכל עוז מנשמת אפו, אך בראותו כי פעלו מאפע, קרא בקול חודר כליות: “עורה, אהרלי למה תישן בא הקץ, בא יום התחיה!”
אבל גם לקול הקריאה הזאת לא הקיץ אהרלי משנתו.
הנביא הניד אותו בחזקת היד הנה והנה וקולו הולך וגדול בקול שואג לעזרה: “הקיצה! הקיצה!”.
אך אין קול ואין עונה.
“שחוק מחריד נפש הוא!” אמר אחד הנאספים, “דברי שחוק כאלה דים במשהו!”…
“לא שיח ולא שיג לך בחכמת החזיון!” התנגד בערלי באסס “לוּ היה “דאַוויזאָהן שלנו” תחתיו, כי עתה שחק גם הוא על פי דרכו!”
* * *
שגית ברואה, בערלי! כי “דאַווידזאָהן שלנו” לא שחק מעולם על פי דרכו, כי הוא התעורר תמיד אחרי רגעים אחדים, השתחוה בענות חן לפני השרים והשרות ויחלה פניהם לבוא גם ביום המחרת אל החזיון; אך הבדחן האֻמלל לא יכל לעשות כמוהו – כי מת היה באמת ובתמים.
אחרי שעה קטנה נשאו את גוית אהרלי המלובשה בעצם ידו בתכריחי־מתים מבית המשתה, ואשתו האלמנה וששת ילדיה מלוים אותו בקול קורע לב ונפש…
אך מי ישים לב לדברים קטני־ערך כמו אלה? הלא אך בדחן נכה־רוח יצא מן העולם ולא יפקד מקומו, כי פקודתו יקח אחר. סוף דבר, מוסר החזיון אמת ויציב: צבא וחליפות על פני תבל, אלה ישחקו ואלה יבכיו, אלה יולדו ואלה ימותו, אלה יציצו ואלה יבולו, ערש וקבר אחוזים ברתוק אחד ומות וחיים נפגשו. – סובב, סובב הולך המחול והארץ לעולם עומדת.
חוברת שניה
מאתנתן נטע סמואלי
תִּקְוָה נִכְזָבָה
מאתנתן נטע סמואלי
תאוה גדולה ועצומה התלקחה בלב ר' אברהמלי הבטלן, תאוה זרה מאד, ולה התמכר בגופו ובנפשו, היא היתה שיחתו כל היום ושעשועו – בלילה, בה שם מעינו והיא היתה תקותו וכל מאויו. התאוה הזאת היתה – למות בחדש ניסן.
התאוה הזאת באה בלבו אחרי כי שתה לרויה מכות מרורים ונפשו היתה שכורה מיגון, מעוצב, מפחד־מות ומבלהות־שאול. הוא היה בעל פחד מאין כמוהו, ירא וחרד תמיד משואת־פתאם; ולא מבטן בא הפחד הזה בלבו, אך אבותיו היו בעוכריו, אבותיו באהבתם הנפרזה גזלו מנוחתו ושלות־רוחו ויביאו לו פיק ברכים ומוג־לבב. בספורי שדים ורוחות ישנו אותו בעודנו ילד. אם חש איזה כאב הרימו קול צעקה ומרה ויעשו לו מספד כתנים. להגן עליו מרוח־רעה צנפו אותו כדור בחתולים ובכסתות. בחורף סגרו אותו בין קירות ביתם למען לא תאחזהו צנה ובקיץ למען לא יתחמם. כן המיטו עליו בלהות כל היום עד בואו לשנות בחרות, ובימים ההם מתו עליו והוא נשאר כערער בערבה, באין כח ועצמה, באין דעת ותבונה, נבדל מן החיים אשר היו לו למחתה, נבדל מן האנשים אשר רוחם זרה לו ונכרת מכל חפצי־אדמה אשר היוּ מוקשי־מות בעיניו, ויהי לאיש אין אונים, לאיש אובד עצות, לאיש הולך על גחלים, בורח מצלוֹ וחרד מקול עלה נדף…
למען ישוה הקורא לעיניו את האיש הזה ואת תכונות רוחו, אני לתת לפניו איזה פסוקים מקוטעים מחייו…
פעם אחת התפרץ בחצי הלילה מחדר אהלו ויחרד בית ויושביו בקול זעקה ומרה:
“קומו, נוסו מן הבית כי מות בתוכו!”
כל גרי הבית נבהלו לקולו ויחרדו איש איש ממטתו וכלם נסבו עליו ערומים ויחפים ואימת מות על פניהם:
“מה נהיתה? הגד? מה נהיתה?…”
“פרץ בחומה!” קרא במהומת רוחו “עוד רגע והבית יהיה מעי מפלה!!..”
אך אחרי רוב עמל ויגיעה הצליח בידם להציל מפיו שורש דבר, והדבר כן היה:
כדרכו תמיד חפש גם בלילה ההוא בעלותו על יצועו אחרי ענין רע לענות בו, וכאשר חפש כן מצאו לעיניו נגלה פתאם רסיס קטן על הקורה ממעל. בתאות נפש נפל על המציאה הזאת ותהי לכלי יוצר בידו לענות את נפשו. מה נורא הפרץ – הגה ברוחו –מרגע לרגע יתגדל ויתרחב ויפער פיו לבלי חוק לבלענו חיים. ומי יתפלא על זאת? הלא הבית כבר בלה מזוקן, עמודיו יתפוררו כי אכלם רקב, הבדים אך קורי עכביש, הקורה תולה על בלימה, והפרץ, אהה, מה נורא הפרץ! – למען הסר המראה הנבהל הזה מנגד עיניו כבה הנר, אך ללא הועיל, כי לבו הלך אחרי תאותו, והפרץ הנורא לא ימוש מנגד עיניו, ונהפוך הוא, עוד יגדל מרגע לרגע ויהי לזועה; עין בעין יראה איך ימך המקרה, ובאזניו ישמע קול שריקות הבדים בנטותם לנפול, גם אבק החומה יחוש הפעם נופל וסוטר על פיו, וכענק־ברזל סובב ומחנק את צוארו עד כי כמעט תצא רוחו. בכל מאמצי־כחו ישום וישאף. אהה חייו תלואים לו מנגד, עוד רגע ויהיה למשיסה; ובחשבו ככה התפרץ ערום ויחף מן הבית, בלב מלא שממון ותמהון: מי האיש החפץ חיים ינוס מן הבית, כי מות בתוכו!! –
פעם אחרת הלך בחוץ וירא והנה אחד הכלבים הולך אחריו. כמעט ראָהו בא פחד־פתאם בלבבו, והפחד ההוא העיר רעיון נורא בקרבו: הכלב הזה שונה מאד מכל הכלבים ומראהו מעורר תמהון. זנבו סרוח על האדמה, לשונו תלויה מעל פיו, גם יעלה קצף, והוא סובב הולך לא כדרך כל הכלבים אשר ראה עד עתה; אין זה כי אם כלב שוטה הוא! ומה יעשה אם ישוך הכלב הזה את עקבו, אז ישתטה גם הוא ויהיה ככלב לכל דבר, ינבח וילך על ארבע ויהיה לזועה. בחשבו כדברים האלה נפלה עליו אימה גדולה וינס בפחי־נפש ממקום הסכנה, ובראות הכלב כי בורח הוא, החל לרדוף אחריו, והוא נס וצועק בקול חודר כליות: הושיעו, הצילו! כלב שוטה רודף אחרי!..
עוד בפעם אחרת ראה את אחד משוטרי העיר הולך אחריו: כמדומה לו כי השוטר הזה נתן עיניו בו ויבחנהו בעפעפיו, עתה ברור הדבר בעיניו כשמש כי מתחקה הוא על שרשי רגליו וישמור את צעדיו זה שעות שתים ויותר. בכל מקום אשר ילך ילך גם הוא ויספח כצל על ידו! אין זה כי נעליו אשר על רגליו המה ימשכו עיני השוטר עליו. ויש שורש בדבר: הנעלים האלה קנה לפני ימים אחדים מאיש לא נודע לו, וזה ימים אחדים אשר נמצא חלל לפני שער העיר ונעליו היו פשוטים מעל רגליו. ומי יודע, אולי היה האיש אשר מכר לא את הנעלים הרוצח בעצמו, והנעלים אשר ילבש עתה על רגליו המה הנעלים אשר ילבש החלל, והשוטר יכירם. לולא זאת, מדוע ישים אָרבו לו? עתה יאסור אותו בזקים ויביאהו לפני השופטים והמה יחרצו משפטו למות, והוא נקי מכל חטא…
כה ברא לו יום יום ברוח דמיונו משחיתים וכלי ענוי לענות את נפשו, ובכל מדרך כף רגל ראה סכנת מות, עד כי היו לו חייו המלאים שואָה ומגור למשא, ולא אחת ושתים גמר בלבבו לשים קץ לחייו, ומי יודע אם לא השלים את עצתו, לולא אנה המקרה לידו דבר אשר הפר את מחשבתו.
באחד הימים שמע שני בטלנים משוחחים חד את אחד בבית המדרש על אדות הדברים המגיעים לאדם אחרי המיתה, מחבוט הקבר ומשערי הגיהנם, והשיחה הזאת משכה אותו בחבלי קסם אל חברתם למען שמוע מה המה מספרים זה לזה…
“האמנם” שאל אותם בכל אות נפשו “האמנם גדלו כל כך הענוים אחרי המיתה?”
“ואתה עודך שואל, פתי!” השיב אחד מהם בלעג, “היה נכון בטוח כי שם לא ימציאו לך לביבות מרבכות בשמן – שם שבטים נכונו לנו!”
ר' אברהמלי כרה לו אוזן לשמוע.
“ואיש צדיק כי ימות” שאל לתמו “היוסר גם הוא?”
"הצדיקים יבואו על שכרם, אבל גם הם לא ינקו ממצרי שאול בשבעת הימים הראשונים אחרי מותם, ולאלה יקרא “חבוט הקבר”.
אברהמלי חרד כעלה נדף.
“אם כן” שאל בקול תלונה “מה חפץ לצדיק כי יצדק?”
“אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” השיב השני.
“התוכל להודיעני, מה המה מצרי שאול?” שאל ר' אברהמלי בתענוג וענוי נפש גם יחד.
“קום קרא ב”ראשית חכמה" שער הגיהנום אז תדע מה המה מצרי שאול: כמעט יסגר הקבר יהוא אחד ממלאכי חבלה המלא עינים מראשו ועד כף רגלו ויכה בשבט־לוהט על הקבר ויבקענו…
“ויבקענו” חזר אחריו ר' אברהמלי בקול חרד “מה נורא הדבר!”.
“אז יפתח מלאך המשחית את פיו” הוסיף השני “וברקים יתמלטו, ומתוך הברקים והלפידים יוצא הקול, קול חורד כליות ולב: מה שמך?”
“אהה, סמר בשרי!” יקרא אברהמלי במחתת־רוחו “ומה יענה המת?…”
“המת יגמגם בשפתיו ולא ידע מה לענות, כי אין זכרון לו, אך המלאך יך אותו בשבט־אשו אחת ושתים וירעים בקולו: בן אדם, מה שמך?”…
ר' אברהמלי דמה בנפשו כי המלאך בעל רבבות העינים עומד לפניו וידו המחזקת שבט לוהט נטויה עליו להכותו…
“ואיך יוכל המת האמלל לשאת מכות אכזריות כאלה?” שאל בחלחלה.
"אמנם המכות האלה יכו בתמהון את המת עד אפס כח, אך המלאך יפיח כפעם בפעם נשמת חיים באפו ויוסיף להכותו, זה מעשהו יום יום עד תום שבעת ימי האבל, ולאלה יקרא “חבוט הקבר”…
הדברים הנעימים והנחומים האלה אשר שמע ר' אברהמלי מפי הבטלן, המה לא נתנו לו לשים קץ לחייו, כי מה יואיל לו אם ינוס עד בור, אם אין מנוס גם בשאול.
מן העת ההיא סר פחד הפרץ בקיר מנגד עיניו, גם הכלב ושוטר העיר לא הפילו עוד חתיתם עליו, כי כל מעינו היה אך “בחבוט הקבר”. הוא לא ירא עוד מפני המות כי אם מפני אחר המות…
משכבו נהפך לו לתופת ומלאך המשחית עומד לפניו כל הלילה לשרתו בשבטו הבוער באש, והוא מתחולל ושואג מעצמת מכאוביו…
מי יודע אם לא אבד האמלל הזה בעצבו שארית עשתנותיו ולא יצא כליל מדעתו, לולא הזמין לו ה' תקוה חדשה. אשר עלתה פּתאם כככב מאיר לפניו ותאר את מבוכתו.
פעם אחת ישב ר' אברהמלי כדרכו תמיד בבית המדרש אחורי התנור הגדול הבוער כאש של גיהנום, ויתענג על רב טוב בשומו כל מעיני במלאכי חבלה ובמצרי שאול, אשר היו שעשועיו כל היום, והנה אחד מתושבי בית המדרש אשר התרועע לו תמיד מניח את ידו על כתפו ושואל אותו ברחמים גדולים:
“מדוע פניך זועפים, ידידי?..”
“מה לא יתאונן אדם חי” השיב ר' אברהמלי באנחה שוברת לב “אם ישוה נגד עיניו את יום המיתה”…
“מות ישרים איננה מיתה” ענה השני נחומים “כי שכר טוב צפון להם בעולם הבא”…
“ומצרי שאול וחבוט הקבר?” התנגד ר' אברהמלי “הלא הם צפונים גם להם”.
“חבוט הקבר” שנה אחריו השני “אבל צדיקים גמורים יצאו מן העולם בעתם ובזמנם ולא ידעו מצרי שאול, אך הולכים ישר לעדן אלהים”.
“לא ידעתי מה אתה שח” ענהו ר' אברהמלי משתאֶה “האמנם יש מפלט מחבוט הקבר?”…
“כן הוא, הטרם תדע כי כל הזוכה למות בחדש ניסן חפשי הוא מחבלי שאול?”…
כאיש היוצא בפתע פתאם מחשכה לאור גדול, כן היה ר' אברהמלי בעיניו… עוד לא נוחלה תקותו, עוד יש פתח תקוה!"…
“האמת נכון הדבר?” שאל בגיל וברעדה.
“נכון כנכון היום, קום קרא בספרים”! השיב השני, מדי פתחו לפניו את אחד הספרים.
מן היום ההוא ומעלה החל פרק חדש בחייו, חבלי שאול נסו כצללים מפני הדר גאון התקוה אשר עלתה כשמש לפניו, התקוה – למות בחדש ניסן.
דמיונו קל הכנפים מצא עתה כר נרחב להרקיע למרומים. גן־העדן לפניו בכל הדרו, רבותים אלפי שנאן… מלאכי אלהים משיקים בכנפיהם… צדיקי עולם יושבים על כסאות זהב ועטרותיהם בראשיהם ומלאכי אלהים עומדים עליהם לשרתם… שלחן ה' העשוי מעצם השמש… נתח טוב מן הלויתן ומן שור הבר… ר' אברהמלי בלע רוקו וילקק אצבעותיו מרוב תאוה ועדן… הן אמנם כי הוא לא היה מעודו מפונק באכילה, אך זאת ידע נאמנה כי טוב לו נתח אחד מן הלויתן מעשר שבטים של המלאך המשחית… האח מי יתן מותו בחדש ניסן"…
“רצונו של אדם זו היא אמונתו” יאמר משל הקדמוני, ולכן האמין גם ר' אברהמלי מדי שנה בשנה בחדש ניסן, כי הגיעה שעתו למות, ויעל כחוק וכמשפט על ערש דוי ויצוה אל ביתו וגם הכין את קרואיו, עשרה בטלנים “מחברא קדישא”, למען יתודו אתו לפני מותו. אמנם בבואם אליו בפעם הראשונה לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזנם, כי מעולם לא ראו עוד שכיב מרע בריא אולם כמוהו ומעולם לא שמעה עוד אזנם התפלה האחרונה נאמרה בקול אדיר וחזק כזאת הפעם. גם ר' אברהמלי נוכח איזה ימים אחרי כן כי אך מְשַׁטֶה היה בו המות, כי עוד לא קרובה ישועתו לבא, וכאשר עלה על ערש דוי כן ירד ממנו להתהלך בלב נשבר ונדכה בארצות החיים. ואמנם כל שורש מחלה לא היה בו, ולוּ גם קרה לו איזה מחלה, כי עתה בטח לא נתנה השמחה אשר הרחיבה את גבולה בלבו להתדבק בו כל צרכו. אך כל אלה לא מנעוהו מעלות בשנה הבאה שנית על ערש דוי, מהאמין שנית באמונה שלמה כי יומו האחרון בא ומקרֹא שנית לבעלי החבורה לבוא ולהתודות אתו לפני מותו. כן היה מעשהו מדי שנה בשנה, עד כי ידעו בעלי החבורה לבוא אליו בכל חדש ניסן גם מבלי הקרא, ואחד מהם חמד כפעם בפעם לצון לו, באמרו: לשנה הבאה כעת חיה נתראה שנית פה, או טוב מזה כי מכאן והלאה תטריח עצמך לבוא אלינו למען נתודה אתך, כי לאנשים מסוכנים כמוך טובה מאד התנועה!…
כן בגדה בו התקוה מדי שנה בשנה ותסובבהו בכחש עד מפח נפש. אמנם אחרי מועד ומועדים רחם ה' עליו וישלח לו את הדלקת, לא מחלה דמיונית, כי אם מחלה שיש בה ממש, מחלה עזה ונאמנה, אשר הפילה אותו על ערש דוי ותשנה את פניו, גם שדרה כחותיו ותשלח רזון בבשרו, עד כי לא האמין הרופא עוד בחייו, וגם בעלי החבורה, אשר התודו גם עתה אתו כפעם בפעם אמרו לו נואש, כי קולו נחבא ורק שפתותיו נעות. ובחדש ניסן באה לו המחלה, בעתה ובזמנה הכל עולה יפה. אין לשער רוב שמחתו וגילת לבו, ומי יודע אם השמחה הזאת לא גרשה את המחלה מהסתפח בו, לולא נולד לה אָח ורע, אשר היה לה תומך ועוזר, ויתן לה ידים לכלות את מעשיה, והאח ההוא אשר התרועע לה היה הפחד. הוא ראה כי יום ירדוף יום ועוד מעט והחדש ניסן איננו, ומי יודע אולי יאחר המועד?… הפחד הזה נתן עוז ותעצומות אל המחלה לעשות אתו כלה, וסוף כל סוף קרב יום המות ברחמיו העצומים ויכבה את נר חייתו – ביום השלישי לחדש אייר. –
חֲטָאִים וְחַטָּאִים
מאתנתן נטע סמואלי
“יתמו חטאים מן הארץ, מי כתיב חַטָּאִים, חֲטָאִים כתיב!”
פתגם התלמוד הזה נשא תמיד על שפתי אבי, ופעם אחת היה הפתגם הזה לכלי מפץ בידו להכות אחור את אחד מצוררי עמנו ולהשיב את לבבו משנוא אותנו.
בבית אשר גרנו בו התגורר גם אחד הפקידים, והוא היה בכלל איש טוב וישר, אך שנאָה עזה כמות היתה עצורה בלבבו לכל איש אשר בשם ישראל יכונה, שנאה בלי מצרים, עד כי מראה איש יהודי וחזות פניו היו מעוררים את השנאה הכבושה בלבבו עד להשחית. להותו ולדאבון רוחו היה מכאובו נגדו תמיד, כי הבית היה מלא יהודים ככלוב מלא עוף, יהודים מכל המינים, גדולים וקטנים, זקנים ונערים, בחורים ובתולות, טף ונשים, וכל היהודים האלה בדי ריק יגעו לשפּר מעשיהם לפניו למען יסירו מהם עקשות פיו, כי בכל מעשיהם ותהלוכותיהם מצא תמיד אך מגרעות וערות־דבר. אם קדם האחד מהם את פניו בברכת שלום וירם מצנפתו לפניו; אז שפך בוז על זרע היהודים הזוחל כנחש ומלחך עפר רגלי כל עובר, ואם עבר אחד על פניו ולא שם לבו אליו, אז מלא פיו נאצות על עם המרי המתגאה ומתיהר ולא ישא פני איש. אם ראה איש מהיר במלאכתו ועושה עושר בתבונות כפיו, אז דבר סרה על עדת העברים האוהבת בצע ולא תדע שבעה; ואם ראה איש מהם הולך בחוץ על משעתנו באפס עבודה, אז היה כל העם בעיניו רודף קדים ומואס בכל עבודה ויגיע כפים. אם קמץ איזה יהודי בהוצאות ביתו אז התקלס בעם הכלי, השוכב כעכבר על הדינר וצובר פרוטה על פרוטה; ואם נהל אחד את ביתו ברחבה, אז דבּר רתת על פזרנות ישראל הבונה במרום עליותיו והולך בגדולות ובנפלאות ממנו. כה בקש תנואות כל היום, ולא על האחד לבד נתּכה חמתו, כי מן הפרט יצא ללמד על הכלל, ויהי כל עם ישראל בעיניו עם כבד־עון, זרע מרעים, אין עושה טוב בהם, אין גם אחד…
אכן רוח אחרת היתה את בתו הקטנה, הנקראת מושי – בת שש שנים רבת חן ויפי –; היא לא חשבה כאביה ולבבה לא לקח חלק בשנאתו ובקנאתו אל היהודים. עד עשרים פעמים ביום באה מכרכרת כּצביה קטנה אל ביתנו, ולמרות שנאת אביה לכל דבר הבא מזרע היהודים, מתוקה היתה לחכה הלביבה אשר נתנה לה אמי כפעם בפעם, מכל הלביבות אשר אכלה בבית אביה. כמעט באה אל ביתנו שלחה את ידה אל צרור־המפתחוֹת התקוע באפוד אמי, ולא חדלה מהניע אותו ומהשמיע קול צלצול, עד כי עלה על זכר אמי כי בין המפתחות האלה ימצא מפתח אחד הפותח שער המלתחה, וכי בהמלתחה הזאת תמצא הלביבה אשר דעת מושי הקטנה נוחה ממנה. וכמעט הושיטה לה אמי נתח מן הלביבה ההיא, שלחה בו מהר את שניה הקטנות והיפות, עד כי על הנשוך נראו עקבותיהן אחת, אחת. אחרי כן שבה בחק אמי, ואמי החליקה בידה את מחלפות ראשה, החלק וסלסל, עד כי הפילה שנה על עיניה. אך כמעט נמה שנתה נשמע קול האָמה בחדר החצוֹן: “מושי! מושי! שובי הביתה, כי אביך שאל עליך זה פעמים!” והילדה הנעימה היתה אנוסה לעזוב את משכבה – את חיק אמי, אשר שם ערבה עליה שנתה…
ובבית נתן עליה אביה קול רגזו:
“עודך מחזקת באולתך ותבואי אל בית היהודים, עד כמה פעמים הגדתי לך, כי לא ישר הדבר הזה בעיני!”
ומושי שתה לאביה בחלקות ותתרפק על צוארו.
“לו ידעת, אב יקיר לי!” אמרה בשפת חנף “איך השכנים האלה טובים המה לי, ואיך הם מאירים את פניהם אלי, כי עתה פיך הגיד לי: לכי ככל אות נפשך אל האנשים הטובים האלה!”
לשוא שחת אביה את דבריו באזניה להסביר לה, כי היהודים לא יוכלו היות אהובים וטובי לב. היא הוכיחה לו באותות ובמופתים כי לא כן הוא, כי הלא הלביבה מתוקה לחכה מאד והלביבה הזאת באה לה מיד דודתה היהודית, וכה עצמו ראיותיה עד כי נלאה אביה להוכיח לה את ההפך, וסוף סוף לא יכל לכלֹא משחוק שפתיו באמרו אל אשתו: “אין זאת כי היהודים האלה בעלי כשפים הם וימשכו בחבלי־קסם את לב בתנו אחריהם!” ואמנם כן היה, כי בעוד המה מדברים זה את זו, התחמקה הילדה מביתם, והיא ישבה עוד הפעם בחיק אמי וראשה כתם נשען על לבה, ואם לא מצאה את אמי בבית, אז התרפקה על “דודה” – כן קראה את אבי – ואבי באהבתו את הילדה הנעימה הזאת שעשע אותה על ברכיו ויתן מגדנות וממתקים אל פיה…
אמנם גם שנאת אביה את היהודים לא על חנם היתה, והוא ידע לתת לו חשבון על שנאתו וקנאתו להם, כי פעם אחת לקח מאיש יהודי אחד מן הדברים היקרים לו לאדם מכל חפצי אדמה, והמתת הזאת נהפכה לו לרוש פתנים ותשביעהו מרורות.
מאת מושי אהובת לבנו היתה נסבה, כי נגלה לנו באחד הימים ההם מקור שנאתו אל בני עמנו, והדבר כן היה…
באחד הימים ההם באה מושי אל ביתנו, לא כדרכה מאז עליזה וטובת לב, כי אם עצובה ונבוכה וראשה מט ושחוח כציץ־גנים אשר עבר עליו הסער.
עצבון הילדה הזאת נגע אל לבבנו, ומה גם ללב אבי, אשר אהב את הילדה הזאת כאחד מיוצאי חלציו, ולו היה לב רך ונפש טובה מאד…
“מה לך, חמדת לבי?” שאל אותה אבי ברחמיו העצומים.
הילדה לא ענתה דבר, אך מעיניה היפות נגרוּ הדמעות.
מראה הילדה בעיניה המלאות דמעה, יסף עוד לעורר את רחמי־אבי.
“אבל הגידי נא לי” הפציר בה אבי “מי פגע בך לרעה?..”
“בביתנו” פתחה הילדה את פיה בקול בוכים “גדול היום העצבון מאד, ולוּ ראה דודי היום את עצבון אבותי, כי עתה בכה גם הוא אתם הרבה בכי!”.
“ומה עבר עליהם, חמדת לבי?”
“פליאה דעת ממני לא אדע, אך רואה אנכי את פני אבי כי עצובים הם מאד, והוא הולך הלוך ובכה בבית וקורא לנו, כי מעתה נשבר לנו כל מטה לחם ואין לנו דרך אחרת כי אם לחזור על הפתחים, והוא יטרוף נפשו בכפו!”.
“אך הוא אומר כן בחפזו, ילדה נעימה!” נחם אותה אבי “בצוק רוח אנוש יעזוב עליו שיחו ולא ידע מה. שובי למנוחיכי, חמדת נפשי!”.
“לא כן, דודי!” התנגדה הילדה “אבי לא יחדול מבכות כל היום, וגם אמי תאנק דום ותבך באין הפוגות – אכן דבר הוא!..”
אבי היה אז בעל הון ונכסים, ולבבו היה תמיד מקור נאמן לאהבת הבריות, ואמנם די היה פה מלא חן כפי הילדה הנעימה הזאת להעיר ולעורר את רחמיו העצומים.
איזו פעמים הלך בחום לבבו הלוך ושוב בבית, אחרי כן לקח את מגבעתו ויעזוב את ביתו מבלי דבּר דבר…
מגמת פניו היתה אל השכן הנוצרי אשר זה לו היום הפעם הראשונה אשר דרך על סף בית.
בהודיע לו השפחה כי אבי מבקש לשחר את פניו, קפץ ממקומו כאלו פגעו הנחש…
“הצרה תבוא תמיד בלוית צרה אחרת” קרא בשצף קצף, “הנה היום בא שכני העברי אלי, והוא גם הוא אחת מן העלוקות המוצצות את דמינו בכל פה – מה לי ולו?”.
“אבל” התאמצה אשתו להשקיט את חמת רוחו “אל תדין אותו כל עוד לא ידעתו. אנכי רק זאת ידעתי, כי שכנינו העברים אוהבים הם את מושי בתנו, וזה לי האות כי אנשים טובים הם, ומי יודע?” –
“אנכי הוא היודע!” שסע אותה במרי רוחו “אנכי יודע כי העברים מביאים רק צרה ומשלחת אל הבית, גם טובם כחדק – אך מה לעשות – הוסיף ברוח נואש – אם נטל עלי לשתות מכוס התרעלה, אֶמצה עד הקבעת – יבוא נא גם היהודי הזה ויכלה בי את בני אשפתו!”…
נדבת לב אבי אשר האירה את פניו השקיטה ברגע הראשון את סערת רוחו ותלבבהו, עד כי פנה לו מקום לשבת על ידו…
“אל נא יפלא בעיני אדוני”, החל אבי בשובה ובנחת כדרכו תמיד, “כי באתי היום בראשונה להראות לפניך –”.
שכננו השמיע תחת לשונו איזו הברות בלתי מוּבנוֹת, אך הנה הגידו באר היטב את אשר בחבו, כי גם בפעם הזאת לא ישמח יותר מדי על בואו –
“אך שמעתי אומרים” הוסיף אבי “כי צורר אתה את בני־עמנו ולא תשא פני אחד מאתנו –”
עוד הפעם יצאו הברות בלתי מוּבנות מפיו, וגם הנה הגידו: “כדבריך, אדוני! אמנם כעשן אתם לעיני!”
“אך הפעם”, הוסיף אבי, “הציקתני רוחי לבוא אליך, יען שמעה אזני לי, כי באת במצר!”.
“ואתה ובני עמך” קרא שכננו אשר לא יכל עוד לשלוט ברוחו “תשמחו על מפלתי שמחה גדולה, כי הלא אך איש נוצרי אנכי – האם אין זאת?”
“אין זאת!” השיב אבי ברוח נכון “העברי איננו שמח לאיד רעהו, וגם בנפול אויבו לא ישמח, ומלבד זאת, אנכי נשבע לך בקדשי, כי לא מפי איש ישראל שמעתי את הדבר הזה –”
“ומי איפא הגיד לך כי בצרה אנכי?”
“בתך מושי הגידה לי זאת!”.
“בתי!” קרא בחמת רוח “זאת הפושקת שפתים תוציא כל אשר אתי בבית החוצה!”.
“אל נא תהי לך זאת לפוקה, כי אנכי בא הפעם להיות בעוזריך!”
השכן ואשתו הקריבו את כסאותיהם אל כסא אבי.
“אולי יש רצונך הטוב” אמר הפקיד במענה רך “ללות לי סכום מה, אז לא אשכח גמולך כל הימים, וגם הרבה ארבה לתת לך נשך ותרבית ככל אשר תשית עלי, כי הכסף דרוש לי הפעם לחלץ מצרה נפשי”.
“לא לוקח נשך אנכי” ענה אבי בלשון נמרצה “גם לא באתי אליך להרבות חילי, כי אם להיות בעוזריך כמצוה עלינו”.
“הלא כנוצרי נאמן אתה דובר אתי הפעם” קרא שכננו מבלי האמן למשמע אזניו.
“כעברי נאמן” הגיד אבי את דבריו, “או יותר נכון, הנני דובר אליך כאשר יאות אל העברי ואל הנוצרי לדבר אל גבר עמיתם, או נכון גם מזה, הנני דובר אליך כמצוה על האדם לדבּר אל האדם!”
“האדם אל האדם” חזר שכננו את דברי אבי “בזה צדקת, ידידי! כי הלא התלמוד מצוה עליכם במפגיע לרדף את כל איש אשר לא מבני אמונתכם הוא ולשנא אותו בלבבכם – האף אין זאת?”
“אין זאת!” השיב אבי גם בפעם הזאת “הדברים האלה שמעת מפי נרגן ודובר שקר, או מפי איש אשר לא שיח ולא שיג לו בכל הדברים הכתובים בתלמוד, כי התלמוד לא יצוה לנו לשטום איש את רעהו, כי תורת־חסד על לשונו!”
“תורת חסד!” קראו שניהם משתאים.
“אמנם כן” ענה אבי "התלמוד מצוה לנו לאהוב את כל איש ואף גם את החטאים, והוא משנן דברי נעים זמירות ישראל: יתמו חטאים מן הארץ “אל תקרא חֲטָאִים אלא חַטָּאִים!”.
“אמנם תורת חסד היא” אמר שכננו “ולולא שמעתי את הדברים האלה מפיך, כי עתה לא האמנתי, כי התלמוד עומד במדרגה גבוהה כזו!”
“ובכל זאת כדברי כן הוא!”.
“אך הלא זאת לא תוכל לכחד גם אתה, ידידי!” אמר השכן אחרי רגע קטן “כי נמצאו פשעים רבים אשר בצדק נוכל לכנותם פשעי־ישראל!”
“לא! – אמנם יש פשעים, אבל לא פשעי־ישראל. מאת השם הזה היה נסבה, כי אתם מגוללים את חטאת האחד על העם כלו, וזה דרככם כסל לכם!”.
“אבל שפוט נא אתה, ידידי! האם לא נמצאו בעלי נשך ותרבית ביניכם המקשים את לבם כאבן ולא ידעו רחמים?!…”
“אמנם נמצאו אנשים כבדי לב בינינו, אך אין להם חלק ונחלה בשם ישראל, ולוּ גם יאָמנו דבריך כי נמצאו אנשים אשר מן הנשך לחמם נמצא, אז עלינו לשנות ולשלש את די בר התלמוד: “יתמו חטאים מן הארץ – חטאים, אבל לא חטאים”, תכלינה ותתמנה הסבות מן הארץ אשר תמריצנה אותם להחיות את נפשם מן הנשך, והסבות האלה, מי לא ידען? – אכן לא להתוכח אתך באתי הפעם אך לעזור לך בכל אשר לאל ידי, ולזאת אפוא הואל נא להודיעני: מה מבוכתך, למען נחשוב דרכנו ונדעה, במה אוכל לתת לך עזרתי?”.
“האמת אגיד לך” החל שכננו לספר, “כי שנאתי וקנאתי אל היהודים נולדו בי מן היום אשר נודעתי בראשונה אל האיש, אשר ממנו אספר לך הפעם. באחד הימים – ואנכי גרתי אז בעיר ק. הקרובה אלינו – בא אלי איש אחד, והוא אחד מן הנותנים כספם בנשך, וכפעם בפעם ראיתי אותו בעסק ודברים עם רעי העובדים אתי בלשכה אחת – וישת לי בחלקות באמרו, כי כל חפצו ואַותו לבא אתי בקשר־עסק, יען כי מצא אותי טוב וישר לפניו, ואנכי אוכל לשום בו מבטחי, כי הוא מתהלך במישור ובתמים עם אנשי סודו, לא ידחק את השעה ומאריך להם בכל עת זמן הפרעון, אם אין ידם משגת לשלם לו בעתו ובזמנו, וגם לא ירבה עליהם נשך ותרבית. הימים אז היו ימי הקארנעוואַל, ימי משוש ונשפי חשק, ודבריו החלקים מחמאות גם הם לקחו את לבבי, ובכן נרציתי לו ואקח ממנו חמשים כסף נגד שטר חוב על זמן של שלשה חדשים. שלשת החדשים חלפו כקצף על פני מים, ידי לא היתה משגת לשלם לו את נשיו, והוא ידע בכל אלה, ולכן אכפו עלי לשלם לו פי שנים בנשך ויארך לי זמן הפרעון עוד על שלשה חדשים. לשמור יום השלום היה קשה לי בפעם הזאת עוד יותר, כי הקרן עם הרבית ורבית דרבית, בנים עם בני בנים, הגדילו והכפילו את חובי, ומצוקתי זאת נתנה לו ידים, למשוך אותי בחבלים למעלה למעלה, והסך חמשים כסף היה בעוד ירחים אחדים בן מאה וחמשים כסף. בעזרת ידידי וקרובי עלתה בידי להנצל מתגרת ידו, כי בפעם הזאת שלמתי לו את נשיו. כצפור מפח נמלטתי מידו, ובחפזי נשיתי לדרוש ממנו את שטר חובי הפרוע. כל מעיני היה רק בחובי, כי הוא דכּא את חיתי, אכן השטר לא העיק לי ולכן נשיתיו. מלבד זה טרוד הייתי אז בהעתקת מקומי לעיר הזאת, סוף סוף, את שטרי שכחתי בידו…”
“מי יתן ויתמו חטאים מן הארץ!” שסע אותו אבי בפתגם התלמודי.
“אל מה ירמזון מליך?” שאל אותו שכננו…
“הלא גם קלות־ראש עון פלילי הוא” השיב לו אבי.
“צדקת, אדוני! קל הייתי בדעתי מאד, אך קלות דעתי זאת כאין היא נגד קלות הדעת הבאה בעקבה. העתקת ביתי ומגורי הביאה אתה הוצאה יתרה, ומאתה היתה נסבה כי באתי שנית במצר. ברגע הזה עלה לפני המסית והמדירו – בעל נשיי וכספו בידו. אנשים כמוהו מריחים באפם את ריח טרפם ממרחק כזרזיר מתנים. גם הוא חש את לחצי, וישחר פני ללוות סכום כסף מידו. במצר הייתי, בנשך לא הרבה הפעם, והחטא אשר פיך יקבנו “קלות דעת” גם הוא ארח לחברה את הטעמים האלה, ובכן לא בקשתי חשבונות רבים ואלוה לי ממנו מאה כסף. הפעם השליתי את נפשי בתקוה לשמור את מועדי. אכן מי ישער גודל מבוכתי, בהשיגי את מכתבו איזה ימים קודם זמן הפרעון, אשר שם יזהירני לשמור הפעם את יום השלום ולשלוח לו את כסף החוב שתי מאות וחמשים כסף, כי אין את נפשו להאריך לי את זמן הפרעון. נבהלתי ונרעשתי למראה עיני – איך ואיככה נהפכו מאת הכסף לשתי מאות וחמשים? אכן בעוד שני ימים נוכחתי לדעת כי נבל הוא ונבלה עמו, כי הכסף אשר כבר פרעתי לו, ידרוש שנית ממני, והוא בא בכח שטרי הפרוע אשר לא הושב לי ממנו!”
“מה אומר לך, אדוני? לוא היו אז העוז והמשרה בידי כי עתה הטבעתי את כל עמך למנער ועד זקן באש ובמים ולא הותרתי מהם פליט!” –
“וכל זאת בגלל עון האחד?” שאל אבי לתמו.
“אז היה כל העם בעיני כעלוקה גדולה המוצצת את דמינו בכל פה. אנכי העידוֹתי בו כי אזמינהו לדין, התחננתי, שועתי, הרגזתי עליו שמים וארץ, אך כל אלה היו ללא הועיל, הייתי גבר אין אֶיל, וידי לא היתה משגת לשלם לו גם את מאת הכסף אשר לויתי ממנו, ומה גם שתי מאות וחמשים, ובכן נאנסתי לשום בעפר פי, להתרפס לפניו ולהתחנן לו כי יאריך לי זמן הפרעון עוד על שלשת ירחים. אחרי רוב תחינה ובקשה התרצה לי, אך בתנאי כי שני הסכומים יכללו בשטר אחד והנשך יכלל גם הוא עמהם; ואנכי הייתי כשה נאלמה לפני גוזזיה ואכתב ידי על שטר חדש, וכן נהפך הסכום של מאתים וחמשים לחמש מאות כסף, כי הנשך היה הפעם נשיכת עקרב. היום תמו שלשת החדשים, ובבקר השכם באַני מכתבו, אשר בו יזמינני לשלם לו חמש מאות הכסף במועדם, כי אם לא אשמור לו הפעם את זמן הפרעון, אז דרוש ידרוש את כספו ממני בפלילים. איש כמוהו עלול לבצע את מחשבתו הרעה, ואז גרש אגרש ממשמרתי, ואין לי דרך אחרת כי אם לשים שק על מתני ולחזור על הפתחים, אני ואשתי ושני ילדי!”
“ואנכי אראה עוד דרך אחרת!” השיב אבי.
“ואי זה הדרך אשר אתה רואה, אדוני?!”
“כי אחזיק אנכי בימינך ואחלצך מן המצר…”
“אתה, אדוני! אתה אומר להושיע לאיש אשר לא קרוב ולא גואל הוא לך?…”
“בני אדם קרובים אלה לאלה ומחויבים לעזור איש את אחיו”, ענהו אבי ברוח נכון…
“חי אני!…” נשבע שכננו, ודמעותיו כמעט השקיעו את דבריו בחכו “חי אני, כי מימי לא ראיתי… נדיב־לב כמוך!…”
“אל תגדיל מעשי, ידידי!” ענה אבי בתום לב “כאשר אמרתי כן אקים. אנכי אעמיד במרחב רגלך, ובעוד ימים יהיה שטרך בידך. אך בדבר מאה וחמשים הכסף אשר גזל הנושך מידך, הוצא אוציא בחזקת היד את בלעו מפיו – מחר אנכי נוסע אתך יחד לעיר ק. עיר מגורו, וכיהודי אל בן עמו אדבר על לבבו, ולא ארף ממנו עד כי ישיב לך את הגזלה, ואם בדברים לא יוסר, אז אגיש משפטך אל הרב…”
“כאשר אחזה אני” אמר שכננו “לא ישמע בקול הרב”.
“ואיככה תוכל להגיד זאת מראש?”
כי בעל נשיי הוא אחד מן הנאורים, הוא לובש קצרים וקצוץ פאה הוא, ואיש כמוהו לא ישא פני רב!"
“בזה שגית, אך אם יקשה את לבו לבלתי שמוע בקול הרב, אז אביא אותו באלה ובשבועה, ואיש יהודי לא ישבע על שקר!!”
עוד המה מדברים זה אל זה והנה הילדה מושי באה אל החדר. ובראותה את אבותיה יושבים את אבי כאחים ורעים יחדו, עמדה רגע משתאה על סף הדלת ותבחן בעיניה את המסובים אל השלחן, והנה בפעם אחת אורו עיניה ותקפץ כאילה קטנה אל אבותיה.
“הנה הפעם” קראה בקולה הערב “סר יגונך מעליך, אבי, וגם את, אמי, לא תוסיפי להעצב עוד, האמנם?..”
“כן, חמדת נפשנו” ענה לה אביה “אך בכל אלה היתה יד שכננו הטוב והמטיב, ולו אנחנו מחויבים להודות!”
“הלא מראש ידעתי” קראה הילדה עליזה ושמחה “כי זה דודי לא יתן איש לראות תוגה, הלא גם על לבי דבר נחומים, עד כי שב רוחי בי ואֶהי שמחה!”
“צדקת, בת שעשועי” הסכים אביה “דודך זה הוא איש טוב ונדיב־לב ועליך לנשק את ידו!”
“אמנם אנכי הסכנתי לנשק גם את פיו!” קראה הילדה מטוב לב. –
“כן, חמדתנו, לכי ושקי גם את פיהו!”
כצבית חן עלתה מושי ותשב בחיק אבי וזרועותיה חובקות את צווארו.
“אבל מעתה” קראה הילדה אל אבותיה, מדי התרפקה על “דודה” “לא תניאון עוד אותי מלכת אל בית דודי ודודתי, האמנם, אבותי?…”
“לכי אל ביתם ככל אות־רוחך, חמדת נפשנו!” השיבו לה אבותיה מקרב ולב עמוק.
* * *
אבי הקים את דברו וממחרת היום ההוא נסע בלוית שכנו הנוצרי לעיר ק. הרחוקה איזה פרסאות מעירנו.
האיש אשר אליו היתה מגמת פניהם התגורר באחד הבתים הקטנים והשפלים המפוזרים ומפורדים מחוץ לעיר.
ברגע אשר באו בצל קורתו מצאו אותו יושב אל שלחנו, סופר ומונה שטרי המדינה הצבורים לפניו, וארגז כספו הברזל פתוח לרוחה, מבלי אשר ישבית רגע מעבודתו, וירמז להם בעיניו לשבת על הכסאות העומדים לפניו. הוא היה כבן חמשים שנה, בעל קומה ממוצעת, בעל פנים מלאים קמטים, עינים קטנות ודוקרות כעיני העיט, וזקן מגלח אשר שערותיו הצומחות מחדש היו קשות וזקופות כשערות החזיר.
כרבע שעה ישבו דומם לפניו, והוא סופר ומונה את שטרותיו ובוחן את כל אחד ואחד לעין־השמש ועושה אותם אגודות אגודות, עשרות לעשרות ומאות למאות. ככלותו עבודתו שם את השטרות תכריך, תכריך אל ארגזו, וישם פניו אליהם בתמכו את סנטרו על כפפות ידיו.
“עתה הנני לעבדכם, אדוני!” אמר בקולו החודר ונוקב כקול העורב “מבלי ספק באת, אדוני הפקיד, לשלם לי את נשיי, והדבר ישר ונכון: אתה תתן לי המאות ואנכי לך השטרות. ראשית כל הלואה הוא הפרעון, אנכי נותן כספי במזומנים ועל הלוה לשלם במזומנים והכל על מקומו יבוא בשלום. – אך מי האדון השני? – הפסיק את דבריו בשימו את עינו על אבי – אולי בא האדון הזה אתך לתת ערובתו, או בא הענין אחר?”
“הוא ידידי ואיש בריתי” השיב שכננו.
“אם כן השערתי נכונה, כי בא אתך לתת ערבתו בחפצך להאריך זמן הפרעון. גם הדבר הזה ישר בעיני. איש כמוני מוכן ומזומן לכל דבר. מובן מאליו כי עלי לדעת בתחלה אם בעל בטחון הוא, אם ידו משגת לשלם. הלא מלתי כבר אמורה: הפרעון הוא ראשית כל הלואה. אנכי הולך במישור ובצדק עם בעלי משה ידי, אך דורש אנכי מאתם שטרות אשר יש בהם בטחה. עוד לנו שמונת ימים עד יום הפרעון – אמר אל אבי – ולכן יודיעני אדוני את שמו ואת כתבתו, למען אחקר היטב אם יש לי לבטוח בו.”
“אינני בא אליך לתת ערובתי” השיב לו אבי “כי אם להעמיד את עסקו על נכונה!”
“על נכונה!” קרא בקול דק וממושך “מה לנו לבקש חשבונות הרבה? הוא יתן לי את כספי ואנכי אתן לו את שטרו, ואין לנו עוד דין ודברים איש את רעהו!”
“את כספך!” שנה אבי את דבריו “אבל לא הכסף אשר לא לוה מאתך. האיש הזה שכח מקחת ממך בחזרה את שטרו הפרוע ואתה אמנם שכחת ותדרוש בשטר הזה שנית את כספך אשר כבר שלם לך – ובגלל הדבר הזה אנכי בא אליך להעמיד הדבר על נכונה!”
“שטר פרוע!” קרא בקול הומה בהתנועעו הנה והנה, כאילו שפכו מים רותחים על בשרו “כזאת ספר תספר לילדים קטנים, אך לא לאיש אשר מוח בקדקדו. הכל יודעים כי אין אדם עוזב את שטרו הפרוע ביד המלוה, ונוסף על אלה, הנה הוא בעצמו כלל את השטר הקודם עם השטר האחרון לחשבון אחד, וזה האות כי לא היה לו שום טענה ומענה נגדי!”
“אתה, אדוני, הנחת את החרב על צוארו ותאמר לו: “כזה עשה!” ולכן היה אנוס למלאות רצונך. אמנם האיש הזה הוא בעל אשה ובנים, ולבך גם הוא יגיד לך כי עון פלילי הוא לפשוט עור אנשים בחוץ ולהביא הגזלה אל תוך ביתך!”
“עון פלילי או לא עון פלילי – אחת היא. אם יש לו לאיש הזה איזו טענה נגדי יגיש את משפטי אל השופט!”
“אבל במקום שאין השופט יכול להוכיח את האמת, אז עלינו למסור את הדין אל השופט הגבוה ממנו היודע ועד”.
“ומי הוא זה השופט?”
“הלב – הוא הדין ומוכיח ויודע ועד!”
“לכיס אין לב כי אם בטן!”
“ובעל הכיס?”
“על בעל הכיס להתאחד עם כיסו, ואלה המשליטים את לבם על כיסם, ושלחו בו המגערה – אמנם מה לנו להרבות דברים של מה בכך? אנכי דורש את חובי ושטרי בידי – ודבר שפתים אך למחסור!…”
“וחלול השם?” שאל אבי בקצף “הטרם תדע כי גזל ואכזריות כאלה הבאים מאיש יהודי מביאים חלול השם ומכשול רבים?…”
“מאיש יהודי” שנה את דברי אבי בתמהון רב “חי אני, כי לא אדע ולא אבין דבריך!”
“אל נא תעשה עצמך כאיש בער לא ידע – כמוני כמוך עברים אנחנו, וחוב משנה על העברי להזהר מחלול השם!”
“עברי אנכי!” קרא בקול שחוק פרוע, ויחזק בשתי ידיו את בטנו לבלי יבקע מקול השחוק המניע כל אבריו "עברי אנכי… שחוק עשה לי האיש הזה, הוא יחשבני לעברי – אודך על חסדך ואמתך, אמנם אין לי חפץ בשם הכבוד הזה. אבותי ואבות אבותי מדור דורים לא היו מבני העם השותים לעג כמים, הרודפים גזל וחמס, הבולעים חיל זרים, מבני העם אשר… ובדברו הורה באצבע על הקיר, והנה שם תמונות מתמונות שונות המציגים צלמי קדשיהם… “מי התעה את רוחך לאמר כי מזרע היהודים אנכי? לא עברי אנכי ולא בן עברי, כי אם נוצרי נאמן למשיחו!…”
אין לשער את גודל מבוכת אבי ושכנו בשמעם את הדברים האלה, אשר פקחו עיניהם לראות כי משגה אתם, כי האיש הזה אשר היה כעברי בעיניהם, הוא נוצרי מלדה ומבטן –
אמנם אבי התעודד כרגע.
“אם כן” אמר אליו במנוד ראש “לגבר עמיתך אתה עושה כן, לבעל בריתך ואמונתך – ואת המצוה לאהוב איש את רעהו אתה דש בעקבך!”
“העסק לא ידע מאהבת רעים” השיב בקצור נמרץ.
“ואם יביאך השופט באָלה ובשבועה?”
“הנני מוכן ומזומן בכל רגע להשבע!”
“הנה כי כן” אמר אבי אל שכנו “אל נא נוסיף עוד להשחית את דברינו, כי על נקלה הוא לאיש כמוהו להשבע על שקר, הוא לא ידע תוכחת־לב ומוסר כליות”, ובדברו הוציא את הכסף מאמתחתו ויתן על ידו באמרו: “הנה הכסף, השב לנו את השטר!”
עיני האוהב־בצע נוצצו כברקים למראה הכסף.
“לזה יקרא בעל חוב!” קרא מטוב לב, בשימו את השטר על ידו “ועם כמוך שמח אני לבא בעסק ודברים, זאת הפעם אנכי רואה כי אנשי יושר עומדים לפני!”
“אכן אנחנו לא נוכל להגיד כאלה גם עליך!” ענה אבי בלשון חדה, ובדברו משך את שכנו, העומד נבוך ונדהם כל העת, אחריו, ויעזוב עמו את בית הנושך.
“ובגלל העברי הזה” אמר אבי אל שכנו בהיותם בדרך “היית עלול להטביע את כל העברים כדם ובמים להשמיד כל זכר מהם. פיך יענה בו הפעם: האם איש עברי הוא? לא! האם נוצרי הוא? גם זה לא! כן המה כלם העושים נבלה כמוהו, לא עברים ולא נוצרים. החטאים אינם תלוים בדת, וכל האומר פשעי־ישראל או פשעי־נוצרים אינו אלא טועה. כל איש החוטא נגד חקי המוסר הוא פושע, אחת היא אם ישראל או אם נוצרי הוא. ובכן אני קורא ושונה את פתגם התלמוד: אל תקרא חַטָּאִים אלא חֲטָאִים!”
* * *
למן היום ההוא חדל שכננו מהיות צורר היהודים. אין אני מחליט כי כל היהודים אשר ראה מאז היו כלם זכים מכל חטא ועון, אבל הוא לא טפל את העון בדת או בעם, מתעב היה את החוטאים על כי חוטאים הם, על כי אנשים רעים הם, אבל לא תלה את האשמה בעמם ובאמונתם, גם היה דן מן העת ההיא את כל אדם לכף זכות, ולא אחת ושתים הוציא את רוחו נגד הסבות, אשר הן מקור משחת לכל רע ולכל חטא ועון בתבל, ובכל עת הזכיר בשם אבי את פתגם התלמוד: “אל תקרא חַטָּאִים אלא חֲטאִים!”
לא כן בתו הנחמדה, הילדה מושי, היא באחת, כי מכל הדודים והדודות אשר לה, הכי נכבד בעיניה דודה היהודי ודודתה היהודיה, והלביבה היהודית תמתק לחכה מכל הלביבות שבעולם. לאשרה לא שמע את דבריה אלה אחד מן האנטיסימיטים, כי לוא הגיעו דבריה לאזניו, כי עתה שפך חרון אפו על היהודים המסיתים ומדיחים את הנוצרים מאמונתם, ועל הילדה הזאת חרץ את משפטו! זאת הקטנה התיהדה מכף רגל ועד ראש. –
נְשִׂיאִים וָרוּחַ
מאתנתן נטע סמואלי
המאור הגדול, הוא רב העיר, הנקרא בפי כל “בעל מופת ויודע נסתרות”, יצא היום ממחבואו להגלות לעיני כל יושבי העיר, כי שבת הגדול היום, וכמעשהו מדי שנה בשנה, הוא עולה גם היום על במת בית הכנסת לדרוש ברבים מעניני דיומא ומדברים הצפונים והנעלמים מעין כל בשר. לפני שער ביתו עומדים צפופים על בני העדה, אנשים למאות, ומיחלים לקראת בואו, כי לוית כבוד המה נותנים לו תמיד בלכתו להטיף להם את דבריו. כלם מלובשים בגדי תפארתה: צניפי הזנבות על ראשם, הסנדלים על רגליהם ובגדי משי הסרוחים על הארץ על מדם. בראש הולכים ראשי העדה, עוטרים את רבם מימינו ומשמאלו. גם הם מלובשים בגדי חגם ושבתם, אך בזה יבדלו מבני דלת העם, כי מצנפות ראשם עשויות ממיטב העורות וזנבות רבות להן ולבושיהם אינם בלים ומטולאים מזוקן, כי אם חדשים ומגהצים, ונוסף על זה יעטו גם מעטה משי על לבושם וידיהם חבוקות ושלובות מאחוריהם והמה מתנהגים בכבדות. מלבד הסימנים האלה אין הבדל ביניהם, כי כלם ישאו את מטפחותיהם אם כאזור סביב למתניהם, אם כענק סביב לצוארם ואם כשרוך נעל על רגלם, ובזה פוטרים הם את עצמם מעונש חמור, ה“ערוב” המקיף את העיר כי נקרע היום, ומבלעדי התחבולה הזאת אסור היה להם לשאת כל דבר אשר ינשא, מלבד בגדיהם וכסותם אשר עליהם; ובדבר הזה לא יבדלו מגונבי המכס המעבירים דברים אסורים מחוץ לגבול, אשר גם הם יתלבשו בהם, למען אשר יחשב למלבושיהם הם ובזה פוטרים הם את עצמם מן הקנס. הקהל הרב והעצוּם הזה עושה בסערה דרכו אל בית הכנסת. חלונות כל הבתים פתוחים לרוחה ומכל חלון וחלון צופות הנשים אל ההמון הרב המעלה אבק ברגליו, עד כי כענן כבד הוא מכתיר את כל המחנה מסביב, גם מכל בתי המרזח יתנגשו הסובאים והשכורים אל הדלת לראות בהדר המחזה הזה.
פתאם לפתע ירים הרב את ראשו המט עד עתה על חזהו הגבה למעלה ויעצור בלכתו, וכל ההמון גם הוא יעמוד נצב על מקומו…
“מה הקורות שם?” שאל האחד את משנהו.
“רבנו הקדוש, ה' יאריך ימיו ושנותיו, עמד בלכתו” ענה השני.
“על מה זה?…”
“בלי ספק יש טעם בדבר…”
“הודיענו גם אנו!”
“מבלי ספק באה השפעה עליונה על הרב, כי זה דרכו תמיד, בכל פעם אשר תצלח עליו רוח ממרום יעצור בלכתו ויעמוד הכן על מקומו”.
“צמא אני לדעת, במה מעמיק עתה הרב חקר?”
“גם אנכי צמאתי לדעת”.
“גנענדיל!” תקרא אשה אחת מן הצופות מבעד אחד החלונות אל רעותה הנצבת על ידה – “הרבי הקדוש עצר פתאם בלכתו, הרואָה את?”
“אנכי רואָה, אך לא ידעתי פתרון הדבר!”
“רבנו הקדוש נתעלף לפתע פתאם”.
“אבל, גנענדיל! הלא רואה אַתּ, כי רבנו הקדוש נצב בריא אולם על מקומו כאחד מאתנו!…”
“בהמה גסה את ולא תדעי עד מה, הטרם תדעי עד מה, הטרם תדעי כי בעל נפלאות כמוהו יוכל להתעלף ולעמוד עם זה הכן על מקומו כאחד מאתנו?…”
בין כה וכה נתן הרב אות אל נאמן ביתו, הגבאי, וילחש דבר באזניו ובאצבע הורה לו על אחד הבתים.
הגבאי נשא את רגליו וירץ כמטחוי קשת אל המקום אשר הורהו הרב.
“הרבי הורה באצבע נטויה” דברו חד את אחד.
“אמנם כן באצבע נטויה – הפלא ופלא!”
“אל מה ירמוז הדבר?…”
“כי לצלע נכון הבית הזה…”
“צלע – נורא הדבר!…”
“לאשרי אינני גר שם!”
“איזה הוא הבית?”
המון־אצבעות נטויות מתרוממות בפעם אחת למעלה וכל אחת ואחת מורה על מקום אחר…
“זה הוא הבית!”
“לא, כי אם זה!”
“איש נבער אתה, זה הוא!”
“אתה הוא הנבער, כי הוא זה!”
“אולי יצאה אש מאחד הבתים?” שאל אחד מהם לתמו.
בין כה וכה והנה אחד מן הקרובים אל הרב שם פניו אליו וישאלהו:
“איפה שלח אדוני את הגבאי?…”
“אין דבר!” ענה הרב בתנופת ידו.
“מה בפי רבנו הקדוש?” שאלו ודרשו אנשים רבים, מתנגשים איש באחיו.
“לא שמעתי אל נכון” השיב האחד מהם, אך כמדומה לי כי קרא רבנו “אוי ואבוי!”
“אוי ואבוי!” עברה הצעקה מפה לפה “השמעתם כי קרא רבנו: אוי ואבוי!”
“מחלתו הנושנה אחזתו” שער אחד מהם, “כי בכל פעם אשר יחוש מכאובו יקרא: אוי ואבוי!”
“מהרו אל הרופא!” קרא אחד הנאספים “מהרו חושו!”
“אל הרופא! אל הרופא!” ענו אחריו קולות מקולות שונים, אך מכל הצועקים אין איש מש ממקומו.
“מה נהיתה שם?” שאלו איזה אנשים העומדים בשורה האחרונה.
“אוי ואבוי!” צעק רבנו" השיב אחד מהם “הטרם שמעת את קול רבנו בקראו?”
“אם כן הלא צדקתי באמרי כי יצאה אש מאחד הבתים!”
“איה האש? איפה הבערה? הגידו, איפה יצאה האש?” נשמעו קריאות רבות בבת אחת.
“איפה הדליקה? איפה?” ענו רבים אחריהם.
“אהה אש יצאה בעיר!” קרא עתה קול גדול מתוך ההמון וקולות רבים עונים אחריו: “אש יצאה, דליקה, חושו לעזרה!!”
כמעט יצאו הקולות האלה, נמצאו רבים הרואים בעיניהם את לשון האש היוצאת מאחד הבתים.
“איפה הבערה?” שאלו רבים לעמתם.
עוד הפעם מתנשאות אצבעות נטויות מתוך ההמון, וכל אצבע ואצבע תורה על בית אחר.
“פסל חרש!” קראה גנענדיל אל רעותה בחרוק שנים “הטרם תשמעי כי בערה יצאה בעיר?”
“ומה אעשה אני?”
“מה אעשה?” שאגה אחריה גנענדיל כמשגעת “נרוצה אל מקום הבערה!”
שתיהן לקחו המעטפות על ראשן ותרוצנה.
* * *
“עת לעשות היא!” אמר אחד הסובאים לפני בית המרזח אל אנשי בריתו הסובבים אותו “עת לשלול שלל ולבוז בז!…”
ברגע הזה שב הגבאי מאחד הבתים ועמו נער נוצרי קטן, הוא האוורילקה המכבה את הנרות והמשיק את התנורים בכל שבתות השנה בבתי ישראל, ושניהם רצים כחץ מקשת את אחד הבתים הקרובים.
“איפה הם רצים?” שאלה אחת משתי הנשים את רעותה, בהתבוללן בין ההמון.
“פותה אין לב!” ענתה לה גנענדיל “הלא אזנך מלין תבחן – הטרם תשמעי כי פרצה האש?”
“ומדוע קראו להאוורילקה הקטן?”
“לכבות האש!”
“האוורילקה!!” התפלאה האשה “ההוא יכבה?”
“ומה בכך?” ענתה גנענדיל “האם לא יכבה מדי שבת בשבתו את הנרות בבית הכנסת – המכבה את הנרות יוכל לכבות גם את הבערה!”
“התרוץ” הזה הניח את דעתה של רעותה, ובכן רצו שתיהן אחרי הגבאי והאוורילקה לראות בכבוי האש…
*
בראש המחנה אשר הרב ונשיאי העדה עומדים שם, לא ידעו מכל הנעשה והנשמע בקצה המחנה, כי הקריאות השונות בלעו אשה את אחותה, עד כי לא נודע על נכון מה הן, כי ברגע אחת נשמעו קריאות שונות ולא יכלה האוזן להבחין ולהבדיל אשה מרעותה ותעלינה בלולות ותהיינה לקול ענות אחד…
“מתי נעשה דרכנו?” שאל אחד מראשי העדה את הרב.
“בעוד רגע קטן” ענה הרב “כי לא יתמהמה עוד לבוא”.
“לא יתמהמה עוד לבוא” הרים האחד את חכו שופר “רבנו הקדוש מבטיח כי לא יתמהמה לבוא…”
“הוא יבוא במהרה!” הריעו המון קולות אחריו.
“הרבי מבטיח כי יבוא במהרה!” חלפה הקריאה מפה לפה.
“מי יבוא במהרה?” שאלו איזה אנשים לעמתם.
“ואתם אינכם יודעים, מי יבוא?”
“מי ומי הבא?”
“משיח צדקנו יבא במהרה!”
“משיח צדקנו! משיח צדקנו!” נשמע הקול כהמות ימים מכל אפסים.
“הרבי מבטיח כי יבוא משיח צדקנו!” קרא אחד הנאספים ויקפץ כאיל מן האחד אל השני “הרבי מבטיח! הרבי מבטיח!”
“משיח בא! משיח בא!” ענו אחריו קולות שונים וההמון הולך וסוער…
* * *
“הלא פה לא תבער הבערה” שאלה השכנה את גנענדיל רעותה העומדת עתה אצל אחד הבתים אשר שם נכנסו הגבאי והאוורילקה
“למה לי לדבר עם פרה סוררה כמוך אשר לא תדע רק את אבוס בעליה?” התקצפה גנענדיל, הלא רבנו הקדוש יגיד תמיד האותיות לאחור, ואם לא תבער הבערה עתה אז תפרוץ האש אחרי שעה או יותר – דברי רבנו לא ישובו ריקם!"
“הלא פה ינוה ה”רבי" בכבודו ובעצמו" התנגדה השכנה.
“ולכן שלח להגיד לאנשי ביתו, כי יהיו נכונים לקראת הבערה…”
“ומה להאוורילקה בבית הרב?” עמדה השכנה על דעתה.
“דבּרי אל העצים ואל האבנים!” קראה גנענדיל ותספוק את כפה “הלא אמרתי לך כי הוא נקרא לכבות את האש!”
“התירוץ” הזה הניח עוד הפעם את דעת השכנה ושתיהן עומדות חבוקות ידים לפני הבית ומחכות עד אשר תפרץ האש.
* * *
הסובאים העומדים ומביטים לפני פתח בית המרזח נשאו ונתנו זה את זה בענין אחר.
“איפה הלך היהודי הארור עם האוורילקה?” שאל אחד מהם את מרעיו הסובבים אותו.
“הם! הם!” ענה לו משנהו, והוא אחד הטבחים, איש זרוע עם גבורה – “הלא ברור הדבר ונכון כנכון היום!”
“ומה ברור ונכון?”
“המעשה אשר יעשה היהודי עם האוורילקה. לוּ עשה לכם כדבר הזה, כי אז לא יספתם עוד לשתות כיום הזה!”
“ומה יעשה לו? הודיענו גם אנו!”
“הידעתם את החג הקרוב לבוא להיהודים?”
“איזה חג? מה החג? הודיענו!”
"חג המצות – "
“חג המצות!” ענו כלם אחריו בקריאה ממושכה.
“הגם אתם ידעתם, מה היהודים דורשים מאתנו בחג הזה?”
“דורשים הם את דמינו!” ענו כלם בגרון נחר.
“ועתה, הטרם תדעו לאיזה תכלית הוליך היהודי את האוורילקה אחריו?…”
"לטבח – " ענו כלם בחלחלה.
“אבל הלא האוורילקה הלך אחריו ברצון ולא באונס?” שאל אחד מהם.
“ראש חמור!” התקלס בו השני “וכי מאמין אתה כי היהודי הגיד לו, כי יובילהו לטבח?”
“ומה הגיד לו?”
“הוא התעה אותו אחריו!”
“אבל הלא אסור להיהודים לשחוט בעצמם?” הטיל הראשון ספק בדבריו.
“ומה בכך, החסר שוחטים המה?”
אבל הלא גם על שוחטיהם אסור לשחוט בשבת?"
“פתי אין לב, רק חיות ועופות אסור להם לשחוט בשבתם, אבל לא בני אמונתנו…”
עתה הבין גם הפתי כי כדבריו כן הוא.
“היהודים הארורים צמאים לדמנו!” קראו כלם בקול מהומה ועיניהם הבוערות מיין ברקו כחרבות לטושות ותשאפנה לרצח, “ומה נעשה לקדם פני הרעה?”
“נתנפל על היהודים הארורים ונעשה אתם כלה!”
“אבל הלא רבים הם היהודים הארורים מאתנו! איך נוכל להם?”
“נבקש עזרה משוטרי העיר!”
ברגע ההוא יצא הגבאי עם האוורילקה מן הבית והאוורילקה נושא בידו איזה דבר אדום, ושניהם מכוננים אשוריהם אל הרב מבלי פנות אל האנשים האומרים לעצור אותם בדרך.
“כפי הנראה לא שחטו אותו היהודים הארורים” התפלסף הפתי…
“כן אדמה גם אני” ענה השני.
“אבל בכל אופן” עמד הטבח על דעתו “ראינו ביד האוורילקה איזה דבר אדום, ומי יודע אם לא לקחו מעט דם ממנו בכסף מלא!”
* * *
במשך העת ההיא עמד הרב צופה ומביט סביבו ועיניו מפיקות תמהון ורגשות נעלמות. גם ידיו לא תנוחנה רגע, רגע הן מחליקות את זקנו ורגע תעתקנה את צניף שבתו כל עמת ערפו וכפעם בפעם דובבות גם שפתיו איזה מלות בלתי מובנות ותנועותיו מביעות אי־רצון.
התנועות הנסתרות והנעלמות האלה הפליאו והרעישו את לב כל הקהל וכל אחד ואחד עמל למצא להן פתרונים…
ברגע ההוא נראו הגבאי והאוורילקה באים בחפזון מאחד הבתים והאוורילקה נושא דבר אָדום בידו.
“מה ישא האוורילקה בידו?” שאלה השכנה הנגררת אחרי רעותה גנענדיל בקוצר רוח.
“החסרת עינים את?” קראה גנענדיל בחמה שפוכה “עיניך צופיות ומביטות ולא תדענה מה!”
“אם כן הודיעיני נא את!”
“המצנפת האדומה של רבנו הקדוש הוא נושא בידו, מורשה היא לו מאבות אבותיו הקדושים, ובכל עת אשר רוחות רעות מסתערות לבוא בעולם, ילבש רבנו את המצנפת הזאת ויבטל כל גזרה קשה ורעה מאתנו, ואת, הלא בת ישראל את ולא תדעי עוד מזה – כדי בזיון וקצף!”
“לא שמעתי מזה בלתי היום” הצטדקה השכנה.
“עלייך התחנה הקדושה אומרת “עינים להם ולא ישמעו אזנים להם ולא יראו”. זה לפני שמונת שנים – כלנו עוד זוכרים את הדבר – פרצה החלי־רע בעירנו, אז לבש רבנו את מצנפתו והמגפה נעצרה”.
“אם כן” השיבה השכנה “נרוצה נא עד מהרה, למען נראה בשום הצדיק את המצנפת על ראשו!”
“מה הוא נושא? מה בידו? מה האדום הזה?” הומים וסוערים האנשים מכל עבר, ורבים דוחפים זה את זה ביד ובכתף לקדם את רעיהם, למען יראו בעיניהם את הדבר המובא הפעם אל הרב.
בין כה וכה והגבאי והאוורילקה באים לפני הקדוש, והאוורילקה מסר ליד הרב את הדבר האָדום אשר הביא לו.
אז לקח הרב את הדבר האדום ויפרש אותו כשמלה לעיני כל הנאספים, וכל העם רואים בעיניהם, ואלה אשר לא ראו בעיניהם שמעו באזניהם, כי כקול תרועה עלה באזנם – אמנם מרביתם ראו וגם שמעו ככל אַות נפשם; ובכן שמעו וגם ראו כל אלה אשר זה לפני רגעים אחדים האמינו לראות אש מתלקחת פורצת ועולה מכל בתי העיר – גם גנענדיל החכמה ושכנתה הפתיה המתאמרות לראות את הקדוש וכובע ישועה בראשו, לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזנם הפעם – וסוף סוף שמעו וראו גם הטבח ומרעיו אשר האמינו בלבם כי היהודים הארורים קנו במיטב כספם מעט דם מבשר הנוצרי הקטן ללוש בו את מצותיהם – כל אלה אשר עינים להם לראות ואזנים לשמוע ראו וגם שמעו בפרש הרב את הדבר האדום כשמלה לפניו – וינקה בו את חוטמו בקול רעש גדול.
חוברת שלישית
מאתנתן נטע סמואלי
הַמְּכַזֵּב בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים
מאתנתן נטע סמואלי
“ר' גבריאל המכזב באמת ובתמים” – כן קראו לו כל אנשי העיר למגדול ועד קטן, והשם הזה נאה לו, כי הוא היה כּזבן יחיד במינו. ר' גבריאל היה ענק בקומתו וברחבו. לו היו: קדקד אדיר, פנים עגולים ומלאים עם עינים גדולות, חוטם גדול, זקן מלא ורחב, ידים עבות ושמנות, שוקים, רגלים, כלם כמו מחוטבים מאבנים שלמות וכל אחד ואחד ואומר: הִנְנִי, הִנֵּנִי! למען לא יבוא בעליהם ויכחיד קימם מראש עד כף רגל, כי ר' גבריאל לא הונה מעולם בכזביו בלתי אם את עצמו בלבד ויהי רק שם שקר בנפשו. ר' אהרן גרויסמאן, שותפו ובעל בריתו זה רבות בשנים במסחר העורות, אשר ידע אותו כאשר ידע איש את יד ימינו, היה אומר עליו תמיד, כי הנקלה הוא לר' גבריאל להגיד כי רכש בעד העסק במקח או בממכר פי שנים מאשר הרויח באמת ולהשלים החסר מכיסו, וכל זה מבלתי יכולתו להגיד דבר אמת. אכן למרות חטאת שפתיו היה ר' גבריאל איש נאמן רוח מאין כמוהו, ור' אהרן שותפו אשר נסהו במסות ובאותות היה שם בו מבטחו ויעזוב את כל הנהגת העסק בידו, כל הונו ורכושו, מבלי חקור אחריו. ר' גבריאל היה כזבן שלא על מנת לקבל פרס, אך מאהבתו את הגוזמא וההפלגה כאומן האוהב את אומנתו באשר היא מלאכת מחשבת. מלבד זה לא היה משקר ר' גבריאל בכל דבר אך פעם אחת, כי כמעט יצֹא יצא השקר מפיו היה מתחזק בלבו בדבר אמת, ומזה היה נסבה כי יצאו הכזבים תמיד ישרים וחלקים מפיו מכלי מכשולים, והוא גם הוא לא העלה רגע על דעתו כי אנחנו מטילים ספק בדבריו, ולכן הפסיק כפעם בפעם את ספורו ויתן לנו אות בידו כי נשלים אנחנו תחתיו. את סוף הספור, כאומר: “הלא מובנים הדברים האלה מאליהם, ודבר שפתים אך למותר!” אנחנו, מאהביו וידידיו, היינו ממלאים תמיד את רצונו ובכל פעם אשר נתן לנו את האות בידו היינו קוראים כאיש אחד חברים את המלה הנותרת. לא כן שותפו ר' אהרן, הוא לא שם לבו אל האות והמופת אשר נתן לו בידו, ובכל פעם אשר הפסיק ר' גבריאל את דברו ענה לו חדודים: “אנכי לא אסים בעדך, כי אין אנכי משתתף אתך בשקרנות, העסק הזה לך לבדך הוא, ולי אין חלק בו!…”
אך למרות חדודיו אוהב היה ר' אהרן את שותפו אהבת אח את אחיו וכמעט לא עבר יום אחד אשר לא דרש לשכנו. גם אנחנו, אני ואחוזת מרעי, באנו כפעם בפעם לבית ר' גבריאל, להשתעשע בחברתו איזו שעות. ואמנם חברתו היתה לנו לשעשועים, כי הוא היה תמיד שמח וטוב לב, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, אוהב להתרועע, גם אשתו היתה אשה טובה וישרה ועינה לא צרה באורחיה, והיא העבירה תמיד את כל טובה לפנינו, מן המאפה ומן התבשיל; ובעת אשר רוינו עונג מן המטעמים אשר הכינה לנו, היה בעלה ר' גבריאל כמעין המתגבר, כי לא פסק פיהו מספר לנו את כל המוצאות אותו, ומגבב גוזמא על גוזמא, עד כי היה בעינינו כקוסם המהלך על כנפי רוח.
באחד הימים ההם, וערב שבת היה, קדמה אשתו את פנינו בדגים, ואנחנו הללנו אותה לפני בעלה, באמרנו כי לא רבות נשים תחכמנה לבשל את הדגים בטוב טעם כמוה…
“דגים” החל ר' גבריאל, אשר על כל קוץ וקוץ היה דורש תמיד תלי תלין של גוזמאות – "הגם לאלה תקראו דגים? קראו להם “נמלים” ולא דגים, כבר חדלה עת הדגים. לא ידעתי אם בשכבר הימים ירדו הדגים לטמיון, או כי גם בהם הולכים הדורות ומתדלדלים מיום ליום, אך זאת ידעתי כי בימי היו דגים אשר להם יאָמר דגים במשתה חתונתי היה כל דג ודג גדול כמו הלִוְ…
ר' גבריאל נתן לנו האות בידו ואנחנו נפלנו על המציאה אשר הרצה גבריאל לפנינו ואיש איש מאתנו “לקח את חלקו”…
“כמו הלויתן!” קראנו כלנו פה אחד…
“כמו הלויתן, כן, אחי” אִשר ר' גבריאל את דברינו בקורת רוח, “כמו הלויתן ועוד גדול ממנו, ועתה שערו נא בנפשכם, כמה מלח נצרך לבשול הדגים…”
ר' גבריאל חכה לו בדברים, אך אנחנו לא יכולנו לשער כמה. לכן החרשנו.
“לא פחות” הוסיף הוא לבדו " לא פחות מארבעים ככר מ…"
“מלח!” חטפנו אנחנו את הנותר מפיו.
"כן אחי, מלח. ומה אומר לכם, אחי? בכל קצוי תבל דברו האנשים בחתונתי ובדגי המשתה, כי דגים כאלה לא עלו עוד על שלחן מלכים…
“ובכל זאת” התערב עתה גם שותפו ר' אהרן בדבריו "ובכל זאת שמעתי אומרים, כי בדגים ההם אשר הושמו בתבשילם ארבעים ככר מלח, היה חסרון גדול, עד כי לא עמד טעמם בם…
“ומה היה החסרון?” שאלנו כלנו, כמהים לשמוע אחד מחדודיו אשר היה תמיד כחץ שנון…
“ומה היה החסרון?” שאל גם ר' גבריאל לתמו.
“חסרון מלח” ענה ר' אהרן “הדגים לא היו מלוחים כל צרכם!”
“אמנם כן היה” הסכים ר' גבריאל “האם שמעת גם אתה שמע הדגים ההם?”
“לא אחת ושתים!”
“ומי ספר לך כל פרטי הדברים?”
“ר' גבריאל בכבודו ובעצמו…”
“ואתה? האינך מאמין בזה?”
“בכלו לא אאמין, אבל בחציו…”
“ובמה תאמין אפוא?”
“אני” ענה ר' אהרן בהלצה גלויה “אני מאמין באמונה שלמה, כי הדגים לא היו מלוחים די־צרכם…”
פעם אחרת נסבו הדברים על הבציר, והאחד מאתנו השמיע את דעתו, כי השנה הזאת שנה מבורכת היא בגפנים.
“שנה מבורכת” לעג לו ר' גבריאל “לזאת לא תקרא שנה מבורכת, שנת רזון היא לעמת השנים שקדמו לה. אנכי אוכל לספר לכם מאחת השנים המבורכות אשר הפליאה אז כל לב ונפש… היש את נפשכם לש..”
“לשמוע” ענינו כלנו פה אחד “ספר ונשמעה!”
“אם כן שמעו ואספרה” החל ר' גבריאל לספר בהעבירו את ידו על זקנו “כזאת היתה בשנת 831… לא, כמעט שקרתי בדברי, כזאת היתה השנת 835, או גם זאת טעות בידי, אמנם כזאת היתה בשנת 836, ואנכי הייתי אז באחד הכרמים בארץ אונגארן, והימים אז ימי בכורי־ענבים – מה ארבה עליכם דברים, ידידי? הגפן שחחה תחת משא אשכלותיה, עד כי נראתה כגבעת־ענבים, וכל ענב וענב היה גדול פי שנים מאחד האבטיחים, אך כל זה לא לפלא יחשב, כי כאלה יקרו גם היום, אך הדבר הזה אשר אספר לכם הפעם הפליא את לבבי במאד מאד, וכמעט שם אותי לשחוק בעיני הכורם. והדבר כן היה אז בלכתי כה וכה עם בעל הכרם, הגיע לאזני פתאם קול נורא מאד, כקול רעם בגלגל. אנכי בתומי האמנתי כי קול הרעם הוא, ואקדם לברך “שכחו וגבורתו מלא עולם” אך בברכי את ברכתי נתן בעל הכרם בשחוק קולו, באמרו: “הלא לא מן השמים בא הרעם הזה” – “ומאין?” שאלתי אותו – “מאחד הענבים” השיב לי, ובדברו הראה לי בידו על גפן אחד הענבים אשר נתבקע ועסיס שוטף ממנו כנחל איתן. – “הענבים האלה” באר לי הכורם “ימלאו עסיס, ומרוב שפעת ברכתם יתבקעו כאובות חדשים, ובהתבקעם יתנו קול רעם כזה”. בתחלה אחזתני חלחלה בכל פעם שמעי את הקול הזה, אך לאט לאט הסכינו אזני עם הרעמים והחזיזים האלה ולא הביאו עוד מורך בלבי; אך אחר רגעים אחדים נאלצנו לעזוב את הכרם, כי פלגי־העסיס השוטפים ארצה מן הענבים המתבקעים, נקוו ויהיו לנהר שוטף, עד כי כמעט טבענו במצולה ואין מעמד, ולולא קדמנו לברוח, מ יודע אם לא שטפתנו השבולת?…”
“ומדוע לא תספר הדבר עד תומו?” שאל ר' אהרן.
“ומה לי עוד לספר?”
“כי המים הזדונים האלה שטפו ויהרסו את כל בתי העיר, גם מרבית בני העיר טבעו במצולות ומרביתם היו לחרשים מקול הרעמים והחזיזים אשר הגיעו תמיד לאזניהם – הלא יש לך מקום להתגדל בו!…”
פעם אחרת ישבנו ודברנו מהמצאות האנגלים, ואחד מאתנו דבר על אדות תנועת השלחן מעצמו על ידי מגע־ידים.
“על דבר ההמצאה הזאת” הגיד לנו ר' גבריאל “אספר לכם אנכי דבר פלא, אשר ראו עיני בבית אחד הרוזנים בעיר ג. הדבר היה בשנת 835, ועודני זוכר כל פרטיו כאלו ביום אתמול היה הדבר. שם חנך אחד האנגלים את השלחן כאשר יחנך איש את כלבו. מדי יום ביומו למועד הצהרים הלוֹך הלך השלחן מעצמו אל בית המבשלות ושם ערכו אותו השפחות ערוך בכל, ואחר העריכה הזאת שב השלחן אל חדר האֹכל ויתיצב הכן על מקומו. אחר משתה הצהרים התעודד השלחן שנית על רגליו וילך הלוך ושוב אל בית המבשלות ושם הסירו מעליו השפחות את הקערות, הכפות והמזלגות, ואחרי כלותם מעשיהם, שב אל החדר ויתיצב על מקומו…”
“ולסעודת הערב” הוסיף ר' אהרן “עשה השלחן את דרכו כמו לסעודת הצהרים – האף אין זאת?”
“לא” ענה ר' גבריאל “כי השלחן לא היה מחונך רק לסעודת הצהרים, ובשובו למקום עמדו לא יכלו כל הרוחות שבעולם להזיזו ממקומו!”
בפעם אחרת היו נסבים הדברים על כח אבן השואבת.
“בדבר הכח הזה” אמר ר' גבריאל “אוכל אנכי לספר לכם דבר פלא, אשר היה לנגד עיני, ולא אנכי בלבד ראיתי את המראה ההוא, כי עוד חיים אתנו אנשים לאלפים, אשר ראו כמוני את המחזה הנפלא ההוא, המבהיל כל אוזן שומע. בשנת 848, או 49 – אינני זוכר מספר השנה – אז התגוררתי בעיר פ. ושם מת אחד משרי הצבא, שר וגדול אשר עשה לו שם על מרומי־שדי – ולהגדיל כבודו האחרון, החיה אחד החכמים הנודע למשגב את גוו אחרי מותו באמצעית אבן השואבת – ועתה שערו נא בנפשכם את החזיון אשר היה לנגד עינינו…”
“מבלי ספק” שער ר' אהרן בנפשו “יצא המת לעין כל במחולת מחנים..”
“לא ולא” קרא ר' גבריאל "אבל עוד גדולות ונצורות מאלה. שר הצבא המת עלה בראש לויתו לבוש שריון־גבורים וחרבו שלופה בידו, ויפקד לבדו את הצבא, וכה בא בראש הגדוד עד שדה הקברות ואחרי אשר ירו המורים שלש פעמים בקנה הרובה אשר בידם לזכר נשמתו –
“ירד בכבודו ובעצמו הקברה” השלים ר' אהרן.
“גם הפעם לא באת עד חקר דבר” ענה ר' גבריאל כמנצח " אך הוא בעצמו נתן צו: שימו אותי בארון! וישימו אותו בארון ויקברוהו… וכל זה נעשה בכח אבן השואבת".
כה הגדיל ר' גבריאל מיום ליום לעשות חיל, ומה גם בלילות החורף הארוכים, בשבתנו יחדו על כוס מלא חמים, אז חשף ר' גבריאל את זרוע עוזו ויראה נפלאות על שדה הגוזמא, ואנחנו תלמידים מקשיבים לקולו, היינו עוזרים על ידו, בהשלימנו את המלה אשר הותיר לנו בחסדו.
אך פעם אחת נמלט גם דבר אמת מפי ר' גבריאל, כשגגה היוצאת מפי השליט, והדבר הזה הפליא את לבבנו וכל השומעים לא האמינו למשמע אזנם, כי דבר אמת בפי ר' גבריאל היה דבר יקר, חזון בלתי נפרץ, ואמנם אנחנו הטלנו ספק בדבר הזה, אבל ר' גבריאל הוכיח לנו במופתים חותכים, כי נוכח האמת דרכו הפעם, וזה הדבר:
באחד הלילות ההם דברנו על אדות החלומות וכל אחד מאתנו נשא את דעו על הענין הזה, איש איש כאשר הורהו הנסיון.
“החלומות שוא ידברון” החליט ר' גבריאל בתנופת ידו “מבשרי אחזה זאת, כי פעם אחת הוליכני חלומי שולל ויתעה אותי עד היום הזה, עד כי רב כספי היה לו לשלל. החלום ההוא נפלא וזר מאין כמותו, ואם יש את נפשכם לשמוע אספר לכם את הדבר כמו שהיה, בלי הוספה וגרעון”.
“הסכת ושמע!” קרא ר' אהרן שותפו בשפת לצון “עתה יבוא האות והמופת על אמתת החלום, כי הלא ר' גבריאל שלנו יספר לנו הפעם דבר המוכיח את ההפך”.
“הטו אזנכם ושמעו לי!” החל ר' גבריאל לספר מבלי שים לב למהתלות ר' אהרן, ויחלק בשתי ידיו את זקנו עבור וחלק לכל צדיו "זה שנתים ראיתי בחלומי והנה אבי זקני נצב לפני כמו בחיים חיתו עם זקנו הלבן ושמרות עיניו העבתות, והוא קורא אלי לאמר:
“החפץ אתה, גבריאל נכדי, למצא עושר רב בפעם אחת?” “מי האיש אשר לא יחפוץ למצוא עושר רב?” שבתי ושאלתי אותו. “הנה כי כן” ענו “לך והעמד המספרים: 19, 38, 75, בגורל, כי המה יעלו ויזכו, אך אל תאחר המועד, כי נכון הדבר כנכון היום”. אחר החלום הזה הקיצותי משנתי ואומר בלבי: אך חזיון שוא הוא, ומי ישגיח בחלומות? בין כה וכה ישנתי שנית, והנה עוד הפעם אבי זקני עומד לפני ומדבר עלי ברוח קשה: “גבריאל, גבריאל! אינך מאמין בדברי זקנך, והוא חטאת מרי, כי הדברים אשר אומר אליך עולים ובאים מעולם האמת, אך למען תוכח לדעת כי לא חזיון מתעה אתה רואה הפעם, ראה הנה אנכי כותב לך בעצם ידי את המספרים האלה על השלחן וראית ונוכחת בהקיץ, כי החלום אשר אתה רואה הפעם גלוי השמים הוא, ואם מעט לך האות הזה, ואתן לך עוד אות אחר גדול ממנו: השכם מחר בבקר ולך אל בית־המועצות ושם תמצא במבוא השער אשר לאולם שטר־מדינה בן חמשה כסף, ואותו תוציא לקנות שטר הגרלה באחד מהמספרים אשר אנכי כותב לך בזה”. בהקיצי משנתי נבהלתי ונשתוממתי למראה עיני, כי המספרים אשר הגיד לי בחלומי היו כתובים לפני על השלחן, אחד מהם לא נעדר מהרתי לקום ממטתי ואלכה אל בית המועצות והנה כמעט הייתי כמשגע למראה עיני, כי השטר בן חמשה כסף היה מונח לפני על יד שער האולם, פרוש במלא רחבו כמו היה מחכה לקראתי. מבלעדי אגיד תדעו, ידידי, כי בכסף הזה מהרתי אל בית הגורלות, ולבי היה באמנה אתי כי עושר רב שמור לי בעוד ימים אחדים; אבל שערו נא בנפשכם, אחי ורעי, את תמהוני ומבוכתי, בראותי בעוד ימים אחדים כי מן המספרים האלה לא עלה אף אחד בגורל. ומן העת ההיא אנכי קונה מדי שבוע בשבוע את המספרים האלה, אך לשוא, כי מאחרים המה לבוא – ועתה, האם לא תתנו גם אתם לדברי צדק באמרי: כי החלומות שוא ידברון!…"
“אמנם מעשה נורא הוא!” אמר רק אהרן בהלצה נסתרת “אך כאשר אדמה אני, כל הדברים אשר ספרת לנו: המספרים הנכתבים על השלחן, חמשת הכסף אשר מצאת על יד השער, וכל יתר הדברים, אך חלום אחד הם!”
“האם לא תאמין לי?” שאל ר' גבריאל בחרי אף.
“חלילה לי מעשות כדבר הזה, אך מתאוה אנכי לראות את הפתקא משבוע זה, כי מבלי ספק שמור הוא אתך.”
ואשר לא קוינו בא – כי הושיט ר' גבריאל את ידו אל צלחתו ויוצא משם פתקת־הגורלות ויתנה על יד שותפו ר' אהרן…
“הפלא הזה” קרא ר' אהרן בקחתו את הפתקא וישם עיניו בה “עולה על כל הפלאות: – ואמנם גם המספרים חיים וקיימים 19, 38, 75 – אין זאת כי קרוב הקץ לבוא!…”
הפתקא סבבה כרגע מיד ליד, וכלנו לא האמנו למראה עינינו – ומי פלל כזאת כי גבריאל יעלה דבר אמת על לשונו?…
“ויען כי חזון יקר הוא הדבר הזה אשר אנחנו רואים בעינינו” אמר ר' אהרן אחרי כן, יכתוב איש איש מאתנו את המספרים האלה לזכרון לפניו – אלהי האמת ישלם לך את שכרך ויזכך בגורל, כי נתת כבוד לחותמו!"
כלנו כתבנו לנו איש איש בפנקסו את המספרים האלה
“אבל אם תזכה הפעם בגורל, גבריאל ידידי” אמר רק אהרן בהשיבו לו את הפתקא “אז נעשה לנו את היום ההוא ליום חג ומשתה, האף אין זאת?”
“יום חג ומשתה!” קרא ר' גבריאל אשר מֵרֵיח תקוה התלהב לבבו כפתיל הנעורת בהריחו אש “לימי משתה ושמחה, כן תגיד, ידידי, אנכי אורכם אז לדעת מי אָני. גם זאת לך לדעת, כי ביום אשר יעלו מספרי בגורל, עליך לתת לאשתי על חשבוני שתי מאות כסף, להכין לימי המשתה יין וכל תפנוקים, כי הלא מחר אנכי עושה את דרכי ליום השוק לאשקאווצה, ובשובי מדרכי אזיל הזהב מכיסי והיין ישפך כמים!”
“ומה הברכה אשר תאציל אז לי?” שאלה אשתו אשר גם עליה האציל בעלה מרוחו.
“ולי אבי?” שאלה בתו הבכירה.
“ולי?” – בתו השניה.
“ולי?” – שני נערים קטנים
“מה זה תגשו בי?” התקצף ר' גבריאל – “הלא כל אשר לי לכם הוא. הרק לי לבדי חילי? חלק כחלק תקחו מכל הטוב אשר יתן לי ד‘. אתכם אלביש ואנעיל ביד מלאה ורחבה ולא יחסר לכם כל טוב, מלבושים ותכשיטים – אבל אתה, ר’ אהרן ידידי, ראה צויתיך כי בעלות המספרים האלה בגורל עליך לתת על חשבוני לאשתי שתי מאות כסף!”
“כמצותך, אדוני!” ענה ר' אהרן “אבל בגודל שמחתך ועליצת נפשך, אל נא תשכח שכוח, כי עליך לעשות מחר את דרכך לאשקאווצה!”.
“הא לחוד והא לחוד!” ענה ר' גבריאל שמח וטוב לב “הלא לא תמול אנכי, ואתה הלא ידעת מאז, כי מימי לא אחרתי ממלא את חובתי”…
ליל זכרון היה לנו הלילה ההוא, כי גם בדבר הזה לא שקר בנו ר' גבריאל, כי אמנם הוא היה איש נאמן רוח מאין כמהו ויודע את חובתו.
ממחרת היום ההוא ראינו אותו נצב על הר גדול של עורות ועוזריו עומדים עליו מימינו ומשמאלו, והוא מפקד אותם כשר צבא מלחמה. ולא רק בדבר שפתים הראה את כחו כי גם הוא עבד עבודתו ביד חרוצים. הוא היה מסדר את העורות מין למינו ויעשה מהם חבילות, חבילות, ועל כל חבילה וחבילה היה שם את חותמו, ויתן אותן על יד נושא־סבל לטען אותן בעגלות, ואחרי התימו עבודתו זאת, עלה גם הוא על אחת העגלות הטעונה עורות, ואחר שעה קטנה ראינו אותו נוסע לאשקאווצה אל השוק.
השוק ההוא היה נמשך חמשה ימים, ור' גבריאל התמהמה שם תמיד במשך העת ההיא, כי שותפו מסר כל העסק בידו, הן בקנין הן בממכר…
הימים האלה היו לנו ימי נסים ונפלאות. כשלשת ימים אחרי הדברים האלה הלכנו כלנו אל בית חוכר הגורלות וכמעט היינו לנציבי שישי, בראותנו – כי שלשת המספרים 19, 38, 75, הם מאירים לפנינו באותיות גדלות על הקרש. קראנו, שנינו ושלשנו, אכן לא מקסם כזב היה לעינינו, כי אם חזון אמת – המספרים קוראים וצועקים נגדינו מן הקרש התלוי על הקיר.
כלנו רצנו אל אשת ר' גבריאל ור' אהרן בראשנו, לבשר לה את הבשורה הטובה הזאת.
“האמת תוכיח דרכה” קרא אליה ר' אהרן בבואו אליה החדרה.
“על מה ירמזון מליך?” שאלה אשת ר' גבריאל אותו.
“רצוני לאמר כי שלשת המספרים זכו בגורל!”.
“הלהתל בי אתה אומר?” קראה כמו בתלונה מבלי שים אֵמון בדבריו.
“לא התולים עמדי. הפתקאות האלה אשר אנחנו מביאים לך מחוכר הגורלות, עדים המה לנו, כי כדברי כן הוא!”
ובדברו הושט לה את הפתקא.
“ואם מעט” הוסיף ר' אהרן, בתתו שתי מאות כסף על ידה “קחי נא אלה והיו לך לשני עדים נאמנים. הכיני והזמיני בכסף הזה כל הדברים הדרושים לימי משתה ושמחה. בעוד שני ימים ישוב בעלך מדרכו, ואנחנו נצא כלנו לקראתו עד הכפר אשר לפני העיר לשמח את לבו בתשורה הטובה הזאת וגם אַתּ תצאי אתנו!…”
ביום ההוא וממחרתו היתה רבה התכונה בבית ר' גבריאל. חיטים, סנדלרים ומשרתי חנויות מלאו את הבית, איש איש וכלי מלאכתו בידו, אלה בנעל ובמרצע ואלה במחט ובכלי־מדה, וכלם נחפזו לערוך את המלבושים והמנעלים ליום השני, ליום שוב ר' גבריאל מדרכו, גם השפחות והאמהות היו יגעות מן העבודה לערוך כל מעשה תבשיל ומאפה ליום המשתה אשר הוכן ליום המחרת כדבר ר' גבריאל. הן אמנם כי לא הספיקו שתי המאות לכל הכבודה הגדולה הזאת, אך הלא עושר רב שמור לר' גבריאל. יקח נא את הרכוש אשר רכש בגורל, אז יזיל זהב מכיסו יתר מדי!…
ביום השלישי. הוא היום אשר אמר ר' גבריאל לשוב מדרכו הביתה, יצאנו כלנו לקראתו עד הכפר הסמוך אל העיר ועמדנו צופים ומחכים על יד הדרך לקראת בואו. כשעה קטנה עמדנו שם, והנה ככדור חול הולך ומתגלגל ממעלה ההר, וזאת היתה העגלה אשר בה שב ר' גבריאל מדרכו, כי גדול היה החום ביום ההוא, באחד מימי התמוז, והסוסים היו מנערים במרוצתם את החול המתנשא למעלה ראש.
בראות אותנו ר' גבריאל עומדם ומחכים לקראתו השתאה למראה עיניו.
“מה היום מיומים?” שאל אותנו “מדוע יצאתם היום לקראתי?”.
“באנו להגיד לך” ענה ר' אהרן שותפו “כי האמת תעוז לבעליה מעשרה שליטים!”.
“אל תחמוד לצון לך” אמר ר' גבריאל “דבר אתי במראה ולא בחידות!”
“כן דברת, במראה” ענה ר' אהרן בשומו פתקת הגורלות נגד עיניו “שא נא עיניך וראה כי מספריך זכו בגורל!”
“מספרי?” שאל ר' גבריאל במבוכה “איזה מספרי?”.
"מספריך אשר העמדת בגורל!?
“מספרי? מספרי?” שנה ושלש ומבוכתו גדלה מרגע לרגע.
“כן, מספריך –האם לא תשמח על הבשורה?”
"כן… כן… " גמגם בשפתיו “הלא תהתל בי?”
“לא, הוצא נא הפתקא מצלחתך וראית ובחנת!”
כמו למרות רצונו החל ר' גבריאל לחפש באמתחתו, אך לשוא חפש בחפש מחופש בכל אמתחות בגדיו, גם אנחנו עזרנו על ידו, אך פעלנו מאפע.
“איפה הנחת את הפתקא?” שאל אותו ר' אהרן בלב נפעם, וגם אשתו ובנותיו סבו אותו מכל צד, קוראות וסוערות “איפה הפתקא?”.
“הידעתי?” ענה ר' גבריאל נבוך ונדהם “יוכל היות כי היא מונחת בשולחני, או אולי… אבדתיה…”.
כעדת אבלים שבנו עם ר' גבריאל נדהמים ונאלמים, איש איש מאתנו תפוש ברעיוניו: איך היה הדבר? הלא בעינינו ראינו את הפתקא ואת המספרים? הכל זה היה אך מעשה תעתוּעים? האך מקסם כזב היה לעינינו?…
אך עודנו הולכים עם ר' גבריאל הלוך וקרוב אל ביתו, והנה איש אחד מסתער על ר' גבריאל בשאון עליזים:
“אתה, ר' גבריאל, הסבות לי את העושר הגדול הזה!… עד עולם לא אשכח את טובך וחסדך!”.
“מה העושר?” שאל ר' גבריאל.
“הטרם תדע כי המספרים אשר בחרת למעני כאשר בקשתיך בטרם נסעת מפה, זכו בגורל? לולא מלאת אז את שאלתי, כי עתה לא באתי אל הרכוש הזה – בשלך לי כל העושר הזה!”.
עתה מצאנו את החידה הסתומה לנו. כל הספור בדא ר' גבריאל מלבו והפתקא אשר הראה לנו אז לא לו היתה, כי הוא היה רק השליח לקנות פתקת־הגרלה בעד אחר אשר השיב אחרי כן ליד בעליו – וכל דברי החלום היו רק חזיון לבו…
גם הפעם התעה ר' גבריאל בכזביו רק את עצמו בלבד, חטאת שפתיו היתה לו למוקש…
כבואו הביתה מצא את כל הכבודה אשר בלעה את רוב כספו, ערוכה על השלחן: בגדים, נעלים, מעשה אופה ומעדנים, הכל ערוך לסעודה!
ועיני האמלל רואות וכלות!
האם היה לו הדבר הזה לשבט מוסר?
על נקלה יכולתי להגיד, כי למן היום ההוא שב ר' גבריאל בתשובה שלמה ולא הוסיף עוד לשקר, אך לא אוכל להוציא הדברים האלה מפי, כי עוד לא האציל ר' גבריאל מרוחו עלי. –
"ר' מָרְדְכַי הָמָן"
מאתנתן נטע סמואלי
"זה החצוף, “השקץ”, עז הפנים, בן מביש, מחה אמחה את זכרו מלבבי, כי נבל הוא! כן קרא ר' מרדכי, הנקרא “ר' מרדכי המן”, בהודע לו כי בן זקוניו ברח מביתו, – ויתיפח ויגז שער ראשו, וירץ כמשוגע בבית ולא נח כל היום וכל הלילה.
ר' מרדכי הוא איש בחצי שנותיו, בעל פנים דלים וכחושים, זקן אשר שני ראשיו פונים לעמת פניו, עינים אמוצות, מפיקות חסד וטוב לב ומתנגדות לשפתיו אשר שחוק־לצון ומהתלות מרחף עליהן תמיד.
פיו היה פה מחרף ומגדף מבלי־חשך, והוא הסב לו את השם “המן”, אשר לא היה לו לכבוד ולתפארת, כי אמנם לשונו היתה משוחה תמיד בחמת פתנים, וכל יושבי העיר טעמו את מררתה. אין גם אחד בהם אשר לא מחץ אותו ר' מרדכי בחץ לשונו. כאשר שלח, למשל, את משרתו לקרא אליו את אחד מבני עירו היה אמר אליו בסגנון הזה: “לך וקרא לי את משה גרינשפאן, הנקרא משה “חובק אשפתות”, ואביו הוא גם הוא נודע בשמו “יעקב הקדר”, והוא יושב בשכונה אחת עם גזבר העדה, הפותח בחכמה שערים… ואחי־אמו הוא אחד מראשי בריוני אשר בעיר, וגם בניו לא טובים ממנו, ולכן אני קורא אותם תמיד “כלבי דחציפין” – התדע עתה אל מי אנכי שולח אותך?”
מן הדברים האלה המלאים חרפות וגדופים יחשוב הקורא כי זה האיש ר' מרדכי היה צר ואויב לכל הנברא בצלם, ואולם ר' מרדכי זה היה באמת טוב לכל, בעל נפש נדיבה, יד פתוחה ורחבה, ובכל האנשים אשר שפך עליהם זעמו לא היה גם אחד אשר לא השפיע עליו ר' מרדכי מטובו ואשר לא פתח לו את ידו בעת צרה, היא היד אשר היתה באמונה את לבבו הטוב, ולא את פיהו הקורא לריב ולמצה כל היום. הוא היה ראש וראשון לכל המתנדבים בעיר, ומתת ידו היתה פי שנים מכל נדבות בני עדתו. עקבות צדקתו וחסדו היו נודעים בכל בתי הצדקה אשר להעדה, בבית החולים ובבתי כנסיות. לפני רעב וצמא פתח ר' מרדכי את ביתו לרוחה. הוא לא הוקיר את רגליו מלכת יום יום אל בתי הערכאות להמליץ בעד עניי עמו ולהעביר מהם כל גזרה קשה ורעה, כי דבריו היו נשמעים לרבי העיר ופקודיה. אמנם כל הטובות וגמולות האלה היו משוחות ברעל לשונו, וכל אחד ואחד אשר השפיע עליו ר' מרדכי רב טובו לא יכול מלט נפשו מעקשות פיו ומלזות שפתיו, כי בנפש ר' מרדכי היו אחוזות ודבקות שתי קצוות: הלשון והלב, וכל אחת ואחת משלה עליו ותטהו אחריה, מבלי נגוע אשה ברעותה אף כמלא השערה. ממשלה אחת מיוחדה היתה ללבו והידים היו עוזרות על ידו להשלים את חפצו, וממשלה אחת – לפיהו והלשון זרקה מרה ותשלח חציה לכל אחד ואחד אשר נהנה מטוב לבו ומשפעת ידו.
אמנם האנשים שכחו עד מהרה את טוב לבו ויזכרו רק את לשונו אשר פגעה בהם תמיד לרעה, וגם לקחו את נקמתם ממנו בהוסיפם לו שם חדש על שמו, השם “המן”. לא אחת ושתים המר השם הזה את חייו, כי כל ריק ופוחז קרא אחריו מלא “המן”, ורק יתר מכל ימי השנה הצר לו השם הזה ביום הפורים, כי בעת מקרא המגילה קראו כפעם בפעם כל חובשי בית המדרש את הקריאה: “המן! המן!” בקול גדול ור' מרדכי ידע כי הקריאה הזאת עליו מכֻוֶנת, וכן נהפך לו תמיד יום הפורים ליום נאצה ותוכחה.
וכן היה גם אחד מימי הפורים אשר הביא עליו שוד פתאם, שוד גדול ונורא מאד, כי ביום ההוא ברח בן זקוניו מביתו ולא נודע מקומו איה. אמנם גם בדבר הזה היה לו פיהו למכשול ולפוקה, והדבר כן היה:
בהיות עוד בן זקוניו בילדותו אסף אותו דודו, הוא אחי אשתו, אל ביתו ויאמצהו לו לבן, כי בנים לא היו לו אז. וגם אחרי כן בלדת לו אשתו בת לא שלח את הנער שמואל מביתו, כי לא חדל מאהוב אותו כמאז. שני הילדים גדלו כשתילי זיתים בביתו, אמונים עלי תולע ונצורים מאת אבותם באישון בת עינם ויאהבו זה את זה אהבת אח ואחות. אמנם בהגיע הנער לשנת הארבע עשרה, היה אנוס לשוב אל בית אביו, כי העתיק דודו מגורו לאמעריקא אשר שם היתה לו נחלת אבות. רבות הפציר דודו באביו לתת את בנו ללכת אתו אל ארץ אחוזתו ויבטיחהו כי ידאג לו וכל מחסורו יהיה עליו, גם יחנכהו בארח טוב ובקרב הימים יהיה לאיש בין אנשים, אך אביו מאן למלאות שאלתו ובכן נאנס הנער לשוב אל בית אביהו. אמנם הנער הזה אשר מעודו סכך עליו דודו וימשכהו חסד, היה כזר בבית אבותיו, כי פה לא נפלו לו חבלים בנעימים ברגז רוחו לא חדל ר' מרדכי מענות את בנו כל היום וישם אותו למפגע ולמטרה לחצי לשונו. ר' מרדכי אהב את בנו אהבה בלי מצרים ומאהבתו אותו הכביד ידו עליו, באמרו כי לא טוב לנער להיות מפונק מנעוריו, עליו לשמוע גערה, כי תוכחת מגולה מאהבה מסתרת תביא לו יתרון בחיים. כה לא נמלט הנער כל היום מזעמו וישמע מוסר כלימתו כל היום. וביתר עז נתכה עליו חמת אביו מיום השמיעו את חפצו ורצונו ללכת אחרי דודו לאמעריקא, באמרו כי טובים היו לו ימי שבתו בבית דודו מהיותו בבית אביו הזועף עליו כל היום. מן העת ההיא המטיר עליו אביו בלי־חשך את חצי־עברתו, וכל אלה הגדילו והרחיבו מיום ליום את הפרץ בין האב והבן. אמנם במשך העת אשר הרחיק האב את לב בנו מלבבו משך דודו את לבו אחריו בחבלי אהבה, כי הוא לא נלאה להעתיר את מכתביו על גיסו ולהפציר בו כי ישלח אליו את בנו הצעיר, כי הצליח ד' את חפצו באמעריקא וביתו בית חרשת המעשה עשה חיל וילך הלוך וגדול; שם יתחנך בנו להיות רגיל בעבודה ויודע להלוך נגד החיים. עתרת הדברים האלה הוסיפה עוד להקשות את לב האב ולמרר את רוחו, ויגזר אומר, כי לא ישקוט ולא ינוח, עד כי כלה גרש יגרש את החפץ מלב בנו לעלות לאמעריקא. בתוכחת חמה ובדברים קשים כגידין אמר לבצע את מעשהו. אכן שגגת האב בדבר הזה העלתה זדון בלב הבן, ובכן היתה כלה ונחרצה מאתו לנוס מבית אבותיו וללכת אחרי דודו. אך מי יודע אם גם השלים עצתו, לו לא נתן לו אביו בפחזותו ידים להוציא את מחשבתו אל הפועל. באחד הימים האלה – ויום הפורים היה, שב אביו מבית המדרש שבע כעס ומכאובים מן הקריאות אשר קראו אחריו בני־עולה, ויוצא כל רוחו על בנו בהמטירו עליו קללות וחרפות, עד כי לא יכל עוד בנו לכלא את שפתיו באמרו: “לא אוכל עוד נשוא את זעמך כל היום, אלכה נא ואשובה אל דודי, כי טוב לי אז מעתה!”. “עשה בזדון לבך, בן מביש!” ענה לו אביו בקצף “לך לך לכל אשר ישאך הרוח, ואנכי אאסוף ידי מאתך ואשמיד את זכרך מלבבי!…”
הדברים המרים האלה הוציאו את מחשבתו אל הפועל. הנער שמואל היה בעל חפץ עז, לא חת מפני כל, גם לכסף היה לו מוצא, כי דודו נתן על ידו בטרם עלה מארצו סך מסוים, ובכן מצא לו מועד מוכשר לפעולתו, ויצרור את חפציו במלתחה ויתגנב חרש מבית אביו, גם ידע להסתיר נתיבותיו לבלי יודע הדרך הלך בו.
“זה הנבל, זה החצוף, זה בן הסורר” הרעים האמלל בשצף קצף בהודע לו כי נמלט בנו מביתו, “מחה אמחה את זכרו מלבבי, לא אעלה עוד את שמו על שפתי, ילך לאבדון, ימות ברעב ותהי נבלתו כדומן על פני חוץ, לא אשים לב אליו, כי נבל הוא, בן מביש ומחפיר, בן גדלתי ורוממתי לפצעי ולחבורתי, בן ממרה, פושע מבטן ומהריון!”
“כפרה הנמשכת אחרי עגלתה” קרא לאשתו בחמת רוח, בראותו אותה בוכיה על בנה “כפרה אשר נאבד ממנה עוּלה, כן את נוהמת באזני כל היום, כי אבד ממך כלי־חמדתך; אבל אנכי הכרתי והשמדתי את זכרו מלבבי. לוּא יסיתהו לבו לשוב עוד אל ביתי כי עתה במטאטא השמד אגרשנו על פני חוץ, ואכלא את רחמי ממנו!…”
אמנם הדברים האלה לא יצאו מקרב לבו כי אם מן השפה ולחוץ, כי לבקש את העגלה האובדת הזאת נדד ר' מרדכי מעיר לעיר ומארץ לארץ, לא נתן שנה לעיניו, לחכו לא ערב כל אוכל ולעיניו לא מתק עוד אור השמש, וישבע נדודים וירעש שמים וארץ בצעקותיו – ובגלל העגלה האובדת הזאת הגיע כמעט עד שערי מות, כי נפל על ערש דוי, והרופאים אמרו נואש לחיתו…
אמנם אז בהתהפכו בחליו על משכבו נפקחו עיני כל יושבי עירו לראות כי למחיה ולברכה רבה הוא ר' מרדכי להם, כי למרות לשונו החדה אוהבים הם אותו בגלל סגלות נפשו העדינה, ובאהבה הזאת לקחו כלם את חלקם כעשיר ורש, כי על מי מהם לא השפיע מחסדו וטובו? ביתו היה כעיר נצורה, כי כל היום סביב שתו עליו אנשים רבים מכל פנות החברה, מנאורים ומחסידים, כלם באו לראות בשלומו, כיהודים כאינם יהודים התפללו בעדו לאלהים, גם נציב העיר בא מדי יום ביומו לשאול ברופאים על דבר בריאתו; כל אנשי העיר למגדול ועד קטן מלאו פיהם תהלתו, בלתי ר' עזרא לבדו, הוא ראש חברה קדישא, לא היה בין המהללים, וטעמו ונמוקו עמו, כי במשך ימי חליו, שלח בו ר' מרדכי פעם אחת את זעם לשונו ויפצעהו. כבוא ר' עזרא עם עשרת חבריו להתפלל עם ר' מרדכי את התפלה האחרונה, הודוי, היה הוא המתפלל לפניו ור' מרדכי חזר אחריו כל מלה ומלה, אך מגודל חלשותו נבלעו איזה מלות בחבו, וזה לא עלה לרצון לפני ר' עזרא “כי כן לא יאָמר” התרה בו בלזות שפה “כי אם מלה במלה, די באר!” התוכחה הזאת העלתה חמת ר' מרדכי, וישנן נגדו לשונו לאמר: “אם אין דעתך נוחה ממנו, לך לביתך והתודה אתה כטוב וכישר בעיניך!”
אמנם גם ר' עזרא, רב חסד ואמת, לא נטר לו שנאתו לנצח, כי בקום ר' מרדכי מחליו הרים נדבה גדולה בעד החברה ולו לבדו הקריב אשכר לרצותו.
בימים האלה הביא לו נושא המכתבים מכתב מאת בנו מאמעריקא אשר בו יפיס את אביו בדברים היוצאים מן הלב ומבקש ממנו סליחה ומחילה על חטאתו אשר חטא נגדו בברחו מביתו, וגם יודיעהו, כי ספח אותו דודו לאחת הכהונות בבית חרשת המעשה אשר לו, והוא עובד כל היום מבקר עד ערב, והעבודה הזאת נעימה לו מאד, וגם יבטיח את אביו כי לא יט מדרך הישר, ולבו באמנה אתו, כי עוד ישוב אביו לשוש אתו משוש, והוא יקדיש כל כחו ואונו ולא ישקוט ולא ינוח, עד כי יתרצה לו אביו ויאמר: “סלחתי!”
“בן מביש הוא!” קרא ר' מרדכי בהתימו לקרוא את המכתב הזה “לא אובה לדעת אותו, כי השמד השמדתי את זכרו מלבבי!” – ולהראות לעין כל עד היכן שנאתו לבנו מגיעה, הרים נדבה גדולה בעד עניי עמו ושתי מאות כסף נתן על יד אשתו באמרו: “שלח הכסף הזה אל ילד שעשועיך, הוא עגלתך, והיה לו למספא. אנכי לא אובה לדעת אותו, כי בן מביש הוא, בן סורר ומורה!”
מאז לא חדל בנו מכתוב לו מדי שבוע בשבוע, ובכל מכתב ומכתב התרפס לפניו ויבקש ממנו סליחתו, וגם דודו, הוא אחי־אשתו כתב בכל מכתב ויבטיחהו כי בנו יעלה מחיל אל חיל, ובימים יבואו גדול יהיה שמו בין כנעני ארץ, ובכל פעם ופעם בקראו דברים כאלה עלץ לבבו מרוב נחת, אך שפתו לא מנעה מקרוא את הפתגם הרגיל על לשונו יום יום: “בן מביש הוא, לא אובה לדעת אותו לעולם!”
"אבל הבן המביש הזה, אשר לא אבה ר' מרדכי לדעת אותו, הגדיל את ששון לבו עד אין קץ בכל פעם ופעם אשר הגיע אליו מכתבו, ואם אֵחר מכתבו מבוא במועדו אז לא מצא מרגוע לנפשו ושנתו נדדה מעיניו.
אכן בזה עמד ר' מרדכי על דעתו, כי לא אבה להשיב לבנו על מכתביו, אך לבלי העציב את לב בנו יתר על המדה במנעו את מכתביו ממנו, מצא תחבולה טובה לפניו, ויכתב לו בעצם ידו איזו דלתות בשם אשתו. הוא בתואר אֵם יכול לכתב לו מכתב מלא אהבה וידידות כאשר שם לבבו בפיו, אך בסוף מכתבו הוסיף תמיד את פתגמו, גם כן בשם אשתו: “אביך אומר עליך כי בן מביש אתה ולא יאבה לדעת אותך עוד!”
ויום הפורים היה לו אחרי כן ליום שמחה וצהלה, כי ביום ההוא השיג מימים ימימה מכתב מבנו, ובמכתב ההוא היתה לוטה תמונתו אשר הוכיחה אותו לדעת כי בנו “הסורר ומורה” ישגה כתמר והוא הולך וגדל מיום ליום.
התמונה הזאת לא משה משלחנו ותהי לנגד עיניו כל ימי השנה, עד בוא יום הפורים החדש ויבא לו תמונה חדשה מבנו “החצוף אשר לא אבה לדעת אותו”.
אבל פעם אחת נאנס היה לדעת אותו, כי באחד הימים האלה הגיע לו מכתב מבנו ובמכתב ההוא בקש ממנו רשיון להאָרש עם בת דודו, אחי אמו. הדבר הזה הביאהו במיצר, אבל תחבולתו עמדה לו להוציאהו גם הפעם מן המבוכה, ויכתב לו גם הפעם בשם אמו, והאב בתואר אֵם יכול לכתב ככל העולה על רוחו, ומלבד כי אמר לדבק טוב, עוד אָצל לו עתרת ברכות, וגם שלח לו תשורה רבת הערך בעד הכלה, ובכל אלה לא חסרו המלות השגורות בכל מכתב ומכתב: “אביך יגיד כי חצוף אתה ולא יאבה לדעת אותך!”
ככה היו המלות האלה קצובות ושגורות בפיו, עד כי בהן נגלה נגלה תמיד משוש־לבו על כל בשורה משמחת אשר באה לו מבנו.
“בננו הסורר והחצוף” קרא פעם אחת בקול צהלה בפתחו בפורים הבא את מכתב בנו “בננו החצוף כותב לנו כי ארש את בת גיסי, וראו בלוית תמונתו באה גם תמונת ארושתו – מי ראה עוד נערה רבת־חן כמוה? יפה היא כתרצה, גובה לה כתמר, ומראֶה, האח מראֶה, אמנם עלמות כאלו תגדלנה רק בארץ החדשה, ואלה העינים – מי פלל זאת מעז פנים וחצוף כמוהו? – לכן אחת אמרתי, לא אובה לדעת אותו!”
אבל רב העיר, הדינים, והשמשים, כל עניי עמו וכל המון המתחפשים, אשר בקשו היום נתיבות ביתו, המה ידעו אותו, את בנו החצוף והממרה, כי פזר נתן להם היום ר' מרדכי שכם אחד על כל ימי הפורים אשר היו עד כה; גם כל קהל ידידיו, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, וביניהם גם נציב־העיר ואשתו, המה ידעו כלם את בנו החצוף, כי לשמחת ר' מרדכי אין קץ ואין תכלה, ועליצות לבו שטפה עברה על כל גדותיו!
עוד גדולה מזאת היתה שמחתו בשנה הבאה, כי בבקר השכם הביא נושא המכתבים מכתב מבנו ובו יאָמר: דע לך, אבי, כבודי ומרים ראשי, כי אסתר בת דודי המאורשה לי היא עתה אשתי ונות ביתו. אך אתם, אבותי היקרים, תדעו ותחושו מה גדול אשרי, אין לו קץ וגבול. נפשי בתקותי כי הפעם לא תוסיף עוד, אבי יקירי, להדאיב את נפשי ותאמר סלחתי, כי הלא לבך לב מלא נדיבות, חנינה ורחמי אב מאין כמוך, עיניך הטובות והטהורות לא תוכלנה לראות בצרת איש, יהיה מי שיהיה, מבלי הושיע לו, ולי, בנך, המתימר באהבתך, תטור איבתך לנצח? הלא עיניך הרואות כי מאלהים היה הדבר. פה בארץ החדשה הייתי לאיש הולך מישרים, אוהב צדק ועובד באמונה, כאשר דודי וחותני, הוא גיסך, מעיד עלי במכתב הזה. הלא אלהים שלחני הלום ומאתו היתה נסבה, כי ברחתי אז מביתך, למען אמצא פה סגולת־חיי; אשה משכלת ויעלת חן כאסתר יפתי לא במהרה תמצא, ולמצא כלי־חמדה כמוה כל מרחק לא ירחק. נפשי בשאלתי, אבותי היקרים, בואו אלינו לארץ החדשה וראיתם ונהרתם, כי הארץ הזאת ארץ מבורכת היא, לא יחסר כל בה, ובכל הטוב אשר תמצאו בה, תמצאו גם את כלתכם ואת בנכם המתאבק בעפר רגלכם.
שמואל"
“מי הגיד כזאת מראש על בננו החצוף הזה?” קרא ר' מרדכי בקול גיל וששון “הוא ידרוש ממני כי בימי זקנה ושיבה אצא ואבוא אליו לאמעריקא, כמו היה המקום הזה אך מרחק איזו פרסאות מאתנו – ואנכי הן לא אובה לדעת אותו!”
“אבל אנחנו חפצים לדעת אותו” ענתה אשת נציב העיר, אשה טובה ומשכלת, אשר גם היא היתה בין עדת אוהביו ואשר כבדה את ר' מרדכי בגלל לבבו הטוב, “ולכן נשיש גם אנחנו משוש עם אב אכזרי כמוך אשר יכלא רחמיו מאת בנו, ובימים האלה נבוא גם אנחנו בין הבאים לברכך בביתך, ונאכל שם מן העוגות ומן הלביבות אשר הכינה אשתך לכבוד שמחת היום”.
מי שלא ראה את בית ר' מרדכי, האב האכזרי הזה, בערב ההוא, לא ראה עוד שמחה והצלחת בית אָבות מימיו. מנורות הכסף, בעלות שבעת הקנים, וגם המנורות התלויות על הספון ממעל שפכו אוֹר יקרות, אור שבעתים, בכל חדרי הבית. בחדר האוכל נראה השלחן ערוך בכוסות, בבקבוקי־יין, במגדנות ובכל מיני מטעמים, ומסביב לו ישבו אנשי הבית ואורחים רבים הקרואים אל המשתה, כלם מלובשים בגדי תפארתם, ור' מרדכי ואשתו בראשם. לימין ר' מרדכי עמד שלחן קטן ועליו סדורים שטרי־מדינות ומטבעות כסף ונחושת, איש על דגלו ועל צבאו, העשרות לבד והאחדים לבד, ור' מרדכי יחלק ביד נדיבה לכל הפותח יד. על השלחן הקטן הזה מונחים לפניו בקערת הכסף תמונת בנו ואשתו אשר באו לו היום עם מכתבם. הדלת סובבת על צירה באין מנוח, ובכל רגע ורגע תבאנה ותצאנה חבילות אנשים, כלם ששים ושמחים, כי הרוה אותם ר' מרדכי מטובו וחסדו. –הסכת, קול שאון נבלים כנורות לפני הדלת, והנה המה עולים ובאים דרך הפתח אל החדר, והבית מלא ממשפחת הזמרי והבדחן בראשם…
“הידד” השמיע הבדחן קול המונו בפתח בביאה, והוא עולה ומרקד לפני המנגנים, לבוש באופן מעורר שחוק והוללות “הידד! שאו זמרה לכבוד אדוננו ואדירנו ר' מרדכי יחיה ואשתו הרבנית השולמית מרת ביילה תחיה – הידד!” והנה שאון הזמרה עולה מכל אפסים בקולות מקולות שונים: הכנור הגדול שוקק כדוב, הכנורות הקטנים עונים אחריו וצוהלים בקולם, הנבלים מנצחים זה על זה, העוגבים פוצחים רנה ומריעים, המצלצל יתן קולו וכל חדרי הבית המלאים אורה ושמחה יענו בהד קול לעמתם…
כמעט כלו המנגנים את מלאכתם והנה שני נערים קטנים מפזזים ומכרכרים אל הבית, פניהם משוחים בפיח ככבשן ולבושיהם מטלאים בעלי גונים שונים, אדומים, ירוקים ואמוצים, והמה מדלגים ומזמרים בקולם:
"שִמְעוּ נָא שָׁמוֹעַ, אֲדוֹנֵינוּ הַגְבִירִים,
הִנֵּה בָא יוֹם חַגֵנוּ, יוֹם חַג הַפּוּרִים –
הַיּוֹם בָּא, מָחָר יֵלֵך בִּמְרוּצָה
הָבוּ לָנוּ הַפְּרוּטָה – הַשְׁלִיכוּנוּ הַחוּצָה!"
“הא לכם עשרים, עשרים פרוטות” ענה להם ר' מרדכי עלז וטוב לב, בתתו מטבעת כסף לכל אחד מהם “והיה לכם המותר בעד טרחתכם כי תשליכו את עצמכם החוצה!”
כטוב עליו לבו שנן ר' מרדכי היום את לשונו ולא אחד מקרב הקרואים עזב היום את ביתו מבלי אשר ישלח בו ר' מרדכי את חצו…
בין המון המתחפשים בא גם נער קטן, נמהר ונדחף החדרה, והוא לבוש צניף ניר גבוה מאד, עד כי ראשו מגיע עד הספון ממען, והוא מזמר בקול דק את פזמונו:
“מְרַקֵּד אָנֹכִי כְּאַיָלָה”…
“לאט לך נער” הפסיק אותו ר' מרדכי “עלמה אתה מרקד?”
“יָחֵף בְּרַגְלִי הַפְּשׁוּטָה”
הוסיף הנער לזמר.
“מה לך לשקר?” הפסיק אותו שנית ר' מרדכי “הלא נעלים ברגליך!”
“לְקַשְׁקֵשׁ, הָהּ, לֹא אוּכָלָה”…
הוסיף הנער לזמר.
“ומדוע?” שאל אותו ר' מרדכי.
“כִּי בְכִיסִי אֵין אַף פְּרוּטָה”.
ענה הנער ויכלה את פזמונו.
“גם זה שקר” אמר ר' מרדכי “כי כיסך מלא היום פרוטות רב מאשר תוכל נשוא…”
הנער שם פניו אל הדלת ויאמר לעזוב את החדר…
“ושכר פזמונך?” שאל אותו ר' מרדכי “האינך מבקש שכר בעד פזמונך?”
“לא” ענה הנער.
“ומדוע?”
“יען כי אדוני התחרה אתי בפזמונו וישר גם הוא חלקו, ושכר פזמון –פזמון!”
כל המסובים הרימו קול שחוק ור' מרדכי לקח מלא קמצו אגורות כסף ויתן אל הנער שלומים בעד תשובתו המחוכמה..
“קח, נער שובב!” קרא לו בשחוק והיה לך לקיש־קיש־קריא!"..
ההכרה הזאת הרהיבה את הבדחן, אשר שתה לשכרה, לענות גם הוא חלקו בחדודים.
“יואיל נא, אדוני” אמר לר' מרדכי, "לתת לי את העוגה הנקראת “צלחת־המן”.
ר' מרדכי נתן לו את חפצו.
"לֹא מִלּוּשׁ בָּצֵק חָשַׁבְתִּי לָקַחַת,
כִּי אִם מִבִּגְדְךָ הַצַּלַּחַת!"
ענה הבדחן לר' מרדכי ויור באצבע על צלחת בגדו.
החדוד הזה עשה רושם מאדיב על לב המסובים ורבים מהם שלחו בו את עיניהם כמדקרות, ולכן מהר הבדחן לתקן המעֻוָּת בהרימו בנגון קולו:
"מִי מִכֶּם, אֲדוֹנַי, יַגִּיד וְיוֹדִיעֵנוּ
תְּכוּנַת נֶפֶשׁ ר' מָרְדְכַי אֲדוֹנֵנוּ?"
הבדחן הפסיק רגע קטן, כמו חכה לתשובה; אחרי כן נתן שנית בנגון קולו וישנה.
"הָמָן וּמָרְדְּכַי בּוֹ יִתְאַחָדוּ,
יִתְלַכְּדוּ בּוֹ, וְגַם יִתְפָּרֵדוּ –
לְשׁוֹן הָמָן לְשׁוֹנוֹ, כְּחֶרֶב שְׁנוּנָה,
וְנֶפֶשׁ מָרְדְּכַי נַפְשׁוֹ, טוֹבָה וַעֲדִינָה!"
“הפעם לא נתרחקת מן האמת, בן בליעל!” אמר לו ר' מרדכי ויושט לו שטר מדינה אחד…
“התואר “בן בליעל” נתן לי המן והשטר – מרדכי” ענה הבדחן ויתן השטר בצלחת בגדו.
בין כה וכה לא נחה הדלת רגע על ציריה, כי כל עניי העיר וכל משרתי הקהלה באים אגודות, אגודות לאסוף נדבות. כלם יצאו שבעי־רצון מאת פני ר' מרדכי, כי הוא מעניק להם מטובו וחסדו ולא ישלח אף אחד מהם רקים מעל פניו. עתה נשמעו שעטת רגלים וצלצל פעמונים מעבר לדלת, והנה אורחת ישמעאלים הולכת ובאה – תשעה משחקים, כלם לבושים כבני קדם. מדיהם משלל צבעים וראשיהם עטופים מטפחות אדומות, כמו מארץ הישמעאלים הם באים. כלם מקטרים ומעלים עשן מפיהם וכל אחד ואחד נושא תוף־מצלתים בידו, וכפעם בפעם מכה בו, עד כי תחרשנה האזנים מקול השאון והמהומה העולה מן התופים והפעמונים.
עוד צללו האזנים מקול המנענעים והמצלצלים אשר השמיעו הישמעאלים בצאתם מן הבית, והנה נשמע קול צעדים לפני הפתח: גדוד משחקים חדשים הולך ובא החדרה ובראשם זקן ונשוא פנים אשר מחלפות ראשו כצמר צחר וזקנו יורד כשלג על פי מדותיו. זה “יעקב אבינו” עם עשרת בניו, בחורים כארזים, המה הגבורים אנשי השם, אשר מכרו את אחיהם אל המדינים וישלחו את נפש אביהם באמרם כי מצאו את כתנתו, כתונת הפסים, מגוללה בדמים. זה פעמים אין ספורות ישא היום האב השכול והאלמון את קול בכיו ויקרא בגרון נחר:
"אוֹי לִי, אוֹי לְנַפְשִׁי הָאֻמְּלָלָה,
בְּנִי יוֹסֵף חַיָה רָעָה אָכָלָה!…
אך פתאם חדל קול נאקתו, כי שני משחקים חדשים באו הפעם אל הבית, איש ואשה חבוקי זרוע, והמה לבושים כחורי־ארץ, עד כי כל עין ראתם הכירה בם כי מבני אפרתים הם, ואמנם כמעט נראו בבית נבעה מצפונם, כי כל אחד מן המסובים הטה את ראשו וילאט באזני רעהו: “זה פקיד העיר ואשתו!”
“לאלה אקרא ידידים!” קרא ר' מרדכי בקול עלז ויסר גם הוא מצנפתו מעל ראשו.
“ידידים, אמנם כן!” ענתה האשה בקול ערב ותשתחו בענות חן לפני ר' מרדכי ואשתו “ואנחנו באים להאציל לכם ברכותינו לחתונת בנכם, כי שמענו אומרים כי בנכם היושב באמעריקא בא בברית נשואין, האמנם?…”
“אודכם בכל לבי, על כל הכבוד אשר חלקתם לי בבואכם בצל קורתי, כי יודע אנכי מי ומי העומדים לפני – האגלה את מסתרכם?…”
“סוד אחד אל תגלה!” ענתה האשה בשיתה שתי אצבעותיה למו פיה.
“טוב איפא, אך מבקש אנכי מאת כבודכם כי תשבו אתנו אל השלחן!”
האיש לא אֵחר ממלא את חפצו וישב על הכסא לימין ר' מרדכי, אך האשה שתה פעמיה אל השלחן הקטן ותבט על כל סביבה…
“למי כל הכסף אשר הכינות לך בזה, אדוני?” שאלה את ר' מרדכי.
“בעד העניים הבאים אל ביתי” השיב לה.
“ואלה פה למי המה? הבעד העשירים?” הוסיפה האשה לשאול בקחתה את התמונות המונחות בקערת הכסף…
“בעד המאֻשרים” הגיה האיש, מתנכר בקולו, וישם גם הוא את עיניו על התמונות “בעד האבות המאֻשרים. התמונות האלה, תמונת בנך וכלתך, האמנם?…”
“אמנם כן!”
“ואהובים המה לך מאד” הוסיף האיש “כי שמורים המה לפניך בקערת הכסף…”
“כלתי אהובה לי כלבבי” ענה ר' מרדכי בפנים מאירים, אבל בני, הוא…"על שפתיו עלו המלות השמורות על פיו, אך כחד אותם תחת לשונו בדעתו לפני מי הוא עומד, ואך כלה את פתגמו: “אותו לא אובה לדעת!”
“כלנו יודעים כי אין אתה חפץ לדעת אותו” שחקה האשה מטוב לב “כי כן יעשו תמיד האבות אשר ירחיקו את בניהם מלבבם, יסלסלו וישעשעו בם ותמונתם לא תמוש מנגד עיניהם כמעשיך, אדוני!”
“הלא זה דבר גברתי אלי יום יום” ענה ר' מרדכי בקול שחוק, ולא בי האשם אם גברתי לבדה תגלה את סודה, כי מי לא יכיר מדברי־חן אלה, ממי הם באים? הנה כי כן נפשי בשאלתי כי תסירי את האֵפר מעל פניך ונחזה בך!"
“הנני למלאות שאלתך, אם גם אני בשאלתי!”
“ומה גברתי דורשת ממני?”
“כי לא תוסיף גם אתה להתנכר לנו. יודעים אנחנו כלנו כי תשים גם אתה סתר פנים לך ואת לבך הטוב המלא אהבה ורחמים לבנך תכחיד תחת לשונך. הסר אפוא גם אתה את האפר מעל פניך, דבר כלבבך, שים תודה כי זה כבר מחית כעס חטאת בנך. משפט אחד לנו. התודע אתה לנו ונתודע גם אנחנו לך!”
ר' מרדכי הסתיר מבוכתו תחת שחוק שפתיו.
“עודך מתנכר לנו, אדוני, דע איפא כי אם תמלא שאלתי ותאמר סלחתי, אז נגלה לך סוד אשר ידשן עצמותיך והיית משתאה למראה עיניך!”
ר' מרדכי היה צמא לדעת הפעם מה אתם, כי דבריה היו לו סתומים וחתומים, ומבלעדי זאת הציקתהו גם רוחו להגיד הדברים האלה והאונס הזה היה לו לרצון.
"את חפצך אמלא, גברתי! ענה ר' מרדכי וצרות לבבו הרחיבו בקרבו “והנני נותן תודה קבל עם, כי נשפי קשורה בנפשו, כי אהבת עולם אנכי אוהב את בני, וטוב מזה, עוד היום אכתב לו באר היטב את הדברים האלה ואשחר את פניו לבוא אלינו עם אשתו, היא כלתי, אשר גם אֵהב אותה כנפשי. עתה הגדתי דיי ואשר הגדתי עולה מעמק לבבי, יהי כן ה' בעוזרי! עתה ראי, גברתי, הנה שמרתי פקודתך, ועתה הסירי גם אַת שרתי, את ובעלך, את האפר מעל פניכם, והגידו נא לי את הבשורה אשר תדשן את עצמותי, כי נפשי גחלים תלהט ותתאוה לדעת מה אתכם!…”
“כדבריך כן יהי!” ענתה האשה, בתתה אות אל אישה, והנה לפתע פתאם נפלה מזה ומזו המסכה הנסוכה על פניהם, וברגע ההוא פרצה הקריאה מלב ר' מרדכי; “האח, בני החצוף, בני הסורר!!!” – ואב ובנו נופלים איש על צוארי רעהו ובוכים מרוב רגשות לבם…
* * *
מי יערוך בדברים שמחת האב וגילת האם בראותם עין בעין את בנם אשר לא קוו עוד לראותו, ולא אותו בלבד כי אם גם את אשתו היפה בנשים. גם האורחים מסביב השלחן היו כחולמים והישיש יעקב גם הוא עמד נדהם ונפעם על מקומו, כי כל החזיון אשר אמר להציג לעיני הקרואים בהתודע יוסף אל אחיו היה עתה חי וקים לנגד עיניו, לא נעדר דבר. קול נאקתו “יוסף איננו” היה נתחב כעצם בלועו. לתאר כל הדברים האלה אשר נקרו ויאתיו לפתע פתאם, אין די אומר ודברים. ר' מרדכי היה כאיש אשר עברו יין ומרוב גילת לבו נהפך והיה לאיש אחר. לבבו המלא שטף ועבר על כל אפיקיו ויפרוץ מפיהו בנשיקות ובהמון קריאות של חבה. כל חבתו, אהבתו ורחמיו העצומים אשר נקבצו ונכלאו זה שנים רבות כהמון גלים בלבבו שטפו עברו כזרם מים כבירים מפיהו ומעיניו. חליפות, חליפות נשק את בנו את אשתו ואת כלתו ויקרא בעוצם שמחתו: היטבת עשה, בני, בלכתך לאמעריקא, כי למצא מרגלית כמוה כל מרחק לא ירחק"
“הלא אך מהתל היית בי” קראה אסתר אל אישה בשמעה דברי חן אלה יוצאים מפי חותנה “הלא אביך, זה דודי וחותני, הוא איש ידידות ואב רחמן מאין כמוהו, ומדוע אמרת לי כי הוא מכסה תמיד על אהבתו וישים לה סתר פנים?…”
“דעי לך, יונתי!” השיב לה אישה בפנים מאירים “כי אבי לא הפיל מעולם דבר ארצה מהבטחתו, והלא הבטח הבטיח לנו כי יגלה פני הלוט מעל לבבו ולא יוסיף עוד להתנכר לנו – וכאשר הוציא מפיו כן יעשה!…”
אמנם הבדחן אשר גם הוא נתן המחזה הזה אל לבו ויגיח בין כה וכה כמה וכמה כוסות אל פיהו, לקח את המגלה מאוצר הספרים ובגללו אותה לפניו נתן בשיר קולו ויזמר את החרוזים האלה:
שִׂישִׂי אֶסְתֵּר, גִּילִי הַדַּסָה,
צַהֲלִי וָרוֹנִי בַּת אֲבִיחַיִל!
מֶמְשֶׁלֶת הָמָן תַּמָּה פַּסָּה,
וּמָרְדְכַי גָּבַר וַיַעֲשֵׂה חַיִל!
חוברת רביעית
מאתנתן נטע סמואלי
צוֹרֵר הַיְהוּדִים
מאתנתן נטע סמואלי
תחת פקודת שר העיר ס. המושל בה מלפנים היה קהל ישראל שם שוקט על שמריו ואין מחריד אותו מרבצו, אין משטר ואין ממשל, אין מיצר את גבולם ואין מכניס ראשו בעניני עדתם; – אז עמדה קוממיות לפני כל אחד מבתי היהודים ערמת־אשפה הנותנת קטורה באף כל עובר, ואין מכלים דבר; אז לא הרים איש את ידו על הבתים הדחוים אשר מטו לארץ מרוב זוקן ואשר היו צפוים בכל רגע לפול תחתיהם ולהיות קבר ליושביהם; – אז צצו בתי החסידים כעשב מעיר; – אז נטעו בעלי המופת את אהל אפדנם במרומ קרת ואיש לא כהה בהם אם פשטו כילק על יושבי הכפרים ויאכלו וירוששו אותם מבלי השאר להם שריד ופליט; – אז עשו גם המוכסים את מעשיהם ביד רמה ויגנבו ויחמסו, ותהי להם העדה לפרה חולבת הנותנת להם חלבה ודמה – גם נגד החדרים לא הרים איש את ידו לנגוע בהם לרעה. סוף דבר, היהודים היו בני חורין, חפשים לנפשם, עושים כטוב וכישר בעיניהם ואין מרגיז אותם…
אבל לימי אשרם בא הקץ. אחרי מות הפקיד הזה בא על מקומו אחר והפקיד החדש ההוא היה – כפי דברת בני העדה – דוב שקול, אכזרי, קשה לב, גוזל משפט, בקצרה: עוכר ישראל, אנטיסמיט. הוא צוה – וערמות האשפה נכחדו מן הארץ ולא נודע מקומן איה. הוא לא נשא פני הזקנים, המה הבתים הדחוים והמטים לנפול, ויהרסם כלם; את בעלי המופת ובני לויתם גרש מן העיר; את בתי החסידים סגר על מסגר, וגם על החדרים הניף את חרמשו ויאמר לעשות אתם כלה…
ומי יתפלא אם קמו כל בני העדה כאיש אחד חברים לעצור בעד הרעה ולאמר למלאך המשחית: הרף? הישמע כזאת? הפקיד הזה נתן פקודתו כי יבוא לפניו כל אחד מן המלמדים וכתב־תעודתו בידו – “מה לכתבי־תעודות ולתורתנו הקדושה?” הוא נתן צו כי יהיו “החדרים” מרוחים ולא יחסרו להם אור ואויר צח – “וכי מבלי אור ואויר לא יוכל היהודי להיות כשר וישר ונאמן לאלהיו? אבותינו ואבוֹת אבותינו הלכו מנעוריהם אל “החדר”, והחדר ההוא היה צר ואפל באפס אור ואויר, ולא נבצר מהם לבוא מן החדר אל תחת החופה, וישאו נשים ויחיו זרע, בנים ובני בנים, גם באו באנשים, שלחו ידם במקנה וקנין ויעשו עושר ויהיו לאנשי מעלה, מה לו ולנו? מי בקש זאת מידו כי ידאג לבנינו? עוד מעט ויתן אומר כי נשלח ילשינו אל בתי הספר ויתן לנו מורים קצוצי פאה וגלויי ראש, ומי יודע עד היכן יגיעו הדברים אם לא נגדור הדרך בעדו? עלינו לקדם פני הרעה, לעמוד בפרץ – עת לעשות היא!”
ובכן החליטו ראשי העדה בעצת הרב לקרא את כל בני הקהלה “לאספה גדולה”.
עוד ביום ההוא סבב השמש על כל בתי העיר והוא מכה במקבת על כל בית שתי הלומות לאות כי היום תהיה “האספה”.
אנשים, נשים וטף, נקבצו ובאו יחד אל בית הכנסת, עד כי גדל הלחץ והדחק והבית מלא מפה לפה המונים, המונים, כמו ביום הכפורים.
ומה היה תוכן האספה? מי מאנשי גליציא לא ידע תכונת אספות כאלה ותכליתן? כלם צועקים, מהגים, קוראים ושואגים, עד כי לא יבין איש את שפת רעהו, וכל הקולות האלה יעלו בלולים כהמון גלים. אז יעלה השמש בפקודת ראשי העדה להשתיק את העם ויכה בידו על השלחן אשר על הבמה, אך המכות האלה לא תשבחנה את הרעש, כי אם תהפכנה אותו להמון שריקות ותקיעות המחרישות כל אזן, כי כל אחד ואחד ישרוק אל רעהו להשתיק אותו, וקרא איש אל גבר עמיתו: “הס!” והשני יענה נגדו גם הוא “הס!” להשתיקהו, וימלא הבית קריאה אחת: “הס! הס! הס!” והקריאה הזאת היא קריאה ממושכה עד בלי קץ, ובין כה וכה מכה השמש על השלחן במקבתו וכל מה שהוא מוסיף להכות יראה כל אחד ואחד את עצמו מחויב לקרא “הס!” אל משנהו, והקול לא יחדל, וכן יקראו, וישרקו, והשמש לוקה באכריות חמה את השלחן – עד כי תמה האספה.
אך אל נא ידמה הקורא כי האספה הזאת לא מלאה את תפקידה, כי בתוך הרעש הגדול והנורא הלזה החליטו כל קרואי־העדה פה אחד – להזמין את כל הנאספים לאספה שניה. –
והאספה השניה גם היא היתה בכל פרטיה כהראשונה, אך בזה עלתה עליה כי כל הנאספים באו לידי החלטה גמורה לעמוד על נפשם ולהגן בעד החדרים בכל מאמצי כחם.
וכאשר גמרו כן עשו:
ביום השני לשבוע הבא – היה יום צום ומספד לכל העדה.
אכן התחבולה הזאת היתה ללא הועיל. הצום הזה אשר היה להם מאז מעולם לכלי נשק נגד כל צר ומשטין היה קהה אשר היה להם מאז מעולם לכלי נשק נגד כל צר ומשטין היה קהה נגד פקיד העיר, כי לא הכשיל את כחו ולא השיב ימינו אחור מבלע את קדשי החדרין ומעשות אתם כלה. הוא שת כסף־ענושים על ראשי העדה, גם הוציא בחזקת היד את התלמידים מחדריהם, גם על המלמדים הניף מטה זעמו בהעידו בהם כי אם יעיזו עוד לאסוף את הנערים אל בתי חדריהם, אז יוציאם אל בית האסורים; ובכל אלה עוד לא אמר די, כי החל להוציא בחזקת היד את הילדים מבתי אבותיהם ולהביאם אל בית הספר הכללי. סוף דבר: צום כל העדה לא ענה את כחו ולא הניאהו מבצע את מעשהו…
בין כה וכה חדשה העיר ס. כנשר נעוריה, הבתים הרחוים נהפכו ויהיו למשכנות מבטחים. מכל עבר ומכל פנה עלו והתנשאו בתי־חמד מרהיבים כל עין בהדר בנינם, העקוב היה למשור, הנלוזים והמעקשים היו לנתיבות ולדרכים סלולות. במקום העזובה באו משטר וסדרים; מגרש העיר המלא עד כה סרבים וסלונים היה לפרדס נחמד עם שדרות אלונים, ברכות מים ערוגות הבשם וסכות־צאלים. הכל נעשה יפה בטוב טעם ודעת, ותושבי העיר הנוצרים הולכים שם לשוח עם בניהם ובנותיהם וישאפו רוח חיים וישמחו בכל הטוב והחמודות הבאים להם מידי הפקיד המוציא נגוהות מאופל וסדרים מצלמות. אמנם גם הם לא נשאו ממום פניו, באמרם כי נכרתה האמונה מלבבו, כי יוקיר רגליו מבוא אל מקדשם ולא יעלה להתודות אל הכהן כחוק וכמשפט, לולא החסרון האחד הלזה כי אז נשאו את שמו לתהלה ולברכה על שפתם. לא כן תושבי העיר היהודים, להם היה שר העיר לקוץ מכאיב, כי הלך אתם בקרי ויחדש יום יום את גזרותיו נגדם. היום נתן צו לחזק את בדק בית הכנסת אשר מטו קירותיו לנפול, מחר שלח את השוטר לסגור את אחד מבתי החסידים, היום גרש את אחד מבעלי המופת המתישב בעיר אל מחוץ לתחום, ומחר שת כסף ענושים על אחד מבעלי הבתים על כי לא היה נזהר בנקיון וטהרה. כן בקש לו תואנות יום יום ויכבד את עולו על צוארם…
וכל אלה עוד לא השקיטו את רוחו, כי גם בבית הכנסת שם ארבו להם, וגם שם לא מצאו להם מנוס ומפלט מפני זעמו. באחד הימים ההם, לעת תפלת שחרית, בא שליח בית פקידות העיר אל בית הכנסת הגדול, וחתיתו נפלה על כל העדה. מה לשליח בית הפקידות בבית ה'?
כל חברי הקהלה נבהלו נחפזו לקראתו, אך הוא הראה להם פנים זעומים, כחק לאיש הבא מטעם הרשות, ולא ענה לאחד מהם דבר, וישם אל כותל המזרח פניו, אשר שם מעמד ראשי העדה.
“זה לי הפעם השלישית היום” אמר אל אחד מהם “אשר בקשתיך בביתך, כי בא אנכי בפקודת שר העיר”.
“בפקודת שר העיר” שנה אחריו נשיא העדה בשפתים רועדות מפחד “ומה שר העיר שואל מאתי?”
“הוא דורש מאתך כי תבוא אתה, או אחד מחבריך, אליו מחר בבקר, כי דבר לו אליכם…”
“ומה הדבר?”
“מחר בבקר וידעת” ענה שליח הפקידות בלשון עזה.
וכאשר בא כן הלך מבית הכנסת בצעדי און מבלי שים לב לתמהון האנשים ולמבוכתם.
אך אחר רגעי מספר נעורו האנשים ממבוכתם ואיש איש מהם החל להשמיע חות־דעתו והשערתו…
“מי יודע מה יולד יום?” קרא אחד מהם.
“גזרה קשה קרובה לבוא” ענה משנהו נגדו…
“הוא אומר לאנסנו לשלוח ילדינו לבית הספר” שער השלישי.
“הוא אומר להדיח אותנו מדרך ד', ואנחנו מחשים!” קרא הרביעי.
“היה לא תהיה” ענו אחריו רבים “אנחנו לא נוציא את בנינו להורגים!”
“לא נתן אותם לראות את בית הספר!” צעקו כלם אחריהם.
“כלכם לא תדעו עד מה!” קרא עתה איש אחד מתוך הכנופיא…
“ומה ידעת אתה? הודיענו!”
“ברצונו לסגור את בית הכנסת!”
“ומדוע ולמה?”
“יען כי זה שתי פעמים צוה עלינו במפגיע לרפא את שבריו!”…
“ילך וידאג לו לבית תפלתו ולא לנו ולבית תפלתנו!” צעקו רבים מהם בכעס.
“לא בבית הכנסת הכתוב מדבר” קרא עתה אחד מהם “כי אם בהמקוה, חפץ הוא לסגור את המקוה על מסגר!”
“ולאיזו תכלית?”
“מעצמו מובן, למען לא יתרבו בני ישראל יותר מדי!”
“כלה הוא עושה אתנו!” נתנו כלם בקולם…
“ומצות מילה יאמר לבטל” הריע איש אחר.
“ואנכי יודע ממקום גבוה” מלא איש אחר אחריו “כי בעוד ימים תבוא מאתו הפקודה, לקבר את המתים רק בארונות”.
ורק אחר עשרים וארבע שעות" שת איש אחר מלואים לדבריו.
“אוי נא לנו כי נגזרנו!” קראו כלם בקול תאניה “עוד מעט ויקרא גזרת “שמד” על הארץ!”
“ומה נעשה לקדם פני הרעה?” שאל עתה ראש הקהל העומד נפעם ונדהם.
“עלינו לקרא את כל חברי הקהלה לאספה” ענו כלם פה אחד.
וכן היה. עוד ביום ההוא נראה השמש סובב הולך מבית לבית ומזמין את העיר לבא אל האספה.
באספה הזאת עלתה בידם לבוא לעצה אחת.
ר' געצעלי כל־בו המעורב בין הבריות קנה תחבולה ויעץ עצה, במה לקנות את לב שר העיר ולשעבד אותו לחפצם…
“יום חג להם מחר” אמר אל חברי האספה “ולכבוד החג יכינו מאכל ומשתה, ולכן לוא תשמעו בקולי, כי אז נקריב אשבר אל אשת שר העיר. הוא משבע ועומד ולכן לא יקח מאתנו מאומה, אך מאתה לא יבצר לקבל מידינו כל אשר נתן לה, ואם נקנה את לבבה, אז יעלה גם הוא בחכה, כי באלו נסיתי זה רבות להביא על ידי האשה את הבעל באסורים”…
“טובה עצתך” ענו כלם פה אחד “אך מי ומי יבוא אל הגבירה להקריב לה את האשכר?”…
גם בדבר הזה הוציא געצעלי את כל העדה ממבוכתה; כי היה לבו אמיץ בגבורים ולא חת מקול גערה. פעמים רבות גרשו אותו מבית אחד הפקידים והוא לא הוקיר את רגליו מבוא אליו דרך הפתח השני ולא שב אחור עד אשר הצליח חפצו בידו. גם בפעם הזאת לקח את המשרה על שכמו להיות המוליך והמביא את האשכר אל בית הפקיד.
עוד ביום ההוא שם געצעלי את דרכו אל בית הפקיד וכל טוב הארץ בידו: דגים מלוחים, מגדנות, דבש ושתי אוזות שמנות, גם לא שכח להותיר את העודף בביתו, כי כבד עליו מנשא את כל הכבודה הזאת, ולכן אמר לאשתו: גם לך לב לדעת, מה יעשה בדברים כאלה – וכי גרועה את מאשת שר העיר?…
כל בני העדה עמדו צופים ומחכים לפני בית השר, למען דעת האם עלתה מנחתם לרצון לפני אשת הפקיד אם אין?… אך מה נבהלו בראותם את געצעלי שב מבית הפקיד והמנחה בידו, לא נעדר דבר… “יקולל שמה עד דור דורים!” קרא געצעלי בשצף קצף “שערו נא בנפשכם, אדוני, גודל כעשי והותי. כדרכי על מפתן ביתה שאלה אותי: למי אתה הולך, ומה כל אלה לפניך?” “אליך גברתי, רבת החסד!” עניתי לה “מנחה הי שלוחה מראשי עדת ישראל!” כשמעה את הדברים האלה פתחה לפני הדלת ותצעק ככרוכיא “כאשר באת כן תלך, אל תעמוד רגע!”. אבל אנכי נסיתי באלה ועניתי ואמרתי “אל נא תהי לך זאת לפוקה, גברתי. אך אשכר הוא ליום חגך ומועדך, אכלי מכל הטוב אשר הבאתי לך, אַת, בעלך וצאצאיך, וד' יברך טעמך, הטובה בגבירות!”. אז נתנה בשחוק קולה ומרוב שחוק והוללות ירדו עיניה דמעה. אנכי אמרתי בלבי כי עת רצון היא ואניח את משאי לפניה. אכן בפעם הזאת בערה חמתה עד להשחית, ותצו על נערה משרתה ויאחז אותי בציצת ראשי וישליכני כנצב נתעב מן הבית ואת כל הכבודה השליך אחרי דרך הפתח… ועתה הגידו, האם לא ראויה החצופה הזאת לרדת שאול חיים כקרח ועדתו?"…
את דבר השאלה הזאת לא הביאו בני העדה בעצה והחלטה כי שאלה גדולה ממנה עמדה על הפרק, והשאלה הזאת היתה: מה לעשות?
כלם באו בעצה אחת, כי החוב על אחד מראשי העדה לבוא ולהראות לפני פקיד העיר, למען לא יוסיפו עוד עצים על הגחלים!
אך מי ומי ההולך?
“ר' מענדל” אמר האחד אל משנהו "אתה תלך לפנינו, כי אתה לנו לראש!…
“אנכי לראש!” קרא ר' מענדל ויגער את כפיו “מי אנכי ומה אנכי? ונהפוך הוא, אתה לנו לראש, לך הדרת פנים ולב אמיץ!”
“אם כן היה נא אתה, ר' אהרלי, למליץ לנו” פנו שני הנשיאים אל השלישי, לך מתת הדבור ולשון מדברת גדולות!"
“חס וחלילה!” קרא ר' אהרלי בחלחלת מתנים “מה אתם אומרים? לי מתת הדבור, לי לשון מדברת – לא מניה ולא מקצתו!”
ואמנם הצדק היה עם ר' אהרלי, כי כבד לשון היה, אף בשעת שלום התאמר תמיד להיותה לראש המדברים ולא בשעת חירם, ולא לעתות בצרה כבפעם הזאת!
אחרי רוב וכוחים התאחדו ראשי העדה ויגמרו אומר לעלות שלשתם אל שר העיר ולקחת חלק כחלק בכל החבלים אשר יחלק להם באפו.
ובכן הלכו שלשתם אל בית השר וכל בני העדה העומדים בפחי נפש ושומרים להם לפני הבית לשמוע מה בפיהם…
דלת החדר אשר שם ישב השר היתה סגורה, כי שני בעלי דינים עמדו לפניו, לכן חכו ראשי העדה בפרוזדור ולבם נוקפם. מבעד הדלת שמעו את קולו העז, קול מדבר קשות, והדבר הזה לא היה להם למשיב נפש.
“לבו רע עליו הפעם” לאט האחד באזני רעהו “אמנם עת צרה היא!”
“צורר ישראל הוא, ד' ישמיד זכרו!” ענה השני אף הוא חלקו.
“מי יחוש עתידות לנו?” שאל השלישי סר וזעף.
בין כה וכה נפתחה הדלת, והמה נקראים על ידי השוער לבוא ולעמוד לפני השר. בפיק ברכים ובמוג לבב המה עומדים לפניו ומיחלים אל מוצא שפתיו…
“מדוע באתם אלי כלכם, אדני?” שאל הפקיד בשפתי רצון “הלא אנכי לא חפצתי להטריח, כי אם את האחד מכם”, ובדבריו הורה להם בידו לשבת על הכסאות אשר לפניו.
גם אחד מהם לא הרהיב בנפשו לשבת לפני שר העיר, אך ר' אהרלי כבד הלשון הרגיש בנפשו כי כח הדבר החל לפעמו.
“כן, אדוני רב החסד!” ענה ברוח אמיץ “כלנו באנו להפיל תחנתנו לפני הדום רגלך!”
“תחנתכם? ומה התחנה אשר תאמר להפיל לפני?”
“כי לא יוסיף אדוננו לרדפנו!”
“לרדפכם?” שנה אחריו הפקיד ופניו לא היו לו עוד “ובמה אנכי רודפכם?”
ברגע זה נפל לב ר' אהרלי בקרבו ורוחו עזבהו, עד כי לא יכול לפצות פה.
“בדבר החדרים” השלים רעהו תחתיו.
“לרדיפה הזאת אקרא תרופה” ענה פקיד העיר "אמנם על העדה הזאת רובצת האלה והיא חולה עד הנפש, ועוד רע מזה כי לא תחוש חליה ותמאן הרפא, ולכן עלינו לרפא אותה בחזקת היד, כי מלבד החדרים נדבקו בה עוד חליים רבים ונאמנים, ואנכי לא אשקוט ולא אנוח עד כי ארחיק מבתי נפשכם את הנגע אשר יאכל וישחית בו חלקה טובה בקרבכם…
נפעמים ונדהמים עמדו ראשי העד לפניו, אך הפקיד ראה מבוכתם ויוסף לדבר אליהם בשפת רצון ובלשון רכה:
“חלילה לי, אדוני, מבער את הקדוש לכם. לכל קדשי ישראל לא אשלח את ידי, גם בחדרים מאנה נפשי לנגוע לרעה, אך רצוני ומגמתי להביא בקרבכם משטר וסדרים. יהיו נא חדריכם חדרים מרוחים, חדרים מלאים אור ואויר צח, לבלי יבואו חלילה נזק ומכאיב לילדיכם, והמורים גם הם יהיו עומדים על משמרתם, משמרת הקדש אך לא ירדו עם ילדיכם בפרך, במקל וברצועה, כי אם בתבונה ובשים לב, אז אאיר פני אל חדריכם ואל מוריכם, ומלבד כי לא אהיה לשטן על דרככם, כי אם עוד אהיה לכם למגן ולעזרה. – אך נחשוך נא דברינו לעת אחרת, כעת שאלה אחת קטנה לי אליכם” –
ראשי העדה נשאו את ראשם אליו, כי דבריו המלאים ידידות נתנו אומץ בלבבם.
“ומה אדוננו מבקש מאתנו?” שאל ר' אהרלי נאזר בגבורה.
“כי תאבו להביא מחר אל בית מגורי עשרה אנשים במנין”.
“עשרה אנשים?” שאלו כלם “ולאיזו מטרה?”
“תקופת השנה לי מחר” השיב הפקיד “מיום מות עלי אמי ז”ל, ולכן אחפץ להתפלל מחר בצבור ולאמר קדיש לזכר נשמתה".
“קדיש!!!” קראו כלם משתאים פה אחד; אכן כמעט שב רוחם אליהם מצאו כלם עוז בלבם לשבת על הכסאות לפני שר העיר, ור' אהרלי מהר לתקוע לו כפו בברכת “שלום עליכם” ויאמר בשמחה: “אם כן הלא אחינו בשרנו אתה, ואנחנו חשבנוך לצרנו, מעתה שאתך לא תבעת אותנו עוד, כי מאתך לא תצא לנו הרעה!”
הַמְשֻׁגָּע
מאתנתן נטע סמואלי
בכל מושבות בני ישראל בגליציה לא תמצא עיר אחת אשר לא יתהולל אחד המשגעים בחוצותיה, והמשגע הזה הוא קנין כל העדה, כי היא בתבונות כפיה מסכה עליו רוח עועים ותגדלהו ותרוממהו להיות לה שעשועים יום יום – ובמה יבלו יושבי הערים האלה את עתם וזמנם אם לא בדברים כאלה? ללכת בטל כל היום, לחבק ידים, לפהק, לאכול, לשתות, לישן ולקום – כל הדברים האלה יגעים והנפש לא תמלא מהם; – לכן יבחרו באחד מהם ויתנו עמל לנפשם להוציא ממנו כלי למעשיהם. הדבר הזה יתן ענין לענות בו, גם יחדד את השכל ויגדל כח לבב, כי כמה תחבולות דרושות לו לאדם להוציא איש מדעתו. למטרה הזאת נחוצות ודרושות שערורות ורדיפות, צבאוֹת שמוֹת של גנאי, הפחדות פתאם, משאות שוא ועוד המצאות כאלה החותות כחלים על ראש האֻמלל וממיטות עליו בלהות, עד כי ישתולל ויאבד עשתונותיו – סוף דבר, לא במהרה יצלח דבר כזה, אך ההכרח הוא אבי כל ההמצאות, ומה לא יעשה אדם למען מצוא חפץ בחיים?…
האיש אשר שם ספורי נקרא עליו הוא לי עד על אמתת דברי, כי גם הוא היה בחור מעם, משוּמר ומזומן מאת כל העדה להיות לה למשגע בבוא מועד, יען כי מצאה בו כל המעלות והסגולות הדרושות לחפצה…
ואמנם כל הסגולות האלה לא נכרוּ בו לעין רואי, ונהפוך הוא כי תואר פניו היה כתואר פני אחד הרבנים או אחד מנשיאי העדה. הוא היה בעל בשר ולו שמורות עינים עבתות וסבוּכוֹת, זקן גדול ורחב היורד על פי מדותיו, וגם בגדיו כבגדי איש אחד מנכבדי העדה, מצנפת שער על ראשו, מעטהו מעטה שחור יורד עד קרסוליו ומשקפים גדולים על עיניו, ונוסף על אלה נשא מקל תפארה עם ראש נחפה בכסף בידו, וכפעם בפעם הוציא מצלחתו תבה עגולה המלאה לה אבק ניחוח וירח ממנה אחת ושתים, גם הלך תמיד בשובה ובנחת. סוף דבר הוא היה בכל תהלוכותיו כאחד מבני העליה; ובכל זאת כל איש ואיש הקרוב אליו נוכח לדעת, כי עתיד האיש הזה להיות משגע בישראל, וכי העבודה לא תכבד על העדה למסוך עליו רוח עועים, כי הוא כלי מוכשר לקבל…
דוד ז., בעל אחות אמי, התודע אל האיש הזה ימים אחרי נשואיו, וההתודעות הזאת נחרתה בזכרונו עד היום הזה…
דודי זה בא מאחת העירות הקטנות אל בית אבי־זקני, אשר השיא לו את בתו, אחות אמי, לאשה. הוא היה איש יודע ספר ולכן היתה מגמתו להתודע אל בני תורה ואל נכבדי העדה. איזה ימים אחר נשואיו פגש על דרכו את האיש אשר אספר על אודותיו, והוא הולך מעדנות כאחד מנשואי העדה, מקלו בידו, הכובע על ראשו. על עיניו המשקפים ובין אצבעות ימינו גמיאָה גדולה מאבק הטבק; בכל הליכותיו ותנועותיו נכר כאחד מאצילי העדה, עד כי נכספה נפש דודי להתודע אליו. מבלי התמהמה שאל מאת גיסו על דבר האיש הזה; אולם גיסו זה חמד לצון לו כפעם בפעם, ולכן השיב לו בדברים נמרצים:
“הטרם תדע את ר' סנדק שלנו, את האיש הנודע למשגב בפי כל?”…
“ואיככה אדעהו?” הצטדק דודי לפניו “הלא גר אנכי פה ורוב יושבי העיר מוזרים לי”.
“השתדל איפא בכל מאמצי כחך להתודע אליו, והדרך היותר טובה היא כי בבואו לקראתך תדרוש את שלומו בקול רם כמו: “צפרא טבא, או ערבא טבא, ר' סנדק!” ובדבר הזה תישר המסלה לפניך להתודע אליו”.
דודי שמע לעצת גיסו, וביום השני בפגשו את האיש ההוא ברחוב בלכתו לבית התפלה וילקוט טליתו ותפיליו תחת זרועו, קרא אליו בקול:
“צפרא טבא, ר' סנדק!”
אך מה נבהל דודי בהרם ר' סנדק את מקלו הגדול ויכה בו אחת ושתים על קדקדו…
“מדוע אתה מכה אותי, ר' סנדק, על לא חטא בכפי?” שאל דודי הנרעש והנפעם.
אך ר' סנדק מוסיף להכות אותו מכה רבה וקורא בקצפו:
“חצוף שבחצופים, עז פנים, חכה ואורך לדעת מי אָני!!”
דודי לא חכה למשנה התוֹרה אשר להורות אותו, כי מצא די ספקו גם בתורה הזאת וישו רגליו כאילות ויברח ממקום הסכנה…
ור' סנדק רודף אחריו ומכה בו באכזריות חמה וקורא בשצף קצף: “חכה לי עוד מעט, כלב נסרח, ואשבר מפרקתך כשבר נבלים!”.
גם ההבטחה הטובה הזאת לא הניעה את לב דודי לעצור במרוצתו, וינס בפחי נפש, עד הגיעו אל בית חותנו ואז התפרץ החדרה אל אשתו עיף ופצוע.
“מה היה לך?” שאלו אותו כל אנשי הבית “מה אֻנה לך בדרך?”…
“האיש בעל צניף־השער”… קרא דודי בקוצר רוח.
“מי הוא זה ואיזה הוא?”
“הסנדק”…
“ומה עשה לך?”…
“הכני באכזריות חמה” ענה דודי בקול בוכים.
“ומדוע? האם מרית את רוחו?”…
“לא; ונהפוך הוא, אנכי קדמתי את פניו בברכת שלום וקראתי נגדו: צפרא טבא לך, ר' סנדק!”…
“אם כן הלא העטית עליו כלימה”…
“ובמה הכלמתיו?”…
אז נודע לדודי מי הוא האיש אשר מבלי משים נגע בכבודו, וגם נודע לו מדוע נקרא בשמו סנדק. סנדק היה רק כנויו של גנאי, כי בשמו הנכון נקרא אברהם יוסף, וזה הדבר אשר הסב כי הוסיפו לו יושבי המקום את השם סנדק על שמו: –
בעוד אברהם יוסף ילד מתו עליו אביו ואמו, ולולא אחד מקרוביו אשר אסף אותו בחסד וברחמים אל ביתו כי אז אבד בעניו. ואולם הקרוב הזה גם הוא אביון מדכא, ולכן היה נאנס הנער, בהיותו בן שמנה שנים לצאת מביתו ולבקש טרף לפיו. אחד מבעלי החנויות בעיר קבלהו למשרת בחנותו ויהי עובד שם את עבודתו מבוקר עד ערב, ויעל מעלה מעלה, ממשרת לעוזר ומעוזר לרוכל, עד כי השיגה ידו לעשות לו חנות לבדו…
אכן זה האיש אשר היה מעודו משולח לנפשו מבלי אומן ומנהל, ועובד כל היום עבודת פרך להחיות את נפשו, לא מצא ידים בכל העת ללמוד דבר מה ויגדל כפרא לא לומד מבלי דעת לשון וספר, וגם קרא עברית לא ידע; אולם למרוֹת כל אלה נמצאה נערה מבני דלת־העם אשר לא מאסה בו מהיות לו לאשה וגם ההצלחה לא בגדה בו וירכש לו הון ומעמד נכון בחיים. אבל ההצלחה הזאת עוררה בלבבו תאוה גדולה ועצומה, היא תאות הכבוד, והיא היתה כל מעינו וכל חפצו ותלהט כאש בקרבו ולא נתנה דמי לו. אך לשוא רדף אחרי הכבוד, כי ברח ממנו, ובהי העדה מנעו מתת לו איזו התמנות ביניהם, יען כי היה ריק ונעור מכל תורה וחכמה, ומי מבני העדה יחשוב איש כזה באנשים וירכיבהו אָדון לראשו?…
אך אברהם יוסף עודו מחזיק בתאותו ולא הרפה ממנה; ואם יניאון אותו בני עדתו להתחשב בפועל את ראשיהם ומנהיגיהם, הלא לא יבצר ממנו להתראות כאחד מהם. ואמנם מראהו וצלם תבניתו שוו עליו הוד והדר, לו קומה־זקופה, משמן בשר ובטן מלאה, זקן גדול ורחב, מתינות וכבדות בכל תנועה ותנועה, ושאר הסגלות החיצוניות שהם קניני כסף, מצנפת שער, מקל עם צפוי כסף בראשו, משקפים גדולים על אפו, ומעטה שחור עשוי מצמר מגוהץ. ועם כל הכבודה הזאת היה נראה אברהם יוסף בחוץ כאחד הרבנים או כאחד מנשואי העדה. רבים מבני העדה לא יכלו לכלא משחוק פיהם בראותם את אברהם יוסף מתנפח בחוץ כתרנגול הודי ומתימר כאחד מראשי העדה ולומדיה; אך אברהם יוסף לא ידע כל אלה ויהי מאושר, ורק דבר אחד היה חסר לו למלא סאת אשרו: בן או בת, כי זרע לא היה לו: אך איש כאברהם יוסף ידע למנות לו גם את החסרון הזה. וימלא ידי סופר אמן לכתב לו ספר תורה להכניסו לבית הכנסת, כי ספר תורה כזה – כן שמעה אזנו – נחשב לו לאדם במקום בנים…
אברהם יוסף שמח מאד על ההמצאה הזאת ויגמר בלבבו כי יום הכנסת ספר התורה הזה אל בית הכנסת יהיה יום משתה ושכרון לכל בני העדה, “למען ידעו כי אני אני הוא”!…
ואמנם מי שלא ראה את אברהם יוסף בליל הושענא־רבא, הוא ליל הכנסת ספר התורה אל בית הכנסת, לימין הרב, הנושא את הספר תחת חופת כבוד, עם זקנו הגדול והרחב ופניו הצוהלים והמאירים, לא ראה עוד איש מאושר מימיו. ואליהם נלוה עוד אספסוף עצום ורב, המון נערים שובבים, וגם מחסידי העיר, המוסרים את נפשם בעד כוס רויה וארוחה שמנה, גם בעלי “הכל־זמר” הלכו עמהם ושאון מנגינתם עורר את כל יושבי העיר ויצאו חוצץ כלם לראות בשמחת אברהם יוסף היוצא בפזוז וכרכור לימין הרב. גם אשתו והמון רעיותיה נספחו ותלכנה עמהן, וכה עברו בהמון חוגג הלוך וסבוב את כל העיר עד בואם אל בתי הכנסת.
בבית הכנסת הטיף הרב, בטרם הכניס את הספר אל הארון, דרשה גדולה לכבוד ר' אברהם יוסף ויטעם בדרשתו את מאמר חז"ל: “תולדותיהן של צדיקים אלו מעשים טובים” ויחבר אל המאמר הזה מעשה אופן בתוך האופן את המאמר “איזה נותן צדקה בכל עת זה המשאיל ספריו לאחר”. “והנה” – הוסיף הרב נופך משלו – “אנחנו יודעים כלנו, כי נתינת הצדקה היא אחד מהמעשים הטובים היותר גדולים, אם כן גם שאילת ספר לאחר נחשבה לתולדה; ועתה הגע בעצמך, אם שאילת ספר שהוא נחשבה לתולדה, נתינת ספר תורה לחלוטין אל בית הכנסת על אחת כמה וכמה. מזה אנו למדים כי על ידי נתינת ספר תורה הזה עשה לו ר' יוסף שלנו תולדות, ולא רק לבן לבדו נחשבה לו המצוה הגדולה הזאת, כי אם לבן ולבת”.
לשמחת אברהם יוסף ולהמון עליצתו אין קצה, וכל כך היה גדול ששונו עד כי לא יכוֹל להתאפק וירוץ ברוב רגשותיו בקרבו אל לשכת הנשים ויחזק ביד אשתו וימשכה בחזקה אחריו עד לפני ארון הקדש, אשר שם עמד הרב וספר התורה בידו ויקרא בקול גדול:
“הביטי וראי, אשתי, הנה רבנו זה הוא לנו לסנדק והספר תורה אשר בידו הוא לנו לבן ובת!”.
הקריאה הזאת עוררה שחוק גדול בין ההמון, עד כי צללו האזנים לקולו, ואברהם יוסף נבוך ויתקצף: הוא, אשר הרב בעצמו נשא את ספרו לבית הכנסת, הוא יהיה לקלס ולעג? לוא היתה היכלת בידו כי עתה הכה אותם שוק על ירך, אך על כל פנים לא יכול לכלא את רוחו ויקרא בהמה שפוכה אל קהל הנאספים: “התניאו אותי מהגיד לאשתי כי רבנו הוא לנו לסנדק והספר התורה לבן ובת?” השנות הדבר הזה הוסיפה עצים על הגחלים, והשחוק עלה כרעם בגלגל מכל עבר ופנה, עד כי נעו אמות הספים לקולו. מרוב כעשו וחמתו אבד אברהם יוסף שארית עשתונותיו ויקרא בקול נואש: “הסו, שקצים! שימו בעפר פיכם, עדת מרעים!”.
בזה חתם אברהם יוסף את גזר דינו.
“הסנדק והבן ובת!” היה הפתגם אשר עבר בכל העיר מבית לבית וממקום למקום, כל בני העדה מנער ועד זקן היו אך שפה אחת ודברים אחרים: “הסנדק והבן ובת!”. אם נראה בחוץ אז נפתחו ארבות כל הבית בפעם אחת ומכל חלון וחלון יצאה הקריאה “הסנדק והבן ובת!”. הוא הרים את מקלו, באמרו להפיל חתיתו על חורפיו, אך עודו עושה כה וכה והנה קול קורא מאחריו, קול נער קטן: “הסנדק והבן ובת!”; הוא הסב פניו אליו, והנה קול צפצוף עולה באזניו מעבר השני “הסנדק והבן ובת!”. “הסנדק והבן ובת” מלפניו ומאחריו מימינו ומשמאלו, עד כי כמעט השתולל למשמע אזניו.
אך בכל זאת לא חדל אברהם יוסף מהחזיק עצמו לאחר מנכבדי העיר, ובכל עת אשר הלך בחוץ היתה מצנפת השער על ראשו, מקלו הגדול עם צפוי הכסף בידו והמשקפים על אפו, ובאלה בא בקר וערב אל בית הכנסת לתפלת שחרית וערבית…
אמנם בית הכנסת הזה היה מקום מוכן לו לפרעניות, כי בבית הזה שתה, מצה את כוס התרעלה עד הקבעת.
אהבת הכבוד המקננת בלבבו הביאתהו בבית הכנסת במבוכה גדולה, כי הלא לכבוד יחשב לכל איש ישראל להיות קרוא כפעם בפעם לתורה, ואברהם יוסף האמלל לא ידע את הברכות בעל פה, אף כי עמל ויגע הרבה לצרור אותן בזכרונו. ימים ולילות שנן את הברכות האלה, וגם עלה בידו לקרוא אותן, אך רק בינו ובין עצמו, ולא באזני כל הקהל, כי כמעט עלה על הבימה ועיני כל העדה רואות אותו ואזניהם שומעות כל הגה אשר יצא מפיו יבש מקורן ואף גם מלה אחת לא יכול להוציא מפיו.
אמנם לאיש כאברהם יוסף נתכנו עלילות להנצל מפח, וכן מצא עצה ותחבולה איך לכסות על קלונו, הוא עשה חוזה עם השמש, כי בכל עת אשר יעלה לברך על הספר יחל לשעול בכל כחו, ובין כה וכה יעלה בידו להכחיד את הברכה תחת לשונו מבלי אשר ישמע איש קולו…
כן עברו עליו ימים רבים מבלי כל מכשל ותקלה, ובכל עת אשר נקרא אברהם יוסף אל הספר, בא השמש לידי שיעול, עד כי החריד הבית בקולו, ואברהם יוסף עלה בשלום ויצא בשלום, ואיש לא ידע כי בשלו היה השיעול החזק אשר אחז את השמש בכל עת ברוך אברהם יוסף על הספר.
אך לא לעולם היה הסוד הזה צפון ונעלם. אין איש מאתנו יודע אם בזדון או בשגגה עשה זאת השמש, אך הכל יודעים כי באחד הימים ההם מצא השמש רפואה שלמה למחלתו ולא יסף לכעכע עוד בעלות אברהם יוסף על הבימה. האמלל עמד לפני השלחן – אין קול ואין חזון. הקורא גלל את הספר לפניו, והגאולה עוד לא באה. הוא מורה לו באצבע על התורה – אבל האמלל עומד כבול עץ ולא יפצה פה. “נוּ!” “נוּ!” יקרא הגבאי להעיר ולעורר אותו – אברהם יוסף יפתח פיו כדג על היבשה, אך מלה לא באה על שפתו, כי הברכה פשטה כילק מזכרונו ואיננה. “נוּ!” “נוּ!” “נוּ!” נגשו בו המתפללים איש איש ממקומו, והוא כאלם לא יפתח פיו, ברכיו כשלו, עיניו חשכו ונטפי זעה יורדים ומתגלגלים כאגוזים ממרום מצחו, והשמש האכזר עודנו בריא אולם ואף קול שיעול אחד לא יתפרץ מגרונו, והקבל דוחק: “נוּ! נוּ! נוּ!” אז אבד אברהם יוסף מרוב מבוכתו את שארית אונו ויחזק את השמש בערפו וילאט באזניו: “עד אן לא תשעל, פסל חרש?!” הקריאה הזאת הביאה לו רוח והצלה רב מאשר חפץ, כי לא השמש לבד נתן עתה קול שיעול, כי אם כל העדה למטף ועד זקן, וקול השיעול הזה הלך ויתפשט בכל העיר מן הקצה אל הקצה…
ביום השני הוכחה כל עדת בני ישראל בעיר N במחלת השיעול. ובכל העיר לא נמצא איש אחד, מן החנוני היושב על פנקסו עד הסנדלר והחיט היושב על דפוסו ועל מחטו, אשר למראה פני אברהם יוסף לא חש הצורך בקרבו לכעכע בכל מאמצי כחו. אם רק נראה אברהם יוסף בחוץ אז נתן אחר הנערים אות אל רעהו, ורעהו אל רעהו, וברגע אחד הקיפה הזעקה את כל העיר, וכל אשר נשמה באפו היה משעל בכל כחו, החיט עם עדת תופריו, החנוני עם משרתיו, האמהות, הרקחות, כל העובדים בצבא, כלם משמיעים קולם בשיעול גדול ונורא. אלה מצפצפים כצפרים, אלה נובחים ככלבים, אלה מיללים כחתולים, בקוצר מלים: בשיעול הזה עלו בלולים קולות של כל חיות ועופות…
מחזה מכאיב לב היה לראות את האמלל הזה נרדף בחוץ מהמון נערים שובבים אשר כעדת דבורים סביב שתו עליו, כלם מתגרים בו, הומים ותוקעים באזניו, והוא חוזר חלילה ביניהם כגלגל לפני רוּח, שואג, בועט ברגל, נושך בשניו ומכה במקל על ימין ועל שמאל, אך לשוא, כי כזבובי־מות נדבקו בו מכל עבר ופנה, מבלי יכלו לנער אותם ממקומם.
לשוא לא חשך עמל מנפשו ויבקש עצות ותחבולות לעצור בעד הרעה, אין חכמה ואין תבונה ואין תרופה למכתו. פעם אחת אחז את אחד מרודפיו בציצת ראשו וימשכהו אחריו בחזקת היד עד מקום המשפט.
“אדוני השופט!” קרא בקול נואש “הנה האיש ידריכני מנוחה כל היום”…
“ומה הוא עושה לך?” דרש השופט.
בטרם פתח פיו לענות אותו דבר והנה קול שיעול אדיר וחזק התפרץ מפי איש־ריבו…
“ירא נא אדוני וישפוט” קרא אברהם יוסף בקול כואב “ירא נא, אדוני, איך הוא מכעיסני תמרורים במקום המשפט!”
“ובמה הוא מכעיסך?”
“במה? עוד אדוני שואל” קרא מעצמת מכאוביו “הטרם ישמע אדוני איך הוא מחרף ומגדף אותי בפני”?…
“לא ידעתי ולא שמעתי” ענה השופט לתמו.
“הגם אתה, אדוני, בקושרים?” שאל האמלל כמשתגע “הטרם תשמע כי שוֹעל הוא?”…
“ומה בכך?”
“הוא שוֹעל להתגרות בי?”…
“וכי אוכל לעצור בעדו משעול?”…
“כן, אדוני השופט!” קרא האמלל בקול חודר כליות “בשם אלהי הרחמים אנכי משביעך כי תעצור בעדו!”
השופט עמד על רגליו ויקרא בהלצה מסתרת אל איש יריבו:
“בשם החוק והמשפט אנכי מצוה עליך במפגיע לבל תוסיף עוד לשעול!”…
אך האיש אשר התרה בו מאחז בשתי ידיו את חזהו ומשמיע מפיהו שיעול אחר שיעול.
“לא… אדוני… רב החסד!” ענה השני דבר ושעוֹל… “לא אוכל להתאפק… כי ידוע חולי אנכי!”..
“לא, אדוני השופט!” קרא נגדו אברהם יוסף “אל תאמין בו, כי שועל הוא לבעבור הרעימני!”
עתה התפרץ קול שחוק גם מפי השופט, עד כי מרוב שחוק אחז גם אותו השיעול. וכראות השני כי גם השופט שועל מטוב לב, לא אחר מהיות לו תנא דמסעיא, והשופט ובעל דינו מתחרין זה בזה בקולות השיעול, והאמלל אחז בשתי ידיו את ראשו וינס מנוסת חרב מבית השופט; אך בחוץ חכו לקראת בואו כל צבא השועלים, ובראותם אותו יוצא מבית השופט קדמו את פניו בשירים ובזמירות, עד כי כמעט השתגע למראה עיניו ולמשמע אזניו וימהר לברוח מפניהם; אולם המה לא הרפו ממנו וילוו אותו כל הדרך בתקיעות, בתרועות ובגניחות מגניחות שונת, והאמלל נרדף כצבי־מדח, וישם מפלט לו אל בית הרב. אך כמעט נראה על מפתן הדלת, השמיעו כל הנאספים שם גם הם את קול שיעולם…
“מדוע אתה שוֹעל לקראתי?” שאל הנגש והנענה את האחד מהם.
“אך לכבוד עצמי אני שוֹעל!” הצטדק השני.
“שקר אתה דובר” שאג אברהם יוסף וירקע ברגליו “אך לבעבור הרעימני אתה שוֹעל!”…
אכן ברגע ההוא נתנו כל הנאספים בקולם וישעלו איש איש כיד ד' הטובה עליו.
“רבי, עזרי ומפּלטי!” קרא האמלל בקול בלכים בהתנפלו לרגלי הרב “חוסה נא, רחם נא, חושה לעזרתי, רק אתה תוכל למלט מצרה נפשי, עוד מעט ואפול שדוד על פני חוץ; הביטה נא וראה איך שחותי ונדכיתי, איך הייתי לשמה מרעה ויגון, ואם אתה לא תמלטני מריבי־עם כי אז אין עזרתה לי!”
אכן כנים היו דברי האמלל, כי רק צל נשאר ממנו: עינים שקועות בחוריהן מפיצות שואה וזועה, פנים קודרים, לחיים צומקות, זקן מסבך־שערות בלי תואר והדר, וכל יצירי גוו היו נרפים וחלשים…
מראה האמלל הזה העיר רחמי־הרב.
“אל נא תשים לבך להם” אמר לו הרב…
“איך לא אשים להם לבי” בכה האמלל “והמה יענוני וימררוני כל היום ולא יתנוני השב רוחי – חנני נא, אדני, וחלצני מיד רודפי נפשי, כי עוד מעט ואהי טרף לשניהם!”
“הרגיע נא רוחך” נחמהו הרב “והיה נכון בטוח כי אנכי אעשה כל אשר לאל ידי ואצילך מכף על הנחרים בך”…
והרב הקים הבטחתו:
בשבת הבא עלה נשיא העדה אחרי קריאת התורה בכבודו ובעצמו על הבימה ויקרא הקריאה באזני כל העם:
"בשם הרב ובשם נשיאי העדה אנחנו מבקשים מאת כל הקהל הקדוש הזה לבל יוסיף לשעול כי…
אך פה נבלעו דבריו לקול שיעול אדיר וחזק המתפרץ מכל עבר, כי כל חברי הקהל הקדוש הזה גנחו כאיש אחד חברים, עד כי עלה הקול כהמון ימים, ואך לשוא עמלו ראשי העדה להשביח שאון גליהם…
האמלל ירד מיום ליום מטה מטה, מקלו לא היה עוד בידו למטה זעם להכות בו רודפיו, כי אם למשענת לבלי יפול שדוד על מקומו, גם קולו לא היה עוד אתו, כי מרוב המיתו וצעקתו כל היום נחר גרונו, ואך הברות בלתי מובנות נשמעו מפיו כקול נביחת הכלב; אך בכל אלה עוד לא חדלו האנשים מרדפהו…
אכן לכל תכלה יש קץ, וכן חדלו אחרי ימים ומועדים גם אנשי העדה לשעול ולכעכע “לכבוד הסנדק” כי לא הוסיף עוד להראות את פניו אל פני חוץ, אך הפעם שעל הוא “לכבוד אנשי העדה”. והשיעול ההוא היה שעול אכזרי, שיעול בלוית יריקת דם.
הרופאים בקשו תחבלות לשום מעצור אל השיעול הנורא הזה, אך לא עלה בידם, כאשר לא עלה מלפנים להאמלל לשים מעצור לשיעול כל העדה…
אך גם הוא לא שעל לנצח נצחים, כי בא היום וגם מחלתו רפתה ממנו, ובו ביום נקבצו ובאו כל אנשי העדה לפני שער ביתו. לא לשעול במקהלות לכבודו, כאשר הסכן הסכינו לעשות מלפנים. אך לשמור לו על יד השער, ואמנם בעוד רגעים אחדים נשאו אותו ארבעה אנשים על המטה מביתו החוצה…
אין משמיע עוד קול שיעול, לא הוא ולא אחרים, אך תחת זה מקשקשת לפניו קופת הצדקה והשמש קורא כפעם בפעם: “צדקה תציל ממות!”…
בני העדה בעיר N. אוהבי צדקה המה, ולכן השליך איש איש מהם את פרוטתו אל הקופה.
אין אחד מהם מונע את עצמו מלוות אותו אל בית עולמו…
הלא את הכבוד הזה לא מנעו ממנו גם בחיים חיתו…
בְּאֵין־אֱמוּנָה
מאתנתן נטע סמואלי
יעקלי פפעפערזאמען היה איש ארוך, דל־בשר ורע תואר, ולו עינים אמוצות, לחיים נופלות אשר צפד עורן עליהן וזקן דק וארוך בעל שני קצוות. הוא היה נודע בכל העיר לאחד מקטני־אמנה המטילים ספק בכל דבר. הוא לא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו, וגם בדברים הברורים כשמש בצהרים ואשר עמדו לפניו חיים וקימים לא נתן אמון.
סגנון מיוחד היה לו להכחיש בכל דבר: זקנו הדל והקטן נער מול עבר פניו, את הקצה האחד הושיט אל פיו ואת הקצה השני סלסל באצבעו, את הכתף האחד הגביה למעלה ואת השני הוריד למטה, ואחרי כן שם שמאלו תחת לראשו ויקרא בגאוה ובגודל לבב: “אני, יעקלי, אינני פתי מאמין לכל דבר!”
כן הכחיש וישם לאל כל דבר תחת השמש, וגם בעצמותו לא נתן אמון; רק בשני דברים האמין יעקלי מלפנים אמונה בלי־מצרים, עד שבא הרוח וישרש גם את האמונה הזאת מלבבו. הוא היה מאמין בקדושים ובבעלי מופת כי כחם רב להם לנער ארץ ממקומה ולשנות סדרי בראשית, ולכן לא חשך מהביא להם כפעם בפעם כסף פדיונו וישאל בעצתם כשואל באורים, אמונתו השניה היתה בר' אהרן גראסקאָפף, אחד מקציני העדה. הוא היה בעיניו איש נאמן רוח מאין כמוהו ובו בטח לבו, וזה היה דברו תמיד: כל איש ואיש יוכל לתת לו בעינים עצומות את כל כספו וזהבו. ארגז ברזל סגור ומסוגר הוא אשר לא יעלים ולא יבריח אף פרוטה אחת, וטוב לו לאדם אשר כל הונו מונח שם לפקדון.
ואמנם לא יעקלי בלבד חשב כן, כי אם כל אנשי המקום למקטון ועד גדול, כלם שמו מבטחם בר' אהרן גראסקאפף. – יתומים ואלמנות הפקידו בידו חבל נחלתם, כלות וחתנים השלישו בידו את כסף הנדוניא, בעלי מלאכה הביאו לו פרי עמלם ויגיעם אשר חשכו להם ליום רעה; באחת, כל איש אשר נמצא בידו כסף מאום נתן אותו לפקדון בארגז הברזל ההוא…
אמנם לא נמצא בכל העיר אף איש אחד אשר ידע לתת חשבון לנפשו, מדוע ישים מעוזו ומבטחו בר' אהרן גראסקאפף? כי זה האיש ר' אהרן לא הביא הוֹן ועושר מביתו, גם תורתו וישרת־לבו לא באו עד הנה בנסיון, גם לא היה נודע לאיש כנעני ולבעל נכסים. אך מראהו ותואר פניו המה קנו לו לב כל העם ויתנו עדותם על יושר לבו ואמונת רוחו: קומתו הזקופה, פניו המלאים והצהלים משמן, עיניו אשר כסו מחלב, עד כי נראו רק כשתי נקודות קטנות, בטנו המלאה והרחבה אשר שלח תמיד לפניו להורות כי בעל בעמיו הוא וזקנו אשר ירד כשלג על פי מדותיו; כל אלה היו בעיני כל העם לאות ולמופת כי שמן חלקו בחיים וכי נאמנה את אל רוחו. ומלבד כל אלה היה תמיד ספר עב הכרס פתוח על שלחנו, ואם כי לא ידע ולא הבין מכל הכתוב בו. בכל זאת השקיע ראשו ורבו בספרו בכל עת אשר שמע קול צעדים לפני דלת ביתו, ויעש עצמו כמו שכח בעיונו ובחדודו תבל ומלואה. בכל ערב שבת הלך קוממיות בלוית משרתו, אשר נשא כליו אחריו, אל בית הרחצה; ובשובו משם הראה לעין כל את פניו הלוהטים כאש וזקנו הגדול והרחב אשר נתעלמו רסיסי מים בתוכו. בשבתות ובמועדים הלך לאטו לבית הכנסת, ידיו שלובות מאחוריו, מעיל המשי אשר לו פתוח לשני עבריו, וצניף הזנבות הרכים ממעל לראשו לעמת ערפו, למען יראה מצחו הגדול בכל עצם תקפו וגבורתו. שלחנו היה מלא תמיד מעדנים וגם לא חסר המזג; ובבית אשר לא יחסרו בו מאכל ומשקה, שם לא יחסרו גם אוהבים וידידים, והאוהבים האלה נשאו את שמו לתהלה על שפתם ויעשו לו שם בכל העיר.
כל הדברים האלה עשו רושם גדול ופעולתם היתה עזה על יושבי העיר, עד כי הבהילו על אחד ואחד להביא לו צרור כספיהם וחמודותיהם, וגם ר' יעקלי, המסופק הגדול, האמין בר' אהרן גראסקאפף אמונת אומן, ולא רק כי האמין בו, כי אם גם בטח בו בכל לב ובכל נפש ויתן לו בהלואה עד חצי רכושו, חמשת אלפים כסף. לוא בא איש אחד להוכיח לו באותות ובמופתים על דבר ברור כנכון היום, כי אז לא אחר יעקלי לשום לאל את דבריו ולתת דופי בכל אותותיו, אך נגד בר' אהרן בעל צורה וקומה לא עמד לבו, כי מבטח עוז היה לו לבן־זקנו ובטנו המלאה – קריה נשגבה…
ר' אהרן גם הוא האמין בעצמו אמונה שלמה, הוא האמין בחכמתו ובתבונתו וישלח ידו בכל קנין וענין אשר פזרו את כספו לכל רוח; ובאבוד כספו ממנו, אז האמין אמונה שלמה כי כל הכספים אשר לוו לו אנשי העיר, נתונים לו לצמיתות ויעשה בהם כאדם העושה בשלו; ואחרי כי נאבדוּ גם המה בענין רע האמין אמונה שלמה בשטרות מזוּיפים וישלה את נפשו כי המה יעמידו במרחב רגלו, בטרם יגלה תרמיתו לעיני השמש, ובעבור מועד ומועדם וימי השלום נגשו ובאו כמלאכי תופת ובפיהם הקריאה: “בית האסורים! בית האסורים!” אז חגר שארית כחו ואמונתו, ובכחו ואמונתו אסף פליטי רכושו, בגדים, כלים, מעט הכסף אשר נותר לו כאוד מוצל מאש, ועם כל אלה החמודות המליט את נפשו כצפור מפח, וכן גם נסו כצללים כס, אלמנות ויתומים, נדת כלות וחתנים, כסף בעלי־חנויות, הלואות קטנות עם גדולות, ואתם הלכו לאבדן גם חמשת אלפים כסף אשר נשה בו יעקלי, המסופק הגדול…
אמנם ר' יעקלי אבד לא רק את כספו, חצי רכושו, כי אם גם אמונתו האחת אבדה ונצמתה מלבבו, האמונה בבני אדם, ובכל עת אשר שאל איש ממנו משאת מאומה, הושיט את קצה זקנו אל פיהו ויקרא בעזוז אפו: “האמינו באשר תאמינו, אכן אנכי, יעקלי, אינני פתי מאמין בכל דבר!”
אך אחרי אבדן האמונה האחת עוד נותרה בלבבו האמונה השניה כיתד במקום נאמן, היא אמונת צדיקים, אשר היתה עתה רוח אפו ופליטת תקותו. מעת עת נסע אל הצדיק בשאלתו ובבקשתו להאיר לו החשכה ולגלות לו מקום הנוכל אשר בערמתו ובזדון לבו גנב את לבבו ויגזל ממנו חצי רכושו, חמשת אלפים כסף, והאמונה הזאת לא לשוא היתה, כי הצליחה גם עשתה פרי, כי בעזרת אחד הקדושים הושב לו כספו במנין והמספר, עד הפרוטה האחרונה, אך התשועה הגדולה הזאת, אשר הביא לו בעל המופת הצמיתה גם האמונה השניה מלבבו ותבערנה עד תומה…
ומעשה שהיה כך היה:
יעקלי עבר בדרך לרגל מסחרו בארץ רומניא, שם נגע לאזניו שם אחד הקדושים, עושה נפלאות עד אין חקר, עד כי כל בעלי המופת נחשבו נגדו כקליפת השום. כמעט שמע יעקלי את הדבר הזה. לא אחר רגע ויעש דרכו אל הרב. בית הצדיק היה כעיר נצורה, סביב שתו עליו המון עם רב, אנשים, נשים וטף כלם מתנגשים איש באחיהו, קוראים, מהגים ומצפצפים, ומגמת פניהם אל שער הבית. גם יעקלי מהגיש ביניהם, אך הוא בעים רוחו הרים כל מכשול מלפניו, גם יעקלי מתנגש ביניהם, אך הוא בעים רוחו הרים כל מכשול מלפניו, דחף בזרועו על ימין ועל שמאל, וכה שם לו דרך, עד בואו אל הדלת; אך כתומר מקשה נצב על סף הדלת אחד הגבאים, איש זרוע ובעל אגרוף ויעצור בעדו, לבלתי עבור את הגבול. אמנם יעקלי היה מלומד מלחמה והוא ידע להכריע תחתיו צר ואויב כזה, כי קסמים בידו, וכמעט נגעה ידו לידו סר כחו ממנו, ויפן לו מקום לעבור.
החדר אשר שם ישב הקדוש, לבוש תכריך בוץ לבן, בראש השלחן, היה מלא עלטה, כי כבר פנה היום לערוב והיריעה העבה הפרושה על החלון הוסיפה עוד אופל וחשכה בבית. החדר מלא מפה לפה אנשים, נשים וטף, המון עם רב, כלם עומדים צפופים, נאנקים ונאנחים מכובד הלחץ. מפני הצדיק לא ראה יעקלי כי אם את זקנו היורד על פי מדותיו, והוא יושב ומתנועע ולפניו צבורים על השלחן פתקאות ומטבעות כסף בלולים יחד. שנים, שנים נגשו הנאספים לפני הקדוש לבקש את ברכתו; אך הגבאי לא נתן להם להתמהמה לפניו, כי המלאכה מרובה והיום קצר. בשובם מאת הרב היו כלם שמחים ועליזים, כי לקחו את הברכה ממנו והוא לקח מאתם את כסף פדיונם, בהבטיחו להם כי קרובה ישועתם לבוא.
עתה נגש גם יעקלי בתוך הבאים לפני הקדוש, ולמרות החשך אשר כסה את החדר, חש הרב בכח המשוש אשר בידו, כי הביא האיש אתו פדיום גדול ויקרבהו כמו נגיד.
“מה שאלתך?” שאלהו הרב בהושיטו לו שתי אצבעותיו לאות שלום.
“שאלתי ובקשתי” חנן יעקלי קולו, “כי יגיד לי הרבי הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, איה מקום הנוכל אשר גנב את לבבי ויגזול את כספי?”..
“שוב לשלום הביתה” ענהו הרב אחרי דומיה ממשכה “הנוכל יביא את הגזלה אל ביתך!”
“למתי, רבי וקדושי?”
“שוב מהר הביתה, הגה הוא בדרך!”
“רבי אלופי!”.. הוסיף יעקלי נבוך מרוב שמחה בשמעו את הבשורה הטובה הזאת יוצאת מפי הצדיק…
“ומה תבקש עוד מאתי?” שאלו הצדיק כמו בקוצר רוח.
“חפץ אנכי להודיע שמי להרבי למען יזכרני לברכה.”
“הגד!”
“שמי יעקב בן נ. ועיר מגורי ס.”
“ידעתי מראש, לך לשלום, אנכי אזכרך לטובה!”
“קדוש אלהים”, הוסיף יעקלי “חפצי להגיד לך גם שם הנוכל והחומס, למען תזכירהו לקללה!”
“כבר ידעתי אותו בשם” גמגם הקדוש בשפתו “לך לשלום!”
אך ברגע הזה בא הגבאי אל החדר ובידו שני נרות דולקים.
“הסר ממני את הנרות!” קרא הרבי בקול נואש ויליט פניו בשתי ידיו כמו הכה אור הנר את עיניו בסנורים.
הגבאי עשה כמצוה עליו, אך ללא הועיל, כי הנר הפך ליעקלי פתאם את החשכה לאורה ויגלה לו כל סתום. –
“צאו כלכם מן החדר!” הרעים הקדוש בקולו. כלם יצאו דחופים, אך יעקלי סרב בפעם הראשונה לפקודת הרב, וישאר אתו בבית. אחרי כן נגש לפניו אל השלחן וילחש באזניו דבר־מה.
אין איש יודע עד היום מה לחש באזניו ומה השיב לו הרבי, אך זאת יודעים כל אנשי העיר, כי יעקלי נשאר כשעה חדא עם הרבי בחדר אשר סגר אחריו, והשומעים מאחרי הדלת הקשיבו קול נאצה וקול תחנונים עולים בערבוביא.
האנשים אשר נסבו על הבית דברו חד את אחד “הצדיק יגרש עתה את הדבוק אשר אוה למשכן לו את גו האמלל – מבלי ספק יביא לו הקדוש רוח והצלה”…
וכאשר אמרו כן היה.
אחרי עבור שעה אחת עזב יעקלי את הרבי שש ועלז ופניו היו מאירים, הצדיק הביא לו רוח והצלה:
חמשת האלפים שקל, אשר לא ידע עד עתה מקומם איה, היו שמורים וספונים באמתחתו…
המופת הגדול אשר הראה לו הקדוש, היה לשיחה בפי כל יושבי העיר וחסידי־הרב המקורבים בקשו את יעקלי לספר להם פרשת הדבר; אך יעקלי שם לפיו מחסום, כי השבע השביע אותו הקדוש לבלי גלות את הסוד כל ימי חייו.
אמנם כל אלה לא היה להם לפלא, כי הסכן הסכינו לראות נפלאות אין מספר ברבם; אך קשה היה להם להבין, כי מעת אשר נושע יעקלי ע"י הצדיק, לא הרים עוד את רגליו לנסוע אל בעלי המופת, ובכל עת אשר דברו החסידים על דבר מפלאות צדיקים ירק יעקלי בבוז אחת ושתים ויקרא בשצף קצף: “נוכלים, צבועים, עדת חנפים כלם, בקדושים לא אאמין!”
ובכן נשאר יעקלי באין אמונה.
חוברת חמישית
מאתנתן נטע סמואלי
מדה כנגד מדה
מאתנתן נטע סמואלי
צלה היתה אוהבת את יוסף אישה אהבה בלי מצרים, והוא גם הוא היה אוהב אותה כנפשו; אך דבר היה עם לבבו אשר אהבו עוד רב יתר מנפשו, ובכן גדלה אהבתו אל הדבר ההוא מאהבתו אל צלה אשתו, והדבר ההוא היה – הבירזה. עקב הדבר הזה היתה צלה מתקנאת באויבתה, הבירזה, המושכת בכל עוז את לב בעלה אחריה ותתחרה אִתּה להשמיד את זכרה מלבבו: שתה בחלקות לו, לבבתהו בעיניה היפות, גם לא חשכה את פיה מריב ותראה לו פנים זעומים, רגזה וגם רגנה; אך כל אלה היו ללא הועיל, כי צרתה קננה במוחו, בנפשו ובלבבו, וכל כלי יוצר לא הצליח עליה לכלותה ולהשמידה. כמעט בא עתה עת האָסף עוגביה אליה, שכח יוסף ולא העלה על לב את כל אהבתו לאשתו, וישמט בחזקת היד מבין זרועותיה וילך אחרי תאות־לבו, אחרי הבירזה. ואמנם להבירזה היה בימים ההם די כח ואון למשוך כל אדם אחריה, כי היא ברוב כשפיה המטירה מטר כסף וזהב על ראשי עוגביה, וכל אחד ואחד מהם אשר פשט ידו אליה לא השיבה ריקם אל חיקו. ולא רק ידו האחת פשט יוסף אליה כי אם את שתי ידיו, והיא העניקתהו מטובה, מחלבה ומדשנה, מרבה להכיל. גם צלה לקחה חלק כחלק מכל הטוב אשר אצלה לו צרתה הבירזה, כי כמעט לא עבר יום אחד אשר לא הקריב לה יוסף אישה אשכר ומנחה לכפר את פניה, צעיפים ומצנפות, שני עם עדנים, צמידים ונזמים, מעשה רקמה וצעצועים; אך כל התשורות האלה לא היו לה לרצון, ותהי להפך, כי הן הוסיפו עוד לעורר את קנאתה ושנאתה לאויבתה. צלה היתה בת אבות ישרים, העמלים מבקר עד ערב להביא טרף לביתם, וכל מותר היה לה לזרא ולתועבה…
“הרף ממני” הוכיחה אותו בלזות שפתים בהקריבו לה פעם אחת כדרכו יום יום אחת התשורות היקרות “אין חפץ לי במנחותיך, יען כי מפזר אתה…”
“בנשיקות” מהר הוא להוסיף על דבריה ויסגור את פיה בנשיקותיו…
“לא” קראה בכל עוז, ותתאמץ להסיר את זרועותיו מעל צוארה “אך מפזר אתה את כספך להבל ולריק, ואמנם גם יודעת אנכי, על מה אתה עושה ככה!…”
“על מה, אשת ריבי, הגידי ונשמעה!”
“יען וביען כי לא תספור ולא תמנה את הוצאותיך, והדברים אשר אינם מן המנין מאפע נחשבו…”
“וגם לנשיקותי לא אדע ספורות” שחק מטוב לב, מדי הוסיפו לנשק את פיה הקורא לריב…
“לוּ הוֹצאת גם אותן במספר ובמנין” התלוצצה גם היא, בהרחיקה בשחוק את פיה מפיהו “כי עתה ידעת לשית גם להן קצב וגבול!”
“כּן דבּרתּ, יונתי, מהיום אוציא אותם במספר, וזה החלי: אחת, אחת ושתים, אחת ושלש; אחת וארבע;”
“לא” התרגזה בשחוק, בהתרפקה על אישה ואת שפתיה חלצה משפתיו “אם ידעת חשבון לנשיקות, צא וחשוב לי גם את כספך במחירן!”
“גם לזה אשא פניך” ענה יוסף ויוצא מלא קמצו מטבעות זהב מאמתחתו ויפזרן אל חיקה “ראי הנני משלם לך במיטב כספי, מטבע, מטבע – לנשיקה, נצא ונחשוב!…”
למראה הכסף הטיבה צלה את פניה אליו ותשב נשיקותיה לו, ובשפת חנפים הטיפה אמריה לאזניו:
“ראה נא גם ראה, הנה אנכי אהבתיך, אהבת אמת ואמונה, אך הבירזה הזעומה נצבת כצר ביני ובינך. גרש נא אותה מלבבך, והייתי רק אנכי לך סגלה, אני ולא אחרת. מה לך ולהבירזה זעומת נפשי? הלא אין לאיש כמוך להבהל על הון!…”
אמנם הבירזה זעומת נפשה היתה עוינת לה גם הפעם, ובעודה משתעשעת ומשחקת עם בעלה השמיעה ממרום מגדלה את קול פעמונה, לאמר! “עתה הגיעה עתי, עת דודים”, והוא כמעט שמע את קול הפעמון הומה ומצלצל, מהר להפרד מעל אשתו, וירץ בחפזה ובמנוסה אל הבירזה, כאלו עבר עליו רוח רעה ותסערהו ממקומו…
כה עברו ימים ומועדים וצלה הוסיפה מיום ליום לרגוז ולרגון, אך ברבות הימים סרה כל תלונה מפיה, כי גם לבה הלך אחר תאותה. למן העת ההיא חדל קצפה ורגזה, ונהפוך הוא, כי היא האירה אליו פניה בשובו מן הבירזה, ובאהבה וחן לקחה ממנו כסף הכפורים אשר הביא לה דבר יום ביומו, תחת התשורות אשר נתן לה מלפנים, כי כן היו דבריה אליו: שים כסף בידי ואנכי בעצמי אקנה לי כל המנות והחפצים האלה!". אכן בלכתו מאתּה לשוב אל הבירזה, היתה אורבת לו בעד החלון, ובראוֹתה כי אבדו עקבותיו, לקחה מהר את הצעיף ותתעטף באדרתה ותלך גם היא אל המקום אשר מצאה חפץ בו. כן היו מעשיה יום יום, זולתי ביום סגריר, כי אז שלחה דבריה בכתובים אל המקום ההוא, ומן המקום ההוא הביא לה נושא המכתבים ביום המחרת אגרת תשובה, ואת המכתב הזה סגרה תמיד כּאוֹצר בלום בסתר מלתחתה. כפעם בפעם בהיותה לבדה בבית ואיש אין אתה, פתחה את צרור מכתביה ותקרא בשום לב את האגרות האצורות בו, אך כמעט נשמע קול צעדים מאחורי הדלת, באה במבוכה כגנב כי ימצא ותמהר להחביא את מכתביה בסתר מלתחתה.
כן עשתה צלה בסתר מעשיה ואיש לא ידע מה אתה. אך כפעם בפעם היתה מדברת אל לבה: “עתה נרצה עוֹנוֹ, כי הלא גם אנכי אָשיב גמולו בראשו. אָמנם עלי המצוה להיות זהירה במעשי, כי שכנוֹתי אורבות לי על דרכי, ואם תדענה דבר מה, אז ישלחו בי לשונן, לשון אפעה, ומי יודע?…”
אכן כל עמלה ויגיעה להסתר מחמת לשונן היו לריק, כי שכנותיה, אשר גם בעליהן היו משוחרי הבירזה, אָרבו לה במסתרים ותספרנה את צעדיה, לדעת מסתּרי־דרכה. בהקבצן יום יום יחדו אל משתה הקהוה, היתה צלה להן לשיחה, וכל אחת ואחת מהן שננה את לשונה נגדה, ואמנם יודעות היו כלהן את דרכה יום יום, ולא בלבד את דרכה, כי גם בביתה שמו לה אורב, ותדענה מכל הכסף והזהב אשר יעניק לה בעלה יום יום, וכי אוהב הוא אותה אהבה בלי מצרים, וכל אלה היו להן לקוץ מכאיב, כי קנאו באשרה, וביותר גדלה שנאתן לה על כי גבה לבה נגדן ועל כי מאנה לבא בחברתן…
“דבר מוזר הוא, מבלי נשמע כמוהו” אמרה אחת מהן הנקראת בשמה הילזא “הנשמע כזאת כי תמכור אשה את נשיקותיה לבעלה במחיר כסף?…”
“חידה היא ותהי לחידה!” השיבה אחרת אחריה בקול יונה תמה, והיא אשה דלה וצנומה, בעלת פנים ירוקים ולחיים נופלות “אכן בשגעון תנהג!”
“חאַ! חאַ! חאַ!” השמיעה ליזא קול לעגה, והיא אשה צעירה המתימרת ביפיה ונושאת משקפים על אפה “לאשה הזאת מקח וממכר בנשיקות, אך כפי הנראה לא תצלח במסחרה ותשתכר אל צרור נקוב, כי הלא לבושה היא כאחת מבנות דלת העם. ואיה כסף ממכרה?…”
“הלא בת גליציה היא” עזרה אחרת על ידה, והיא אשה דשנה כאחת מפרות הבשן, המתגאָה בכספה, ומדי דבּרה הפיחה בהמנשב אשר בידה על צוארה החשוף ועל כתפותיה הערומות “אחת מבנות דלת העם היא ובני משפחתה עניים מדכאים הם, ובכן תהפך כל נשיקה ונשיקה לככר לחם, אשר בו תשביע נפש רעבים!”
“ואנכי אחרת חשבתי” התנגדה לה רעותה פעפי, – אשה ברוב שנותיה הקורעת בפוך עיניה ופניה המעידות בה כי כבר אבד עליה כלח.
“ומה תחשבי אַתּ?” שאלו כלן יחד, צמאות לדעת, “הודיעינו ונדעה!”
“אנכי” השיבה פעפי בבטחה “אנכי אחשוב כי הממכר ישוב ויהיה לקנין!”
“דבּרי נא די־בּאֵר, כי לא פותרות חידות אנחנו!” קראו כלן.
“אנכי אחשוב” בארה פעפי את דבריה, ובדברה עלה שחוק מהול ברעל על שפתיה “כי לאישה תמכור הנשיקות ובכסף הזה תקנה נשיקות מאיש אחר. הלא יודעות אנחנו כלנו, כי עושה היא את דרכה יום יום אל מקום צפון ונעלם!”
“כן דברת!” קראה ליזא המתיפה ומרוב רגש שמחתה קפצו המשקפים מאפה.
“צר לי על בעלה המוּכּה בסנורים!” ענתה אחריה אגאטע התמימה “ועלינו המצוה לפקוח בחזקת היד את עיניו המוּכּוֹת בעורון!”
“לוּ יהי כדברך!” ענו כלן אחריה…
אך כל הלהג הזה לא עצר את צלה מחיות עם בעלה חיים מאֻשרים, ומה גם אחרי כי לא עבר עוד עליה רוח קנאה ולא היתה עוינת עוד את אויבתה הבירזה, כי הלא גם היא הלכה אחרי אַות־רוחה ותשלם גמולו אל חיקו. אמנם גם שכנותיה לא טמנו יד בצלחת ותתנה עמל לנפשן להפך לה עדנה לתופת.
באחד הימים ההם שב יוסף מן הבירזה כדרכו תמיד עלז וטוב לב, אך הפעם חדשות היו עמו.
“צלה חמדת נפשי” קרא יוסף כמעט הציג כף רגלו על מפתן ביתו “חדשות אתי!”
“שב על ימיני ונשמעה” ענתה לו צלה, בהכינה לו מקום על ידה.
“הנה נודע לי ברגע הזה” ספר יוסף “כי צלה חמדת נפשי תשגה באהבת־סתרים ויום יום תשחר את פני מאהבה. הביטי נא וראי את המכתב אשר בידי, כי הוא יגלה את אזני על אדות הדבר הזה, ויזהירני להיות על המשמר!”
ובדברו מסר לה מכתב אחד כתוב פנים ואחור.
צלה קראה את המכתב, ובקראה עבר חלף כצל על פניה.
“האמנם חדש הדבר בעיניך?” שאל יוסף את אשתו בהשיבה לו את המכתב “מבלי ספק לא שמעת מזה בלתי היום?!”
“ומי הגיד לך זאת?” שאלה גם היא בשחוק ידידות “מי הגיד לך כי לא ידעתי מכל אלה?…”
“כי לבי באמנה אתי אשר לא תעלימי ממני דבר או חצי דבר, ולו ידעת מזה כי עתה מהרת לגלות גם את אזני – האף אין זאת?…”
שניהם שתקו מטוב לב.
אנכי בוגדת באמונתו, – אמרה צלה אחרי כן אל לבה, – אמנם לא ביושר אעשה זאת. אך מי נתן לו הצדקה לעשות ככל אַות־רוחו? גם לי לב כמוהו, גם לי חפץ ורצון. ילך הוא אחרי אהובתו הבירזה, וגם אנכי אחזיק בתאותי, ובזה אשלם לו כפעלו במדה ומשורה!…"
וכאשר אמרה כן עשתה, כי לא מנעה רגליה מלכת יום יום אחרי חפץ לבה, אך מן העת ההיא הוסיפה עוד להזהר מחמת שכנותיה, ותסתר את דרכה מהן…
אך בכל זאת לא עלה בידה להצפין את דרכה ימים רבים, כי באחד הימים האלה נבעו מצפוניה, והדבר כן היה:
באחד הימים האלה שב יוסף מן הבירזה סר וזעף…
“על מה פניך רעים היום?” שאלה אותו צלה אשתו.
“אין דבר” השיב לה יוסף אישה, ויתן עמל לנפשו להסתיר את מבוכתו.
צלה לא העתירה עליו דבריה, ותחכה לו בדברים, אך ביום ההוא היתה גם היא נבוכה ולא עלה על לבה לעשות גם היום את דרכה, כמעשיה יום יום.
בערב שב יוסף שנית מן הבירזה ופניו עוד רעים מבראשונה, עד כי לא יכלה עוד צלה להתאפק מבלי שאֹל את פיו.
“כזאת לא פללתי בך, אהוב לבי” אמרה אליו בקול מושך לב “לא פללתי כי תסתיר צרת נפשך ממני, הלא אנכי אשתך האוהבת אותך, ועלי לקחת חבל בכל הנוגע לך, אם לטוב ואם לרע!”
“לא מרוע לב החשיתי עד כה” הצטדק לפניה “אך מבלתי חפצי להעציב את רוחך, אך בראותי הפעם כי תחשבי לי זאת לעון, אין לי דרך אחרת, כי אם לגלות את לבבי לפניך: ידוע תדעי, ידידת נפשי, כי רוח רעה מתחוללת עתה בבית הבירזה, עד כי גם זקני־הבית יספרו ויגידו כי לא היתה כזאת בימיהם, והרוח הרעה הזאת גזלה במשך שני ימים עד חצי רכושי!…”
“אכן אך רוח היא” נחמה אותו צלה “ואתה הן לא תמול אתה, ועליך לדעת את הבירזה ואת רוחה, כי אין מעמד לה, תרקיע לשחקים ותציע תהום. אל תדאג הרבה; אך לוּ תאבה ושמעת כי עתה דברתי הפעם את דברי לך!…”
“הלא יודעת אַתּ, כי דבריך לי תמיד כדברי האורים, דברי נא ואשמעה!…”
“ראה נא גם ראה, אהוב לבי” החלה את דברה בקול מושך לב, מדי העבירה כף ידה על שער ראשו העב והחלק “הנה הבירזה הזאת אך בשגעון תנהג, ולא לאיש כמוך ללכת אחריה, כספה כסף נמאס; פנה עורף לה, בחר לך אחד העסקים המכלכלים את בעליהם ביושר ובאמונה, כי באלה ישמן חלקך; אתה איש ישר ותמים דעים ולא נתּנה הבירזה רק לאובד דרך!…”
“עצתך נכונה” השיב יוסף “גם אנכי החלטתי בלבבי לעזוב את הבירזה, מבלי שוב אליה, אך כעת עודנה מחזקת בכנף בגדי, כי עלי לרכוש לי את כספי אשר אבד ממני!”
תאות בצעו תּכּה אותו בסנורים – אמרה צלה אל נפשה אחרי לכתו מאתה – הוא מאמין בשוא נתעה, כי הארורה הזאת תוציא בלעה מפיה, ואמנם היא כשאול לא תדע שבעה, לבי נכון בטוח כי תבלע גם שארית הפלטה. אך תכלה נא חציה בו ואז יקח מוסר לבלתי הוסיף עוד לפזר את דרכו את הבירזה הבוגדה הזאת.
כדברה כן היה, ממחרת היום ההוא שב יוסף מן הבירזה נבוך ונבהל ופניו זועפים מאד.
“צלה אישון עיני” אמר אליה בקול רועד “בבית הבירזה הומה סער קטב המשרש ארזים ממקומם – עלי להציל את נפשי, הגידי, התעשי את שאלתי?”
“שאל ככל אות נפשך, אהוב לבי!”
“שאלתי ובקשתי –” החל יוסף לגמגם בלשונו “אך אין בי די־איל לבקש כזאת מאתך!”
“כל אשר תשאל ממני לא אמנע ממך, לו אך יהיה לאל ידי!”
“הנה כי כן לא אכלא את דברי: חפצי ומגמתי להציל שארית רכושי, אך הנה הכסף אָזל מכיסי, ואם לא אתן את ערבתי לבעל משה ידי אז ימכור כל שטרי המונחים בידו…”
“ומה אתה דורש מאתי? דבר ברוח נכון!”
“את עדיך” ענה ברוב עמל “אם את עדיך אתן בערבון, אז יש רוח והצלה!”
“אל תאבד דברים הרבה, אהובי, קח את עדיי, כי למותר הוא לי” ובדברה הוציאה ממלתחתה את תכשיטיה ותתן אותם על ידו.
“מלאך מושיע אַתּ לי, מפלטי וקרן ישעי!” קרא יוסף בהאצילו לה עתרת נשיקות וירץ בחפזון ובמנוסה מן הבית.
“תבלע הארורה הזאת גם את עדיי – אמרה צלה במנוד ראש – עתה יש תקוה כי תהיה לו נפשו לפלטה, ליום מחר לא אדאג, כי אהוב־נפשי אשר עגבתי אליו במסתרים, לא יתן למוט רגלינו, הוא ינהל את ביתנו בלחם; אז יראה יוסף ויוכח לדעת, כי יתרון לתאותי מתאותו כיתרון האור מן החשך – תאותוֹ הציגתהו ככלי ריק ותאותי תהיה לנו למחסה מזרם. עוד מעט ויפול המסך ויראה את מסתרי!”
שלשת ימים אחרי הדברים האלה רבתה המהומה והמבוכה בהיכל הבירזה, אשר כמוהן לא היו עוד מיום הוסדה, ותהי יללה ומפלה בכל העיר. “הקראַך” הגדול והנורא הרגיז את כל הארץ: איתני הבירזה נפלו לבלי קום עוד, אדירי הכסף היו כלא היו, בתים גדולים ובצורים נהרסו ונפלו תחתם כגדר הדחויה, הזעקה הקיפה את כל העיר מקצה, והשערוריה גדלה ורבתה מרגע לרגע בחוצות וברחובות, כאלו בא הקץ לכל בשר והשמים נפלו למדחפות והוכו שממה ארץ ויושביה; גם על השכנוֹת בא פחד פתאום, כי בין־לילה אבדו בעליהן את כל הונם ורכושם. ליזה המתיפה שכחה מרוב כעש ומכאובים לתת את המשקפים על אפה ותמרר בבכי ותקלל את הבירזה ואת עוגביה קללות נמרצות. אַגאַטע התמימה שפכה דמעות כמים ותהגה נכאים. בּאַלבּינע השמנה שאפה רוח כתנים, וגאזעללי המתימרת בעשרה פרשה כפיה ותקרא הוי והי, כי בא כשואה אידה והנושה לקח מבית תענוגיה את כלי חמדתה ויציגוה ערום ועריה לעיני כל עובר. כה רבתה העזובה בין השכנות, זולתי צלה לבדה לא אבדה עשתנותיה, כי כמשפטה יום יום היתה לבושה גם היום בטוב טעם ודעת וכל עוצב לא נראה על פניה, ונהפוך הוא, כי ביום ההוא היתה שבעה רצון רב יתר מכל ימי השנה ושחוק גיל לא מש מעל שפתיה…
לעת הצהרים שב יוסף מן הבירזה נבהל ונדחף, שערותיו פרועות ופניו לבנים כפני מת:
“צלה, חמדת נפשי” קרא בקול בוכים “אהה, אבדנו כלנו אבדנו!”
“אל תואש מטוב” השיבה צלה בנחת רוח “כי אנחנו מן האובדים העתידים להמצא, אך נחפשה דרכינו ונתיצב על דרך טוב!”
“אהה!” צעק יוסף במרירות “הכל הלך לאבדון, כספי, עדיך. אהה, גם עדיך גזלתי מידך – אכזרי אנכי, עוכר שארו!…”
“אל נא תהי לך זאת לפוקה” הטיפה לו אשתו נחומים “כי אין חפץ לי בצמידים ובנזמים, לא על התכשיטין יחיה האדם?…”
“אבל, אהה” מרר יוסף בבכי “מה נאכל מעתה?…”
“כל דבר אשר יאכל” השיבה צלה בשחוק “לחם, בשר ומעדנים!”
“איך, ואיככה? – איך אכלכל עתה את ביתי?”
“בדעת ובחשבון” השיבה צלה בהשקט ובבטחה “הלא תדע, כי אוהבת אנכי להביא את מעשי בחשבון!”
“עתה לא יסכון לנו כל חשבון” קרא יוסף “כי אבד מנוס מאתנו, אין כסף ואין עדי, ולא זאת בלבד, כי גם הבירזה תסגור עתה בריחיה בעדי!”
“הנה כי כן, לא אוסיף גם אנכי ללכת אחרי מאהבי!” שחקה צלה…
“מאהבי!” שנה אחריה יוסף בתלונה “מה תהגי ריק, צלה? הלא ידעת, כי לא עת שחוק לנו הפעם!”
“ומי הגיד לך כי משחקת אנכי, הלא אנכי מראש הגדתי לך, כי המכתב אשר השגת אז, לא ברוח יסודו!”
“צלה!” שאג יוסף בקול חודר כליות “האמנם הסתרת דרכך מפני?!”
“כדברך, ידידי, אך מדוע פזרת אתה את דרכיך אל הבירזה? גם אנכי הלכתי אחר חפץ לי – אנכי מדותי לך כפעלך, מדה כנגד מדה!”
“צלה!” שאג יוסף וינופף את ידו “אל תביאיני לידי נסיון, כי דבריך ימסכו רוח שגעון בקרבי, השמרי לך, פן…”
“אל נא באפך!” שסעה אותו צלה “חכה אך רגע וראית, כי רצוי־נפשי אשר הלכתי אחריו יהיה לנו משגב בצרה!…”
“הלא אחת אמרתי לך” שאג יוסף “כי לא תוסיפי לדבר אלי כדברים האלה, כי לא אוכל עוד לכבוש את רוחי בקרבי – ואמנם מהתלת אַתּ בי, אין בדברך דבר אמת!”
“אמת” השיבה צלה “אך לוּ ראית רק את אחד המכתבים אשר הריץ לי רצוי־נפשי זה, כי עתה אחרת דברת!”
“שימי לפני המכתב ההוא ואל תשחקי בי כצפור, כי עוד מעט וכח סבלי היה לאפס!”
“אך בזאת אֵאוֹת לך להראוֹת לך את המכתב ההוא, אם תשבע לי באמונתך, כי לא תוסיף להציג כף רגלך על מפתן הבירזה!”
“נשבעתי לך בקדשי, אך שימי קץ אל העמל, הראי לי את המכתב ההוא!”
צלה מהרה לפתוח את מלתחתה ותוצא מצרור מכתביה אגרת אחת אשר מסרה על ידו.
“מה זה!” קרא יוסף משתאה ומשתומם “הלא המכתב הזה הוא מכתב־קבלה מבית האוצר – מכתב קבלה על חמש מאות כסף!”
“זה תוכן גם שאר המכתבים” השיבה צלה בשחוק “זה הוא אשר אמרתי לך, כי מדותי לך כפעלך, מדה כנגד מדה. אתה פזרת את דרכך אל הבירזה ואנכי התניתי אהבים עם רצוי נפשי, עם בית האוצר, אך יתרון לתאותי מתאותך, כי תאותך בלעה כשאול כל יגיעך, ותאותי קלטה ואצרה בקרבה כל אשר נתתי לה כּבוֹר סוד שאינו מאבד טפה. ואם יש את נפשך לראות את הפרי הגדול אשר גמלה אהבתי ברוב ימים, קום קרא בספר הקטן הזה!” ובדברה מסרה על ידו פנקס קטן מבית האוצר.
“חמשים אלף כסף!!!” קרא יוסף, מבלי האמן למראה עיניו “חמשים אלף כסף – אלי, אלהי עזרי!… איך עלה בידך לקבץ על יד, על יד סכום גדול כזה?!”
“זה הוא אשר אמרתי לך עוד מלפנים, כי לא תביא בחשבון את כספך ולא תדע מכל אשר נחסר לך – הספר הקטן הזה הוא לי לעד!…”
“אילותי, מלאך מושיעי!” קרא יוסף מנהמת לבו ויפול על צוארי אשתו “לולא היית אַתּ בעוזרי כי עתה אבדתי בעניי! אך במה אקדם פניך, ומה אשלם לך על כל תגמוליכי?…”
“מדה כנגד מדה” ענתה צלה בשחוק לוקח לב “מעתה לא תוסיף לפזר את כספך, אך אהוב חשבון ויושר, ובעמל ידך תכלכל ביתנו ולא תוסיף לראות את פני הבירזה הארורה הזאת המושכת בחרמה כל בשר!…”
"השושנה"
מאתנתן נטע סמואלי
הראית מעודך, קורא יקר, את אחד הציורים הקטנים אשר פי העם יקבנו “שושנה”?… אם לא יליד ארץ גליציה אתה, כי אז בלי ספק, לא ראית עוד את הציורים האלה ולא שמעת את שמעם בלתי היום, אך לוּ יביאוך רגליך באחד מימי חג השבועות אל אחת העירות הקטנות בגליציה, אז תראינה עיניך ציורים שונים ומשונים נשקפים מבעד החלונות, ציורים המעבירים לפניך מחזות שונים מארץ קדומים, את יער הלבנון, עיר התמרים, ראש הכרמל, את ההר הבוער באש, זה הר סיני, וכמוהם רבים; ואם תפנה אל אחד הנערים הקטנים הבוססים ברגליהם היחפות טיט חוצות, ושאלת אותו לאמר: מה אלה? אז יקרא משתאה אליך: הטרם תדע מה אלה? מי לא ידע זאת? הלא “שושנים” המה, שושנים אשר הציגו אבותינו ואבות אבותינו מדור דורים מדי שנה בשנה בחלון ביתם, – ושושנים המה שושנים…"
“שושנה” כזאת מונחת למשמרת בספר תפלתי זה רבות בשנים, ואם כי העת שנתה את מראיה לרעה, בכל זאת כל עין רואה תעיד בה כי “שושנה” היא.
האיש אשר חוללו ידיו את “השושנה” הזאת לא יזכרנה עוד, אך אנכי זכור אזכרנה בכל פעם אשר תבוא לידי, ומה גם היום אחרי קראי באחת מכתבי עתים הגדולים הודעה אחת הנותנת יקר ותהלה אל הציר אשר צר אותה לפני עשרים שנה, ואלה דברי ההודעה ההיא: “הציר הגדול והנפלא ה' ארטור ליעבגאטט הציג בימים האלה את ציורו האחרון בשער המצבה, והציור הזה ימשוך לב כל אדם אחריו בחבלי־קסם, ולא לשוא הפליאה הממשלה את התמונה הזאת בתתה לה את הפרס הראשון, כי אמנם עוד לא בא כבושם הזה בשער המצבה…”
מי מלל לנו לפנים כי “בשושנה” קטנה כזאת די עזוז וכח להעלות את יוצרה משפל המדרגה על גפי מרומי קרת! לולא היא שעמדה לו אז, כי עתה לא נקרא היום בשמו: “הציר הגדול והנפלא ארטור ליעבגאטט”, כי אם אהרלי השחור, והוא היה היום גבר לא יצלח, עני מדכא הנודד ללחם איה…
ומאין בא הרוח לאהרלי השחור לציר תמונותיו על לוח? החפץ לדעת זאת ילך נא וישאל את הדבורה, מאין לקחה לה כח לרדות את דבשה, ישאל בעצים, מי יכסה מדי שנה בשנה את מערומיהם, מי ילמד לצפרים להגביה עוף, מי יעטוף את השושנים פאר צבעי רקמה וילמד את הזמיר לתת בשיר קולו; הכוח הנעלם והנסתר המחיה את כלם, הוא גם הוא העיר את רוח אהרלי לציר תמונותיו, כי לא מאביו ולא מאבי־אביו למד את חכמת הצירים, כי הלא המה היו נבערים מדעת ואין שם ואין זכר להם. ומי יודע, אולי נטע ה' הכח ההוא גם בלבבם, אך מאפס תומך ועוזר לא יצא הכח ההוא אל הפועל ונר אלהים כבה בלבבם טרם האיר לארץ ולדרים.
אכן גם אהרלי השחור שבע כעש ומכאובים והוא לחם ברוח נואש נגד צורריו ומתקוממיו מבית ומחוץ, אשר סערו עליו לבלע ולהשחית את הקדש אשר בלבבו. בראש צורריו עמד מלמדו, והוא איש קטן קומה, עז כנמר, ולו עינים חדוֹת ולטושות כעיני העיט וידים חזקות אשר הפליאו מכותיו יום יום עד אין קצה…
“חכה לי, בן בליעל!” קרא אליו בחרוק שן, בראותו אותו מתוה על הגליון אשר על ברכיו את אחד מציוריו בעת אשר הגמרא היתה פתוחה לפניו על שלחנו – “חכה לי ואחוה לך גם אנכי בכתובת קעקע דבר מה על עורך ועל בשרך והיה לך לזכרון!” ובדברו הניף עליו את קנה־מקטרתו ויחרוש על גבו, עד כי צללו שפתיו מרוב מכאוב, ועור בשרו נהפך לירקרק אדמדם, ובעשותו את מלאכתו הנוראה הזאת שר באזניו את נגון הגמרא: “ביצה שנולדה ביום טוב, חזור בך, כלב נסרח, ביצה שנולדה ביום טוב!…”
ואהרלי האמלל מתאנח מעצמת הכאב וקורא אחריו בקול בוכים “ביצה שנולדה ביום טוב!” ובלבבו קלל את הביצה ההיא עד דור אחרון על אשר לא הספיקה לה עתּה להולד אחר יום טוב, למען מלט נפשו ממכות רבות ונאמנות, אך לא לעולם שמר לה עת עברתו, כי כמעט חלפו רגעים אחדים שכח את מלמדו ואת מכותיו, ויזכר באהבה וברחמים את התרנגולת הטובה, כי שב שנית לציר אותה על הגליון, אותה ואת ביצתה המפרדת ממעיה…
אבות אהרלי עשו גם הם כל אשר עלה בידם להכרית ולהצמית את אַות־רוחו ונטות לבו, ויתאוננו כל היום רע עליו – אין זאת כי אם מאֵרת אלהים רובצת על הנער הזה! יומם ולילה ישגה רק בציוריו. כל השלחנות מלאו שריטותיו ושקערורותיו אי נקי, לא בדברים יוסר ולא בשבטים – ומה יהיה קץ העמל הזה? לוּ היו ידיו מסגלוֹת לתפוֹר, לכתוב, לבנוֹת, כי עתה אמרנו, זה הנער יהיה לחיט, לסופר או לבונה, ויחיה מעמל ידיו, אבל השקערוריות האלה, מה יתנו ומה יוסיפו? הן אמת הדבר כי יודע הוא להתווֹת שקצים ורמשים כמו שהם בעצם טבעם, אך החסר שקצים ורמשים אנחנו, כי בא זה להוסיף עליהם? גם יודע הוא לציר עצים, ממש כמו שהם, אך המבלי אין עצים ביערים, כי יעשה לנו גם הוא כצלמם וכדמותם? נתבונן ונראה, האם יתנו לו עציו את פרים לאכלה, האם נסיק בהם את התנור? הלא אך מעשי תעתועים הם, ומי ימצא חפץ בהם? אין זאת כי אם רוח עועים מסוך בו!
אך לא אל עצמו בלבד הרע אהרלי בשריטותיו כי אם גם לנו חבריו הציק מאד מאד, כי גם אותנו פקד מלמדנו בשבט זעמו עקב חטאו, ולא אחת ושתים כלה חמתו גם בנו וירוֵנו מרורות מקנה מקטרתו, אשר היה לרעם מפיץ בידו. עד עולם לא אשכח את המכה הגדולה אשר הכה בנו מלמדנו פעם אחת ואת הדבר אשר העיר אז חמתו. וזה היה הדבר: מבלי משים שם מלמדנו פעם אחת את עיניו על הגמרא אשר לפני אהרלי, והמראה אשר נגלה לפניו פתאם על העמוד הראשון, הביא אותו במבוכה גדולה, עד כי כמעט היה משוגע ממראה עיניו. צמאים לדעת נגשנו גם אנחנו לראות, והנה ראֵה, תמונת המלמד לפנינו, כמו חי, כמו חרון, והתמונה ההיא מציגה אותו ברגע אשר יתנפל כדוב שכול על אחד מאתנו, עיניו בוערות־כאש, פאוֹת שער ראשו וזקנו מעופפים ברוח, כמו עשו להם כנפים, ומצנפתו גם היא מעוֹפפת מעל ראשו ותגלה פני הלוט הלוט – את השחין הנורא הפורח עליו. השחוק הגדול אשר התפרץ מפינו למראה התמונה הזאת, היא אך היא העירה אותו ממבוכתו ומתמהוֹן־לבוֹ, כי כארי טורף התנפל עלינו, מן האחד על השני, ויחלק לנו חבלים באפו, מכות ומהלומות עד אין מספר, ולאהרלי נתן מנה אחת אפים כי כזרם ברד המטיר עליו את מכותיו, ובעת אשר נחת עליו זרוע־עוזו קרא בעים רוחו: חכּה לי, כלב שב אל קיאו, אנכי אַחוה צלמי בלהה על עורך ועל בשרך ולא ארף ממך עד כי כּלה גרש אגרש את רוח הרעה מקרבך, למען תדע ולמען תזכור כי אני אני הוא!!!…
אך לאָשרנו ולאֹשר אהרלי, לא עלה ביד המלמד להקים את דברו, כי הקים ה' לו גואל, אשר הוציאהו מאפלה לאורה ואשר האיר לו נתיב בארץ החיים, והגואל ההוא נקרא בפי כל יושבי העיר – הגראַף המשגע.
הגראף המשגע ההוא היה בעיר ס. לשבט ולחסד גם יחד, כי בידו הגדולה והרחבה חלק ליושבי העיר מכות רבות ונאמנות וגם צדקת פזרון, הכל לפי ערך המקבל. הוא היה זר ומוזר במעשיו וגם פעלות צדקותיו ונדיבות רוחו היו מלאות זרות ותהפוכות, וכמעט אוכל להגיד, כי הפך את הצדקה על פיה לעיני כל, ראשה מלמטה ורגליה מלמעלה, ויתענג לראות את ההפכה הגדולה הזאת. ואמנם גם בתהפוכותיה לא חדלה הצדקה מהיות לצדקה. למען תת לקורא מושג קל מתכוּנת רוחו, הנני להעביר לפניו איזה פסוקים קטנים מקורות ימי חייו: פעם אחת הלך, כדרכו תמיד, ברחוב היהודים וירא והנה אחד המזגגים הולך מבית לבית ולוחות זכוכיותיו תחת זרועו, הלוך ושאול: החפץ לאיש בעבודתו? אך כאשר יבא כן ילך, ריק ונעור ובכפו אין מאום.
המראה הזה העיר את רחמיו.
“הגידה, מזגג” שאל אותו “הרכשת לך היום כסף־מה למלאות את בטנך הרעבה ולסתום את פיות אשתך ועולליך?…”
“לא, אדוני רב החסד” השיב המזגג בשפל קולו ויסר מצנפתו מעל ראשו – “חכי יבש כחרס, כי לא בא עוד היום לחם אל פי!…”
“אם כן, בואה נא בעוד שעה קטנה אל בית היין ל.. כי שם אחכה לך, אך הביאה אתך, אתה ועוזריך, לוחות רבות ככל אשר תוכלו שאת – הבנת לרעי?…”
המזגג שם לבו לדבריו ובשעה המיועדת בא הוא ועוזרו, שניהם מסובלים בלוחות, אל בית היין ל… אשר מצאו את הגראף עומד ומצפה לקראת בואם…
“מה אדוני מצוה על עבדו?” שאל המזגג…
“למלאות החלונות בזכוכיותיך, נבל!”
“איפה?…”
“פה, מה תשאל הרבה?…”
“הלא החלונות פה שלמים הם וממלאים.”
“אבל בטנך תחסר, פתי, ולכן תחסרנה בעוד רגע הזכוכיות בחלונות, כי לכל יש עת, עת לשבור!” –
והנה ראה הגראַף המשגע מנופף את מקלו וינפץ את החלונות הרוס ולא חמל, עד כי כלה את מעשהו בכל חלונות החדר, מבלי השאר אף אחד!…
“התראה, בול־עץ, כי לאיש כמוני לא תחסרנה עצות ומזמות, ועתה עשה כמצוה עליך!”
המזגג רפא את ההרוס וימלא את כל החלונות בזכוכיותיו, עד כי לא נשאר בידו אף לוח־זכוכית אחד, כי בהשאר עוד איזה לוחות בידו, שב הגראַף לנפץ במקלו איזה חלונות עד כי תמו כל הלוחות…
“עתה נקבה שכרך!” אמר לו הגראף ככלותו את מעשהו…
“יתן לי אדוני כלבבו!…”
“אם כן הא לך חמשים כסף” אמר לו בתתו לו שטר בן חמשים “לך הבא פרי יגיעך לאשתך ועולליך וסתום את פיהם כנפשם שבעם!…”
פעם אחרת רכב על סוסו הלבן בין יושבי קרנות וירא את אחת הנשים המוכרות כלי חרס, קערות וקדרות, והיא קוראה בקול גדול לקונים עד כי נחר גרונה, ואין איש מן העוברים פונה לשועתה, אז עבר עליו רוח רחמים וינף שבטו על סוסו, וכרגע היו כל קערותיה וקדרותיה לנבלי חרס, כי נתוצו תחת פרסות הסוס לרסיסים, אך בטרם מצאה האשה די־מועד להרים קול צוחה נפל צרור מטבעות של כסף לרגלה, סכום כסף אשר עלה שבעתים על נזקה…
כאלה וכאלה היו מעשי צדקותיו, כלם מלובשים במעטה זר…
ומדוע בחר האדון ההוא, האוהב חסד ומישרים, בזרות ובתהפוכות כאלה? על זה ידעו האנשים לענות תשובה נמרצה: “יען כי הפכפך הוא!” אך אחרת היתה עם לבבו. “אני מפתגמי לא אמיש” היה תמיד דברו בפיו “לחיות ולהחיות, חפץ אני להחיות נפש רעבים, אך גם לי חפץ בחיים, גם אני חפץ לראות טוב, ומראה חלונות מנפצות יתן לי ענג ושעשועים, ומדוע אחסיר מטובה נפשי? מלבד זאת אני פי מלך אשמור: “לכל עת, עת לבנות ועת לנתוץ”. כל איש תעודתו לפניו, זה להרוס וזה להקים, אם לא ימצאו המהרסים, מה יעשו הבונים? אם מיד האחת החלונות לא ינפצו, מה יעשו המזגגים והעוזרים על ידיהם? אז יתעלפו בראש חוצות מזלעפות רעב, המה ובני ביתם. חקת עולם היא, שחת ובריאה רתקו בחבל אחד, מעפר־מות יצמח פרי־חיים, ופרי חיים ישוב ויהיה לרקבון – הכל יפה בעתו!”
והגראַף המשגע הזה נועד מאת ההשגחה להיות לאהרלי לפודה ומציל, מעוֹז ומשגב!
והדבר כן היה:
חג הבכורים, זה חג השבעות, בא, ובתי בני ישראל לבשו לכבודו מעטה ציצים ופרחים וחלונותיהם שתו את עדים עליהם, הלא המה הציורים הנקובים בשמותם “שושנים”. עשירי העם התחרו זה בזה בהרבותם לפאר חלונות בתיהם בציורים מציורים שונים. נבל די־זהב מצא היום תחבולה טובה לפניו להראות לכל באי שער עירו את כבוד עשרו, כי תחת הציורים הביא האלפים אל תוך חלונות ביתו, בהדביקו על כל לוח ולוח שטר אחד בן אלף כסף לאמר: לא רבים יחכמו לתת ציורים כמו אלה בחלון ביתם. יעקלי החיט, אבי אהרלי השחור, אשר ידו לא היתה משגת לעדות חלונות ביתו בציורים כאלה, אמר אל בנו אהרלי: “הראנו נא היום את כבודך ופאר לנו את חלונות חדרינו במבחר ציוריך!” ואהרלי לא אֵחר מעשות מצות אביו ויעדה את החלונות הקטנים המטים לארץ בציוריו מעשה ידיו.
מי לא ידע מראש כי מכל העוברים בחוץ לא שם גם אחד את לבבו אל ציורי־אהרלי, ותחת זה התנגשו כלם לפני בית נבל לראות בשטרותיו הנשקפים מבעד החלונות; אכן גם לציורי־אהרלי נמצא צופה ומביט, והוא היה הגראַף המשגע, נשען על ימין אחד מרעיו בא לעת הצהרים אל רחוב היהודים והוא הולך מעדנות מבית לבית לראות בחמדת העיר. “מה היה היום ליהודי” אמר אל משנהו “כי הציגו היום את כל חמדתם בשער בת רבים?” אך פתאום לפתע התלקחה חמתו כאש, כי ברגע ההוא לנה עינו בחלונות בית נבל וירא את שטרותיו, “הסר את כל הצעצועים האלה, בן בליעל!” קרא אליו בשצף קצף בהרימו את מקולו מול חלונו, “כי נפץ אנפץ את חלונותיך ואת שטרותיך אקרע לגזרים!” לקול רגזו אחז את נבל פלצות וימהר להסיר את אלילי־כספו מעל חלונו ויסתר עמהם בפחי נפש בסתר חדריו.
אך לא כן דבּר הגראף בבואו לפני חלון בית יעקלי החיט ובשומו עינו על ציורי אהרלי בנו. מחריש משתאה עמד רגע על מקומו ואחרי כן פנה אל משנהו באָמרו: “ראה זה פלא, מי זה הביא ציורים כאלה אל בית היהודי? אתערב נא אתך, כי יד אמן בראה אותם, לאיש הזה אחוש עתידוֹת, אם כי לא השלים עוד כשרונו, אך זאת אדע נאמנה, כי עתיד יוצרם להיות אמן נפלא בימים יוצרו. אֵל אלהים, מה נפלא זה השושן, וזה ההר הבוער באש, מעשה ידי אמן הוא! נסורה נא ונראה –” ובדברו השח את גובה קומתו ויעבור עם משנהו דרך הפתח הנמוכה אל חדר החיט אבי אהרלי. למראה הגראַף נבהלו נחפזו כל גרי הבית והחיט הנרעש והנפחד מהר להסיר את מצנפתו מעל ראשו ויקוד לפניו בהכנעה רבה, עד כי נראה כאגמון אשר יחולל עליו הסער. אשתו באה במבוכה ותרץ הנה והנה מבלי דעת מה, והילדים הקטנים אשר מלאו פני הבית רצו איש נגדו כעכברים בעלות עליהם החתול.
“חיים, משה, פייבוש, או שם אחר אשר תקרא בו” החל הגראַף על פי דרכו, בשומו אל החיט פניו “שים תודה, יד מי עשתה את הציורים האלה אשר על חלונותיך?…”
החיט גרד בגבחתו אחת ושתים מבלי דעת מה לענות אותו, אך אחרי רגע קטן שם נפשו בכפו ויען בלעגי שפה:
“אדוני רב החסד! יד בני עשתה זאת!”
“בנך, הוציאהו נא אלינו ונחזה בו!”
החיט מהר אל בנו אהרלי הנלחץ אל הקיר ויסחבהו בחוזק יד אחריו עד לפני הגראַף.
“זה בני” הציג אותו לפניו.
“הגידה לי, נער” נתן אליו הגראַף בקולו “האלה הציורים מעשה ידך המה?…”
הנער האֻמלל אשר דמה בנפשו כי שבטים נכונו לו ענה בקול בוכים:
“לא אוסיף עוד לעשות כאלה!”
“לא שאלתי אותך אם תוסיף או אם תחדל, אך חפצי לדעת, אם הציורים האלה מעשי ידך המה?”
“מעשי… ידי” גמגם האֻמלל בלשונו “אך לא אוסיף עוד!…”
“ונהפוך הוא” קרא הגראַף בהאירו אליו הפעם את פניו “מעתה תוסיף ותוסיף עוד, כי באלה חפצתי, אך הגידה לי, בּני, מי העיר את רוחך לדבר הזה?”
“מי העיר?” חזר אחריו אהרלי אשר למראה פני הגראַף החליף כח “ומי יעירני? אין מעיר ואין מעורר אותי, אך את אשר אחזה לי אחקה על לוח!”
“אמנם צדקת, בני, אך מי עורר את התשוקה בך לעשות כאלה?…”
“עיני” ענה אהרלי בתום לבו “הלא נתן לי ה' עינים לראות!”
“ולב לדעת” השלים אחריו הגראַף “כי העינים לבדן אינן משפיקות לדבר הזה, אך הודיעני נא, בני, מי נתן את המחשבה בלבך לציר, או מי אמר אליך בפעם הראשונה: ראה בעיניך ועשה כתבניתם אשר אתה רואה!”
“אין מגיד ואין מעיר” ענה אהרלי, “אך זאת אנכי יודע כי תעלוזנה כליותי תמיד בראותי הדר התבל, את עצם השמים, את העצים הרעננים, את הציצים, את הפרחים, את כל דבר אשר לו יופי ויפעה, ואז לי יאמר לבי: לך ועשה גם אתה כצלמם וכדמותם!”
“כן דברת, בני, השכלת פיך, אך הגידה לי, שאהבה נפשי, מאין ידעת להתוות ולציין על ידי קוים דקים מן הדקים את עלי־השושנה, עלה עלה לבדו, למען יודע כי השושנה הזאת תתפתח עתה ממסגרותיה – מי סגל ומי שכל את ידך לשפוך פה את האור ולשוות פה את הצל?…”
אהרלי לא יכול עוד להתאפק ויתן בשחוק קולו.
“אור וצל” חזר אחריו “איפה אקח אור וצל? הכי ביד יקחו? תם אני לא אדע!…”
“שים לבך לדעתי, בן יקיר” אמר אליו הגראף בהקריבו אותו בזרוע אליו "הנה הקוים הדקים האלה המבדילים את העלה מן העלה יקראו בשפת הצירים: צללים, כי על ידם יבראו רמות ושפלות, כי הציור הלא הוא על גליון חלק, והקוים האלה ירחיבו ויעמיקו ויעשו את הצורה בולטת, עד כי נדמה בנפשנו לאחוז ביד את הדבר המצויר, ולפעמים נדמה לראות עד למרחקים, וכל אלה נתכנו לנו מאת הציורים האלה – הבנת לרעי?… "
“לא דבר ולא חצי דבר!” השיב אהרלי לתמו “אך זאת ידעתי כי פה צירתי שושנה ולכן אָנוס הייתי לעשות כן ולא אחרת!…”
“אנוס הוא” אמר הגראף אל משנהו “גם בזה שכל את פיו, כי רוח החושב אָנוס הוא על פי הדבור, לא יבקש חשבונות הרבה, אך אָנוס הוא, כאשר נטל על העץ לתת את פריו, על הדבורה לרדות את דבשה ועל הזמיר להרים בשיר קולו. אם לשכרון גדול כזה ילוו עוד סדר ומשמעת, אז ישגיא פעלו, אז יפליא לעשות. הנה אבן טובה מונחת לפנינו בתוך אשפתות, הבה, נרימה, נתננה על ידי לוטש ותהי בעוד ימים לאבן נזר!”
אחרי כן פנה אל אהרלי.
“הגידה לי, שאהבה נפשי, היש עם לבבך ללמוד את חכמת הצירים על פי חק ומשפט? כי עליך עוד ללמוד, ללמוד הרבה. את אשר תציר עתה, לא יקרא עוד חכמת הצירים, עליך עוד לבוא עד חקר החכמה הזאת, למען תדע למשוח בששר; עליך לתקן את רוחך לדעת את ערוב הצבעים, רק אז תעשה חיל, אז תמצא ידך לציר מוצאי בקר וערב, את זהר הרקיע, ים סוער, אז תדע לחקות את מפלאות הטבע, לציר הרי בשמים, גנות ופרדסים, שדה־תרומות מלא ברכת ה' הרועש בהמון שבליו כים־גלים, חרש מצל בעלות עליו השמש ויצפה אותו זהב טהור מסביב, וכמוהם רבות – היש עם לבבך לתקן את רוחך באלה?”
עיני הנער אורו בדברו אליו.
“אח! אח!” קרא מנהמת לבו “מה נכספה וגם כלתה נפשי ללמוד את כל הדברים האלה!”
“אז תדע” הוסיף הגראַף “למשוח תמונות שונות גם ממחזות החיים, או מראות קדומים מספר תורתך, כמו את המחזה בהתודע יוסף אל אחיו וכאלה וכאלה”.
“אח! אח!” קרא אהרלי שנית בעליצות נפש וימחא את כפו “מה נאוו המראות האלה!…”
“אמנם כן”, הסכים הגראף ויפן בדבריו אל אבי הנער “הגד לי אפוא, ידידי, התמציא לך אומנתך די מחסורך?”
“לא, אדוני רב החסד” השיב החיט וישתחו לפניו אפים ארצה “אנכי ואשתי נעבוד עבודתנו למבקר עד ערב, עד כי תבצקנה ידינו מרוב עבודה ויגיע כפים, וכל עמלנו ויגיענו מאפע, כי נשתכר אך אל צרור נקוב, ואומנתי לא תמציא לי גם פת חרבה לשובע!”.
“ולוּ נתתי לך אנכי תשלומים על שכרך 1שלש מאות אלף כסף מדי שנה בשנה, ומצא לך?”
“שלש מאות כסף!” קרא החיט, אשר מעולם לא היה סכום גדול כזה בידו – “שלש מאות כסף! למה לאדוני לשאל עוד כדבר הזה?…”
“אנכי המצא אמציא לך את הסכום הזה מדי שנה בשנה והיה לך תשלומים מדי שנה בשנה למען תחיה אתה ובני ביתך!”
“שלש מאות כסף!” שנה ושלש החיט “אמנם אדוני רב החסד יחמוד לצון לי!”
“שונא לצון אנכי” השיב הגראַף בשובה ובנחת “אמנם דע לך כי לא על חנם אתן לך הכסף הזה!”
“האם אתפור במחיר הכסף הזה בגדים לאדוני?” שאל החיט. “בכל אות נפשי, אדוני, כי יודע אנכי לתפור שמלת גבר כחק וכמשפט!”
“אין חפץ לי בעבודת תפירתך, אך במחיר הזה אדרוש דבר אחר ממך!”
“ומה אדוני שואל מאתי?”
“את בנך תתן לי במחיר הכסף ההוא!”
“את בני!” קרא החיט משתאה ולבבו אמר לו כי עתה החל הגראַף לנהג בשגעון כדרכו תמיד “ואיה האב בעולם אשר יתן את בנו במחיר כסף ולוּ גם יהיה הבן ההוא אבן נגף לאבותיו כבני זה?”
“פתי!” ענה הגראַף “האם תאמר כי אקח ממך את בנך לצמיתות, השב אשיבנו לך אחרי מועד ומועדים, אך בשובו יהיה איש בתפארת אדם!”
“ומה אדוני אומר לעשות בו?”
“בטרם כל הגד לי” קרא הגראַף “התקוה כי יהיה בנך לרב?”
“לא אדוני רב החסד, כי נתון הוא בראשו וברבו אל שקערורותיו ושרטוטיו ולא ישמע בלמודים!”
“אם כן אין תקוה לך כי יהיה לרב – האם תאמר כי יחזיק באומנתך ויהיה לחיט?…”
“גם זה לא, כי הוא לא ידע גם להביא את החוט אל חוֹר המחט…”
“אם כן מה תאמר לעשות בו?”
“חי אני כי אנני יודע עד מה, אך זאת יודע אנכי כי לא יצלח לכל מלאכה!”
“אבל אנכי הוא היודע ולכן אנכי שואל את בנך מאתך!”
“את בני” גמגם החיט “אך הלא אדוני רב החסד יודע כי עברי אנכי!”
“ומה בכך?…”
“ולכן גם על בני להיות כאבותיו!”
“פתי, מי הגיד לך כי חפצי ומגמתי להסיר את לבבו מלב אבותיו ואמונתם? ונהפוך הוא, ברצוני לגדלהו ולרוממהו, למען יכלכל את שיבתך בעשר ובכבוד, אתה בעצמך תמסרהו לקראקוי, אשר שם ילמד מלאכת הצירים, על ידי איש כשר וישר, למען יהיה לו בביתו ארוחתו ולא יבא אל פיו מכל המאכלים האסורים לכם – ועתה הטובה עצתי בעיניך?…”
“יחי אדוני רב החסד עד מאה שנים!”
“ובכל שנה ושנה” ענה הגראַף בהוציאו כיס כספו מצלחתו “אשלם לך ממיטב כספי שלש מטבעות לשנה, שלש מאות כסף מדי שנה בשנה, ובמחיר הכסף הזה תתן את בנך על ידי. אך לא שנים רבות תהיינה עיניך נשואות לכספי, כי בטרם תעבורנה שלש שנים פעמים יהיה בנך לתהלה בארץ ומפרי כפיו תאכל אתה וביתך לשובע!…”
“וכל אלה על ידי שריטותיו ושקערורותיו!” קרא החיט שובע שמחות בנשקו את ידי איש־חסדו – “מי מלל לנו זאת מלפנים!…”
* * *
האדון המשגע לא הפיל מהבטחתו דבר ארצה. אחרי עבור ימי החג נסע בלוית אהרלי ואביהו עירה קראקוי. האדון שם מקומו בין תלמידי האַקאַדעמיא למלאכת הציור ואביו הביאהו אל בית איש יהודי תמים עם אלהיו למען יאכל על שלחנו כדת; ושנה בשנה נתן האדון על ידי אבי אהרלי שלש מאות כסף; אך עוד לא עברו חמש שנים ואהרלי שב מבית האקאדעמיא מכתר בתארים הנותנים כבוד לשמו, ולמן היום ההוא לא הוסיף עוד אביו לקחת כסף חוקו מיד הגראַף, כי בנו כלכל את שיבתו בריוח ולא בצמצום.
אם בא דבר הגראף ואם קמה נבואתו לאהרלי על זה יעיד העתון אשר לפני. עתה לא יקרא עוד אהרלי השחור כי אם הציר הנפלא ארטור ליעבגאָטט וציוריו מצוינים ומכתרים בפרס הראשון, ביתו יתנוסס על גפי מרומי קרת ויושבי עיר מולדתו יחשבו להם לכבוד ולתפארת כי ילד שם. –
וכל אלה באו לו מאת “השושנה” – מי מלל לנו זאת מלפנים!
מי יודע כמה ילדים נמצאו עוד ברחוב היהודים אשר גם ידם תכון לציר “שושנים” כאלה –
אך שאלו בחוצות וברחובות אם תמצאו עוד גראַפים משגעים אשר יתמכו אותם בימין צדקם! –
-
“שלש מאות אלף כסף” – כך במקור, ולפי ההמשך כנראה צריך להיות “שלש מאות כסף”. הערת פרויקט בן־יהודה ↩
"החדר"
מאתנתן נטע סמואלי
החדר אשר שם שמענו לקח מפי מורנו היה צר ואפל ולו חלונים קטנים, כתלים דקים ותקרה נמוכה מלאת בקיעים ופרצים נטויה ממעל לראשינו, וכמו מחשבת בכל רגע לנפול ולקבור תחתיה בית ויושביו. כעשרים תלמידים היינו שם, מבקר עד ערב, מלבד מורנו אשר דר שם עם אשתו “הרבנית” ושלשת ילדיהם, מהם הבכור בן חמש שנים והצעיר עוד יונק שדי־אמו, ומלבד החיה והעוף הרומש שם על הארץ: התרנגול השחור, מהיר החמה, המכה כפעם בפעם בכנפיו וקורא בקול חודר כליות: קוקוריקו! ואשתו התרנגולת עם המון צאצאיה החוסים תחת צל כנפיה הסרוחות, ומלבד החתול הקשור בחבל לרגל המטה ומשמיע כפעם בפעם קול שועתו ונאקתו…
כל הבא אל הבית הזה בפעם הראשונה אָנוס היה לאטום את אזניו לבל תחרשנה מקול ההמולה והמבוכה, מבכי הילדים, צעקת התלמידים, קריאת השכוי, צפצוף האפרוחים ושועת החתול…
ממול הדלת לצד דרום יעמוד השלחן המלא שקערורות ומכסה צלמי־תהו אשר רשמנו עליו בפחם ובנתר, איש איש כיד הדמיון הטובה עליו. לשני צדי השלחן שני ספסלים ארוכים, שם ישבנו דחוקים ולחוצים איש באחיהו, עד כי כמעט היינו לבשר אחד, כי לא היה רוח בין הדבקים אף כמלא השערה. בראש השלחן ישב מורנו כמלך בגדוד ואותות יקר וגדולה מימינו ומשמאלו: כלי־מקטרתו, מטפחתו הגדולה וקופסת הטבק אשר שם חתרו וחפרו אצבעותיו באין מנוח, אם לא היה להן דין ודברים עם חטמו. כן עברו ושבו אצבעותיו תמיד מן הקופסא אל החוטם ומן החוטם אל הקופסא. קומתו היתה ממצעת, מראהו כהה, פניו דלים וכחושים וזקנו כזקן התיש, דק וארוך, ואת הזקן הזה החליק בידו מול עבר פניו וזה גרם בדבר כי היה זקנו אוצר ומקלט לחלק גדול מאבק הטבק אשר הפליט מאפו מאפס מקום…
לא רחוק מן השלחן נראו שתי מטות עץ מכסות שמיכות לבנות, ועל היתד בקיר תלוי דף למעשה האיטריות, הנקרא “לאָקשענברעט”. בצד הדלת מימין נראה התנור הגדול, מעמד ומצב “הרבנית”, אשת מורנו, הטובה בנשים. אם הניחה את היעה מידה אשר נקתה בו את הקירות וכלי הבית מכל חלאה וזוהמא, או לקחה עמדתה על יד התנור ובכנף בגדה אחוזים שני ילדיה, מזה אחד ומזה אחד, ועוילה ועוללה על זרועותיה; כה עמדה תמיד נופחת ברוח פיה באש אשר על האח ופני להבים פניה.
האשה הטובה והישרה הזאת היתה לנו למגן ומושיע בכל עת אשר התגעש עלינו בעלה ויאמר להכות אותנו בשבט זעמו. ואמנם גם הוא היה טוב לב, ומעולם לא עלה על לבו להכות את אחד מאתנו, רק הפיל פחדו עלינו; ולא זאת בלבד, כי כפעם בפעם נתן לנו חפש ודרור ויהי שמח לראות אותנו מפזזים ומכרכרים על פני הככר שלפני החדר. גם עצם את עיניו מראות אם התגנב אחד מאתנו בלילות החרף ויסב את מורה השעון קדימה, למען הביא לנו את הגאולה. לעת כזאת תקע מורנו את ידו אל תוך קופסתו לקחת משם מנה גדולה מאבק הטבק, וברגע שומו את המנה אל אפו הסתיר בידו את השחוק אשר עלה על שפתיו, ויסגור אחרי כן את הספר אשר לפניו, ואנחנו חקינו את מעשה מורנו ונקם ונתעודד בקול רעש גדול, לבשנו בגדינו, גם העלינו נרות בפנסינו וכאסורים מבית הכלא יצאנו ששים ושמחים מבית הספר לשוב הביתה…
אך בלילה אחד בשבוע, הוא ליל החמישי, לא ארכה לנו העת, כי מצאנו ענג ושעשועים בלמודים, עד כי חלפו לנו השעות כרגעים. אז התרועעה אלינו גם הרבנית הטובה, בשומה את הדף למעשה האיטריות על חצי השלחן ללוש עליו את הבצק ולעשות גלוסקאות וחלות יפות לכבוד יום השבת, ואנחנו עמדנו צפופים מסביב למורנו ונעשה אזנינו כאפרכסת לשמוע ולהאזין כל הגה אשר יצא מפיו. שמים חדשים וארץ חדשה נגולו לעינינו בספרו לנו ספורי קדש מספר התורה: איך ברח יעקב מפני חמת אחיו פדנה ארם; איך ראה בחלומו “סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה”; איך בא אל הבאר ויגול האבן מעל פיה, אבן גדולה וכבדה, אשר כל הרועים גם יחד לא יכלו להמיש אותה ממקומה – איך באה רחל היפה כאחת מבנות אלהים, עם העדר אל הבאר, איך נפעם לב יעקב אבינו בראותו אותה ואיך נפל על צוארה ויבך וישק לה. מובן מאליו – הוסיף מורנו נופך משלו – יעקב ראה ברוח הקדש כי היא תהיה אֵם לשבטי־יה, ובגלות בניה מעל אדמתם אז תקום מקברה לבקש רחמים בעדם כמו שכתוב: קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה. גם הקורות אחרי כן לבן זקונו יוסף לקחו את לבותינו, איך רדפוהו אחיו בשנאתם ובקנאתם, איך מכרוהו לעבד וישלו את נפש אביהם באמרם כי מצאו את כתנתו מגללה בדמים, איך קרא עליו אביו הזקן בכי ומספד: “טרוף טורף יוסף, ארדה אל בני ביגון שאולה!” ואמנם הפליא ה' לעשות עמו בארץ שבותו, כי עלה למעלה ראש ויהי השליט במצרים – איך התודע יוסף אל אחיו, ואיך נפל אביו על צואריו ויקרא בבכי: “רב לי, עוד יוסף בני חי?” אז התחמץ גם לבבנו ונבכה עם הישיש, כי ראינו אותו עומד לפנינו חי וקים, גם הרבנית לא יכלה להתאפק ועיניה המפיקות רך מלאו דמעות, ורבות מן הדמעות האלה התבוללו עם הבצק ויהיו לגלוסקא יפה לכבוד יום השבת. כבוד ה' חופף ברגעים האלה על “החדר” ורוח קדשו שפוך על כל היצור אשר בתוכו. הילדים הקטנים האחוזים בכנף בגד אמם עומדים כחולמים ומביטים בעיניהם הטהורות אל אביהם, גם החתול הקשור בחבל לרגל המטה עמד מבלי נוע, מאזין ומקשיב, ואנחנו שכחנו את העת, שכחנו את הלילה, שכחנו תבל ומלואה, ואזנינו לא שבעו משמוע. – מה טובים היו הלילות האלה. ומה הומה לבי גם הפעם מדי זכור אזכרם!…
אכן גם בימים האחרים בשבוע לא חשך מורנו מהמציא לנו רגעים לשחוק ולשעשועים, ובימי הקיץ נתן לנו חפשה מדי יום ביומו לרחוץ בנהר: וגם אנחנו לא היינו כפויי טובה ונקרב לו כפעם בפעם מנחת תודה לריח ניחוח – תכריך גדול מלא אבק־טבק, כאשר אהבה נפשו. ואמנם הטבק הזה הוא גם היה בעוכרנו, כי לא אחת ושתים בא גם לאפנו ויהי לנו לזרא. בחטֹא האחד מאתנו נגד מורנו, אם לא הטה אזנו לשמוע בלמודים או עשה אחד המעשים אשר לא יעשו, אז תחת להניף שבטו עליו הביא מעט טבק אל אף החוטא ויכלא אותו תחת השלחן. לפעמים ישבו שם שלשה עד ארבע פושעים נמקים בעונם ומתעטשים מרגע לרגע בקול רעש אדיר וחזק, עד כי חרד הבית לקולם. אמנם אחרי כל רעם ורעם הבא מלמטה, השיב מורנו מלמעלה: אסותא! וכל תלמידיו העוטרים אותו ענו גם הם אחריו בקול שחוק פרוע: אסותא! אסותא!
גם לאשתו הרבנית היה הטבק הזה למפלצת. אם מאנה שמוע לתוכחתו, באמרו לה אחת ושתים להנפש מעט מעבודתה הקשה, אז נגש אליה וכלי נשקו, קופסת־הטבק, בידו ויעד בה לאמר: “אם תמאני ומרית, ראי, הנה אנכי שולח את הזמורה הזאת לאפך!” והיא בשמעה את הדברים הנוראים האלה יוצאים מפרשים מפיו, וכלי זעמו בידו, לא ערבה עוד את לבה למרות את דברו, ותַנַח בשחוק את היעה או את המטוה מידה ותשב לימינו…
אחד ממנהגי מורנו היה, כי שאל על כל דבר הקשה בספרו כשואל באורים. אם לא ידע דבר משפט, ריב אם היה בין שני תלמידים, אם נבוך היה בדבר הנוגע לפרנסתו, – כל אלה הביא לפני ספרו, והוא הוכיח לשבט אם לחסד, לעשות אם לחדול.
באחד הימים ההם קרבה הרבנית לפני אישה באמרה:
“רבי, יש את נפשי לנסות את מזלי בגורל הלאטא!”
“טובה עצתך” הסכים לה כדרכו תמיד “לכי ונסי את מזלך!”
“אבל דורשת אנכי ממך כי תגיד לי את המספרים אשר אבחר לי בגורל”.
“הנביא אנכי כי אדע?” השיב בתואנה “נשאל בספר ויגיד לנו!”
“גם אנכי חשבתי כזאת, שאל בספרך!”
“בזה צדקת – אלכה ואשאלה”.
ובדברו פתח את הספר, כאשר עלה בידו ויכרז בקול רם “דף ה'”.
“ה'?” פקפקה הרבנית “האם ה' אתה אומר?”.
“כן דברתי”.
“יהי כדבריך, אך הוסף נא לשאל!”
מורנו אחז מספר עלים בידו ויכרז שנית.
“דף ל”ז".
“טוב מאד – ל”ז – ומה עוד?"
בפעם השלישית החזיק מורנו מספר עלים בידו באמרו:
“דף פ”ט".
“חמשה” החזיר הפעם אחרי דבריו בכתבו אותם על לוח לזכרון “שלשים ושבעה ושמונים ותשעה!”
“חמשה” שנתה גם אשתו, ברשמה גם היא את המספרים על פסת ניר “שלשים ושבעה ושמונים ותשעה”.
הרבנית הסתירה את הפתקא בצלחת בגדה ותברך אותנו לשלום ותלך לדרכה…
“לוּ אמצא חן בעיני ה'” פנה עתה מורנו אלינו בדברים, כאשר הסכין מאז לשפוך את שיחו לפנינו בכל עת “לוּ יזכני ה' בגורל, מה ישפר אז חבלי בחיים! בעול “המלמדות” אשא גם להלאה, כי הלא כבר מלתי אמורה: לוּ אתנשא אנכי להיות לשר, אז יגדל עוד הוני ורכושי מן שאר שרי ארץ, כי מלבד שכירת שררותי אשתכר גם מן המלמדות והיה לי כסף משנה; ומבלי הלצה, כמאז גם להלאה אחזיק במלמדות, אבל אשכר לי דירה נאה בעלת שני חדרים, למען ירוח לנו מעט, גם אשחד מכספי לאָמה, למען הקל העול מאשתי היגעה מרוב עמל ועבודה. איש איש מכם אשר יביא לי את הבשורה הטובה כי זכיתי בגורל, לו אהי אסיר־תודה כל ימי וחופשה אתן לו מן החדר בכל עת אשר ידרוש ממני!”…
בכליון עינים חכינו עד יום הראשון לשבוע, הוא יום הגלות הגורל. השחר טרם האיר על הארץ והנה בית סוכן הגורלות כעיר נצורה, כי עשרים ושנים נערים חנו עליו במעגל, מצפים ומיחלים עד תפתח דלת הבית לפניהם. כמעט נפתחה הדלת והנה אנחנו פורצים הביתה ואיש איש מאתנו ידו פרושה אל הסוכן; “הבה לנו פתקאות!” הסוכן לא מנע חפצנו מאתנו, אכן כמעט שמנו עינינו לראות בפתקא, והנה נבהלנו למראה עינינו, כי כתובים היו בה שלשה המספרים, אחד מהם לא נעדר – ראינו ונשב לראות, אמנם לא חלום ולא מקסם כזב הוא, כי אם אמת ונכון כנכון היום, הלא עינינו הרואות ולא זר: חמשה, שלשים ושבעה ושמונים ותשעה.
כרוח סער נשאנו על כנפים מן הבית אל “החדר” וכמעט פתחנו דלת צעקנו בקול שאון ומהומה באזני מורנו:
“מזל טוב רבנו, הרבנית זכתה בגורל!”
ברגע הראשון לא האמין הרבי למשמע אזניו ויהי כנציב מלח, אבל לאט לאט שב רוחו אליו ועיניו בחנו את הפתקא ואת המספרים אשר רשם על הלוח, זה קבל זה והנה מתאימים הם. אמנם כנים הדברים – אשתו זכתה בגורל!…
“טוב הדבר” החל עתה לנאום לנו נאום “טוב הדבר כי הרבנית איננה אתנו בבית. את הבשורה הטובה הזאת אביא לה אנכי, אני ולא אחר – שבו נא, בני, איש תחתיו ואל ירים איש את ידו ורגלו עד שוב הרבנית!”.
מלאנו מצות רבנו ונשב איש איש על מקומו, יחיל ודומם עד שוב הרבנית מדרכה.
בפתחה הדלת והנה מורנו יצא נגדה וספר התלמוד בידו…
“אשתי” שם אליה את דברו בשובה ונחת מדי הגישו את הספר אל עבר פניה “נשקי את הספר הקדוש הזה ואל תשאלי הרבה…”
הרבנית שחקה מטוב לב באמרה:
“איזה הרוח עבר עליך הפעם?”
תחת להשיב לה על דבריה הוציא מצלחתו את שבט זעמו, את קופסת הטבק, ויקריבה אל אפה…
הרבנית הוסיפה לשחוק בכל פיה…
“אין צרך לך להפיל עלי בלהות” אמרה בנשקה את הספר במו פיה “גם בלעדי זה אשק ספר קדוש כזה בכל לבי…”
“עתה” החל הרב לבאר לה הדבר בשומו את הפתקא לפניה “עתה אודיעך מדוע צויתי עליך לנשק הפעם את הספר. כי הספר הזה פתח לפנינו את שערי ההצלחה, התבונני וראי: חמשה, שלשים ושבעה ושמונים ותשעה”…
הרבנית שמה עיניה על הפתקא ופניה הלבינו כשיד…
“אכן הרעותי לעשות” קרא מורנו “כי הרעשתי את לבבה פעם אחת בבשורה הטובה הזאת. עלי היה לבשר לה זאת לאט לאט ולא בחפזון!” אכן עד מהרה נוכח לדעת, כי לא הבשורה הטובה הרעישה את לבבה ויבא רטט בעצמיה, כי אם בשורה רעה. המספר חמשה אשר קטן ומצער היה בעיניה החליפה למספר ארבעים וחמשה. עתה נבהל גם מורנו למשמע אזניו, אך עד מהרה שב רוחו אליו בראותו צרת אשתו ומר רוחה, אשר נתעלפה ותפול שדודה על מקומה…
“אל נא, יונה פותה” נחם אותה “אל נא תצטערי הרבה על הדבר הזה, הלא מאת ה' הוא, בעזר אלהים חיים ובריאים אנחנו וילדינו, התקטן זאת בעיניך? ומה היה לו אבדנו את ילדנו, בחלותו זה לפני ימים? חיים אנחנו כלנו, הלא טובה לנו בריאותנו מעשרה גורלות, אל תחטאי בנפשך, אשתי היקרה!”
אך אשתו לא הרפתה ותבך ותאנק. במבוכת נפשו שם מורנו מפלט לו אל הלצון ויאַים אותה באבקת הטבק אשר בין אצבעותיו, אך גם זה היה ללא הועיל הפעם, כי כמעט נמוג לבה מרוב דמעה ובכי תמרורים.
בעוד רגעים הביאו אותה אל מטתה, כי כאש צרבת להטו פניה ושניה דא לדא נקשן, ביום השני גברה עליה מחלתה עד כי אנוס היה מורנו לשאל ברופאים.
למחרתו הלכנו כלנו עם מורנו אל בית הכנסת להפיל תחנתנו לפני ה' להחיות ולהקים את הרבנית הטובה והישרה…
גם ה' שמע קול שועתנו וישלח לה עזרתו מקדש ותקם ותחי וכמאז כן הוספנו לראות בפניה המאירים והמלאים תם ורך.
לא אחת ושתים נגשה אחרי כן הרבנית לפני בעלה ותאמר לו “שאל נא בספרך, מה המספרים אשר יעלו עתה בגורל…”
גם מורנו לא מנע שאלתה ממנה.
אך כמו קצף הספר עליה על כי הובישה פעם אחת את עצתו, ולא אבה עוד להגיד לה קושט אמרי אמת…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.