“מאירל בעל החברות” – כך כנוהו כל אנשי העיר למגדול עד קטן – ומאירל איש קטן קומה ודל בשר, קל כעופר האַילים, מלא רגש ותנועה, ידיו ורגליו לא תשבתנה רגע מעבודתן, גם פיו ולשונו וכל יצורי גוו נעים ונדים בלי חשך כמו היה כסף־חי עצור בקרבם; על הרוב היה נראה מאירל בחוצות הומה ומרדף כמו גלגל לפני הסופה, ואם לא היה איש עימו, אז דבּר אל עצמו, אך אם פגש באחד ממכיריו, אז לא יצא נקי מתחת ידו, כי טרם שם מנוס לנפשו היו ידיו מונחות על כתפּיו ובהלך הדבּר החל להניע אותו הנה והנה כאשר ינוע בכברה, ובדרך אגב החליק לחייו, ואחת מאצבעותיו באה בסבך זקנו ותמרוט את שערותיו, עד כי צעק רעהו מעצמת מכאוביו; אבל מאירל לא שם ליבו למכאובו ולא הרפה ממנו, עד כי נרצה לו וישלם חפצו. ובכל עת אשר עבד מאירל עבודתו ביד חזקה ובזרוע נטויה, ידע כל איש כי עוסק הוא ביסוד איזו חברה חדשה; ומאירל היה מתעסק תמיד בחברותיו, כי בהן כל חיי רוחו, וגם היה מתימר באהבתו אותן ויקרא להן “בנים”. ואכן ממרים היו הבנים האלה את אביהם וישכחו צור מחולליהם, כי כמעט באו לכלל חברה, היה ראשית מעשיהם להוריד את מאירל מן הנשיאות ולתת הכהונה הזאת לאיש אחר. אז היה מאירל בעיני עצמו כתרנגולת המגדלת אוזות ועיניה כלות לראות את צאצאיה שטים בנהר והיא לא תוכל לבוא אליהם. אך כל אלה לא מנעוהו מבוא שנית עד משבר ומהוליד יום יום חברה חדשה…
אין איש אשר יודע אל נכון, מדוע עצבו בניו את רוחו, אך כפי דברת רבים פיהו ולשונו היו לו למכשל ולפוקה. מאירל דמה בנפשו כי קסם על שפתיו, ובכל פעם אשר נאספו חבריו לאסיפה הראשונה, יצא מזוין נגדם בדרשה גדולה; ואמנם הדברים הראשונים אשר היו צרורים בזכרונו יצאו מפיו בלי מכשל ופגע, אך כמעט כלה את ההקדמה בא לפתע פתאום במשעול צר, בלי יכלת למוש ממקומו. ברגעים כאלה היה מאירל מעורר שחוק אין קץ. כטובע בנהר פרש את ארבות ידיו לחתור אל היבשה, אך תחת לחלץ מצרה נפשו בא מן הפח אל הפחת. לשווא שאג בעניו: “אדוני היקרים, שמעו נא, אדוני היקרים!” האדונים היקרים הי אבירי לב, ומלבד כי לא חשו לעזרתו, עוד לא מנעו משחוק פיהם; ומאירל נאבק ברוח נואש מחצה עד צוואר, ומדי האָבקוֹ היה כופל ומשלש הקריאה “אדונים יקרים!” אך ללא הועיל, כי במקום רוח והצלה עלה שאון הנאספים באזניו, וקול לעגם כקול רעם בגלגל. אז ידע מאירל כי בנפשו הוא וינס בפחי נפש מן האספה, אך לא אֵחר לקחת מהם נקמתו, ויברא לו חברה חדשה, חברה כנגד חברה…
באחד הימים יצא מאירל מאת האספה הראשונה כדרכו תמיד אָבל וחפוי ראש, וברוב שרעפיו בקרבו לא ראה ולא התבונן, כי איש אחד הולך מאחריו ומתחקה על שרשי רגליו.
"בנים משחיתים שפך מאירל מרי־שיחו לפני עצמו “לשווא טיפחתים ורביתים – אלכה ואעשה לי חברה חדשה!”…
ברגע הזה נשמע פתאום קול מאחריו:
“כן דברת, גם ידי תכון אתך – חברה חדשה!”
נבהל ומשתומם הביט מאירל לאחוריו, וירא והנה איש גדול־זקן הולך אחריו ושומר צעדיו.
“מה לך ולי?” הרעים עליו מאירל בקולו “השע ממני אנוכי לא ידעתיך!”
“אל נא באפך!” הרגיעו השני "ידעתני או אם לא ידעתני, אחת היא, אך זאת ידעתי כי כל אנשי העיר ידעוני, ידעוני בשם “גרונם בעל החברות” –
“בעל החברות?” השתאה מאירל בקרבו – הבא זה להתל בי?
“אל תתפלא” קרא השני “זה שמי וזה זכרי, ואנוכי נשבעתי לך בזקני ובפאות ראשי, כי אנכי אהיה בעזרך ליסד חברה חדשה, חברה טובה ומועילה, אשר לא תופר עד מהרה…”
חברה! – צלצל המלה הזאת הלהיב את לב מאירל.
“באר לי דבריך, ידידי!” הנעים את קולו “ומה החברה אשר תאמר ליסד?”
“חברה” ענה השני בקול דק וחד “פשוטו כמשמעו” “חברה” אבל, חברה כזאת עוד לא יסדת עד כה, ואם עוד לא ירדת לעמק דעתי אפרש לך הדבר באר היטב: הנה אנכי אהיה בעזרך ליסד חברה טובה ומועילה, אך אתך תשתתף עוד נפש אחת, וזאת האחת תתן לך לקיום החברה שלושת אלפים כסף – הבאת עד חקר דבריי?.."
מאירל הוסיף עוד להנעים את קולו:
“הואל נא, ידידי, לדבּר איתי במראה ולא בחידות!”
“במראה” השיב השני, “כן דברת, במראה” ובדברו הושיט ידו אל צלחתו ויוצא משם תמונת עלמה יפה…
“ומה תאמר אל המראה?” שרק השדכן בפיו ויקרוץ בעיניו “העלמה הזאת אשר אנכי מראה לך בזה תשתתף אתך ביסוד החברה ולקרן קימת תשקול על ידך שלושת אלפים כסף…”
מאירל שחק מטוב לב.
“אם כן” קרא בקול מפיק רצון “הלא אחד השדכנים אתה, ומדוע לא הגדת לי זאת מראש?..”
“הלא אמרתי לך כי בעל־החברות אנכי – ומה תאמר אל המראה?”
מאירל השקיע ראשו ורבו במראה תמונת העלמה.
“שֵׁמע העניין הזה עולה יפה” – השיב בהרחבת הדעת…
“שמע” שנה השדכן אחריו “ומה תתן ומה תוסיף לך השמועה? טוב מראה עיניים ממשמע אזנים – שמע לעצתי בוא איתי עירה ס. ושם תראה ולא תשבע עיניך מראות – הבאת עד חקר דברי?..”
ומאירל לא רק בא עד חקר דבריו, כי אם גם בא אל העיר ומשם אל הבית אשר הביאהו אליו השדכן, ושם ראה ויוכח לדעת, כי לא הוּגד לו גם החצי, כי הצטינה העלמה ביופי ובחכמה שבעתיים מאשר הגיד לו, וכראות השדכן כי לב מאירל בוער כאש צרבת הטהו הצידה וילחש לו באזנו “כזה ראה וקדש!”; ומאירל בא עד חקר דבריו ויבוא את הנערה בברית הארושין ואחרי כן בברית הנשואין, וכן יסד את חברתו החדשה, חברת עולם אשר לא תופר. וביום חתונתו ושמחת ליבו חשף זרוע עוזו וירא כחו וגבורתו בדרשה גדולה אשר דרש על היין, וגם לא נכשל בדבורו ולא בא במשעול הצר כמקדם אך הפיק רצון מאת כל הקרואים ומה גם מאת בעלת בריתו ומאת אבותיה אשר שקלו על ידו שלושת אלפים כסף לתכלית קיום החברה…
אז נחה שקטה העיר, אין מצמיח חברות חדשות לבקרים, אין מרתיח עיר ויושביה כמרקחה, אין רודף ואין הומה בחוצות, כי מאירל בעל החברות יצא את העיר וידו יסדה לו עם בעלת בריתו חברה חדשה, ברית עולם לא תופר.
* * *
כעשר שנים עברו מן העת ההיא ובשכבר הימים נשכחו דברים רבים מלבי, וכן שכחתי גם את מאירל בעל־החברות וכל חברותיו יחדו. בעת ההיא הוליכני מסחרי לעיר וויען. ואחרי הפנותי מעסקי, הלכתי לראות בחמדת העיר, בבניניה, בארמנותיה ובבתי משישה, ואבוא גם אל היכל הבירזה הבנוי לתלפיות, וארא שם המונים, המונים, רצים ושבים, פני להבים פניהם, דוחפים איש את רעהו בצד וצועקים בגרון נחר, אלא מזה: “אנכי נותן!” ואלה מזה: “אנכי לוקח!” וההמון הולך וסוער, עד כי לא יבין איש את שפת רעהו. בתוך ההמון הגדול ראיתי איש אחד אשר משך עיני עליו, והוא קטן־קומה, בעל בטן מלאה ופנים צוהלים משמן, שרשרת זהב גדולה על חזהו, ועל אצבעותיו טבעות זהב משבצות אבני נזר, ומשקפים זהב צרוף רוכבים על חוטמו, אך למרות משמן בשרו קל הוא כקצף על פני המים, הוא דובר וכותב, מוכר וקונה, וברגע אחד יראה בכל עבר ופנה, עד כי היה בעיני כקוסם, הוא דובר באלפי פיות ועובד בידים אין ספורות. רגע עמד בתוך אגודת אנשים, ובו ברגע הוא עומד ומתַוֵךְ בין שני אנשים נצים, התעיף עיניך בו והנה אחת הלביבות בידו ופיו טרוד באכילה, ובעצם הרגע ההוא רגליו עומדות במרום הבירזה וצוח ככרוכיא: “מי ללאמבארדען אלי!”
“מי הוא זה האיש?” שאלתי את אחד ממיודעי…
“הוא אחד מאדירי הבירזה” ענה הנשאל, “אהוב לכל באי שער הבית הזה, ושמו מאַקס פאלקענהיים”.
“מאַקס פאלקענהיים”. – שיניתי אחרי דבריו, ואתאמץ לזכור ראשונות אם לא מוזר לי השם הזה –
“כן הוא” השיב לי מיודעי, "אך כאשר שמעתי הוא יליד ארץ גאליציא, ואנשי עירו לא קראוהו מעולם מעודם בשם משפחתו כי אם בשם הכנוי: “מאירל בעל החברות”.
עתה לא יכולתי למשול ברוחי ואקרב אליו, אך כמעט שם עיניו בי והנה כפות ידיו מונחות על כתפי והוא קורא בקול ששון:
“האח, האתה פה? מתי באת הלום? תן תודה, העלה על דעתך לבקר אותי בביתי? חי אנוכי, כי שש אנכי לראותך, אך הודיעני נא, מה המוצאות את עיר מולדתי, ומה שלום מכירי ומיודעי? החיים ושלמים הם? כזאת לא חשבתי ולא פללתי כי תהיה בוויען ולא תדרוש לשכני – אין זה כי אם רוע־לב! אך נוקשת וגם נלכדת, הפעם לא תמלט מידי, אתי תלך, או האם אין את נפשך לראות את ביתי ונחלתי?..”
כמאז גם עתה יצאו הדברים כזרם מים כבירים מפיו, ולא חכה לי אף רגע אחד להשיב לו על אחת משאלותיו…
“בוש תבוש” הוסיף אחרי רגע, “הנך פה ולא פקדת את נוי, אך הנך בידי, לא ארפך ולא אעזבך, אנהגך ואביאך אל ביתי, אך חכה לי כמעט רגע, כי עוד עסק אחד לי פה בבית!..”
העסק האחד היה כפול שמונה, לזה נתן ומזה לקח, לזה הציע אַחד הענינים, ומזה קנה סכום שטרי־מדינה, ובדרך אגב הכה אחד מידיו על שכמו, עד כי נזדעזעו כל אבריו, ובטרם מצא המוכר עת להביט אל אחוריו, והנה הוא עומד ומביט בפנקסו, כמו לא ראה ולא ידע מכל הנעשה – ובכל אלה לא גרע עיניו ממני וישמור את צעדיי…
“תם ונשלם” אמר אלי אחרי שובו אלי, “לכה ונלכה!”, ובדברו שם ידו בזרועי וימשכני אחריו בחזקת יד.
לא יכולתי ללכת בעקבותיו, כי בחיפזון ובמנוסה דרכו, ולכן נסחבתי אחריו, עד כי כמעט לא נותרה בי נשמה, ולולא היה ביתו אך מרחק רגעי מספר מן הבירזה, כי עתה נפלתי שדוד על חוץ…
“זה ביתי ונחלתי” אמר אלי בעמדו לפני בית אבנים, בנין גדול ורם, בעל חמש קומות עם ארבע צלעות הפונות אל כל עבר הרחוב…
“עלה ונעלה” אמר אלי אחרי הנפשי מעט מעמל הדרך "כי אנכי אויתי למשכן לי את הקומה השלישית, יען אוהב אנכי את התנועה, כי ממנה תוצאות חיים…
משכנו וכל כלי־הבית היו ערוכים ומסודרים על פי רוח העת בטוב טעם ודעת. הכל על מקומו במשטר וסדר, מהודר ומקושט, מלא חן ויופי, עד כי יוכל כל איש לשפוט בסקירה ראשונה כי אשה משכלת צופיה פה הליכות ביתה…
כבואנו אל החדר הראשון מצאנו את אשתו עוסקת בנקיון כלי הבית, אשה יפה וקטנה, בעלת פנים שוחקים ועיניים שחורות נוצצות ככוכבים, והיא לבושה מעיל לבן ומצנפת לבנה עם לולאות תכלת על ראשה…
“זה דודי וזה רעי” אמר מאירל אל אשתו בהציגו אותי לפניה "מבלי ספק תשישי גם אַת לראות את ידידי מנוער, בן עירי האדון ס….
מבלי התיפה הרבה הושיטה לי את ידה הקטנה ותברכני לשלום…
אך רגעי מספר חלפו ואתודע אל האנשים הטובים האלה כמו הסכנתי מעודי להיות בחברתם. אשתו העבירה כל טובה על פנינו, מגדנות וממתקים, גם מכונת החמים הציגה על השלחן ותמלא הספל לפני כל אחד מאתנו, גם היא התארחה לנו בכל פעם ותלבבני בעיניה לאכול ולשתות, ומאירל בעלה לא נלאה לשאול ממני שאלות, גם ספר לי מכל הקורות אותו במשך הימים אשר לא ראינו איש את רעהו, איך אבד אחרי נשואיו את כל כספו בענין רע ואיך הרהיבתהו אשתו החכמה בנשים להעתיק מגורו לעיר וויען, כי לא פה המקום לאיש אוהב עבודה כמוהו, עליו לבקש כר־נרחב ומקום מסוגל למעשה ולפעולה, והוא לא אחר משמוע לעצתה וילך וויענה וכאשר נבּאָה לו כן היה, כי שם מצא ידיים לפעולתו וה' צוה לו את הברכה בכל משלח ידו…
בכל שיחה ושיחה פזר מלא חפנים כבוד ותהילה לאשתו, עד כי לא יכלה עוד נשוא ותסגור בידה הקטנה את פיו באמרה לו בשחוק: “אל נא תרבה לדבר הבלים פן יחשבך ידידך לבעל הזיה ומפריז דבר…”
“לא” קרא הוא בהסירו את ידה מעל פיו “למען האמת לא אחשה. אנכי לא הפרזתי על המידה אף כמלא נימא, אַתּ אך אַתּ היית לי לעינים ולוא לא עמדה לי חכמתך כי אז אבדתי בעניי!”
“ואת החברות?” שאלתי אותו “התשגה עוד באהבתן כמקדם? היסדת גם פה איזו חברה?..”
“אחת ולא יותר”.
“אחת” שניתי אחריו בשחוק “ושמה מה הוא?”
“אהבה בתענוגים”.
“אמנם שם נאה הוא! – הגם רכשת לך חברים רבים לחברתך?”
“אם תחכה לי כמעט רגע ואציגה אותם לפניך” השיב לי, מדי תתו אות לאשתו אשר עזבה ברגע ההוא את החדר. עודנו מדברים והנה לפתע פתאום נשמע קול רעש מאחורי הדלת: תרועת חצוצרה, קול תוף ושעטת צעדים, והנה חיל גדול הולך ובא אל החדר, ילדים קטנים, כלם מזוינים סבלי נשקם, והם הולכים ובאים איש אחר רעהו במשטר וצבא. בראש הגדוד: נער אדמוני ויפה־עיניים, בן שמונה שנים, הולך וּמכה באכזריות חמה את התוף התלוי בצדו – אחריו ילדה בת שבע שנים, רבת חן, הולכת ותוקעת בחצוצרה; אחריה שר צבא מלחמה, בן חמש שנים, כובע נחושת על ראשו וחרבו, חרב עץ שלופה בידו; אחריו אחד הפרשים, בן שלוש שנים והוא נוהג את סוסו, סוס העץ, ברסנו ומכה אותו בשוט; אחריה אשה כבודה בת שתי שנים וצרור מפתחות תלוי בסנורה, כה ילכו מעדנות בסדר ומשטר, כלם מקושטים ומזוינים באופן מעורר שחוק אין קץ… כבר ספרתי אחד לאחד חמישה חברים, ועוד לא תמה הכבודה, כי המאסף אחריהם – מינקת גדולה ושמנה ויונק טוב־רואי בין שדיה, ואחריה – כמעט לא האמנתי למראה עיניי – הולכת ובאה מינקת שנייה וגם היא נושאת עוּלה בין זרועותיה.
“אתכבד נא להציג לפניך את חברי אשר רכשתי לי”, אמר מאירל בעל החברות בפנים מאירות ובעיניים מפיקות עונג וגיל, מידי הוליכו אותי מאחד לאחד: “זה בני בכורי הקצין מו”ה יעקב, וזאת הבאה אחריו האשה החשובה מרת ראָזע, – האדון מו“ה אהרן דוב, – מורנו הרב מו”ה יוסף שמוּאל, – האשה הצנועה המפורסמת מרת רבקה; ואלה שני הפרתמים – הוסיף בקול לצון בהראותו לי באצבע על שני היונקים בין זרועות מיניקותיהם אלה שרי המדינות רכשתי לי בפעם אחת, כי תואמים הם. –"
למרות רצוני פרץ שחוק גדול מפי עד כי שטפו הדמעות מעיני.
“שחוק צדיק תמים!” קרא אלי בקול מלא חדוה וצהלה “גם לבי ירחב וישחק בקרבי בכל עת אשר אשים עיני על החברים הקטנים האלה אשר רכשתי לי – האמנם די מנינם להיות לאסיפה כללית? אבל נכון לבי בטוח כי המה לא יחליטו ברוב דעות להרחיק אותי מן הנשיאות, כאשר הזידו לעשות החברות האחרות. גם מקור הכסף אשר להחברה לא ייבש ולא ידל, ונהפוך הוא עם כל חבר וחבר תגדל ותרבה ההכנסה, האף אין זאת, אתּ בעלת בריתי?” שאל את אשתו הנצבת לימינו “הלא גם לך חלק בנשיאות כמוני!”
הנשיאה הסתירה פניה אשר אדמו מבושת בנשקה את ילדיה איש אחר אחיו בכל פה, ותפקד את הצבא לשוב אל המחנה – אל חדר הילדים – והנה הגדוד הולך ונוסע אל המחנה בקול שופר ורעש תפים כאשר בא איש על דגלו ועל צבאו, והמאסף אחריהם.
“האם אין יתרון לחברה הזאת מכל החברות אשר יסדתי בחיי?” שאל מאירל בלוותו אותי הוא ואשתו עד פתח הבית בהפרדי מהם – “האם אין ברכה בה?”
“אמנם צדקת!” עניתי לו, ולא רק בדבר שפתים כי את בכל לבבי נתתי צדק לדבריו. –
“ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעתה כלה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.”
כמה אֻמללים ישאו את נפשם בתפילה הזאת השמימה, כמה עשוקים ורצוצים ישאלו מאת ה' כי יעביר ממשלת זדון מן הארץ ויכון כסאו בחסד וברחמים, כמה לבבות ישברו ככלי יוצר, כמה דמעות תשפכנה כמים, כמה פיות קוראים לאלוהים, קוראים וקורעים לב השמים בקולם; אבל שתם תפילתם ונאקתם תעלה בתהו, כי סגר ה' שער השמים לפניו ולא יתן רחמים לאובדים, ותהי ממלכת הרשעה נכונה והצדקה מרמס לרגליה –
ובכן צדיקים יראו וימקו, וישרים יבכיו וחסידים יאבדו דרך ויואשו מכל תקוה…
אנכי מקדמות נעורי לא מנענו ה' מראות דמעות עשוקים ומשמוע נאקות אביונים, ובעלות התפילה הזאת על שפתי נפשי גחלים תלהט ואחד מזכרונות ימי נעורי עלה יעלה כענן על לבבי…
בבית אשר שם גרו אבותי בעודני נער התגוררו עוד שני אנשים, כל אחד עם משפחתו, והמה שונים איש מרעהו תכלית שינוי בהלך רוחם ובמצבם. האחד מהם היה נשיא העדה, איש מורם מעם וכל תושבי העיר נתנו לו גודל ויקר ויקראו אותו בשמו הגדול והרחב, ר' סענדר ברייטענשטאָלץ. הוא היה בעל זרוע וקדקוד, גדול קומה ורחב־בטן, פניו צהלו משמן, עיניו הקטנות והלטושות כעיני העיט יצאו מחלב, וזקן גדול ואָדום הולך ומכתיר את סנטרו ויורד כדם על פי מדותיו. וכגודל גוו ורחבו, הרחיב גם את גבולות־מעונו וישתרע במלוא גודל העלייה, בששה חדרים מרוחים המלאים כל טוב ומעידים על עושר בעליהם.
שונה ממנו היה השני, כי חלקו לא היה שמן בחיים ולכן קראוהו יושבי המקום בלי כל תואר ומשא פנים רק יעקעלי החנוני סתם. הוא היה איש קטן ומצומצם, דל בשר ורע מראה, שחוח ונדכה, וראשו היה תמיד מט וכפוף על חזהו כמשא כבד מאוד; ואמנם מסבּל היה בראש הזה בשאלה גדולה וכבדה אשר לא מצא לה פתרון, בשאלה המצומצמת בשתי המלות “מה נאכל?”. וכקוטן גוו ודלות תארו היתה גם דירתו צרה וקטנה, כי הוא היה דר עם אשתו וארבע בנותיו, אשר הקטנה מהן היתה ידועת חולי, באחד החדרים אשר בקצה הבית, על יד בית המחראות ושפך הדשן, חדר צר ואפל, מלא צחנה ואויר מחניק, וקירותיו הדקים כקורי עכביש היו לחים ורטובים, כאילו בכו גם הם וישפכו דמעה על גורל בעליהם המר.
וכהשנות גורל האנשים האלה זה מזה כן שונים היו בהלך רוחם ובתולדות חייהם, כי האחד ירד ממרומי על אל עמק עכור, והשני עלה משפל המדרגה למעלה ראש…
אשר יקרא עתה ר' סענדר ברייטענשטאָלץ, היה מלפנים נער משלח, איש ריק ופוחז, והוא בא כערום ובחוסר כל אל העיר באין מכיר אותו ובאין איש יודע מאַין הוא בא ולאָן הוא הולך. הוא היה נבער מדעת, ריק ונבוב לב, אך שני כשרונות גדולים היו לו, ערמה ומזמה, והכשרונות האלה היו לו לשתי כנפים אשר הרימו אות אל עָל, המה עמדו לו למצא נתיבות בית אחד מנגידי העיר ולרכש לו אהבתו ואמונתו בימים מעטים. בתחלה היה נמנה לעוזר על יד השפחות, לעשות כל מלאכה בבית, אך לאט לאט משך החלקות ובשפת חנף את לב אדונו אחריו ויקריבהו אליו ויפקד בידו איזה עסקים, עד כי בקרב הימים היה למושל בכל עניניו, ובמשך העת ההיא עלתה בידו להתערב בכל חפציו וקניניו ולהיות להם כמסוס גוסס וכעש לבגד, עד כי נפקחו עיני אדונו לראות כי אכל הרקב את יגיעו ועמלו. אכן ברדת איש חסדו מטה מטה ובמשמניו שולח רזון שמן חלקו מרגע לרגע, כי מצץ כעלקה את דמי אדונו וימלא נפשו מחלבו ומבשרו. ולא הרפה ממנו עד כי עשה אותו כלה. אז השליכהו מעל פניו ככלי אין חפץ בו וישם את לבו לבנות לו בית ולקחת לו אשה. אחת מבנות החשובים אשר נודעה נבלותה ברבים היתה לבעלת בריתו, כי האלפים אשר הביאה לו לנדה היו לה לכסות עינים ולעלה תאנה לכסות את ערותה. במשנה הכסף אשר היה עתה בידו עשה לו עסק וענין על פי חפצו וחות־נפשו. והעסק ההוא היה – הלואה ברבית. גם חכמתו עמדה לו לבלוע חיל זרים ולהגדיל עשרו מיום ליום ומשבוע לשבוע. כגדול עשרו כן גם גדל כבודו בעיני כל יושבי העיר, כי ידע להתעות את לבם במשאות שוא ולעור את עיניהם במעשי תעתועים. בבית התפלה היה שמו מתנוצץ באותיות מזהבות מעל הפרוכת אשר נדב, גם בבית החולים היה שמו ושם אשתו חרותים על לוח אבן, כי נדב איזה סך מסוים לטובת הבית, גם בראש השער אשר לבית הקברות היה שמם מתנוסס לגאון ולתפארת, בגלל החומה אשר הציבו להקיף את השדה; ואמנם גם הצדקות והחסדים האלה לא מנעוהו מעשות פרי נשך ותרבית, כי בגלל הדבר הזה נתנה הקהלה את הקולר בצוארו, להיות מוציא ומכניס את כל כסף העדה. ובעל כשרון וחכם עתיק כמוהו ידע לעשות כדת, ואמתחתו הרחבה והעמוקה בלעה את כסף הקדשים כבכורה בטרם קיץ.
מי יערב את לבו להטות קו־חשד על צדיק תמים כר' סענדר? אך אחד בעיר הקופץ תמיד בראש, נבל את פיו לדבר בר' סענדר כי הוא מועל בכסף הקדשים, ואמנם מי ישים לבו לדבריו? אך עז פנים ובן מביש כמוהוֹ יוכל לתת דופי בנקי כפים ובר לבב כר' סענדר אשר צדקתו בחוץ תרונה! ויותר משהיה ר' סענדר אוהב צדקות היה ירא שמים, ומדי שבת בשבתו הקדיש את קרואיו לבוא אליו אל הסעודה השלישית, והקרואים האלה היו חסידי העיר אשר כל רז ולא אניס להם, והם גם ידעו את דרכי ר' סענדר ותחבולותיו, אך לא יכלו לחרוץ לשונם נגדו, כי מלא ר' סענדר את פיהם בבשר ובדגים – ובלעדם מי יזיד לדבר בר' סענדר? איזה רוכלים וסובבים בעיר הם אך הם שלחו לשונם הרע בר' סענדר באמרם עליו כי מוצץ הוא חלבם ודמם וימלא כרשו מבשרם, אך הלא גם במשה דברו העם – ידברו המה ככל אות־רוחם, ר' סענדר לא יחדל מהיות ר' סענדר, ר' סענדר הצדיק, התמים, הנדיב, הפזרן, ויותר מכל – חכם עתיק, ראשה דרהבא!…
לא כאלה חלק יעקלי החנוני הגר בחצר מקצה, במקום שפך הדשן. הוא ואשתו היו ילידי בית אבות עשירים ובנעוריהם ראו ימי טובה. המה היו מטבעם נדיבי לב ויתנו לעני מכספם, לא להונות את הבריות, כי אם מאהבתם לעשות טוב וחסד. המה היו חוננים ונותנים לכל הפושט יד, ולכן פשטו להם ידם כל יושבי העיר. המה ערכו שלחן לכל רעב, ולכן כרעבים כאשר אינם רעבים היו אוכלים תמיד על שלחנם. המה לא יכלו לראות פני זועפים מבלי הושיט יד בצלחת, ולכן נראו להם בכל מדרך כף רגל רק פנים זועפים. לבם הטוב לא נתנם לגוֹש את כל בעלי משה ידם ולכן מנעו כל הלוים משלם להם את נשים. תוצאת הדברים אלה היתה כי אחרי שנות מספר הלך כל כספם לאבדון, ועם כל כספם אָבד כל זכר מאהביהם ודורשי שלומם אשר חדלו בקש עוד את נתיבות ביתם, כי במקום אשר אין מזון שם אין עכברים. עוני ומחסור רק המה דרשו עתה לשכנם ויהיו אנשי ביתם. כאדם וחוה בשעתם גורשו גם יעקלי ואשתו מהיכל תפארתם אל חדר צר ואפל. שמה התגלגלו בחושך עם ארבעת ילדיהם. בחנות הקטנה אשר עשו להם עבדו מבקר עד ערב, ולולא אכל הארבה, הוא הנשך, את כל חילם ויגיעם, כי עתה הספיקה להם החנות הקטנה הזאת למחיתם בלחץ ובדוחק. אך זה להם עשר שנים מאז לוו מר' סענדר סכום קטן, ולמן העת ההיא המה משלמים לו מידי שבוע בשבוע את נשך כספם, עד כי במשך השנים האלה כבר שלמו לו את כסף נשיו עשרת מונים פעמים. את בלעם הוציאו מפיהם ומפי זרעם ויביאו לו מידי שבוע בשבוע את כסף חוקם מבלי אחר המועד, אכן זה להם ירח ימים מאז נפלה בתם הצעירה למשכב, ומן היום ההוא, אין ידם משגת למלא את חובתם, כי כבר נתנו בעבוט את כל אשר להם למען הצל את בתם. חוב האבות להציל את בתם ממוקשי מות היה גדול בעיניהם מחובתם לר' סענדר אשר יבלע חיל זרים ולא ידע שבעה. אך אחרת חשב נשיא העדה, הוא לא ידע ולא אָבה לדעת את כל הטענות האלה. "מה לי ולבתם? – קרא בחמתו – אנכי יודע רק את נשיי, ועליהם לשלם לי את הקרן והרבית עד פרוטה אחרונה, ואם יקפצו את ידם מתת לי אשר לי, אז אגיש משפטי אל השופטים ורדוף ארדפם עד נפש!…
"ור' סענדר המנהיג והפרנס היה בחדש הזה ירא וחרד לעשות רצון קונו רב יתר מכל חדשי השנה, כי הימים היו ימי התשובה, והיום אשר בו גמר בלבבו לרדוף את בעל משה ידו עד נפש, היה ערב יום הכפורים. ביום ההוא יכל כל איש לראות אותו שוכב בבית הכנסת בפשוט ידים ורגלים והשמש לוקה אותו ברצועה ארבעים מלקות לכפר על כל פשעיו. אך אין דבר נוגע בחברו, אשר לאלהים הוא לאלהים, ואשר לאדם – לאדם.
גם ר' סענדר לא שכח את חובתו לעצמו, באשר הוא אדם, ולכן ישב היום על שלחן מלא, פי כתנתו פתוח למען תת חופש אל צוארו, גם מכנסיו פתוחים לרוחה, כי היום מוטל החוב על ר' סענדר לתת לבטנו לחם־יומים, למלאת את חסרון יום המחר, והחוב הזה קדוש הוא לו. ולכן מפטם הוא בכל עוז את כרשו וימלא את אסמו מזן אל זן מרבה להכיל, עד כי שריקות ותקיעות אין מספר תעלנה ותבֹאנה מבטנו המלאה דרך פיו. – לכל תּכלה יש קץ. ובכן תמה גם הסעודה המפסקת, ר' סענדר יכון לבו לברכת המזון ויצוה לאשתו באנחה שוברת מתנים: “עלקעלי תמתי! מלאי לי עוד גביע!” ועלקעלי היא אשה כשרה העושה רצון בעלה, תתן הכוס על ידו, והוא יריקהו אל פיו בגמיאה אחת כאשר לו יאתה. עתה יתחיל לברך ברכת המזון. גם לב אבן ימלא רחמים למראה ר' סענדר המפרפר ומתעקש ומהפך פניו ככרום למען הוציא דמעה מעפעפיו. הישמע כזאת כי איש יהודי, אפילו קל שבקלים, לא יבכה בערב יום הכפורים בדמעות שליש? והוא, הפרנס והמגיד, לא יוכל לבכות, למרות כל יגיעו ועמלו! הוא מעביר לפניו כבני מרון את כל בעלי החובות אשר מטה ידם משלם לו את כסף נשים, למען ישבר לבבו ויכניע את יצרו – אך לשווא, עיניו נהפכו לצמאון, לסלעי־מדבר, אשר לא יתנו מימם, הוא ישום וישאוף ויתעשת בכל כחו – אך עמלו לריק, לבו ברזל ועיניו נחושה! לולולא אהב ר' סענדר את נפשו בכל מאודו ולא ירא מכאוב כי עתה הכּה בחרפה את לחייו למען חוש מכאוב ובכות. אכן אם גם נחרב מקור דמעתו עוד קולו לא נחבא, ולכן ירים קול בצוחה וגועה כשור נשחט: “האל האב הרחמן וכו'”.
אחרי ברכת המזון ילבש ר' סענדר את מעילו, “הקיטעל” עם העטרה הגדולה, גם את מצנפתו המשובצת כסף יתן על ראשו ואת זקנו הרחב והאָדום יפרש כשמלה על פי מדותיו.
ןעלקעלי אשתו גם היא התקשטה בבגדיה החמודות לכבוד יום ה' הגדול, זר פנינים משבץ באבנים טובות על ראשה, ושלושת טורי־מרגליות עוטרים את צוארה. הנטיפות האלה הנה דמעות, דמעות אשר נהפכו והיו לה לפנינים, דמעות עניים ועניות, דמעות יתומים ואלמנות, אך איש כסענדר לא יתן את לבו לדברים קטנים כגון אלה, ונהפוך הוא, הוא שמח לאֵדם, בדעתו כי ברוב דמעות רוב פנינים, וגם עלקעלי תמתו הסכינה מנוער לראות דמעות־עשוקים מבלי חוש איזה כאב, בדעתה גם היא כי כל דמעה ודמעה תהיה למרגלית טובה אשר תשית נוספות לחרוזי צוארוניה…
עתה יפרוש ר' סענדר את ידיו הגדולות והשמנות על ראשי בניו ובנותיו ויאציל להם את ברכתו, ולבו באָמנה אתו כי ברכת צדיק כמוהו עליהם תבא כי הרבים המה לאלהים בני עליה כמוהו הנותנים כבוד לשמו, ומדוע לא יתן עוז אל ברכתו?..
בעת ההיא ישב יעקלי החנוני גם הוא על שלחנו הנשען על יד המטה אשר בתו מוכת השחפת שוכבת בו. מסביב השלחן יושבים בני ביתו, אך המה לא ייגעו להוציא דמעה מעיניהם, כי דמעות רותחות שוטפות כזרם מים מעיניהם ותמלאנה את הקערה עם מעט המרק הנצבת לפני כל אחד ואחד. אשת יעקלי החנוני לא תשא זר פנינים על ראשה ולא תעדה את צוארה בחרוזים, אך כעוטיה היא יושבת ומטפחת שחורה על ראשה. בשרה כחוש ודק כשחיף־עץ ולחייה שפו מרזון עד כי יספרו כל גידי־עורקיה המסתעפים על פניה. יעקלי לא יגעה כשור שחוט בברכת המזון, ונהפוך הוא כי ישא כאוב קולו ובכל עוז יסתור את יגונו ואת עצבון נפשו, עד כי כמעט תשימנה דמעותיו העצורות כאש בקרבו מחנק לצוארו. האֵם האֻמללה תחבוש בטמון את פניה בין כפות ידיה ותאנוק דום. גם יעקלי ילבש את מעילו, את הקיטעל, אך למעיל הזה אין תשבץ ואין עטרה, כי כתונת המות הוא, הכתונת אשר בו ילבש כל איש ישראל בעת יעלה על משכבו לישן שנת־עולם. ומי יתן והיה כזאת יום מחר – ישאל יעקלי מאלוהיו – כי נפשו עיפה וצמאה למצא מנוחה מרוגז החיים. על לבו לא תעלה המחשבה לברך את אשתו ובניו, כי מה תסכון ברכת אובד, ברכת איש אשר מאֵרת ה' רובצת עליו מראשית השנה עד אחריתה? תחת לברכם יבכו איש על צוארי רעהו באין אומר ודברים עד כי יעקלי הוציא את עצמו בחזקת יד מבין זרועותיהם וינס מנוסת חרב מן הבית, כי לבו כמעט מת בקִרבו מרוב יגון ואנחה.
על יד השער נפגשו שני השכנים, עשיר ורש יחדיו. ויעקלי נלחץ אל הקיר למען תת מקום לר' סענדר לעבור. ור' סענדר עבר קוממיות על פניו, הולך ומחלק זקנו, ושמש בית הכנסת נושא אחריו את כליו, את סדורו ואת טליתו. רגע קטן הלך ר' סענדר בצעדי און לפניו, אך פתאום עלתה מחשבה על לבבו ויעצו בלכתו. אחרי כן שב על עקבו וישם את פניו ליעקלי העומד נדהם ונכלם לפניו. “הנני מברך אותך בברכת גמר חתימה טובה!” אמר לו ר' סענדר, בהושיטו לו את ידו, וישב לדרכו, ובלכתו נשא את עיניו השמימה, כמו חפץ לראות, הישגיח ה' ממכון שבתו, איך הוא מקטין את עצמו בשבילו, ועד כמה ענות־לבו מגעת בחלקו מכבודו לאיש דל ואביון?
ויעקלי הלך בראש מוטה מאחריו ומעמיק במחשבותיו: אולי הפך ה' לב האבן בקרבו ולא יוסף עוד לרדפני על דבר כסף השבועות אשר לא שילמתי לו. הבוחן כליות ולב הוא יודע, כי לולא בתי המתהפכת על ערש דוי אז חשכתי את פתי מפי ושלמתי את נשיי, אך החפץ ה' כי אתן את נפש בתי לראות שחת מבלי עזר ותשועה? וזה האיש ר' סענדר לא ידע מחסור, הוא ירחץ הליכיו בחמאה, וכל טוב הארץ בידו!"
בין כה וכה באו שניהם אל בית הכנסת. נרות דונג לרבבה מפיצים אורם בבית ה' המלא מפה לפה אנשים, נשים וטף, עד כי יגבר הלחץ והדחק מרגע לרגע. כלם עומדים חלוצי־נעל ולבושים מעילים לבנים כמתי־עולם. כראותם את ר' סענדר נשיא העדה הולך ובא, והשמש נושא אחריו את כליו, התנגשו זה בזה למען שים לו דרך לעבור, ומכל עבר ופנה הושיטו לו האנשים את ידיהם וברכה בפיהם: “ה' ימלא כל משאלותיך לטובה!” ור' סענדר נענע להם בראשו וילך מעדנות עד כותל המזרח אשר שם מקומו בין נכבדי העיר, שם פשט בעזרת השמש את אדרתו מעליו, והנה הוא עומד לפני כל העדה עטוף בטליתו עם העטרה הגדולה וצניף כסף־טהור לראשו.
“כמלאך ה' צבאות!” מתלחשות הנשים אשה את רעותה בעזרת הנשים, וכולן צופות ומביטות אל עלקעלי אשתו, הנצבת בראש כותל המזרח.
ויעקלי גם הוא בא לבית הכנסת, אך לא לו פנו האנשים מקום לעבור, גם לא קדמו את פניו בברכה, אין רואה ואין מתבונן אליו. הוא שם לו מקום על יד הדלת, כי הלא עני ואביון הוא,והוא מכיר את מקומו…
כבר עמדו החזן ולהקת משורריו לפני התבה, השמש הרים את הפרוכת אשר שם ר' סענדר ואשתו מתנוצץ עליה באותיות זהב מעל ארון הקדש ויוצא שלושת ספרי תורה. שלושת הספרים נתן לכל אחד מנשיאי העדה ור' סענדר בראשם. ר' סענדר ושני רעיו כּתרו את החזן מימינו ומשמאלו ואחרי אשר נתנו לו ההרשאה להתפלל עם העבריינים, הרים את קולו בנגינה הקדומה והקדושה השופכת רוח ממרום על כל בשר, היא נגינת “כל נדרי”.
כמו על כנפי רוח התנשא לב המתפללים אל ה‘. כאשר יפח הרוח בלשון אש, כן הפיחה רוח הזמרה העצומה הזאת באש החיים ותצת מוקדי־עולם בלב האֻמללים האלה, אשר מרוב המהומה ומתגרת יד ה’, היה לבם מונח עד עתה כאבן בקרבם. והמון קולות אין קץ בוקעים ועולים עד לב השמים. כלם יזעקו, ישועו, יחננו קולם וימררו בבכי, כלם נושאים את לבם אל אלוהי הרחמים – אהה ה' – מה רב ענים, מה גדלה צרתם ומה עמוק מכאובם! עתה, רק עתה, בהתאסף כלם יחד בבית מקלטם, בבית ה‘, יחושו את מכאובם הנורא וידעו את צרת נפשם. כל ימי השנה משעבדים המה בבשרם ובנפשם אל גורלם המר, משעבדים הם לשאת חרפה ובוז מרבה מהכיל, והשעבוד הנורא הזה יכניע את נפשם, ישבר גאון־רוחם וימית את לבם בקרבם, עד כי לא ידעו ולא יבינו ולא יחושו, ישמעו מוסר כלימתם ולא יענו, ישבעו חרפה וידומו, כי השעבוד הנורא הכביד את אזנם, הקשה את רוחם, ויהפך מקור דמיהם לקיפאון. מקדמות נעוריהם הובאו בעול, והמה נושאים עוֹן כל העמים. אכן אם גם בשרם לא יחוש מכת אויב, פשה תפשה המכה בלבבם, והמכה הזאת מכה נושנה היא, מכת קדומים, וזה אלפים שנים עצורה היא כאש בלבבם, ומדי שנה בשנה תבקע ותקיא דם, מבול דם ודמעות, והדמים האלה צועקים אל ה’, מבטן אדמה, וכל אפסי ארץ וכל רוחות השמים עונים אחריהם וצועקים אתּם לאלוהי הרחמים: ונסלח לעון העם הזה!
גם ר' סענדר הסב פניו אל הקיר, עטוף ראשו ורבו בטליתו, ויפתח שפתיו עם אל לדבּר אליו דבר, גם הדמעות הקשות והמרודות תבֹאנה הפעם כזרם מים כבירים דרך עיניו, כי השעה דוחקת לו להוציא כל רוחו לפני ה' בעוֹד מועד. בלשון ערומים ובשפת חלקות הוא מבקש מאלוהי ישעו למלא כל משאלותיו, והוא מונה ומספר אותן אחת אחת לפני ה' החופש חדרי בטן ויודע כל סתרי לב; בראשונה – שאלתו ובקשתו כי “דמי השבועות” מהכסף אשר הלוה בריבית לעניי עמו יכנסו בשלום אל ידו ושכּלה לא תהיה בהם – כי יגמר ה' בעדו בדבר האשמה אשר נאשם מטעם הממשלה. הן אמנם כי כבר עשה כל המוטל עליו ולא טמן ידו בצלחת, אך מה יסכנו מעשי איש ותחבולותיו, אם ה' לא יגמר בעדו? – כי חצוף העיר אשר יספור כל צעדיו ויטמון רשת לרגליו יכחד מהר מן הארץ – כי יוסיף ה' להכות בסנוורים עיני כל הקהל הקדוש הזה, למען לא יראה ולא יבין איך הוא פושט עורו מעל עצמותיו – כי יחזקהו ויאמצהו ה‘, אותו ואת אשתו ואת זרעו ולא יאֻנה להם כל מכשל וכל פגע בדרך החיים – והאחרון הכי נכבד, כי יעלה בידו להיות חוכר מכס הבשר, כי ה’ אשר אין כל נסתר מנגד עיני הוא היודע, כי העסק הזה יתן לו ידים לגזול צאן קדשים עד זוב דם. הבקשה הזאת יצאה מקרב נפשו, עד כי געה בבכיה גדולה ולא גרע מהכות ומתופף על לבו בתפילת “על חטא”.
גם יעקלי החנוני עמד עטוף בטליתו ופניו אל הקיר, אך משאלותיו לא היו כמשאלות ראש הקהל. הוא ישאל מאת ה' להרים מעט את עולו, עול הברזל, מעל צוארו, כי נלאה נשוא משא צרותיו, ונפשו עיפה עד מות. – הוא ישאל מאת ה' כי יתן לו לחם חוקו, לו ולבני ביתו, ולוא אך גם פת חרבה, אך בשלוה, בכבוד ולא בבזיון; – הוא ישאל כי ישלח ה' עזרו מקדש לבתו החולנית ויחלימה ויקימה מערש דוי – כי יתן חמלה בלב האנשים הרודפים אותו בלי חשך, כי הלא רחום וחנון ה', רב חסד ואמת, שומע שועת־עניים, סומך נופלים וסופר ומונה דמות עשוקים…
כל הלילה וממחרת היום ההוא עמדו קהל הנאספים מתמוגגים בבכי ומרעישים שמים וארץ בקול זעקתם, אין עיף ואין כושל, כלם עומדים צפופים ועינם ולבם לה' ומה גם בנטות היום לערוב והחזן פתח את פיו בתפלת נעילה “פתח לנו שער” אז הוצק רוח חדש על קהל ה‘, כלם התרוממו על כנפי התפילה, כלם מעפילים לעלות השמימה, ור’ סענדר גם הוא לא יחוש רעב וצמא, כי נפשו גחלים תלהט, והוא לא יבקש ולא יחנן קולו, כי אם שאג ישאג כאריה ביער, כי חפץ הוא להחריש בקולו את שאר המתפללים, למען ישא המלאך הממונה על התפילות את תפילתו ראשונה לפני עם ה‘, נפשו יודעת כי “מלכותא דשמיא היא כמלכותא דארעא”, ופה על הארץ עלה יעלה רק איש זרוע, איש אשר כח ידיו יעמוד לו להפיל על הארץ כל המתחרים לרוץ אתו אורח, למען יהיו מן המאחרים לבא. “חוצפא אפילו שמיא מהני” ולכן ירוץ ר’ סענדר בצואר עתק כאריה מסבכו וירעם בקולו: “היום יבא ויפנה נבואה שעריך!”
אמנם יעקלי הקטן והדל עומד בראש מוטה לארץ, מתמוגג בדמעות ויהגה נכאים לפני ה': “מדת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי, כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי!”
והתפילה תמה, חדלה הקריאה “ה' הוא האלהים” וגם התקיעה הגדולה ספה ואיננה…
האח, כשאון מים כבירים פרצו האנשים מכל עבר ומכל פנה, וכלם מסבים את ר' סענדר ותוקעים לו את כפיהם בברכה: “ה' ימלא כל משאלותיך לטובה!”…
ר' סענדר העטיף את טליתו סביב צוארו וישב בלוית אנשי בריתו העוטרים אותו מכל צד אל ביתו. והבית מלא אורה ושלחניו מלאים תפנוקים ומעדנים.
בעת אשר עלקעלי אשתו המקושטת בעדי זהב קבלה עתרת ברכות מאת האורחים הרבים הבאים אל ביתה, הלך ר' סענדר הלך ושוב בחדר לארכו ולרחבו ויזמר מטוב לב אחת הנגינות אשר שר היום החזן בבית הכנסת…
לבו היה שבע שמחות וינבא לו כי נכתב ונחתם, הוא וכל ביתו, לשנת חיים וברכה…
גם יעקלי ואשתו שבו אל מעונם אשר במקצוע הבית, אל החדר הצר המלא צחנה ואוויר מחניק. פשתה כהה הבוערת על השלחן אשר לפני מטת החולה תפיץ ענן־אורה מסביב ותשפוך בחדר רוח עוצב ויגון קודר…
פני הילדה החולה היו זועפים, לחייה הרזות לבנות כלבנת הסיר, עיניה אשר כבה אורן מזרות עצב אין חקר, ושפתיה דקות ויבשות כחרש…
“יונתי אהובת לבי, מה לך?” קראה האם ברחמים גדולים ובלב מלא דאגה, בראותה את בתה האֻמללה.
“רייזעלי אחותנו” ספרה אחותה הבכירה היושבת על יד מטתה “לא נתנה כל היום אוכל אל פיה”, אנכי הפצרתי בה להשיב את נפשה במעט מרק, והיא באחת כי גם היא תתענה היום כאחת מאתנו, ורק לשוא שחתי את דברי!"
“מה עשית, חמדת לבי?!” קראה האם בקול בוכים “החפץ לאלהים כי ילדה חולה כמוך תענה בצום נפשה?..”
“ברצוני היה” השיבה הילדה ועיניה הכהות מלאי דמעה "לבקש גם אני חלקי מאת ה', כי ישיב ידו מכם ולא יוסיף לדכאכם גם בשנה הזאת כמו בשנה העברה – ".
האֵם האֻמללה לא יכלה עוד למשול ברוחה ותתן את קולה בבכי קורע לב, ויעקלי נשך בשר שפתו בשיניו עד זוב דם, באַותו לכלוא את דמעותיו הפורצות מעיניו. –
גם לב האֻמללים האלה חש עתידות למו. –
* * *
ביום השלישי אחרי הדברים האלה, והיום ההוא ערב סכת היה – נהרו אנשים רבים אל בית סענדר, והוא בראשם הולך קוממיות ובוהן ידו תקוע באזור מתניו, פניו צוהלים ולבו עלז בקרבו. ואמנם לא לשווא היתה שמחתו, כי עלתה היום בידו להביא מכס הבשר תחת משטרו. הוא שב הפעם מבית העדה כגיבור משדה קרב, וכל ההמון הגדול העולה אתו ילוהו לביתו לשמח את אשתו בבשורה הטובה הזאת ולברך על העסק החדש על כוס מלא יין.
השנה החדשה הביאה לו ברכה בכנפיה. –
על יד השער אשר בו הם נכנסים אל הבית נפגשו עמם איזה שוטרים היוצאים משם. האחד מהם נושא מנורת נחושת בידו, השני חליפות שמלות והשלישי איזה כרים וכסתות. גם הם יוצאים ובאים בפקודת ר' סענדר וגם עשו מלאכתם באמונה, המה עבטו מיעקלי כל אשר מצאו אתו בבית, בגלל כסף השבוע אשר לא השיב לר' סענדר; והוא ואשתו לא כהו בהם, כי לבם ועיניהם היו פונים אל עבר בתם, אשר ברגע בוא השוטרים לעבוט את עבוטם, יצאה נשמתה בטהרה…
בת עשרים ושתים שנה היתה ביום ראותי אותה בבית האוצר להממשלה וצרור כספה בידה, והיא היתה אז אלמנה עזובה, בירח הששי אחרי נשואיה; אכן פניה המלאים קמטים, קומתה הכפופה, ושערותיה הלבנות הנשקפות מבעד לצעיפה העידו בה כי כבר באה לשנות זקנה ושיבה. הסבה אשר הניעה אותה להכרית אוכל מפיה ולקבוץ על יד על יד פרוטה לפרוטה למען תת אותו לפקדון אל בית האוצר היתה מוּזרה, עד כי כל רואיה נעו אחריה ראש בחשבם כי יצאה מדעתה. הכסף הזה – אמרה תמיד במרי־רוחה – יהיה לי נדה ושלוחים לחתונתי השניה עם בעלי המת…
האם העיב שברה הגדול את טוהר רוחה ויך אותה בתמהון?.. על זה לא יתפלא כל איש אשר ידע את אסונה הנורא. אישה היה כל חפצה בחיים, רוח אפה וששון ישעה, ובלעדו לא היה לה מודע וגואל. הוא היה לה לאב, לאֵם, לאח ולאחות. בעודה ילדה קטנה מתו עליה אבותיה והיא נשארה יתומה עזובה באין קרוב ומודע אשר ישים עין לחמלה עליה. כה נדחפה עלי חוץ משולחה לנפשה. לולא רוחה הטהור אשר נחה אותה על ארחות יושר, כי עתה אבדה בעניה… בבית אחת התופרות בקשה לה עבודה ותהי עוזרת על ידה. אך מי לא ידע גורל העניות האלה כי ברע הוא? עד כמה פעמים בלעה רוקה כי הציק לה הרעב ויענה באכזריות חמה. אך כל אלה לא עכרו את רוחה וגם לא עלה בידם להשחית את תארה; כי למרות עניה ומרודה עלתה כפורחת ותציץ כשושנה ביפי נעוריה. ישנם פרחים הדורשים להתפתחותם חלקה שמנה ויד חרוצים, אמנם יש גם פרחים אשר יעלו מארץ ציה ומבלי כל עזר ישגו ויעדו לפעמים פאר צבעים. מלכהלי היתה אחת מן הפרחים האלה. הן אמנם כי מאז מתו עליה אבותיה שבת משוש לבה ורוח נכאים היתה שפוכה על פניה, אך היא הוסיפה עוד על יפיה ותשת עליה לוית־חן. היא גם היא משכה אחריה בחבלי קסם את אחד הבחורים אשר היה אסיר אהבתה. היה ראה אותה יום יום הולכת לדרכה בשובה ונחת, עושה מלאכתה בחריצות כפים, ויתאו יפיה בלבו, ואחרי אשר עלתה בידו להציב לו יד בחיים, בהיותו לראש הבנאים בעירו, התודע אליה ותהי לו לאשה. מי יתאר באומר ודברים את עוצם אהבתם ואת חבלם המאושר? החדר הקטן אשר שם שמו קן להם, היה נוה שאנן, משכן ידידות, רוח אהבה מרחפת עליו מבקר עד ערב ומלאכי שלום משיקים בכנפיהם. היריעות הלבנות הפרושות למסך על החלונות, השלחן העגול אשר מכסה בד לבן פרוש עליו, המלתחות, המראה על הקיר, הציצים על יד החלון, השעון המשמיע קול צלצל נעים, כלם אומרים כבוד, כלם מפיקים רצון, שלום וענוה, וישביעו בצחצחות כל עין רואה ואוזן שומעת. בבקר בבקר יצא לפעלו ולעבודתו ומלכהלי מבטת אחריו מבעד לחלון ותלוה אותו בעיניה עד כי נעלמו עקבותיו, ובשובו בצהרים הביתה מצא אותה על יד הדלת עומדת ושומרת בכליון עיניים לקראת בואו. אחוזים ושלובים כתאומי צביה הלכו אל השלחן הערוך, מקערה אחת אכלו ומכוס אחת שתו ומשיקות פיהם ינקו עדן ונופת עד אין קץ. לא הכבירו מילים, כי נלאה כל שפה להגיד אף החצי מכל רחשי לבבם, אך עיניהם המרהיבות זה אל זו הנה היו לפה ולמליץ ביניהם, – וכן גם נהיה הדבר כי עיני מלכהלי הטהורות כעצם השמים גלו לו באחד הימים ההם סוד כמוס בלבבה, סוד המבשר לו כי בעוד ימים יהיה לאב. לא היה קץ לאשרם ולא תכלה לענג נפשם, אך גילה ורנן מלאו מילאו את החדר הקטן אשר הרחיבו יריעותיו עד בלתי שמים ויהי לעדן אלהים, למקדש מלך רב…
אכן אהה, פתאם לפתע בא כשואה אידם ויהרס בין לילה את מקדשם ויהפכהו למעי מפלה, לתל עולם…
באחד הימים ההם אֵחר אישה משוב למועד הצהרים הביתה, ובאלה לא הסכינה כי הוא שמר תמיד את מועדו. בהתחלה השקיטה סערת לבבה באמרה: אכן מקרה הוא, אך כעבור רגע על רגע והוא עוד לא בא, גדלה מבוכתה ולבבה כים נגרש השקט לא יוכל, ותרץ בנהמת לבה על פני חוץ. כמעט הרחיקה צעדיה מקירות ביתה והנה המון אנשים עולים לקראתה וביניהם נושאים מטת־עץ על שכמם. במטה ההיא שכב בעלה מתגולל בדמו, כתות ומעוך, עד כי לא הכירה מראהו, תקרה גדולה אשר נפלה מאחת החומות אשר שם עבד עבודתו נפלה עליו ותרץ את גלגלתו…
בלילה ההיא קפצה עליה זקנה ותלבן את שערותיה ותשח את קומתה הזקופה…
בימים הראשונים אחרי האסון הנורא ההיא היתה מלכהלי המלומדת מנוער לשאת ולסבל בדומיה, כמשגעת ממראה עיניה, ותשב נדהמת כל היום על מקומה וידיה בחיקה, מבלי פתוח פה ודבּר דבר, עד כי חשבו כל הרואים אותה רוח עועים נסך בקרבה; אך אחרי עבור שבועות מספר היתה פתאם רוח אחרת אִתה ותשב לפעלה ולעבודתה ותשב כל היום על מחטה ותתפור ביד חרוצים מבלי תת מרגוע לנפשה. אכן מנעה כל אוכל מפיה, בלתי אם פת חרבה לבדה אשר היתה לה לסעודת בקר, ערב וצהרים. על יד על יד קבצה פרוטה אל פרוטה ותבא מידי שבוע בשבוע צרור כספה אל בית האוצר…
“מלכהלי היא קמצנית מאין כמוה” דברו בה שכנותיה “מי מלל לה זאת מלפנים, ולמי היא עמלה כל היום ותחסר מטובה נפשה?”…
“אין זאת כי בדעתה להנשא לאיש אחר” השמיעה אחת מהן את דעתה.
“גם דעתי נוטה לזה” ענתה אשה אחרת גם היא חלקה.
“חקרנוה כן הוא” החליטו כלן פה אחד.
“מה היה לך, מלכהלי” שאלה אותה אחת משכנותיה הטובה לה יותר מכל יתר השכנות “מה היה לך כי תחשכי אֹכל מפיך ותשלחי רזון בבשרך?”…
“אנכי מקמצת” השיבה מלכהלה בקול נחר מבלי השבת רגע בעבודתה.
“ולמי את מקמצת, מלכהלי, הבעד פרי בטנך?”…
“בפרי בטני אין חיים” השיבה מלכהלי “כי כבר נכחד קימוֹ בקרבי, זאת אחזה מבשרי!”.
“אם כן למי את יגעה ולמי את מקמצת?”.
“אנכי מקמצת לנדה ושלוחים”.
“היש את נפשך להנשא שנית לאיש?”.
“כן הוא – לאישי המת, ולזה דרושים נדה ושלוחים: קבורה, תכריחים ואיש אחד האומר “קדיש” לזכר נשמתו, ולדברים כאלה דרוש מעט כסף, ואם אין אני לי, מי יתן לי כל אלה לאחר מותי?”
לשמע אזן אחזה רעדה את השכנה, אך מלכהלי אמרה כל אלה בקרת־רוח מבלי הוצא אנחה מפיה ומבלי הפסק אף רגע מעבודתה.
אמנם גם הלב ינבא לפעמים על שקר ולא יחזה נכוחות, כי לא ילד מת היה עצור במעיה, כאשר דמתה בנפשה, כי אם עצם חי, עצם מלא רגש ותנועה…
הן אמנם כי כשעה קלה היתה מרחפת בין החיים ובין המות. אך גבר רוח החיים על אויבו, והנה בחדר הקטן, אשר שם כרעה מלכהלי ללדת, צלל קול קריאה, אחד מאלה הקולות אשר אין אדם יודע מראש אם קריאה של שמחה הוא או קריאה של אנחה…
אז החל פתאום רוח חדש לפעמה, רוח שלא ידעה שחרו.
כנהר מעדן השתפך בלבבה ובכל חדרי בטנה ומשם פרץ ויצא דרך עיניה, למטר דמעה, עיניה היבשות והחרבות עד כה כארץ מלחה נרטבו בפעם אחת והנה צפות בדמעות העולות וגוברות כגשם שוטף, כמו נמס בפעם אחת הקרח הנורא אשר בלבבה ויהי למים. כמו מבעד לערפל ראתה את עוֹללה המונח על צדה, כי צעיף־דמעה על עיניה. היא לא ידעה מה היה לה, לבה דופק כהולם פעם, רוח גיל מהול בתוגה נעימה מלא את כל בתי־נפשה, ותהי בעיניה כמו הובאה באסורים, באסורי־רגש ובחבלי קסם, אשר תחפוץ לשאת אותם כל ימי עולם. היא, המואסת עד כה בחיים, תשתה עתה בצמא רוח אפה, וברצונה לחיות, לחיות חיי עד, חיי אלפי אנשים, לחיות בעד עוּלה בעד בת שעשועיה. “ואיה האֵם בכל מרחבי־תבל אשר נתן לה האלהים סגולה כמוה? איך תניע את ראשה כתם פז ותפצה פיה לבקש שדי־אמה, ואיך תפתח עתה סגור עיניה כשתי אבני נזר! שמשוֹת כאלה לא זכתה עוד כל אֵם לראות, ואנכי אראן תמיד, ואם תפתחנה, אז נפתחו ארבות השמים והבית ימלא אורה – ואנכי אזכה לראות את העינים הטהורות האלה ואשבע שמחות את מראיהן. – אלי, אלהי ישעי, האצל עלי מכחך הגדול, כי ליבי צר מהכיל את כל האושר והסגלה אשר כתמם באו לי!”—
האשה הטובה הזאת אשר מעולם לא הרימה בחוץ קולה ותהי כשה נאלמה, דבר ותהגה עכשיו דברה ותהגה עכשיו בכל אַות־נפשה, וכזרם מים כבירים פרץ עתה מפיה המון דברים, המון קריאות של חבה, גם פזזה וכרכרה כמשתגעת כל היום וידיה לא נחו רגע, רגע לחצה ראש עוּלה כצרור המור בין שדיה ורגע הרימה אותה כדגל אהבה ממעל לראשה; רגע שחקה מטוב לב, ורגע נתנה בבכי קולה, רגע שרקה אליה ותשחק ותפעה, ורגע עזבה עליה שיחה ולא ידעה מה. –
ביום השמיני אחרי לדתה עזבה מלכהלי את מטתה ותשלח לעבודה ידיה, והמחט חלף כברק בין אצבעותיה ותעשה מלאכתה בחריצות יתרה. עם בתה באו גם עושר ו“שפע” אל הבית. מכל עבר ופנה באו אליה הקונים לבקש חפץ כפיה. ובעת אשר ידיה היו נתונות לעבודתה עמד הערש לפניה, אשר בו היתה מונחת ילדת שעשועיה המוסיפה חן ויופי מרגע לרגע ותשגה כציץ על פני שדי; שפתותיה מהגות וממללות מבלי הרף, ואזרועותיה המלאות והעגולות כגלילי זהב שטות הנה והלום כאשר יפרש השוחה לשחות. מיום ליום גדלה ורבתה, ופי אמה לא נלאה מספר עוצם חכמתה הרחבה מני ים. היום הרימה מבלי כל עזר את ראשה ותבט בעיניה יונים אל כל סביבה, ומחר אחזה בידיה בכפיה הקטנות את צדי הערש תתעודד מלֹא קומתה ותתצב קוממיות. היום הושיטה את יד אמה למו פיה ותשקה בכל עוז, ומחר נתנה בשחוק קולה עד כי צהלו אחריה כל פנות הבית. “חי אני – נשבעה מלכהלי באמונתה – כי בשמעי צהלת הילדה, אז אאמין לשמוע ברן יחד כל ככבי בקר”. באחד הימים ההם רצתה האם המאֻשרת שכורת גיל וששון משכנה לשכנה ותפצר בהן לבא אתה החדרה למען ראות את בתה בחנה וביפיה ולמען שמוע הגות־שפתה, כי זה פעמים באו היום ההברות הנעימות מפיה: “מאַ־מאַ! מאַ־מאַ!”
* * *
בו ביום אשר יצאו ההברות האלה מפי הילדה רצתה מלכהלי בחץ מקשת אל בית האוצר וצרור כספה בידה, עד כי לא ראתה בחפזה את שכנתה הטובה אליה אשר יצאה לקראתה.
“מה לך, מלכהלי, כי מהרת?” שאלה אותה שכנתה “ומה עוד חפץ לך בזה השטר?..”
“הלא לנדה ושלוחים אנכי מקבצת” ענתה מלכהלי.
“נדה ושלוחים?” שאלה שכנתה בהביטה בה “ומה חפץ לך עוד בשלוחים? האם לא נתן לך ה' את החיים ונוסף על אלה גם ילדה יפה ובריאה ורבת־חן?”.
“ולכן חפץ לי בנדה ושלוחים” השיבה מלכהלי אמריה לה ועיניה מאירות בגיל אין קץ, בתי פערלי תוסיף דעת מיום ליום והיא קראה היום זה פעמים באזני: “מאַ־מאַ! מאַ־מאַ!” מיום ליום תגדל ביופי ובחכמה וימים עוד יבואו ותגיע לפרקה ואז עלי לתת לה נדה ושלוחים, “מאַמאַ” מחויבת לקבץ, לקמץ, לצרף פרוטה לפרוטה –
“כן, כן, שכנתי היקרה, השטר הזה אשר בידי היה יהיה, אם יחיינו ד' לנדה ושלוחים לבתי פערלי ביום חתונתה ושמחת לבה”.
אהרלי בדחן – כן נודע בשמו לכל תושבי העיר, והוא עודנו עומד לפני כמו חי, איש ארוך ודל בשר, ממושך וממורט, בעל פנים לבנים כמת, עינים עכורות ודומעות היוצאות מחוריהן, זקן גדוע הקולט בקרבו איזו שערות מפוזרות ומפרדות כעלים נושרים, וראש קרוח הנטוי תמיד אל חזהו כתפוח גדול המתבשל יותר מידי ומוכן בכל רגע לפול מן העץ. הוא היה בעל נפש מרה מאין כמוהו ורוח נכאה היתה תמיד שפוכה על פניו ועל עיניו; ובכל זאת חבלים נפלו לו בחיים להיות “בדחן” ומשחק, ולא היה משתה בכל העיר אשר לא נקרא שמה לשמח את הקרואים במהתלותיו.
ומי הניע את האיש העצוב הלזה ההולך תמיד קודר בלחץ רוחו להיות לבדחן? יקומו נא ויגידו השואלים כאלה מי הסב את לב ב. אשר בילדותו הפליא כל לב בציוריו וכל רואיו נבאו לו כי ימים יבואו והיה לציר אָמן מפליא לעשות – מי הסב לבו אחורנית להיות אחרי כן לחנוני ולעני מדכא באחת העירות הקטנות? יגידו נא, מי המריץ את האיש ק. אשר בילדותו הרעיש את כל העיר בשכלו החד וחרוץ, עד כי העידו עליו כל רואיו כי לגדולות נוצר, – מי המריץ אותו להיות אחרי כן לסנדלר בעיר מגורו, לסנדלר עני, מטופל בבנים ובבנות הגועים ברעב? מקרה אחד לכלם. חטאות אבותיהם יאכלו והמה מחוללים מפשעיהם – אבותיהם אשר רוח ילדיהם זרה להם ואשר לא ידעו לשים לב לכשרונותיהם ולמעלות רוחם, ותחת להעמיד במרחב רגלם ולחנך אותם על פי דרכם, הוליכו אותם בתהו לא דרך ויעזבו אותם לנפשם, ובשוא עליהם ים החיים גליו ומשבריו, יאחזו בקנה רצוץ וישחו וימוטו מעוצר רעה ויגון – וכן יהפך הציר לחנוני, בעל החשבונות לשמש בית הכנסת ונכה רוח ומר לב כאהרלי יהיה לבדחן ולאיש מהתלות…
ואולם אהרלי יצא מכלל יתר הבדחנים, כי הוא היה יחיד במינו, ולו היה סגנון מיוחד לשעשע את לב הקרואים. הן אמנם כי למראה עין חקה את מעשה הבדחנים האחרים וירכב את מצנפתו על ראשו באופן מעורר שחוק כאחד מהם, אף תופף תמיד באצבעותיו, הוציא צפצופים ושריקות שונות מפיהו, ואת רגלו הימנית הניף ויניע על פי הלך הזמרה; אך כל איש מבין אשר ראה לעת כזאת את פניו הזועפים, את עיניו אשר נסך עליהם רוח כהה, ואשר שמע קול נחרו והמונו, ידע נאמנה, כי לא לבדחן נוצר אהרלי, ומלבד כל אלה בחר לו דרך חדש בבדחנות, דרך עצב מאוד. עד מאה פעמים ראיתי אותו במשתות נשואין ובכל פעם ופעם הציג בחזיון רק אחת משתי אלה: או את העזאזל או את המת. ואמנם גם החזיון הזה היה מעורר שחוק והוללות אין קץ, כי הלא חק ונימוס הוא לשחק לכל תעתועי הבדחן, ומה גם לעת משתה ושמחה, כטוב לב המסובים ביין…
אם היה אהרלי לעזאזל, אז באו בחברתו עוד ארבעה שדים העוטרים אותו מימנו ושמאלו וכל אחד מהם נושא נר דולק בידו, והוא לבוש מעיל אדום כדם, כובע גבוה עשוי מניר צבוע על ראשו ובפיהו כלי מקטרתו אשר העלה עשנו כעשן הכבשן. ואם הציג בחזיון את אחד מיורדי בור, אז לא נגלה לעיני הרואים כאיש אשר כבר נגזר מארץ החיים, כי אם כאיש ההולך למות, ולכן נשא ממעל מעיל שחור כאחד האדם, אך מתחת למעילו היה מוכן ומזומן למיתה, כי היה עטוף בטליתו ובמעיל לבן לאמר: לכשארצה הנני ערוך בכל ושמוּר למיתה. אכן אהרלי לא רצה להיות למת תיכף ומיד, כי ברצונו היה לעשות מקודם איזו הכנות לדרכו; לצאת מעט במחול, להגיח איזה כוסות יין אל פיו ולצות אל ביתו – בית המשתה. הצואה הזאת לא היתה ככל הצואות כי אם צואה בחרוזים. ור' אהרלי העתיד להיות מת קרא בעצמו את הצואה הזאת בשיר ובניגון באזני הנאספים, בה גילה דעתו ברבים כי הוא הולך למות, אך הוא מצוה במפגיע לכל הנאספים כי לא ישימו לב למותו, כי אם יוסיפו לפזז ולכרכר ולא ישביתו משמחתם אף לרגע, כי חוקת עולם היא בתבל לציץ ולבול, לחיות ולמות, סובב סובב הולך המחול, והארץ לעולם עומדת! –
ככלות ר' אהרלי לשיר את צואתו, החזיק כוס מלא יין בידו, וישוה את רגליו לצאת במחול, אך פתאום לפתע נפלה הכוס מידו ותשבר לרסיסים, וגם הוא נשמט ארצה, ובנפלו נגע בידיו המלאות קמח אל פניו וילבינו כשיד, ואת מעילו נער חיש מעל שכמו – והנה הוא שוכב מת ארצה לבוש תכריכים לבנים כדת וכמשפט.
אחרי מיתה חטופה כזאת לא עלה גם על דעת אחד מהם לבלתי – קים את דברי המת, ונהפוך הוא, ביתר שאת וביתר עוז הוציאו המנגנים בתוף ובכנור שאון עליזים מכלי זמרתם והנאספים מפזזים ומכרכרים כמצוה עליהם, גם לא אחר האחד או השני לשפוך כוס מלא יין אל פי המת הפתוח לרווחה; ואמנם מיתת אהרלי לא היתה מיתה מוחלטת, כי בעוד המה מחוללים סביבו והנה נשמע מרחוק תקיעה גדולה וממושכה, היא התקיעה היוצאת מפי השופר של תחיה, ובעוד המה עושים כה וכה והנה מאחד החדרים הולך ובא קהל אנשים, נושאים אבוקות בידם וביניהם איש שיבה עטוף אדרת שיער. הישיש הזה היה אליהו ההולך ובא לעורר ישני עפר לתחיה. ואמנם כמעט לאט דבר באזניו ויגע פיו אל פיו בא טל של תחיה אל המת, ואהרלי התעורר כגבור מן היין וימח בידו את הקמח מעל פניו וישב ויחי כאחד האדם, וכל הנאספים הריעו לו תרועת הידד ויחוגו אתו חג גדול, חג של תחיה…
אכן, גם משחק החזיון הזה לא יצא נקי מתחת שבט הבקורת, כי בין הנאספים היה איש אחד המתאמר להיות אחד מיודעי חן והוא חרץ משפט מות על המִשְֹחק וביותר עוד על המְשַֹחק. המבקר ההוא נקרא בפי כל תושבי העיר בערלי באסס. באסס לא היה שם משפחתו כי אם שם אומנתו, כי הוא היה המנצח על הכנור הגדול הנקרא “באסס”. ומלבד זה היה בערלי במראהו ובתבניתו כמראה ה“באסס”. הוא היה ענק ברחבו ובקומתו, אזניו היו גדולות וארוכות, חזהו בולט ורחב וקולו חודר ונוקב לב וקרב, ממש כקול הכנור הגדול אשר בשם “באסס” יכונה. מעודו התימר בערלי בטוב טעמו ובדעתו הרחבה בחוקי היופי. הדעת הזאת הביא לו מעיר בערלין, כי שם גר איזה שנים ופעמים רבות ראה את המשחק הנפלא דאַווידזאָהן בשחקו על במת החזיון. שם דאַווידזאָהן נשא תמיד על שפתיו לגאון ולתפארת. ובכל עת אשר עלה שמו על שפתיו קרא אותו בגאווה ובגודל לבב: “דאוויזאהן שלנו”.
"כל איש אשר זכה לשמוע את “דאַוויזאָהן שלנו” – אמר תמיד בערלי בראותו את הבדחן משחק לפניו – “לא יוכל מצא טעם בפגם. הכזה יקרא משחק? מי ראה מימיו את העזאזל עולה מארץ צלמות ונוגה לו מסביב? אי מי שמע את העזאזל גועה ושואג כשור טבוח? לו ראיתם את הרוח במחזה האמלעט, כי אז ידעתם מה זה רוח. הנה הוא עולה מתוך החשך, ענן וערפל סביביו, אך כפעם בפעם תהלך אש ארצה ותאיר את הלילה, ואם יפתח הרוח את פיו קולו כנחש הולך ומעפר תשח אמרתו – לזה יקרא רוח!”…
גם בדבּרוֹ עם הבדחן פנים אל פנים לא שמר לפיו מחסום ויגלה למוסר אזנו: "איך תרהיב בנפשך להציג במחזה איש נוטה למות ואתה לא ראית את “דאַוויזאָהן שלנו”? לא שיח ולא שיג לך בחכמת החזיון! לא בין רגע ימות איש, אדוני הבדחן, אך לאט לאט למיתה דרושה איזו הכנה ומעט רטט, מעט פיק ברכיים – והגסיסה, אדוני הבדחן, השכחת את הגסיסה? מהיר אתה במלאכתך אדוני! לא במנוסה ובחפזון ימות איש, כי אם לאט לאט, ומבלי גסיסה אין מיתה, ובשעה שאדם גוסס יוצאות עיניו מחוריהן, יאנח, יאנוק, ישום וישאף, כאשר אנוכי מראה לך בזה – " ולהראות לו בחוש את אופן הגסיסה, הוציא קול אנקה מצוארו, עד כי דמו האנשים לשמוע דוב שוקק, ואימת מות נפלה עליהם. “שחק נא כנפשך שבעך, אדוני הבדחן!” הוסיף אחרי כן בראותו כי לא כי לא יכלא אהרלי משחוק פיו "אַל נא תהי המיתה קלה בעיניך, לה דרושה חכמה יתרה, לה דרושה חכמת “דאַוויזאָהן שלנו”. לוּ ראית אותו מת על במת החזיון, כי עתה ענית ואמרת: “לזאת תקרא מיתה!”…
הבדחן שמע תמיד כלימתו, אך בכל זאת לא עלתה בידו אף פעם אחת להפיק רצון מאת בערלי באַסס ולשחק על פי טעמו; אך פעם אחת בחייו צלחה עליו הרוח וישחק בטוב טעם ודעת, עד כי גם בערלי באַסס הודה בפה מלא כי עשה בהשכל מעשהו, וכי גם “דאַוויזאָהן שלנו” לא הצליח תמיד לשחק ברוב עוז והדר כמוהו הפעם.
והדבר כן היה: הבדחן נקרא אל חתונת אחד מקרוביו, וביום ההוא נתן בכוס עיניו יותר מידי. כדרכו תמיד בא בחצי לילה אל חדר אחד לבדו להתחפש שם, ואחרי אשר כלה שם את מעשהו, יצא מן החדר לעיני הקרואים, אך לא כפעם בפעם יצא גם עתה בבטחה, כי אם מט ושחוח, הלוך וכשול על כל מדרך כף רגל, גם פניו לא היו לו, כי חורת־מות כסתה אותם.
“ראשיתו לא מצער” לחש בערלי באסס באזני אחד הקרובים אליו, “ההולך למות לא יצא בקומה זקופה ובצעדי־און – שמחתי כי דברי נשאו פרי!”
הבדחן חגר שארית כחות ורגליו נשמטו תחתיו, עד כי כאין שפּכו אשוריו…
“טוב מאוד!” קרא בערלי בעליצות רוחו “הפעם יכלכל מעשהו בהשכל ודעת!”
“הבדחן שתה לשכרה” ענה השני בשפת לצון “והכוסות הרבות אשר הגיח אל פיו, המה הביאו לו פיק־ברכים”.
הבדחן נכשל בדרכו, וימשש כעור באפלה.
“ישר כחך, הטבת עשה!” קרא בערלי בכל כחו וימחא כפים.
ההכרה הגלויה הזאת נתנה לו כח ללכת מחיל על חיל, והוא מתנפל חלש אין אונים על אחד הכסאות, וישום וישאף…
“מעשה אָמן” הריע בערלי בקולו.
הבדחן הגדיל עוד עשה כי פניו נהפכו לירקון ועיניו קמו בחוריהן.
“חי אני” נשבע בערלי בהתרגשות "כי משחק הוא הפעם ברגש פנימי כאחד מאדירי החזיון, כזאת לא פללתי, ולולא ראיתיו בעיני כי עתה אמרתי “דאַוויזאָהן שלנו עומד ומשחק לפני!”
מבלי ספק שמע הבדחן תהלתו מפיו, כי הפעם הפליא עוד מעשהו וישאג בקול נואש: “מעט מים! הבו לי מעט מים!”
עתה צהלו כל הנאספים בקולם וימחאו כף אל כף.
אך קול התרועה לא הפריע את אהרלי מעבודתו, כי צנח הפעם מעל כסאו וישאג מנהמת לב: “מים!… מים!…”
“כמו חי” צעק בערלי בחום לבו, ואחריו הריעו כל הנאספים תרועת הידד, עד כי חרדו אמות הספים לקולם, ובין כה וכה כּלה הבדחן את מעשהו, כי פשט אחרי איזה נענועים ונאקות את ידיו ואת רגליו כדת וכמשפט, והנה הוא שוכב כסלע מוצק מבלי הניע יד או רגל..
“אין זה כי אם נפש דאַוויזאָהן שלנו נתגלגלה בקרבו!” חרץ בערלי את משפטו, ובחום לבבו החל להכות בחזקת היד את מיתרי כנורו. וקהל נוגניו גם הם שלחו לכנור את ידם, ויהי שאון ומהומה בבית: שאגת כנורות, רעם חצוצרות, המון נבלים ובכי־עוגבים…
מסביב אהרלי המת יצאו המחותנים והקרואים כמעשיהם תמיד במחולת המחנים, כלם שמחים ועליזים וההמון הולך וסוער…
גם קרב הקץ – ממרחק נשמעה תקיעה גדולה וממושכה, הוא קול השופר אשר תחיה, והנה מאחד החדרים יוצא ובא קהל־אנשים נושאים אבוקות בידיהם, וביניהם אחד הזקנים עטוף באדרתו וזקנו יורד כשלג על פי מדותיו – הוא אליהו המקרב הקץ.
הנביא השח את גובה קומתו ויגע על פי הבדחן, ויגע פעמים שלוש; אבל הפעם לא התעורר כדרכו תמיד, כי אם שכב כבול עץ מבלי נוע ומבלי נוד.
“גם זה על פי חקי היופי!” לחש בערלי באזני הקרוב אליו “כי גם התחיה לא בסופה ובסערה דרכה כי אם לאט לאט…”
הנביא נפח בו בכל עוז מנשמת אפו, אך בראותו כי פעלו מאפע, קרא בקול חודר כליות: “עורה, אהרלי למה תישן בא הקץ, בא יום התחיה!”
אבל גם לקול הקריאה הזאת לא הקיץ אהרלי משנתו.
הנביא הניד אותו בחזקת היד הנה והנה וקולו הולך וגדול בקול שואג לעזרה: “הקיצה! הקיצה!”.
אך אין קול ואין עונה.
“שחוק מחריד נפש הוא!” אמר אחד הנאספים, “דברי שחוק כאלה דים במשהו!”…
“לא שיח ולא שיג לך בחכמת החזיון!” התנגד בערלי באסס “לוּ היה “דאַוויזאָהן שלנו” תחתיו, כי עתה שחק גם הוא על פי דרכו!”
* * *
שגית ברואה, בערלי! כי “דאַווידזאָהן שלנו” לא שחק מעולם על פי דרכו, כי הוא התעורר תמיד אחרי רגעים אחדים, השתחוה בענות חן לפני השרים והשרות ויחלה פניהם לבוא גם ביום המחרת אל החזיון; אך הבדחן האֻמלל לא יכל לעשות כמוהו – כי מת היה באמת ובתמים.
אחרי שעה קטנה נשאו את גוית אהרלי המלובשה בעצם ידו בתכריחי־מתים מבית המשתה, ואשתו האלמנה וששת ילדיה מלוים אותו בקול קורע לב ונפש…
אך מי ישים לב לדברים קטני־ערך כמו אלה? הלא אך בדחן נכה־רוח יצא מן העולם ולא יפקד מקומו, כי פקודתו יקח אחר. סוף דבר, מוסר החזיון אמת ויציב: צבא וחליפות על פני תבל, אלה ישחקו ואלה יבכיו, אלה יולדו ואלה ימותו, אלה יציצו ואלה יבולו, ערש וקבר אחוזים ברתוק אחד ומות וחיים נפגשו. – סובב, סובב הולך המחול והארץ לעולם עומדת.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.