אהרלי בדחן – כן נודע בשמו לכל תושבי העיר, והוא עודנו עומד לפני כמו חי, איש ארוך ודל בשר, ממושך וממורט, בעל פנים לבנים כמת, עינים עכורות ודומעות היוצאות מחוריהן, זקן גדוע הקולט בקרבו איזו שערות מפוזרות ומפרדות כעלים נושרים, וראש קרוח הנטוי תמיד אל חזהו כתפוח גדול המתבשל יותר מידי ומוכן בכל רגע לפול מן העץ. הוא היה בעל נפש מרה מאין כמוהו ורוח נכאה היתה תמיד שפוכה על פניו ועל עיניו; ובכל זאת חבלים נפלו לו בחיים להיות “בדחן” ומשחק, ולא היה משתה בכל העיר אשר לא נקרא שמה לשמח את הקרואים במהתלותיו.
ומי הניע את האיש העצוב הלזה ההולך תמיד קודר בלחץ רוחו להיות לבדחן? יקומו נא ויגידו השואלים כאלה מי הסב את לב ב. אשר בילדותו הפליא כל לב בציוריו וכל רואיו נבאו לו כי ימים יבואו והיה לציר אָמן מפליא לעשות – מי הסב לבו אחורנית להיות אחרי כן לחנוני ולעני מדכא באחת העירות הקטנות? יגידו נא, מי המריץ את האיש ק. אשר בילדותו הרעיש את כל העיר בשכלו החד וחרוץ, עד כי העידו עליו כל רואיו כי לגדולות נוצר, – מי המריץ אותו להיות אחרי כן לסנדלר בעיר מגורו, לסנדלר עני, מטופל בבנים ובבנות הגועים ברעב? מקרה אחד לכלם. חטאות אבותיהם יאכלו והמה מחוללים מפשעיהם – אבותיהם אשר רוח ילדיהם זרה להם ואשר לא ידעו לשים לב לכשרונותיהם ולמעלות רוחם, ותחת להעמיד במרחב רגלם ולחנך אותם על פי דרכם, הוליכו אותם בתהו לא דרך ויעזבו אותם לנפשם, ובשוא עליהם ים החיים גליו ומשבריו, יאחזו בקנה רצוץ וישחו וימוטו מעוצר רעה ויגון – וכן יהפך הציר לחנוני, בעל החשבונות לשמש בית הכנסת ונכה רוח ומר לב כאהרלי יהיה לבדחן ולאיש מהתלות…
ואולם אהרלי יצא מכלל יתר הבדחנים, כי הוא היה יחיד במינו, ולו היה סגנון מיוחד לשעשע את לב הקרואים. הן אמנם כי למראה עין חקה את מעשה הבדחנים האחרים וירכב את מצנפתו על ראשו באופן מעורר שחוק כאחד מהם, אף תופף תמיד באצבעותיו, הוציא צפצופים ושריקות שונות מפיהו, ואת רגלו הימנית הניף ויניע על פי הלך הזמרה; אך כל איש מבין אשר ראה לעת כזאת את פניו הזועפים, את עיניו אשר נסך עליהם רוח כהה, ואשר שמע קול נחרו והמונו, ידע נאמנה, כי לא לבדחן נוצר אהרלי, ומלבד כל אלה בחר לו דרך חדש בבדחנות, דרך עצב מאוד. עד מאה פעמים ראיתי אותו במשתות נשואין ובכל פעם ופעם הציג בחזיון רק אחת משתי אלה: או את העזאזל או את המת. ואמנם גם החזיון הזה היה מעורר שחוק והוללות אין קץ, כי הלא חק ונימוס הוא לשחק לכל תעתועי הבדחן, ומה גם לעת משתה ושמחה, כטוב לב המסובים ביין…
אם היה אהרלי לעזאזל, אז באו בחברתו עוד ארבעה שדים העוטרים אותו מימנו ושמאלו וכל אחד מהם נושא נר דולק בידו, והוא לבוש מעיל אדום כדם, כובע גבוה עשוי מניר צבוע על ראשו ובפיהו כלי מקטרתו אשר העלה עשנו כעשן הכבשן. ואם הציג בחזיון את אחד מיורדי בור, אז לא נגלה לעיני הרואים כאיש אשר כבר נגזר מארץ החיים, כי אם כאיש ההולך למות, ולכן נשא ממעל מעיל שחור כאחד האדם, אך מתחת למעילו היה מוכן ומזומן למיתה, כי היה עטוף בטליתו ובמעיל לבן לאמר: לכשארצה הנני ערוך בכל ושמוּר למיתה. אכן אהרלי לא רצה להיות למת תיכף ומיד, כי ברצונו היה לעשות מקודם איזו הכנות לדרכו; לצאת מעט במחול, להגיח איזה כוסות יין אל פיו ולצות אל ביתו – בית המשתה. הצואה הזאת לא היתה ככל הצואות כי אם צואה בחרוזים. ור' אהרלי העתיד להיות מת קרא בעצמו את הצואה הזאת בשיר ובניגון באזני הנאספים, בה גילה דעתו ברבים כי הוא הולך למות, אך הוא מצוה במפגיע לכל הנאספים כי לא ישימו לב למותו, כי אם יוסיפו לפזז ולכרכר ולא ישביתו משמחתם אף לרגע, כי חוקת עולם היא בתבל לציץ ולבול, לחיות ולמות, סובב סובב הולך המחול, והארץ לעולם עומדת! –
ככלות ר' אהרלי לשיר את צואתו, החזיק כוס מלא יין בידו, וישוה את רגליו לצאת במחול, אך פתאום לפתע נפלה הכוס מידו ותשבר לרסיסים, וגם הוא נשמט ארצה, ובנפלו נגע בידיו המלאות קמח אל פניו וילבינו כשיד, ואת מעילו נער חיש מעל שכמו – והנה הוא שוכב מת ארצה לבוש תכריכים לבנים כדת וכמשפט.
אחרי מיתה חטופה כזאת לא עלה גם על דעת אחד מהם לבלתי – קים את דברי המת, ונהפוך הוא, ביתר שאת וביתר עוז הוציאו המנגנים בתוף ובכנור שאון עליזים מכלי זמרתם והנאספים מפזזים ומכרכרים כמצוה עליהם, גם לא אחר האחד או השני לשפוך כוס מלא יין אל פי המת הפתוח לרווחה; ואמנם מיתת אהרלי לא היתה מיתה מוחלטת, כי בעוד המה מחוללים סביבו והנה נשמע מרחוק תקיעה גדולה וממושכה, היא התקיעה היוצאת מפי השופר של תחיה, ובעוד המה עושים כה וכה והנה מאחד החדרים הולך ובא קהל אנשים, נושאים אבוקות בידם וביניהם איש שיבה עטוף אדרת שיער. הישיש הזה היה אליהו ההולך ובא לעורר ישני עפר לתחיה. ואמנם כמעט לאט דבר באזניו ויגע פיו אל פיו בא טל של תחיה אל המת, ואהרלי התעורר כגבור מן היין וימח בידו את הקמח מעל פניו וישב ויחי כאחד האדם, וכל הנאספים הריעו לו תרועת הידד ויחוגו אתו חג גדול, חג של תחיה…
אכן, גם משחק החזיון הזה לא יצא נקי מתחת שבט הבקורת, כי בין הנאספים היה איש אחד המתאמר להיות אחד מיודעי חן והוא חרץ משפט מות על המִשְֹחק וביותר עוד על המְשַֹחק. המבקר ההוא נקרא בפי כל תושבי העיר בערלי באסס. באסס לא היה שם משפחתו כי אם שם אומנתו, כי הוא היה המנצח על הכנור הגדול הנקרא “באסס”. ומלבד זה היה בערלי במראהו ובתבניתו כמראה ה“באסס”. הוא היה ענק ברחבו ובקומתו, אזניו היו גדולות וארוכות, חזהו בולט ורחב וקולו חודר ונוקב לב וקרב, ממש כקול הכנור הגדול אשר בשם “באסס” יכונה. מעודו התימר בערלי בטוב טעמו ובדעתו הרחבה בחוקי היופי. הדעת הזאת הביא לו מעיר בערלין, כי שם גר איזה שנים ופעמים רבות ראה את המשחק הנפלא דאַווידזאָהן בשחקו על במת החזיון. שם דאַווידזאָהן נשא תמיד על שפתיו לגאון ולתפארת. ובכל עת אשר עלה שמו על שפתיו קרא אותו בגאווה ובגודל לבב: “דאוויזאהן שלנו”.
"כל איש אשר זכה לשמוע את “דאַוויזאָהן שלנו” – אמר תמיד בערלי בראותו את הבדחן משחק לפניו – “לא יוכל מצא טעם בפגם. הכזה יקרא משחק? מי ראה מימיו את העזאזל עולה מארץ צלמות ונוגה לו מסביב? אי מי שמע את העזאזל גועה ושואג כשור טבוח? לו ראיתם את הרוח במחזה האמלעט, כי אז ידעתם מה זה רוח. הנה הוא עולה מתוך החשך, ענן וערפל סביביו, אך כפעם בפעם תהלך אש ארצה ותאיר את הלילה, ואם יפתח הרוח את פיו קולו כנחש הולך ומעפר תשח אמרתו – לזה יקרא רוח!”…
גם בדבּרוֹ עם הבדחן פנים אל פנים לא שמר לפיו מחסום ויגלה למוסר אזנו: "איך תרהיב בנפשך להציג במחזה איש נוטה למות ואתה לא ראית את “דאַוויזאָהן שלנו”? לא שיח ולא שיג לך בחכמת החזיון! לא בין רגע ימות איש, אדוני הבדחן, אך לאט לאט למיתה דרושה איזו הכנה ומעט רטט, מעט פיק ברכיים – והגסיסה, אדוני הבדחן, השכחת את הגסיסה? מהיר אתה במלאכתך אדוני! לא במנוסה ובחפזון ימות איש, כי אם לאט לאט, ומבלי גסיסה אין מיתה, ובשעה שאדם גוסס יוצאות עיניו מחוריהן, יאנח, יאנוק, ישום וישאף, כאשר אנוכי מראה לך בזה – " ולהראות לו בחוש את אופן הגסיסה, הוציא קול אנקה מצוארו, עד כי דמו האנשים לשמוע דוב שוקק, ואימת מות נפלה עליהם. “שחק נא כנפשך שבעך, אדוני הבדחן!” הוסיף אחרי כן בראותו כי לא כי לא יכלא אהרלי משחוק פיו "אַל נא תהי המיתה קלה בעיניך, לה דרושה חכמה יתרה, לה דרושה חכמת “דאַוויזאָהן שלנו”. לוּ ראית אותו מת על במת החזיון, כי עתה ענית ואמרת: “לזאת תקרא מיתה!”…
הבדחן שמע תמיד כלימתו, אך בכל זאת לא עלתה בידו אף פעם אחת להפיק רצון מאת בערלי באַסס ולשחק על פי טעמו; אך פעם אחת בחייו צלחה עליו הרוח וישחק בטוב טעם ודעת, עד כי גם בערלי באַסס הודה בפה מלא כי עשה בהשכל מעשהו, וכי גם “דאַוויזאָהן שלנו” לא הצליח תמיד לשחק ברוב עוז והדר כמוהו הפעם.
והדבר כן היה: הבדחן נקרא אל חתונת אחד מקרוביו, וביום ההוא נתן בכוס עיניו יותר מידי. כדרכו תמיד בא בחצי לילה אל חדר אחד לבדו להתחפש שם, ואחרי אשר כלה שם את מעשהו, יצא מן החדר לעיני הקרואים, אך לא כפעם בפעם יצא גם עתה בבטחה, כי אם מט ושחוח, הלוך וכשול על כל מדרך כף רגל, גם פניו לא היו לו, כי חורת־מות כסתה אותם.
“ראשיתו לא מצער” לחש בערלי באסס באזני אחד הקרובים אליו, “ההולך למות לא יצא בקומה זקופה ובצעדי־און – שמחתי כי דברי נשאו פרי!”
הבדחן חגר שארית כחות ורגליו נשמטו תחתיו, עד כי כאין שפּכו אשוריו…
“טוב מאוד!” קרא בערלי בעליצות רוחו “הפעם יכלכל מעשהו בהשכל ודעת!”
“הבדחן שתה לשכרה” ענה השני בשפת לצון “והכוסות הרבות אשר הגיח אל פיו, המה הביאו לו פיק־ברכים”.
הבדחן נכשל בדרכו, וימשש כעור באפלה.
“ישר כחך, הטבת עשה!” קרא בערלי בכל כחו וימחא כפים.
ההכרה הגלויה הזאת נתנה לו כח ללכת מחיל על חיל, והוא מתנפל חלש אין אונים על אחד הכסאות, וישום וישאף…
“מעשה אָמן” הריע בערלי בקולו.
הבדחן הגדיל עוד עשה כי פניו נהפכו לירקון ועיניו קמו בחוריהן.
“חי אני” נשבע בערלי בהתרגשות "כי משחק הוא הפעם ברגש פנימי כאחד מאדירי החזיון, כזאת לא פללתי, ולולא ראיתיו בעיני כי עתה אמרתי “דאַוויזאָהן שלנו עומד ומשחק לפני!”
מבלי ספק שמע הבדחן תהלתו מפיו, כי הפעם הפליא עוד מעשהו וישאג בקול נואש: “מעט מים! הבו לי מעט מים!”
עתה צהלו כל הנאספים בקולם וימחאו כף אל כף.
אך קול התרועה לא הפריע את אהרלי מעבודתו, כי צנח הפעם מעל כסאו וישאג מנהמת לב: “מים!… מים!…”
“כמו חי” צעק בערלי בחום לבו, ואחריו הריעו כל הנאספים תרועת הידד, עד כי חרדו אמות הספים לקולם, ובין כה וכה כּלה הבדחן את מעשהו, כי פשט אחרי איזה נענועים ונאקות את ידיו ואת רגליו כדת וכמשפט, והנה הוא שוכב כסלע מוצק מבלי הניע יד או רגל..
“אין זה כי אם נפש דאַוויזאָהן שלנו נתגלגלה בקרבו!” חרץ בערלי את משפטו, ובחום לבבו החל להכות בחזקת היד את מיתרי כנורו. וקהל נוגניו גם הם שלחו לכנור את ידם, ויהי שאון ומהומה בבית: שאגת כנורות, רעם חצוצרות, המון נבלים ובכי־עוגבים…
מסביב אהרלי המת יצאו המחותנים והקרואים כמעשיהם תמיד במחולת המחנים, כלם שמחים ועליזים וההמון הולך וסוער…
גם קרב הקץ – ממרחק נשמעה תקיעה גדולה וממושכה, הוא קול השופר אשר תחיה, והנה מאחד החדרים יוצא ובא קהל־אנשים נושאים אבוקות בידיהם, וביניהם אחד הזקנים עטוף באדרתו וזקנו יורד כשלג על פי מדותיו – הוא אליהו המקרב הקץ.
הנביא השח את גובה קומתו ויגע על פי הבדחן, ויגע פעמים שלוש; אבל הפעם לא התעורר כדרכו תמיד, כי אם שכב כבול עץ מבלי נוע ומבלי נוד.
“גם זה על פי חקי היופי!” לחש בערלי באזני הקרוב אליו “כי גם התחיה לא בסופה ובסערה דרכה כי אם לאט לאט…”
הנביא נפח בו בכל עוז מנשמת אפו, אך בראותו כי פעלו מאפע, קרא בקול חודר כליות: “עורה, אהרלי למה תישן בא הקץ, בא יום התחיה!”
אבל גם לקול הקריאה הזאת לא הקיץ אהרלי משנתו.
הנביא הניד אותו בחזקת היד הנה והנה וקולו הולך וגדול בקול שואג לעזרה: “הקיצה! הקיצה!”.
אך אין קול ואין עונה.
“שחוק מחריד נפש הוא!” אמר אחד הנאספים, “דברי שחוק כאלה דים במשהו!”…
“לא שיח ולא שיג לך בחכמת החזיון!” התנגד בערלי באסס “לוּ היה “דאַוויזאָהן שלנו” תחתיו, כי עתה שחק גם הוא על פי דרכו!”
* * *
שגית ברואה, בערלי! כי “דאַווידזאָהן שלנו” לא שחק מעולם על פי דרכו, כי הוא התעורר תמיד אחרי רגעים אחדים, השתחוה בענות חן לפני השרים והשרות ויחלה פניהם לבוא גם ביום המחרת אל החזיון; אך הבדחן האֻמלל לא יכל לעשות כמוהו – כי מת היה באמת ובתמים.
אחרי שעה קטנה נשאו את גוית אהרלי המלובשה בעצם ידו בתכריחי־מתים מבית המשתה, ואשתו האלמנה וששת ילדיה מלוים אותו בקול קורע לב ונפש…
אך מי ישים לב לדברים קטני־ערך כמו אלה? הלא אך בדחן נכה־רוח יצא מן העולם ולא יפקד מקומו, כי פקודתו יקח אחר. סוף דבר, מוסר החזיון אמת ויציב: צבא וחליפות על פני תבל, אלה ישחקו ואלה יבכיו, אלה יולדו ואלה ימותו, אלה יציצו ואלה יבולו, ערש וקבר אחוזים ברתוק אחד ומות וחיים נפגשו. – סובב, סובב הולך המחול והארץ לעולם עומדת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.