רקע
נתן נטע סמואלי
הַשִּׁלּוּחִים

בת עשרים ושתים שנה היתה ביום ראותי אותה בבית האוצר להממשלה וצרור כספה בידה, והיא היתה אז אלמנה עזובה, בירח הששי אחרי נשואיה; אכן פניה המלאים קמטים, קומתה הכפופה, ושערותיה הלבנות הנשקפות מבעד לצעיפה העידו בה כי כבר באה לשנות זקנה ושיבה. הסבה אשר הניעה אותה להכרית אוכל מפיה ולקבוץ על יד על יד פרוטה לפרוטה למען תת אותו לפקדון אל בית האוצר היתה מוּזרה, עד כי כל רואיה נעו אחריה ראש בחשבם כי יצאה מדעתה. הכסף הזה – אמרה תמיד במרי־רוחה – יהיה לי נדה ושלוחים לחתונתי השניה עם בעלי המת…

האם העיב שברה הגדול את טוהר רוחה ויך אותה בתמהון?.. על זה לא יתפלא כל איש אשר ידע את אסונה הנורא. אישה היה כל חפצה בחיים, רוח אפה וששון ישעה, ובלעדו לא היה לה מודע וגואל. הוא היה לה לאב, לאֵם, לאח ולאחות. בעודה ילדה קטנה מתו עליה אבותיה והיא נשארה יתומה עזובה באין קרוב ומודע אשר ישים עין לחמלה עליה. כה נדחפה עלי חוץ משולחה לנפשה. לולא רוחה הטהור אשר נחה אותה על ארחות יושר, כי עתה אבדה בעניה… בבית אחת התופרות בקשה לה עבודה ותהי עוזרת על ידה. אך מי לא ידע גורל העניות האלה כי ברע הוא? עד כמה פעמים בלעה רוקה כי הציק לה הרעב ויענה באכזריות חמה. אך כל אלה לא עכרו את רוחה וגם לא עלה בידם להשחית את תארה; כי למרות עניה ומרודה עלתה כפורחת ותציץ כשושנה ביפי נעוריה. ישנם פרחים הדורשים להתפתחותם חלקה שמנה ויד חרוצים, אמנם יש גם פרחים אשר יעלו מארץ ציה ומבלי כל עזר ישגו ויעדו לפעמים פאר צבעים. מלכהלי היתה אחת מן הפרחים האלה. הן אמנם כי מאז מתו עליה אבותיה שבת משוש לבה ורוח נכאים היתה שפוכה על פניה, אך היא הוסיפה עוד על יפיה ותשת עליה לוית־חן. היא גם היא משכה אחריה בחבלי קסם את אחד הבחורים אשר היה אסיר אהבתה. היה ראה אותה יום יום הולכת לדרכה בשובה ונחת, עושה מלאכתה בחריצות כפים, ויתאו יפיה בלבו, ואחרי אשר עלתה בידו להציב לו יד בחיים, בהיותו לראש הבנאים בעירו, התודע אליה ותהי לו לאשה. מי יתאר באומר ודברים את עוצם אהבתם ואת חבלם המאושר? החדר הקטן אשר שם שמו קן להם, היה נוה שאנן, משכן ידידות, רוח אהבה מרחפת עליו מבקר עד ערב ומלאכי שלום משיקים בכנפיהם. היריעות הלבנות הפרושות למסך על החלונות, השלחן העגול אשר מכסה בד לבן פרוש עליו, המלתחות, המראה על הקיר, הציצים על יד החלון, השעון המשמיע קול צלצל נעים, כלם אומרים כבוד, כלם מפיקים רצון, שלום וענוה, וישביעו בצחצחות כל עין רואה ואוזן שומעת. בבקר בבקר יצא לפעלו ולעבודתו ומלכהלי מבטת אחריו מבעד לחלון ותלוה אותו בעיניה עד כי נעלמו עקבותיו, ובשובו בצהרים הביתה מצא אותה על יד הדלת עומדת ושומרת בכליון עיניים לקראת בואו. אחוזים ושלובים כתאומי צביה הלכו אל השלחן הערוך, מקערה אחת אכלו ומכוס אחת שתו ומשיקות פיהם ינקו עדן ונופת עד אין קץ. לא הכבירו מילים, כי נלאה כל שפה להגיד אף החצי מכל רחשי לבבם, אך עיניהם המרהיבות זה אל זו הנה היו לפה ולמליץ ביניהם, – וכן גם נהיה הדבר כי עיני מלכהלי הטהורות כעצם השמים גלו לו באחד הימים ההם סוד כמוס בלבבה, סוד המבשר לו כי בעוד ימים יהיה לאב. לא היה קץ לאשרם ולא תכלה לענג נפשם, אך גילה ורנן מלאו מילאו את החדר הקטן אשר הרחיבו יריעותיו עד בלתי שמים ויהי לעדן אלהים, למקדש מלך רב…

אכן אהה, פתאם לפתע בא כשואה אידם ויהרס בין לילה את מקדשם ויהפכהו למעי מפלה, לתל עולם…

באחד הימים ההם אֵחר אישה משוב למועד הצהרים הביתה, ובאלה לא הסכינה כי הוא שמר תמיד את מועדו. בהתחלה השקיטה סערת לבבה באמרה: אכן מקרה הוא, אך כעבור רגע על רגע והוא עוד לא בא, גדלה מבוכתה ולבבה כים נגרש השקט לא יוכל, ותרץ בנהמת לבה על פני חוץ. כמעט הרחיקה צעדיה מקירות ביתה והנה המון אנשים עולים לקראתה וביניהם נושאים מטת־עץ על שכמם. במטה ההיא שכב בעלה מתגולל בדמו, כתות ומעוך, עד כי לא הכירה מראהו, תקרה גדולה אשר נפלה מאחת החומות אשר שם עבד עבודתו נפלה עליו ותרץ את גלגלתו…

בלילה ההיא קפצה עליה זקנה ותלבן את שערותיה ותשח את קומתה הזקופה…

בימים הראשונים אחרי האסון הנורא ההיא היתה מלכהלי המלומדת מנוער לשאת ולסבל בדומיה, כמשגעת ממראה עיניה, ותשב נדהמת כל היום על מקומה וידיה בחיקה, מבלי פתוח פה ודבּר דבר, עד כי חשבו כל הרואים אותה רוח עועים נסך בקרבה; אך אחרי עבור שבועות מספר היתה פתאם רוח אחרת אִתה ותשב לפעלה ולעבודתה ותשב כל היום על מחטה ותתפור ביד חרוצים מבלי תת מרגוע לנפשה. אכן מנעה כל אוכל מפיה, בלתי אם פת חרבה לבדה אשר היתה לה לסעודת בקר, ערב וצהרים. על יד על יד קבצה פרוטה אל פרוטה ותבא מידי שבוע בשבוע צרור כספה אל בית האוצר…

“מלכהלי היא קמצנית מאין כמוה” דברו בה שכנותיה “מי מלל לה זאת מלפנים, ולמי היא עמלה כל היום ותחסר מטובה נפשה?”…

“אין זאת כי בדעתה להנשא לאיש אחר” השמיעה אחת מהן את דעתה.

“גם דעתי נוטה לזה” ענתה אשה אחרת גם היא חלקה.

“חקרנוה כן הוא” החליטו כלן פה אחד.

“מה היה לך, מלכהלי” שאלה אותה אחת משכנותיה הטובה לה יותר מכל יתר השכנות “מה היה לך כי תחשכי אֹכל מפיך ותשלחי רזון בבשרך?”…

“אנכי מקמצת” השיבה מלכהלה בקול נחר מבלי השבת רגע בעבודתה.

“ולמי את מקמצת, מלכהלי, הבעד פרי בטנך?”…

“בפרי בטני אין חיים” השיבה מלכהלי “כי כבר נכחד קימוֹ בקרבי, זאת אחזה מבשרי!”.

“אם כן למי את יגעה ולמי את מקמצת?”.

“אנכי מקמצת לנדה ושלוחים”.

“היש את נפשך להנשא שנית לאיש?”.

“כן הוא – לאישי המת, ולזה דרושים נדה ושלוחים: קבורה, תכריחים ואיש אחד האומר “קדיש” לזכר נשמתו, ולדברים כאלה דרוש מעט כסף, ואם אין אני לי, מי יתן לי כל אלה לאחר מותי?”

לשמע אזן אחזה רעדה את השכנה, אך מלכהלי אמרה כל אלה בקרת־רוח מבלי הוצא אנחה מפיה ומבלי הפסק אף רגע מעבודתה.

אמנם גם הלב ינבא לפעמים על שקר ולא יחזה נכוחות, כי לא ילד מת היה עצור במעיה, כאשר דמתה בנפשה, כי אם עצם חי, עצם מלא רגש ותנועה…

הן אמנם כי כשעה קלה היתה מרחפת בין החיים ובין המות. אך גבר רוח החיים על אויבו, והנה בחדר הקטן, אשר שם כרעה מלכהלי ללדת, צלל קול קריאה, אחד מאלה הקולות אשר אין אדם יודע מראש אם קריאה של שמחה הוא או קריאה של אנחה…

אז החל פתאום רוח חדש לפעמה, רוח שלא ידעה שחרו.

כנהר מעדן השתפך בלבבה ובכל חדרי בטנה ומשם פרץ ויצא דרך עיניה, למטר דמעה, עיניה היבשות והחרבות עד כה כארץ מלחה נרטבו בפעם אחת והנה צפות בדמעות העולות וגוברות כגשם שוטף, כמו נמס בפעם אחת הקרח הנורא אשר בלבבה ויהי למים. כמו מבעד לערפל ראתה את עוֹללה המונח על צדה, כי צעיף־דמעה על עיניה. היא לא ידעה מה היה לה, לבה דופק כהולם פעם, רוח גיל מהול בתוגה נעימה מלא את כל בתי־נפשה, ותהי בעיניה כמו הובאה באסורים, באסורי־רגש ובחבלי קסם, אשר תחפוץ לשאת אותם כל ימי עולם. היא, המואסת עד כה בחיים, תשתה עתה בצמא רוח אפה, וברצונה לחיות, לחיות חיי עד, חיי אלפי אנשים, לחיות בעד עוּלה בעד בת שעשועיה. “ואיה האֵם בכל מרחבי־תבל אשר נתן לה האלהים סגולה כמוה? איך תניע את ראשה כתם פז ותפצה פיה לבקש שדי־אמה, ואיך תפתח עתה סגור עיניה כשתי אבני נזר! שמשוֹת כאלה לא זכתה עוד כל אֵם לראות, ואנכי אראן תמיד, ואם תפתחנה, אז נפתחו ארבות השמים והבית ימלא אורה – ואנכי אזכה לראות את העינים הטהורות האלה ואשבע שמחות את מראיהן. – אלי, אלהי ישעי, האצל עלי מכחך הגדול, כי ליבי צר מהכיל את כל האושר והסגלה אשר כתמם באו לי!”—

האשה הטובה הזאת אשר מעולם לא הרימה בחוץ קולה ותהי כשה נאלמה, דבר ותהגה עכשיו דברה ותהגה עכשיו בכל אַות־נפשה, וכזרם מים כבירים פרץ עתה מפיה המון דברים, המון קריאות של חבה, גם פזזה וכרכרה כמשתגעת כל היום וידיה לא נחו רגע, רגע לחצה ראש עוּלה כצרור המור בין שדיה ורגע הרימה אותה כדגל אהבה ממעל לראשה; רגע שחקה מטוב לב, ורגע נתנה בבכי קולה, רגע שרקה אליה ותשחק ותפעה, ורגע עזבה עליה שיחה ולא ידעה מה. –

ביום השמיני אחרי לדתה עזבה מלכהלי את מטתה ותשלח לעבודה ידיה, והמחט חלף כברק בין אצבעותיה ותעשה מלאכתה בחריצות יתרה. עם בתה באו גם עושר ו“שפע” אל הבית. מכל עבר ופנה באו אליה הקונים לבקש חפץ כפיה. ובעת אשר ידיה היו נתונות לעבודתה עמד הערש לפניה, אשר בו היתה מונחת ילדת שעשועיה המוסיפה חן ויופי מרגע לרגע ותשגה כציץ על פני שדי; שפתותיה מהגות וממללות מבלי הרף, ואזרועותיה המלאות והעגולות כגלילי זהב שטות הנה והלום כאשר יפרש השוחה לשחות. מיום ליום גדלה ורבתה, ופי אמה לא נלאה מספר עוצם חכמתה הרחבה מני ים. היום הרימה מבלי כל עזר את ראשה ותבט בעיניה יונים אל כל סביבה, ומחר אחזה בידיה בכפיה הקטנות את צדי הערש תתעודד מלֹא קומתה ותתצב קוממיות. היום הושיטה את יד אמה למו פיה ותשקה בכל עוז, ומחר נתנה בשחוק קולה עד כי צהלו אחריה כל פנות הבית. “חי אני – נשבעה מלכהלי באמונתה – כי בשמעי צהלת הילדה, אז אאמין לשמוע ברן יחד כל ככבי בקר”. באחד הימים ההם רצתה האם המאֻשרת שכורת גיל וששון משכנה לשכנה ותפצר בהן לבא אתה החדרה למען ראות את בתה בחנה וביפיה ולמען שמוע הגות־שפתה, כי זה פעמים באו היום ההברות הנעימות מפיה: “מאַ־מאַ! מאַ־מאַ!”


* * *


בו ביום אשר יצאו ההברות האלה מפי הילדה רצתה מלכהלי בחץ מקשת אל בית האוצר וצרור כספה בידה, עד כי לא ראתה בחפזה את שכנתה הטובה אליה אשר יצאה לקראתה.

“מה לך, מלכהלי, כי מהרת?” שאלה אותה שכנתה “ומה עוד חפץ לך בזה השטר?..”

“הלא לנדה ושלוחים אנכי מקבצת” ענתה מלכהלי.

“נדה ושלוחים?” שאלה שכנתה בהביטה בה “ומה חפץ לך עוד בשלוחים? האם לא נתן לך ה' את החיים ונוסף על אלה גם ילדה יפה ובריאה ורבת־חן?”.

“ולכן חפץ לי בנדה ושלוחים” השיבה מלכהלי אמריה לה ועיניה מאירות בגיל אין קץ, בתי פערלי תוסיף דעת מיום ליום והיא קראה היום זה פעמים באזני: “מאַ־מאַ! מאַ־מאַ!” מיום ליום תגדל ביופי ובחכמה וימים עוד יבואו ותגיע לפרקה ואז עלי לתת לה נדה ושלוחים, “מאַמאַ” מחויבת לקבץ, לקמץ, לצרף פרוטה לפרוטה –

“כן, כן, שכנתי היקרה, השטר הזה אשר בידי היה יהיה, אם יחיינו ד' לנדה ושלוחים לבתי פערלי ביום חתונתה ושמחת לבה”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!