תאוה גדולה ועצומה התלקחה בלב ר' אברהמלי הבטלן, תאוה זרה מאד, ולה התמכר בגופו ובנפשו, היא היתה שיחתו כל היום ושעשועו – בלילה, בה שם מעינו והיא היתה תקותו וכל מאויו. התאוה הזאת היתה – למות בחדש ניסן.
התאוה הזאת באה בלבו אחרי כי שתה לרויה מכות מרורים ונפשו היתה שכורה מיגון, מעוצב, מפחד־מות ומבלהות־שאול. הוא היה בעל פחד מאין כמוהו, ירא וחרד תמיד משואת־פתאם; ולא מבטן בא הפחד הזה בלבו, אך אבותיו היו בעוכריו, אבותיו באהבתם הנפרזה גזלו מנוחתו ושלות־רוחו ויביאו לו פיק ברכים ומוג־לבב. בספורי שדים ורוחות ישנו אותו בעודנו ילד. אם חש איזה כאב הרימו קול צעקה ומרה ויעשו לו מספד כתנים. להגן עליו מרוח־רעה צנפו אותו כדור בחתולים ובכסתות. בחורף סגרו אותו בין קירות ביתם למען לא תאחזהו צנה ובקיץ למען לא יתחמם. כן המיטו עליו בלהות כל היום עד בואו לשנות בחרות, ובימים ההם מתו עליו והוא נשאר כערער בערבה, באין כח ועצמה, באין דעת ותבונה, נבדל מן החיים אשר היו לו למחתה, נבדל מן האנשים אשר רוחם זרה לו ונכרת מכל חפצי־אדמה אשר היוּ מוקשי־מות בעיניו, ויהי לאיש אין אונים, לאיש אובד עצות, לאיש הולך על גחלים, בורח מצלוֹ וחרד מקול עלה נדף…
למען ישוה הקורא לעיניו את האיש הזה ואת תכונות רוחו, אני לתת לפניו איזה פסוקים מקוטעים מחייו…
פעם אחת התפרץ בחצי הלילה מחדר אהלו ויחרד בית ויושביו בקול זעקה ומרה:
“קומו, נוסו מן הבית כי מות בתוכו!”
כל גרי הבית נבהלו לקולו ויחרדו איש איש ממטתו וכלם נסבו עליו ערומים ויחפים ואימת מות על פניהם:
“מה נהיתה? הגד? מה נהיתה?…”
“פרץ בחומה!” קרא במהומת רוחו “עוד רגע והבית יהיה מעי מפלה!!..”
אך אחרי רוב עמל ויגיעה הצליח בידם להציל מפיו שורש דבר, והדבר כן היה:
כדרכו תמיד חפש גם בלילה ההוא בעלותו על יצועו אחרי ענין רע לענות בו, וכאשר חפש כן מצאו לעיניו נגלה פתאם רסיס קטן על הקורה ממעל. בתאות נפש נפל על המציאה הזאת ותהי לכלי יוצר בידו לענות את נפשו. מה נורא הפרץ – הגה ברוחו –מרגע לרגע יתגדל ויתרחב ויפער פיו לבלי חוק לבלענו חיים. ומי יתפלא על זאת? הלא הבית כבר בלה מזוקן, עמודיו יתפוררו כי אכלם רקב, הבדים אך קורי עכביש, הקורה תולה על בלימה, והפרץ, אהה, מה נורא הפרץ! – למען הסר המראה הנבהל הזה מנגד עיניו כבה הנר, אך ללא הועיל, כי לבו הלך אחרי תאותו, והפרץ הנורא לא ימוש מנגד עיניו, ונהפוך הוא, עוד יגדל מרגע לרגע ויהי לזועה; עין בעין יראה איך ימך המקרה, ובאזניו ישמע קול שריקות הבדים בנטותם לנפול, גם אבק החומה יחוש הפעם נופל וסוטר על פיו, וכענק־ברזל סובב ומחנק את צוארו עד כי כמעט תצא רוחו. בכל מאמצי־כחו ישום וישאף. אהה חייו תלואים לו מנגד, עוד רגע ויהיה למשיסה; ובחשבו ככה התפרץ ערום ויחף מן הבית, בלב מלא שממון ותמהון: מי האיש החפץ חיים ינוס מן הבית, כי מות בתוכו!! –
פעם אחרת הלך בחוץ וירא והנה אחד הכלבים הולך אחריו. כמעט ראָהו בא פחד־פתאם בלבבו, והפחד ההוא העיר רעיון נורא בקרבו: הכלב הזה שונה מאד מכל הכלבים ומראהו מעורר תמהון. זנבו סרוח על האדמה, לשונו תלויה מעל פיו, גם יעלה קצף, והוא סובב הולך לא כדרך כל הכלבים אשר ראה עד עתה; אין זה כי אם כלב שוטה הוא! ומה יעשה אם ישוך הכלב הזה את עקבו, אז ישתטה גם הוא ויהיה ככלב לכל דבר, ינבח וילך על ארבע ויהיה לזועה. בחשבו כדברים האלה נפלה עליו אימה גדולה וינס בפחי־נפש ממקום הסכנה, ובראות הכלב כי בורח הוא, החל לרדוף אחריו, והוא נס וצועק בקול חודר כליות: הושיעו, הצילו! כלב שוטה רודף אחרי!..
עוד בפעם אחרת ראה את אחד משוטרי העיר הולך אחריו: כמדומה לו כי השוטר הזה נתן עיניו בו ויבחנהו בעפעפיו, עתה ברור הדבר בעיניו כשמש כי מתחקה הוא על שרשי רגליו וישמור את צעדיו זה שעות שתים ויותר. בכל מקום אשר ילך ילך גם הוא ויספח כצל על ידו! אין זה כי נעליו אשר על רגליו המה ימשכו עיני השוטר עליו. ויש שורש בדבר: הנעלים האלה קנה לפני ימים אחדים מאיש לא נודע לו, וזה ימים אחדים אשר נמצא חלל לפני שער העיר ונעליו היו פשוטים מעל רגליו. ומי יודע, אולי היה האיש אשר מכר לא את הנעלים הרוצח בעצמו, והנעלים אשר ילבש עתה על רגליו המה הנעלים אשר ילבש החלל, והשוטר יכירם. לולא זאת, מדוע ישים אָרבו לו? עתה יאסור אותו בזקים ויביאהו לפני השופטים והמה יחרצו משפטו למות, והוא נקי מכל חטא…
כה ברא לו יום יום ברוח דמיונו משחיתים וכלי ענוי לענות את נפשו, ובכל מדרך כף רגל ראה סכנת מות, עד כי היו לו חייו המלאים שואָה ומגור למשא, ולא אחת ושתים גמר בלבבו לשים קץ לחייו, ומי יודע אם לא השלים את עצתו, לולא אנה המקרה לידו דבר אשר הפר את מחשבתו.
באחד הימים שמע שני בטלנים משוחחים חד את אחד בבית המדרש על אדות הדברים המגיעים לאדם אחרי המיתה, מחבוט הקבר ומשערי הגיהנם, והשיחה הזאת משכה אותו בחבלי קסם אל חברתם למען שמוע מה המה מספרים זה לזה…
“האמנם” שאל אותם בכל אות נפשו “האמנם גדלו כל כך הענוים אחרי המיתה?”
“ואתה עודך שואל, פתי!” השיב אחד מהם בלעג, “היה נכון בטוח כי שם לא ימציאו לך לביבות מרבכות בשמן – שם שבטים נכונו לנו!”
ר' אברהמלי כרה לו אוזן לשמוע.
“ואיש צדיק כי ימות” שאל לתמו “היוסר גם הוא?”
"הצדיקים יבואו על שכרם, אבל גם הם לא ינקו ממצרי שאול בשבעת הימים הראשונים אחרי מותם, ולאלה יקרא “חבוט הקבר”.
אברהמלי חרד כעלה נדף.
“אם כן” שאל בקול תלונה “מה חפץ לצדיק כי יצדק?”
“אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” השיב השני.
“התוכל להודיעני, מה המה מצרי שאול?” שאל ר' אברהמלי בתענוג וענוי נפש גם יחד.
“קום קרא ב”ראשית חכמה" שער הגיהנום אז תדע מה המה מצרי שאול: כמעט יסגר הקבר יהוא אחד ממלאכי חבלה המלא עינים מראשו ועד כף רגלו ויכה בשבט־לוהט על הקבר ויבקענו…
“ויבקענו” חזר אחריו ר' אברהמלי בקול חרד “מה נורא הדבר!”.
“אז יפתח מלאך המשחית את פיו” הוסיף השני “וברקים יתמלטו, ומתוך הברקים והלפידים יוצא הקול, קול חורד כליות ולב: מה שמך?”
“אהה, סמר בשרי!” יקרא אברהמלי במחתת־רוחו “ומה יענה המת?…”
“המת יגמגם בשפתיו ולא ידע מה לענות, כי אין זכרון לו, אך המלאך יך אותו בשבט־אשו אחת ושתים וירעים בקולו: בן אדם, מה שמך?”…
ר' אברהמלי דמה בנפשו כי המלאך בעל רבבות העינים עומד לפניו וידו המחזקת שבט לוהט נטויה עליו להכותו…
“ואיך יוכל המת האמלל לשאת מכות אכזריות כאלה?” שאל בחלחלה.
"אמנם המכות האלה יכו בתמהון את המת עד אפס כח, אך המלאך יפיח כפעם בפעם נשמת חיים באפו ויוסיף להכותו, זה מעשהו יום יום עד תום שבעת ימי האבל, ולאלה יקרא “חבוט הקבר”…
הדברים הנעימים והנחומים האלה אשר שמע ר' אברהמלי מפי הבטלן, המה לא נתנו לו לשים קץ לחייו, כי מה יואיל לו אם ינוס עד בור, אם אין מנוס גם בשאול.
מן העת ההיא סר פחד הפרץ בקיר מנגד עיניו, גם הכלב ושוטר העיר לא הפילו עוד חתיתם עליו, כי כל מעינו היה אך “בחבוט הקבר”. הוא לא ירא עוד מפני המות כי אם מפני אחר המות…
משכבו נהפך לו לתופת ומלאך המשחית עומד לפניו כל הלילה לשרתו בשבטו הבוער באש, והוא מתחולל ושואג מעצמת מכאוביו…
מי יודע אם לא אבד האמלל הזה בעצבו שארית עשתנותיו ולא יצא כליל מדעתו, לולא הזמין לו ה' תקוה חדשה. אשר עלתה פּתאם כככב מאיר לפניו ותאר את מבוכתו.
פעם אחת ישב ר' אברהמלי כדרכו תמיד בבית המדרש אחורי התנור הגדול הבוער כאש של גיהנום, ויתענג על רב טוב בשומו כל מעיני במלאכי חבלה ובמצרי שאול, אשר היו שעשועיו כל היום, והנה אחד מתושבי בית המדרש אשר התרועע לו תמיד מניח את ידו על כתפו ושואל אותו ברחמים גדולים:
“מדוע פניך זועפים, ידידי?..”
“מה לא יתאונן אדם חי” השיב ר' אברהמלי באנחה שוברת לב “אם ישוה נגד עיניו את יום המיתה”…
“מות ישרים איננה מיתה” ענה השני נחומים “כי שכר טוב צפון להם בעולם הבא”…
“ומצרי שאול וחבוט הקבר?” התנגד ר' אברהמלי “הלא הם צפונים גם להם”.
“חבוט הקבר” שנה אחריו השני “אבל צדיקים גמורים יצאו מן העולם בעתם ובזמנם ולא ידעו מצרי שאול, אך הולכים ישר לעדן אלהים”.
“לא ידעתי מה אתה שח” ענהו ר' אברהמלי משתאֶה “האמנם יש מפלט מחבוט הקבר?”…
“כן הוא, הטרם תדע כי כל הזוכה למות בחדש ניסן חפשי הוא מחבלי שאול?”…
כאיש היוצא בפתע פתאם מחשכה לאור גדול, כן היה ר' אברהמלי בעיניו… עוד לא נוחלה תקותו, עוד יש פתח תקוה!"…
“האמת נכון הדבר?” שאל בגיל וברעדה.
“נכון כנכון היום, קום קרא בספרים”! השיב השני, מדי פתחו לפניו את אחד הספרים.
מן היום ההוא ומעלה החל פרק חדש בחייו, חבלי שאול נסו כצללים מפני הדר גאון התקוה אשר עלתה כשמש לפניו, התקוה – למות בחדש ניסן.
דמיונו קל הכנפים מצא עתה כר נרחב להרקיע למרומים. גן־העדן לפניו בכל הדרו, רבותים אלפי שנאן… מלאכי אלהים משיקים בכנפיהם… צדיקי עולם יושבים על כסאות זהב ועטרותיהם בראשיהם ומלאכי אלהים עומדים עליהם לשרתם… שלחן ה' העשוי מעצם השמש… נתח טוב מן הלויתן ומן שור הבר… ר' אברהמלי בלע רוקו וילקק אצבעותיו מרוב תאוה ועדן… הן אמנם כי הוא לא היה מעודו מפונק באכילה, אך זאת ידע נאמנה כי טוב לו נתח אחד מן הלויתן מעשר שבטים של המלאך המשחית… האח מי יתן מותו בחדש ניסן"…
“רצונו של אדם זו היא אמונתו” יאמר משל הקדמוני, ולכן האמין גם ר' אברהמלי מדי שנה בשנה בחדש ניסן, כי הגיעה שעתו למות, ויעל כחוק וכמשפט על ערש דוי ויצוה אל ביתו וגם הכין את קרואיו, עשרה בטלנים “מחברא קדישא”, למען יתודו אתו לפני מותו. אמנם בבואם אליו בפעם הראשונה לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזנם, כי מעולם לא ראו עוד שכיב מרע בריא אולם כמוהו ומעולם לא שמעה עוד אזנם התפלה האחרונה נאמרה בקול אדיר וחזק כזאת הפעם. גם ר' אברהמלי נוכח איזה ימים אחרי כן כי אך מְשַׁטֶה היה בו המות, כי עוד לא קרובה ישועתו לבא, וכאשר עלה על ערש דוי כן ירד ממנו להתהלך בלב נשבר ונדכה בארצות החיים. ואמנם כל שורש מחלה לא היה בו, ולוּ גם קרה לו איזה מחלה, כי עתה בטח לא נתנה השמחה אשר הרחיבה את גבולה בלבו להתדבק בו כל צרכו. אך כל אלה לא מנעוהו מעלות בשנה הבאה שנית על ערש דוי, מהאמין שנית באמונה שלמה כי יומו האחרון בא ומקרֹא שנית לבעלי החבורה לבוא ולהתודות אתו לפני מותו. כן היה מעשהו מדי שנה בשנה, עד כי ידעו בעלי החבורה לבוא אליו בכל חדש ניסן גם מבלי הקרא, ואחד מהם חמד כפעם בפעם לצון לו, באמרו: לשנה הבאה כעת חיה נתראה שנית פה, או טוב מזה כי מכאן והלאה תטריח עצמך לבוא אלינו למען נתודה אתך, כי לאנשים מסוכנים כמוך טובה מאד התנועה!…
כן בגדה בו התקוה מדי שנה בשנה ותסובבהו בכחש עד מפח נפש. אמנם אחרי מועד ומועדים רחם ה' עליו וישלח לו את הדלקת, לא מחלה דמיונית, כי אם מחלה שיש בה ממש, מחלה עזה ונאמנה, אשר הפילה אותו על ערש דוי ותשנה את פניו, גם שדרה כחותיו ותשלח רזון בבשרו, עד כי לא האמין הרופא עוד בחייו, וגם בעלי החבורה, אשר התודו גם עתה אתו כפעם בפעם אמרו לו נואש, כי קולו נחבא ורק שפתותיו נעות. ובחדש ניסן באה לו המחלה, בעתה ובזמנה הכל עולה יפה. אין לשער רוב שמחתו וגילת לבו, ומי יודע אם השמחה הזאת לא גרשה את המחלה מהסתפח בו, לולא נולד לה אָח ורע, אשר היה לה תומך ועוזר, ויתן לה ידים לכלות את מעשיה, והאח ההוא אשר התרועע לה היה הפחד. הוא ראה כי יום ירדוף יום ועוד מעט והחדש ניסן איננו, ומי יודע אולי יאחר המועד?… הפחד הזה נתן עוז ותעצומות אל המחלה לעשות אתו כלה, וסוף כל סוף קרב יום המות ברחמיו העצומים ויכבה את נר חייתו – ביום השלישי לחדש אייר. –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.