רקע
נתן נטע סמואלי
חֲטָאִים וְחַטָּאִים

“יתמו חטאים מן הארץ, מי כתיב חַטָּאִים, חֲטָאִים כתיב!”

פתגם התלמוד הזה נשא תמיד על שפתי אבי, ופעם אחת היה הפתגם הזה לכלי מפץ בידו להכות אחור את אחד מצוררי עמנו ולהשיב את לבבו משנוא אותנו.

בבית אשר גרנו בו התגורר גם אחד הפקידים, והוא היה בכלל איש טוב וישר, אך שנאָה עזה כמות היתה עצורה בלבבו לכל איש אשר בשם ישראל יכונה, שנאה בלי מצרים, עד כי מראה איש יהודי וחזות פניו היו מעוררים את השנאה הכבושה בלבבו עד להשחית. להותו ולדאבון רוחו היה מכאובו נגדו תמיד, כי הבית היה מלא יהודים ככלוב מלא עוף, יהודים מכל המינים, גדולים וקטנים, זקנים ונערים, בחורים ובתולות, טף ונשים, וכל היהודים האלה בדי ריק יגעו לשפּר מעשיהם לפניו למען יסירו מהם עקשות פיו, כי בכל מעשיהם ותהלוכותיהם מצא תמיד אך מגרעות וערות־דבר. אם קדם האחד מהם את פניו בברכת שלום וירם מצנפתו לפניו; אז שפך בוז על זרע היהודים הזוחל כנחש ומלחך עפר רגלי כל עובר, ואם עבר אחד על פניו ולא שם לבו אליו, אז מלא פיו נאצות על עם המרי המתגאה ומתיהר ולא ישא פני איש. אם ראה איש מהיר במלאכתו ועושה עושר בתבונות כפיו, אז דבר סרה על עדת העברים האוהבת בצע ולא תדע שבעה; ואם ראה איש מהם הולך בחוץ על משעתנו באפס עבודה, אז היה כל העם בעיניו רודף קדים ומואס בכל עבודה ויגיע כפים. אם קמץ איזה יהודי בהוצאות ביתו אז התקלס בעם הכלי, השוכב כעכבר על הדינר וצובר פרוטה על פרוטה; ואם נהל אחד את ביתו ברחבה, אז דבּר רתת על פזרנות ישראל הבונה במרום עליותיו והולך בגדולות ובנפלאות ממנו. כה בקש תנואות כל היום, ולא על האחד לבד נתּכה חמתו, כי מן הפרט יצא ללמד על הכלל, ויהי כל עם ישראל בעיניו עם כבד־עון, זרע מרעים, אין עושה טוב בהם, אין גם אחד…

אכן רוח אחרת היתה את בתו הקטנה, הנקראת מושי – בת שש שנים רבת חן ויפי –; היא לא חשבה כאביה ולבבה לא לקח חלק בשנאתו ובקנאתו אל היהודים. עד עשרים פעמים ביום באה מכרכרת כּצביה קטנה אל ביתנו, ולמרות שנאת אביה לכל דבר הבא מזרע היהודים, מתוקה היתה לחכה הלביבה אשר נתנה לה אמי כפעם בפעם, מכל הלביבות אשר אכלה בבית אביה. כמעט באה אל ביתנו שלחה את ידה אל צרור־המפתחוֹת התקוע באפוד אמי, ולא חדלה מהניע אותו ומהשמיע קול צלצול, עד כי עלה על זכר אמי כי בין המפתחות האלה ימצא מפתח אחד הפותח שער המלתחה, וכי בהמלתחה הזאת תמצא הלביבה אשר דעת מושי הקטנה נוחה ממנה. וכמעט הושיטה לה אמי נתח מן הלביבה ההיא, שלחה בו מהר את שניה הקטנות והיפות, עד כי על הנשוך נראו עקבותיהן אחת, אחת. אחרי כן שבה בחק אמי, ואמי החליקה בידה את מחלפות ראשה, החלק וסלסל, עד כי הפילה שנה על עיניה. אך כמעט נמה שנתה נשמע קול האָמה בחדר החצוֹן: “מושי! מושי! שובי הביתה, כי אביך שאל עליך זה פעמים!” והילדה הנעימה היתה אנוסה לעזוב את משכבה – את חיק אמי, אשר שם ערבה עליה שנתה…

ובבית נתן עליה אביה קול רגזו:

“עודך מחזקת באולתך ותבואי אל בית היהודים, עד כמה פעמים הגדתי לך, כי לא ישר הדבר הזה בעיני!”

ומושי שתה לאביה בחלקות ותתרפק על צוארו.

“לו ידעת, אב יקיר לי!” אמרה בשפת חנף “איך השכנים האלה טובים המה לי, ואיך הם מאירים את פניהם אלי, כי עתה פיך הגיד לי: לכי ככל אות נפשך אל האנשים הטובים האלה!”

לשוא שחת אביה את דבריו באזניה להסביר לה, כי היהודים לא יוכלו היות אהובים וטובי לב. היא הוכיחה לו באותות ובמופתים כי לא כן הוא, כי הלא הלביבה מתוקה לחכה מאד והלביבה הזאת באה לה מיד דודתה היהודית, וכה עצמו ראיותיה עד כי נלאה אביה להוכיח לה את ההפך, וסוף סוף לא יכל לכלֹא משחוק שפתיו באמרו אל אשתו: “אין זאת כי היהודים האלה בעלי כשפים הם וימשכו בחבלי־קסם את לב בתנו אחריהם!” ואמנם כן היה, כי בעוד המה מדברים זה את זו, התחמקה הילדה מביתם, והיא ישבה עוד הפעם בחיק אמי וראשה כתם נשען על לבה, ואם לא מצאה את אמי בבית, אז התרפקה על “דודה” – כן קראה את אבי – ואבי באהבתו את הילדה הנעימה הזאת שעשע אותה על ברכיו ויתן מגדנות וממתקים אל פיה…

אמנם גם שנאת אביה את היהודים לא על חנם היתה, והוא ידע לתת לו חשבון על שנאתו וקנאתו להם, כי פעם אחת לקח מאיש יהודי אחד מן הדברים היקרים לו לאדם מכל חפצי אדמה, והמתת הזאת נהפכה לו לרוש פתנים ותשביעהו מרורות.

מאת מושי אהובת לבנו היתה נסבה, כי נגלה לנו באחד הימים ההם מקור שנאתו אל בני עמנו, והדבר כן היה…

באחד הימים ההם באה מושי אל ביתנו, לא כדרכה מאז עליזה וטובת לב, כי אם עצובה ונבוכה וראשה מט ושחוח כציץ־גנים אשר עבר עליו הסער.

עצבון הילדה הזאת נגע אל לבבנו, ומה גם ללב אבי, אשר אהב את הילדה הזאת כאחד מיוצאי חלציו, ולו היה לב רך ונפש טובה מאד…

“מה לך, חמדת לבי?” שאל אותה אבי ברחמיו העצומים.

הילדה לא ענתה דבר, אך מעיניה היפות נגרוּ הדמעות.

מראה הילדה בעיניה המלאות דמעה, יסף עוד לעורר את רחמי־אבי.

“אבל הגידי נא לי” הפציר בה אבי “מי פגע בך לרעה?..”

“בביתנו” פתחה הילדה את פיה בקול בוכים “גדול היום העצבון מאד, ולוּ ראה דודי היום את עצבון אבותי, כי עתה בכה גם הוא אתם הרבה בכי!”.

“ומה עבר עליהם, חמדת לבי?”

“פליאה דעת ממני לא אדע, אך רואה אנכי את פני אבי כי עצובים הם מאד, והוא הולך הלוך ובכה בבית וקורא לנו, כי מעתה נשבר לנו כל מטה לחם ואין לנו דרך אחרת כי אם לחזור על הפתחים, והוא יטרוף נפשו בכפו!”.

“אך הוא אומר כן בחפזו, ילדה נעימה!” נחם אותה אבי “בצוק רוח אנוש יעזוב עליו שיחו ולא ידע מה. שובי למנוחיכי, חמדת נפשי!”.

“לא כן, דודי!” התנגדה הילדה “אבי לא יחדול מבכות כל היום, וגם אמי תאנק דום ותבך באין הפוגות – אכן דבר הוא!..”

אבי היה אז בעל הון ונכסים, ולבבו היה תמיד מקור נאמן לאהבת הבריות, ואמנם די היה פה מלא חן כפי הילדה הנעימה הזאת להעיר ולעורר את רחמיו העצומים.

איזו פעמים הלך בחום לבבו הלוך ושוב בבית, אחרי כן לקח את מגבעתו ויעזוב את ביתו מבלי דבּר דבר…

מגמת פניו היתה אל השכן הנוצרי אשר זה לו היום הפעם הראשונה אשר דרך על סף בית.

בהודיע לו השפחה כי אבי מבקש לשחר את פניו, קפץ ממקומו כאלו פגעו הנחש…

“הצרה תבוא תמיד בלוית צרה אחרת” קרא בשצף קצף, “הנה היום בא שכני העברי אלי, והוא גם הוא אחת מן העלוקות המוצצות את דמינו בכל פה – מה לי ולו?”.

“אבל” התאמצה אשתו להשקיט את חמת רוחו “אל תדין אותו כל עוד לא ידעתו. אנכי רק זאת ידעתי, כי שכנינו העברים אוהבים הם את מושי בתנו, וזה לי האות כי אנשים טובים הם, ומי יודע?” –

“אנכי הוא היודע!” שסע אותה במרי רוחו “אנכי יודע כי העברים מביאים רק צרה ומשלחת אל הבית, גם טובם כחדק – אך מה לעשות – הוסיף ברוח נואש – אם נטל עלי לשתות מכוס התרעלה, אֶמצה עד הקבעת – יבוא נא גם היהודי הזה ויכלה בי את בני אשפתו!”…

נדבת לב אבי אשר האירה את פניו השקיטה ברגע הראשון את סערת רוחו ותלבבהו, עד כי פנה לו מקום לשבת על ידו…

“אל נא יפלא בעיני אדוני”, החל אבי בשובה ובנחת כדרכו תמיד, “כי באתי היום בראשונה להראות לפניך –”.

שכננו השמיע תחת לשונו איזו הברות בלתי מוּבנוֹת, אך הנה הגידו באר היטב את אשר בחבו, כי גם בפעם הזאת לא ישמח יותר מדי על בואו –

“אך שמעתי אומרים” הוסיף אבי “כי צורר אתה את בני־עמנו ולא תשא פני אחד מאתנו –”

עוד הפעם יצאו הברות בלתי מוּבנות מפיו, וגם הנה הגידו: “כדבריך, אדוני! אמנם כעשן אתם לעיני!”

“אך הפעם”, הוסיף אבי, “הציקתני רוחי לבוא אליך, יען שמעה אזני לי, כי באת במצר!”.

“ואתה ובני עמך” קרא שכננו אשר לא יכל עוד לשלוט ברוחו “תשמחו על מפלתי שמחה גדולה, כי הלא אך איש נוצרי אנכי – האם אין זאת?”

“אין זאת!” השיב אבי ברוח נכון “העברי איננו שמח לאיד רעהו, וגם בנפול אויבו לא ישמח, ומלבד זאת, אנכי נשבע לך בקדשי, כי לא מפי איש ישראל שמעתי את הדבר הזה –”

“ומי איפא הגיד לך כי בצרה אנכי?”

“בתך מושי הגידה לי זאת!”.

“בתי!” קרא בחמת רוח “זאת הפושקת שפתים תוציא כל אשר אתי בבית החוצה!”.

“אל נא תהי לך זאת לפוקה, כי אנכי בא הפעם להיות בעוזריך!”

השכן ואשתו הקריבו את כסאותיהם אל כסא אבי.

“אולי יש רצונך הטוב” אמר הפקיד במענה רך “ללות לי סכום מה, אז לא אשכח גמולך כל הימים, וגם הרבה ארבה לתת לך נשך ותרבית ככל אשר תשית עלי, כי הכסף דרוש לי הפעם לחלץ מצרה נפשי”.

“לא לוקח נשך אנכי” ענה אבי בלשון נמרצה “גם לא באתי אליך להרבות חילי, כי אם להיות בעוזריך כמצוה עלינו”.

“הלא כנוצרי נאמן אתה דובר אתי הפעם” קרא שכננו מבלי האמן למשמע אזניו.

“כעברי נאמן” הגיד אבי את דבריו, “או יותר נכון, הנני דובר אליך כאשר יאות אל העברי ואל הנוצרי לדבר אל גבר עמיתם, או נכון גם מזה, הנני דובר אליך כמצוה על האדם לדבּר אל האדם!”

“האדם אל האדם” חזר שכננו את דברי אבי “בזה צדקת, ידידי! כי הלא התלמוד מצוה עליכם במפגיע לרדף את כל איש אשר לא מבני אמונתכם הוא ולשנא אותו בלבבכם – האף אין זאת?”

“אין זאת!” השיב אבי גם בפעם הזאת “הדברים האלה שמעת מפי נרגן ודובר שקר, או מפי איש אשר לא שיח ולא שיג לו בכל הדברים הכתובים בתלמוד, כי התלמוד לא יצוה לנו לשטום איש את רעהו, כי תורת־חסד על לשונו!”

“תורת חסד!” קראו שניהם משתאים.

“אמנם כן” ענה אבי "התלמוד מצוה לנו לאהוב את כל איש ואף גם את החטאים, והוא משנן דברי נעים זמירות ישראל: יתמו חטאים מן הארץ “אל תקרא חֲטָאִים אלא חַטָּאִים!”.

“אמנם תורת חסד היא” אמר שכננו “ולולא שמעתי את הדברים האלה מפיך, כי עתה לא האמנתי, כי התלמוד עומד במדרגה גבוהה כזו!”

“ובכל זאת כדברי כן הוא!”.

“אך הלא זאת לא תוכל לכחד גם אתה, ידידי!” אמר השכן אחרי רגע קטן “כי נמצאו פשעים רבים אשר בצדק נוכל לכנותם פשעי־ישראל!

“לא! – אמנם יש פשעים, אבל לא פשעי־ישראל. מאת השם הזה היה נסבה, כי אתם מגוללים את חטאת האחד על העם כלו, וזה דרככם כסל לכם!”.

“אבל שפוט נא אתה, ידידי! האם לא נמצאו בעלי נשך ותרבית ביניכם המקשים את לבם כאבן ולא ידעו רחמים?!…”

“אמנם נמצאו אנשים כבדי לב בינינו, אך אין להם חלק ונחלה בשם ישראל, ולוּ גם יאָמנו דבריך כי נמצאו אנשים אשר מן הנשך לחמם נמצא, אז עלינו לשנות ולשלש את די בר התלמוד: “יתמו חטאים מן הארץ – חטאים, אבל לא חטאים”, תכלינה ותתמנה הסבות מן הארץ אשר תמריצנה אותם להחיות את נפשם מן הנשך, והסבות האלה, מי לא ידען? – אכן לא להתוכח אתך באתי הפעם אך לעזור לך בכל אשר לאל ידי, ולזאת אפוא הואל נא להודיעני: מה מבוכתך, למען נחשוב דרכנו ונדעה, במה אוכל לתת לך עזרתי?”.

“האמת אגיד לך” החל שכננו לספר, “כי שנאתי וקנאתי אל היהודים נולדו בי מן היום אשר נודעתי בראשונה אל האיש, אשר ממנו אספר לך הפעם. באחד הימים – ואנכי גרתי אז בעיר ק. הקרובה אלינו – בא אלי איש אחד, והוא אחד מן הנותנים כספם בנשך, וכפעם בפעם ראיתי אותו בעסק ודברים עם רעי העובדים אתי בלשכה אחת – וישת לי בחלקות באמרו, כי כל חפצו ואַותו לבא אתי בקשר־עסק, יען כי מצא אותי טוב וישר לפניו, ואנכי אוכל לשום בו מבטחי, כי הוא מתהלך במישור ובתמים עם אנשי סודו, לא ידחק את השעה ומאריך להם בכל עת זמן הפרעון, אם אין ידם משגת לשלם לו בעתו ובזמנו, וגם לא ירבה עליהם נשך ותרבית. הימים אז היו ימי הקארנעוואַל, ימי משוש ונשפי חשק, ודבריו החלקים מחמאות גם הם לקחו את לבבי, ובכן נרציתי לו ואקח ממנו חמשים כסף נגד שטר חוב על זמן של שלשה חדשים. שלשת החדשים חלפו כקצף על פני מים, ידי לא היתה משגת לשלם לו את נשיו, והוא ידע בכל אלה, ולכן אכפו עלי לשלם לו פי שנים בנשך ויארך לי זמן הפרעון עוד על שלשה חדשים. לשמור יום השלום היה קשה לי בפעם הזאת עוד יותר, כי הקרן עם הרבית ורבית דרבית, בנים עם בני בנים, הגדילו והכפילו את חובי, ומצוקתי זאת נתנה לו ידים, למשוך אותי בחבלים למעלה למעלה, והסך חמשים כסף היה בעוד ירחים אחדים בן מאה וחמשים כסף. בעזרת ידידי וקרובי עלתה בידי להנצל מתגרת ידו, כי בפעם הזאת שלמתי לו את נשיו. כצפור מפח נמלטתי מידו, ובחפזי נשיתי לדרוש ממנו את שטר חובי הפרוע. כל מעיני היה רק בחובי, כי הוא דכּא את חיתי, אכן השטר לא העיק לי ולכן נשיתיו. מלבד זה טרוד הייתי אז בהעתקת מקומי לעיר הזאת, סוף סוף, את שטרי שכחתי בידו…”

“מי יתן ויתמו חטאים מן הארץ!” שסע אותו אבי בפתגם התלמודי.

“אל מה ירמזון מליך?” שאל אותו שכננו…

“הלא גם קלות־ראש עון פלילי הוא” השיב לו אבי.

“צדקת, אדוני! קל הייתי בדעתי מאד, אך קלות דעתי זאת כאין היא נגד קלות הדעת הבאה בעקבה. העתקת ביתי ומגורי הביאה אתה הוצאה יתרה, ומאתה היתה נסבה כי באתי שנית במצר. ברגע הזה עלה לפני המסית והמדירו – בעל נשיי וכספו בידו. אנשים כמוהו מריחים באפם את ריח טרפם ממרחק כזרזיר מתנים. גם הוא חש את לחצי, וישחר פני ללוות סכום כסף מידו. במצר הייתי, בנשך לא הרבה הפעם, והחטא אשר פיך יקבנו “קלות דעת” גם הוא ארח לחברה את הטעמים האלה, ובכן לא בקשתי חשבונות רבים ואלוה לי ממנו מאה כסף. הפעם השליתי את נפשי בתקוה לשמור את מועדי. אכן מי ישער גודל מבוכתי, בהשיגי את מכתבו איזה ימים קודם זמן הפרעון, אשר שם יזהירני לשמור הפעם את יום השלום ולשלוח לו את כסף החוב שתי מאות וחמשים כסף, כי אין את נפשו להאריך לי את זמן הפרעון. נבהלתי ונרעשתי למראה עיני – איך ואיככה נהפכו מאת הכסף לשתי מאות וחמשים? אכן בעוד שני ימים נוכחתי לדעת כי נבל הוא ונבלה עמו, כי הכסף אשר כבר פרעתי לו, ידרוש שנית ממני, והוא בא בכח שטרי הפרוע אשר לא הושב לי ממנו!”

“מה אומר לך, אדוני? לוא היו אז העוז והמשרה בידי כי עתה הטבעתי את כל עמך למנער ועד זקן באש ובמים ולא הותרתי מהם פליט!” –

“וכל זאת בגלל עון האחד?” שאל אבי לתמו.

“אז היה כל העם בעיני כעלוקה גדולה המוצצת את דמינו בכל פה. אנכי העידוֹתי בו כי אזמינהו לדין, התחננתי, שועתי, הרגזתי עליו שמים וארץ, אך כל אלה היו ללא הועיל, הייתי גבר אין אֶיל, וידי לא היתה משגת לשלם לו גם את מאת הכסף אשר לויתי ממנו, ומה גם שתי מאות וחמשים, ובכן נאנסתי לשום בעפר פי, להתרפס לפניו ולהתחנן לו כי יאריך לי זמן הפרעון עוד על שלשת ירחים. אחרי רוב תחינה ובקשה התרצה לי, אך בתנאי כי שני הסכומים יכללו בשטר אחד והנשך יכלל גם הוא עמהם; ואנכי הייתי כשה נאלמה לפני גוזזיה ואכתב ידי על שטר חדש, וכן נהפך הסכום של מאתים וחמשים לחמש מאות כסף, כי הנשך היה הפעם נשיכת עקרב. היום תמו שלשת החדשים, ובבקר השכם באַני מכתבו, אשר בו יזמינני לשלם לו חמש מאות הכסף במועדם, כי אם לא אשמור לו הפעם את זמן הפרעון, אז דרוש ידרוש את כספו ממני בפלילים. איש כמוהו עלול לבצע את מחשבתו הרעה, ואז גרש אגרש ממשמרתי, ואין לי דרך אחרת כי אם לשים שק על מתני ולחזור על הפתחים, אני ואשתי ושני ילדי!”

“ואנכי אראה עוד דרך אחרת!” השיב אבי.

“ואי זה הדרך אשר אתה רואה, אדוני?!”

“כי אחזיק אנכי בימינך ואחלצך מן המצר…”

“אתה, אדוני! אתה אומר להושיע לאיש אשר לא קרוב ולא גואל הוא לך?…”

“בני אדם קרובים אלה לאלה ומחויבים לעזור איש את אחיו”, ענהו אבי ברוח נכון…

“חי אני!…” נשבע שכננו, ודמעותיו כמעט השקיעו את דבריו בחכו “חי אני, כי מימי לא ראיתי… נדיב־לב כמוך!…”

“אל תגדיל מעשי, ידידי!” ענה אבי בתום לב “כאשר אמרתי כן אקים. אנכי אעמיד במרחב רגלך, ובעוד ימים יהיה שטרך בידך. אך בדבר מאה וחמשים הכסף אשר גזל הנושך מידך, הוצא אוציא בחזקת היד את בלעו מפיו – מחר אנכי נוסע אתך יחד לעיר ק. עיר מגורו, וכיהודי אל בן עמו אדבר על לבבו, ולא ארף ממנו עד כי ישיב לך את הגזלה, ואם בדברים לא יוסר, אז אגיש משפטך אל הרב…”

“כאשר אחזה אני” אמר שכננו “לא ישמע בקול הרב”.

“ואיככה תוכל להגיד זאת מראש?”

כי בעל נשיי הוא אחד מן הנאורים, הוא לובש קצרים וקצוץ פאה הוא, ואיש כמוהו לא ישא פני רב!"

“בזה שגית, אך אם יקשה את לבו לבלתי שמוע בקול הרב, אז אביא אותו באלה ובשבועה, ואיש יהודי לא ישבע על שקר!!”

עוד המה מדברים זה אל זה והנה הילדה מושי באה אל החדר. ובראותה את אבותיה יושבים את אבי כאחים ורעים יחדו, עמדה רגע משתאה על סף הדלת ותבחן בעיניה את המסובים אל השלחן, והנה בפעם אחת אורו עיניה ותקפץ כאילה קטנה אל אבותיה.

“הנה הפעם” קראה בקולה הערב “סר יגונך מעליך, אבי, וגם את, אמי, לא תוסיפי להעצב עוד, האמנם?..”

“כן, חמדת נפשנו” ענה לה אביה “אך בכל אלה היתה יד שכננו הטוב והמטיב, ולו אנחנו מחויבים להודות!”

“הלא מראש ידעתי” קראה הילדה עליזה ושמחה “כי זה דודי לא יתן איש לראות תוגה, הלא גם על לבי דבר נחומים, עד כי שב רוחי בי ואֶהי שמחה!”

“צדקת, בת שעשועי” הסכים אביה “דודך זה הוא איש טוב ונדיב־לב ועליך לנשק את ידו!”

“אמנם אנכי הסכנתי לנשק גם את פיו!” קראה הילדה מטוב לב. –

“כן, חמדתנו, לכי ושקי גם את פיהו!”

כצבית חן עלתה מושי ותשב בחיק אבי וזרועותיה חובקות את צווארו.

“אבל מעתה” קראה הילדה אל אבותיה, מדי התרפקה על “דודה” “לא תניאון עוד אותי מלכת אל בית דודי ודודתי, האמנם, אבותי?…”

“לכי אל ביתם ככל אות־רוחך, חמדת נפשנו!” השיבו לה אבותיה מקרב ולב עמוק.


* * *


אבי הקים את דברו וממחרת היום ההוא נסע בלוית שכנו הנוצרי לעיר ק. הרחוקה איזה פרסאות מעירנו.

האיש אשר אליו היתה מגמת פניהם התגורר באחד הבתים הקטנים והשפלים המפוזרים ומפורדים מחוץ לעיר.

ברגע אשר באו בצל קורתו מצאו אותו יושב אל שלחנו, סופר ומונה שטרי המדינה הצבורים לפניו, וארגז כספו הברזל פתוח לרוחה, מבלי אשר ישבית רגע מעבודתו, וירמז להם בעיניו לשבת על הכסאות העומדים לפניו. הוא היה כבן חמשים שנה, בעל קומה ממוצעת, בעל פנים מלאים קמטים, עינים קטנות ודוקרות כעיני העיט, וזקן מגלח אשר שערותיו הצומחות מחדש היו קשות וזקופות כשערות החזיר.

כרבע שעה ישבו דומם לפניו, והוא סופר ומונה את שטרותיו ובוחן את כל אחד ואחד לעין־השמש ועושה אותם אגודות אגודות, עשרות לעשרות ומאות למאות. ככלותו עבודתו שם את השטרות תכריך, תכריך אל ארגזו, וישם פניו אליהם בתמכו את סנטרו על כפפות ידיו.

“עתה הנני לעבדכם, אדוני!” אמר בקולו החודר ונוקב כקול העורב “מבלי ספק באת, אדוני הפקיד, לשלם לי את נשיי, והדבר ישר ונכון: אתה תתן לי המאות ואנכי לך השטרות. ראשית כל הלואה הוא הפרעון, אנכי נותן כספי במזומנים ועל הלוה לשלם במזומנים והכל על מקומו יבוא בשלום. – אך מי האדון השני? – הפסיק את דבריו בשימו את עינו על אבי – אולי בא האדון הזה אתך לתת ערובתו, או בא הענין אחר?”

“הוא ידידי ואיש בריתי” השיב שכננו.

“אם כן השערתי נכונה, כי בא אתך לתת ערבתו בחפצך להאריך זמן הפרעון. גם הדבר הזה ישר בעיני. איש כמוני מוכן ומזומן לכל דבר. מובן מאליו כי עלי לדעת בתחלה אם בעל בטחון הוא, אם ידו משגת לשלם. הלא מלתי כבר אמורה: הפרעון הוא ראשית כל הלואה. אנכי הולך במישור ובצדק עם בעלי משה ידי, אך דורש אנכי מאתם שטרות אשר יש בהם בטחה. עוד לנו שמונת ימים עד יום הפרעון – אמר אל אבי – ולכן יודיעני אדוני את שמו ואת כתבתו, למען אחקר היטב אם יש לי לבטוח בו.”

“אינני בא אליך לתת ערובתי” השיב לו אבי “כי אם להעמיד את עסקו על נכונה!”

“על נכונה!” קרא בקול דק וממושך “מה לנו לבקש חשבונות הרבה? הוא יתן לי את כספי ואנכי אתן לו את שטרו, ואין לנו עוד דין ודברים איש את רעהו!”

את כספך!” שנה אבי את דבריו “אבל לא הכסף אשר לא לוה מאתך. האיש הזה שכח מקחת ממך בחזרה את שטרו הפרוע ואתה אמנם שכחת ותדרוש בשטר הזה שנית את כספך אשר כבר שלם לך – ובגלל הדבר הזה אנכי בא אליך להעמיד הדבר על נכונה!”

“שטר פרוע!” קרא בקול הומה בהתנועעו הנה והנה, כאילו שפכו מים רותחים על בשרו “כזאת ספר תספר לילדים קטנים, אך לא לאיש אשר מוח בקדקדו. הכל יודעים כי אין אדם עוזב את שטרו הפרוע ביד המלוה, ונוסף על אלה, הנה הוא בעצמו כלל את השטר הקודם עם השטר האחרון לחשבון אחד, וזה האות כי לא היה לו שום טענה ומענה נגדי!”

“אתה, אדוני, הנחת את החרב על צוארו ותאמר לו: “כזה עשה!” ולכן היה אנוס למלאות רצונך. אמנם האיש הזה הוא בעל אשה ובנים, ולבך גם הוא יגיד לך כי עון פלילי הוא לפשוט עור אנשים בחוץ ולהביא הגזלה אל תוך ביתך!”

“עון פלילי או לא עון פלילי – אחת היא. אם יש לו לאיש הזה איזו טענה נגדי יגיש את משפטי אל השופט!”

“אבל במקום שאין השופט יכול להוכיח את האמת, אז עלינו למסור את הדין אל השופט הגבוה ממנו היודע ועד”.

“ומי הוא זה השופט?”

“הלב – הוא הדין ומוכיח ויודע ועד!”

“לכיס אין לב כי אם בטן!”

“ובעל הכיס?”

“על בעל הכיס להתאחד עם כיסו, ואלה המשליטים את לבם על כיסם, ושלחו בו המגערה – אמנם מה לנו להרבות דברים של מה בכך? אנכי דורש את חובי ושטרי בידי – ודבר שפתים אך למחסור!…”

“וחלול השם?” שאל אבי בקצף “הטרם תדע כי גזל ואכזריות כאלה הבאים מאיש יהודי מביאים חלול השם ומכשול רבים?…”

“מאיש יהודי” שנה את דברי אבי בתמהון רב “חי אני, כי לא אדע ולא אבין דבריך!”

“אל נא תעשה עצמך כאיש בער לא ידע – כמוני כמוך עברים אנחנו, וחוב משנה על העברי להזהר מחלול השם!”

“עברי אנכי!” קרא בקול שחוק פרוע, ויחזק בשתי ידיו את בטנו לבלי יבקע מקול השחוק המניע כל אבריו "עברי אנכי… שחוק עשה לי האיש הזה, הוא יחשבני לעברי – אודך על חסדך ואמתך, אמנם אין לי חפץ בשם הכבוד הזה. אבותי ואבות אבותי מדור דורים לא היו מבני העם השותים לעג כמים, הרודפים גזל וחמס, הבולעים חיל זרים, מבני העם אשר… ובדברו הורה באצבע על הקיר, והנה שם תמונות מתמונות שונות המציגים צלמי קדשיהם… “מי התעה את רוחך לאמר כי מזרע היהודים אנכי? לא עברי אנכי ולא בן עברי, כי אם נוצרי נאמן למשיחו!…”

אין לשער את גודל מבוכת אבי ושכנו בשמעם את הדברים האלה, אשר פקחו עיניהם לראות כי משגה אתם, כי האיש הזה אשר היה כעברי בעיניהם, הוא נוצרי מלדה ומבטן –

אמנם אבי התעודד כרגע.

“אם כן” אמר אליו במנוד ראש “לגבר עמיתך אתה עושה כן, לבעל בריתך ואמונתך – ואת המצוה לאהוב איש את רעהו אתה דש בעקבך!”

“העסק לא ידע מאהבת רעים” השיב בקצור נמרץ.

“ואם יביאך השופט באָלה ובשבועה?”

“הנני מוכן ומזומן בכל רגע להשבע!”

“הנה כי כן” אמר אבי אל שכנו “אל נא נוסיף עוד להשחית את דברינו, כי על נקלה הוא לאיש כמוהו להשבע על שקר, הוא לא ידע תוכחת־לב ומוסר כליות”, ובדברו הוציא את הכסף מאמתחתו ויתן על ידו באמרו: “הנה הכסף, השב לנו את השטר!”

עיני האוהב־בצע נוצצו כברקים למראה הכסף.

“לזה יקרא בעל חוב!” קרא מטוב לב, בשימו את השטר על ידו “ועם כמוך שמח אני לבא בעסק ודברים, זאת הפעם אנכי רואה כי אנשי יושר עומדים לפני!”

“אכן אנחנו לא נוכל להגיד כאלה גם עליך!” ענה אבי בלשון חדה, ובדברו משך את שכנו, העומד נבוך ונדהם כל העת, אחריו, ויעזוב עמו את בית הנושך.

“ובגלל העברי הזה” אמר אבי אל שכנו בהיותם בדרך “היית עלול להטביע את כל העברים כדם ובמים להשמיד כל זכר מהם. פיך יענה בו הפעם: האם איש עברי הוא? לא! האם נוצרי הוא? גם זה לא! כן המה כלם העושים נבלה כמוהו, לא עברים ולא נוצרים. החטאים אינם תלוים בדת, וכל האומר פשעי־ישראל או פשעי־נוצרים אינו אלא טועה. כל איש החוטא נגד חקי המוסר הוא פושע, אחת היא אם ישראל או אם נוצרי הוא. ובכן אני קורא ושונה את פתגם התלמוד: אל תקרא חַטָּאִים אלא חֲטָאִים!”


* * *


למן היום ההוא חדל שכננו מהיות צורר היהודים. אין אני מחליט כי כל היהודים אשר ראה מאז היו כלם זכים מכל חטא ועון, אבל הוא לא טפל את העון בדת או בעם, מתעב היה את החוטאים על כי חוטאים הם, על כי אנשים רעים הם, אבל לא תלה את האשמה בעמם ובאמונתם, גם היה דן מן העת ההיא את כל אדם לכף זכות, ולא אחת ושתים הוציא את רוחו נגד הסבות, אשר הן מקור משחת לכל רע ולכל חטא ועון בתבל, ובכל עת הזכיר בשם אבי את פתגם התלמוד: “אל תקרא חַטָּאִים אלא חֲטאִים!”

לא כן בתו הנחמדה, הילדה מושי, היא באחת, כי מכל הדודים והדודות אשר לה, הכי נכבד בעיניה דודה היהודי ודודתה היהודיה, והלביבה היהודית תמתק לחכה מכל הלביבות שבעולם. לאשרה לא שמע את דבריה אלה אחד מן האנטיסימיטים, כי לוא הגיעו דבריה לאזניו, כי עתה שפך חרון אפו על היהודים המסיתים ומדיחים את הנוצרים מאמונתם, ועל הילדה הזאת חרץ את משפטו! זאת הקטנה התיהדה מכף רגל ועד ראש. –


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!