תאוה גדולה ועצומה התלקחה בלב ר' אברהמלי הבטלן, תאוה זרה מאד, ולה התמכר בגופו ובנפשו, היא היתה שיחתו כל היום ושעשועו – בלילה, בה שם מעינו והיא היתה תקותו וכל מאויו. התאוה הזאת היתה – למות בחדש ניסן.
התאוה הזאת באה בלבו אחרי כי שתה לרויה מכות מרורים ונפשו היתה שכורה מיגון, מעוצב, מפחד־מות ומבלהות־שאול. הוא היה בעל פחד מאין כמוהו, ירא וחרד תמיד משואת־פתאם; ולא מבטן בא הפחד הזה בלבו, אך אבותיו היו בעוכריו, אבותיו באהבתם הנפרזה גזלו מנוחתו ושלות־רוחו ויביאו לו פיק ברכים ומוג־לבב. בספורי שדים ורוחות ישנו אותו בעודנו ילד. אם חש איזה כאב הרימו קול צעקה ומרה ויעשו לו מספד כתנים. להגן עליו מרוח־רעה צנפו אותו כדור בחתולים ובכסתות. בחורף סגרו אותו בין קירות ביתם למען לא תאחזהו צנה ובקיץ למען לא יתחמם. כן המיטו עליו בלהות כל היום עד בואו לשנות בחרות, ובימים ההם מתו עליו והוא נשאר כערער בערבה, באין כח ועצמה, באין דעת ותבונה, נבדל מן החיים אשר היו לו למחתה, נבדל מן האנשים אשר רוחם זרה לו ונכרת מכל חפצי־אדמה אשר היוּ מוקשי־מות בעיניו, ויהי לאיש אין אונים, לאיש אובד עצות, לאיש הולך על גחלים, בורח מצלוֹ וחרד מקול עלה נדף…
למען ישוה הקורא לעיניו את האיש הזה ואת תכונות רוחו, אני לתת לפניו איזה פסוקים מקוטעים מחייו…
פעם אחת התפרץ בחצי הלילה מחדר אהלו ויחרד בית ויושביו בקול זעקה ומרה:
“קומו, נוסו מן הבית כי מות בתוכו!”
כל גרי הבית נבהלו לקולו ויחרדו איש איש ממטתו וכלם נסבו עליו ערומים ויחפים ואימת מות על פניהם:
“מה נהיתה? הגד? מה נהיתה?…”
“פרץ בחומה!” קרא במהומת רוחו “עוד רגע והבית יהיה מעי מפלה!!..”
אך אחרי רוב עמל ויגיעה הצליח בידם להציל מפיו שורש דבר, והדבר כן היה:
כדרכו תמיד חפש גם בלילה ההוא בעלותו על יצועו אחרי ענין רע לענות בו, וכאשר חפש כן מצאו לעיניו נגלה פתאם רסיס קטן על הקורה ממעל. בתאות נפש נפל על המציאה הזאת ותהי לכלי יוצר בידו לענות את נפשו. מה נורא הפרץ – הגה ברוחו –מרגע לרגע יתגדל ויתרחב ויפער פיו לבלי חוק לבלענו חיים. ומי יתפלא על זאת? הלא הבית כבר בלה מזוקן, עמודיו יתפוררו כי אכלם רקב, הבדים אך קורי עכביש, הקורה תולה על בלימה, והפרץ, אהה, מה נורא הפרץ! – למען הסר המראה הנבהל הזה מנגד עיניו כבה הנר, אך ללא הועיל, כי לבו הלך אחרי תאותו, והפרץ הנורא לא ימוש מנגד עיניו, ונהפוך הוא, עוד יגדל מרגע לרגע ויהי לזועה; עין בעין יראה איך ימך המקרה, ובאזניו ישמע קול שריקות הבדים בנטותם לנפול, גם אבק החומה יחוש הפעם נופל וסוטר על פיו, וכענק־ברזל סובב ומחנק את צוארו עד כי כמעט תצא רוחו. בכל מאמצי־כחו ישום וישאף. אהה חייו תלואים לו מנגד, עוד רגע ויהיה למשיסה; ובחשבו ככה התפרץ ערום ויחף מן הבית, בלב מלא שממון ותמהון: מי האיש החפץ חיים ינוס מן הבית, כי מות בתוכו!! –
פעם אחרת הלך בחוץ וירא והנה אחד הכלבים הולך אחריו. כמעט ראָהו בא פחד־פתאם בלבבו, והפחד ההוא העיר רעיון נורא בקרבו: הכלב הזה שונה מאד מכל הכלבים ומראהו מעורר תמהון. זנבו סרוח על האדמה, לשונו תלויה מעל פיו, גם יעלה קצף, והוא סובב הולך לא כדרך כל הכלבים אשר ראה עד עתה; אין זה כי אם כלב שוטה הוא! ומה יעשה אם ישוך הכלב הזה את עקבו, אז ישתטה גם הוא ויהיה ככלב לכל דבר, ינבח וילך על ארבע ויהיה לזועה. בחשבו כדברים האלה נפלה עליו אימה גדולה וינס בפחי־נפש ממקום הסכנה, ובראות הכלב כי בורח הוא, החל לרדוף אחריו, והוא נס וצועק בקול חודר כליות: הושיעו, הצילו! כלב שוטה רודף אחרי!..
עוד בפעם אחרת ראה את אחד משוטרי העיר הולך אחריו: כמדומה לו כי השוטר הזה נתן עיניו בו ויבחנהו בעפעפיו, עתה ברור הדבר בעיניו כשמש כי מתחקה הוא על שרשי רגליו וישמור את צעדיו זה שעות שתים ויותר. בכל מקום אשר ילך ילך גם הוא ויספח כצל על ידו! אין זה כי נעליו אשר על רגליו המה ימשכו עיני השוטר עליו. ויש שורש בדבר: הנעלים האלה קנה לפני ימים אחדים מאיש לא נודע לו, וזה ימים אחדים אשר נמצא חלל לפני שער העיר ונעליו היו פשוטים מעל רגליו. ומי יודע, אולי היה האיש אשר מכר לא את הנעלים הרוצח בעצמו, והנעלים אשר ילבש עתה על רגליו המה הנעלים אשר ילבש החלל, והשוטר יכירם. לולא זאת, מדוע ישים אָרבו לו? עתה יאסור אותו בזקים ויביאהו לפני השופטים והמה יחרצו משפטו למות, והוא נקי מכל חטא…
כה ברא לו יום יום ברוח דמיונו משחיתים וכלי ענוי לענות את נפשו, ובכל מדרך כף רגל ראה סכנת מות, עד כי היו לו חייו המלאים שואָה ומגור למשא, ולא אחת ושתים גמר בלבבו לשים קץ לחייו, ומי יודע אם לא השלים את עצתו, לולא אנה המקרה לידו דבר אשר הפר את מחשבתו.
באחד הימים שמע שני בטלנים משוחחים חד את אחד בבית המדרש על אדות הדברים המגיעים לאדם אחרי המיתה, מחבוט הקבר ומשערי הגיהנם, והשיחה הזאת משכה אותו בחבלי קסם אל חברתם למען שמוע מה המה מספרים זה לזה…
“האמנם” שאל אותם בכל אות נפשו “האמנם גדלו כל כך הענוים אחרי המיתה?”
“ואתה עודך שואל, פתי!” השיב אחד מהם בלעג, “היה נכון בטוח כי שם לא ימציאו לך לביבות מרבכות בשמן – שם שבטים נכונו לנו!”
ר' אברהמלי כרה לו אוזן לשמוע.
“ואיש צדיק כי ימות” שאל לתמו “היוסר גם הוא?”
"הצדיקים יבואו על שכרם, אבל גם הם לא ינקו ממצרי שאול בשבעת הימים הראשונים אחרי מותם, ולאלה יקרא “חבוט הקבר”.
אברהמלי חרד כעלה נדף.
“אם כן” שאל בקול תלונה “מה חפץ לצדיק כי יצדק?”
“אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” השיב השני.
“התוכל להודיעני, מה המה מצרי שאול?” שאל ר' אברהמלי בתענוג וענוי נפש גם יחד.
“קום קרא ב”ראשית חכמה" שער הגיהנום אז תדע מה המה מצרי שאול: כמעט יסגר הקבר יהוא אחד ממלאכי חבלה המלא עינים מראשו ועד כף רגלו ויכה בשבט־לוהט על הקבר ויבקענו…
“ויבקענו” חזר אחריו ר' אברהמלי בקול חרד “מה נורא הדבר!”.
“אז יפתח מלאך המשחית את פיו” הוסיף השני “וברקים יתמלטו, ומתוך הברקים והלפידים יוצא הקול, קול חורד כליות ולב: מה שמך?”
“אהה, סמר בשרי!” יקרא אברהמלי במחתת־רוחו “ומה יענה המת?…”
“המת יגמגם בשפתיו ולא ידע מה לענות, כי אין זכרון לו, אך המלאך יך אותו בשבט־אשו אחת ושתים וירעים בקולו: בן אדם, מה שמך?”…
ר' אברהמלי דמה בנפשו כי המלאך בעל רבבות העינים עומד לפניו וידו המחזקת שבט לוהט נטויה עליו להכותו…
“ואיך יוכל המת האמלל לשאת מכות אכזריות כאלה?” שאל בחלחלה.
"אמנם המכות האלה יכו בתמהון את המת עד אפס כח, אך המלאך יפיח כפעם בפעם נשמת חיים באפו ויוסיף להכותו, זה מעשהו יום יום עד תום שבעת ימי האבל, ולאלה יקרא “חבוט הקבר”…
הדברים הנעימים והנחומים האלה אשר שמע ר' אברהמלי מפי הבטלן, המה לא נתנו לו לשים קץ לחייו, כי מה יואיל לו אם ינוס עד בור, אם אין מנוס גם בשאול.
מן העת ההיא סר פחד הפרץ בקיר מנגד עיניו, גם הכלב ושוטר העיר לא הפילו עוד חתיתם עליו, כי כל מעינו היה אך “בחבוט הקבר”. הוא לא ירא עוד מפני המות כי אם מפני אחר המות…
משכבו נהפך לו לתופת ומלאך המשחית עומד לפניו כל הלילה לשרתו בשבטו הבוער באש, והוא מתחולל ושואג מעצמת מכאוביו…
מי יודע אם לא אבד האמלל הזה בעצבו שארית עשתנותיו ולא יצא כליל מדעתו, לולא הזמין לו ה' תקוה חדשה. אשר עלתה פּתאם כככב מאיר לפניו ותאר את מבוכתו.
פעם אחת ישב ר' אברהמלי כדרכו תמיד בבית המדרש אחורי התנור הגדול הבוער כאש של גיהנום, ויתענג על רב טוב בשומו כל מעיני במלאכי חבלה ובמצרי שאול, אשר היו שעשועיו כל היום, והנה אחד מתושבי בית המדרש אשר התרועע לו תמיד מניח את ידו על כתפו ושואל אותו ברחמים גדולים:
“מדוע פניך זועפים, ידידי?..”
“מה לא יתאונן אדם חי” השיב ר' אברהמלי באנחה שוברת לב “אם ישוה נגד עיניו את יום המיתה”…
“מות ישרים איננה מיתה” ענה השני נחומים “כי שכר טוב צפון להם בעולם הבא”…
“ומצרי שאול וחבוט הקבר?” התנגד ר' אברהמלי “הלא הם צפונים גם להם”.
“חבוט הקבר” שנה אחריו השני “אבל צדיקים גמורים יצאו מן העולם בעתם ובזמנם ולא ידעו מצרי שאול, אך הולכים ישר לעדן אלהים”.
“לא ידעתי מה אתה שח” ענהו ר' אברהמלי משתאֶה “האמנם יש מפלט מחבוט הקבר?”…
“כן הוא, הטרם תדע כי כל הזוכה למות בחדש ניסן חפשי הוא מחבלי שאול?”…
כאיש היוצא בפתע פתאם מחשכה לאור גדול, כן היה ר' אברהמלי בעיניו… עוד לא נוחלה תקותו, עוד יש פתח תקוה!"…
“האמת נכון הדבר?” שאל בגיל וברעדה.
“נכון כנכון היום, קום קרא בספרים”! השיב השני, מדי פתחו לפניו את אחד הספרים.
מן היום ההוא ומעלה החל פרק חדש בחייו, חבלי שאול נסו כצללים מפני הדר גאון התקוה אשר עלתה כשמש לפניו, התקוה – למות בחדש ניסן.
דמיונו קל הכנפים מצא עתה כר נרחב להרקיע למרומים. גן־העדן לפניו בכל הדרו, רבותים אלפי שנאן… מלאכי אלהים משיקים בכנפיהם… צדיקי עולם יושבים על כסאות זהב ועטרותיהם בראשיהם ומלאכי אלהים עומדים עליהם לשרתם… שלחן ה' העשוי מעצם השמש… נתח טוב מן הלויתן ומן שור הבר… ר' אברהמלי בלע רוקו וילקק אצבעותיו מרוב תאוה ועדן… הן אמנם כי הוא לא היה מעודו מפונק באכילה, אך זאת ידע נאמנה כי טוב לו נתח אחד מן הלויתן מעשר שבטים של המלאך המשחית… האח מי יתן מותו בחדש ניסן"…
“רצונו של אדם זו היא אמונתו” יאמר משל הקדמוני, ולכן האמין גם ר' אברהמלי מדי שנה בשנה בחדש ניסן, כי הגיעה שעתו למות, ויעל כחוק וכמשפט על ערש דוי ויצוה אל ביתו וגם הכין את קרואיו, עשרה בטלנים “מחברא קדישא”, למען יתודו אתו לפני מותו. אמנם בבואם אליו בפעם הראשונה לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזנם, כי מעולם לא ראו עוד שכיב מרע בריא אולם כמוהו ומעולם לא שמעה עוד אזנם התפלה האחרונה נאמרה בקול אדיר וחזק כזאת הפעם. גם ר' אברהמלי נוכח איזה ימים אחרי כן כי אך מְשַׁטֶה היה בו המות, כי עוד לא קרובה ישועתו לבא, וכאשר עלה על ערש דוי כן ירד ממנו להתהלך בלב נשבר ונדכה בארצות החיים. ואמנם כל שורש מחלה לא היה בו, ולוּ גם קרה לו איזה מחלה, כי עתה בטח לא נתנה השמחה אשר הרחיבה את גבולה בלבו להתדבק בו כל צרכו. אך כל אלה לא מנעוהו מעלות בשנה הבאה שנית על ערש דוי, מהאמין שנית באמונה שלמה כי יומו האחרון בא ומקרֹא שנית לבעלי החבורה לבוא ולהתודות אתו לפני מותו. כן היה מעשהו מדי שנה בשנה, עד כי ידעו בעלי החבורה לבוא אליו בכל חדש ניסן גם מבלי הקרא, ואחד מהם חמד כפעם בפעם לצון לו, באמרו: לשנה הבאה כעת חיה נתראה שנית פה, או טוב מזה כי מכאן והלאה תטריח עצמך לבוא אלינו למען נתודה אתך, כי לאנשים מסוכנים כמוך טובה מאד התנועה!…
כן בגדה בו התקוה מדי שנה בשנה ותסובבהו בכחש עד מפח נפש. אמנם אחרי מועד ומועדים רחם ה' עליו וישלח לו את הדלקת, לא מחלה דמיונית, כי אם מחלה שיש בה ממש, מחלה עזה ונאמנה, אשר הפילה אותו על ערש דוי ותשנה את פניו, גם שדרה כחותיו ותשלח רזון בבשרו, עד כי לא האמין הרופא עוד בחייו, וגם בעלי החבורה, אשר התודו גם עתה אתו כפעם בפעם אמרו לו נואש, כי קולו נחבא ורק שפתותיו נעות. ובחדש ניסן באה לו המחלה, בעתה ובזמנה הכל עולה יפה. אין לשער רוב שמחתו וגילת לבו, ומי יודע אם השמחה הזאת לא גרשה את המחלה מהסתפח בו, לולא נולד לה אָח ורע, אשר היה לה תומך ועוזר, ויתן לה ידים לכלות את מעשיה, והאח ההוא אשר התרועע לה היה הפחד. הוא ראה כי יום ירדוף יום ועוד מעט והחדש ניסן איננו, ומי יודע אולי יאחר המועד?… הפחד הזה נתן עוז ותעצומות אל המחלה לעשות אתו כלה, וסוף כל סוף קרב יום המות ברחמיו העצומים ויכבה את נר חייתו – ביום השלישי לחדש אייר. –
“יתמו חטאים מן הארץ, מי כתיב חַטָּאִים, חֲטָאִים כתיב!”
פתגם התלמוד הזה נשא תמיד על שפתי אבי, ופעם אחת היה הפתגם הזה לכלי מפץ בידו להכות אחור את אחד מצוררי עמנו ולהשיב את לבבו משנוא אותנו.
בבית אשר גרנו בו התגורר גם אחד הפקידים, והוא היה בכלל איש טוב וישר, אך שנאָה עזה כמות היתה עצורה בלבבו לכל איש אשר בשם ישראל יכונה, שנאה בלי מצרים, עד כי מראה איש יהודי וחזות פניו היו מעוררים את השנאה הכבושה בלבבו עד להשחית. להותו ולדאבון רוחו היה מכאובו נגדו תמיד, כי הבית היה מלא יהודים ככלוב מלא עוף, יהודים מכל המינים, גדולים וקטנים, זקנים ונערים, בחורים ובתולות, טף ונשים, וכל היהודים האלה בדי ריק יגעו לשפּר מעשיהם לפניו למען יסירו מהם עקשות פיו, כי בכל מעשיהם ותהלוכותיהם מצא תמיד אך מגרעות וערות־דבר. אם קדם האחד מהם את פניו בברכת שלום וירם מצנפתו לפניו; אז שפך בוז על זרע היהודים הזוחל כנחש ומלחך עפר רגלי כל עובר, ואם עבר אחד על פניו ולא שם לבו אליו, אז מלא פיו נאצות על עם המרי המתגאה ומתיהר ולא ישא פני איש. אם ראה איש מהיר במלאכתו ועושה עושר בתבונות כפיו, אז דבר סרה על עדת העברים האוהבת בצע ולא תדע שבעה; ואם ראה איש מהם הולך בחוץ על משעתנו באפס עבודה, אז היה כל העם בעיניו רודף קדים ומואס בכל עבודה ויגיע כפים. אם קמץ איזה יהודי בהוצאות ביתו אז התקלס בעם הכלי, השוכב כעכבר על הדינר וצובר פרוטה על פרוטה; ואם נהל אחד את ביתו ברחבה, אז דבּר רתת על פזרנות ישראל הבונה במרום עליותיו והולך בגדולות ובנפלאות ממנו. כה בקש תנואות כל היום, ולא על האחד לבד נתּכה חמתו, כי מן הפרט יצא ללמד על הכלל, ויהי כל עם ישראל בעיניו עם כבד־עון, זרע מרעים, אין עושה טוב בהם, אין גם אחד…
אכן רוח אחרת היתה את בתו הקטנה, הנקראת מושי – בת שש שנים רבת חן ויפי –; היא לא חשבה כאביה ולבבה לא לקח חלק בשנאתו ובקנאתו אל היהודים. עד עשרים פעמים ביום באה מכרכרת כּצביה קטנה אל ביתנו, ולמרות שנאת אביה לכל דבר הבא מזרע היהודים, מתוקה היתה לחכה הלביבה אשר נתנה לה אמי כפעם בפעם, מכל הלביבות אשר אכלה בבית אביה. כמעט באה אל ביתנו שלחה את ידה אל צרור־המפתחוֹת התקוע באפוד אמי, ולא חדלה מהניע אותו ומהשמיע קול צלצול, עד כי עלה על זכר אמי כי בין המפתחות האלה ימצא מפתח אחד הפותח שער המלתחה, וכי בהמלתחה הזאת תמצא הלביבה אשר דעת מושי הקטנה נוחה ממנה. וכמעט הושיטה לה אמי נתח מן הלביבה ההיא, שלחה בו מהר את שניה הקטנות והיפות, עד כי על הנשוך נראו עקבותיהן אחת, אחת. אחרי כן שבה בחק אמי, ואמי החליקה בידה את מחלפות ראשה, החלק וסלסל, עד כי הפילה שנה על עיניה. אך כמעט נמה שנתה נשמע קול האָמה בחדר החצוֹן: “מושי! מושי! שובי הביתה, כי אביך שאל עליך זה פעמים!” והילדה הנעימה היתה אנוסה לעזוב את משכבה – את חיק אמי, אשר שם ערבה עליה שנתה…
ובבית נתן עליה אביה קול רגזו:
“עודך מחזקת באולתך ותבואי אל בית היהודים, עד כמה פעמים הגדתי לך, כי לא ישר הדבר הזה בעיני!”
ומושי שתה לאביה בחלקות ותתרפק על צוארו.
“לו ידעת, אב יקיר לי!” אמרה בשפת חנף “איך השכנים האלה טובים המה לי, ואיך הם מאירים את פניהם אלי, כי עתה פיך הגיד לי: לכי ככל אות נפשך אל האנשים הטובים האלה!”
לשוא שחת אביה את דבריו באזניה להסביר לה, כי היהודים לא יוכלו היות אהובים וטובי לב. היא הוכיחה לו באותות ובמופתים כי לא כן הוא, כי הלא הלביבה מתוקה לחכה מאד והלביבה הזאת באה לה מיד דודתה היהודית, וכה עצמו ראיותיה עד כי נלאה אביה להוכיח לה את ההפך, וסוף סוף לא יכל לכלֹא משחוק שפתיו באמרו אל אשתו: “אין זאת כי היהודים האלה בעלי כשפים הם וימשכו בחבלי־קסם את לב בתנו אחריהם!” ואמנם כן היה, כי בעוד המה מדברים זה את זו, התחמקה הילדה מביתם, והיא ישבה עוד הפעם בחיק אמי וראשה כתם נשען על לבה, ואם לא מצאה את אמי בבית, אז התרפקה על “דודה” – כן קראה את אבי – ואבי באהבתו את הילדה הנעימה הזאת שעשע אותה על ברכיו ויתן מגדנות וממתקים אל פיה…
אמנם גם שנאת אביה את היהודים לא על חנם היתה, והוא ידע לתת לו חשבון על שנאתו וקנאתו להם, כי פעם אחת לקח מאיש יהודי אחד מן הדברים היקרים לו לאדם מכל חפצי אדמה, והמתת הזאת נהפכה לו לרוש פתנים ותשביעהו מרורות.
מאת מושי אהובת לבנו היתה נסבה, כי נגלה לנו באחד הימים ההם מקור שנאתו אל בני עמנו, והדבר כן היה…
באחד הימים ההם באה מושי אל ביתנו, לא כדרכה מאז עליזה וטובת לב, כי אם עצובה ונבוכה וראשה מט ושחוח כציץ־גנים אשר עבר עליו הסער.
עצבון הילדה הזאת נגע אל לבבנו, ומה גם ללב אבי, אשר אהב את הילדה הזאת כאחד מיוצאי חלציו, ולו היה לב רך ונפש טובה מאד…
“מה לך, חמדת לבי?” שאל אותה אבי ברחמיו העצומים.
הילדה לא ענתה דבר, אך מעיניה היפות נגרוּ הדמעות.
מראה הילדה בעיניה המלאות דמעה, יסף עוד לעורר את רחמי־אבי.
“אבל הגידי נא לי” הפציר בה אבי “מי פגע בך לרעה?..”
“בביתנו” פתחה הילדה את פיה בקול בוכים “גדול היום העצבון מאד, ולוּ ראה דודי היום את עצבון אבותי, כי עתה בכה גם הוא אתם הרבה בכי!”.
“ומה עבר עליהם, חמדת לבי?”
“פליאה דעת ממני לא אדע, אך רואה אנכי את פני אבי כי עצובים הם מאד, והוא הולך הלוך ובכה בבית וקורא לנו, כי מעתה נשבר לנו כל מטה לחם ואין לנו דרך אחרת כי אם לחזור על הפתחים, והוא יטרוף נפשו בכפו!”.
“אך הוא אומר כן בחפזו, ילדה נעימה!” נחם אותה אבי “בצוק רוח אנוש יעזוב עליו שיחו ולא ידע מה. שובי למנוחיכי, חמדת נפשי!”.
“לא כן, דודי!” התנגדה הילדה “אבי לא יחדול מבכות כל היום, וגם אמי תאנק דום ותבך באין הפוגות – אכן דבר הוא!..”
אבי היה אז בעל הון ונכסים, ולבבו היה תמיד מקור נאמן לאהבת הבריות, ואמנם די היה פה מלא חן כפי הילדה הנעימה הזאת להעיר ולעורר את רחמיו העצומים.
איזו פעמים הלך בחום לבבו הלוך ושוב בבית, אחרי כן לקח את מגבעתו ויעזוב את ביתו מבלי דבּר דבר…
מגמת פניו היתה אל השכן הנוצרי אשר זה לו היום הפעם הראשונה אשר דרך על סף בית.
בהודיע לו השפחה כי אבי מבקש לשחר את פניו, קפץ ממקומו כאלו פגעו הנחש…
“הצרה תבוא תמיד בלוית צרה אחרת” קרא בשצף קצף, “הנה היום בא שכני העברי אלי, והוא גם הוא אחת מן העלוקות המוצצות את דמינו בכל פה – מה לי ולו?”.
“אבל” התאמצה אשתו להשקיט את חמת רוחו “אל תדין אותו כל עוד לא ידעתו. אנכי רק זאת ידעתי, כי שכנינו העברים אוהבים הם את מושי בתנו, וזה לי האות כי אנשים טובים הם, ומי יודע?” –
“אנכי הוא היודע!” שסע אותה במרי רוחו “אנכי יודע כי העברים מביאים רק צרה ומשלחת אל הבית, גם טובם כחדק – אך מה לעשות – הוסיף ברוח נואש – אם נטל עלי לשתות מכוס התרעלה, אֶמצה עד הקבעת – יבוא נא גם היהודי הזה ויכלה בי את בני אשפתו!”…
נדבת לב אבי אשר האירה את פניו השקיטה ברגע הראשון את סערת רוחו ותלבבהו, עד כי פנה לו מקום לשבת על ידו…
“אל נא יפלא בעיני אדוני”, החל אבי בשובה ובנחת כדרכו תמיד, “כי באתי היום בראשונה להראות לפניך –”.
שכננו השמיע תחת לשונו איזו הברות בלתי מוּבנוֹת, אך הנה הגידו באר היטב את אשר בחבו, כי גם בפעם הזאת לא ישמח יותר מדי על בואו –
“אך שמעתי אומרים” הוסיף אבי “כי צורר אתה את בני־עמנו ולא תשא פני אחד מאתנו –”
עוד הפעם יצאו הברות בלתי מוּבנות מפיו, וגם הנה הגידו: “כדבריך, אדוני! אמנם כעשן אתם לעיני!”
“אך הפעם”, הוסיף אבי, “הציקתני רוחי לבוא אליך, יען שמעה אזני לי, כי באת במצר!”.
“ואתה ובני עמך” קרא שכננו אשר לא יכל עוד לשלוט ברוחו “תשמחו על מפלתי שמחה גדולה, כי הלא אך איש נוצרי אנכי – האם אין זאת?”
“אין זאת!” השיב אבי ברוח נכון “העברי איננו שמח לאיד רעהו, וגם בנפול אויבו לא ישמח, ומלבד זאת, אנכי נשבע לך בקדשי, כי לא מפי איש ישראל שמעתי את הדבר הזה –”
“ומי איפא הגיד לך כי בצרה אנכי?”
“בתך מושי הגידה לי זאת!”.
“בתי!” קרא בחמת רוח “זאת הפושקת שפתים תוציא כל אשר אתי בבית החוצה!”.
“אל נא תהי לך זאת לפוקה, כי אנכי בא הפעם להיות בעוזריך!”
השכן ואשתו הקריבו את כסאותיהם אל כסא אבי.
“אולי יש רצונך הטוב” אמר הפקיד במענה רך “ללות לי סכום מה, אז לא אשכח גמולך כל הימים, וגם הרבה ארבה לתת לך נשך ותרבית ככל אשר תשית עלי, כי הכסף דרוש לי הפעם לחלץ מצרה נפשי”.
“לא לוקח נשך אנכי” ענה אבי בלשון נמרצה “גם לא באתי אליך להרבות חילי, כי אם להיות בעוזריך כמצוה עלינו”.
“הלא כנוצרי נאמן אתה דובר אתי הפעם” קרא שכננו מבלי האמן למשמע אזניו.
“כעברי נאמן” הגיד אבי את דבריו, “או יותר נכון, הנני דובר אליך כאשר יאות אל העברי ואל הנוצרי לדבר אל גבר עמיתם, או נכון גם מזה, הנני דובר אליך כמצוה על האדם לדבּר אל האדם!”
“האדם אל האדם” חזר שכננו את דברי אבי “בזה צדקת, ידידי! כי הלא התלמוד מצוה עליכם במפגיע לרדף את כל איש אשר לא מבני אמונתכם הוא ולשנא אותו בלבבכם – האף אין זאת?”
“אין זאת!” השיב אבי גם בפעם הזאת “הדברים האלה שמעת מפי נרגן ודובר שקר, או מפי איש אשר לא שיח ולא שיג לו בכל הדברים הכתובים בתלמוד, כי התלמוד לא יצוה לנו לשטום איש את רעהו, כי תורת־חסד על לשונו!”
“תורת חסד!” קראו שניהם משתאים.
“אמנם כן” ענה אבי "התלמוד מצוה לנו לאהוב את כל איש ואף גם את החטאים, והוא משנן דברי נעים זמירות ישראל: יתמו חטאים מן הארץ “אל תקרא חֲטָאִים אלא חַטָּאִים!”.
“אמנם תורת חסד היא” אמר שכננו “ולולא שמעתי את הדברים האלה מפיך, כי עתה לא האמנתי, כי התלמוד עומד במדרגה גבוהה כזו!”
“ובכל זאת כדברי כן הוא!”.
“אך הלא זאת לא תוכל לכחד גם אתה, ידידי!” אמר השכן אחרי רגע קטן “כי נמצאו פשעים רבים אשר בצדק נוכל לכנותם פשעי־ישראל!”
“לא! – אמנם יש פשעים, אבל לא פשעי־ישראל. מאת השם הזה היה נסבה, כי אתם מגוללים את חטאת האחד על העם כלו, וזה דרככם כסל לכם!”.
“אבל שפוט נא אתה, ידידי! האם לא נמצאו בעלי נשך ותרבית ביניכם המקשים את לבם כאבן ולא ידעו רחמים?!…”
“אמנם נמצאו אנשים כבדי לב בינינו, אך אין להם חלק ונחלה בשם ישראל, ולוּ גם יאָמנו דבריך כי נמצאו אנשים אשר מן הנשך לחמם נמצא, אז עלינו לשנות ולשלש את די בר התלמוד: “יתמו חטאים מן הארץ – חטאים, אבל לא חטאים”, תכלינה ותתמנה הסבות מן הארץ אשר תמריצנה אותם להחיות את נפשם מן הנשך, והסבות האלה, מי לא ידען? – אכן לא להתוכח אתך באתי הפעם אך לעזור לך בכל אשר לאל ידי, ולזאת אפוא הואל נא להודיעני: מה מבוכתך, למען נחשוב דרכנו ונדעה, במה אוכל לתת לך עזרתי?”.
“האמת אגיד לך” החל שכננו לספר, “כי שנאתי וקנאתי אל היהודים נולדו בי מן היום אשר נודעתי בראשונה אל האיש, אשר ממנו אספר לך הפעם. באחד הימים – ואנכי גרתי אז בעיר ק. הקרובה אלינו – בא אלי איש אחד, והוא אחד מן הנותנים כספם בנשך, וכפעם בפעם ראיתי אותו בעסק ודברים עם רעי העובדים אתי בלשכה אחת – וישת לי בחלקות באמרו, כי כל חפצו ואַותו לבא אתי בקשר־עסק, יען כי מצא אותי טוב וישר לפניו, ואנכי אוכל לשום בו מבטחי, כי הוא מתהלך במישור ובתמים עם אנשי סודו, לא ידחק את השעה ומאריך להם בכל עת זמן הפרעון, אם אין ידם משגת לשלם לו בעתו ובזמנו, וגם לא ירבה עליהם נשך ותרבית. הימים אז היו ימי הקארנעוואַל, ימי משוש ונשפי חשק, ודבריו החלקים מחמאות גם הם לקחו את לבבי, ובכן נרציתי לו ואקח ממנו חמשים כסף נגד שטר חוב על זמן של שלשה חדשים. שלשת החדשים חלפו כקצף על פני מים, ידי לא היתה משגת לשלם לו את נשיו, והוא ידע בכל אלה, ולכן אכפו עלי לשלם לו פי שנים בנשך ויארך לי זמן הפרעון עוד על שלשה חדשים. לשמור יום השלום היה קשה לי בפעם הזאת עוד יותר, כי הקרן עם הרבית ורבית דרבית, בנים עם בני בנים, הגדילו והכפילו את חובי, ומצוקתי זאת נתנה לו ידים, למשוך אותי בחבלים למעלה למעלה, והסך חמשים כסף היה בעוד ירחים אחדים בן מאה וחמשים כסף. בעזרת ידידי וקרובי עלתה בידי להנצל מתגרת ידו, כי בפעם הזאת שלמתי לו את נשיו. כצפור מפח נמלטתי מידו, ובחפזי נשיתי לדרוש ממנו את שטר חובי הפרוע. כל מעיני היה רק בחובי, כי הוא דכּא את חיתי, אכן השטר לא העיק לי ולכן נשיתיו. מלבד זה טרוד הייתי אז בהעתקת מקומי לעיר הזאת, סוף סוף, את שטרי שכחתי בידו…”
“מי יתן ויתמו חטאים מן הארץ!” שסע אותו אבי בפתגם התלמודי.
“אל מה ירמזון מליך?” שאל אותו שכננו…
“הלא גם קלות־ראש עון פלילי הוא” השיב לו אבי.
“צדקת, אדוני! קל הייתי בדעתי מאד, אך קלות דעתי זאת כאין היא נגד קלות הדעת הבאה בעקבה. העתקת ביתי ומגורי הביאה אתה הוצאה יתרה, ומאתה היתה נסבה כי באתי שנית במצר. ברגע הזה עלה לפני המסית והמדירו – בעל נשיי וכספו בידו. אנשים כמוהו מריחים באפם את ריח טרפם ממרחק כזרזיר מתנים. גם הוא חש את לחצי, וישחר פני ללוות סכום כסף מידו. במצר הייתי, בנשך לא הרבה הפעם, והחטא אשר פיך יקבנו “קלות דעת” גם הוא ארח לחברה את הטעמים האלה, ובכן לא בקשתי חשבונות רבים ואלוה לי ממנו מאה כסף. הפעם השליתי את נפשי בתקוה לשמור את מועדי. אכן מי ישער גודל מבוכתי, בהשיגי את מכתבו איזה ימים קודם זמן הפרעון, אשר שם יזהירני לשמור הפעם את יום השלום ולשלוח לו את כסף החוב שתי מאות וחמשים כסף, כי אין את נפשו להאריך לי את זמן הפרעון. נבהלתי ונרעשתי למראה עיני – איך ואיככה נהפכו מאת הכסף לשתי מאות וחמשים? אכן בעוד שני ימים נוכחתי לדעת כי נבל הוא ונבלה עמו, כי הכסף אשר כבר פרעתי לו, ידרוש שנית ממני, והוא בא בכח שטרי הפרוע אשר לא הושב לי ממנו!”
“מה אומר לך, אדוני? לוא היו אז העוז והמשרה בידי כי עתה הטבעתי את כל עמך למנער ועד זקן באש ובמים ולא הותרתי מהם פליט!” –
“וכל זאת בגלל עון האחד?” שאל אבי לתמו.
“אז היה כל העם בעיני כעלוקה גדולה המוצצת את דמינו בכל פה. אנכי העידוֹתי בו כי אזמינהו לדין, התחננתי, שועתי, הרגזתי עליו שמים וארץ, אך כל אלה היו ללא הועיל, הייתי גבר אין אֶיל, וידי לא היתה משגת לשלם לו גם את מאת הכסף אשר לויתי ממנו, ומה גם שתי מאות וחמשים, ובכן נאנסתי לשום בעפר פי, להתרפס לפניו ולהתחנן לו כי יאריך לי זמן הפרעון עוד על שלשת ירחים. אחרי רוב תחינה ובקשה התרצה לי, אך בתנאי כי שני הסכומים יכללו בשטר אחד והנשך יכלל גם הוא עמהם; ואנכי הייתי כשה נאלמה לפני גוזזיה ואכתב ידי על שטר חדש, וכן נהפך הסכום של מאתים וחמשים לחמש מאות כסף, כי הנשך היה הפעם נשיכת עקרב. היום תמו שלשת החדשים, ובבקר השכם באַני מכתבו, אשר בו יזמינני לשלם לו חמש מאות הכסף במועדם, כי אם לא אשמור לו הפעם את זמן הפרעון, אז דרוש ידרוש את כספו ממני בפלילים. איש כמוהו עלול לבצע את מחשבתו הרעה, ואז גרש אגרש ממשמרתי, ואין לי דרך אחרת כי אם לשים שק על מתני ולחזור על הפתחים, אני ואשתי ושני ילדי!”
“ואנכי אראה עוד דרך אחרת!” השיב אבי.
“ואי זה הדרך אשר אתה רואה, אדוני?!”
“כי אחזיק אנכי בימינך ואחלצך מן המצר…”
“אתה, אדוני! אתה אומר להושיע לאיש אשר לא קרוב ולא גואל הוא לך?…”
“בני אדם קרובים אלה לאלה ומחויבים לעזור איש את אחיו”, ענהו אבי ברוח נכון…
“חי אני!…” נשבע שכננו, ודמעותיו כמעט השקיעו את דבריו בחכו “חי אני, כי מימי לא ראיתי… נדיב־לב כמוך!…”
“אל תגדיל מעשי, ידידי!” ענה אבי בתום לב “כאשר אמרתי כן אקים. אנכי אעמיד במרחב רגלך, ובעוד ימים יהיה שטרך בידך. אך בדבר מאה וחמשים הכסף אשר גזל הנושך מידך, הוצא אוציא בחזקת היד את בלעו מפיו – מחר אנכי נוסע אתך יחד לעיר ק. עיר מגורו, וכיהודי אל בן עמו אדבר על לבבו, ולא ארף ממנו עד כי ישיב לך את הגזלה, ואם בדברים לא יוסר, אז אגיש משפטך אל הרב…”
“כאשר אחזה אני” אמר שכננו “לא ישמע בקול הרב”.
“ואיככה תוכל להגיד זאת מראש?”
כי בעל נשיי הוא אחד מן הנאורים, הוא לובש קצרים וקצוץ פאה הוא, ואיש כמוהו לא ישא פני רב!"
“בזה שגית, אך אם יקשה את לבו לבלתי שמוע בקול הרב, אז אביא אותו באלה ובשבועה, ואיש יהודי לא ישבע על שקר!!”
עוד המה מדברים זה אל זה והנה הילדה מושי באה אל החדר. ובראותה את אבותיה יושבים את אבי כאחים ורעים יחדו, עמדה רגע משתאה על סף הדלת ותבחן בעיניה את המסובים אל השלחן, והנה בפעם אחת אורו עיניה ותקפץ כאילה קטנה אל אבותיה.
“הנה הפעם” קראה בקולה הערב “סר יגונך מעליך, אבי, וגם את, אמי, לא תוסיפי להעצב עוד, האמנם?..”
“כן, חמדת נפשנו” ענה לה אביה “אך בכל אלה היתה יד שכננו הטוב והמטיב, ולו אנחנו מחויבים להודות!”
“הלא מראש ידעתי” קראה הילדה עליזה ושמחה “כי זה דודי לא יתן איש לראות תוגה, הלא גם על לבי דבר נחומים, עד כי שב רוחי בי ואֶהי שמחה!”
“צדקת, בת שעשועי” הסכים אביה “דודך זה הוא איש טוב ונדיב־לב ועליך לנשק את ידו!”
“אמנם אנכי הסכנתי לנשק גם את פיו!” קראה הילדה מטוב לב. –
“כן, חמדתנו, לכי ושקי גם את פיהו!”
כצבית חן עלתה מושי ותשב בחיק אבי וזרועותיה חובקות את צווארו.
“אבל מעתה” קראה הילדה אל אבותיה, מדי התרפקה על “דודה” “לא תניאון עוד אותי מלכת אל בית דודי ודודתי, האמנם, אבותי?…”
“לכי אל ביתם ככל אות־רוחך, חמדת נפשנו!” השיבו לה אבותיה מקרב ולב עמוק.
* * *
אבי הקים את דברו וממחרת היום ההוא נסע בלוית שכנו הנוצרי לעיר ק. הרחוקה איזה פרסאות מעירנו.
האיש אשר אליו היתה מגמת פניהם התגורר באחד הבתים הקטנים והשפלים המפוזרים ומפורדים מחוץ לעיר.
ברגע אשר באו בצל קורתו מצאו אותו יושב אל שלחנו, סופר ומונה שטרי המדינה הצבורים לפניו, וארגז כספו הברזל פתוח לרוחה, מבלי אשר ישבית רגע מעבודתו, וירמז להם בעיניו לשבת על הכסאות העומדים לפניו. הוא היה כבן חמשים שנה, בעל קומה ממוצעת, בעל פנים מלאים קמטים, עינים קטנות ודוקרות כעיני העיט, וזקן מגלח אשר שערותיו הצומחות מחדש היו קשות וזקופות כשערות החזיר.
כרבע שעה ישבו דומם לפניו, והוא סופר ומונה את שטרותיו ובוחן את כל אחד ואחד לעין־השמש ועושה אותם אגודות אגודות, עשרות לעשרות ומאות למאות. ככלותו עבודתו שם את השטרות תכריך, תכריך אל ארגזו, וישם פניו אליהם בתמכו את סנטרו על כפפות ידיו.
“עתה הנני לעבדכם, אדוני!” אמר בקולו החודר ונוקב כקול העורב “מבלי ספק באת, אדוני הפקיד, לשלם לי את נשיי, והדבר ישר ונכון: אתה תתן לי המאות ואנכי לך השטרות. ראשית כל הלואה הוא הפרעון, אנכי נותן כספי במזומנים ועל הלוה לשלם במזומנים והכל על מקומו יבוא בשלום. – אך מי האדון השני? – הפסיק את דבריו בשימו את עינו על אבי – אולי בא האדון הזה אתך לתת ערובתו, או בא הענין אחר?”
“הוא ידידי ואיש בריתי” השיב שכננו.
“אם כן השערתי נכונה, כי בא אתך לתת ערבתו בחפצך להאריך זמן הפרעון. גם הדבר הזה ישר בעיני. איש כמוני מוכן ומזומן לכל דבר. מובן מאליו כי עלי לדעת בתחלה אם בעל בטחון הוא, אם ידו משגת לשלם. הלא מלתי כבר אמורה: הפרעון הוא ראשית כל הלואה. אנכי הולך במישור ובצדק עם בעלי משה ידי, אך דורש אנכי מאתם שטרות אשר יש בהם בטחה. עוד לנו שמונת ימים עד יום הפרעון – אמר אל אבי – ולכן יודיעני אדוני את שמו ואת כתבתו, למען אחקר היטב אם יש לי לבטוח בו.”
“אינני בא אליך לתת ערובתי” השיב לו אבי “כי אם להעמיד את עסקו על נכונה!”
“על נכונה!” קרא בקול דק וממושך “מה לנו לבקש חשבונות הרבה? הוא יתן לי את כספי ואנכי אתן לו את שטרו, ואין לנו עוד דין ודברים איש את רעהו!”
“את כספך!” שנה אבי את דבריו “אבל לא הכסף אשר לא לוה מאתך. האיש הזה שכח מקחת ממך בחזרה את שטרו הפרוע ואתה אמנם שכחת ותדרוש בשטר הזה שנית את כספך אשר כבר שלם לך – ובגלל הדבר הזה אנכי בא אליך להעמיד הדבר על נכונה!”
“שטר פרוע!” קרא בקול הומה בהתנועעו הנה והנה, כאילו שפכו מים רותחים על בשרו “כזאת ספר תספר לילדים קטנים, אך לא לאיש אשר מוח בקדקדו. הכל יודעים כי אין אדם עוזב את שטרו הפרוע ביד המלוה, ונוסף על אלה, הנה הוא בעצמו כלל את השטר הקודם עם השטר האחרון לחשבון אחד, וזה האות כי לא היה לו שום טענה ומענה נגדי!”
“אתה, אדוני, הנחת את החרב על צוארו ותאמר לו: “כזה עשה!” ולכן היה אנוס למלאות רצונך. אמנם האיש הזה הוא בעל אשה ובנים, ולבך גם הוא יגיד לך כי עון פלילי הוא לפשוט עור אנשים בחוץ ולהביא הגזלה אל תוך ביתך!”
“עון פלילי או לא עון פלילי – אחת היא. אם יש לו לאיש הזה איזו טענה נגדי יגיש את משפטי אל השופט!”
“אבל במקום שאין השופט יכול להוכיח את האמת, אז עלינו למסור את הדין אל השופט הגבוה ממנו היודע ועד”.
“ומי הוא זה השופט?”
“הלב – הוא הדין ומוכיח ויודע ועד!”
“לכיס אין לב כי אם בטן!”
“ובעל הכיס?”
“על בעל הכיס להתאחד עם כיסו, ואלה המשליטים את לבם על כיסם, ושלחו בו המגערה – אמנם מה לנו להרבות דברים של מה בכך? אנכי דורש את חובי ושטרי בידי – ודבר שפתים אך למחסור!…”
“וחלול השם?” שאל אבי בקצף “הטרם תדע כי גזל ואכזריות כאלה הבאים מאיש יהודי מביאים חלול השם ומכשול רבים?…”
“מאיש יהודי” שנה את דברי אבי בתמהון רב “חי אני, כי לא אדע ולא אבין דבריך!”
“אל נא תעשה עצמך כאיש בער לא ידע – כמוני כמוך עברים אנחנו, וחוב משנה על העברי להזהר מחלול השם!”
“עברי אנכי!” קרא בקול שחוק פרוע, ויחזק בשתי ידיו את בטנו לבלי יבקע מקול השחוק המניע כל אבריו "עברי אנכי… שחוק עשה לי האיש הזה, הוא יחשבני לעברי – אודך על חסדך ואמתך, אמנם אין לי חפץ בשם הכבוד הזה. אבותי ואבות אבותי מדור דורים לא היו מבני העם השותים לעג כמים, הרודפים גזל וחמס, הבולעים חיל זרים, מבני העם אשר… ובדברו הורה באצבע על הקיר, והנה שם תמונות מתמונות שונות המציגים צלמי קדשיהם… “מי התעה את רוחך לאמר כי מזרע היהודים אנכי? לא עברי אנכי ולא בן עברי, כי אם נוצרי נאמן למשיחו!…”
אין לשער את גודל מבוכת אבי ושכנו בשמעם את הדברים האלה, אשר פקחו עיניהם לראות כי משגה אתם, כי האיש הזה אשר היה כעברי בעיניהם, הוא נוצרי מלדה ומבטן –
אמנם אבי התעודד כרגע.
“אם כן” אמר אליו במנוד ראש “לגבר עמיתך אתה עושה כן, לבעל בריתך ואמונתך – ואת המצוה לאהוב איש את רעהו אתה דש בעקבך!”
“העסק לא ידע מאהבת רעים” השיב בקצור נמרץ.
“ואם יביאך השופט באָלה ובשבועה?”
“הנני מוכן ומזומן בכל רגע להשבע!”
“הנה כי כן” אמר אבי אל שכנו “אל נא נוסיף עוד להשחית את דברינו, כי על נקלה הוא לאיש כמוהו להשבע על שקר, הוא לא ידע תוכחת־לב ומוסר כליות”, ובדברו הוציא את הכסף מאמתחתו ויתן על ידו באמרו: “הנה הכסף, השב לנו את השטר!”
עיני האוהב־בצע נוצצו כברקים למראה הכסף.
“לזה יקרא בעל חוב!” קרא מטוב לב, בשימו את השטר על ידו “ועם כמוך שמח אני לבא בעסק ודברים, זאת הפעם אנכי רואה כי אנשי יושר עומדים לפני!”
“אכן אנחנו לא נוכל להגיד כאלה גם עליך!” ענה אבי בלשון חדה, ובדברו משך את שכנו, העומד נבוך ונדהם כל העת, אחריו, ויעזוב עמו את בית הנושך.
“ובגלל העברי הזה” אמר אבי אל שכנו בהיותם בדרך “היית עלול להטביע את כל העברים כדם ובמים להשמיד כל זכר מהם. פיך יענה בו הפעם: האם איש עברי הוא? לא! האם נוצרי הוא? גם זה לא! כן המה כלם העושים נבלה כמוהו, לא עברים ולא נוצרים. החטאים אינם תלוים בדת, וכל האומר פשעי־ישראל או פשעי־נוצרים אינו אלא טועה. כל איש החוטא נגד חקי המוסר הוא פושע, אחת היא אם ישראל או אם נוצרי הוא. ובכן אני קורא ושונה את פתגם התלמוד: אל תקרא חַטָּאִים אלא חֲטָאִים!”
* * *
למן היום ההוא חדל שכננו מהיות צורר היהודים. אין אני מחליט כי כל היהודים אשר ראה מאז היו כלם זכים מכל חטא ועון, אבל הוא לא טפל את העון בדת או בעם, מתעב היה את החוטאים על כי חוטאים הם, על כי אנשים רעים הם, אבל לא תלה את האשמה בעמם ובאמונתם, גם היה דן מן העת ההיא את כל אדם לכף זכות, ולא אחת ושתים הוציא את רוחו נגד הסבות, אשר הן מקור משחת לכל רע ולכל חטא ועון בתבל, ובכל עת הזכיר בשם אבי את פתגם התלמוד: “אל תקרא חַטָּאִים אלא חֲטאִים!”
לא כן בתו הנחמדה, הילדה מושי, היא באחת, כי מכל הדודים והדודות אשר לה, הכי נכבד בעיניה דודה היהודי ודודתה היהודיה, והלביבה היהודית תמתק לחכה מכל הלביבות שבעולם. לאשרה לא שמע את דבריה אלה אחד מן האנטיסימיטים, כי לוא הגיעו דבריה לאזניו, כי עתה שפך חרון אפו על היהודים המסיתים ומדיחים את הנוצרים מאמונתם, ועל הילדה הזאת חרץ את משפטו! זאת הקטנה התיהדה מכף רגל ועד ראש. –
המאור הגדול, הוא רב העיר, הנקרא בפי כל “בעל מופת ויודע נסתרות”, יצא היום ממחבואו להגלות לעיני כל יושבי העיר, כי שבת הגדול היום, וכמעשהו מדי שנה בשנה, הוא עולה גם היום על במת בית הכנסת לדרוש ברבים מעניני דיומא ומדברים הצפונים והנעלמים מעין כל בשר. לפני שער ביתו עומדים צפופים על בני העדה, אנשים למאות, ומיחלים לקראת בואו, כי לוית כבוד המה נותנים לו תמיד בלכתו להטיף להם את דבריו. כלם מלובשים בגדי תפארתה: צניפי הזנבות על ראשם, הסנדלים על רגליהם ובגדי משי הסרוחים על הארץ על מדם. בראש הולכים ראשי העדה, עוטרים את רבם מימינו ומשמאלו. גם הם מלובשים בגדי חגם ושבתם, אך בזה יבדלו מבני דלת העם, כי מצנפות ראשם עשויות ממיטב העורות וזנבות רבות להן ולבושיהם אינם בלים ומטולאים מזוקן, כי אם חדשים ומגהצים, ונוסף על זה יעטו גם מעטה משי על לבושם וידיהם חבוקות ושלובות מאחוריהם והמה מתנהגים בכבדות. מלבד הסימנים האלה אין הבדל ביניהם, כי כלם ישאו את מטפחותיהם אם כאזור סביב למתניהם, אם כענק סביב לצוארם ואם כשרוך נעל על רגלם, ובזה פוטרים הם את עצמם מעונש חמור, ה“ערוב” המקיף את העיר כי נקרע היום, ומבלעדי התחבולה הזאת אסור היה להם לשאת כל דבר אשר ינשא, מלבד בגדיהם וכסותם אשר עליהם; ובדבר הזה לא יבדלו מגונבי המכס המעבירים דברים אסורים מחוץ לגבול, אשר גם הם יתלבשו בהם, למען אשר יחשב למלבושיהם הם ובזה פוטרים הם את עצמם מן הקנס. הקהל הרב והעצוּם הזה עושה בסערה דרכו אל בית הכנסת. חלונות כל הבתים פתוחים לרוחה ומכל חלון וחלון צופות הנשים אל ההמון הרב המעלה אבק ברגליו, עד כי כענן כבד הוא מכתיר את כל המחנה מסביב, גם מכל בתי המרזח יתנגשו הסובאים והשכורים אל הדלת לראות בהדר המחזה הזה.
פתאם לפתע ירים הרב את ראשו המט עד עתה על חזהו הגבה למעלה ויעצור בלכתו, וכל ההמון גם הוא יעמוד נצב על מקומו…
“מה הקורות שם?” שאל האחד את משנהו.
“רבנו הקדוש, ה' יאריך ימיו ושנותיו, עמד בלכתו” ענה השני.
“על מה זה?…”
“בלי ספק יש טעם בדבר…”
“הודיענו גם אנו!”
“מבלי ספק באה השפעה עליונה על הרב, כי זה דרכו תמיד, בכל פעם אשר תצלח עליו רוח ממרום יעצור בלכתו ויעמוד הכן על מקומו”.
“צמא אני לדעת, במה מעמיק עתה הרב חקר?”
“גם אנכי צמאתי לדעת”.
“גנענדיל!” תקרא אשה אחת מן הצופות מבעד אחד החלונות אל רעותה הנצבת על ידה – “הרבי הקדוש עצר פתאם בלכתו, הרואָה את?”
“אנכי רואָה, אך לא ידעתי פתרון הדבר!”
“רבנו הקדוש נתעלף לפתע פתאם”.
“אבל, גנענדיל! הלא רואה אַתּ, כי רבנו הקדוש נצב בריא אולם על מקומו כאחד מאתנו!…”
“בהמה גסה את ולא תדעי עד מה, הטרם תדעי עד מה, הטרם תדעי כי בעל נפלאות כמוהו יוכל להתעלף ולעמוד עם זה הכן על מקומו כאחד מאתנו?…”
בין כה וכה נתן הרב אות אל נאמן ביתו, הגבאי, וילחש דבר באזניו ובאצבע הורה לו על אחד הבתים.
הגבאי נשא את רגליו וירץ כמטחוי קשת אל המקום אשר הורהו הרב.
“הרבי הורה באצבע נטויה” דברו חד את אחד.
“אמנם כן באצבע נטויה – הפלא ופלא!”
“אל מה ירמוז הדבר?…”
“כי לצלע נכון הבית הזה…”
“צלע – נורא הדבר!…”
“לאשרי אינני גר שם!”
“איזה הוא הבית?”
המון־אצבעות נטויות מתרוממות בפעם אחת למעלה וכל אחת ואחת מורה על מקום אחר…
“זה הוא הבית!”
“לא, כי אם זה!”
“איש נבער אתה, זה הוא!”
“אתה הוא הנבער, כי הוא זה!”
“אולי יצאה אש מאחד הבתים?” שאל אחד מהם לתמו.
בין כה וכה והנה אחד מן הקרובים אל הרב שם פניו אליו וישאלהו:
“איפה שלח אדוני את הגבאי?…”
“אין דבר!” ענה הרב בתנופת ידו.
“מה בפי רבנו הקדוש?” שאלו ודרשו אנשים רבים, מתנגשים איש באחיו.
“לא שמעתי אל נכון” השיב האחד מהם, אך כמדומה לי כי קרא רבנו “אוי ואבוי!”
“אוי ואבוי!” עברה הצעקה מפה לפה “השמעתם כי קרא רבנו: אוי ואבוי!”
“מחלתו הנושנה אחזתו” שער אחד מהם, “כי בכל פעם אשר יחוש מכאובו יקרא: אוי ואבוי!”
“מהרו אל הרופא!” קרא אחד הנאספים “מהרו חושו!”
“אל הרופא! אל הרופא!” ענו אחריו קולות מקולות שונים, אך מכל הצועקים אין איש מש ממקומו.
“מה נהיתה שם?” שאלו איזה אנשים העומדים בשורה האחרונה.
“אוי ואבוי!” צעק רבנו" השיב אחד מהם “הטרם שמעת את קול רבנו בקראו?”
“אם כן הלא צדקתי באמרי כי יצאה אש מאחד הבתים!”
“איה האש? איפה הבערה? הגידו, איפה יצאה האש?” נשמעו קריאות רבות בבת אחת.
“איפה הדליקה? איפה?” ענו רבים אחריהם.
“אהה אש יצאה בעיר!” קרא עתה קול גדול מתוך ההמון וקולות רבים עונים אחריו: “אש יצאה, דליקה, חושו לעזרה!!”
כמעט יצאו הקולות האלה, נמצאו רבים הרואים בעיניהם את לשון האש היוצאת מאחד הבתים.
“איפה הבערה?” שאלו רבים לעמתם.
עוד הפעם מתנשאות אצבעות נטויות מתוך ההמון, וכל אצבע ואצבע תורה על בית אחר.
“פסל חרש!” קראה גנענדיל אל רעותה בחרוק שנים “הטרם תשמעי כי בערה יצאה בעיר?”
“ומה אעשה אני?”
“מה אעשה?” שאגה אחריה גנענדיל כמשגעת “נרוצה אל מקום הבערה!”
שתיהן לקחו המעטפות על ראשן ותרוצנה.
* * *
“עת לעשות היא!” אמר אחד הסובאים לפני בית המרזח אל אנשי בריתו הסובבים אותו “עת לשלול שלל ולבוז בז!…”
ברגע הזה שב הגבאי מאחד הבתים ועמו נער נוצרי קטן, הוא האוורילקה המכבה את הנרות והמשיק את התנורים בכל שבתות השנה בבתי ישראל, ושניהם רצים כחץ מקשת את אחד הבתים הקרובים.
“איפה הם רצים?” שאלה אחת משתי הנשים את רעותה, בהתבוללן בין ההמון.
“פותה אין לב!” ענתה לה גנענדיל “הלא אזנך מלין תבחן – הטרם תשמעי כי פרצה האש?”
“ומדוע קראו להאוורילקה הקטן?”
“לכבות האש!”
“האוורילקה!!” התפלאה האשה “ההוא יכבה?”
“ומה בכך?” ענתה גנענדיל “האם לא יכבה מדי שבת בשבתו את הנרות בבית הכנסת – המכבה את הנרות יוכל לכבות גם את הבערה!”
“התרוץ” הזה הניח את דעתה של רעותה, ובכן רצו שתיהן אחרי הגבאי והאוורילקה לראות בכבוי האש…
*
בראש המחנה אשר הרב ונשיאי העדה עומדים שם, לא ידעו מכל הנעשה והנשמע בקצה המחנה, כי הקריאות השונות בלעו אשה את אחותה, עד כי לא נודע על נכון מה הן, כי ברגע אחת נשמעו קריאות שונות ולא יכלה האוזן להבחין ולהבדיל אשה מרעותה ותעלינה בלולות ותהיינה לקול ענות אחד…
“מתי נעשה דרכנו?” שאל אחד מראשי העדה את הרב.
“בעוד רגע קטן” ענה הרב “כי לא יתמהמה עוד לבוא”.
“לא יתמהמה עוד לבוא” הרים האחד את חכו שופר “רבנו הקדוש מבטיח כי לא יתמהמה לבוא…”
“הוא יבוא במהרה!” הריעו המון קולות אחריו.
“הרבי מבטיח כי יבוא במהרה!” חלפה הקריאה מפה לפה.
“מי יבוא במהרה?” שאלו איזה אנשים לעמתם.
“ואתם אינכם יודעים, מי יבוא?”
“מי ומי הבא?”
“משיח צדקנו יבא במהרה!”
“משיח צדקנו! משיח צדקנו!” נשמע הקול כהמות ימים מכל אפסים.
“הרבי מבטיח כי יבוא משיח צדקנו!” קרא אחד הנאספים ויקפץ כאיל מן האחד אל השני “הרבי מבטיח! הרבי מבטיח!”
“משיח בא! משיח בא!” ענו אחריו קולות שונים וההמון הולך וסוער…
* * *
“הלא פה לא תבער הבערה” שאלה השכנה את גנענדיל רעותה העומדת עתה אצל אחד הבתים אשר שם נכנסו הגבאי והאוורילקה
“למה לי לדבר עם פרה סוררה כמוך אשר לא תדע רק את אבוס בעליה?” התקצפה גנענדיל, הלא רבנו הקדוש יגיד תמיד האותיות לאחור, ואם לא תבער הבערה עתה אז תפרוץ האש אחרי שעה או יותר – דברי רבנו לא ישובו ריקם!"
“הלא פה ינוה ה”רבי" בכבודו ובעצמו" התנגדה השכנה.
“ולכן שלח להגיד לאנשי ביתו, כי יהיו נכונים לקראת הבערה…”
“ומה להאוורילקה בבית הרב?” עמדה השכנה על דעתה.
“דבּרי אל העצים ואל האבנים!” קראה גנענדיל ותספוק את כפה “הלא אמרתי לך כי הוא נקרא לכבות את האש!”
“התירוץ” הזה הניח עוד הפעם את דעת השכנה ושתיהן עומדות חבוקות ידים לפני הבית ומחכות עד אשר תפרץ האש.
* * *
הסובאים העומדים ומביטים לפני פתח בית המרזח נשאו ונתנו זה את זה בענין אחר.
“איפה הלך היהודי הארור עם האוורילקה?” שאל אחד מהם את מרעיו הסובבים אותו.
“הם! הם!” ענה לו משנהו, והוא אחד הטבחים, איש זרוע עם גבורה – “הלא ברור הדבר ונכון כנכון היום!”
“ומה ברור ונכון?”
“המעשה אשר יעשה היהודי עם האוורילקה. לוּ עשה לכם כדבר הזה, כי אז לא יספתם עוד לשתות כיום הזה!”
“ומה יעשה לו? הודיענו גם אנו!”
“הידעתם את החג הקרוב לבוא להיהודים?”
“איזה חג? מה החג? הודיענו!”
"חג המצות – "
“חג המצות!” ענו כלם אחריו בקריאה ממושכה.
“הגם אתם ידעתם, מה היהודים דורשים מאתנו בחג הזה?”
“דורשים הם את דמינו!” ענו כלם בגרון נחר.
“ועתה, הטרם תדעו לאיזה תכלית הוליך היהודי את האוורילקה אחריו?…”
"לטבח – " ענו כלם בחלחלה.
“אבל הלא האוורילקה הלך אחריו ברצון ולא באונס?” שאל אחד מהם.
“ראש חמור!” התקלס בו השני “וכי מאמין אתה כי היהודי הגיד לו, כי יובילהו לטבח?”
“ומה הגיד לו?”
“הוא התעה אותו אחריו!”
“אבל הלא אסור להיהודים לשחוט בעצמם?” הטיל הראשון ספק בדבריו.
“ומה בכך, החסר שוחטים המה?”
אבל הלא גם על שוחטיהם אסור לשחוט בשבת?"
“פתי אין לב, רק חיות ועופות אסור להם לשחוט בשבתם, אבל לא בני אמונתנו…”
עתה הבין גם הפתי כי כדבריו כן הוא.
“היהודים הארורים צמאים לדמנו!” קראו כלם בקול מהומה ועיניהם הבוערות מיין ברקו כחרבות לטושות ותשאפנה לרצח, “ומה נעשה לקדם פני הרעה?”
“נתנפל על היהודים הארורים ונעשה אתם כלה!”
“אבל הלא רבים הם היהודים הארורים מאתנו! איך נוכל להם?”
“נבקש עזרה משוטרי העיר!”
ברגע ההוא יצא הגבאי עם האוורילקה מן הבית והאוורילקה נושא בידו איזה דבר אדום, ושניהם מכוננים אשוריהם אל הרב מבלי פנות אל האנשים האומרים לעצור אותם בדרך.
“כפי הנראה לא שחטו אותו היהודים הארורים” התפלסף הפתי…
“כן אדמה גם אני” ענה השני.
“אבל בכל אופן” עמד הטבח על דעתו “ראינו ביד האוורילקה איזה דבר אדום, ומי יודע אם לא לקחו מעט דם ממנו בכסף מלא!”
* * *
במשך העת ההיא עמד הרב צופה ומביט סביבו ועיניו מפיקות תמהון ורגשות נעלמות. גם ידיו לא תנוחנה רגע, רגע הן מחליקות את זקנו ורגע תעתקנה את צניף שבתו כל עמת ערפו וכפעם בפעם דובבות גם שפתיו איזה מלות בלתי מובנות ותנועותיו מביעות אי־רצון.
התנועות הנסתרות והנעלמות האלה הפליאו והרעישו את לב כל הקהל וכל אחד ואחד עמל למצא להן פתרונים…
ברגע ההוא נראו הגבאי והאוורילקה באים בחפזון מאחד הבתים והאוורילקה נושא דבר אָדום בידו.
“מה ישא האוורילקה בידו?” שאלה השכנה הנגררת אחרי רעותה גנענדיל בקוצר רוח.
“החסרת עינים את?” קראה גנענדיל בחמה שפוכה “עיניך צופיות ומביטות ולא תדענה מה!”
“אם כן הודיעיני נא את!”
“המצנפת האדומה של רבנו הקדוש הוא נושא בידו, מורשה היא לו מאבות אבותיו הקדושים, ובכל עת אשר רוחות רעות מסתערות לבוא בעולם, ילבש רבנו את המצנפת הזאת ויבטל כל גזרה קשה ורעה מאתנו, ואת, הלא בת ישראל את ולא תדעי עוד מזה – כדי בזיון וקצף!”
“לא שמעתי מזה בלתי היום” הצטדקה השכנה.
“עלייך התחנה הקדושה אומרת “עינים להם ולא ישמעו אזנים להם ולא יראו”. זה לפני שמונת שנים – כלנו עוד זוכרים את הדבר – פרצה החלי־רע בעירנו, אז לבש רבנו את מצנפתו והמגפה נעצרה”.
“אם כן” השיבה השכנה “נרוצה נא עד מהרה, למען נראה בשום הצדיק את המצנפת על ראשו!”
“מה הוא נושא? מה בידו? מה האדום הזה?” הומים וסוערים האנשים מכל עבר, ורבים דוחפים זה את זה ביד ובכתף לקדם את רעיהם, למען יראו בעיניהם את הדבר המובא הפעם אל הרב.
בין כה וכה והגבאי והאוורילקה באים לפני הקדוש, והאוורילקה מסר ליד הרב את הדבר האָדום אשר הביא לו.
אז לקח הרב את הדבר האדום ויפרש אותו כשמלה לעיני כל הנאספים, וכל העם רואים בעיניהם, ואלה אשר לא ראו בעיניהם שמעו באזניהם, כי כקול תרועה עלה באזנם – אמנם מרביתם ראו וגם שמעו ככל אַות נפשם; ובכן שמעו וגם ראו כל אלה אשר זה לפני רגעים אחדים האמינו לראות אש מתלקחת פורצת ועולה מכל בתי העיר – גם גנענדיל החכמה ושכנתה הפתיה המתאמרות לראות את הקדוש וכובע ישועה בראשו, לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזנם הפעם – וסוף סוף שמעו וראו גם הטבח ומרעיו אשר האמינו בלבם כי היהודים הארורים קנו במיטב כספם מעט דם מבשר הנוצרי הקטן ללוש בו את מצותיהם – כל אלה אשר עינים להם לראות ואזנים לשמוע ראו וגם שמעו בפרש הרב את הדבר האדום כשמלה לפניו – וינקה בו את חוטמו בקול רעש גדול.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.