המאור הגדול, הוא רב העיר, הנקרא בפי כל “בעל מופת ויודע נסתרות”, יצא היום ממחבואו להגלות לעיני כל יושבי העיר, כי שבת הגדול היום, וכמעשהו מדי שנה בשנה, הוא עולה גם היום על במת בית הכנסת לדרוש ברבים מעניני דיומא ומדברים הצפונים והנעלמים מעין כל בשר. לפני שער ביתו עומדים צפופים על בני העדה, אנשים למאות, ומיחלים לקראת בואו, כי לוית כבוד המה נותנים לו תמיד בלכתו להטיף להם את דבריו. כלם מלובשים בגדי תפארתה: צניפי הזנבות על ראשם, הסנדלים על רגליהם ובגדי משי הסרוחים על הארץ על מדם. בראש הולכים ראשי העדה, עוטרים את רבם מימינו ומשמאלו. גם הם מלובשים בגדי חגם ושבתם, אך בזה יבדלו מבני דלת העם, כי מצנפות ראשם עשויות ממיטב העורות וזנבות רבות להן ולבושיהם אינם בלים ומטולאים מזוקן, כי אם חדשים ומגהצים, ונוסף על זה יעטו גם מעטה משי על לבושם וידיהם חבוקות ושלובות מאחוריהם והמה מתנהגים בכבדות. מלבד הסימנים האלה אין הבדל ביניהם, כי כלם ישאו את מטפחותיהם אם כאזור סביב למתניהם, אם כענק סביב לצוארם ואם כשרוך נעל על רגלם, ובזה פוטרים הם את עצמם מעונש חמור, ה“ערוב” המקיף את העיר כי נקרע היום, ומבלעדי התחבולה הזאת אסור היה להם לשאת כל דבר אשר ינשא, מלבד בגדיהם וכסותם אשר עליהם; ובדבר הזה לא יבדלו מגונבי המכס המעבירים דברים אסורים מחוץ לגבול, אשר גם הם יתלבשו בהם, למען אשר יחשב למלבושיהם הם ובזה פוטרים הם את עצמם מן הקנס. הקהל הרב והעצוּם הזה עושה בסערה דרכו אל בית הכנסת. חלונות כל הבתים פתוחים לרוחה ומכל חלון וחלון צופות הנשים אל ההמון הרב המעלה אבק ברגליו, עד כי כענן כבד הוא מכתיר את כל המחנה מסביב, גם מכל בתי המרזח יתנגשו הסובאים והשכורים אל הדלת לראות בהדר המחזה הזה.
פתאם לפתע ירים הרב את ראשו המט עד עתה על חזהו הגבה למעלה ויעצור בלכתו, וכל ההמון גם הוא יעמוד נצב על מקומו…
“מה הקורות שם?” שאל האחד את משנהו.
“רבנו הקדוש, ה' יאריך ימיו ושנותיו, עמד בלכתו” ענה השני.
“על מה זה?…”
“בלי ספק יש טעם בדבר…”
“הודיענו גם אנו!”
“מבלי ספק באה השפעה עליונה על הרב, כי זה דרכו תמיד, בכל פעם אשר תצלח עליו רוח ממרום יעצור בלכתו ויעמוד הכן על מקומו”.
“צמא אני לדעת, במה מעמיק עתה הרב חקר?”
“גם אנכי צמאתי לדעת”.
“גנענדיל!” תקרא אשה אחת מן הצופות מבעד אחד החלונות אל רעותה הנצבת על ידה – “הרבי הקדוש עצר פתאם בלכתו, הרואָה את?”
“אנכי רואָה, אך לא ידעתי פתרון הדבר!”
“רבנו הקדוש נתעלף לפתע פתאם”.
“אבל, גנענדיל! הלא רואה אַתּ, כי רבנו הקדוש נצב בריא אולם על מקומו כאחד מאתנו!…”
“בהמה גסה את ולא תדעי עד מה, הטרם תדעי עד מה, הטרם תדעי כי בעל נפלאות כמוהו יוכל להתעלף ולעמוד עם זה הכן על מקומו כאחד מאתנו?…”
בין כה וכה נתן הרב אות אל נאמן ביתו, הגבאי, וילחש דבר באזניו ובאצבע הורה לו על אחד הבתים.
הגבאי נשא את רגליו וירץ כמטחוי קשת אל המקום אשר הורהו הרב.
“הרבי הורה באצבע נטויה” דברו חד את אחד.
“אמנם כן באצבע נטויה – הפלא ופלא!”
“אל מה ירמוז הדבר?…”
“כי לצלע נכון הבית הזה…”
“צלע – נורא הדבר!…”
“לאשרי אינני גר שם!”
“איזה הוא הבית?”
המון־אצבעות נטויות מתרוממות בפעם אחת למעלה וכל אחת ואחת מורה על מקום אחר…
“זה הוא הבית!”
“לא, כי אם זה!”
“איש נבער אתה, זה הוא!”
“אתה הוא הנבער, כי הוא זה!”
“אולי יצאה אש מאחד הבתים?” שאל אחד מהם לתמו.
בין כה וכה והנה אחד מן הקרובים אל הרב שם פניו אליו וישאלהו:
“איפה שלח אדוני את הגבאי?…”
“אין דבר!” ענה הרב בתנופת ידו.
“מה בפי רבנו הקדוש?” שאלו ודרשו אנשים רבים, מתנגשים איש באחיו.
“לא שמעתי אל נכון” השיב האחד מהם, אך כמדומה לי כי קרא רבנו “אוי ואבוי!”
“אוי ואבוי!” עברה הצעקה מפה לפה “השמעתם כי קרא רבנו: אוי ואבוי!”
“מחלתו הנושנה אחזתו” שער אחד מהם, “כי בכל פעם אשר יחוש מכאובו יקרא: אוי ואבוי!”
“מהרו אל הרופא!” קרא אחד הנאספים “מהרו חושו!”
“אל הרופא! אל הרופא!” ענו אחריו קולות מקולות שונים, אך מכל הצועקים אין איש מש ממקומו.
“מה נהיתה שם?” שאלו איזה אנשים העומדים בשורה האחרונה.
“אוי ואבוי!” צעק רבנו" השיב אחד מהם “הטרם שמעת את קול רבנו בקראו?”
“אם כן הלא צדקתי באמרי כי יצאה אש מאחד הבתים!”
“איה האש? איפה הבערה? הגידו, איפה יצאה האש?” נשמעו קריאות רבות בבת אחת.
“איפה הדליקה? איפה?” ענו רבים אחריהם.
“אהה אש יצאה בעיר!” קרא עתה קול גדול מתוך ההמון וקולות רבים עונים אחריו: “אש יצאה, דליקה, חושו לעזרה!!”
כמעט יצאו הקולות האלה, נמצאו רבים הרואים בעיניהם את לשון האש היוצאת מאחד הבתים.
“איפה הבערה?” שאלו רבים לעמתם.
עוד הפעם מתנשאות אצבעות נטויות מתוך ההמון, וכל אצבע ואצבע תורה על בית אחר.
“פסל חרש!” קראה גנענדיל אל רעותה בחרוק שנים “הטרם תשמעי כי בערה יצאה בעיר?”
“ומה אעשה אני?”
“מה אעשה?” שאגה אחריה גנענדיל כמשגעת “נרוצה אל מקום הבערה!”
שתיהן לקחו המעטפות על ראשן ותרוצנה.
* * *
“עת לעשות היא!” אמר אחד הסובאים לפני בית המרזח אל אנשי בריתו הסובבים אותו “עת לשלול שלל ולבוז בז!…”
ברגע הזה שב הגבאי מאחד הבתים ועמו נער נוצרי קטן, הוא האוורילקה המכבה את הנרות והמשיק את התנורים בכל שבתות השנה בבתי ישראל, ושניהם רצים כחץ מקשת את אחד הבתים הקרובים.
“איפה הם רצים?” שאלה אחת משתי הנשים את רעותה, בהתבוללן בין ההמון.
“פותה אין לב!” ענתה לה גנענדיל “הלא אזנך מלין תבחן – הטרם תשמעי כי פרצה האש?”
“ומדוע קראו להאוורילקה הקטן?”
“לכבות האש!”
“האוורילקה!!” התפלאה האשה “ההוא יכבה?”
“ומה בכך?” ענתה גנענדיל “האם לא יכבה מדי שבת בשבתו את הנרות בבית הכנסת – המכבה את הנרות יוכל לכבות גם את הבערה!”
“התרוץ” הזה הניח את דעתה של רעותה, ובכן רצו שתיהן אחרי הגבאי והאוורילקה לראות בכבוי האש…
*
בראש המחנה אשר הרב ונשיאי העדה עומדים שם, לא ידעו מכל הנעשה והנשמע בקצה המחנה, כי הקריאות השונות בלעו אשה את אחותה, עד כי לא נודע על נכון מה הן, כי ברגע אחת נשמעו קריאות שונות ולא יכלה האוזן להבחין ולהבדיל אשה מרעותה ותעלינה בלולות ותהיינה לקול ענות אחד…
“מתי נעשה דרכנו?” שאל אחד מראשי העדה את הרב.
“בעוד רגע קטן” ענה הרב “כי לא יתמהמה עוד לבוא”.
“לא יתמהמה עוד לבוא” הרים האחד את חכו שופר “רבנו הקדוש מבטיח כי לא יתמהמה לבוא…”
“הוא יבוא במהרה!” הריעו המון קולות אחריו.
“הרבי מבטיח כי יבוא במהרה!” חלפה הקריאה מפה לפה.
“מי יבוא במהרה?” שאלו איזה אנשים לעמתם.
“ואתם אינכם יודעים, מי יבוא?”
“מי ומי הבא?”
“משיח צדקנו יבא במהרה!”
“משיח צדקנו! משיח צדקנו!” נשמע הקול כהמות ימים מכל אפסים.
“הרבי מבטיח כי יבוא משיח צדקנו!” קרא אחד הנאספים ויקפץ כאיל מן האחד אל השני “הרבי מבטיח! הרבי מבטיח!”
“משיח בא! משיח בא!” ענו אחריו קולות שונים וההמון הולך וסוער…
* * *
“הלא פה לא תבער הבערה” שאלה השכנה את גנענדיל רעותה העומדת עתה אצל אחד הבתים אשר שם נכנסו הגבאי והאוורילקה
“למה לי לדבר עם פרה סוררה כמוך אשר לא תדע רק את אבוס בעליה?” התקצפה גנענדיל, הלא רבנו הקדוש יגיד תמיד האותיות לאחור, ואם לא תבער הבערה עתה אז תפרוץ האש אחרי שעה או יותר – דברי רבנו לא ישובו ריקם!"
“הלא פה ינוה ה”רבי" בכבודו ובעצמו" התנגדה השכנה.
“ולכן שלח להגיד לאנשי ביתו, כי יהיו נכונים לקראת הבערה…”
“ומה להאוורילקה בבית הרב?” עמדה השכנה על דעתה.
“דבּרי אל העצים ואל האבנים!” קראה גנענדיל ותספוק את כפה “הלא אמרתי לך כי הוא נקרא לכבות את האש!”
“התירוץ” הזה הניח עוד הפעם את דעת השכנה ושתיהן עומדות חבוקות ידים לפני הבית ומחכות עד אשר תפרץ האש.
* * *
הסובאים העומדים ומביטים לפני פתח בית המרזח נשאו ונתנו זה את זה בענין אחר.
“איפה הלך היהודי הארור עם האוורילקה?” שאל אחד מהם את מרעיו הסובבים אותו.
“הם! הם!” ענה לו משנהו, והוא אחד הטבחים, איש זרוע עם גבורה – “הלא ברור הדבר ונכון כנכון היום!”
“ומה ברור ונכון?”
“המעשה אשר יעשה היהודי עם האוורילקה. לוּ עשה לכם כדבר הזה, כי אז לא יספתם עוד לשתות כיום הזה!”
“ומה יעשה לו? הודיענו גם אנו!”
“הידעתם את החג הקרוב לבוא להיהודים?”
“איזה חג? מה החג? הודיענו!”
"חג המצות – "
“חג המצות!” ענו כלם אחריו בקריאה ממושכה.
“הגם אתם ידעתם, מה היהודים דורשים מאתנו בחג הזה?”
“דורשים הם את דמינו!” ענו כלם בגרון נחר.
“ועתה, הטרם תדעו לאיזה תכלית הוליך היהודי את האוורילקה אחריו?…”
"לטבח – " ענו כלם בחלחלה.
“אבל הלא האוורילקה הלך אחריו ברצון ולא באונס?” שאל אחד מהם.
“ראש חמור!” התקלס בו השני “וכי מאמין אתה כי היהודי הגיד לו, כי יובילהו לטבח?”
“ומה הגיד לו?”
“הוא התעה אותו אחריו!”
“אבל הלא אסור להיהודים לשחוט בעצמם?” הטיל הראשון ספק בדבריו.
“ומה בכך, החסר שוחטים המה?”
אבל הלא גם על שוחטיהם אסור לשחוט בשבת?"
“פתי אין לב, רק חיות ועופות אסור להם לשחוט בשבתם, אבל לא בני אמונתנו…”
עתה הבין גם הפתי כי כדבריו כן הוא.
“היהודים הארורים צמאים לדמנו!” קראו כלם בקול מהומה ועיניהם הבוערות מיין ברקו כחרבות לטושות ותשאפנה לרצח, “ומה נעשה לקדם פני הרעה?”
“נתנפל על היהודים הארורים ונעשה אתם כלה!”
“אבל הלא רבים הם היהודים הארורים מאתנו! איך נוכל להם?”
“נבקש עזרה משוטרי העיר!”
ברגע ההוא יצא הגבאי עם האוורילקה מן הבית והאוורילקה נושא בידו איזה דבר אדום, ושניהם מכוננים אשוריהם אל הרב מבלי פנות אל האנשים האומרים לעצור אותם בדרך.
“כפי הנראה לא שחטו אותו היהודים הארורים” התפלסף הפתי…
“כן אדמה גם אני” ענה השני.
“אבל בכל אופן” עמד הטבח על דעתו “ראינו ביד האוורילקה איזה דבר אדום, ומי יודע אם לא לקחו מעט דם ממנו בכסף מלא!”
* * *
במשך העת ההיא עמד הרב צופה ומביט סביבו ועיניו מפיקות תמהון ורגשות נעלמות. גם ידיו לא תנוחנה רגע, רגע הן מחליקות את זקנו ורגע תעתקנה את צניף שבתו כל עמת ערפו וכפעם בפעם דובבות גם שפתיו איזה מלות בלתי מובנות ותנועותיו מביעות אי־רצון.
התנועות הנסתרות והנעלמות האלה הפליאו והרעישו את לב כל הקהל וכל אחד ואחד עמל למצא להן פתרונים…
ברגע ההוא נראו הגבאי והאוורילקה באים בחפזון מאחד הבתים והאוורילקה נושא דבר אָדום בידו.
“מה ישא האוורילקה בידו?” שאלה השכנה הנגררת אחרי רעותה גנענדיל בקוצר רוח.
“החסרת עינים את?” קראה גנענדיל בחמה שפוכה “עיניך צופיות ומביטות ולא תדענה מה!”
“אם כן הודיעיני נא את!”
“המצנפת האדומה של רבנו הקדוש הוא נושא בידו, מורשה היא לו מאבות אבותיו הקדושים, ובכל עת אשר רוחות רעות מסתערות לבוא בעולם, ילבש רבנו את המצנפת הזאת ויבטל כל גזרה קשה ורעה מאתנו, ואת, הלא בת ישראל את ולא תדעי עוד מזה – כדי בזיון וקצף!”
“לא שמעתי מזה בלתי היום” הצטדקה השכנה.
“עלייך התחנה הקדושה אומרת “עינים להם ולא ישמעו אזנים להם ולא יראו”. זה לפני שמונת שנים – כלנו עוד זוכרים את הדבר – פרצה החלי־רע בעירנו, אז לבש רבנו את מצנפתו והמגפה נעצרה”.
“אם כן” השיבה השכנה “נרוצה נא עד מהרה, למען נראה בשום הצדיק את המצנפת על ראשו!”
“מה הוא נושא? מה בידו? מה האדום הזה?” הומים וסוערים האנשים מכל עבר, ורבים דוחפים זה את זה ביד ובכתף לקדם את רעיהם, למען יראו בעיניהם את הדבר המובא הפעם אל הרב.
בין כה וכה והגבאי והאוורילקה באים לפני הקדוש, והאוורילקה מסר ליד הרב את הדבר האָדום אשר הביא לו.
אז לקח הרב את הדבר האדום ויפרש אותו כשמלה לעיני כל הנאספים, וכל העם רואים בעיניהם, ואלה אשר לא ראו בעיניהם שמעו באזניהם, כי כקול תרועה עלה באזנם – אמנם מרביתם ראו וגם שמעו ככל אַות נפשם; ובכן שמעו וגם ראו כל אלה אשר זה לפני רגעים אחדים האמינו לראות אש מתלקחת פורצת ועולה מכל בתי העיר – גם גנענדיל החכמה ושכנתה הפתיה המתאמרות לראות את הקדוש וכובע ישועה בראשו, לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזנם הפעם – וסוף סוף שמעו וראו גם הטבח ומרעיו אשר האמינו בלבם כי היהודים הארורים קנו במיטב כספם מעט דם מבשר הנוצרי הקטן ללוש בו את מצותיהם – כל אלה אשר עינים להם לראות ואזנים לשמוע ראו וגם שמעו בפרש הרב את הדבר האדום כשמלה לפניו – וינקה בו את חוטמו בקול רעש גדול.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.