“ר' גבריאל המכזב באמת ובתמים” – כן קראו לו כל אנשי העיר למגדול ועד קטן, והשם הזה נאה לו, כי הוא היה כּזבן יחיד במינו. ר' גבריאל היה ענק בקומתו וברחבו. לו היו: קדקד אדיר, פנים עגולים ומלאים עם עינים גדולות, חוטם גדול, זקן מלא ורחב, ידים עבות ושמנות, שוקים, רגלים, כלם כמו מחוטבים מאבנים שלמות וכל אחד ואחד ואומר: הִנְנִי, הִנֵּנִי! למען לא יבוא בעליהם ויכחיד קימם מראש עד כף רגל, כי ר' גבריאל לא הונה מעולם בכזביו בלתי אם את עצמו בלבד ויהי רק שם שקר בנפשו. ר' אהרן גרויסמאן, שותפו ובעל בריתו זה רבות בשנים במסחר העורות, אשר ידע אותו כאשר ידע איש את יד ימינו, היה אומר עליו תמיד, כי הנקלה הוא לר' גבריאל להגיד כי רכש בעד העסק במקח או בממכר פי שנים מאשר הרויח באמת ולהשלים החסר מכיסו, וכל זה מבלתי יכולתו להגיד דבר אמת. אכן למרות חטאת שפתיו היה ר' גבריאל איש נאמן רוח מאין כמוהו, ור' אהרן שותפו אשר נסהו במסות ובאותות היה שם בו מבטחו ויעזוב את כל הנהגת העסק בידו, כל הונו ורכושו, מבלי חקור אחריו. ר' גבריאל היה כזבן שלא על מנת לקבל פרס, אך מאהבתו את הגוזמא וההפלגה כאומן האוהב את אומנתו באשר היא מלאכת מחשבת. מלבד זה לא היה משקר ר' גבריאל בכל דבר אך פעם אחת, כי כמעט יצֹא יצא השקר מפיו היה מתחזק בלבו בדבר אמת, ומזה היה נסבה כי יצאו הכזבים תמיד ישרים וחלקים מפיו מכלי מכשולים, והוא גם הוא לא העלה רגע על דעתו כי אנחנו מטילים ספק בדבריו, ולכן הפסיק כפעם בפעם את ספורו ויתן לנו אות בידו כי נשלים אנחנו תחתיו. את סוף הספור, כאומר: “הלא מובנים הדברים האלה מאליהם, ודבר שפתים אך למותר!” אנחנו, מאהביו וידידיו, היינו ממלאים תמיד את רצונו ובכל פעם אשר נתן לנו את האות בידו היינו קוראים כאיש אחד חברים את המלה הנותרת. לא כן שותפו ר' אהרן, הוא לא שם לבו אל האות והמופת אשר נתן לו בידו, ובכל פעם אשר הפסיק ר' גבריאל את דברו ענה לו חדודים: “אנכי לא אסים בעדך, כי אין אנכי משתתף אתך בשקרנות, העסק הזה לך לבדך הוא, ולי אין חלק בו!…”
אך למרות חדודיו אוהב היה ר' אהרן את שותפו אהבת אח את אחיו וכמעט לא עבר יום אחד אשר לא דרש לשכנו. גם אנחנו, אני ואחוזת מרעי, באנו כפעם בפעם לבית ר' גבריאל, להשתעשע בחברתו איזו שעות. ואמנם חברתו היתה לנו לשעשועים, כי הוא היה תמיד שמח וטוב לב, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, אוהב להתרועע, גם אשתו היתה אשה טובה וישרה ועינה לא צרה באורחיה, והיא העבירה תמיד את כל טובה לפנינו, מן המאפה ומן התבשיל; ובעת אשר רוינו עונג מן המטעמים אשר הכינה לנו, היה בעלה ר' גבריאל כמעין המתגבר, כי לא פסק פיהו מספר לנו את כל המוצאות אותו, ומגבב גוזמא על גוזמא, עד כי היה בעינינו כקוסם המהלך על כנפי רוח.
באחד הימים ההם, וערב שבת היה, קדמה אשתו את פנינו בדגים, ואנחנו הללנו אותה לפני בעלה, באמרנו כי לא רבות נשים תחכמנה לבשל את הדגים בטוב טעם כמוה…
“דגים” החל ר' גבריאל, אשר על כל קוץ וקוץ היה דורש תמיד תלי תלין של גוזמאות – "הגם לאלה תקראו דגים? קראו להם “נמלים” ולא דגים, כבר חדלה עת הדגים. לא ידעתי אם בשכבר הימים ירדו הדגים לטמיון, או כי גם בהם הולכים הדורות ומתדלדלים מיום ליום, אך זאת ידעתי כי בימי היו דגים אשר להם יאָמר דגים במשתה חתונתי היה כל דג ודג גדול כמו הלִוְ…
ר' גבריאל נתן לנו האות בידו ואנחנו נפלנו על המציאה אשר הרצה גבריאל לפנינו ואיש איש מאתנו “לקח את חלקו”…
“כמו הלויתן!” קראנו כלנו פה אחד…
“כמו הלויתן, כן, אחי” אִשר ר' גבריאל את דברינו בקורת רוח, “כמו הלויתן ועוד גדול ממנו, ועתה שערו נא בנפשכם, כמה מלח נצרך לבשול הדגים…”
ר' גבריאל חכה לו בדברים, אך אנחנו לא יכולנו לשער כמה. לכן החרשנו.
“לא פחות” הוסיף הוא לבדו " לא פחות מארבעים ככר מ…"
“מלח!” חטפנו אנחנו את הנותר מפיו.
"כן אחי, מלח. ומה אומר לכם, אחי? בכל קצוי תבל דברו האנשים בחתונתי ובדגי המשתה, כי דגים כאלה לא עלו עוד על שלחן מלכים…
“ובכל זאת” התערב עתה גם שותפו ר' אהרן בדבריו "ובכל זאת שמעתי אומרים, כי בדגים ההם אשר הושמו בתבשילם ארבעים ככר מלח, היה חסרון גדול, עד כי לא עמד טעמם בם…
“ומה היה החסרון?” שאלנו כלנו, כמהים לשמוע אחד מחדודיו אשר היה תמיד כחץ שנון…
“ומה היה החסרון?” שאל גם ר' גבריאל לתמו.
“חסרון מלח” ענה ר' אהרן “הדגים לא היו מלוחים כל צרכם!”
“אמנם כן היה” הסכים ר' גבריאל “האם שמעת גם אתה שמע הדגים ההם?”
“לא אחת ושתים!”
“ומי ספר לך כל פרטי הדברים?”
“ר' גבריאל בכבודו ובעצמו…”
“ואתה? האינך מאמין בזה?”
“בכלו לא אאמין, אבל בחציו…”
“ובמה תאמין אפוא?”
“אני” ענה ר' אהרן בהלצה גלויה “אני מאמין באמונה שלמה, כי הדגים לא היו מלוחים די־צרכם…”
פעם אחרת נסבו הדברים על הבציר, והאחד מאתנו השמיע את דעתו, כי השנה הזאת שנה מבורכת היא בגפנים.
“שנה מבורכת” לעג לו ר' גבריאל “לזאת לא תקרא שנה מבורכת, שנת רזון היא לעמת השנים שקדמו לה. אנכי אוכל לספר לכם מאחת השנים המבורכות אשר הפליאה אז כל לב ונפש… היש את נפשכם לש..”
“לשמוע” ענינו כלנו פה אחד “ספר ונשמעה!”
“אם כן שמעו ואספרה” החל ר' גבריאל לספר בהעבירו את ידו על זקנו “כזאת היתה בשנת 831… לא, כמעט שקרתי בדברי, כזאת היתה השנת 835, או גם זאת טעות בידי, אמנם כזאת היתה בשנת 836, ואנכי הייתי אז באחד הכרמים בארץ אונגארן, והימים אז ימי בכורי־ענבים – מה ארבה עליכם דברים, ידידי? הגפן שחחה תחת משא אשכלותיה, עד כי נראתה כגבעת־ענבים, וכל ענב וענב היה גדול פי שנים מאחד האבטיחים, אך כל זה לא לפלא יחשב, כי כאלה יקרו גם היום, אך הדבר הזה אשר אספר לכם הפעם הפליא את לבבי במאד מאד, וכמעט שם אותי לשחוק בעיני הכורם. והדבר כן היה אז בלכתי כה וכה עם בעל הכרם, הגיע לאזני פתאם קול נורא מאד, כקול רעם בגלגל. אנכי בתומי האמנתי כי קול הרעם הוא, ואקדם לברך “שכחו וגבורתו מלא עולם” אך בברכי את ברכתי נתן בעל הכרם בשחוק קולו, באמרו: “הלא לא מן השמים בא הרעם הזה” – “ומאין?” שאלתי אותו – “מאחד הענבים” השיב לי, ובדברו הראה לי בידו על גפן אחד הענבים אשר נתבקע ועסיס שוטף ממנו כנחל איתן. – “הענבים האלה” באר לי הכורם “ימלאו עסיס, ומרוב שפעת ברכתם יתבקעו כאובות חדשים, ובהתבקעם יתנו קול רעם כזה”. בתחלה אחזתני חלחלה בכל פעם שמעי את הקול הזה, אך לאט לאט הסכינו אזני עם הרעמים והחזיזים האלה ולא הביאו עוד מורך בלבי; אך אחר רגעים אחדים נאלצנו לעזוב את הכרם, כי פלגי־העסיס השוטפים ארצה מן הענבים המתבקעים, נקוו ויהיו לנהר שוטף, עד כי כמעט טבענו במצולה ואין מעמד, ולולא קדמנו לברוח, מ יודע אם לא שטפתנו השבולת?…”
“ומדוע לא תספר הדבר עד תומו?” שאל ר' אהרן.
“ומה לי עוד לספר?”
“כי המים הזדונים האלה שטפו ויהרסו את כל בתי העיר, גם מרבית בני העיר טבעו במצולות ומרביתם היו לחרשים מקול הרעמים והחזיזים אשר הגיעו תמיד לאזניהם – הלא יש לך מקום להתגדל בו!…”
פעם אחרת ישבנו ודברנו מהמצאות האנגלים, ואחד מאתנו דבר על אדות תנועת השלחן מעצמו על ידי מגע־ידים.
“על דבר ההמצאה הזאת” הגיד לנו ר' גבריאל “אספר לכם אנכי דבר פלא, אשר ראו עיני בבית אחד הרוזנים בעיר ג. הדבר היה בשנת 835, ועודני זוכר כל פרטיו כאלו ביום אתמול היה הדבר. שם חנך אחד האנגלים את השלחן כאשר יחנך איש את כלבו. מדי יום ביומו למועד הצהרים הלוֹך הלך השלחן מעצמו אל בית המבשלות ושם ערכו אותו השפחות ערוך בכל, ואחר העריכה הזאת שב השלחן אל חדר האֹכל ויתיצב הכן על מקומו. אחר משתה הצהרים התעודד השלחן שנית על רגליו וילך הלוך ושוב אל בית המבשלות ושם הסירו מעליו השפחות את הקערות, הכפות והמזלגות, ואחרי כלותם מעשיהם, שב אל החדר ויתיצב על מקומו…”
“ולסעודת הערב” הוסיף ר' אהרן “עשה השלחן את דרכו כמו לסעודת הצהרים – האף אין זאת?”
“לא” ענה ר' גבריאל “כי השלחן לא היה מחונך רק לסעודת הצהרים, ובשובו למקום עמדו לא יכלו כל הרוחות שבעולם להזיזו ממקומו!”
בפעם אחרת היו נסבים הדברים על כח אבן השואבת.
“בדבר הכח הזה” אמר ר' גבריאל “אוכל אנכי לספר לכם דבר פלא, אשר היה לנגד עיני, ולא אנכי בלבד ראיתי את המראה ההוא, כי עוד חיים אתנו אנשים לאלפים, אשר ראו כמוני את המחזה הנפלא ההוא, המבהיל כל אוזן שומע. בשנת 848, או 49 – אינני זוכר מספר השנה – אז התגוררתי בעיר פ. ושם מת אחד משרי הצבא, שר וגדול אשר עשה לו שם על מרומי־שדי – ולהגדיל כבודו האחרון, החיה אחד החכמים הנודע למשגב את גוו אחרי מותו באמצעית אבן השואבת – ועתה שערו נא בנפשכם את החזיון אשר היה לנגד עינינו…”
“מבלי ספק” שער ר' אהרן בנפשו “יצא המת לעין כל במחולת מחנים..”
“לא ולא” קרא ר' גבריאל "אבל עוד גדולות ונצורות מאלה. שר הצבא המת עלה בראש לויתו לבוש שריון־גבורים וחרבו שלופה בידו, ויפקד לבדו את הצבא, וכה בא בראש הגדוד עד שדה הקברות ואחרי אשר ירו המורים שלש פעמים בקנה הרובה אשר בידם לזכר נשמתו –
“ירד בכבודו ובעצמו הקברה” השלים ר' אהרן.
“גם הפעם לא באת עד חקר דבר” ענה ר' גבריאל כמנצח " אך הוא בעצמו נתן צו: שימו אותי בארון! וישימו אותו בארון ויקברוהו… וכל זה נעשה בכח אבן השואבת".
כה הגדיל ר' גבריאל מיום ליום לעשות חיל, ומה גם בלילות החורף הארוכים, בשבתנו יחדו על כוס מלא חמים, אז חשף ר' גבריאל את זרוע עוזו ויראה נפלאות על שדה הגוזמא, ואנחנו תלמידים מקשיבים לקולו, היינו עוזרים על ידו, בהשלימנו את המלה אשר הותיר לנו בחסדו.
אך פעם אחת נמלט גם דבר אמת מפי ר' גבריאל, כשגגה היוצאת מפי השליט, והדבר הזה הפליא את לבבנו וכל השומעים לא האמינו למשמע אזנם, כי דבר אמת בפי ר' גבריאל היה דבר יקר, חזון בלתי נפרץ, ואמנם אנחנו הטלנו ספק בדבר הזה, אבל ר' גבריאל הוכיח לנו במופתים חותכים, כי נוכח האמת דרכו הפעם, וזה הדבר:
באחד הלילות ההם דברנו על אדות החלומות וכל אחד מאתנו נשא את דעו על הענין הזה, איש איש כאשר הורהו הנסיון.
“החלומות שוא ידברון” החליט ר' גבריאל בתנופת ידו “מבשרי אחזה זאת, כי פעם אחת הוליכני חלומי שולל ויתעה אותי עד היום הזה, עד כי רב כספי היה לו לשלל. החלום ההוא נפלא וזר מאין כמותו, ואם יש את נפשכם לשמוע אספר לכם את הדבר כמו שהיה, בלי הוספה וגרעון”.
“הסכת ושמע!” קרא ר' אהרן שותפו בשפת לצון “עתה יבוא האות והמופת על אמתת החלום, כי הלא ר' גבריאל שלנו יספר לנו הפעם דבר המוכיח את ההפך”.
“הטו אזנכם ושמעו לי!” החל ר' גבריאל לספר מבלי שים לב למהתלות ר' אהרן, ויחלק בשתי ידיו את זקנו עבור וחלק לכל צדיו "זה שנתים ראיתי בחלומי והנה אבי זקני נצב לפני כמו בחיים חיתו עם זקנו הלבן ושמרות עיניו העבתות, והוא קורא אלי לאמר:
“החפץ אתה, גבריאל נכדי, למצא עושר רב בפעם אחת?” “מי האיש אשר לא יחפוץ למצוא עושר רב?” שבתי ושאלתי אותו. “הנה כי כן” ענו “לך והעמד המספרים: 19, 38, 75, בגורל, כי המה יעלו ויזכו, אך אל תאחר המועד, כי נכון הדבר כנכון היום”. אחר החלום הזה הקיצותי משנתי ואומר בלבי: אך חזיון שוא הוא, ומי ישגיח בחלומות? בין כה וכה ישנתי שנית, והנה עוד הפעם אבי זקני עומד לפני ומדבר עלי ברוח קשה: “גבריאל, גבריאל! אינך מאמין בדברי זקנך, והוא חטאת מרי, כי הדברים אשר אומר אליך עולים ובאים מעולם האמת, אך למען תוכח לדעת כי לא חזיון מתעה אתה רואה הפעם, ראה הנה אנכי כותב לך בעצם ידי את המספרים האלה על השלחן וראית ונוכחת בהקיץ, כי החלום אשר אתה רואה הפעם גלוי השמים הוא, ואם מעט לך האות הזה, ואתן לך עוד אות אחר גדול ממנו: השכם מחר בבקר ולך אל בית־המועצות ושם תמצא במבוא השער אשר לאולם שטר־מדינה בן חמשה כסף, ואותו תוציא לקנות שטר הגרלה באחד מהמספרים אשר אנכי כותב לך בזה”. בהקיצי משנתי נבהלתי ונשתוממתי למראה עיני, כי המספרים אשר הגיד לי בחלומי היו כתובים לפני על השלחן, אחד מהם לא נעדר מהרתי לקום ממטתי ואלכה אל בית המועצות והנה כמעט הייתי כמשגע למראה עיני, כי השטר בן חמשה כסף היה מונח לפני על יד שער האולם, פרוש במלא רחבו כמו היה מחכה לקראתי. מבלעדי אגיד תדעו, ידידי, כי בכסף הזה מהרתי אל בית הגורלות, ולבי היה באמנה אתי כי עושר רב שמור לי בעוד ימים אחדים; אבל שערו נא בנפשכם, אחי ורעי, את תמהוני ומבוכתי, בראותי בעוד ימים אחדים כי מן המספרים האלה לא עלה אף אחד בגורל. ומן העת ההיא אנכי קונה מדי שבוע בשבוע את המספרים האלה, אך לשוא, כי מאחרים המה לבוא – ועתה, האם לא תתנו גם אתם לדברי צדק באמרי: כי החלומות שוא ידברון!…"
“אמנם מעשה נורא הוא!” אמר רק אהרן בהלצה נסתרת “אך כאשר אדמה אני, כל הדברים אשר ספרת לנו: המספרים הנכתבים על השלחן, חמשת הכסף אשר מצאת על יד השער, וכל יתר הדברים, אך חלום אחד הם!”
“האם לא תאמין לי?” שאל ר' גבריאל בחרי אף.
“חלילה לי מעשות כדבר הזה, אך מתאוה אנכי לראות את הפתקא משבוע זה, כי מבלי ספק שמור הוא אתך.”
ואשר לא קוינו בא – כי הושיט ר' גבריאל את ידו אל צלחתו ויוצא משם פתקת־הגורלות ויתנה על יד שותפו ר' אהרן…
“הפלא הזה” קרא ר' אהרן בקחתו את הפתקא וישם עיניו בה “עולה על כל הפלאות: – ואמנם גם המספרים חיים וקיימים 19, 38, 75 – אין זאת כי קרוב הקץ לבוא!…”
הפתקא סבבה כרגע מיד ליד, וכלנו לא האמנו למראה עינינו – ומי פלל כזאת כי גבריאל יעלה דבר אמת על לשונו?…
“ויען כי חזון יקר הוא הדבר הזה אשר אנחנו רואים בעינינו” אמר ר' אהרן אחרי כן, יכתוב איש איש מאתנו את המספרים האלה לזכרון לפניו – אלהי האמת ישלם לך את שכרך ויזכך בגורל, כי נתת כבוד לחותמו!"
כלנו כתבנו לנו איש איש בפנקסו את המספרים האלה
“אבל אם תזכה הפעם בגורל, גבריאל ידידי” אמר רק אהרן בהשיבו לו את הפתקא “אז נעשה לנו את היום ההוא ליום חג ומשתה, האף אין זאת?”
“יום חג ומשתה!” קרא ר' גבריאל אשר מֵרֵיח תקוה התלהב לבבו כפתיל הנעורת בהריחו אש “לימי משתה ושמחה, כן תגיד, ידידי, אנכי אורכם אז לדעת מי אָני. גם זאת לך לדעת, כי ביום אשר יעלו מספרי בגורל, עליך לתת לאשתי על חשבוני שתי מאות כסף, להכין לימי המשתה יין וכל תפנוקים, כי הלא מחר אנכי עושה את דרכי ליום השוק לאשקאווצה, ובשובי מדרכי אזיל הזהב מכיסי והיין ישפך כמים!”
“ומה הברכה אשר תאציל אז לי?” שאלה אשתו אשר גם עליה האציל בעלה מרוחו.
“ולי אבי?” שאלה בתו הבכירה.
“ולי?” – בתו השניה.
“ולי?” – שני נערים קטנים
“מה זה תגשו בי?” התקצף ר' גבריאל – “הלא כל אשר לי לכם הוא. הרק לי לבדי חילי? חלק כחלק תקחו מכל הטוב אשר יתן לי ד‘. אתכם אלביש ואנעיל ביד מלאה ורחבה ולא יחסר לכם כל טוב, מלבושים ותכשיטים – אבל אתה, ר’ אהרן ידידי, ראה צויתיך כי בעלות המספרים האלה בגורל עליך לתת על חשבוני לאשתי שתי מאות כסף!”
“כמצותך, אדוני!” ענה ר' אהרן “אבל בגודל שמחתך ועליצת נפשך, אל נא תשכח שכוח, כי עליך לעשות מחר את דרכך לאשקאווצה!”.
“הא לחוד והא לחוד!” ענה ר' גבריאל שמח וטוב לב “הלא לא תמול אנכי, ואתה הלא ידעת מאז, כי מימי לא אחרתי ממלא את חובתי”…
ליל זכרון היה לנו הלילה ההוא, כי גם בדבר הזה לא שקר בנו ר' גבריאל, כי אמנם הוא היה איש נאמן רוח מאין כמהו ויודע את חובתו.
ממחרת היום ההוא ראינו אותו נצב על הר גדול של עורות ועוזריו עומדים עליו מימינו ומשמאלו, והוא מפקד אותם כשר צבא מלחמה. ולא רק בדבר שפתים הראה את כחו כי גם הוא עבד עבודתו ביד חרוצים. הוא היה מסדר את העורות מין למינו ויעשה מהם חבילות, חבילות, ועל כל חבילה וחבילה היה שם את חותמו, ויתן אותן על יד נושא־סבל לטען אותן בעגלות, ואחרי התימו עבודתו זאת, עלה גם הוא על אחת העגלות הטעונה עורות, ואחר שעה קטנה ראינו אותו נוסע לאשקאווצה אל השוק.
השוק ההוא היה נמשך חמשה ימים, ור' גבריאל התמהמה שם תמיד במשך העת ההיא, כי שותפו מסר כל העסק בידו, הן בקנין הן בממכר…
הימים האלה היו לנו ימי נסים ונפלאות. כשלשת ימים אחרי הדברים האלה הלכנו כלנו אל בית חוכר הגורלות וכמעט היינו לנציבי שישי, בראותנו – כי שלשת המספרים 19, 38, 75, הם מאירים לפנינו באותיות גדלות על הקרש. קראנו, שנינו ושלשנו, אכן לא מקסם כזב היה לעינינו, כי אם חזון אמת – המספרים קוראים וצועקים נגדינו מן הקרש התלוי על הקיר.
כלנו רצנו אל אשת ר' גבריאל ור' אהרן בראשנו, לבשר לה את הבשורה הטובה הזאת.
“האמת תוכיח דרכה” קרא אליה ר' אהרן בבואו אליה החדרה.
“על מה ירמזון מליך?” שאלה אשת ר' גבריאל אותו.
“רצוני לאמר כי שלשת המספרים זכו בגורל!”.
“הלהתל בי אתה אומר?” קראה כמו בתלונה מבלי שים אֵמון בדבריו.
“לא התולים עמדי. הפתקאות האלה אשר אנחנו מביאים לך מחוכר הגורלות, עדים המה לנו, כי כדברי כן הוא!”
ובדברו הושט לה את הפתקא.
“ואם מעט” הוסיף ר' אהרן, בתתו שתי מאות כסף על ידה “קחי נא אלה והיו לך לשני עדים נאמנים. הכיני והזמיני בכסף הזה כל הדברים הדרושים לימי משתה ושמחה. בעוד שני ימים ישוב בעלך מדרכו, ואנחנו נצא כלנו לקראתו עד הכפר אשר לפני העיר לשמח את לבו בתשורה הטובה הזאת וגם אַתּ תצאי אתנו!…”
ביום ההוא וממחרתו היתה רבה התכונה בבית ר' גבריאל. חיטים, סנדלרים ומשרתי חנויות מלאו את הבית, איש איש וכלי מלאכתו בידו, אלה בנעל ובמרצע ואלה במחט ובכלי־מדה, וכלם נחפזו לערוך את המלבושים והמנעלים ליום השני, ליום שוב ר' גבריאל מדרכו, גם השפחות והאמהות היו יגעות מן העבודה לערוך כל מעשה תבשיל ומאפה ליום המשתה אשר הוכן ליום המחרת כדבר ר' גבריאל. הן אמנם כי לא הספיקו שתי המאות לכל הכבודה הגדולה הזאת, אך הלא עושר רב שמור לר' גבריאל. יקח נא את הרכוש אשר רכש בגורל, אז יזיל זהב מכיסו יתר מדי!…
ביום השלישי. הוא היום אשר אמר ר' גבריאל לשוב מדרכו הביתה, יצאנו כלנו לקראתו עד הכפר הסמוך אל העיר ועמדנו צופים ומחכים על יד הדרך לקראת בואו. כשעה קטנה עמדנו שם, והנה ככדור חול הולך ומתגלגל ממעלה ההר, וזאת היתה העגלה אשר בה שב ר' גבריאל מדרכו, כי גדול היה החום ביום ההוא, באחד מימי התמוז, והסוסים היו מנערים במרוצתם את החול המתנשא למעלה ראש.
בראות אותנו ר' גבריאל עומדם ומחכים לקראתו השתאה למראה עיניו.
“מה היום מיומים?” שאל אותנו “מדוע יצאתם היום לקראתי?”.
“באנו להגיד לך” ענה ר' אהרן שותפו “כי האמת תעוז לבעליה מעשרה שליטים!”.
“אל תחמוד לצון לך” אמר ר' גבריאל “דבר אתי במראה ולא בחידות!”
“כן דברת, במראה” ענה ר' אהרן בשומו פתקת הגורלות נגד עיניו “שא נא עיניך וראה כי מספריך זכו בגורל!”
“מספרי?” שאל ר' גבריאל במבוכה “איזה מספרי?”.
"מספריך אשר העמדת בגורל!?
“מספרי? מספרי?” שנה ושלש ומבוכתו גדלה מרגע לרגע.
“כן, מספריך –האם לא תשמח על הבשורה?”
"כן… כן… " גמגם בשפתיו “הלא תהתל בי?”
“לא, הוצא נא הפתקא מצלחתך וראית ובחנת!”
כמו למרות רצונו החל ר' גבריאל לחפש באמתחתו, אך לשוא חפש בחפש מחופש בכל אמתחות בגדיו, גם אנחנו עזרנו על ידו, אך פעלנו מאפע.
“איפה הנחת את הפתקא?” שאל אותו ר' אהרן בלב נפעם, וגם אשתו ובנותיו סבו אותו מכל צד, קוראות וסוערות “איפה הפתקא?”.
“הידעתי?” ענה ר' גבריאל נבוך ונדהם “יוכל היות כי היא מונחת בשולחני, או אולי… אבדתיה…”.
כעדת אבלים שבנו עם ר' גבריאל נדהמים ונאלמים, איש איש מאתנו תפוש ברעיוניו: איך היה הדבר? הלא בעינינו ראינו את הפתקא ואת המספרים? הכל זה היה אך מעשה תעתוּעים? האך מקסם כזב היה לעינינו?…
אך עודנו הולכים עם ר' גבריאל הלוך וקרוב אל ביתו, והנה איש אחד מסתער על ר' גבריאל בשאון עליזים:
“אתה, ר' גבריאל, הסבות לי את העושר הגדול הזה!… עד עולם לא אשכח את טובך וחסדך!”.
“מה העושר?” שאל ר' גבריאל.
“הטרם תדע כי המספרים אשר בחרת למעני כאשר בקשתיך בטרם נסעת מפה, זכו בגורל? לולא מלאת אז את שאלתי, כי עתה לא באתי אל הרכוש הזה – בשלך לי כל העושר הזה!”.
עתה מצאנו את החידה הסתומה לנו. כל הספור בדא ר' גבריאל מלבו והפתקא אשר הראה לנו אז לא לו היתה, כי הוא היה רק השליח לקנות פתקת־הגרלה בעד אחר אשר השיב אחרי כן ליד בעליו – וכל דברי החלום היו רק חזיון לבו…
גם הפעם התעה ר' גבריאל בכזביו רק את עצמו בלבד, חטאת שפתיו היתה לו למוקש…
כבואו הביתה מצא את כל הכבודה אשר בלעה את רוב כספו, ערוכה על השלחן: בגדים, נעלים, מעשה אופה ומעדנים, הכל ערוך לסעודה!
ועיני האמלל רואות וכלות!
האם היה לו הדבר הזה לשבט מוסר?
על נקלה יכולתי להגיד, כי למן היום ההוא שב ר' גבריאל בתשובה שלמה ולא הוסיף עוד לשקר, אך לא אוכל להוציא הדברים האלה מפי, כי עוד לא האציל ר' גבריאל מרוחו עלי. –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.