“ר' גבריאל המכזב באמת ובתמים” – כן קראו לו כל אנשי העיר למגדול ועד קטן, והשם הזה נאה לו, כי הוא היה כּזבן יחיד במינו. ר' גבריאל היה ענק בקומתו וברחבו. לו היו: קדקד אדיר, פנים עגולים ומלאים עם עינים גדולות, חוטם גדול, זקן מלא ורחב, ידים עבות ושמנות, שוקים, רגלים, כלם כמו מחוטבים מאבנים שלמות וכל אחד ואחד ואומר: הִנְנִי, הִנֵּנִי! למען לא יבוא בעליהם ויכחיד קימם מראש עד כף רגל, כי ר' גבריאל לא הונה מעולם בכזביו בלתי אם את עצמו בלבד ויהי רק שם שקר בנפשו. ר' אהרן גרויסמאן, שותפו ובעל בריתו זה רבות בשנים במסחר העורות, אשר ידע אותו כאשר ידע איש את יד ימינו, היה אומר עליו תמיד, כי הנקלה הוא לר' גבריאל להגיד כי רכש בעד העסק במקח או בממכר פי שנים מאשר הרויח באמת ולהשלים החסר מכיסו, וכל זה מבלתי יכולתו להגיד דבר אמת. אכן למרות חטאת שפתיו היה ר' גבריאל איש נאמן רוח מאין כמוהו, ור' אהרן שותפו אשר נסהו במסות ובאותות היה שם בו מבטחו ויעזוב את כל הנהגת העסק בידו, כל הונו ורכושו, מבלי חקור אחריו. ר' גבריאל היה כזבן שלא על מנת לקבל פרס, אך מאהבתו את הגוזמא וההפלגה כאומן האוהב את אומנתו באשר היא מלאכת מחשבת. מלבד זה לא היה משקר ר' גבריאל בכל דבר אך פעם אחת, כי כמעט יצֹא יצא השקר מפיו היה מתחזק בלבו בדבר אמת, ומזה היה נסבה כי יצאו הכזבים תמיד ישרים וחלקים מפיו מכלי מכשולים, והוא גם הוא לא העלה רגע על דעתו כי אנחנו מטילים ספק בדבריו, ולכן הפסיק כפעם בפעם את ספורו ויתן לנו אות בידו כי נשלים אנחנו תחתיו. את סוף הספור, כאומר: “הלא מובנים הדברים האלה מאליהם, ודבר שפתים אך למותר!” אנחנו, מאהביו וידידיו, היינו ממלאים תמיד את רצונו ובכל פעם אשר נתן לנו את האות בידו היינו קוראים כאיש אחד חברים את המלה הנותרת. לא כן שותפו ר' אהרן, הוא לא שם לבו אל האות והמופת אשר נתן לו בידו, ובכל פעם אשר הפסיק ר' גבריאל את דברו ענה לו חדודים: “אנכי לא אסים בעדך, כי אין אנכי משתתף אתך בשקרנות, העסק הזה לך לבדך הוא, ולי אין חלק בו!…”

אך למרות חדודיו אוהב היה ר' אהרן את שותפו אהבת אח את אחיו וכמעט לא עבר יום אחד אשר לא דרש לשכנו. גם אנחנו, אני ואחוזת מרעי, באנו כפעם בפעם לבית ר' גבריאל, להשתעשע בחברתו איזו שעות. ואמנם חברתו היתה לנו לשעשועים, כי הוא היה תמיד שמח וטוב לב, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, אוהב להתרועע, גם אשתו היתה אשה טובה וישרה ועינה לא צרה באורחיה, והיא העבירה תמיד את כל טובה לפנינו, מן המאפה ומן התבשיל; ובעת אשר רוינו עונג מן המטעמים אשר הכינה לנו, היה בעלה ר' גבריאל כמעין המתגבר, כי לא פסק פיהו מספר לנו את כל המוצאות אותו, ומגבב גוזמא על גוזמא, עד כי היה בעינינו כקוסם המהלך על כנפי רוח.

באחד הימים ההם, וערב שבת היה, קדמה אשתו את פנינו בדגים, ואנחנו הללנו אותה לפני בעלה, באמרנו כי לא רבות נשים תחכמנה לבשל את הדגים בטוב טעם כמוה…

“דגים” החל ר' גבריאל, אשר על כל קוץ וקוץ היה דורש תמיד תלי תלין של גוזמאות – "הגם לאלה תקראו דגים? קראו להם “נמלים” ולא דגים, כבר חדלה עת הדגים. לא ידעתי אם בשכבר הימים ירדו הדגים לטמיון, או כי גם בהם הולכים הדורות ומתדלדלים מיום ליום, אך זאת ידעתי כי בימי היו דגים אשר להם יאָמר דגים במשתה חתונתי היה כל דג ודג גדול כמו הלִוְ…

ר' גבריאל נתן לנו האות בידו ואנחנו נפלנו על המציאה אשר הרצה גבריאל לפנינו ואיש איש מאתנו “לקח את חלקו”…

“כמו הלויתן!” קראנו כלנו פה אחד…

“כמו הלויתן, כן, אחי” אִשר ר' גבריאל את דברינו בקורת רוח, “כמו הלויתן ועוד גדול ממנו, ועתה שערו נא בנפשכם, כמה מלח נצרך לבשול הדגים…”

ר' גבריאל חכה לו בדברים, אך אנחנו לא יכולנו לשער כמה. לכן החרשנו.

“לא פחות” הוסיף הוא לבדו " לא פחות מארבעים ככר מ…"

“מלח!” חטפנו אנחנו את הנותר מפיו.

"כן אחי, מלח. ומה אומר לכם, אחי? בכל קצוי תבל דברו האנשים בחתונתי ובדגי המשתה, כי דגים כאלה לא עלו עוד על שלחן מלכים…

“ובכל זאת” התערב עתה גם שותפו ר' אהרן בדבריו "ובכל זאת שמעתי אומרים, כי בדגים ההם אשר הושמו בתבשילם ארבעים ככר מלח, היה חסרון גדול, עד כי לא עמד טעמם בם…

“ומה היה החסרון?” שאלנו כלנו, כמהים לשמוע אחד מחדודיו אשר היה תמיד כחץ שנון…

“ומה היה החסרון?” שאל גם ר' גבריאל לתמו.

“חסרון מלח” ענה ר' אהרן “הדגים לא היו מלוחים כל צרכם!”

“אמנם כן היה” הסכים ר' גבריאל “האם שמעת גם אתה שמע הדגים ההם?”

“לא אחת ושתים!”

“ומי ספר לך כל פרטי הדברים?”

“ר' גבריאל בכבודו ובעצמו…”

“ואתה? האינך מאמין בזה?”

“בכלו לא אאמין, אבל בחציו…”

“ובמה תאמין אפוא?”

“אני” ענה ר' אהרן בהלצה גלויה “אני מאמין באמונה שלמה, כי הדגים לא היו מלוחים די־צרכם…”

פעם אחרת נסבו הדברים על הבציר, והאחד מאתנו השמיע את דעתו, כי השנה הזאת שנה מבורכת היא בגפנים.

“שנה מבורכת” לעג לו ר' גבריאל “לזאת לא תקרא שנה מבורכת, שנת רזון היא לעמת השנים שקדמו לה. אנכי אוכל לספר לכם מאחת השנים המבורכות אשר הפליאה אז כל לב ונפש… היש את נפשכם לש..”

“לשמוע” ענינו כלנו פה אחד “ספר ונשמעה!”

“אם כן שמעו ואספרה” החל ר' גבריאל לספר בהעבירו את ידו על זקנו “כזאת היתה בשנת 831… לא, כמעט שקרתי בדברי, כזאת היתה השנת 835, או גם זאת טעות בידי, אמנם כזאת היתה בשנת 836, ואנכי הייתי אז באחד הכרמים בארץ אונגארן, והימים אז ימי בכורי־ענבים – מה ארבה עליכם דברים, ידידי? הגפן שחחה תחת משא אשכלותיה, עד כי נראתה כגבעת־ענבים, וכל ענב וענב היה גדול פי שנים מאחד האבטיחים, אך כל זה לא לפלא יחשב, כי כאלה יקרו גם היום, אך הדבר הזה אשר אספר לכם הפעם הפליא את לבבי במאד מאד, וכמעט שם אותי לשחוק בעיני הכורם. והדבר כן היה אז בלכתי כה וכה עם בעל הכרם, הגיע לאזני פתאם קול נורא מאד, כקול רעם בגלגל. אנכי בתומי האמנתי כי קול הרעם הוא, ואקדם לברך “שכחו וגבורתו מלא עולם” אך בברכי את ברכתי נתן בעל הכרם בשחוק קולו, באמרו: “הלא לא מן השמים בא הרעם הזה” – “ומאין?” שאלתי אותו – “מאחד הענבים” השיב לי, ובדברו הראה לי בידו על גפן אחד הענבים אשר נתבקע ועסיס שוטף ממנו כנחל איתן. – “הענבים האלה” באר לי הכורם “ימלאו עסיס, ומרוב שפעת ברכתם יתבקעו כאובות חדשים, ובהתבקעם יתנו קול רעם כזה”. בתחלה אחזתני חלחלה בכל פעם שמעי את הקול הזה, אך לאט לאט הסכינו אזני עם הרעמים והחזיזים האלה ולא הביאו עוד מורך בלבי; אך אחר רגעים אחדים נאלצנו לעזוב את הכרם, כי פלגי־העסיס השוטפים ארצה מן הענבים המתבקעים, נקוו ויהיו לנהר שוטף, עד כי כמעט טבענו במצולה ואין מעמד, ולולא קדמנו לברוח, מ יודע אם לא שטפתנו השבולת?…”

“ומדוע לא תספר הדבר עד תומו?” שאל ר' אהרן.

“ומה לי עוד לספר?”

“כי המים הזדונים האלה שטפו ויהרסו את כל בתי העיר, גם מרבית בני העיר טבעו במצולות ומרביתם היו לחרשים מקול הרעמים והחזיזים אשר הגיעו תמיד לאזניהם – הלא יש לך מקום להתגדל בו!…”

פעם אחרת ישבנו ודברנו מהמצאות האנגלים, ואחד מאתנו דבר על אדות תנועת השלחן מעצמו על ידי מגע־ידים.

“על דבר ההמצאה הזאת” הגיד לנו ר' גבריאל “אספר לכם אנכי דבר פלא, אשר ראו עיני בבית אחד הרוזנים בעיר ג. הדבר היה בשנת 835, ועודני זוכר כל פרטיו כאלו ביום אתמול היה הדבר. שם חנך אחד האנגלים את השלחן כאשר יחנך איש את כלבו. מדי יום ביומו למועד הצהרים הלוֹך הלך השלחן מעצמו אל בית המבשלות ושם ערכו אותו השפחות ערוך בכל, ואחר העריכה הזאת שב השלחן אל חדר האֹכל ויתיצב הכן על מקומו. אחר משתה הצהרים התעודד השלחן שנית על רגליו וילך הלוך ושוב אל בית המבשלות ושם הסירו מעליו השפחות את הקערות, הכפות והמזלגות, ואחרי כלותם מעשיהם, שב אל החדר ויתיצב על מקומו…”

“ולסעודת הערב” הוסיף ר' אהרן “עשה השלחן את דרכו כמו לסעודת הצהרים – האף אין זאת?”

“לא” ענה ר' גבריאל “כי השלחן לא היה מחונך רק לסעודת הצהרים, ובשובו למקום עמדו לא יכלו כל הרוחות שבעולם להזיזו ממקומו!”

בפעם אחרת היו נסבים הדברים על כח אבן השואבת.

“בדבר הכח הזה” אמר ר' גבריאל “אוכל אנכי לספר לכם דבר פלא, אשר היה לנגד עיני, ולא אנכי בלבד ראיתי את המראה ההוא, כי עוד חיים אתנו אנשים לאלפים, אשר ראו כמוני את המחזה הנפלא ההוא, המבהיל כל אוזן שומע. בשנת 848, או 49 – אינני זוכר מספר השנה – אז התגוררתי בעיר פ. ושם מת אחד משרי הצבא, שר וגדול אשר עשה לו שם על מרומי־שדי – ולהגדיל כבודו האחרון, החיה אחד החכמים הנודע למשגב את גוו אחרי מותו באמצעית אבן השואבת – ועתה שערו נא בנפשכם את החזיון אשר היה לנגד עינינו…”

“מבלי ספק” שער ר' אהרן בנפשו “יצא המת לעין כל במחולת מחנים..”

“לא ולא” קרא ר' גבריאל "אבל עוד גדולות ונצורות מאלה. שר הצבא המת עלה בראש לויתו לבוש שריון־גבורים וחרבו שלופה בידו, ויפקד לבדו את הצבא, וכה בא בראש הגדוד עד שדה הקברות ואחרי אשר ירו המורים שלש פעמים בקנה הרובה אשר בידם לזכר נשמתו –

“ירד בכבודו ובעצמו הקברה” השלים ר' אהרן.

“גם הפעם לא באת עד חקר דבר” ענה ר' גבריאל כמנצח " אך הוא בעצמו נתן צו: שימו אותי בארון! וישימו אותו בארון ויקברוהו… וכל זה נעשה בכח אבן השואבת".

כה הגדיל ר' גבריאל מיום ליום לעשות חיל, ומה גם בלילות החורף הארוכים, בשבתנו יחדו על כוס מלא חמים, אז חשף ר' גבריאל את זרוע עוזו ויראה נפלאות על שדה הגוזמא, ואנחנו תלמידים מקשיבים לקולו, היינו עוזרים על ידו, בהשלימנו את המלה אשר הותיר לנו בחסדו.

אך פעם אחת נמלט גם דבר אמת מפי ר' גבריאל, כשגגה היוצאת מפי השליט, והדבר הזה הפליא את לבבנו וכל השומעים לא האמינו למשמע אזנם, כי דבר אמת בפי ר' גבריאל היה דבר יקר, חזון בלתי נפרץ, ואמנם אנחנו הטלנו ספק בדבר הזה, אבל ר' גבריאל הוכיח לנו במופתים חותכים, כי נוכח האמת דרכו הפעם, וזה הדבר:

באחד הלילות ההם דברנו על אדות החלומות וכל אחד מאתנו נשא את דעו על הענין הזה, איש איש כאשר הורהו הנסיון.

“החלומות שוא ידברון” החליט ר' גבריאל בתנופת ידו “מבשרי אחזה זאת, כי פעם אחת הוליכני חלומי שולל ויתעה אותי עד היום הזה, עד כי רב כספי היה לו לשלל. החלום ההוא נפלא וזר מאין כמותו, ואם יש את נפשכם לשמוע אספר לכם את הדבר כמו שהיה, בלי הוספה וגרעון”.

“הסכת ושמע!” קרא ר' אהרן שותפו בשפת לצון “עתה יבוא האות והמופת על אמתת החלום, כי הלא ר' גבריאל שלנו יספר לנו הפעם דבר המוכיח את ההפך”.

“הטו אזנכם ושמעו לי!” החל ר' גבריאל לספר מבלי שים לב למהתלות ר' אהרן, ויחלק בשתי ידיו את זקנו עבור וחלק לכל צדיו "זה שנתים ראיתי בחלומי והנה אבי זקני נצב לפני כמו בחיים חיתו עם זקנו הלבן ושמרות עיניו העבתות, והוא קורא אלי לאמר:

“החפץ אתה, גבריאל נכדי, למצא עושר רב בפעם אחת?” “מי האיש אשר לא יחפוץ למצוא עושר רב?” שבתי ושאלתי אותו. “הנה כי כן” ענו “לך והעמד המספרים: 19, 38, 75, בגורל, כי המה יעלו ויזכו, אך אל תאחר המועד, כי נכון הדבר כנכון היום”. אחר החלום הזה הקיצותי משנתי ואומר בלבי: אך חזיון שוא הוא, ומי ישגיח בחלומות? בין כה וכה ישנתי שנית, והנה עוד הפעם אבי זקני עומד לפני ומדבר עלי ברוח קשה: “גבריאל, גבריאל! אינך מאמין בדברי זקנך, והוא חטאת מרי, כי הדברים אשר אומר אליך עולים ובאים מעולם האמת, אך למען תוכח לדעת כי לא חזיון מתעה אתה רואה הפעם, ראה הנה אנכי כותב לך בעצם ידי את המספרים האלה על השלחן וראית ונוכחת בהקיץ, כי החלום אשר אתה רואה הפעם גלוי השמים הוא, ואם מעט לך האות הזה, ואתן לך עוד אות אחר גדול ממנו: השכם מחר בבקר ולך אל בית־המועצות ושם תמצא במבוא השער אשר לאולם שטר־מדינה בן חמשה כסף, ואותו תוציא לקנות שטר הגרלה באחד מהמספרים אשר אנכי כותב לך בזה”. בהקיצי משנתי נבהלתי ונשתוממתי למראה עיני, כי המספרים אשר הגיד לי בחלומי היו כתובים לפני על השלחן, אחד מהם לא נעדר מהרתי לקום ממטתי ואלכה אל בית המועצות והנה כמעט הייתי כמשגע למראה עיני, כי השטר בן חמשה כסף היה מונח לפני על יד שער האולם, פרוש במלא רחבו כמו היה מחכה לקראתי. מבלעדי אגיד תדעו, ידידי, כי בכסף הזה מהרתי אל בית הגורלות, ולבי היה באמנה אתי כי עושר רב שמור לי בעוד ימים אחדים; אבל שערו נא בנפשכם, אחי ורעי, את תמהוני ומבוכתי, בראותי בעוד ימים אחדים כי מן המספרים האלה לא עלה אף אחד בגורל. ומן העת ההיא אנכי קונה מדי שבוע בשבוע את המספרים האלה, אך לשוא, כי מאחרים המה לבוא – ועתה, האם לא תתנו גם אתם לדברי צדק באמרי: כי החלומות שוא ידברון!…"

“אמנם מעשה נורא הוא!” אמר רק אהרן בהלצה נסתרת “אך כאשר אדמה אני, כל הדברים אשר ספרת לנו: המספרים הנכתבים על השלחן, חמשת הכסף אשר מצאת על יד השער, וכל יתר הדברים, אך חלום אחד הם!”

“האם לא תאמין לי?” שאל ר' גבריאל בחרי אף.

“חלילה לי מעשות כדבר הזה, אך מתאוה אנכי לראות את הפתקא משבוע זה, כי מבלי ספק שמור הוא אתך.”

ואשר לא קוינו בא – כי הושיט ר' גבריאל את ידו אל צלחתו ויוצא משם פתקת־הגורלות ויתנה על יד שותפו ר' אהרן…

“הפלא הזה” קרא ר' אהרן בקחתו את הפתקא וישם עיניו בה “עולה על כל הפלאות: – ואמנם גם המספרים חיים וקיימים 19, 38, 75 – אין זאת כי קרוב הקץ לבוא!…”

הפתקא סבבה כרגע מיד ליד, וכלנו לא האמנו למראה עינינו – ומי פלל כזאת כי גבריאל יעלה דבר אמת על לשונו?…

“ויען כי חזון יקר הוא הדבר הזה אשר אנחנו רואים בעינינו” אמר ר' אהרן אחרי כן, יכתוב איש איש מאתנו את המספרים האלה לזכרון לפניו – אלהי האמת ישלם לך את שכרך ויזכך בגורל, כי נתת כבוד לחותמו!"

כלנו כתבנו לנו איש איש בפנקסו את המספרים האלה

“אבל אם תזכה הפעם בגורל, גבריאל ידידי” אמר רק אהרן בהשיבו לו את הפתקא “אז נעשה לנו את היום ההוא ליום חג ומשתה, האף אין זאת?”

“יום חג ומשתה!” קרא ר' גבריאל אשר מֵרֵיח תקוה התלהב לבבו כפתיל הנעורת בהריחו אש “לימי משתה ושמחה, כן תגיד, ידידי, אנכי אורכם אז לדעת מי אָני. גם זאת לך לדעת, כי ביום אשר יעלו מספרי בגורל, עליך לתת לאשתי על חשבוני שתי מאות כסף, להכין לימי המשתה יין וכל תפנוקים, כי הלא מחר אנכי עושה את דרכי ליום השוק לאשקאווצה, ובשובי מדרכי אזיל הזהב מכיסי והיין ישפך כמים!”

“ומה הברכה אשר תאציל אז לי?” שאלה אשתו אשר גם עליה האציל בעלה מרוחו.

“ולי אבי?” שאלה בתו הבכירה.

“ולי?” – בתו השניה.

“ולי?” – שני נערים קטנים

“מה זה תגשו בי?” התקצף ר' גבריאל – “הלא כל אשר לי לכם הוא. הרק לי לבדי חילי? חלק כחלק תקחו מכל הטוב אשר יתן לי ד‘. אתכם אלביש ואנעיל ביד מלאה ורחבה ולא יחסר לכם כל טוב, מלבושים ותכשיטים – אבל אתה, ר’ אהרן ידידי, ראה צויתיך כי בעלות המספרים האלה בגורל עליך לתת על חשבוני לאשתי שתי מאות כסף!”

“כמצותך, אדוני!” ענה ר' אהרן “אבל בגודל שמחתך ועליצת נפשך, אל נא תשכח שכוח, כי עליך לעשות מחר את דרכך לאשקאווצה!”.

“הא לחוד והא לחוד!” ענה ר' גבריאל שמח וטוב לב “הלא לא תמול אנכי, ואתה הלא ידעת מאז, כי מימי לא אחרתי ממלא את חובתי”…

ליל זכרון היה לנו הלילה ההוא, כי גם בדבר הזה לא שקר בנו ר' גבריאל, כי אמנם הוא היה איש נאמן רוח מאין כמהו ויודע את חובתו.

ממחרת היום ההוא ראינו אותו נצב על הר גדול של עורות ועוזריו עומדים עליו מימינו ומשמאלו, והוא מפקד אותם כשר צבא מלחמה. ולא רק בדבר שפתים הראה את כחו כי גם הוא עבד עבודתו ביד חרוצים. הוא היה מסדר את העורות מין למינו ויעשה מהם חבילות, חבילות, ועל כל חבילה וחבילה היה שם את חותמו, ויתן אותן על יד נושא־סבל לטען אותן בעגלות, ואחרי התימו עבודתו זאת, עלה גם הוא על אחת העגלות הטעונה עורות, ואחר שעה קטנה ראינו אותו נוסע לאשקאווצה אל השוק.

השוק ההוא היה נמשך חמשה ימים, ור' גבריאל התמהמה שם תמיד במשך העת ההיא, כי שותפו מסר כל העסק בידו, הן בקנין הן בממכר…

הימים האלה היו לנו ימי נסים ונפלאות. כשלשת ימים אחרי הדברים האלה הלכנו כלנו אל בית חוכר הגורלות וכמעט היינו לנציבי שישי, בראותנו – כי שלשת המספרים 19, 38, 75, הם מאירים לפנינו באותיות גדלות על הקרש. קראנו, שנינו ושלשנו, אכן לא מקסם כזב היה לעינינו, כי אם חזון אמת – המספרים קוראים וצועקים נגדינו מן הקרש התלוי על הקיר.

כלנו רצנו אל אשת ר' גבריאל ור' אהרן בראשנו, לבשר לה את הבשורה הטובה הזאת.

“האמת תוכיח דרכה” קרא אליה ר' אהרן בבואו אליה החדרה.

“על מה ירמזון מליך?” שאלה אשת ר' גבריאל אותו.

“רצוני לאמר כי שלשת המספרים זכו בגורל!”.

“הלהתל בי אתה אומר?” קראה כמו בתלונה מבלי שים אֵמון בדבריו.

“לא התולים עמדי. הפתקאות האלה אשר אנחנו מביאים לך מחוכר הגורלות, עדים המה לנו, כי כדברי כן הוא!”

ובדברו הושט לה את הפתקא.

“ואם מעט” הוסיף ר' אהרן, בתתו שתי מאות כסף על ידה “קחי נא אלה והיו לך לשני עדים נאמנים. הכיני והזמיני בכסף הזה כל הדברים הדרושים לימי משתה ושמחה. בעוד שני ימים ישוב בעלך מדרכו, ואנחנו נצא כלנו לקראתו עד הכפר אשר לפני העיר לשמח את לבו בתשורה הטובה הזאת וגם אַתּ תצאי אתנו!…”

ביום ההוא וממחרתו היתה רבה התכונה בבית ר' גבריאל. חיטים, סנדלרים ומשרתי חנויות מלאו את הבית, איש איש וכלי מלאכתו בידו, אלה בנעל ובמרצע ואלה במחט ובכלי־מדה, וכלם נחפזו לערוך את המלבושים והמנעלים ליום השני, ליום שוב ר' גבריאל מדרכו, גם השפחות והאמהות היו יגעות מן העבודה לערוך כל מעשה תבשיל ומאפה ליום המשתה אשר הוכן ליום המחרת כדבר ר' גבריאל. הן אמנם כי לא הספיקו שתי המאות לכל הכבודה הגדולה הזאת, אך הלא עושר רב שמור לר' גבריאל. יקח נא את הרכוש אשר רכש בגורל, אז יזיל זהב מכיסו יתר מדי!…

ביום השלישי. הוא היום אשר אמר ר' גבריאל לשוב מדרכו הביתה, יצאנו כלנו לקראתו עד הכפר הסמוך אל העיר ועמדנו צופים ומחכים על יד הדרך לקראת בואו. כשעה קטנה עמדנו שם, והנה ככדור חול הולך ומתגלגל ממעלה ההר, וזאת היתה העגלה אשר בה שב ר' גבריאל מדרכו, כי גדול היה החום ביום ההוא, באחד מימי התמוז, והסוסים היו מנערים במרוצתם את החול המתנשא למעלה ראש.

בראות אותנו ר' גבריאל עומדם ומחכים לקראתו השתאה למראה עיניו.

“מה היום מיומים?” שאל אותנו “מדוע יצאתם היום לקראתי?”.

“באנו להגיד לך” ענה ר' אהרן שותפו “כי האמת תעוז לבעליה מעשרה שליטים!”.

“אל תחמוד לצון לך” אמר ר' גבריאל “דבר אתי במראה ולא בחידות!”

“כן דברת, במראה” ענה ר' אהרן בשומו פתקת הגורלות נגד עיניו “שא נא עיניך וראה כי מספריך זכו בגורל!”

“מספרי?” שאל ר' גבריאל במבוכה “איזה מספרי?”.

"מספריך אשר העמדת בגורל!?

“מספרי? מספרי?” שנה ושלש ומבוכתו גדלה מרגע לרגע.

“כן, מספריך –האם לא תשמח על הבשורה?”

"כן… כן… " גמגם בשפתיו “הלא תהתל בי?”

“לא, הוצא נא הפתקא מצלחתך וראית ובחנת!”

כמו למרות רצונו החל ר' גבריאל לחפש באמתחתו, אך לשוא חפש בחפש מחופש בכל אמתחות בגדיו, גם אנחנו עזרנו על ידו, אך פעלנו מאפע.

“איפה הנחת את הפתקא?” שאל אותו ר' אהרן בלב נפעם, וגם אשתו ובנותיו סבו אותו מכל צד, קוראות וסוערות “איפה הפתקא?”.

“הידעתי?” ענה ר' גבריאל נבוך ונדהם “יוכל היות כי היא מונחת בשולחני, או אולי… אבדתיה…”.

כעדת אבלים שבנו עם ר' גבריאל נדהמים ונאלמים, איש איש מאתנו תפוש ברעיוניו: איך היה הדבר? הלא בעינינו ראינו את הפתקא ואת המספרים? הכל זה היה אך מעשה תעתוּעים? האך מקסם כזב היה לעינינו?…

אך עודנו הולכים עם ר' גבריאל הלוך וקרוב אל ביתו, והנה איש אחד מסתער על ר' גבריאל בשאון עליזים:

“אתה, ר' גבריאל, הסבות לי את העושר הגדול הזה!… עד עולם לא אשכח את טובך וחסדך!”.

“מה העושר?” שאל ר' גבריאל.

“הטרם תדע כי המספרים אשר בחרת למעני כאשר בקשתיך בטרם נסעת מפה, זכו בגורל? לולא מלאת אז את שאלתי, כי עתה לא באתי אל הרכוש הזה – בשלך לי כל העושר הזה!”.

עתה מצאנו את החידה הסתומה לנו. כל הספור בדא ר' גבריאל מלבו והפתקא אשר הראה לנו אז לא לו היתה, כי הוא היה רק השליח לקנות פתקת־הגרלה בעד אחר אשר השיב אחרי כן ליד בעליו – וכל דברי החלום היו רק חזיון לבו…

גם הפעם התעה ר' גבריאל בכזביו רק את עצמו בלבד, חטאת שפתיו היתה לו למוקש…

כבואו הביתה מצא את כל הכבודה אשר בלעה את רוב כספו, ערוכה על השלחן: בגדים, נעלים, מעשה אופה ומעדנים, הכל ערוך לסעודה!

ועיני האמלל רואות וכלות!

האם היה לו הדבר הזה לשבט מוסר?

על נקלה יכולתי להגיד, כי למן היום ההוא שב ר' גבריאל בתשובה שלמה ולא הוסיף עוד לשקר, אך לא אוכל להוציא הדברים האלה מפי, כי עוד לא האציל ר' גבריאל מרוחו עלי. –

"זה החצוף, “השקץ”, עז הפנים, בן מביש, מחה אמחה את זכרו מלבבי, כי נבל הוא! כן קרא ר' מרדכי, הנקרא “ר' מרדכי המן”, בהודע לו כי בן זקוניו ברח מביתו, – ויתיפח ויגז שער ראשו, וירץ כמשוגע בבית ולא נח כל היום וכל הלילה.

ר' מרדכי הוא איש בחצי שנותיו, בעל פנים דלים וכחושים, זקן אשר שני ראשיו פונים לעמת פניו, עינים אמוצות, מפיקות חסד וטוב לב ומתנגדות לשפתיו אשר שחוק־לצון ומהתלות מרחף עליהן תמיד.

פיו היה פה מחרף ומגדף מבלי־חשך, והוא הסב לו את השם “המן”, אשר לא היה לו לכבוד ולתפארת, כי אמנם לשונו היתה משוחה תמיד בחמת פתנים, וכל יושבי העיר טעמו את מררתה. אין גם אחד בהם אשר לא מחץ אותו ר' מרדכי בחץ לשונו. כאשר שלח, למשל, את משרתו לקרא אליו את אחד מבני עירו היה אמר אליו בסגנון הזה: “לך וקרא לי את משה גרינשפאן, הנקרא משה “חובק אשפתות”, ואביו הוא גם הוא נודע בשמו “יעקב הקדר”, והוא יושב בשכונה אחת עם גזבר העדה, הפותח בחכמה שערים… ואחי־אמו הוא אחד מראשי בריוני אשר בעיר, וגם בניו לא טובים ממנו, ולכן אני קורא אותם תמיד “כלבי דחציפין” – התדע עתה אל מי אנכי שולח אותך?”

מן הדברים האלה המלאים חרפות וגדופים יחשוב הקורא כי זה האיש ר' מרדכי היה צר ואויב לכל הנברא בצלם, ואולם ר' מרדכי זה היה באמת טוב לכל, בעל נפש נדיבה, יד פתוחה ורחבה, ובכל האנשים אשר שפך עליהם זעמו לא היה גם אחד אשר לא השפיע עליו ר' מרדכי מטובו ואשר לא פתח לו את ידו בעת צרה, היא היד אשר היתה באמונה את לבבו הטוב, ולא את פיהו הקורא לריב ולמצה כל היום. הוא היה ראש וראשון לכל המתנדבים בעיר, ומתת ידו היתה פי שנים מכל נדבות בני עדתו. עקבות צדקתו וחסדו היו נודעים בכל בתי הצדקה אשר להעדה, בבית החולים ובבתי כנסיות. לפני רעב וצמא פתח ר' מרדכי את ביתו לרוחה. הוא לא הוקיר את רגליו מלכת יום יום אל בתי הערכאות להמליץ בעד עניי עמו ולהעביר מהם כל גזרה קשה ורעה, כי דבריו היו נשמעים לרבי העיר ופקודיה. אמנם כל הטובות וגמולות האלה היו משוחות ברעל לשונו, וכל אחד ואחד אשר השפיע עליו ר' מרדכי רב טובו לא יכול מלט נפשו מעקשות פיו ומלזות שפתיו, כי בנפש ר' מרדכי היו אחוזות ודבקות שתי קצוות: הלשון והלב, וכל אחת ואחת משלה עליו ותטהו אחריה, מבלי נגוע אשה ברעותה אף כמלא השערה. ממשלה אחת מיוחדה היתה ללבו והידים היו עוזרות על ידו להשלים את חפצו, וממשלה אחת – לפיהו והלשון זרקה מרה ותשלח חציה לכל אחד ואחד אשר נהנה מטוב לבו ומשפעת ידו.

אמנם האנשים שכחו עד מהרה את טוב לבו ויזכרו רק את לשונו אשר פגעה בהם תמיד לרעה, וגם לקחו את נקמתם ממנו בהוסיפם לו שם חדש על שמו, השם “המן”. לא אחת ושתים המר השם הזה את חייו, כי כל ריק ופוחז קרא אחריו מלא “המן”, ורק יתר מכל ימי השנה הצר לו השם הזה ביום הפורים, כי בעת מקרא המגילה קראו כפעם בפעם כל חובשי בית המדרש את הקריאה: “המן! המן!” בקול גדול ור' מרדכי ידע כי הקריאה הזאת עליו מכֻוֶנת, וכן נהפך לו תמיד יום הפורים ליום נאצה ותוכחה.

וכן היה גם אחד מימי הפורים אשר הביא עליו שוד פתאם, שוד גדול ונורא מאד, כי ביום ההוא ברח בן זקוניו מביתו ולא נודע מקומו איה. אמנם גם בדבר הזה היה לו פיהו למכשול ולפוקה, והדבר כן היה:

בהיות עוד בן זקוניו בילדותו אסף אותו דודו, הוא אחי אשתו, אל ביתו ויאמצהו לו לבן, כי בנים לא היו לו אז. וגם אחרי כן בלדת לו אשתו בת לא שלח את הנער שמואל מביתו, כי לא חדל מאהוב אותו כמאז. שני הילדים גדלו כשתילי זיתים בביתו, אמונים עלי תולע ונצורים מאת אבותם באישון בת עינם ויאהבו זה את זה אהבת אח ואחות. אמנם בהגיע הנער לשנת הארבע עשרה, היה אנוס לשוב אל בית אביו, כי העתיק דודו מגורו לאמעריקא אשר שם היתה לו נחלת אבות. רבות הפציר דודו באביו לתת את בנו ללכת אתו אל ארץ אחוזתו ויבטיחהו כי ידאג לו וכל מחסורו יהיה עליו, גם יחנכהו בארח טוב ובקרב הימים יהיה לאיש בין אנשים, אך אביו מאן למלאות שאלתו ובכן נאנס הנער לשוב אל בית אביהו. אמנם הנער הזה אשר מעודו סכך עליו דודו וימשכהו חסד, היה כזר בבית אבותיו, כי פה לא נפלו לו חבלים בנעימים ברגז רוחו לא חדל ר' מרדכי מענות את בנו כל היום וישם אותו למפגע ולמטרה לחצי לשונו. ר' מרדכי אהב את בנו אהבה בלי מצרים ומאהבתו אותו הכביד ידו עליו, באמרו כי לא טוב לנער להיות מפונק מנעוריו, עליו לשמוע גערה, כי תוכחת מגולה מאהבה מסתרת תביא לו יתרון בחיים. כה לא נמלט הנער כל היום מזעמו וישמע מוסר כלימתו כל היום. וביתר עז נתכה עליו חמת אביו מיום השמיעו את חפצו ורצונו ללכת אחרי דודו לאמעריקא, באמרו כי טובים היו לו ימי שבתו בבית דודו מהיותו בבית אביו הזועף עליו כל היום. מן העת ההיא המטיר עליו אביו בלי־חשך את חצי־עברתו, וכל אלה הגדילו והרחיבו מיום ליום את הפרץ בין האב והבן. אמנם במשך העת אשר הרחיק האב את לב בנו מלבבו משך דודו את לבו אחריו בחבלי אהבה, כי הוא לא נלאה להעתיר את מכתביו על גיסו ולהפציר בו כי ישלח אליו את בנו הצעיר, כי הצליח ד' את חפצו באמעריקא וביתו בית חרשת המעשה עשה חיל וילך הלוך וגדול; שם יתחנך בנו להיות רגיל בעבודה ויודע להלוך נגד החיים. עתרת הדברים האלה הוסיפה עוד להקשות את לב האב ולמרר את רוחו, ויגזר אומר, כי לא ישקוט ולא ינוח, עד כי כלה גרש יגרש את החפץ מלב בנו לעלות לאמעריקא. בתוכחת חמה ובדברים קשים כגידין אמר לבצע את מעשהו. אכן שגגת האב בדבר הזה העלתה זדון בלב הבן, ובכן היתה כלה ונחרצה מאתו לנוס מבית אבותיו וללכת אחרי דודו. אך מי יודע אם גם השלים עצתו, לו לא נתן לו אביו בפחזותו ידים להוציא את מחשבתו אל הפועל. באחד הימים האלה – ויום הפורים היה, שב אביו מבית המדרש שבע כעס ומכאובים מן הקריאות אשר קראו אחריו בני־עולה, ויוצא כל רוחו על בנו בהמטירו עליו קללות וחרפות, עד כי לא יכל עוד בנו לכלא את שפתיו באמרו: “לא אוכל עוד נשוא את זעמך כל היום, אלכה נא ואשובה אל דודי, כי טוב לי אז מעתה!”. “עשה בזדון לבך, בן מביש!” ענה לו אביו בקצף “לך לך לכל אשר ישאך הרוח, ואנכי אאסוף ידי מאתך ואשמיד את זכרך מלבבי!…”

הדברים המרים האלה הוציאו את מחשבתו אל הפועל. הנער שמואל היה בעל חפץ עז, לא חת מפני כל, גם לכסף היה לו מוצא, כי דודו נתן על ידו בטרם עלה מארצו סך מסוים, ובכן מצא לו מועד מוכשר לפעולתו, ויצרור את חפציו במלתחה ויתגנב חרש מבית אביו, גם ידע להסתיר נתיבותיו לבלי יודע הדרך הלך בו.

“זה הנבל, זה החצוף, זה בן הסורר” הרעים האמלל בשצף קצף בהודע לו כי נמלט בנו מביתו, “מחה אמחה את זכרו מלבבי, לא אעלה עוד את שמו על שפתי, ילך לאבדון, ימות ברעב ותהי נבלתו כדומן על פני חוץ, לא אשים לב אליו, כי נבל הוא, בן מביש ומחפיר, בן גדלתי ורוממתי לפצעי ולחבורתי, בן ממרה, פושע מבטן ומהריון!”

“כפרה הנמשכת אחרי עגלתה” קרא לאשתו בחמת רוח, בראותו אותה בוכיה על בנה “כפרה אשר נאבד ממנה עוּלה, כן את נוהמת באזני כל היום, כי אבד ממך כלי־חמדתך; אבל אנכי הכרתי והשמדתי את זכרו מלבבי. לוּא יסיתהו לבו לשוב עוד אל ביתי כי עתה במטאטא השמד אגרשנו על פני חוץ, ואכלא את רחמי ממנו!…”

אמנם הדברים האלה לא יצאו מקרב לבו כי אם מן השפה ולחוץ, כי לבקש את העגלה האובדת הזאת נדד ר' מרדכי מעיר לעיר ומארץ לארץ, לא נתן שנה לעיניו, לחכו לא ערב כל אוכל ולעיניו לא מתק עוד אור השמש, וישבע נדודים וירעש שמים וארץ בצעקותיו – ובגלל העגלה האובדת הזאת הגיע כמעט עד שערי מות, כי נפל על ערש דוי, והרופאים אמרו נואש לחיתו…

אמנם אז בהתהפכו בחליו על משכבו נפקחו עיני כל יושבי עירו לראות כי למחיה ולברכה רבה הוא ר' מרדכי להם, כי למרות לשונו החדה אוהבים הם אותו בגלל סגלות נפשו העדינה, ובאהבה הזאת לקחו כלם את חלקם כעשיר ורש, כי על מי מהם לא השפיע מחסדו וטובו? ביתו היה כעיר נצורה, כי כל היום סביב שתו עליו אנשים רבים מכל פנות החברה, מנאורים ומחסידים, כלם באו לראות בשלומו, כיהודים כאינם יהודים התפללו בעדו לאלהים, גם נציב העיר בא מדי יום ביומו לשאול ברופאים על דבר בריאתו; כל אנשי העיר למגדול ועד קטן מלאו פיהם תהלתו, בלתי ר' עזרא לבדו, הוא ראש חברה קדישא, לא היה בין המהללים, וטעמו ונמוקו עמו, כי במשך ימי חליו, שלח בו ר' מרדכי פעם אחת את זעם לשונו ויפצעהו. כבוא ר' עזרא עם עשרת חבריו להתפלל עם ר' מרדכי את התפלה האחרונה, הודוי, היה הוא המתפלל לפניו ור' מרדכי חזר אחריו כל מלה ומלה, אך מגודל חלשותו נבלעו איזה מלות בחבו, וזה לא עלה לרצון לפני ר' עזרא “כי כן לא יאָמר” התרה בו בלזות שפה “כי אם מלה במלה, די באר!” התוכחה הזאת העלתה חמת ר' מרדכי, וישנן נגדו לשונו לאמר: “אם אין דעתך נוחה ממנו, לך לביתך והתודה אתה כטוב וכישר בעיניך!”

אמנם גם ר' עזרא, רב חסד ואמת, לא נטר לו שנאתו לנצח, כי בקום ר' מרדכי מחליו הרים נדבה גדולה בעד החברה ולו לבדו הקריב אשכר לרצותו.

בימים האלה הביא לו נושא המכתבים מכתב מאת בנו מאמעריקא אשר בו יפיס את אביו בדברים היוצאים מן הלב ומבקש ממנו סליחה ומחילה על חטאתו אשר חטא נגדו בברחו מביתו, וגם יודיעהו, כי ספח אותו דודו לאחת הכהונות בבית חרשת המעשה אשר לו, והוא עובד כל היום מבקר עד ערב, והעבודה הזאת נעימה לו מאד, וגם יבטיח את אביו כי לא יט מדרך הישר, ולבו באמנה אתו, כי עוד ישוב אביו לשוש אתו משוש, והוא יקדיש כל כחו ואונו ולא ישקוט ולא ינוח, עד כי יתרצה לו אביו ויאמר: “סלחתי!”

“בן מביש הוא!” קרא ר' מרדכי בהתימו לקרוא את המכתב הזה “לא אובה לדעת אותו, כי השמד השמדתי את זכרו מלבבי!” – ולהראות לעין כל עד היכן שנאתו לבנו מגיעה, הרים נדבה גדולה בעד עניי עמו ושתי מאות כסף נתן על יד אשתו באמרו: “שלח הכסף הזה אל ילד שעשועיך, הוא עגלתך, והיה לו למספא. אנכי לא אובה לדעת אותו, כי בן מביש הוא, בן סורר ומורה!”

מאז לא חדל בנו מכתוב לו מדי שבוע בשבוע, ובכל מכתב ומכתב התרפס לפניו ויבקש ממנו סליחתו, וגם דודו, הוא אחי־אשתו כתב בכל מכתב ויבטיחהו כי בנו יעלה מחיל אל חיל, ובימים יבואו גדול יהיה שמו בין כנעני ארץ, ובכל פעם ופעם בקראו דברים כאלה עלץ לבבו מרוב נחת, אך שפתו לא מנעה מקרוא את הפתגם הרגיל על לשונו יום יום: “בן מביש הוא, לא אובה לדעת אותו לעולם!”

"אבל הבן המביש הזה, אשר לא אבה ר' מרדכי לדעת אותו, הגדיל את ששון לבו עד אין קץ בכל פעם ופעם אשר הגיע אליו מכתבו, ואם אֵחר מכתבו מבוא במועדו אז לא מצא מרגוע לנפשו ושנתו נדדה מעיניו.

אכן בזה עמד ר' מרדכי על דעתו, כי לא אבה להשיב לבנו על מכתביו, אך לבלי העציב את לב בנו יתר על המדה במנעו את מכתביו ממנו, מצא תחבולה טובה לפניו, ויכתב לו בעצם ידו איזו דלתות בשם אשתו. הוא בתואר אֵם יכול לכתב לו מכתב מלא אהבה וידידות כאשר שם לבבו בפיו, אך בסוף מכתבו הוסיף תמיד את פתגמו, גם כן בשם אשתו: “אביך אומר עליך כי בן מביש אתה ולא יאבה לדעת אותך עוד!”

ויום הפורים היה לו אחרי כן ליום שמחה וצהלה, כי ביום ההוא השיג מימים ימימה מכתב מבנו, ובמכתב ההוא היתה לוטה תמונתו אשר הוכיחה אותו לדעת כי בנו “הסורר ומורה” ישגה כתמר והוא הולך וגדל מיום ליום.

התמונה הזאת לא משה משלחנו ותהי לנגד עיניו כל ימי השנה, עד בוא יום הפורים החדש ויבא לו תמונה חדשה מבנו “החצוף אשר לא אבה לדעת אותו”.

אבל פעם אחת נאנס היה לדעת אותו, כי באחד הימים האלה הגיע לו מכתב מבנו ובמכתב ההוא בקש ממנו רשיון להאָרש עם בת דודו, אחי אמו. הדבר הזה הביאהו במיצר, אבל תחבולתו עמדה לו להוציאהו גם הפעם מן המבוכה, ויכתב לו גם הפעם בשם אמו, והאב בתואר אֵם יכול לכתב ככל העולה על רוחו, ומלבד כי אמר לדבק טוב, עוד אָצל לו עתרת ברכות, וגם שלח לו תשורה רבת הערך בעד הכלה, ובכל אלה לא חסרו המלות השגורות בכל מכתב ומכתב: “אביך יגיד כי חצוף אתה ולא יאבה לדעת אותך!”

ככה היו המלות האלה קצובות ושגורות בפיו, עד כי בהן נגלה נגלה תמיד משוש־לבו על כל בשורה משמחת אשר באה לו מבנו.

“בננו הסורר והחצוף” קרא פעם אחת בקול צהלה בפתחו בפורים הבא את מכתב בנו “בננו החצוף כותב לנו כי ארש את בת גיסי, וראו בלוית תמונתו באה גם תמונת ארושתו – מי ראה עוד נערה רבת־חן כמוה? יפה היא כתרצה, גובה לה כתמר, ומראֶה, האח מראֶה, אמנם עלמות כאלו תגדלנה רק בארץ החדשה, ואלה העינים – מי פלל זאת מעז פנים וחצוף כמוהו? – לכן אחת אמרתי, לא אובה לדעת אותו!”

אבל רב העיר, הדינים, והשמשים, כל עניי עמו וכל המון המתחפשים, אשר בקשו היום נתיבות ביתו, המה ידעו אותו, את בנו החצוף והממרה, כי פזר נתן להם היום ר' מרדכי שכם אחד על כל ימי הפורים אשר היו עד כה; גם כל קהל ידידיו, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, וביניהם גם נציב־העיר ואשתו, המה ידעו כלם את בנו החצוף, כי לשמחת ר' מרדכי אין קץ ואין תכלה, ועליצות לבו שטפה עברה על כל גדותיו!

עוד גדולה מזאת היתה שמחתו בשנה הבאה, כי בבקר השכם הביא נושא המכתבים מכתב מבנו ובו יאָמר: דע לך, אבי, כבודי ומרים ראשי, כי אסתר בת דודי המאורשה לי היא עתה אשתי ונות ביתו. אך אתם, אבותי היקרים, תדעו ותחושו מה גדול אשרי, אין לו קץ וגבול. נפשי בתקותי כי הפעם לא תוסיף עוד, אבי יקירי, להדאיב את נפשי ותאמר סלחתי, כי הלא לבך לב מלא נדיבות, חנינה ורחמי אב מאין כמוך, עיניך הטובות והטהורות לא תוכלנה לראות בצרת איש, יהיה מי שיהיה, מבלי הושיע לו, ולי, בנך, המתימר באהבתך, תטור איבתך לנצח? הלא עיניך הרואות כי מאלהים היה הדבר. פה בארץ החדשה הייתי לאיש הולך מישרים, אוהב צדק ועובד באמונה, כאשר דודי וחותני, הוא גיסך, מעיד עלי במכתב הזה. הלא אלהים שלחני הלום ומאתו היתה נסבה, כי ברחתי אז מביתך, למען אמצא פה סגולת־חיי; אשה משכלת ויעלת חן כאסתר יפתי לא במהרה תמצא, ולמצא כלי־חמדה כמוה כל מרחק לא ירחק. נפשי בשאלתי, אבותי היקרים, בואו אלינו לארץ החדשה וראיתם ונהרתם, כי הארץ הזאת ארץ מבורכת היא, לא יחסר כל בה, ובכל הטוב אשר תמצאו בה, תמצאו גם את כלתכם ואת בנכם המתאבק בעפר רגלכם.

שמואל"

“מי הגיד כזאת מראש על בננו החצוף הזה?” קרא ר' מרדכי בקול גיל וששון “הוא ידרוש ממני כי בימי זקנה ושיבה אצא ואבוא אליו לאמעריקא, כמו היה המקום הזה אך מרחק איזו פרסאות מאתנו – ואנכי הן לא אובה לדעת אותו!”

“אבל אנחנו חפצים לדעת אותו” ענתה אשת נציב העיר, אשה טובה ומשכלת, אשר גם היא היתה בין עדת אוהביו ואשר כבדה את ר' מרדכי בגלל לבבו הטוב, “ולכן נשיש גם אנחנו משוש עם אב אכזרי כמוך אשר יכלא רחמיו מאת בנו, ובימים האלה נבוא גם אנחנו בין הבאים לברכך בביתך, ונאכל שם מן העוגות ומן הלביבות אשר הכינה אשתך לכבוד שמחת היום”.

מי שלא ראה את בית ר' מרדכי, האב האכזרי הזה, בערב ההוא, לא ראה עוד שמחה והצלחת בית אָבות מימיו. מנורות הכסף, בעלות שבעת הקנים, וגם המנורות התלויות על הספון ממעל שפכו אוֹר יקרות, אור שבעתים, בכל חדרי הבית. בחדר האוכל נראה השלחן ערוך בכוסות, בבקבוקי־יין, במגדנות ובכל מיני מטעמים, ומסביב לו ישבו אנשי הבית ואורחים רבים הקרואים אל המשתה, כלם מלובשים בגדי תפארתם, ור' מרדכי ואשתו בראשם. לימין ר' מרדכי עמד שלחן קטן ועליו סדורים שטרי־מדינות ומטבעות כסף ונחושת, איש על דגלו ועל צבאו, העשרות לבד והאחדים לבד, ור' מרדכי יחלק ביד נדיבה לכל הפותח יד. על השלחן הקטן הזה מונחים לפניו בקערת הכסף תמונת בנו ואשתו אשר באו לו היום עם מכתבם. הדלת סובבת על צירה באין מנוח, ובכל רגע ורגע תבאנה ותצאנה חבילות אנשים, כלם ששים ושמחים, כי הרוה אותם ר' מרדכי מטובו וחסדו. –הסכת, קול שאון נבלים כנורות לפני הדלת, והנה המה עולים ובאים דרך הפתח אל החדר, והבית מלא ממשפחת הזמרי והבדחן בראשם…

“הידד” השמיע הבדחן קול המונו בפתח בביאה, והוא עולה ומרקד לפני המנגנים, לבוש באופן מעורר שחוק והוללות “הידד! שאו זמרה לכבוד אדוננו ואדירנו ר' מרדכי יחיה ואשתו הרבנית השולמית מרת ביילה תחיה – הידד!” והנה שאון הזמרה עולה מכל אפסים בקולות מקולות שונים: הכנור הגדול שוקק כדוב, הכנורות הקטנים עונים אחריו וצוהלים בקולם, הנבלים מנצחים זה על זה, העוגבים פוצחים רנה ומריעים, המצלצל יתן קולו וכל חדרי הבית המלאים אורה ושמחה יענו בהד קול לעמתם…

כמעט כלו המנגנים את מלאכתם והנה שני נערים קטנים מפזזים ומכרכרים אל הבית, פניהם משוחים בפיח ככבשן ולבושיהם מטלאים בעלי גונים שונים, אדומים, ירוקים ואמוצים, והמה מדלגים ומזמרים בקולם:

“הא לכם עשרים, עשרים פרוטות” ענה להם ר' מרדכי עלז וטוב לב, בתתו מטבעת כסף לכל אחד מהם “והיה לכם המותר בעד טרחתכם כי תשליכו את עצמכם החוצה!”

כטוב עליו לבו שנן ר' מרדכי היום את לשונו ולא אחד מקרב הקרואים עזב היום את ביתו מבלי אשר ישלח בו ר' מרדכי את חצו…

בין המון המתחפשים בא גם נער קטן, נמהר ונדחף החדרה, והוא לבוש צניף ניר גבוה מאד, עד כי ראשו מגיע עד הספון ממען, והוא מזמר בקול דק את פזמונו:

“לאט לך נער” הפסיק אותו ר' מרדכי “עלמה אתה מרקד?”

הוסיף הנער לזמר.

“מה לך לשקר?” הפסיק אותו שנית ר' מרדכי “הלא נעלים ברגליך!”

הוסיף הנער לזמר.

“ומדוע?” שאל אותו ר' מרדכי.

ענה הנער ויכלה את פזמונו.

“גם זה שקר” אמר ר' מרדכי “כי כיסך מלא היום פרוטות רב מאשר תוכל נשוא…”

הנער שם פניו אל הדלת ויאמר לעזוב את החדר…

“ושכר פזמונך?” שאל אותו ר' מרדכי “האינך מבקש שכר בעד פזמונך?”

“לא” ענה הנער.

“ומדוע?”

“יען כי אדוני התחרה אתי בפזמונו וישר גם הוא חלקו, ושכר פזמון –פזמון!”

כל המסובים הרימו קול שחוק ור' מרדכי לקח מלא קמצו אגורות כסף ויתן אל הנער שלומים בעד תשובתו המחוכמה..

“קח, נער שובב!” קרא לו בשחוק והיה לך לקיש־קיש־קריא!"..

ההכרה הזאת הרהיבה את הבדחן, אשר שתה לשכרה, לענות גם הוא חלקו בחדודים.

“יואיל נא, אדוני” אמר לר' מרדכי, "לתת לי את העוגה הנקראת “צלחת־המן”.

ר' מרדכי נתן לו את חפצו.

ענה הבדחן לר' מרדכי ויור באצבע על צלחת בגדו.

החדוד הזה עשה רושם מאדיב על לב המסובים ורבים מהם שלחו בו את עיניהם כמדקרות, ולכן מהר הבדחן לתקן המעֻוָּת בהרימו בנגון קולו:

הבדחן הפסיק רגע קטן, כמו חכה לתשובה; אחרי כן נתן שנית בנגון קולו וישנה.

“הפעם לא נתרחקת מן האמת, בן בליעל!” אמר לו ר' מרדכי ויושט לו שטר מדינה אחד…

“התואר “בן בליעל” נתן לי המן והשטר – מרדכי” ענה הבדחן ויתן השטר בצלחת בגדו.

בין כה וכה לא נחה הדלת רגע על ציריה, כי כל עניי העיר וכל משרתי הקהלה באים אגודות, אגודות לאסוף נדבות. כלם יצאו שבעי־רצון מאת פני ר' מרדכי, כי הוא מעניק להם מטובו וחסדו ולא ישלח אף אחד מהם רקים מעל פניו. עתה נשמעו שעטת רגלים וצלצל פעמונים מעבר לדלת, והנה אורחת ישמעאלים הולכת ובאה – תשעה משחקים, כלם לבושים כבני קדם. מדיהם משלל צבעים וראשיהם עטופים מטפחות אדומות, כמו מארץ הישמעאלים הם באים. כלם מקטרים ומעלים עשן מפיהם וכל אחד ואחד נושא תוף־מצלתים בידו, וכפעם בפעם מכה בו, עד כי תחרשנה האזנים מקול השאון והמהומה העולה מן התופים והפעמונים.

עוד צללו האזנים מקול המנענעים והמצלצלים אשר השמיעו הישמעאלים בצאתם מן הבית, והנה נשמע קול צעדים לפני הפתח: גדוד משחקים חדשים הולך ובא החדרה ובראשם זקן ונשוא פנים אשר מחלפות ראשו כצמר צחר וזקנו יורד כשלג על פי מדותיו. זה “יעקב אבינו” עם עשרת בניו, בחורים כארזים, המה הגבורים אנשי השם, אשר מכרו את אחיהם אל המדינים וישלחו את נפש אביהם באמרם כי מצאו את כתנתו, כתונת הפסים, מגוללה בדמים. זה פעמים אין ספורות ישא היום האב השכול והאלמון את קול בכיו ויקרא בגרון נחר:

אך פתאם חדל קול נאקתו, כי שני משחקים חדשים באו הפעם אל הבית, איש ואשה חבוקי זרוע, והמה לבושים כחורי־ארץ, עד כי כל עין ראתם הכירה בם כי מבני אפרתים הם, ואמנם כמעט נראו בבית נבעה מצפונם, כי כל אחד מן המסובים הטה את ראשו וילאט באזני רעהו: “זה פקיד העיר ואשתו!”

“לאלה אקרא ידידים!” קרא ר' מרדכי בקול עלז ויסר גם הוא מצנפתו מעל ראשו.

“ידידים, אמנם כן!” ענתה האשה בקול ערב ותשתחו בענות חן לפני ר' מרדכי ואשתו “ואנחנו באים להאציל לכם ברכותינו לחתונת בנכם, כי שמענו אומרים כי בנכם היושב באמעריקא בא בברית נשואין, האמנם?…”

“אודכם בכל לבי, על כל הכבוד אשר חלקתם לי בבואכם בצל קורתי, כי יודע אנכי מי ומי העומדים לפני – האגלה את מסתרכם?…”

“סוד אחד אל תגלה!” ענתה האשה בשיתה שתי אצבעותיה למו פיה.

“טוב איפא, אך מבקש אנכי מאת כבודכם כי תשבו אתנו אל השלחן!”

האיש לא אֵחר ממלא את חפצו וישב על הכסא לימין ר' מרדכי, אך האשה שתה פעמיה אל השלחן הקטן ותבט על כל סביבה…

“למי כל הכסף אשר הכינות לך בזה, אדוני?” שאלה את ר' מרדכי.

“בעד העניים הבאים אל ביתי” השיב לה.

“ואלה פה למי המה? הבעד העשירים?” הוסיפה האשה לשאול בקחתה את התמונות המונחות בקערת הכסף…

“בעד המאֻשרים” הגיה האיש, מתנכר בקולו, וישם גם הוא את עיניו על התמונות “בעד האבות המאֻשרים. התמונות האלה, תמונת בנך וכלתך, האמנם?…”

“אמנם כן!”

“ואהובים המה לך מאד” הוסיף האיש “כי שמורים המה לפניך בקערת הכסף…”

“כלתי אהובה לי כלבבי” ענה ר' מרדכי בפנים מאירים, אבל בני, הוא…"על שפתיו עלו המלות השמורות על פיו, אך כחד אותם תחת לשונו בדעתו לפני מי הוא עומד, ואך כלה את פתגמו: “אותו לא אובה לדעת!”

“כלנו יודעים כי אין אתה חפץ לדעת אותו” שחקה האשה מטוב לב “כי כן יעשו תמיד האבות אשר ירחיקו את בניהם מלבבם, יסלסלו וישעשעו בם ותמונתם לא תמוש מנגד עיניהם כמעשיך, אדוני!”

“הלא זה דבר גברתי אלי יום יום” ענה ר' מרדכי בקול שחוק, ולא בי האשם אם גברתי לבדה תגלה את סודה, כי מי לא יכיר מדברי־חן אלה, ממי הם באים? הנה כי כן נפשי בשאלתי כי תסירי את האֵפר מעל פניך ונחזה בך!"

“הנני למלאות שאלתך, אם גם אני בשאלתי!”

“ומה גברתי דורשת ממני?”

“כי לא תוסיף גם אתה להתנכר לנו. יודעים אנחנו כלנו כי תשים גם אתה סתר פנים לך ואת לבך הטוב המלא אהבה ורחמים לבנך תכחיד תחת לשונך. הסר אפוא גם אתה את האפר מעל פניך, דבר כלבבך, שים תודה כי זה כבר מחית כעס חטאת בנך. משפט אחד לנו. התודע אתה לנו ונתודע גם אנחנו לך!”

ר' מרדכי הסתיר מבוכתו תחת שחוק שפתיו.

“עודך מתנכר לנו, אדוני, דע איפא כי אם תמלא שאלתי ותאמר סלחתי, אז נגלה לך סוד אשר ידשן עצמותיך והיית משתאה למראה עיניך!”

ר' מרדכי היה צמא לדעת הפעם מה אתם, כי דבריה היו לו סתומים וחתומים, ומבלעדי זאת הציקתהו גם רוחו להגיד הדברים האלה והאונס הזה היה לו לרצון.

"את חפצך אמלא, גברתי! ענה ר' מרדכי וצרות לבבו הרחיבו בקרבו “והנני נותן תודה קבל עם, כי נשפי קשורה בנפשו, כי אהבת עולם אנכי אוהב את בני, וטוב מזה, עוד היום אכתב לו באר היטב את הדברים האלה ואשחר את פניו לבוא אלינו עם אשתו, היא כלתי, אשר גם אֵהב אותה כנפשי. עתה הגדתי דיי ואשר הגדתי עולה מעמק לבבי, יהי כן ה' בעוזרי! עתה ראי, גברתי, הנה שמרתי פקודתך, ועתה הסירי גם אַת שרתי, את ובעלך, את האפר מעל פניכם, והגידו נא לי את הבשורה אשר תדשן את עצמותי, כי נפשי גחלים תלהט ותתאוה לדעת מה אתכם!…”

“כדבריך כן יהי!” ענתה האשה, בתתה אות אל אישה, והנה לפתע פתאם נפלה מזה ומזו המסכה הנסוכה על פניהם, וברגע ההוא פרצה הקריאה מלב ר' מרדכי; “האח, בני החצוף, בני הסורר!!!” – ואב ובנו נופלים איש על צוארי רעהו ובוכים מרוב רגשות לבם…

* * *

מי יערוך בדברים שמחת האב וגילת האם בראותם עין בעין את בנם אשר לא קוו עוד לראותו, ולא אותו בלבד כי אם גם את אשתו היפה בנשים. גם האורחים מסביב השלחן היו כחולמים והישיש יעקב גם הוא עמד נדהם ונפעם על מקומו, כי כל החזיון אשר אמר להציג לעיני הקרואים בהתודע יוסף אל אחיו היה עתה חי וקים לנגד עיניו, לא נעדר דבר. קול נאקתו “יוסף איננו” היה נתחב כעצם בלועו. לתאר כל הדברים האלה אשר נקרו ויאתיו לפתע פתאם, אין די אומר ודברים. ר' מרדכי היה כאיש אשר עברו יין ומרוב גילת לבו נהפך והיה לאיש אחר. לבבו המלא שטף ועבר על כל אפיקיו ויפרוץ מפיהו בנשיקות ובהמון קריאות של חבה. כל חבתו, אהבתו ורחמיו העצומים אשר נקבצו ונכלאו זה שנים רבות כהמון גלים בלבבו שטפו עברו כזרם מים כבירים מפיהו ומעיניו. חליפות, חליפות נשק את בנו את אשתו ואת כלתו ויקרא בעוצם שמחתו: היטבת עשה, בני, בלכתך לאמעריקא, כי למצא מרגלית כמוה כל מרחק לא ירחק"

“הלא אך מהתל היית בי” קראה אסתר אל אישה בשמעה דברי חן אלה יוצאים מפי חותנה “הלא אביך, זה דודי וחותני, הוא איש ידידות ואב רחמן מאין כמוהו, ומדוע אמרת לי כי הוא מכסה תמיד על אהבתו וישים לה סתר פנים?…”

“דעי לך, יונתי!” השיב לה אישה בפנים מאירים “כי אבי לא הפיל מעולם דבר ארצה מהבטחתו, והלא הבטח הבטיח לנו כי יגלה פני הלוט מעל לבבו ולא יוסיף עוד להתנכר לנו – וכאשר הוציא מפיו כן יעשה!…”

אמנם הבדחן אשר גם הוא נתן המחזה הזה אל לבו ויגיח בין כה וכה כמה וכמה כוסות אל פיהו, לקח את המגלה מאוצר הספרים ובגללו אותה לפניו נתן בשיר קולו ויזמר את החרוזים האלה: