"זה החצוף, “השקץ”, עז הפנים, בן מביש, מחה אמחה את זכרו מלבבי, כי נבל הוא! כן קרא ר' מרדכי, הנקרא “ר' מרדכי המן”, בהודע לו כי בן זקוניו ברח מביתו, – ויתיפח ויגז שער ראשו, וירץ כמשוגע בבית ולא נח כל היום וכל הלילה.

ר' מרדכי הוא איש בחצי שנותיו, בעל פנים דלים וכחושים, זקן אשר שני ראשיו פונים לעמת פניו, עינים אמוצות, מפיקות חסד וטוב לב ומתנגדות לשפתיו אשר שחוק־לצון ומהתלות מרחף עליהן תמיד.

פיו היה פה מחרף ומגדף מבלי־חשך, והוא הסב לו את השם “המן”, אשר לא היה לו לכבוד ולתפארת, כי אמנם לשונו היתה משוחה תמיד בחמת פתנים, וכל יושבי העיר טעמו את מררתה. אין גם אחד בהם אשר לא מחץ אותו ר' מרדכי בחץ לשונו. כאשר שלח, למשל, את משרתו לקרא אליו את אחד מבני עירו היה אמר אליו בסגנון הזה: “לך וקרא לי את משה גרינשפאן, הנקרא משה “חובק אשפתות”, ואביו הוא גם הוא נודע בשמו “יעקב הקדר”, והוא יושב בשכונה אחת עם גזבר העדה, הפותח בחכמה שערים… ואחי־אמו הוא אחד מראשי בריוני אשר בעיר, וגם בניו לא טובים ממנו, ולכן אני קורא אותם תמיד “כלבי דחציפין” – התדע עתה אל מי אנכי שולח אותך?”

מן הדברים האלה המלאים חרפות וגדופים יחשוב הקורא כי זה האיש ר' מרדכי היה צר ואויב לכל הנברא בצלם, ואולם ר' מרדכי זה היה באמת טוב לכל, בעל נפש נדיבה, יד פתוחה ורחבה, ובכל האנשים אשר שפך עליהם זעמו לא היה גם אחד אשר לא השפיע עליו ר' מרדכי מטובו ואשר לא פתח לו את ידו בעת צרה, היא היד אשר היתה באמונה את לבבו הטוב, ולא את פיהו הקורא לריב ולמצה כל היום. הוא היה ראש וראשון לכל המתנדבים בעיר, ומתת ידו היתה פי שנים מכל נדבות בני עדתו. עקבות צדקתו וחסדו היו נודעים בכל בתי הצדקה אשר להעדה, בבית החולים ובבתי כנסיות. לפני רעב וצמא פתח ר' מרדכי את ביתו לרוחה. הוא לא הוקיר את רגליו מלכת יום יום אל בתי הערכאות להמליץ בעד עניי עמו ולהעביר מהם כל גזרה קשה ורעה, כי דבריו היו נשמעים לרבי העיר ופקודיה. אמנם כל הטובות וגמולות האלה היו משוחות ברעל לשונו, וכל אחד ואחד אשר השפיע עליו ר' מרדכי רב טובו לא יכול מלט נפשו מעקשות פיו ומלזות שפתיו, כי בנפש ר' מרדכי היו אחוזות ודבקות שתי קצוות: הלשון והלב, וכל אחת ואחת משלה עליו ותטהו אחריה, מבלי נגוע אשה ברעותה אף כמלא השערה. ממשלה אחת מיוחדה היתה ללבו והידים היו עוזרות על ידו להשלים את חפצו, וממשלה אחת – לפיהו והלשון זרקה מרה ותשלח חציה לכל אחד ואחד אשר נהנה מטוב לבו ומשפעת ידו.

אמנם האנשים שכחו עד מהרה את טוב לבו ויזכרו רק את לשונו אשר פגעה בהם תמיד לרעה, וגם לקחו את נקמתם ממנו בהוסיפם לו שם חדש על שמו, השם “המן”. לא אחת ושתים המר השם הזה את חייו, כי כל ריק ופוחז קרא אחריו מלא “המן”, ורק יתר מכל ימי השנה הצר לו השם הזה ביום הפורים, כי בעת מקרא המגילה קראו כפעם בפעם כל חובשי בית המדרש את הקריאה: “המן! המן!” בקול גדול ור' מרדכי ידע כי הקריאה הזאת עליו מכֻוֶנת, וכן נהפך לו תמיד יום הפורים ליום נאצה ותוכחה.

וכן היה גם אחד מימי הפורים אשר הביא עליו שוד פתאם, שוד גדול ונורא מאד, כי ביום ההוא ברח בן זקוניו מביתו ולא נודע מקומו איה. אמנם גם בדבר הזה היה לו פיהו למכשול ולפוקה, והדבר כן היה:

בהיות עוד בן זקוניו בילדותו אסף אותו דודו, הוא אחי אשתו, אל ביתו ויאמצהו לו לבן, כי בנים לא היו לו אז. וגם אחרי כן בלדת לו אשתו בת לא שלח את הנער שמואל מביתו, כי לא חדל מאהוב אותו כמאז. שני הילדים גדלו כשתילי זיתים בביתו, אמונים עלי תולע ונצורים מאת אבותם באישון בת עינם ויאהבו זה את זה אהבת אח ואחות. אמנם בהגיע הנער לשנת הארבע עשרה, היה אנוס לשוב אל בית אביו, כי העתיק דודו מגורו לאמעריקא אשר שם היתה לו נחלת אבות. רבות הפציר דודו באביו לתת את בנו ללכת אתו אל ארץ אחוזתו ויבטיחהו כי ידאג לו וכל מחסורו יהיה עליו, גם יחנכהו בארח טוב ובקרב הימים יהיה לאיש בין אנשים, אך אביו מאן למלאות שאלתו ובכן נאנס הנער לשוב אל בית אביהו. אמנם הנער הזה אשר מעודו סכך עליו דודו וימשכהו חסד, היה כזר בבית אבותיו, כי פה לא נפלו לו חבלים בנעימים ברגז רוחו לא חדל ר' מרדכי מענות את בנו כל היום וישם אותו למפגע ולמטרה לחצי לשונו. ר' מרדכי אהב את בנו אהבה בלי מצרים ומאהבתו אותו הכביד ידו עליו, באמרו כי לא טוב לנער להיות מפונק מנעוריו, עליו לשמוע גערה, כי תוכחת מגולה מאהבה מסתרת תביא לו יתרון בחיים. כה לא נמלט הנער כל היום מזעמו וישמע מוסר כלימתו כל היום. וביתר עז נתכה עליו חמת אביו מיום השמיעו את חפצו ורצונו ללכת אחרי דודו לאמעריקא, באמרו כי טובים היו לו ימי שבתו בבית דודו מהיותו בבית אביו הזועף עליו כל היום. מן העת ההיא המטיר עליו אביו בלי־חשך את חצי־עברתו, וכל אלה הגדילו והרחיבו מיום ליום את הפרץ בין האב והבן. אמנם במשך העת אשר הרחיק האב את לב בנו מלבבו משך דודו את לבו אחריו בחבלי אהבה, כי הוא לא נלאה להעתיר את מכתביו על גיסו ולהפציר בו כי ישלח אליו את בנו הצעיר, כי הצליח ד' את חפצו באמעריקא וביתו בית חרשת המעשה עשה חיל וילך הלוך וגדול; שם יתחנך בנו להיות רגיל בעבודה ויודע להלוך נגד החיים. עתרת הדברים האלה הוסיפה עוד להקשות את לב האב ולמרר את רוחו, ויגזר אומר, כי לא ישקוט ולא ינוח, עד כי כלה גרש יגרש את החפץ מלב בנו לעלות לאמעריקא. בתוכחת חמה ובדברים קשים כגידין אמר לבצע את מעשהו. אכן שגגת האב בדבר הזה העלתה זדון בלב הבן, ובכן היתה כלה ונחרצה מאתו לנוס מבית אבותיו וללכת אחרי דודו. אך מי יודע אם גם השלים עצתו, לו לא נתן לו אביו בפחזותו ידים להוציא את מחשבתו אל הפועל. באחד הימים האלה – ויום הפורים היה, שב אביו מבית המדרש שבע כעס ומכאובים מן הקריאות אשר קראו אחריו בני־עולה, ויוצא כל רוחו על בנו בהמטירו עליו קללות וחרפות, עד כי לא יכל עוד בנו לכלא את שפתיו באמרו: “לא אוכל עוד נשוא את זעמך כל היום, אלכה נא ואשובה אל דודי, כי טוב לי אז מעתה!”. “עשה בזדון לבך, בן מביש!” ענה לו אביו בקצף “לך לך לכל אשר ישאך הרוח, ואנכי אאסוף ידי מאתך ואשמיד את זכרך מלבבי!…”

הדברים המרים האלה הוציאו את מחשבתו אל הפועל. הנער שמואל היה בעל חפץ עז, לא חת מפני כל, גם לכסף היה לו מוצא, כי דודו נתן על ידו בטרם עלה מארצו סך מסוים, ובכן מצא לו מועד מוכשר לפעולתו, ויצרור את חפציו במלתחה ויתגנב חרש מבית אביו, גם ידע להסתיר נתיבותיו לבלי יודע הדרך הלך בו.

“זה הנבל, זה החצוף, זה בן הסורר” הרעים האמלל בשצף קצף בהודע לו כי נמלט בנו מביתו, “מחה אמחה את זכרו מלבבי, לא אעלה עוד את שמו על שפתי, ילך לאבדון, ימות ברעב ותהי נבלתו כדומן על פני חוץ, לא אשים לב אליו, כי נבל הוא, בן מביש ומחפיר, בן גדלתי ורוממתי לפצעי ולחבורתי, בן ממרה, פושע מבטן ומהריון!”

“כפרה הנמשכת אחרי עגלתה” קרא לאשתו בחמת רוח, בראותו אותה בוכיה על בנה “כפרה אשר נאבד ממנה עוּלה, כן את נוהמת באזני כל היום, כי אבד ממך כלי־חמדתך; אבל אנכי הכרתי והשמדתי את זכרו מלבבי. לוּא יסיתהו לבו לשוב עוד אל ביתי כי עתה במטאטא השמד אגרשנו על פני חוץ, ואכלא את רחמי ממנו!…”

אמנם הדברים האלה לא יצאו מקרב לבו כי אם מן השפה ולחוץ, כי לבקש את העגלה האובדת הזאת נדד ר' מרדכי מעיר לעיר ומארץ לארץ, לא נתן שנה לעיניו, לחכו לא ערב כל אוכל ולעיניו לא מתק עוד אור השמש, וישבע נדודים וירעש שמים וארץ בצעקותיו – ובגלל העגלה האובדת הזאת הגיע כמעט עד שערי מות, כי נפל על ערש דוי, והרופאים אמרו נואש לחיתו…

אמנם אז בהתהפכו בחליו על משכבו נפקחו עיני כל יושבי עירו לראות כי למחיה ולברכה רבה הוא ר' מרדכי להם, כי למרות לשונו החדה אוהבים הם אותו בגלל סגלות נפשו העדינה, ובאהבה הזאת לקחו כלם את חלקם כעשיר ורש, כי על מי מהם לא השפיע מחסדו וטובו? ביתו היה כעיר נצורה, כי כל היום סביב שתו עליו אנשים רבים מכל פנות החברה, מנאורים ומחסידים, כלם באו לראות בשלומו, כיהודים כאינם יהודים התפללו בעדו לאלהים, גם נציב העיר בא מדי יום ביומו לשאול ברופאים על דבר בריאתו; כל אנשי העיר למגדול ועד קטן מלאו פיהם תהלתו, בלתי ר' עזרא לבדו, הוא ראש חברה קדישא, לא היה בין המהללים, וטעמו ונמוקו עמו, כי במשך ימי חליו, שלח בו ר' מרדכי פעם אחת את זעם לשונו ויפצעהו. כבוא ר' עזרא עם עשרת חבריו להתפלל עם ר' מרדכי את התפלה האחרונה, הודוי, היה הוא המתפלל לפניו ור' מרדכי חזר אחריו כל מלה ומלה, אך מגודל חלשותו נבלעו איזה מלות בחבו, וזה לא עלה לרצון לפני ר' עזרא “כי כן לא יאָמר” התרה בו בלזות שפה “כי אם מלה במלה, די באר!” התוכחה הזאת העלתה חמת ר' מרדכי, וישנן נגדו לשונו לאמר: “אם אין דעתך נוחה ממנו, לך לביתך והתודה אתה כטוב וכישר בעיניך!”

אמנם גם ר' עזרא, רב חסד ואמת, לא נטר לו שנאתו לנצח, כי בקום ר' מרדכי מחליו הרים נדבה גדולה בעד החברה ולו לבדו הקריב אשכר לרצותו.

בימים האלה הביא לו נושא המכתבים מכתב מאת בנו מאמעריקא אשר בו יפיס את אביו בדברים היוצאים מן הלב ומבקש ממנו סליחה ומחילה על חטאתו אשר חטא נגדו בברחו מביתו, וגם יודיעהו, כי ספח אותו דודו לאחת הכהונות בבית חרשת המעשה אשר לו, והוא עובד כל היום מבקר עד ערב, והעבודה הזאת נעימה לו מאד, וגם יבטיח את אביו כי לא יט מדרך הישר, ולבו באמנה אתו, כי עוד ישוב אביו לשוש אתו משוש, והוא יקדיש כל כחו ואונו ולא ישקוט ולא ינוח, עד כי יתרצה לו אביו ויאמר: “סלחתי!”

“בן מביש הוא!” קרא ר' מרדכי בהתימו לקרוא את המכתב הזה “לא אובה לדעת אותו, כי השמד השמדתי את זכרו מלבבי!” – ולהראות לעין כל עד היכן שנאתו לבנו מגיעה, הרים נדבה גדולה בעד עניי עמו ושתי מאות כסף נתן על יד אשתו באמרו: “שלח הכסף הזה אל ילד שעשועיך, הוא עגלתך, והיה לו למספא. אנכי לא אובה לדעת אותו, כי בן מביש הוא, בן סורר ומורה!”

מאז לא חדל בנו מכתוב לו מדי שבוע בשבוע, ובכל מכתב ומכתב התרפס לפניו ויבקש ממנו סליחתו, וגם דודו, הוא אחי־אשתו כתב בכל מכתב ויבטיחהו כי בנו יעלה מחיל אל חיל, ובימים יבואו גדול יהיה שמו בין כנעני ארץ, ובכל פעם ופעם בקראו דברים כאלה עלץ לבבו מרוב נחת, אך שפתו לא מנעה מקרוא את הפתגם הרגיל על לשונו יום יום: “בן מביש הוא, לא אובה לדעת אותו לעולם!”

"אבל הבן המביש הזה, אשר לא אבה ר' מרדכי לדעת אותו, הגדיל את ששון לבו עד אין קץ בכל פעם ופעם אשר הגיע אליו מכתבו, ואם אֵחר מכתבו מבוא במועדו אז לא מצא מרגוע לנפשו ושנתו נדדה מעיניו.

אכן בזה עמד ר' מרדכי על דעתו, כי לא אבה להשיב לבנו על מכתביו, אך לבלי העציב את לב בנו יתר על המדה במנעו את מכתביו ממנו, מצא תחבולה טובה לפניו, ויכתב לו בעצם ידו איזו דלתות בשם אשתו. הוא בתואר אֵם יכול לכתב לו מכתב מלא אהבה וידידות כאשר שם לבבו בפיו, אך בסוף מכתבו הוסיף תמיד את פתגמו, גם כן בשם אשתו: “אביך אומר עליך כי בן מביש אתה ולא יאבה לדעת אותך עוד!”

ויום הפורים היה לו אחרי כן ליום שמחה וצהלה, כי ביום ההוא השיג מימים ימימה מכתב מבנו, ובמכתב ההוא היתה לוטה תמונתו אשר הוכיחה אותו לדעת כי בנו “הסורר ומורה” ישגה כתמר והוא הולך וגדל מיום ליום.

התמונה הזאת לא משה משלחנו ותהי לנגד עיניו כל ימי השנה, עד בוא יום הפורים החדש ויבא לו תמונה חדשה מבנו “החצוף אשר לא אבה לדעת אותו”.

אבל פעם אחת נאנס היה לדעת אותו, כי באחד הימים האלה הגיע לו מכתב מבנו ובמכתב ההוא בקש ממנו רשיון להאָרש עם בת דודו, אחי אמו. הדבר הזה הביאהו במיצר, אבל תחבולתו עמדה לו להוציאהו גם הפעם מן המבוכה, ויכתב לו גם הפעם בשם אמו, והאב בתואר אֵם יכול לכתב ככל העולה על רוחו, ומלבד כי אמר לדבק טוב, עוד אָצל לו עתרת ברכות, וגם שלח לו תשורה רבת הערך בעד הכלה, ובכל אלה לא חסרו המלות השגורות בכל מכתב ומכתב: “אביך יגיד כי חצוף אתה ולא יאבה לדעת אותך!”

ככה היו המלות האלה קצובות ושגורות בפיו, עד כי בהן נגלה נגלה תמיד משוש־לבו על כל בשורה משמחת אשר באה לו מבנו.

“בננו הסורר והחצוף” קרא פעם אחת בקול צהלה בפתחו בפורים הבא את מכתב בנו “בננו החצוף כותב לנו כי ארש את בת גיסי, וראו בלוית תמונתו באה גם תמונת ארושתו – מי ראה עוד נערה רבת־חן כמוה? יפה היא כתרצה, גובה לה כתמר, ומראֶה, האח מראֶה, אמנם עלמות כאלו תגדלנה רק בארץ החדשה, ואלה העינים – מי פלל זאת מעז פנים וחצוף כמוהו? – לכן אחת אמרתי, לא אובה לדעת אותו!”

אבל רב העיר, הדינים, והשמשים, כל עניי עמו וכל המון המתחפשים, אשר בקשו היום נתיבות ביתו, המה ידעו אותו, את בנו החצוף והממרה, כי פזר נתן להם היום ר' מרדכי שכם אחד על כל ימי הפורים אשר היו עד כה; גם כל קהל ידידיו, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, וביניהם גם נציב־העיר ואשתו, המה ידעו כלם את בנו החצוף, כי לשמחת ר' מרדכי אין קץ ואין תכלה, ועליצות לבו שטפה עברה על כל גדותיו!

עוד גדולה מזאת היתה שמחתו בשנה הבאה, כי בבקר השכם הביא נושא המכתבים מכתב מבנו ובו יאָמר: דע לך, אבי, כבודי ומרים ראשי, כי אסתר בת דודי המאורשה לי היא עתה אשתי ונות ביתו. אך אתם, אבותי היקרים, תדעו ותחושו מה גדול אשרי, אין לו קץ וגבול. נפשי בתקותי כי הפעם לא תוסיף עוד, אבי יקירי, להדאיב את נפשי ותאמר סלחתי, כי הלא לבך לב מלא נדיבות, חנינה ורחמי אב מאין כמוך, עיניך הטובות והטהורות לא תוכלנה לראות בצרת איש, יהיה מי שיהיה, מבלי הושיע לו, ולי, בנך, המתימר באהבתך, תטור איבתך לנצח? הלא עיניך הרואות כי מאלהים היה הדבר. פה בארץ החדשה הייתי לאיש הולך מישרים, אוהב צדק ועובד באמונה, כאשר דודי וחותני, הוא גיסך, מעיד עלי במכתב הזה. הלא אלהים שלחני הלום ומאתו היתה נסבה, כי ברחתי אז מביתך, למען אמצא פה סגולת־חיי; אשה משכלת ויעלת חן כאסתר יפתי לא במהרה תמצא, ולמצא כלי־חמדה כמוה כל מרחק לא ירחק. נפשי בשאלתי, אבותי היקרים, בואו אלינו לארץ החדשה וראיתם ונהרתם, כי הארץ הזאת ארץ מבורכת היא, לא יחסר כל בה, ובכל הטוב אשר תמצאו בה, תמצאו גם את כלתכם ואת בנכם המתאבק בעפר רגלכם.

שמואל"

“מי הגיד כזאת מראש על בננו החצוף הזה?” קרא ר' מרדכי בקול גיל וששון “הוא ידרוש ממני כי בימי זקנה ושיבה אצא ואבוא אליו לאמעריקא, כמו היה המקום הזה אך מרחק איזו פרסאות מאתנו – ואנכי הן לא אובה לדעת אותו!”

“אבל אנחנו חפצים לדעת אותו” ענתה אשת נציב העיר, אשה טובה ומשכלת, אשר גם היא היתה בין עדת אוהביו ואשר כבדה את ר' מרדכי בגלל לבבו הטוב, “ולכן נשיש גם אנחנו משוש עם אב אכזרי כמוך אשר יכלא רחמיו מאת בנו, ובימים האלה נבוא גם אנחנו בין הבאים לברכך בביתך, ונאכל שם מן העוגות ומן הלביבות אשר הכינה אשתך לכבוד שמחת היום”.

מי שלא ראה את בית ר' מרדכי, האב האכזרי הזה, בערב ההוא, לא ראה עוד שמחה והצלחת בית אָבות מימיו. מנורות הכסף, בעלות שבעת הקנים, וגם המנורות התלויות על הספון ממעל שפכו אוֹר יקרות, אור שבעתים, בכל חדרי הבית. בחדר האוכל נראה השלחן ערוך בכוסות, בבקבוקי־יין, במגדנות ובכל מיני מטעמים, ומסביב לו ישבו אנשי הבית ואורחים רבים הקרואים אל המשתה, כלם מלובשים בגדי תפארתם, ור' מרדכי ואשתו בראשם. לימין ר' מרדכי עמד שלחן קטן ועליו סדורים שטרי־מדינות ומטבעות כסף ונחושת, איש על דגלו ועל צבאו, העשרות לבד והאחדים לבד, ור' מרדכי יחלק ביד נדיבה לכל הפותח יד. על השלחן הקטן הזה מונחים לפניו בקערת הכסף תמונת בנו ואשתו אשר באו לו היום עם מכתבם. הדלת סובבת על צירה באין מנוח, ובכל רגע ורגע תבאנה ותצאנה חבילות אנשים, כלם ששים ושמחים, כי הרוה אותם ר' מרדכי מטובו וחסדו. –הסכת, קול שאון נבלים כנורות לפני הדלת, והנה המה עולים ובאים דרך הפתח אל החדר, והבית מלא ממשפחת הזמרי והבדחן בראשם…

“הידד” השמיע הבדחן קול המונו בפתח בביאה, והוא עולה ומרקד לפני המנגנים, לבוש באופן מעורר שחוק והוללות “הידד! שאו זמרה לכבוד אדוננו ואדירנו ר' מרדכי יחיה ואשתו הרבנית השולמית מרת ביילה תחיה – הידד!” והנה שאון הזמרה עולה מכל אפסים בקולות מקולות שונים: הכנור הגדול שוקק כדוב, הכנורות הקטנים עונים אחריו וצוהלים בקולם, הנבלים מנצחים זה על זה, העוגבים פוצחים רנה ומריעים, המצלצל יתן קולו וכל חדרי הבית המלאים אורה ושמחה יענו בהד קול לעמתם…

כמעט כלו המנגנים את מלאכתם והנה שני נערים קטנים מפזזים ומכרכרים אל הבית, פניהם משוחים בפיח ככבשן ולבושיהם מטלאים בעלי גונים שונים, אדומים, ירוקים ואמוצים, והמה מדלגים ומזמרים בקולם:

“הא לכם עשרים, עשרים פרוטות” ענה להם ר' מרדכי עלז וטוב לב, בתתו מטבעת כסף לכל אחד מהם “והיה לכם המותר בעד טרחתכם כי תשליכו את עצמכם החוצה!”

כטוב עליו לבו שנן ר' מרדכי היום את לשונו ולא אחד מקרב הקרואים עזב היום את ביתו מבלי אשר ישלח בו ר' מרדכי את חצו…

בין המון המתחפשים בא גם נער קטן, נמהר ונדחף החדרה, והוא לבוש צניף ניר גבוה מאד, עד כי ראשו מגיע עד הספון ממען, והוא מזמר בקול דק את פזמונו:

“לאט לך נער” הפסיק אותו ר' מרדכי “עלמה אתה מרקד?”

הוסיף הנער לזמר.

“מה לך לשקר?” הפסיק אותו שנית ר' מרדכי “הלא נעלים ברגליך!”

הוסיף הנער לזמר.

“ומדוע?” שאל אותו ר' מרדכי.

ענה הנער ויכלה את פזמונו.

“גם זה שקר” אמר ר' מרדכי “כי כיסך מלא היום פרוטות רב מאשר תוכל נשוא…”

הנער שם פניו אל הדלת ויאמר לעזוב את החדר…

“ושכר פזמונך?” שאל אותו ר' מרדכי “האינך מבקש שכר בעד פזמונך?”

“לא” ענה הנער.

“ומדוע?”

“יען כי אדוני התחרה אתי בפזמונו וישר גם הוא חלקו, ושכר פזמון –פזמון!”

כל המסובים הרימו קול שחוק ור' מרדכי לקח מלא קמצו אגורות כסף ויתן אל הנער שלומים בעד תשובתו המחוכמה..

“קח, נער שובב!” קרא לו בשחוק והיה לך לקיש־קיש־קריא!"..

ההכרה הזאת הרהיבה את הבדחן, אשר שתה לשכרה, לענות גם הוא חלקו בחדודים.

“יואיל נא, אדוני” אמר לר' מרדכי, "לתת לי את העוגה הנקראת “צלחת־המן”.

ר' מרדכי נתן לו את חפצו.

ענה הבדחן לר' מרדכי ויור באצבע על צלחת בגדו.

החדוד הזה עשה רושם מאדיב על לב המסובים ורבים מהם שלחו בו את עיניהם כמדקרות, ולכן מהר הבדחן לתקן המעֻוָּת בהרימו בנגון קולו:

הבדחן הפסיק רגע קטן, כמו חכה לתשובה; אחרי כן נתן שנית בנגון קולו וישנה.

“הפעם לא נתרחקת מן האמת, בן בליעל!” אמר לו ר' מרדכי ויושט לו שטר מדינה אחד…

“התואר “בן בליעל” נתן לי המן והשטר – מרדכי” ענה הבדחן ויתן השטר בצלחת בגדו.

בין כה וכה לא נחה הדלת רגע על ציריה, כי כל עניי העיר וכל משרתי הקהלה באים אגודות, אגודות לאסוף נדבות. כלם יצאו שבעי־רצון מאת פני ר' מרדכי, כי הוא מעניק להם מטובו וחסדו ולא ישלח אף אחד מהם רקים מעל פניו. עתה נשמעו שעטת רגלים וצלצל פעמונים מעבר לדלת, והנה אורחת ישמעאלים הולכת ובאה – תשעה משחקים, כלם לבושים כבני קדם. מדיהם משלל צבעים וראשיהם עטופים מטפחות אדומות, כמו מארץ הישמעאלים הם באים. כלם מקטרים ומעלים עשן מפיהם וכל אחד ואחד נושא תוף־מצלתים בידו, וכפעם בפעם מכה בו, עד כי תחרשנה האזנים מקול השאון והמהומה העולה מן התופים והפעמונים.

עוד צללו האזנים מקול המנענעים והמצלצלים אשר השמיעו הישמעאלים בצאתם מן הבית, והנה נשמע קול צעדים לפני הפתח: גדוד משחקים חדשים הולך ובא החדרה ובראשם זקן ונשוא פנים אשר מחלפות ראשו כצמר צחר וזקנו יורד כשלג על פי מדותיו. זה “יעקב אבינו” עם עשרת בניו, בחורים כארזים, המה הגבורים אנשי השם, אשר מכרו את אחיהם אל המדינים וישלחו את נפש אביהם באמרם כי מצאו את כתנתו, כתונת הפסים, מגוללה בדמים. זה פעמים אין ספורות ישא היום האב השכול והאלמון את קול בכיו ויקרא בגרון נחר:

אך פתאם חדל קול נאקתו, כי שני משחקים חדשים באו הפעם אל הבית, איש ואשה חבוקי זרוע, והמה לבושים כחורי־ארץ, עד כי כל עין ראתם הכירה בם כי מבני אפרתים הם, ואמנם כמעט נראו בבית נבעה מצפונם, כי כל אחד מן המסובים הטה את ראשו וילאט באזני רעהו: “זה פקיד העיר ואשתו!”

“לאלה אקרא ידידים!” קרא ר' מרדכי בקול עלז ויסר גם הוא מצנפתו מעל ראשו.

“ידידים, אמנם כן!” ענתה האשה בקול ערב ותשתחו בענות חן לפני ר' מרדכי ואשתו “ואנחנו באים להאציל לכם ברכותינו לחתונת בנכם, כי שמענו אומרים כי בנכם היושב באמעריקא בא בברית נשואין, האמנם?…”

“אודכם בכל לבי, על כל הכבוד אשר חלקתם לי בבואכם בצל קורתי, כי יודע אנכי מי ומי העומדים לפני – האגלה את מסתרכם?…”

“סוד אחד אל תגלה!” ענתה האשה בשיתה שתי אצבעותיה למו פיה.

“טוב איפא, אך מבקש אנכי מאת כבודכם כי תשבו אתנו אל השלחן!”

האיש לא אֵחר ממלא את חפצו וישב על הכסא לימין ר' מרדכי, אך האשה שתה פעמיה אל השלחן הקטן ותבט על כל סביבה…

“למי כל הכסף אשר הכינות לך בזה, אדוני?” שאלה את ר' מרדכי.

“בעד העניים הבאים אל ביתי” השיב לה.

“ואלה פה למי המה? הבעד העשירים?” הוסיפה האשה לשאול בקחתה את התמונות המונחות בקערת הכסף…

“בעד המאֻשרים” הגיה האיש, מתנכר בקולו, וישם גם הוא את עיניו על התמונות “בעד האבות המאֻשרים. התמונות האלה, תמונת בנך וכלתך, האמנם?…”

“אמנם כן!”

“ואהובים המה לך מאד” הוסיף האיש “כי שמורים המה לפניך בקערת הכסף…”

“כלתי אהובה לי כלבבי” ענה ר' מרדכי בפנים מאירים, אבל בני, הוא…"על שפתיו עלו המלות השמורות על פיו, אך כחד אותם תחת לשונו בדעתו לפני מי הוא עומד, ואך כלה את פתגמו: “אותו לא אובה לדעת!”

“כלנו יודעים כי אין אתה חפץ לדעת אותו” שחקה האשה מטוב לב “כי כן יעשו תמיד האבות אשר ירחיקו את בניהם מלבבם, יסלסלו וישעשעו בם ותמונתם לא תמוש מנגד עיניהם כמעשיך, אדוני!”

“הלא זה דבר גברתי אלי יום יום” ענה ר' מרדכי בקול שחוק, ולא בי האשם אם גברתי לבדה תגלה את סודה, כי מי לא יכיר מדברי־חן אלה, ממי הם באים? הנה כי כן נפשי בשאלתי כי תסירי את האֵפר מעל פניך ונחזה בך!"

“הנני למלאות שאלתך, אם גם אני בשאלתי!”

“ומה גברתי דורשת ממני?”

“כי לא תוסיף גם אתה להתנכר לנו. יודעים אנחנו כלנו כי תשים גם אתה סתר פנים לך ואת לבך הטוב המלא אהבה ורחמים לבנך תכחיד תחת לשונך. הסר אפוא גם אתה את האפר מעל פניך, דבר כלבבך, שים תודה כי זה כבר מחית כעס חטאת בנך. משפט אחד לנו. התודע אתה לנו ונתודע גם אנחנו לך!”

ר' מרדכי הסתיר מבוכתו תחת שחוק שפתיו.

“עודך מתנכר לנו, אדוני, דע איפא כי אם תמלא שאלתי ותאמר סלחתי, אז נגלה לך סוד אשר ידשן עצמותיך והיית משתאה למראה עיניך!”

ר' מרדכי היה צמא לדעת הפעם מה אתם, כי דבריה היו לו סתומים וחתומים, ומבלעדי זאת הציקתהו גם רוחו להגיד הדברים האלה והאונס הזה היה לו לרצון.

"את חפצך אמלא, גברתי! ענה ר' מרדכי וצרות לבבו הרחיבו בקרבו “והנני נותן תודה קבל עם, כי נשפי קשורה בנפשו, כי אהבת עולם אנכי אוהב את בני, וטוב מזה, עוד היום אכתב לו באר היטב את הדברים האלה ואשחר את פניו לבוא אלינו עם אשתו, היא כלתי, אשר גם אֵהב אותה כנפשי. עתה הגדתי דיי ואשר הגדתי עולה מעמק לבבי, יהי כן ה' בעוזרי! עתה ראי, גברתי, הנה שמרתי פקודתך, ועתה הסירי גם אַת שרתי, את ובעלך, את האפר מעל פניכם, והגידו נא לי את הבשורה אשר תדשן את עצמותי, כי נפשי גחלים תלהט ותתאוה לדעת מה אתכם!…”

“כדבריך כן יהי!” ענתה האשה, בתתה אות אל אישה, והנה לפתע פתאם נפלה מזה ומזו המסכה הנסוכה על פניהם, וברגע ההוא פרצה הקריאה מלב ר' מרדכי; “האח, בני החצוף, בני הסורר!!!” – ואב ובנו נופלים איש על צוארי רעהו ובוכים מרוב רגשות לבם…

* * *

מי יערוך בדברים שמחת האב וגילת האם בראותם עין בעין את בנם אשר לא קוו עוד לראותו, ולא אותו בלבד כי אם גם את אשתו היפה בנשים. גם האורחים מסביב השלחן היו כחולמים והישיש יעקב גם הוא עמד נדהם ונפעם על מקומו, כי כל החזיון אשר אמר להציג לעיני הקרואים בהתודע יוסף אל אחיו היה עתה חי וקים לנגד עיניו, לא נעדר דבר. קול נאקתו “יוסף איננו” היה נתחב כעצם בלועו. לתאר כל הדברים האלה אשר נקרו ויאתיו לפתע פתאם, אין די אומר ודברים. ר' מרדכי היה כאיש אשר עברו יין ומרוב גילת לבו נהפך והיה לאיש אחר. לבבו המלא שטף ועבר על כל אפיקיו ויפרוץ מפיהו בנשיקות ובהמון קריאות של חבה. כל חבתו, אהבתו ורחמיו העצומים אשר נקבצו ונכלאו זה שנים רבות כהמון גלים בלבבו שטפו עברו כזרם מים כבירים מפיהו ומעיניו. חליפות, חליפות נשק את בנו את אשתו ואת כלתו ויקרא בעוצם שמחתו: היטבת עשה, בני, בלכתך לאמעריקא, כי למצא מרגלית כמוה כל מרחק לא ירחק"

“הלא אך מהתל היית בי” קראה אסתר אל אישה בשמעה דברי חן אלה יוצאים מפי חותנה “הלא אביך, זה דודי וחותני, הוא איש ידידות ואב רחמן מאין כמוהו, ומדוע אמרת לי כי הוא מכסה תמיד על אהבתו וישים לה סתר פנים?…”

“דעי לך, יונתי!” השיב לה אישה בפנים מאירים “כי אבי לא הפיל מעולם דבר ארצה מהבטחתו, והלא הבטח הבטיח לנו כי יגלה פני הלוט מעל לבבו ולא יוסיף עוד להתנכר לנו – וכאשר הוציא מפיו כן יעשה!…”

אמנם הבדחן אשר גם הוא נתן המחזה הזה אל לבו ויגיח בין כה וכה כמה וכמה כוסות אל פיהו, לקח את המגלה מאוצר הספרים ובגללו אותה לפניו נתן בשיר קולו ויזמר את החרוזים האלה: