רקע
נתן נטע סמואלי
צוֹרֵר הַיְהוּדִים

תחת פקודת שר העיר ס. המושל בה מלפנים היה קהל ישראל שם שוקט על שמריו ואין מחריד אותו מרבצו, אין משטר ואין ממשל, אין מיצר את גבולם ואין מכניס ראשו בעניני עדתם; – אז עמדה קוממיות לפני כל אחד מבתי היהודים ערמת־אשפה הנותנת קטורה באף כל עובר, ואין מכלים דבר; אז לא הרים איש את ידו על הבתים הדחוים אשר מטו לארץ מרוב זוקן ואשר היו צפוים בכל רגע לפול תחתיהם ולהיות קבר ליושביהם; – אז צצו בתי החסידים כעשב מעיר; – אז נטעו בעלי המופת את אהל אפדנם במרומ קרת ואיש לא כהה בהם אם פשטו כילק על יושבי הכפרים ויאכלו וירוששו אותם מבלי השאר להם שריד ופליט; – אז עשו גם המוכסים את מעשיהם ביד רמה ויגנבו ויחמסו, ותהי להם העדה לפרה חולבת הנותנת להם חלבה ודמה – גם נגד החדרים לא הרים איש את ידו לנגוע בהם לרעה. סוף דבר, היהודים היו בני חורין, חפשים לנפשם, עושים כטוב וכישר בעיניהם ואין מרגיז אותם…

אבל לימי אשרם בא הקץ. אחרי מות הפקיד הזה בא על מקומו אחר והפקיד החדש ההוא היה – כפי דברת בני העדה – דוב שקול, אכזרי, קשה לב, גוזל משפט, בקצרה: עוכר ישראל, אנטיסמיט. הוא צוה – וערמות האשפה נכחדו מן הארץ ולא נודע מקומן איה. הוא לא נשא פני הזקנים, המה הבתים הדחוים והמטים לנפול, ויהרסם כלם; את בעלי המופת ובני לויתם גרש מן העיר; את בתי החסידים סגר על מסגר, וגם על החדרים הניף את חרמשו ויאמר לעשות אתם כלה…

ומי יתפלא אם קמו כל בני העדה כאיש אחד חברים לעצור בעד הרעה ולאמר למלאך המשחית: הרף? הישמע כזאת? הפקיד הזה נתן פקודתו כי יבוא לפניו כל אחד מן המלמדים וכתב־תעודתו בידו – “מה לכתבי־תעודות ולתורתנו הקדושה?” הוא נתן צו כי יהיו “החדרים” מרוחים ולא יחסרו להם אור ואויר צח – “וכי מבלי אור ואויר לא יוכל היהודי להיות כשר וישר ונאמן לאלהיו? אבותינו ואבוֹת אבותינו הלכו מנעוריהם אל “החדר”, והחדר ההוא היה צר ואפל באפס אור ואויר, ולא נבצר מהם לבוא מן החדר אל תחת החופה, וישאו נשים ויחיו זרע, בנים ובני בנים, גם באו באנשים, שלחו ידם במקנה וקנין ויעשו עושר ויהיו לאנשי מעלה, מה לו ולנו? מי בקש זאת מידו כי ידאג לבנינו? עוד מעט ויתן אומר כי נשלח ילשינו אל בתי הספר ויתן לנו מורים קצוצי פאה וגלויי ראש, ומי יודע עד היכן יגיעו הדברים אם לא נגדור הדרך בעדו? עלינו לקדם פני הרעה, לעמוד בפרץ – עת לעשות היא!”

ובכן החליטו ראשי העדה בעצת הרב לקרא את כל בני הקהלה “לאספה גדולה”.

עוד ביום ההוא סבב השמש על כל בתי העיר והוא מכה במקבת על כל בית שתי הלומות לאות כי היום תהיה “האספה”.

אנשים, נשים וטף, נקבצו ובאו יחד אל בית הכנסת, עד כי גדל הלחץ והדחק והבית מלא מפה לפה המונים, המונים, כמו ביום הכפורים.

ומה היה תוכן האספה? מי מאנשי גליציא לא ידע תכונת אספות כאלה ותכליתן? כלם צועקים, מהגים, קוראים ושואגים, עד כי לא יבין איש את שפת רעהו, וכל הקולות האלה יעלו בלולים כהמון גלים. אז יעלה השמש בפקודת ראשי העדה להשתיק את העם ויכה בידו על השלחן אשר על הבמה, אך המכות האלה לא תשבחנה את הרעש, כי אם תהפכנה אותו להמון שריקות ותקיעות המחרישות כל אזן, כי כל אחד ואחד ישרוק אל רעהו להשתיק אותו, וקרא איש אל גבר עמיתו: “הס!” והשני יענה נגדו גם הוא “הס!” להשתיקהו, וימלא הבית קריאה אחת: “הס! הס! הס!” והקריאה הזאת היא קריאה ממושכה עד בלי קץ, ובין כה וכה מכה השמש על השלחן במקבתו וכל מה שהוא מוסיף להכות יראה כל אחד ואחד את עצמו מחויב לקרא “הס!” אל משנהו, והקול לא יחדל, וכן יקראו, וישרקו, והשמש לוקה באכריות חמה את השלחן – עד כי תמה האספה.

אך אל נא ידמה הקורא כי האספה הזאת לא מלאה את תפקידה, כי בתוך הרעש הגדול והנורא הלזה החליטו כל קרואי־העדה פה אחד – להזמין את כל הנאספים לאספה שניה. –

והאספה השניה גם היא היתה בכל פרטיה כהראשונה, אך בזה עלתה עליה כי כל הנאספים באו לידי החלטה גמורה לעמוד על נפשם ולהגן בעד החדרים בכל מאמצי כחם.

וכאשר גמרו כן עשו:

ביום השני לשבוע הבא – היה יום צום ומספד לכל העדה.

אכן התחבולה הזאת היתה ללא הועיל. הצום הזה אשר היה להם מאז מעולם לכלי נשק נגד כל צר ומשטין היה קהה אשר היה להם מאז מעולם לכלי נשק נגד כל צר ומשטין היה קהה נגד פקיד העיר, כי לא הכשיל את כחו ולא השיב ימינו אחור מבלע את קדשי החדרין ומעשות אתם כלה. הוא שת כסף־ענושים על ראשי העדה, גם הוציא בחזקת היד את התלמידים מחדריהם, גם על המלמדים הניף מטה זעמו בהעידו בהם כי אם יעיזו עוד לאסוף את הנערים אל בתי חדריהם, אז יוציאם אל בית האסורים; ובכל אלה עוד לא אמר די, כי החל להוציא בחזקת היד את הילדים מבתי אבותיהם ולהביאם אל בית הספר הכללי. סוף דבר: צום כל העדה לא ענה את כחו ולא הניאהו מבצע את מעשהו…

בין כה וכה חדשה העיר ס. כנשר נעוריה, הבתים הרחוים נהפכו ויהיו למשכנות מבטחים. מכל עבר ומכל פנה עלו והתנשאו בתי־חמד מרהיבים כל עין בהדר בנינם, העקוב היה למשור, הנלוזים והמעקשים היו לנתיבות ולדרכים סלולות. במקום העזובה באו משטר וסדרים; מגרש העיר המלא עד כה סרבים וסלונים היה לפרדס נחמד עם שדרות אלונים, ברכות מים ערוגות הבשם וסכות־צאלים. הכל נעשה יפה בטוב טעם ודעת, ותושבי העיר הנוצרים הולכים שם לשוח עם בניהם ובנותיהם וישאפו רוח חיים וישמחו בכל הטוב והחמודות הבאים להם מידי הפקיד המוציא נגוהות מאופל וסדרים מצלמות. אמנם גם הם לא נשאו ממום פניו, באמרם כי נכרתה האמונה מלבבו, כי יוקיר רגליו מבוא אל מקדשם ולא יעלה להתודות אל הכהן כחוק וכמשפט, לולא החסרון האחד הלזה כי אז נשאו את שמו לתהלה ולברכה על שפתם. לא כן תושבי העיר היהודים, להם היה שר העיר לקוץ מכאיב, כי הלך אתם בקרי ויחדש יום יום את גזרותיו נגדם. היום נתן צו לחזק את בדק בית הכנסת אשר מטו קירותיו לנפול, מחר שלח את השוטר לסגור את אחד מבתי החסידים, היום גרש את אחד מבעלי המופת המתישב בעיר אל מחוץ לתחום, ומחר שת כסף ענושים על אחד מבעלי הבתים על כי לא היה נזהר בנקיון וטהרה. כן בקש לו תואנות יום יום ויכבד את עולו על צוארם…

וכל אלה עוד לא השקיטו את רוחו, כי גם בבית הכנסת שם ארבו להם, וגם שם לא מצאו להם מנוס ומפלט מפני זעמו. באחד הימים ההם, לעת תפלת שחרית, בא שליח בית פקידות העיר אל בית הכנסת הגדול, וחתיתו נפלה על כל העדה. מה לשליח בית הפקידות בבית ה'?

כל חברי הקהלה נבהלו נחפזו לקראתו, אך הוא הראה להם פנים זעומים, כחק לאיש הבא מטעם הרשות, ולא ענה לאחד מהם דבר, וישם אל כותל המזרח פניו, אשר שם מעמד ראשי העדה.

“זה לי הפעם השלישית היום” אמר אל אחד מהם “אשר בקשתיך בביתך, כי בא אנכי בפקודת שר העיר”.

“בפקודת שר העיר” שנה אחריו נשיא העדה בשפתים רועדות מפחד “ומה שר העיר שואל מאתי?”

“הוא דורש מאתך כי תבוא אתה, או אחד מחבריך, אליו מחר בבקר, כי דבר לו אליכם…”

“ומה הדבר?”

“מחר בבקר וידעת” ענה שליח הפקידות בלשון עזה.

וכאשר בא כן הלך מבית הכנסת בצעדי און מבלי שים לב לתמהון האנשים ולמבוכתם.

אך אחר רגעי מספר נעורו האנשים ממבוכתם ואיש איש מהם החל להשמיע חות־דעתו והשערתו…

“מי יודע מה יולד יום?” קרא אחד מהם.

“גזרה קשה קרובה לבוא” ענה משנהו נגדו…

“הוא אומר לאנסנו לשלוח ילדינו לבית הספר” שער השלישי.

“הוא אומר להדיח אותנו מדרך ד', ואנחנו מחשים!” קרא הרביעי.

“היה לא תהיה” ענו אחריו רבים “אנחנו לא נוציא את בנינו להורגים!”

“לא נתן אותם לראות את בית הספר!” צעקו כלם אחריהם.

“כלכם לא תדעו עד מה!” קרא עתה איש אחד מתוך הכנופיא…

“ומה ידעת אתה? הודיענו!”

“ברצונו לסגור את בית הכנסת!”

“ומדוע ולמה?”

“יען כי זה שתי פעמים צוה עלינו במפגיע לרפא את שבריו!”…

“ילך וידאג לו לבית תפלתו ולא לנו ולבית תפלתנו!” צעקו רבים מהם בכעס.

“לא בבית הכנסת הכתוב מדבר” קרא עתה אחד מהם “כי אם בהמקוה, חפץ הוא לסגור את המקוה על מסגר!”

“ולאיזו תכלית?”

“מעצמו מובן, למען לא יתרבו בני ישראל יותר מדי!”

“כלה הוא עושה אתנו!” נתנו כלם בקולם…

“ומצות מילה יאמר לבטל” הריע איש אחר.

“ואנכי יודע ממקום גבוה” מלא איש אחר אחריו “כי בעוד ימים תבוא מאתו הפקודה, לקבר את המתים רק בארונות”.

ורק אחר עשרים וארבע שעות" שת איש אחר מלואים לדבריו.

“אוי נא לנו כי נגזרנו!” קראו כלם בקול תאניה “עוד מעט ויקרא גזרת “שמד” על הארץ!”

“ומה נעשה לקדם פני הרעה?” שאל עתה ראש הקהל העומד נפעם ונדהם.

“עלינו לקרא את כל חברי הקהלה לאספה” ענו כלם פה אחד.

וכן היה. עוד ביום ההוא נראה השמש סובב הולך מבית לבית ומזמין את העיר לבא אל האספה.

באספה הזאת עלתה בידם לבוא לעצה אחת.

ר' געצעלי כל־בו המעורב בין הבריות קנה תחבולה ויעץ עצה, במה לקנות את לב שר העיר ולשעבד אותו לחפצם…

“יום חג להם מחר” אמר אל חברי האספה “ולכבוד החג יכינו מאכל ומשתה, ולכן לוא תשמעו בקולי, כי אז נקריב אשבר אל אשת שר העיר. הוא משבע ועומד ולכן לא יקח מאתנו מאומה, אך מאתה לא יבצר לקבל מידינו כל אשר נתן לה, ואם נקנה את לבבה, אז יעלה גם הוא בחכה, כי באלו נסיתי זה רבות להביא על ידי האשה את הבעל באסורים”…

“טובה עצתך” ענו כלם פה אחד “אך מי ומי יבוא אל הגבירה להקריב לה את האשכר?”…

גם בדבר הזה הוציא געצעלי את כל העדה ממבוכתה; כי היה לבו אמיץ בגבורים ולא חת מקול גערה. פעמים רבות גרשו אותו מבית אחד הפקידים והוא לא הוקיר את רגליו מבוא אליו דרך הפתח השני ולא שב אחור עד אשר הצליח חפצו בידו. גם בפעם הזאת לקח את המשרה על שכמו להיות המוליך והמביא את האשכר אל בית הפקיד.

עוד ביום ההוא שם געצעלי את דרכו אל בית הפקיד וכל טוב הארץ בידו: דגים מלוחים, מגדנות, דבש ושתי אוזות שמנות, גם לא שכח להותיר את העודף בביתו, כי כבד עליו מנשא את כל הכבודה הזאת, ולכן אמר לאשתו: גם לך לב לדעת, מה יעשה בדברים כאלה – וכי גרועה את מאשת שר העיר?…

כל בני העדה עמדו צופים ומחכים לפני בית השר, למען דעת האם עלתה מנחתם לרצון לפני אשת הפקיד אם אין?… אך מה נבהלו בראותם את געצעלי שב מבית הפקיד והמנחה בידו, לא נעדר דבר… “יקולל שמה עד דור דורים!” קרא געצעלי בשצף קצף “שערו נא בנפשכם, אדוני, גודל כעשי והותי. כדרכי על מפתן ביתה שאלה אותי: למי אתה הולך, ומה כל אלה לפניך?” “אליך גברתי, רבת החסד!” עניתי לה “מנחה הי שלוחה מראשי עדת ישראל!” כשמעה את הדברים האלה פתחה לפני הדלת ותצעק ככרוכיא “כאשר באת כן תלך, אל תעמוד רגע!”. אבל אנכי נסיתי באלה ועניתי ואמרתי “אל נא תהי לך זאת לפוקה, גברתי. אך אשכר הוא ליום חגך ומועדך, אכלי מכל הטוב אשר הבאתי לך, אַת, בעלך וצאצאיך, וד' יברך טעמך, הטובה בגבירות!”. אז נתנה בשחוק קולה ומרוב שחוק והוללות ירדו עיניה דמעה. אנכי אמרתי בלבי כי עת רצון היא ואניח את משאי לפניה. אכן בפעם הזאת בערה חמתה עד להשחית, ותצו על נערה משרתה ויאחז אותי בציצת ראשי וישליכני כנצב נתעב מן הבית ואת כל הכבודה השליך אחרי דרך הפתח… ועתה הגידו, האם לא ראויה החצופה הזאת לרדת שאול חיים כקרח ועדתו?"…

את דבר השאלה הזאת לא הביאו בני העדה בעצה והחלטה כי שאלה גדולה ממנה עמדה על הפרק, והשאלה הזאת היתה: מה לעשות?

כלם באו בעצה אחת, כי החוב על אחד מראשי העדה לבוא ולהראות לפני פקיד העיר, למען לא יוסיפו עוד עצים על הגחלים!

אך מי ומי ההולך?

“ר' מענדל” אמר האחד אל משנהו "אתה תלך לפנינו, כי אתה לנו לראש!…

“אנכי לראש!” קרא ר' מענדל ויגער את כפיו “מי אנכי ומה אנכי? ונהפוך הוא, אתה לנו לראש, לך הדרת פנים ולב אמיץ!”

“אם כן היה נא אתה, ר' אהרלי, למליץ לנו” פנו שני הנשיאים אל השלישי, לך מתת הדבור ולשון מדברת גדולות!"

“חס וחלילה!” קרא ר' אהרלי בחלחלת מתנים “מה אתם אומרים? לי מתת הדבור, לי לשון מדברת – לא מניה ולא מקצתו!”

ואמנם הצדק היה עם ר' אהרלי, כי כבד לשון היה, אף בשעת שלום התאמר תמיד להיותה לראש המדברים ולא בשעת חירם, ולא לעתות בצרה כבפעם הזאת!

אחרי רוב וכוחים התאחדו ראשי העדה ויגמרו אומר לעלות שלשתם אל שר העיר ולקחת חלק כחלק בכל החבלים אשר יחלק להם באפו.

ובכן הלכו שלשתם אל בית השר וכל בני העדה העומדים בפחי נפש ושומרים להם לפני הבית לשמוע מה בפיהם…

דלת החדר אשר שם ישב השר היתה סגורה, כי שני בעלי דינים עמדו לפניו, לכן חכו ראשי העדה בפרוזדור ולבם נוקפם. מבעד הדלת שמעו את קולו העז, קול מדבר קשות, והדבר הזה לא היה להם למשיב נפש.

“לבו רע עליו הפעם” לאט האחד באזני רעהו “אמנם עת צרה היא!”

“צורר ישראל הוא, ד' ישמיד זכרו!” ענה השני אף הוא חלקו.

“מי יחוש עתידות לנו?” שאל השלישי סר וזעף.

בין כה וכה נפתחה הדלת, והמה נקראים על ידי השוער לבוא ולעמוד לפני השר. בפיק ברכים ובמוג לבב המה עומדים לפניו ומיחלים אל מוצא שפתיו…

“מדוע באתם אלי כלכם, אדני?” שאל הפקיד בשפתי רצון “הלא אנכי לא חפצתי להטריח, כי אם את האחד מכם”, ובדבריו הורה להם בידו לשבת על הכסאות אשר לפניו.

גם אחד מהם לא הרהיב בנפשו לשבת לפני שר העיר, אך ר' אהרלי כבד הלשון הרגיש בנפשו כי כח הדבר החל לפעמו.

“כן, אדוני רב החסד!” ענה ברוח אמיץ “כלנו באנו להפיל תחנתנו לפני הדום רגלך!”

“תחנתכם? ומה התחנה אשר תאמר להפיל לפני?”

“כי לא יוסיף אדוננו לרדפנו!”

“לרדפכם?” שנה אחריו הפקיד ופניו לא היו לו עוד “ובמה אנכי רודפכם?”

ברגע זה נפל לב ר' אהרלי בקרבו ורוחו עזבהו, עד כי לא יכול לפצות פה.

“בדבר החדרים” השלים רעהו תחתיו.

“לרדיפה הזאת אקרא תרופה” ענה פקיד העיר "אמנם על העדה הזאת רובצת האלה והיא חולה עד הנפש, ועוד רע מזה כי לא תחוש חליה ותמאן הרפא, ולכן עלינו לרפא אותה בחזקת היד, כי מלבד החדרים נדבקו בה עוד חליים רבים ונאמנים, ואנכי לא אשקוט ולא אנוח עד כי ארחיק מבתי נפשכם את הנגע אשר יאכל וישחית בו חלקה טובה בקרבכם…

נפעמים ונדהמים עמדו ראשי העד לפניו, אך הפקיד ראה מבוכתם ויוסף לדבר אליהם בשפת רצון ובלשון רכה:

“חלילה לי, אדוני, מבער את הקדוש לכם. לכל קדשי ישראל לא אשלח את ידי, גם בחדרים מאנה נפשי לנגוע לרעה, אך רצוני ומגמתי להביא בקרבכם משטר וסדרים. יהיו נא חדריכם חדרים מרוחים, חדרים מלאים אור ואויר צח, לבלי יבואו חלילה נזק ומכאיב לילדיכם, והמורים גם הם יהיו עומדים על משמרתם, משמרת הקדש אך לא ירדו עם ילדיכם בפרך, במקל וברצועה, כי אם בתבונה ובשים לב, אז אאיר פני אל חדריכם ואל מוריכם, ומלבד כי לא אהיה לשטן על דרככם, כי אם עוד אהיה לכם למגן ולעזרה. – אך נחשוך נא דברינו לעת אחרת, כעת שאלה אחת קטנה לי אליכם” –

ראשי העדה נשאו את ראשם אליו, כי דבריו המלאים ידידות נתנו אומץ בלבבם.

“ומה אדוננו מבקש מאתנו?” שאל ר' אהרלי נאזר בגבורה.

“כי תאבו להביא מחר אל בית מגורי עשרה אנשים במנין”.

“עשרה אנשים?” שאלו כלם “ולאיזו מטרה?”

תקופת השנה לי מחר” השיב הפקיד “מיום מות עלי אמי ז”ל, ולכן אחפץ להתפלל מחר בצבור ולאמר קדיש לזכר נשמתה".

“קדיש!!!” קראו כלם משתאים פה אחד; אכן כמעט שב רוחם אליהם מצאו כלם עוז בלבם לשבת על הכסאות לפני שר העיר, ור' אהרלי מהר לתקוע לו כפו בברכת “שלום עליכם” ויאמר בשמחה: “אם כן הלא אחינו בשרנו אתה, ואנחנו חשבנוך לצרנו, מעתה שאתך לא תבעת אותנו עוד, כי מאתך לא תצא לנו הרעה!”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!