תחת פקודת שר העיר ס. המושל בה מלפנים היה קהל ישראל שם שוקט על שמריו ואין מחריד אותו מרבצו, אין משטר ואין ממשל, אין מיצר את גבולם ואין מכניס ראשו בעניני עדתם; – אז עמדה קוממיות לפני כל אחד מבתי היהודים ערמת־אשפה הנותנת קטורה באף כל עובר, ואין מכלים דבר; אז לא הרים איש את ידו על הבתים הדחוים אשר מטו לארץ מרוב זוקן ואשר היו צפוים בכל רגע לפול תחתיהם ולהיות קבר ליושביהם; – אז צצו בתי החסידים כעשב מעיר; – אז נטעו בעלי המופת את אהל אפדנם במרומ קרת ואיש לא כהה בהם אם פשטו כילק על יושבי הכפרים ויאכלו וירוששו אותם מבלי השאר להם שריד ופליט; – אז עשו גם המוכסים את מעשיהם ביד רמה ויגנבו ויחמסו, ותהי להם העדה לפרה חולבת הנותנת להם חלבה ודמה – גם נגד החדרים לא הרים איש את ידו לנגוע בהם לרעה. סוף דבר, היהודים היו בני חורין, חפשים לנפשם, עושים כטוב וכישר בעיניהם ואין מרגיז אותם…
אבל לימי אשרם בא הקץ. אחרי מות הפקיד הזה בא על מקומו אחר והפקיד החדש ההוא היה – כפי דברת בני העדה – דוב שקול, אכזרי, קשה לב, גוזל משפט, בקצרה: עוכר ישראל, אנטיסמיט. הוא צוה – וערמות האשפה נכחדו מן הארץ ולא נודע מקומן איה. הוא לא נשא פני הזקנים, המה הבתים הדחוים והמטים לנפול, ויהרסם כלם; את בעלי המופת ובני לויתם גרש מן העיר; את בתי החסידים סגר על מסגר, וגם על החדרים הניף את חרמשו ויאמר לעשות אתם כלה…
ומי יתפלא אם קמו כל בני העדה כאיש אחד חברים לעצור בעד הרעה ולאמר למלאך המשחית: הרף? הישמע כזאת? הפקיד הזה נתן פקודתו כי יבוא לפניו כל אחד מן המלמדים וכתב־תעודתו בידו – “מה לכתבי־תעודות ולתורתנו הקדושה?” הוא נתן צו כי יהיו “החדרים” מרוחים ולא יחסרו להם אור ואויר צח – “וכי מבלי אור ואויר לא יוכל היהודי להיות כשר וישר ונאמן לאלהיו? אבותינו ואבוֹת אבותינו הלכו מנעוריהם אל “החדר”, והחדר ההוא היה צר ואפל באפס אור ואויר, ולא נבצר מהם לבוא מן החדר אל תחת החופה, וישאו נשים ויחיו זרע, בנים ובני בנים, גם באו באנשים, שלחו ידם במקנה וקנין ויעשו עושר ויהיו לאנשי מעלה, מה לו ולנו? מי בקש זאת מידו כי ידאג לבנינו? עוד מעט ויתן אומר כי נשלח ילשינו אל בתי הספר ויתן לנו מורים קצוצי פאה וגלויי ראש, ומי יודע עד היכן יגיעו הדברים אם לא נגדור הדרך בעדו? עלינו לקדם פני הרעה, לעמוד בפרץ – עת לעשות היא!”
ובכן החליטו ראשי העדה בעצת הרב לקרא את כל בני הקהלה “לאספה גדולה”.
עוד ביום ההוא סבב השמש על כל בתי העיר והוא מכה במקבת על כל בית שתי הלומות לאות כי היום תהיה “האספה”.
אנשים, נשים וטף, נקבצו ובאו יחד אל בית הכנסת, עד כי גדל הלחץ והדחק והבית מלא מפה לפה המונים, המונים, כמו ביום הכפורים.
ומה היה תוכן האספה? מי מאנשי גליציא לא ידע תכונת אספות כאלה ותכליתן? כלם צועקים, מהגים, קוראים ושואגים, עד כי לא יבין איש את שפת רעהו, וכל הקולות האלה יעלו בלולים כהמון גלים. אז יעלה השמש בפקודת ראשי העדה להשתיק את העם ויכה בידו על השלחן אשר על הבמה, אך המכות האלה לא תשבחנה את הרעש, כי אם תהפכנה אותו להמון שריקות ותקיעות המחרישות כל אזן, כי כל אחד ואחד ישרוק אל רעהו להשתיק אותו, וקרא איש אל גבר עמיתו: “הס!” והשני יענה נגדו גם הוא “הס!” להשתיקהו, וימלא הבית קריאה אחת: “הס! הס! הס!” והקריאה הזאת היא קריאה ממושכה עד בלי קץ, ובין כה וכה מכה השמש על השלחן במקבתו וכל מה שהוא מוסיף להכות יראה כל אחד ואחד את עצמו מחויב לקרא “הס!” אל משנהו, והקול לא יחדל, וכן יקראו, וישרקו, והשמש לוקה באכריות חמה את השלחן – עד כי תמה האספה.
אך אל נא ידמה הקורא כי האספה הזאת לא מלאה את תפקידה, כי בתוך הרעש הגדול והנורא הלזה החליטו כל קרואי־העדה פה אחד – להזמין את כל הנאספים לאספה שניה. –
והאספה השניה גם היא היתה בכל פרטיה כהראשונה, אך בזה עלתה עליה כי כל הנאספים באו לידי החלטה גמורה לעמוד על נפשם ולהגן בעד החדרים בכל מאמצי כחם.
וכאשר גמרו כן עשו:
ביום השני לשבוע הבא – היה יום צום ומספד לכל העדה.
אכן התחבולה הזאת היתה ללא הועיל. הצום הזה אשר היה להם מאז מעולם לכלי נשק נגד כל צר ומשטין היה קהה אשר היה להם מאז מעולם לכלי נשק נגד כל צר ומשטין היה קהה נגד פקיד העיר, כי לא הכשיל את כחו ולא השיב ימינו אחור מבלע את קדשי החדרין ומעשות אתם כלה. הוא שת כסף־ענושים על ראשי העדה, גם הוציא בחזקת היד את התלמידים מחדריהם, גם על המלמדים הניף מטה זעמו בהעידו בהם כי אם יעיזו עוד לאסוף את הנערים אל בתי חדריהם, אז יוציאם אל בית האסורים; ובכל אלה עוד לא אמר די, כי החל להוציא בחזקת היד את הילדים מבתי אבותיהם ולהביאם אל בית הספר הכללי. סוף דבר: צום כל העדה לא ענה את כחו ולא הניאהו מבצע את מעשהו…
בין כה וכה חדשה העיר ס. כנשר נעוריה, הבתים הרחוים נהפכו ויהיו למשכנות מבטחים. מכל עבר ומכל פנה עלו והתנשאו בתי־חמד מרהיבים כל עין בהדר בנינם, העקוב היה למשור, הנלוזים והמעקשים היו לנתיבות ולדרכים סלולות. במקום העזובה באו משטר וסדרים; מגרש העיר המלא עד כה סרבים וסלונים היה לפרדס נחמד עם שדרות אלונים, ברכות מים ערוגות הבשם וסכות־צאלים. הכל נעשה יפה בטוב טעם ודעת, ותושבי העיר הנוצרים הולכים שם לשוח עם בניהם ובנותיהם וישאפו רוח חיים וישמחו בכל הטוב והחמודות הבאים להם מידי הפקיד המוציא נגוהות מאופל וסדרים מצלמות. אמנם גם הם לא נשאו ממום פניו, באמרם כי נכרתה האמונה מלבבו, כי יוקיר רגליו מבוא אל מקדשם ולא יעלה להתודות אל הכהן כחוק וכמשפט, לולא החסרון האחד הלזה כי אז נשאו את שמו לתהלה ולברכה על שפתם. לא כן תושבי העיר היהודים, להם היה שר העיר לקוץ מכאיב, כי הלך אתם בקרי ויחדש יום יום את גזרותיו נגדם. היום נתן צו לחזק את בדק בית הכנסת אשר מטו קירותיו לנפול, מחר שלח את השוטר לסגור את אחד מבתי החסידים, היום גרש את אחד מבעלי המופת המתישב בעיר אל מחוץ לתחום, ומחר שת כסף ענושים על אחד מבעלי הבתים על כי לא היה נזהר בנקיון וטהרה. כן בקש לו תואנות יום יום ויכבד את עולו על צוארם…
וכל אלה עוד לא השקיטו את רוחו, כי גם בבית הכנסת שם ארבו להם, וגם שם לא מצאו להם מנוס ומפלט מפני זעמו. באחד הימים ההם, לעת תפלת שחרית, בא שליח בית פקידות העיר אל בית הכנסת הגדול, וחתיתו נפלה על כל העדה. מה לשליח בית הפקידות בבית ה'?
כל חברי הקהלה נבהלו נחפזו לקראתו, אך הוא הראה להם פנים זעומים, כחק לאיש הבא מטעם הרשות, ולא ענה לאחד מהם דבר, וישם אל כותל המזרח פניו, אשר שם מעמד ראשי העדה.
“זה לי הפעם השלישית היום” אמר אל אחד מהם “אשר בקשתיך בביתך, כי בא אנכי בפקודת שר העיר”.
“בפקודת שר העיר” שנה אחריו נשיא העדה בשפתים רועדות מפחד “ומה שר העיר שואל מאתי?”
“הוא דורש מאתך כי תבוא אתה, או אחד מחבריך, אליו מחר בבקר, כי דבר לו אליכם…”
“ומה הדבר?”
“מחר בבקר וידעת” ענה שליח הפקידות בלשון עזה.
וכאשר בא כן הלך מבית הכנסת בצעדי און מבלי שים לב לתמהון האנשים ולמבוכתם.
אך אחר רגעי מספר נעורו האנשים ממבוכתם ואיש איש מהם החל להשמיע חות־דעתו והשערתו…
“מי יודע מה יולד יום?” קרא אחד מהם.
“גזרה קשה קרובה לבוא” ענה משנהו נגדו…
“הוא אומר לאנסנו לשלוח ילדינו לבית הספר” שער השלישי.
“הוא אומר להדיח אותנו מדרך ד', ואנחנו מחשים!” קרא הרביעי.
“היה לא תהיה” ענו אחריו רבים “אנחנו לא נוציא את בנינו להורגים!”
“לא נתן אותם לראות את בית הספר!” צעקו כלם אחריהם.
“כלכם לא תדעו עד מה!” קרא עתה איש אחד מתוך הכנופיא…
“ומה ידעת אתה? הודיענו!”
“ברצונו לסגור את בית הכנסת!”
“ומדוע ולמה?”
“יען כי זה שתי פעמים צוה עלינו במפגיע לרפא את שבריו!”…
“ילך וידאג לו לבית תפלתו ולא לנו ולבית תפלתנו!” צעקו רבים מהם בכעס.
“לא בבית הכנסת הכתוב מדבר” קרא עתה אחד מהם “כי אם בהמקוה, חפץ הוא לסגור את המקוה על מסגר!”
“ולאיזו תכלית?”
“מעצמו מובן, למען לא יתרבו בני ישראל יותר מדי!”
“כלה הוא עושה אתנו!” נתנו כלם בקולם…
“ומצות מילה יאמר לבטל” הריע איש אחר.
“ואנכי יודע ממקום גבוה” מלא איש אחר אחריו “כי בעוד ימים תבוא מאתו הפקודה, לקבר את המתים רק בארונות”.
ורק אחר עשרים וארבע שעות" שת איש אחר מלואים לדבריו.
“אוי נא לנו כי נגזרנו!” קראו כלם בקול תאניה “עוד מעט ויקרא גזרת “שמד” על הארץ!”
“ומה נעשה לקדם פני הרעה?” שאל עתה ראש הקהל העומד נפעם ונדהם.
“עלינו לקרא את כל חברי הקהלה לאספה” ענו כלם פה אחד.
וכן היה. עוד ביום ההוא נראה השמש סובב הולך מבית לבית ומזמין את העיר לבא אל האספה.
באספה הזאת עלתה בידם לבוא לעצה אחת.
ר' געצעלי כל־בו המעורב בין הבריות קנה תחבולה ויעץ עצה, במה לקנות את לב שר העיר ולשעבד אותו לחפצם…
“יום חג להם מחר” אמר אל חברי האספה “ולכבוד החג יכינו מאכל ומשתה, ולכן לוא תשמעו בקולי, כי אז נקריב אשבר אל אשת שר העיר. הוא משבע ועומד ולכן לא יקח מאתנו מאומה, אך מאתה לא יבצר לקבל מידינו כל אשר נתן לה, ואם נקנה את לבבה, אז יעלה גם הוא בחכה, כי באלו נסיתי זה רבות להביא על ידי האשה את הבעל באסורים”…
“טובה עצתך” ענו כלם פה אחד “אך מי ומי יבוא אל הגבירה להקריב לה את האשכר?”…
גם בדבר הזה הוציא געצעלי את כל העדה ממבוכתה; כי היה לבו אמיץ בגבורים ולא חת מקול גערה. פעמים רבות גרשו אותו מבית אחד הפקידים והוא לא הוקיר את רגליו מבוא אליו דרך הפתח השני ולא שב אחור עד אשר הצליח חפצו בידו. גם בפעם הזאת לקח את המשרה על שכמו להיות המוליך והמביא את האשכר אל בית הפקיד.
עוד ביום ההוא שם געצעלי את דרכו אל בית הפקיד וכל טוב הארץ בידו: דגים מלוחים, מגדנות, דבש ושתי אוזות שמנות, גם לא שכח להותיר את העודף בביתו, כי כבד עליו מנשא את כל הכבודה הזאת, ולכן אמר לאשתו: גם לך לב לדעת, מה יעשה בדברים כאלה – וכי גרועה את מאשת שר העיר?…
כל בני העדה עמדו צופים ומחכים לפני בית השר, למען דעת האם עלתה מנחתם לרצון לפני אשת הפקיד אם אין?… אך מה נבהלו בראותם את געצעלי שב מבית הפקיד והמנחה בידו, לא נעדר דבר… “יקולל שמה עד דור דורים!” קרא געצעלי בשצף קצף “שערו נא בנפשכם, אדוני, גודל כעשי והותי. כדרכי על מפתן ביתה שאלה אותי: למי אתה הולך, ומה כל אלה לפניך?” “אליך גברתי, רבת החסד!” עניתי לה “מנחה הי שלוחה מראשי עדת ישראל!” כשמעה את הדברים האלה פתחה לפני הדלת ותצעק ככרוכיא “כאשר באת כן תלך, אל תעמוד רגע!”. אבל אנכי נסיתי באלה ועניתי ואמרתי “אל נא תהי לך זאת לפוקה, גברתי. אך אשכר הוא ליום חגך ומועדך, אכלי מכל הטוב אשר הבאתי לך, אַת, בעלך וצאצאיך, וד' יברך טעמך, הטובה בגבירות!”. אז נתנה בשחוק קולה ומרוב שחוק והוללות ירדו עיניה דמעה. אנכי אמרתי בלבי כי עת רצון היא ואניח את משאי לפניה. אכן בפעם הזאת בערה חמתה עד להשחית, ותצו על נערה משרתה ויאחז אותי בציצת ראשי וישליכני כנצב נתעב מן הבית ואת כל הכבודה השליך אחרי דרך הפתח… ועתה הגידו, האם לא ראויה החצופה הזאת לרדת שאול חיים כקרח ועדתו?"…
את דבר השאלה הזאת לא הביאו בני העדה בעצה והחלטה כי שאלה גדולה ממנה עמדה על הפרק, והשאלה הזאת היתה: מה לעשות?
כלם באו בעצה אחת, כי החוב על אחד מראשי העדה לבוא ולהראות לפני פקיד העיר, למען לא יוסיפו עוד עצים על הגחלים!
אך מי ומי ההולך?
“ר' מענדל” אמר האחד אל משנהו "אתה תלך לפנינו, כי אתה לנו לראש!…
“אנכי לראש!” קרא ר' מענדל ויגער את כפיו “מי אנכי ומה אנכי? ונהפוך הוא, אתה לנו לראש, לך הדרת פנים ולב אמיץ!”
“אם כן היה נא אתה, ר' אהרלי, למליץ לנו” פנו שני הנשיאים אל השלישי, לך מתת הדבור ולשון מדברת גדולות!"
“חס וחלילה!” קרא ר' אהרלי בחלחלת מתנים “מה אתם אומרים? לי מתת הדבור, לי לשון מדברת – לא מניה ולא מקצתו!”
ואמנם הצדק היה עם ר' אהרלי, כי כבד לשון היה, אף בשעת שלום התאמר תמיד להיותה לראש המדברים ולא בשעת חירם, ולא לעתות בצרה כבפעם הזאת!
אחרי רוב וכוחים התאחדו ראשי העדה ויגמרו אומר לעלות שלשתם אל שר העיר ולקחת חלק כחלק בכל החבלים אשר יחלק להם באפו.
ובכן הלכו שלשתם אל בית השר וכל בני העדה העומדים בפחי נפש ושומרים להם לפני הבית לשמוע מה בפיהם…
דלת החדר אשר שם ישב השר היתה סגורה, כי שני בעלי דינים עמדו לפניו, לכן חכו ראשי העדה בפרוזדור ולבם נוקפם. מבעד הדלת שמעו את קולו העז, קול מדבר קשות, והדבר הזה לא היה להם למשיב נפש.
“לבו רע עליו הפעם” לאט האחד באזני רעהו “אמנם עת צרה היא!”
“צורר ישראל הוא, ד' ישמיד זכרו!” ענה השני אף הוא חלקו.
“מי יחוש עתידות לנו?” שאל השלישי סר וזעף.
בין כה וכה נפתחה הדלת, והמה נקראים על ידי השוער לבוא ולעמוד לפני השר. בפיק ברכים ובמוג לבב המה עומדים לפניו ומיחלים אל מוצא שפתיו…
“מדוע באתם אלי כלכם, אדני?” שאל הפקיד בשפתי רצון “הלא אנכי לא חפצתי להטריח, כי אם את האחד מכם”, ובדבריו הורה להם בידו לשבת על הכסאות אשר לפניו.
גם אחד מהם לא הרהיב בנפשו לשבת לפני שר העיר, אך ר' אהרלי כבד הלשון הרגיש בנפשו כי כח הדבר החל לפעמו.
“כן, אדוני רב החסד!” ענה ברוח אמיץ “כלנו באנו להפיל תחנתנו לפני הדום רגלך!”
“תחנתכם? ומה התחנה אשר תאמר להפיל לפני?”
“כי לא יוסיף אדוננו לרדפנו!”
“לרדפכם?” שנה אחריו הפקיד ופניו לא היו לו עוד “ובמה אנכי רודפכם?”
ברגע זה נפל לב ר' אהרלי בקרבו ורוחו עזבהו, עד כי לא יכול לפצות פה.
“בדבר החדרים” השלים רעהו תחתיו.
“לרדיפה הזאת אקרא תרופה” ענה פקיד העיר "אמנם על העדה הזאת רובצת האלה והיא חולה עד הנפש, ועוד רע מזה כי לא תחוש חליה ותמאן הרפא, ולכן עלינו לרפא אותה בחזקת היד, כי מלבד החדרים נדבקו בה עוד חליים רבים ונאמנים, ואנכי לא אשקוט ולא אנוח עד כי ארחיק מבתי נפשכם את הנגע אשר יאכל וישחית בו חלקה טובה בקרבכם…
נפעמים ונדהמים עמדו ראשי העד לפניו, אך הפקיד ראה מבוכתם ויוסף לדבר אליהם בשפת רצון ובלשון רכה:
“חלילה לי, אדוני, מבער את הקדוש לכם. לכל קדשי ישראל לא אשלח את ידי, גם בחדרים מאנה נפשי לנגוע לרעה, אך רצוני ומגמתי להביא בקרבכם משטר וסדרים. יהיו נא חדריכם חדרים מרוחים, חדרים מלאים אור ואויר צח, לבלי יבואו חלילה נזק ומכאיב לילדיכם, והמורים גם הם יהיו עומדים על משמרתם, משמרת הקדש אך לא ירדו עם ילדיכם בפרך, במקל וברצועה, כי אם בתבונה ובשים לב, אז אאיר פני אל חדריכם ואל מוריכם, ומלבד כי לא אהיה לשטן על דרככם, כי אם עוד אהיה לכם למגן ולעזרה. – אך נחשוך נא דברינו לעת אחרת, כעת שאלה אחת קטנה לי אליכם” –
ראשי העדה נשאו את ראשם אליו, כי דבריו המלאים ידידות נתנו אומץ בלבבם.
“ומה אדוננו מבקש מאתנו?” שאל ר' אהרלי נאזר בגבורה.
“כי תאבו להביא מחר אל בית מגורי עשרה אנשים במנין”.
“עשרה אנשים?” שאלו כלם “ולאיזו מטרה?”
“תקופת השנה לי מחר” השיב הפקיד “מיום מות עלי אמי ז”ל, ולכן אחפץ להתפלל מחר בצבור ולאמר קדיש לזכר נשמתה".
“קדיש!!!” קראו כלם משתאים פה אחד; אכן כמעט שב רוחם אליהם מצאו כלם עוז בלבם לשבת על הכסאות לפני שר העיר, ור' אהרלי מהר לתקוע לו כפו בברכת “שלום עליכם” ויאמר בשמחה: “אם כן הלא אחינו בשרנו אתה, ואנחנו חשבנוך לצרנו, מעתה שאתך לא תבעת אותנו עוד, כי מאתך לא תצא לנו הרעה!”
בכל מושבות בני ישראל בגליציה לא תמצא עיר אחת אשר לא יתהולל אחד המשגעים בחוצותיה, והמשגע הזה הוא קנין כל העדה, כי היא בתבונות כפיה מסכה עליו רוח עועים ותגדלהו ותרוממהו להיות לה שעשועים יום יום – ובמה יבלו יושבי הערים האלה את עתם וזמנם אם לא בדברים כאלה? ללכת בטל כל היום, לחבק ידים, לפהק, לאכול, לשתות, לישן ולקום – כל הדברים האלה יגעים והנפש לא תמלא מהם; – לכן יבחרו באחד מהם ויתנו עמל לנפשם להוציא ממנו כלי למעשיהם. הדבר הזה יתן ענין לענות בו, גם יחדד את השכל ויגדל כח לבב, כי כמה תחבולות דרושות לו לאדם להוציא איש מדעתו. למטרה הזאת נחוצות ודרושות שערורות ורדיפות, צבאוֹת שמוֹת של גנאי, הפחדות פתאם, משאות שוא ועוד המצאות כאלה החותות כחלים על ראש האֻמלל וממיטות עליו בלהות, עד כי ישתולל ויאבד עשתונותיו – סוף דבר, לא במהרה יצלח דבר כזה, אך ההכרח הוא אבי כל ההמצאות, ומה לא יעשה אדם למען מצוא חפץ בחיים?…
האיש אשר שם ספורי נקרא עליו הוא לי עד על אמתת דברי, כי גם הוא היה בחור מעם, משוּמר ומזומן מאת כל העדה להיות לה למשגע בבוא מועד, יען כי מצאה בו כל המעלות והסגולות הדרושות לחפצה…
ואמנם כל הסגולות האלה לא נכרוּ בו לעין רואי, ונהפוך הוא כי תואר פניו היה כתואר פני אחד הרבנים או אחד מנשיאי העדה. הוא היה בעל בשר ולו שמורות עינים עבתות וסבוּכוֹת, זקן גדול ורחב היורד על פי מדותיו, וגם בגדיו כבגדי איש אחד מנכבדי העדה, מצנפת שער על ראשו, מעטהו מעטה שחור יורד עד קרסוליו ומשקפים גדולים על עיניו, ונוסף על אלה נשא מקל תפארה עם ראש נחפה בכסף בידו, וכפעם בפעם הוציא מצלחתו תבה עגולה המלאה לה אבק ניחוח וירח ממנה אחת ושתים, גם הלך תמיד בשובה ובנחת. סוף דבר הוא היה בכל תהלוכותיו כאחד מבני העליה; ובכל זאת כל איש ואיש הקרוב אליו נוכח לדעת, כי עתיד האיש הזה להיות משגע בישראל, וכי העבודה לא תכבד על העדה למסוך עליו רוח עועים, כי הוא כלי מוכשר לקבל…
דוד ז., בעל אחות אמי, התודע אל האיש הזה ימים אחרי נשואיו, וההתודעות הזאת נחרתה בזכרונו עד היום הזה…
דודי זה בא מאחת העירות הקטנות אל בית אבי־זקני, אשר השיא לו את בתו, אחות אמי, לאשה. הוא היה איש יודע ספר ולכן היתה מגמתו להתודע אל בני תורה ואל נכבדי העדה. איזה ימים אחר נשואיו פגש על דרכו את האיש אשר אספר על אודותיו, והוא הולך מעדנות כאחד מנשואי העדה, מקלו בידו, הכובע על ראשו. על עיניו המשקפים ובין אצבעות ימינו גמיאָה גדולה מאבק הטבק; בכל הליכותיו ותנועותיו נכר כאחד מאצילי העדה, עד כי נכספה נפש דודי להתודע אליו. מבלי התמהמה שאל מאת גיסו על דבר האיש הזה; אולם גיסו זה חמד לצון לו כפעם בפעם, ולכן השיב לו בדברים נמרצים:
“הטרם תדע את ר' סנדק שלנו, את האיש הנודע למשגב בפי כל?”…
“ואיככה אדעהו?” הצטדק דודי לפניו “הלא גר אנכי פה ורוב יושבי העיר מוזרים לי”.
“השתדל איפא בכל מאמצי כחך להתודע אליו, והדרך היותר טובה היא כי בבואו לקראתך תדרוש את שלומו בקול רם כמו: “צפרא טבא, או ערבא טבא, ר' סנדק!” ובדבר הזה תישר המסלה לפניך להתודע אליו”.
דודי שמע לעצת גיסו, וביום השני בפגשו את האיש ההוא ברחוב בלכתו לבית התפלה וילקוט טליתו ותפיליו תחת זרועו, קרא אליו בקול:
“צפרא טבא, ר' סנדק!”
אך מה נבהל דודי בהרם ר' סנדק את מקלו הגדול ויכה בו אחת ושתים על קדקדו…
“מדוע אתה מכה אותי, ר' סנדק, על לא חטא בכפי?” שאל דודי הנרעש והנפעם.
אך ר' סנדק מוסיף להכות אותו מכה רבה וקורא בקצפו:
“חצוף שבחצופים, עז פנים, חכה ואורך לדעת מי אָני!!”
דודי לא חכה למשנה התוֹרה אשר להורות אותו, כי מצא די ספקו גם בתורה הזאת וישו רגליו כאילות ויברח ממקום הסכנה…
ור' סנדק רודף אחריו ומכה בו באכזריות חמה וקורא בשצף קצף: “חכה לי עוד מעט, כלב נסרח, ואשבר מפרקתך כשבר נבלים!”.
גם ההבטחה הטובה הזאת לא הניעה את לב דודי לעצור במרוצתו, וינס בפחי נפש, עד הגיעו אל בית חותנו ואז התפרץ החדרה אל אשתו עיף ופצוע.
“מה היה לך?” שאלו אותו כל אנשי הבית “מה אֻנה לך בדרך?”…
“האיש בעל צניף־השער”… קרא דודי בקוצר רוח.
“מי הוא זה ואיזה הוא?”
“הסנדק”…
“ומה עשה לך?”…
“הכני באכזריות חמה” ענה דודי בקול בוכים.
“ומדוע? האם מרית את רוחו?”…
“לא; ונהפוך הוא, אנכי קדמתי את פניו בברכת שלום וקראתי נגדו: צפרא טבא לך, ר' סנדק!”…
“אם כן הלא העטית עליו כלימה”…
“ובמה הכלמתיו?”…
אז נודע לדודי מי הוא האיש אשר מבלי משים נגע בכבודו, וגם נודע לו מדוע נקרא בשמו סנדק. סנדק היה רק כנויו של גנאי, כי בשמו הנכון נקרא אברהם יוסף, וזה הדבר אשר הסב כי הוסיפו לו יושבי המקום את השם סנדק על שמו: –
בעוד אברהם יוסף ילד מתו עליו אביו ואמו, ולולא אחד מקרוביו אשר אסף אותו בחסד וברחמים אל ביתו כי אז אבד בעניו. ואולם הקרוב הזה גם הוא אביון מדכא, ולכן היה נאנס הנער, בהיותו בן שמנה שנים לצאת מביתו ולבקש טרף לפיו. אחד מבעלי החנויות בעיר קבלהו למשרת בחנותו ויהי עובד שם את עבודתו מבוקר עד ערב, ויעל מעלה מעלה, ממשרת לעוזר ומעוזר לרוכל, עד כי השיגה ידו לעשות לו חנות לבדו…
אכן זה האיש אשר היה מעודו משולח לנפשו מבלי אומן ומנהל, ועובד כל היום עבודת פרך להחיות את נפשו, לא מצא ידים בכל העת ללמוד דבר מה ויגדל כפרא לא לומד מבלי דעת לשון וספר, וגם קרא עברית לא ידע; אולם למרוֹת כל אלה נמצאה נערה מבני דלת־העם אשר לא מאסה בו מהיות לו לאשה וגם ההצלחה לא בגדה בו וירכש לו הון ומעמד נכון בחיים. אבל ההצלחה הזאת עוררה בלבבו תאוה גדולה ועצומה, היא תאות הכבוד, והיא היתה כל מעינו וכל חפצו ותלהט כאש בקרבו ולא נתנה דמי לו. אך לשוא רדף אחרי הכבוד, כי ברח ממנו, ובהי העדה מנעו מתת לו איזו התמנות ביניהם, יען כי היה ריק ונעור מכל תורה וחכמה, ומי מבני העדה יחשוב איש כזה באנשים וירכיבהו אָדון לראשו?…
אך אברהם יוסף עודו מחזיק בתאותו ולא הרפה ממנה; ואם יניאון אותו בני עדתו להתחשב בפועל את ראשיהם ומנהיגיהם, הלא לא יבצר ממנו להתראות כאחד מהם. ואמנם מראהו וצלם תבניתו שוו עליו הוד והדר, לו קומה־זקופה, משמן בשר ובטן מלאה, זקן גדול ורחב, מתינות וכבדות בכל תנועה ותנועה, ושאר הסגלות החיצוניות שהם קניני כסף, מצנפת שער, מקל עם צפוי כסף בראשו, משקפים גדולים על אפו, ומעטה שחור עשוי מצמר מגוהץ. ועם כל הכבודה הזאת היה נראה אברהם יוסף בחוץ כאחד הרבנים או כאחד מנשואי העדה. רבים מבני העדה לא יכלו לכלא משחוק פיהם בראותם את אברהם יוסף מתנפח בחוץ כתרנגול הודי ומתימר כאחד מראשי העדה ולומדיה; אך אברהם יוסף לא ידע כל אלה ויהי מאושר, ורק דבר אחד היה חסר לו למלא סאת אשרו: בן או בת, כי זרע לא היה לו: אך איש כאברהם יוסף ידע למנות לו גם את החסרון הזה. וימלא ידי סופר אמן לכתב לו ספר תורה להכניסו לבית הכנסת, כי ספר תורה כזה – כן שמעה אזנו – נחשב לו לאדם במקום בנים…
אברהם יוסף שמח מאד על ההמצאה הזאת ויגמר בלבבו כי יום הכנסת ספר התורה הזה אל בית הכנסת יהיה יום משתה ושכרון לכל בני העדה, “למען ידעו כי אני אני הוא”!…
ואמנם מי שלא ראה את אברהם יוסף בליל הושענא־רבא, הוא ליל הכנסת ספר התורה אל בית הכנסת, לימין הרב, הנושא את הספר תחת חופת כבוד, עם זקנו הגדול והרחב ופניו הצוהלים והמאירים, לא ראה עוד איש מאושר מימיו. ואליהם נלוה עוד אספסוף עצום ורב, המון נערים שובבים, וגם מחסידי העיר, המוסרים את נפשם בעד כוס רויה וארוחה שמנה, גם בעלי “הכל־זמר” הלכו עמהם ושאון מנגינתם עורר את כל יושבי העיר ויצאו חוצץ כלם לראות בשמחת אברהם יוסף היוצא בפזוז וכרכור לימין הרב. גם אשתו והמון רעיותיה נספחו ותלכנה עמהן, וכה עברו בהמון חוגג הלוך וסבוב את כל העיר עד בואם אל בתי הכנסת.
בבית הכנסת הטיף הרב, בטרם הכניס את הספר אל הארון, דרשה גדולה לכבוד ר' אברהם יוסף ויטעם בדרשתו את מאמר חז"ל: “תולדותיהן של צדיקים אלו מעשים טובים” ויחבר אל המאמר הזה מעשה אופן בתוך האופן את המאמר “איזה נותן צדקה בכל עת זה המשאיל ספריו לאחר”. “והנה” – הוסיף הרב נופך משלו – “אנחנו יודעים כלנו, כי נתינת הצדקה היא אחד מהמעשים הטובים היותר גדולים, אם כן גם שאילת ספר לאחר נחשבה לתולדה; ועתה הגע בעצמך, אם שאילת ספר שהוא נחשבה לתולדה, נתינת ספר תורה לחלוטין אל בית הכנסת על אחת כמה וכמה. מזה אנו למדים כי על ידי נתינת ספר תורה הזה עשה לו ר' יוסף שלנו תולדות, ולא רק לבן לבדו נחשבה לו המצוה הגדולה הזאת, כי אם לבן ולבת”.
לשמחת אברהם יוסף ולהמון עליצתו אין קצה, וכל כך היה גדול ששונו עד כי לא יכוֹל להתאפק וירוץ ברוב רגשותיו בקרבו אל לשכת הנשים ויחזק ביד אשתו וימשכה בחזקה אחריו עד לפני ארון הקדש, אשר שם עמד הרב וספר התורה בידו ויקרא בקול גדול:
“הביטי וראי, אשתי, הנה רבנו זה הוא לנו לסנדק והספר תורה אשר בידו הוא לנו לבן ובת!”.
הקריאה הזאת עוררה שחוק גדול בין ההמון, עד כי צללו האזנים לקולו, ואברהם יוסף נבוך ויתקצף: הוא, אשר הרב בעצמו נשא את ספרו לבית הכנסת, הוא יהיה לקלס ולעג? לוא היתה היכלת בידו כי עתה הכה אותם שוק על ירך, אך על כל פנים לא יכול לכלא את רוחו ויקרא בהמה שפוכה אל קהל הנאספים: “התניאו אותי מהגיד לאשתי כי רבנו הוא לנו לסנדק והספר התורה לבן ובת?” השנות הדבר הזה הוסיפה עצים על הגחלים, והשחוק עלה כרעם בגלגל מכל עבר ופנה, עד כי נעו אמות הספים לקולו. מרוב כעשו וחמתו אבד אברהם יוסף שארית עשתונותיו ויקרא בקול נואש: “הסו, שקצים! שימו בעפר פיכם, עדת מרעים!”.
בזה חתם אברהם יוסף את גזר דינו.
“הסנדק והבן ובת!” היה הפתגם אשר עבר בכל העיר מבית לבית וממקום למקום, כל בני העדה מנער ועד זקן היו אך שפה אחת ודברים אחרים: “הסנדק והבן ובת!”. אם נראה בחוץ אז נפתחו ארבות כל הבית בפעם אחת ומכל חלון וחלון יצאה הקריאה “הסנדק והבן ובת!”. הוא הרים את מקלו, באמרו להפיל חתיתו על חורפיו, אך עודו עושה כה וכה והנה קול קורא מאחריו, קול נער קטן: “הסנדק והבן ובת!”; הוא הסב פניו אליו, והנה קול צפצוף עולה באזניו מעבר השני “הסנדק והבן ובת!”. “הסנדק והבן ובת” מלפניו ומאחריו מימינו ומשמאלו, עד כי כמעט השתולל למשמע אזניו.
אך בכל זאת לא חדל אברהם יוסף מהחזיק עצמו לאחר מנכבדי העיר, ובכל עת אשר הלך בחוץ היתה מצנפת השער על ראשו, מקלו הגדול עם צפוי הכסף בידו והמשקפים על אפו, ובאלה בא בקר וערב אל בית הכנסת לתפלת שחרית וערבית…
אמנם בית הכנסת הזה היה מקום מוכן לו לפרעניות, כי בבית הזה שתה, מצה את כוס התרעלה עד הקבעת.
אהבת הכבוד המקננת בלבבו הביאתהו בבית הכנסת במבוכה גדולה, כי הלא לכבוד יחשב לכל איש ישראל להיות קרוא כפעם בפעם לתורה, ואברהם יוסף האמלל לא ידע את הברכות בעל פה, אף כי עמל ויגע הרבה לצרור אותן בזכרונו. ימים ולילות שנן את הברכות האלה, וגם עלה בידו לקרוא אותן, אך רק בינו ובין עצמו, ולא באזני כל הקהל, כי כמעט עלה על הבימה ועיני כל העדה רואות אותו ואזניהם שומעות כל הגה אשר יצא מפיו יבש מקורן ואף גם מלה אחת לא יכול להוציא מפיו.
אמנם לאיש כאברהם יוסף נתכנו עלילות להנצל מפח, וכן מצא עצה ותחבולה איך לכסות על קלונו, הוא עשה חוזה עם השמש, כי בכל עת אשר יעלה לברך על הספר יחל לשעול בכל כחו, ובין כה וכה יעלה בידו להכחיד את הברכה תחת לשונו מבלי אשר ישמע איש קולו…
כן עברו עליו ימים רבים מבלי כל מכשל ותקלה, ובכל עת אשר נקרא אברהם יוסף אל הספר, בא השמש לידי שיעול, עד כי החריד הבית בקולו, ואברהם יוסף עלה בשלום ויצא בשלום, ואיש לא ידע כי בשלו היה השיעול החזק אשר אחז את השמש בכל עת ברוך אברהם יוסף על הספר.
אך לא לעולם היה הסוד הזה צפון ונעלם. אין איש מאתנו יודע אם בזדון או בשגגה עשה זאת השמש, אך הכל יודעים כי באחד הימים ההם מצא השמש רפואה שלמה למחלתו ולא יסף לכעכע עוד בעלות אברהם יוסף על הבימה. האמלל עמד לפני השלחן – אין קול ואין חזון. הקורא גלל את הספר לפניו, והגאולה עוד לא באה. הוא מורה לו באצבע על התורה – אבל האמלל עומד כבול עץ ולא יפצה פה. “נוּ!” “נוּ!” יקרא הגבאי להעיר ולעורר אותו – אברהם יוסף יפתח פיו כדג על היבשה, אך מלה לא באה על שפתו, כי הברכה פשטה כילק מזכרונו ואיננה. “נוּ!” “נוּ!” “נוּ!” נגשו בו המתפללים איש איש ממקומו, והוא כאלם לא יפתח פיו, ברכיו כשלו, עיניו חשכו ונטפי זעה יורדים ומתגלגלים כאגוזים ממרום מצחו, והשמש האכזר עודנו בריא אולם ואף קול שיעול אחד לא יתפרץ מגרונו, והקבל דוחק: “נוּ! נוּ! נוּ!” אז אבד אברהם יוסף מרוב מבוכתו את שארית אונו ויחזק את השמש בערפו וילאט באזניו: “עד אן לא תשעל, פסל חרש?!” הקריאה הזאת הביאה לו רוח והצלה רב מאשר חפץ, כי לא השמש לבד נתן עתה קול שיעול, כי אם כל העדה למטף ועד זקן, וקול השיעול הזה הלך ויתפשט בכל העיר מן הקצה אל הקצה…
ביום השני הוכחה כל עדת בני ישראל בעיר N במחלת השיעול. ובכל העיר לא נמצא איש אחד, מן החנוני היושב על פנקסו עד הסנדלר והחיט היושב על דפוסו ועל מחטו, אשר למראה פני אברהם יוסף לא חש הצורך בקרבו לכעכע בכל מאמצי כחו. אם רק נראה אברהם יוסף בחוץ אז נתן אחר הנערים אות אל רעהו, ורעהו אל רעהו, וברגע אחד הקיפה הזעקה את כל העיר, וכל אשר נשמה באפו היה משעל בכל כחו, החיט עם עדת תופריו, החנוני עם משרתיו, האמהות, הרקחות, כל העובדים בצבא, כלם משמיעים קולם בשיעול גדול ונורא. אלה מצפצפים כצפרים, אלה נובחים ככלבים, אלה מיללים כחתולים, בקוצר מלים: בשיעול הזה עלו בלולים קולות של כל חיות ועופות…
מחזה מכאיב לב היה לראות את האמלל הזה נרדף בחוץ מהמון נערים שובבים אשר כעדת דבורים סביב שתו עליו, כלם מתגרים בו, הומים ותוקעים באזניו, והוא חוזר חלילה ביניהם כגלגל לפני רוּח, שואג, בועט ברגל, נושך בשניו ומכה במקל על ימין ועל שמאל, אך לשוא, כי כזבובי־מות נדבקו בו מכל עבר ופנה, מבלי יכלו לנער אותם ממקומם.
לשוא לא חשך עמל מנפשו ויבקש עצות ותחבולות לעצור בעד הרעה, אין חכמה ואין תבונה ואין תרופה למכתו. פעם אחת אחז את אחד מרודפיו בציצת ראשו וימשכהו אחריו בחזקת היד עד מקום המשפט.
“אדוני השופט!” קרא בקול נואש “הנה האיש ידריכני מנוחה כל היום”…
“ומה הוא עושה לך?” דרש השופט.
בטרם פתח פיו לענות אותו דבר והנה קול שיעול אדיר וחזק התפרץ מפי איש־ריבו…
“ירא נא אדוני וישפוט” קרא אברהם יוסף בקול כואב “ירא נא, אדוני, איך הוא מכעיסני תמרורים במקום המשפט!”
“ובמה הוא מכעיסך?”
“במה? עוד אדוני שואל” קרא מעצמת מכאוביו “הטרם ישמע אדוני איך הוא מחרף ומגדף אותי בפני”?…
“לא ידעתי ולא שמעתי” ענה השופט לתמו.
“הגם אתה, אדוני, בקושרים?” שאל האמלל כמשתגע “הטרם תשמע כי שוֹעל הוא?”…
“ומה בכך?”
“הוא שוֹעל להתגרות בי?”…
“וכי אוכל לעצור בעדו משעול?”…
“כן, אדוני השופט!” קרא האמלל בקול חודר כליות “בשם אלהי הרחמים אנכי משביעך כי תעצור בעדו!”
השופט עמד על רגליו ויקרא בהלצה מסתרת אל איש יריבו:
“בשם החוק והמשפט אנכי מצוה עליך במפגיע לבל תוסיף עוד לשעול!”…
אך האיש אשר התרה בו מאחז בשתי ידיו את חזהו ומשמיע מפיהו שיעול אחר שיעול.
“לא… אדוני… רב החסד!” ענה השני דבר ושעוֹל… “לא אוכל להתאפק… כי ידוע חולי אנכי!”..
“לא, אדוני השופט!” קרא נגדו אברהם יוסף “אל תאמין בו, כי שועל הוא לבעבור הרעימני!”
עתה התפרץ קול שחוק גם מפי השופט, עד כי מרוב שחוק אחז גם אותו השיעול. וכראות השני כי גם השופט שועל מטוב לב, לא אחר מהיות לו תנא דמסעיא, והשופט ובעל דינו מתחרין זה בזה בקולות השיעול, והאמלל אחז בשתי ידיו את ראשו וינס מנוסת חרב מבית השופט; אך בחוץ חכו לקראת בואו כל צבא השועלים, ובראותם אותו יוצא מבית השופט קדמו את פניו בשירים ובזמירות, עד כי כמעט השתגע למראה עיניו ולמשמע אזניו וימהר לברוח מפניהם; אולם המה לא הרפו ממנו וילוו אותו כל הדרך בתקיעות, בתרועות ובגניחות מגניחות שונת, והאמלל נרדף כצבי־מדח, וישם מפלט לו אל בית הרב. אך כמעט נראה על מפתן הדלת, השמיעו כל הנאספים שם גם הם את קול שיעולם…
“מדוע אתה שוֹעל לקראתי?” שאל הנגש והנענה את האחד מהם.
“אך לכבוד עצמי אני שוֹעל!” הצטדק השני.
“שקר אתה דובר” שאג אברהם יוסף וירקע ברגליו “אך לבעבור הרעימני אתה שוֹעל!”…
אכן ברגע ההוא נתנו כל הנאספים בקולם וישעלו איש איש כיד ד' הטובה עליו.
“רבי, עזרי ומפּלטי!” קרא האמלל בקול בלכים בהתנפלו לרגלי הרב “חוסה נא, רחם נא, חושה לעזרתי, רק אתה תוכל למלט מצרה נפשי, עוד מעט ואפול שדוד על פני חוץ; הביטה נא וראה איך שחותי ונדכיתי, איך הייתי לשמה מרעה ויגון, ואם אתה לא תמלטני מריבי־עם כי אז אין עזרתה לי!”
אכן כנים היו דברי האמלל, כי רק צל נשאר ממנו: עינים שקועות בחוריהן מפיצות שואה וזועה, פנים קודרים, לחיים צומקות, זקן מסבך־שערות בלי תואר והדר, וכל יצירי גוו היו נרפים וחלשים…
מראה האמלל הזה העיר רחמי־הרב.
“אל נא תשים לבך להם” אמר לו הרב…
“איך לא אשים להם לבי” בכה האמלל “והמה יענוני וימררוני כל היום ולא יתנוני השב רוחי – חנני נא, אדני, וחלצני מיד רודפי נפשי, כי עוד מעט ואהי טרף לשניהם!”
“הרגיע נא רוחך” נחמהו הרב “והיה נכון בטוח כי אנכי אעשה כל אשר לאל ידי ואצילך מכף על הנחרים בך”…
והרב הקים הבטחתו:
בשבת הבא עלה נשיא העדה אחרי קריאת התורה בכבודו ובעצמו על הבימה ויקרא הקריאה באזני כל העם:
"בשם הרב ובשם נשיאי העדה אנחנו מבקשים מאת כל הקהל הקדוש הזה לבל יוסיף לשעול כי…
אך פה נבלעו דבריו לקול שיעול אדיר וחזק המתפרץ מכל עבר, כי כל חברי הקהל הקדוש הזה גנחו כאיש אחד חברים, עד כי עלה הקול כהמון ימים, ואך לשוא עמלו ראשי העדה להשביח שאון גליהם…
האמלל ירד מיום ליום מטה מטה, מקלו לא היה עוד בידו למטה זעם להכות בו רודפיו, כי אם למשענת לבלי יפול שדוד על מקומו, גם קולו לא היה עוד אתו, כי מרוב המיתו וצעקתו כל היום נחר גרונו, ואך הברות בלתי מובנות נשמעו מפיו כקול נביחת הכלב; אך בכל אלה עוד לא חדלו האנשים מרדפהו…
אכן לכל תכלה יש קץ, וכן חדלו אחרי ימים ומועדים גם אנשי העדה לשעול ולכעכע “לכבוד הסנדק” כי לא הוסיף עוד להראות את פניו אל פני חוץ, אך הפעם שעל הוא “לכבוד אנשי העדה”. והשיעול ההוא היה שעול אכזרי, שיעול בלוית יריקת דם.
הרופאים בקשו תחבלות לשום מעצור אל השיעול הנורא הזה, אך לא עלה בידם, כאשר לא עלה מלפנים להאמלל לשים מעצור לשיעול כל העדה…
אך גם הוא לא שעל לנצח נצחים, כי בא היום וגם מחלתו רפתה ממנו, ובו ביום נקבצו ובאו כל אנשי העדה לפני שער ביתו. לא לשעול במקהלות לכבודו, כאשר הסכן הסכינו לעשות מלפנים. אך לשמור לו על יד השער, ואמנם בעוד רגעים אחדים נשאו אותו ארבעה אנשים על המטה מביתו החוצה…
אין משמיע עוד קול שיעול, לא הוא ולא אחרים, אך תחת זה מקשקשת לפניו קופת הצדקה והשמש קורא כפעם בפעם: “צדקה תציל ממות!”…
בני העדה בעיר N. אוהבי צדקה המה, ולכן השליך איש איש מהם את פרוטתו אל הקופה.
אין אחד מהם מונע את עצמו מלוות אותו אל בית עולמו…
הלא את הכבוד הזה לא מנעו ממנו גם בחיים חיתו…
יעקלי פפעפערזאמען היה איש ארוך, דל־בשר ורע תואר, ולו עינים אמוצות, לחיים נופלות אשר צפד עורן עליהן וזקן דק וארוך בעל שני קצוות. הוא היה נודע בכל העיר לאחד מקטני־אמנה המטילים ספק בכל דבר. הוא לא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו, וגם בדברים הברורים כשמש בצהרים ואשר עמדו לפניו חיים וקימים לא נתן אמון.
סגנון מיוחד היה לו להכחיש בכל דבר: זקנו הדל והקטן נער מול עבר פניו, את הקצה האחד הושיט אל פיו ואת הקצה השני סלסל באצבעו, את הכתף האחד הגביה למעלה ואת השני הוריד למטה, ואחרי כן שם שמאלו תחת לראשו ויקרא בגאוה ובגודל לבב: “אני, יעקלי, אינני פתי מאמין לכל דבר!”
כן הכחיש וישם לאל כל דבר תחת השמש, וגם בעצמותו לא נתן אמון; רק בשני דברים האמין יעקלי מלפנים אמונה בלי־מצרים, עד שבא הרוח וישרש גם את האמונה הזאת מלבבו. הוא היה מאמין בקדושים ובבעלי מופת כי כחם רב להם לנער ארץ ממקומה ולשנות סדרי בראשית, ולכן לא חשך מהביא להם כפעם בפעם כסף פדיונו וישאל בעצתם כשואל באורים, אמונתו השניה היתה בר' אהרן גראסקאָפף, אחד מקציני העדה. הוא היה בעיניו איש נאמן רוח מאין כמוהו ובו בטח לבו, וזה היה דברו תמיד: כל איש ואיש יוכל לתת לו בעינים עצומות את כל כספו וזהבו. ארגז ברזל סגור ומסוגר הוא אשר לא יעלים ולא יבריח אף פרוטה אחת, וטוב לו לאדם אשר כל הונו מונח שם לפקדון.
ואמנם לא יעקלי בלבד חשב כן, כי אם כל אנשי המקום למקטון ועד גדול, כלם שמו מבטחם בר' אהרן גראסקאפף. – יתומים ואלמנות הפקידו בידו חבל נחלתם, כלות וחתנים השלישו בידו את כסף הנדוניא, בעלי מלאכה הביאו לו פרי עמלם ויגיעם אשר חשכו להם ליום רעה; באחת, כל איש אשר נמצא בידו כסף מאום נתן אותו לפקדון בארגז הברזל ההוא…
אמנם לא נמצא בכל העיר אף איש אחד אשר ידע לתת חשבון לנפשו, מדוע ישים מעוזו ומבטחו בר' אהרן גראסקאפף? כי זה האיש ר' אהרן לא הביא הוֹן ועושר מביתו, גם תורתו וישרת־לבו לא באו עד הנה בנסיון, גם לא היה נודע לאיש כנעני ולבעל נכסים. אך מראהו ותואר פניו המה קנו לו לב כל העם ויתנו עדותם על יושר לבו ואמונת רוחו: קומתו הזקופה, פניו המלאים והצהלים משמן, עיניו אשר כסו מחלב, עד כי נראו רק כשתי נקודות קטנות, בטנו המלאה והרחבה אשר שלח תמיד לפניו להורות כי בעל בעמיו הוא וזקנו אשר ירד כשלג על פי מדותיו; כל אלה היו בעיני כל העם לאות ולמופת כי שמן חלקו בחיים וכי נאמנה את אל רוחו. ומלבד כל אלה היה תמיד ספר עב הכרס פתוח על שלחנו, ואם כי לא ידע ולא הבין מכל הכתוב בו. בכל זאת השקיע ראשו ורבו בספרו בכל עת אשר שמע קול צעדים לפני דלת ביתו, ויעש עצמו כמו שכח בעיונו ובחדודו תבל ומלואה. בכל ערב שבת הלך קוממיות בלוית משרתו, אשר נשא כליו אחריו, אל בית הרחצה; ובשובו משם הראה לעין כל את פניו הלוהטים כאש וזקנו הגדול והרחב אשר נתעלמו רסיסי מים בתוכו. בשבתות ובמועדים הלך לאטו לבית הכנסת, ידיו שלובות מאחוריו, מעיל המשי אשר לו פתוח לשני עבריו, וצניף הזנבות הרכים ממעל לראשו לעמת ערפו, למען יראה מצחו הגדול בכל עצם תקפו וגבורתו. שלחנו היה מלא תמיד מעדנים וגם לא חסר המזג; ובבית אשר לא יחסרו בו מאכל ומשקה, שם לא יחסרו גם אוהבים וידידים, והאוהבים האלה נשאו את שמו לתהלה על שפתם ויעשו לו שם בכל העיר.
כל הדברים האלה עשו רושם גדול ופעולתם היתה עזה על יושבי העיר, עד כי הבהילו על אחד ואחד להביא לו צרור כספיהם וחמודותיהם, וגם ר' יעקלי, המסופק הגדול, האמין בר' אהרן גראסקאפף אמונת אומן, ולא רק כי האמין בו, כי אם גם בטח בו בכל לב ובכל נפש ויתן לו בהלואה עד חצי רכושו, חמשת אלפים כסף. לוא בא איש אחד להוכיח לו באותות ובמופתים על דבר ברור כנכון היום, כי אז לא אחר יעקלי לשום לאל את דבריו ולתת דופי בכל אותותיו, אך נגד בר' אהרן בעל צורה וקומה לא עמד לבו, כי מבטח עוז היה לו לבן־זקנו ובטנו המלאה – קריה נשגבה…
ר' אהרן גם הוא האמין בעצמו אמונה שלמה, הוא האמין בחכמתו ובתבונתו וישלח ידו בכל קנין וענין אשר פזרו את כספו לכל רוח; ובאבוד כספו ממנו, אז האמין אמונה שלמה כי כל הכספים אשר לוו לו אנשי העיר, נתונים לו לצמיתות ויעשה בהם כאדם העושה בשלו; ואחרי כי נאבדוּ גם המה בענין רע האמין אמונה שלמה בשטרות מזוּיפים וישלה את נפשו כי המה יעמידו במרחב רגלו, בטרם יגלה תרמיתו לעיני השמש, ובעבור מועד ומועדם וימי השלום נגשו ובאו כמלאכי תופת ובפיהם הקריאה: “בית האסורים! בית האסורים!” אז חגר שארית כחו ואמונתו, ובכחו ואמונתו אסף פליטי רכושו, בגדים, כלים, מעט הכסף אשר נותר לו כאוד מוצל מאש, ועם כל אלה החמודות המליט את נפשו כצפור מפח, וכן גם נסו כצללים כס, אלמנות ויתומים, נדת כלות וחתנים, כסף בעלי־חנויות, הלואות קטנות עם גדולות, ואתם הלכו לאבדן גם חמשת אלפים כסף אשר נשה בו יעקלי, המסופק הגדול…
אמנם ר' יעקלי אבד לא רק את כספו, חצי רכושו, כי אם גם אמונתו האחת אבדה ונצמתה מלבבו, האמונה בבני אדם, ובכל עת אשר שאל איש ממנו משאת מאומה, הושיט את קצה זקנו אל פיהו ויקרא בעזוז אפו: “האמינו באשר תאמינו, אכן אנכי, יעקלי, אינני פתי מאמין בכל דבר!”
אך אחרי אבדן האמונה האחת עוד נותרה בלבבו האמונה השניה כיתד במקום נאמן, היא אמונת צדיקים, אשר היתה עתה רוח אפו ופליטת תקותו. מעת עת נסע אל הצדיק בשאלתו ובבקשתו להאיר לו החשכה ולגלות לו מקום הנוכל אשר בערמתו ובזדון לבו גנב את לבבו ויגזל ממנו חצי רכושו, חמשת אלפים כסף, והאמונה הזאת לא לשוא היתה, כי הצליחה גם עשתה פרי, כי בעזרת אחד הקדושים הושב לו כספו במנין והמספר, עד הפרוטה האחרונה, אך התשועה הגדולה הזאת, אשר הביא לו בעל המופת הצמיתה גם האמונה השניה מלבבו ותבערנה עד תומה…
ומעשה שהיה כך היה:
יעקלי עבר בדרך לרגל מסחרו בארץ רומניא, שם נגע לאזניו שם אחד הקדושים, עושה נפלאות עד אין חקר, עד כי כל בעלי המופת נחשבו נגדו כקליפת השום. כמעט שמע יעקלי את הדבר הזה. לא אחר רגע ויעש דרכו אל הרב. בית הצדיק היה כעיר נצורה, סביב שתו עליו המון עם רב, אנשים, נשים וטף כלם מתנגשים איש באחיהו, קוראים, מהגים ומצפצפים, ומגמת פניהם אל שער הבית. גם יעקלי מהגיש ביניהם, אך הוא בעים רוחו הרים כל מכשול מלפניו, גם יעקלי מתנגש ביניהם, אך הוא בעים רוחו הרים כל מכשול מלפניו, דחף בזרועו על ימין ועל שמאל, וכה שם לו דרך, עד בואו אל הדלת; אך כתומר מקשה נצב על סף הדלת אחד הגבאים, איש זרוע ובעל אגרוף ויעצור בעדו, לבלתי עבור את הגבול. אמנם יעקלי היה מלומד מלחמה והוא ידע להכריע תחתיו צר ואויב כזה, כי קסמים בידו, וכמעט נגעה ידו לידו סר כחו ממנו, ויפן לו מקום לעבור.
החדר אשר שם ישב הקדוש, לבוש תכריך בוץ לבן, בראש השלחן, היה מלא עלטה, כי כבר פנה היום לערוב והיריעה העבה הפרושה על החלון הוסיפה עוד אופל וחשכה בבית. החדר מלא מפה לפה אנשים, נשים וטף, המון עם רב, כלם עומדים צפופים, נאנקים ונאנחים מכובד הלחץ. מפני הצדיק לא ראה יעקלי כי אם את זקנו היורד על פי מדותיו, והוא יושב ומתנועע ולפניו צבורים על השלחן פתקאות ומטבעות כסף בלולים יחד. שנים, שנים נגשו הנאספים לפני הקדוש לבקש את ברכתו; אך הגבאי לא נתן להם להתמהמה לפניו, כי המלאכה מרובה והיום קצר. בשובם מאת הרב היו כלם שמחים ועליזים, כי לקחו את הברכה ממנו והוא לקח מאתם את כסף פדיונם, בהבטיחו להם כי קרובה ישועתם לבוא.
עתה נגש גם יעקלי בתוך הבאים לפני הקדוש, ולמרות החשך אשר כסה את החדר, חש הרב בכח המשוש אשר בידו, כי הביא האיש אתו פדיום גדול ויקרבהו כמו נגיד.
“מה שאלתך?” שאלהו הרב בהושיטו לו שתי אצבעותיו לאות שלום.
“שאלתי ובקשתי” חנן יעקלי קולו, “כי יגיד לי הרבי הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, איה מקום הנוכל אשר גנב את לבבי ויגזול את כספי?”..
“שוב לשלום הביתה” ענהו הרב אחרי דומיה ממשכה “הנוכל יביא את הגזלה אל ביתך!”
“למתי, רבי וקדושי?”
“שוב מהר הביתה, הגה הוא בדרך!”
“רבי אלופי!”.. הוסיף יעקלי נבוך מרוב שמחה בשמעו את הבשורה הטובה הזאת יוצאת מפי הצדיק…
“ומה תבקש עוד מאתי?” שאלו הצדיק כמו בקוצר רוח.
“חפץ אנכי להודיע שמי להרבי למען יזכרני לברכה.”
“הגד!”
“שמי יעקב בן נ. ועיר מגורי ס.”
“ידעתי מראש, לך לשלום, אנכי אזכרך לטובה!”
“קדוש אלהים”, הוסיף יעקלי “חפצי להגיד לך גם שם הנוכל והחומס, למען תזכירהו לקללה!”
“כבר ידעתי אותו בשם” גמגם הקדוש בשפתו “לך לשלום!”
אך ברגע הזה בא הגבאי אל החדר ובידו שני נרות דולקים.
“הסר ממני את הנרות!” קרא הרבי בקול נואש ויליט פניו בשתי ידיו כמו הכה אור הנר את עיניו בסנורים.
הגבאי עשה כמצוה עליו, אך ללא הועיל, כי הנר הפך ליעקלי פתאם את החשכה לאורה ויגלה לו כל סתום. –
“צאו כלכם מן החדר!” הרעים הקדוש בקולו. כלם יצאו דחופים, אך יעקלי סרב בפעם הראשונה לפקודת הרב, וישאר אתו בבית. אחרי כן נגש לפניו אל השלחן וילחש באזניו דבר־מה.
אין איש יודע עד היום מה לחש באזניו ומה השיב לו הרבי, אך זאת יודעים כל אנשי העיר, כי יעקלי נשאר כשעה חדא עם הרבי בחדר אשר סגר אחריו, והשומעים מאחרי הדלת הקשיבו קול נאצה וקול תחנונים עולים בערבוביא.
האנשים אשר נסבו על הבית דברו חד את אחד “הצדיק יגרש עתה את הדבוק אשר אוה למשכן לו את גו האמלל – מבלי ספק יביא לו הקדוש רוח והצלה”…
וכאשר אמרו כן היה.
אחרי עבור שעה אחת עזב יעקלי את הרבי שש ועלז ופניו היו מאירים, הצדיק הביא לו רוח והצלה:
חמשת האלפים שקל, אשר לא ידע עד עתה מקומם איה, היו שמורים וספונים באמתחתו…
המופת הגדול אשר הראה לו הקדוש, היה לשיחה בפי כל יושבי העיר וחסידי־הרב המקורבים בקשו את יעקלי לספר להם פרשת הדבר; אך יעקלי שם לפיו מחסום, כי השבע השביע אותו הקדוש לבלי גלות את הסוד כל ימי חייו.
אמנם כל אלה לא היה להם לפלא, כי הסכן הסכינו לראות נפלאות אין מספר ברבם; אך קשה היה להם להבין, כי מעת אשר נושע יעקלי ע"י הצדיק, לא הרים עוד את רגליו לנסוע אל בעלי המופת, ובכל עת אשר דברו החסידים על דבר מפלאות צדיקים ירק יעקלי בבוז אחת ושתים ויקרא בשצף קצף: “נוכלים, צבועים, עדת חנפים כלם, בקדושים לא אאמין!”
ובכן נשאר יעקלי באין אמונה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.