רקע
נתן נטע סמואלי
הַמְשֻׁגָּע

בכל מושבות בני ישראל בגליציה לא תמצא עיר אחת אשר לא יתהולל אחד המשגעים בחוצותיה, והמשגע הזה הוא קנין כל העדה, כי היא בתבונות כפיה מסכה עליו רוח עועים ותגדלהו ותרוממהו להיות לה שעשועים יום יום – ובמה יבלו יושבי הערים האלה את עתם וזמנם אם לא בדברים כאלה? ללכת בטל כל היום, לחבק ידים, לפהק, לאכול, לשתות, לישן ולקום – כל הדברים האלה יגעים והנפש לא תמלא מהם; – לכן יבחרו באחד מהם ויתנו עמל לנפשם להוציא ממנו כלי למעשיהם. הדבר הזה יתן ענין לענות בו, גם יחדד את השכל ויגדל כח לבב, כי כמה תחבולות דרושות לו לאדם להוציא איש מדעתו. למטרה הזאת נחוצות ודרושות שערורות ורדיפות, צבאוֹת שמוֹת של גנאי, הפחדות פתאם, משאות שוא ועוד המצאות כאלה החותות כחלים על ראש האֻמלל וממיטות עליו בלהות, עד כי ישתולל ויאבד עשתונותיו – סוף דבר, לא במהרה יצלח דבר כזה, אך ההכרח הוא אבי כל ההמצאות, ומה לא יעשה אדם למען מצוא חפץ בחיים?…

האיש אשר שם ספורי נקרא עליו הוא לי עד על אמתת דברי, כי גם הוא היה בחור מעם, משוּמר ומזומן מאת כל העדה להיות לה למשגע בבוא מועד, יען כי מצאה בו כל המעלות והסגולות הדרושות לחפצה…

ואמנם כל הסגולות האלה לא נכרוּ בו לעין רואי, ונהפוך הוא כי תואר פניו היה כתואר פני אחד הרבנים או אחד מנשיאי העדה. הוא היה בעל בשר ולו שמורות עינים עבתות וסבוּכוֹת, זקן גדול ורחב היורד על פי מדותיו, וגם בגדיו כבגדי איש אחד מנכבדי העדה, מצנפת שער על ראשו, מעטהו מעטה שחור יורד עד קרסוליו ומשקפים גדולים על עיניו, ונוסף על אלה נשא מקל תפארה עם ראש נחפה בכסף בידו, וכפעם בפעם הוציא מצלחתו תבה עגולה המלאה לה אבק ניחוח וירח ממנה אחת ושתים, גם הלך תמיד בשובה ובנחת. סוף דבר הוא היה בכל תהלוכותיו כאחד מבני העליה; ובכל זאת כל איש ואיש הקרוב אליו נוכח לדעת, כי עתיד האיש הזה להיות משגע בישראל, וכי העבודה לא תכבד על העדה למסוך עליו רוח עועים, כי הוא כלי מוכשר לקבל…

דוד ז., בעל אחות אמי, התודע אל האיש הזה ימים אחרי נשואיו, וההתודעות הזאת נחרתה בזכרונו עד היום הזה…

דודי זה בא מאחת העירות הקטנות אל בית אבי־זקני, אשר השיא לו את בתו, אחות אמי, לאשה. הוא היה איש יודע ספר ולכן היתה מגמתו להתודע אל בני תורה ואל נכבדי העדה. איזה ימים אחר נשואיו פגש על דרכו את האיש אשר אספר על אודותיו, והוא הולך מעדנות כאחד מנשואי העדה, מקלו בידו, הכובע על ראשו. על עיניו המשקפים ובין אצבעות ימינו גמיאָה גדולה מאבק הטבק; בכל הליכותיו ותנועותיו נכר כאחד מאצילי העדה, עד כי נכספה נפש דודי להתודע אליו. מבלי התמהמה שאל מאת גיסו על דבר האיש הזה; אולם גיסו זה חמד לצון לו כפעם בפעם, ולכן השיב לו בדברים נמרצים:

“הטרם תדע את ר' סנדק שלנו, את האיש הנודע למשגב בפי כל?”…

“ואיככה אדעהו?” הצטדק דודי לפניו “הלא גר אנכי פה ורוב יושבי העיר מוזרים לי”.

“השתדל איפא בכל מאמצי כחך להתודע אליו, והדרך היותר טובה היא כי בבואו לקראתך תדרוש את שלומו בקול רם כמו: “צפרא טבא, או ערבא טבא, ר' סנדק!” ובדבר הזה תישר המסלה לפניך להתודע אליו”.

דודי שמע לעצת גיסו, וביום השני בפגשו את האיש ההוא ברחוב בלכתו לבית התפלה וילקוט טליתו ותפיליו תחת זרועו, קרא אליו בקול:

“צפרא טבא, ר' סנדק!”

אך מה נבהל דודי בהרם ר' סנדק את מקלו הגדול ויכה בו אחת ושתים על קדקדו…

“מדוע אתה מכה אותי, ר' סנדק, על לא חטא בכפי?” שאל דודי הנרעש והנפעם.

אך ר' סנדק מוסיף להכות אותו מכה רבה וקורא בקצפו:

“חצוף שבחצופים, עז פנים, חכה ואורך לדעת מי אָני!!”

דודי לא חכה למשנה התוֹרה אשר להורות אותו, כי מצא די ספקו גם בתורה הזאת וישו רגליו כאילות ויברח ממקום הסכנה…

ור' סנדק רודף אחריו ומכה בו באכזריות חמה וקורא בשצף קצף: “חכה לי עוד מעט, כלב נסרח, ואשבר מפרקתך כשבר נבלים!”.

גם ההבטחה הטובה הזאת לא הניעה את לב דודי לעצור במרוצתו, וינס בפחי נפש, עד הגיעו אל בית חותנו ואז התפרץ החדרה אל אשתו עיף ופצוע.

“מה היה לך?” שאלו אותו כל אנשי הבית “מה אֻנה לך בדרך?”…

“האיש בעל צניף־השער”… קרא דודי בקוצר רוח.

“מי הוא זה ואיזה הוא?”

“הסנדק”…

“ומה עשה לך?”…

“הכני באכזריות חמה” ענה דודי בקול בוכים.

“ומדוע? האם מרית את רוחו?”…

“לא; ונהפוך הוא, אנכי קדמתי את פניו בברכת שלום וקראתי נגדו: צפרא טבא לך, ר' סנדק!”…

“אם כן הלא העטית עליו כלימה”…

“ובמה הכלמתיו?”…

אז נודע לדודי מי הוא האיש אשר מבלי משים נגע בכבודו, וגם נודע לו מדוע נקרא בשמו סנדק. סנדק היה רק כנויו של גנאי, כי בשמו הנכון נקרא אברהם יוסף, וזה הדבר אשר הסב כי הוסיפו לו יושבי המקום את השם סנדק על שמו: –

בעוד אברהם יוסף ילד מתו עליו אביו ואמו, ולולא אחד מקרוביו אשר אסף אותו בחסד וברחמים אל ביתו כי אז אבד בעניו. ואולם הקרוב הזה גם הוא אביון מדכא, ולכן היה נאנס הנער, בהיותו בן שמנה שנים לצאת מביתו ולבקש טרף לפיו. אחד מבעלי החנויות בעיר קבלהו למשרת בחנותו ויהי עובד שם את עבודתו מבוקר עד ערב, ויעל מעלה מעלה, ממשרת לעוזר ומעוזר לרוכל, עד כי השיגה ידו לעשות לו חנות לבדו…

אכן זה האיש אשר היה מעודו משולח לנפשו מבלי אומן ומנהל, ועובד כל היום עבודת פרך להחיות את נפשו, לא מצא ידים בכל העת ללמוד דבר מה ויגדל כפרא לא לומד מבלי דעת לשון וספר, וגם קרא עברית לא ידע; אולם למרוֹת כל אלה נמצאה נערה מבני דלת־העם אשר לא מאסה בו מהיות לו לאשה וגם ההצלחה לא בגדה בו וירכש לו הון ומעמד נכון בחיים. אבל ההצלחה הזאת עוררה בלבבו תאוה גדולה ועצומה, היא תאות הכבוד, והיא היתה כל מעינו וכל חפצו ותלהט כאש בקרבו ולא נתנה דמי לו. אך לשוא רדף אחרי הכבוד, כי ברח ממנו, ובהי העדה מנעו מתת לו איזו התמנות ביניהם, יען כי היה ריק ונעור מכל תורה וחכמה, ומי מבני העדה יחשוב איש כזה באנשים וירכיבהו אָדון לראשו?…

אך אברהם יוסף עודו מחזיק בתאותו ולא הרפה ממנה; ואם יניאון אותו בני עדתו להתחשב בפועל את ראשיהם ומנהיגיהם, הלא לא יבצר ממנו להתראות כאחד מהם. ואמנם מראהו וצלם תבניתו שוו עליו הוד והדר, לו קומה־זקופה, משמן בשר ובטן מלאה, זקן גדול ורחב, מתינות וכבדות בכל תנועה ותנועה, ושאר הסגלות החיצוניות שהם קניני כסף, מצנפת שער, מקל עם צפוי כסף בראשו, משקפים גדולים על אפו, ומעטה שחור עשוי מצמר מגוהץ. ועם כל הכבודה הזאת היה נראה אברהם יוסף בחוץ כאחד הרבנים או כאחד מנשואי העדה. רבים מבני העדה לא יכלו לכלא משחוק פיהם בראותם את אברהם יוסף מתנפח בחוץ כתרנגול הודי ומתימר כאחד מראשי העדה ולומדיה; אך אברהם יוסף לא ידע כל אלה ויהי מאושר, ורק דבר אחד היה חסר לו למלא סאת אשרו: בן או בת, כי זרע לא היה לו: אך איש כאברהם יוסף ידע למנות לו גם את החסרון הזה. וימלא ידי סופר אמן לכתב לו ספר תורה להכניסו לבית הכנסת, כי ספר תורה כזה – כן שמעה אזנו – נחשב לו לאדם במקום בנים…

אברהם יוסף שמח מאד על ההמצאה הזאת ויגמר בלבבו כי יום הכנסת ספר התורה הזה אל בית הכנסת יהיה יום משתה ושכרון לכל בני העדה, “למען ידעו כי אני אני הוא”!…

ואמנם מי שלא ראה את אברהם יוסף בליל הושענא־רבא, הוא ליל הכנסת ספר התורה אל בית הכנסת, לימין הרב, הנושא את הספר תחת חופת כבוד, עם זקנו הגדול והרחב ופניו הצוהלים והמאירים, לא ראה עוד איש מאושר מימיו. ואליהם נלוה עוד אספסוף עצום ורב, המון נערים שובבים, וגם מחסידי העיר, המוסרים את נפשם בעד כוס רויה וארוחה שמנה, גם בעלי “הכל־זמר” הלכו עמהם ושאון מנגינתם עורר את כל יושבי העיר ויצאו חוצץ כלם לראות בשמחת אברהם יוסף היוצא בפזוז וכרכור לימין הרב. גם אשתו והמון רעיותיה נספחו ותלכנה עמהן, וכה עברו בהמון חוגג הלוך וסבוב את כל העיר עד בואם אל בתי הכנסת.

בבית הכנסת הטיף הרב, בטרם הכניס את הספר אל הארון, דרשה גדולה לכבוד ר' אברהם יוסף ויטעם בדרשתו את מאמר חז"ל: “תולדותיהן של צדיקים אלו מעשים טובים” ויחבר אל המאמר הזה מעשה אופן בתוך האופן את המאמר “איזה נותן צדקה בכל עת זה המשאיל ספריו לאחר”. “והנה” – הוסיף הרב נופך משלו – “אנחנו יודעים כלנו, כי נתינת הצדקה היא אחד מהמעשים הטובים היותר גדולים, אם כן גם שאילת ספר לאחר נחשבה לתולדה; ועתה הגע בעצמך, אם שאילת ספר שהוא נחשבה לתולדה, נתינת ספר תורה לחלוטין אל בית הכנסת על אחת כמה וכמה. מזה אנו למדים כי על ידי נתינת ספר תורה הזה עשה לו ר' יוסף שלנו תולדות, ולא רק לבן לבדו נחשבה לו המצוה הגדולה הזאת, כי אם לבן ולבת”.

לשמחת אברהם יוסף ולהמון עליצתו אין קצה, וכל כך היה גדול ששונו עד כי לא יכוֹל להתאפק וירוץ ברוב רגשותיו בקרבו אל לשכת הנשים ויחזק ביד אשתו וימשכה בחזקה אחריו עד לפני ארון הקדש, אשר שם עמד הרב וספר התורה בידו ויקרא בקול גדול:

“הביטי וראי, אשתי, הנה רבנו זה הוא לנו לסנדק והספר תורה אשר בידו הוא לנו לבן ובת!”.

הקריאה הזאת עוררה שחוק גדול בין ההמון, עד כי צללו האזנים לקולו, ואברהם יוסף נבוך ויתקצף: הוא, אשר הרב בעצמו נשא את ספרו לבית הכנסת, הוא יהיה לקלס ולעג? לוא היתה היכלת בידו כי עתה הכה אותם שוק על ירך, אך על כל פנים לא יכול לכלא את רוחו ויקרא בהמה שפוכה אל קהל הנאספים: “התניאו אותי מהגיד לאשתי כי רבנו הוא לנו לסנדק והספר התורה לבן ובת?” השנות הדבר הזה הוסיפה עצים על הגחלים, והשחוק עלה כרעם בגלגל מכל עבר ופנה, עד כי נעו אמות הספים לקולו. מרוב כעשו וחמתו אבד אברהם יוסף שארית עשתונותיו ויקרא בקול נואש: “הסו, שקצים! שימו בעפר פיכם, עדת מרעים!”.

בזה חתם אברהם יוסף את גזר דינו.

“הסנדק והבן ובת!” היה הפתגם אשר עבר בכל העיר מבית לבית וממקום למקום, כל בני העדה מנער ועד זקן היו אך שפה אחת ודברים אחרים: “הסנדק והבן ובת!”. אם נראה בחוץ אז נפתחו ארבות כל הבית בפעם אחת ומכל חלון וחלון יצאה הקריאה “הסנדק והבן ובת!”. הוא הרים את מקלו, באמרו להפיל חתיתו על חורפיו, אך עודו עושה כה וכה והנה קול קורא מאחריו, קול נער קטן: “הסנדק והבן ובת!”; הוא הסב פניו אליו, והנה קול צפצוף עולה באזניו מעבר השני “הסנדק והבן ובת!”. “הסנדק והבן ובת” מלפניו ומאחריו מימינו ומשמאלו, עד כי כמעט השתולל למשמע אזניו.

אך בכל זאת לא חדל אברהם יוסף מהחזיק עצמו לאחר מנכבדי העיר, ובכל עת אשר הלך בחוץ היתה מצנפת השער על ראשו, מקלו הגדול עם צפוי הכסף בידו והמשקפים על אפו, ובאלה בא בקר וערב אל בית הכנסת לתפלת שחרית וערבית…

אמנם בית הכנסת הזה היה מקום מוכן לו לפרעניות, כי בבית הזה שתה, מצה את כוס התרעלה עד הקבעת.

אהבת הכבוד המקננת בלבבו הביאתהו בבית הכנסת במבוכה גדולה, כי הלא לכבוד יחשב לכל איש ישראל להיות קרוא כפעם בפעם לתורה, ואברהם יוסף האמלל לא ידע את הברכות בעל פה, אף כי עמל ויגע הרבה לצרור אותן בזכרונו. ימים ולילות שנן את הברכות האלה, וגם עלה בידו לקרוא אותן, אך רק בינו ובין עצמו, ולא באזני כל הקהל, כי כמעט עלה על הבימה ועיני כל העדה רואות אותו ואזניהם שומעות כל הגה אשר יצא מפיו יבש מקורן ואף גם מלה אחת לא יכול להוציא מפיו.

אמנם לאיש כאברהם יוסף נתכנו עלילות להנצל מפח, וכן מצא עצה ותחבולה איך לכסות על קלונו, הוא עשה חוזה עם השמש, כי בכל עת אשר יעלה לברך על הספר יחל לשעול בכל כחו, ובין כה וכה יעלה בידו להכחיד את הברכה תחת לשונו מבלי אשר ישמע איש קולו…

כן עברו עליו ימים רבים מבלי כל מכשל ותקלה, ובכל עת אשר נקרא אברהם יוסף אל הספר, בא השמש לידי שיעול, עד כי החריד הבית בקולו, ואברהם יוסף עלה בשלום ויצא בשלום, ואיש לא ידע כי בשלו היה השיעול החזק אשר אחז את השמש בכל עת ברוך אברהם יוסף על הספר.

אך לא לעולם היה הסוד הזה צפון ונעלם. אין איש מאתנו יודע אם בזדון או בשגגה עשה זאת השמש, אך הכל יודעים כי באחד הימים ההם מצא השמש רפואה שלמה למחלתו ולא יסף לכעכע עוד בעלות אברהם יוסף על הבימה. האמלל עמד לפני השלחן – אין קול ואין חזון. הקורא גלל את הספר לפניו, והגאולה עוד לא באה. הוא מורה לו באצבע על התורה – אבל האמלל עומד כבול עץ ולא יפצה פה. “נוּ!” “נוּ!” יקרא הגבאי להעיר ולעורר אותו – אברהם יוסף יפתח פיו כדג על היבשה, אך מלה לא באה על שפתו, כי הברכה פשטה כילק מזכרונו ואיננה. “נוּ!” “נוּ!” “נוּ!” נגשו בו המתפללים איש איש ממקומו, והוא כאלם לא יפתח פיו, ברכיו כשלו, עיניו חשכו ונטפי זעה יורדים ומתגלגלים כאגוזים ממרום מצחו, והשמש האכזר עודנו בריא אולם ואף קול שיעול אחד לא יתפרץ מגרונו, והקבל דוחק: “נוּ! נוּ! נוּ!” אז אבד אברהם יוסף מרוב מבוכתו את שארית אונו ויחזק את השמש בערפו וילאט באזניו: “עד אן לא תשעל, פסל חרש?!” הקריאה הזאת הביאה לו רוח והצלה רב מאשר חפץ, כי לא השמש לבד נתן עתה קול שיעול, כי אם כל העדה למטף ועד זקן, וקול השיעול הזה הלך ויתפשט בכל העיר מן הקצה אל הקצה…

ביום השני הוכחה כל עדת בני ישראל בעיר N במחלת השיעול. ובכל העיר לא נמצא איש אחד, מן החנוני היושב על פנקסו עד הסנדלר והחיט היושב על דפוסו ועל מחטו, אשר למראה פני אברהם יוסף לא חש הצורך בקרבו לכעכע בכל מאמצי כחו. אם רק נראה אברהם יוסף בחוץ אז נתן אחר הנערים אות אל רעהו, ורעהו אל רעהו, וברגע אחד הקיפה הזעקה את כל העיר, וכל אשר נשמה באפו היה משעל בכל כחו, החיט עם עדת תופריו, החנוני עם משרתיו, האמהות, הרקחות, כל העובדים בצבא, כלם משמיעים קולם בשיעול גדול ונורא. אלה מצפצפים כצפרים, אלה נובחים ככלבים, אלה מיללים כחתולים, בקוצר מלים: בשיעול הזה עלו בלולים קולות של כל חיות ועופות…

מחזה מכאיב לב היה לראות את האמלל הזה נרדף בחוץ מהמון נערים שובבים אשר כעדת דבורים סביב שתו עליו, כלם מתגרים בו, הומים ותוקעים באזניו, והוא חוזר חלילה ביניהם כגלגל לפני רוּח, שואג, בועט ברגל, נושך בשניו ומכה במקל על ימין ועל שמאל, אך לשוא, כי כזבובי־מות נדבקו בו מכל עבר ופנה, מבלי יכלו לנער אותם ממקומם.

לשוא לא חשך עמל מנפשו ויבקש עצות ותחבולות לעצור בעד הרעה, אין חכמה ואין תבונה ואין תרופה למכתו. פעם אחת אחז את אחד מרודפיו בציצת ראשו וימשכהו אחריו בחזקת היד עד מקום המשפט.

“אדוני השופט!” קרא בקול נואש “הנה האיש ידריכני מנוחה כל היום”…

“ומה הוא עושה לך?” דרש השופט.

בטרם פתח פיו לענות אותו דבר והנה קול שיעול אדיר וחזק התפרץ מפי איש־ריבו…

“ירא נא אדוני וישפוט” קרא אברהם יוסף בקול כואב “ירא נא, אדוני, איך הוא מכעיסני תמרורים במקום המשפט!”

“ובמה הוא מכעיסך?”

“במה? עוד אדוני שואל” קרא מעצמת מכאוביו “הטרם ישמע אדוני איך הוא מחרף ומגדף אותי בפני”?…

“לא ידעתי ולא שמעתי” ענה השופט לתמו.

“הגם אתה, אדוני, בקושרים?” שאל האמלל כמשתגע “הטרם תשמע כי שוֹעל הוא?”…

“ומה בכך?”

“הוא שוֹעל להתגרות בי?”…

“וכי אוכל לעצור בעדו משעול?”…

“כן, אדוני השופט!” קרא האמלל בקול חודר כליות “בשם אלהי הרחמים אנכי משביעך כי תעצור בעדו!”

השופט עמד על רגליו ויקרא בהלצה מסתרת אל איש יריבו:

“בשם החוק והמשפט אנכי מצוה עליך במפגיע לבל תוסיף עוד לשעול!”…

אך האיש אשר התרה בו מאחז בשתי ידיו את חזהו ומשמיע מפיהו שיעול אחר שיעול.

“לא… אדוני… רב החסד!” ענה השני דבר ושעוֹל… “לא אוכל להתאפק… כי ידוע חולי אנכי!”..

“לא, אדוני השופט!” קרא נגדו אברהם יוסף “אל תאמין בו, כי שועל הוא לבעבור הרעימני!”

עתה התפרץ קול שחוק גם מפי השופט, עד כי מרוב שחוק אחז גם אותו השיעול. וכראות השני כי גם השופט שועל מטוב לב, לא אחר מהיות לו תנא דמסעיא, והשופט ובעל דינו מתחרין זה בזה בקולות השיעול, והאמלל אחז בשתי ידיו את ראשו וינס מנוסת חרב מבית השופט; אך בחוץ חכו לקראת בואו כל צבא השועלים, ובראותם אותו יוצא מבית השופט קדמו את פניו בשירים ובזמירות, עד כי כמעט השתגע למראה עיניו ולמשמע אזניו וימהר לברוח מפניהם; אולם המה לא הרפו ממנו וילוו אותו כל הדרך בתקיעות, בתרועות ובגניחות מגניחות שונת, והאמלל נרדף כצבי־מדח, וישם מפלט לו אל בית הרב. אך כמעט נראה על מפתן הדלת, השמיעו כל הנאספים שם גם הם את קול שיעולם…

“מדוע אתה שוֹעל לקראתי?” שאל הנגש והנענה את האחד מהם.

“אך לכבוד עצמי אני שוֹעל!” הצטדק השני.

“שקר אתה דובר” שאג אברהם יוסף וירקע ברגליו “אך לבעבור הרעימני אתה שוֹעל!”…

אכן ברגע ההוא נתנו כל הנאספים בקולם וישעלו איש איש כיד ד' הטובה עליו.

“רבי, עזרי ומפּלטי!” קרא האמלל בקול בלכים בהתנפלו לרגלי הרב “חוסה נא, רחם נא, חושה לעזרתי, רק אתה תוכל למלט מצרה נפשי, עוד מעט ואפול שדוד על פני חוץ; הביטה נא וראה איך שחותי ונדכיתי, איך הייתי לשמה מרעה ויגון, ואם אתה לא תמלטני מריבי־עם כי אז אין עזרתה לי!”

אכן כנים היו דברי האמלל, כי רק צל נשאר ממנו: עינים שקועות בחוריהן מפיצות שואה וזועה, פנים קודרים, לחיים צומקות, זקן מסבך־שערות בלי תואר והדר, וכל יצירי גוו היו נרפים וחלשים…

מראה האמלל הזה העיר רחמי־הרב.

“אל נא תשים לבך להם” אמר לו הרב…

“איך לא אשים להם לבי” בכה האמלל “והמה יענוני וימררוני כל היום ולא יתנוני השב רוחי – חנני נא, אדני, וחלצני מיד רודפי נפשי, כי עוד מעט ואהי טרף לשניהם!”

“הרגיע נא רוחך” נחמהו הרב “והיה נכון בטוח כי אנכי אעשה כל אשר לאל ידי ואצילך מכף על הנחרים בך”…

והרב הקים הבטחתו:

בשבת הבא עלה נשיא העדה אחרי קריאת התורה בכבודו ובעצמו על הבימה ויקרא הקריאה באזני כל העם:

"בשם הרב ובשם נשיאי העדה אנחנו מבקשים מאת כל הקהל הקדוש הזה לבל יוסיף לשעול כי…

אך פה נבלעו דבריו לקול שיעול אדיר וחזק המתפרץ מכל עבר, כי כל חברי הקהל הקדוש הזה גנחו כאיש אחד חברים, עד כי עלה הקול כהמון ימים, ואך לשוא עמלו ראשי העדה להשביח שאון גליהם…

האמלל ירד מיום ליום מטה מטה, מקלו לא היה עוד בידו למטה זעם להכות בו רודפיו, כי אם למשענת לבלי יפול שדוד על מקומו, גם קולו לא היה עוד אתו, כי מרוב המיתו וצעקתו כל היום נחר גרונו, ואך הברות בלתי מובנות נשמעו מפיו כקול נביחת הכלב; אך בכל אלה עוד לא חדלו האנשים מרדפהו…

אכן לכל תכלה יש קץ, וכן חדלו אחרי ימים ומועדים גם אנשי העדה לשעול ולכעכע “לכבוד הסנדק” כי לא הוסיף עוד להראות את פניו אל פני חוץ, אך הפעם שעל הוא “לכבוד אנשי העדה”. והשיעול ההוא היה שעול אכזרי, שיעול בלוית יריקת דם.

הרופאים בקשו תחבלות לשום מעצור אל השיעול הנורא הזה, אך לא עלה בידם, כאשר לא עלה מלפנים להאמלל לשים מעצור לשיעול כל העדה…

אך גם הוא לא שעל לנצח נצחים, כי בא היום וגם מחלתו רפתה ממנו, ובו ביום נקבצו ובאו כל אנשי העדה לפני שער ביתו. לא לשעול במקהלות לכבודו, כאשר הסכן הסכינו לעשות מלפנים. אך לשמור לו על יד השער, ואמנם בעוד רגעים אחדים נשאו אותו ארבעה אנשים על המטה מביתו החוצה…

אין משמיע עוד קול שיעול, לא הוא ולא אחרים, אך תחת זה מקשקשת לפניו קופת הצדקה והשמש קורא כפעם בפעם: “צדקה תציל ממות!”…

בני העדה בעיר N. אוהבי צדקה המה, ולכן השליך איש איש מהם את פרוטתו אל הקופה.

אין אחד מהם מונע את עצמו מלוות אותו אל בית עולמו…

הלא את הכבוד הזה לא מנעו ממנו גם בחיים חיתו…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!